הלכות שחיטה - פרק שמיני יד-כו - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שחיטה - פרק שמיני יד-כו - היד החזקה לרמב"ם

יד * וּמִנְיַן גִּידִים אֵלּוּ בָּעוֹף שִׁשָּׁה עָשָׂר גִּידִין. תְּחִלָּתָן מִן הָעֶצֶם שֶׁל מַטָּה מֵאֶצְבַּע יְתֵרָה עַד סוֹף הָרֶגֶל שֶׁהוּא עָשׂוּי קַשְׂקַשִּׂים קַשְׂקַשִּׂים:

ההראב"ד ומנין גידים אלו בעוף ששה עשר גידין תחלתן מן העצם של מטה. א''א זה חדוש גדול שלא שמעתי כמותו ומעולם לא בדקתי צומת הגידים אלא מן הארכובה ולמעלה כנגד צומות הגידין של בהמה ואמת הוא שהם יורדים עד למטה עד שהם מתקשרים ומתחזקים בארכובה משם הם חיים ומפרנסים את הגוף:

מגיד משנה ומנין הגידין וכו'. פשוט שם בעופי שתסר חוטי הוו וכו'. והוי יודע שמה שנמצא בקצת נוסחאות בדברי רבינו שצומת הגידים בעוף הם ברגל במקום הקשקשים שהוא ט''ס וכן שלח רבינו בתשובה לחכמי פרובינצא וכתב שמעולם לא עלה על דעתו כן אלא צומת הגידין במקום שהם בבהמה הגידים הם בעוף:

כסף משנה ומ''ש ומנין גידים אלו בעוף י''ו גידין. שם בגמרא. ומ''ש תחלתן מן העצם של מטה מאצבע יתרה עד סוף הרגל שהוא עשוי קשקשים. כתב הראב''ד א''א זה חידוש גדול שלא שמעתי כמותו וכו'. ורבינו ירוחם ואורחות חיים כתבו שטעות הוא שנפל בספרים שכל טריפות שמנו בבהמה כנגדן בעוף וכן שלח הוא ז''ל לחכמי פרובינצא מעולם לא כתבתי זה טעות בספרים הוא. והרשב''א כתב בתשובה ששמע שרבינו חזר בו והסכים דמקום צומת הגידים בעוף כמו בבהמה וכתב עוד הרשב''א שיעור צומת הגידין בעוף מסתברא שהסימן בהן כאותם סימנים האמורים בדקה לפי שבדקה לא נתן קצבה לשיעורין אלא נתן סימנים בגופן בעוביין ובמראיתן והם הם הסימנים בשל עוף ג''כ:

לחם משנה תחילתן מן העצם וכו'. הר''א ז''ל כתב בהשגות דצומת הגידים הוו בעוף במקום שהם בבהמה וכתב ואמת הוא שהם יורדים למטה וכו' כלומר אע''פ שהם יורדים ומתחזקים בארכובה משא''כ בבהמה מ''מ מהמקום אשר למעלה בארכובה הם חיים ומשם מפרנסים לגוף:

טו בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ בִּמְקוֹם צֹמֶת הַגִּידִין טְרֵפָה. וְאַל תִּתְמַהּ וְתֹאמַר כֵּיצַד תַּחְתֹּךְ לְמַעְלָה מִצֹּמֶת הַגִּידִים וְהִיא מֻתֶּרֶת עַד שֶׁתַּחְתֹּךְ לְמַעְלָה מִן הָאַרְכֻּבָּה הָעֶלְיוֹנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאִם נֶחְתַּךְ לְמַטָּה מִצֹּמֶת הַגִּידִים אֲסוּרָה. שֶׁבִּטְרֵפוֹת תַּחְתֹּךְ מִכָּאן וְתִחְיֶה וּמִכָּאן וְתָמוּת. וְלֹא נֶאֶסְרָה בְּהֵמָה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲתוּכַת רֶגֶל מִמָּקוֹם זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנֶּחְתְּכוּ הַגִּידִין שֶׁחֲתִיכָתָן מִכְּלַל הַטְּרֵפוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

מגיד משנה בהמה שנחתכו וכו'. פשוט שם ומי איכא מידי דאילו מדלי פסיק ליה וחיה מתתי פסיק ליה ומיתה אמר רב אשי טרפות קא מדמית להדדי אין אומרים בטריפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה:

כסף משנה בהמה שנחתכו רגליה במקום צומת הגידים טרפה. מבואר בגמרא שם. ומ''ש ואל תתמה ותאמר וכו' עד ומכאן ותמות, שם בגמרא. ומ''ש ולא נאסרה בהמה זו מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה וכו' נראה שזו טענה אחרת לומר שאין טרפיות אלו ממין אחד עד שיקשה לך היאך אפשר שאם תחתך למעלה מותרת ואם תחתך למטה אסורה שזו לא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה אלא מפני שנחתכו הגידים:

טז נְטוּלָה כֵּיצַד. שְׁלֹשָׁה אֵיבָרִים הֵן שֶׁאִם נִטְּלוּ טְרֵפָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן דִּין נֶקֶב וְלֹא דִּין חֶסְרוֹן. וְאֵלּוּ הֵן. צֹמֶת הַגִּידִים. וְהַכָּבֵד. וּלְחִי הָעֶלְיוֹן:

מגיד משנה נטולה כיצד וכו'. פשוט שם וכן שניטל צומת הגידים:

לחם משנה נטולה כיצד שלשה איברים וכו'. כתב רבינו אלו השלשה בכלל נטולה מפני שאין בהם דין נקב ולא דין חסרון וכל מה שיש בהן דין נקב בכלל נקובה הוי הכל, אם ניקב פסול ה''ה ניטל כמו שכתב רבינו למעלה. ומ''ש אע''פ שאין בהם דין נקב קשה דהא בכבד יש בו דין נקב במזרקים כמ''ש רבינו לעיל שהם במשהו ובשלמא בלחי ובצומת הגידין לא הוי במשהו וי''ל דמ''מ אין בו דין נקב דבשר שהוא במשהו כמו בריאה: נטולה כיצד וכו'. הר''א ז''ל בהשגות השיג שלא היה לו למנות נחתכו הגידין בכלל נטולה אלא בכלל פסוקה דמה דין חתוכה לפסוקה ולא היה לו למנות אלא ניטלו הגידין כלומר שניטלו כל צומת הגידין שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מעל מקומם עד למעלה וזה נקרא ניטל ועל זה אמרו במשנה ניטלו צומת הגידין אבל נחתכו לא הוי בכלל נטולה ע''כ. ורבינו בכאן הוא סבור ומנה כאן נחתך ומשם יוצא ניטל שכן כתב למטה אין צ''ל שנחתכו כולן או ניטלו כולן. ונראה דהר''א ז''ל אינו מכחיש הדין כלל דהיכא דנחתכו אע''פ שלא ניטלו טרפה דהא אמרו שם איפסיק אלימא הא איכא רוב מניין וכו' איפסיק קטיני וכו' משמע דאי איפסיק כולהו טרפה והיינו נחתך וא''כ קשה לדברי הר''א ז''ל למה אמרו במתני' וכן שניטלו לישמעינן רבותא דאפי' נחתך וע''ק לפי סברתו מה הקשה בגמ' עולא לרב יהודה דאמר ארכובה הנמכרת עם הראש אלא לדידך מאי וכן שניטל צומת הגידין נימא דלמעלה קתני ארכובה וצומת הגידין וכיון דאיכא תרוייהו בנחתך לבד סגי אבל בצומת הגידין לחודייהו בעינן ניטל ובנחתך לא סגי וצ''ע:

יז * וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַבְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתַּךְ רַגְלָהּ וְכֵן הָעוֹף בִּמְקוֹם צֹמֶת הַגִּידִים לֹא נַעֲשׂוּ טְרֵפָה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנֶּחְתְּכוּ הַגִּידִין. לְפִיכָךְ אִם נֶחְתְּכוּ הַגִּידִים לְבַדָּם וְהָרֶגֶל קַיֶּמֶת [י] טְרֵפָה שֶׁהֲרֵי נִטְּלָה צֹמֶת הַגִּידִים:

ההראב"ד וכבר ביארנו שהבהמה וכו'. א''א זאת האומנות לא עלתה לו כהוגן בכאן שיחשב חתוכת הגידים כנטולה ומה בין חתוכה לפסוקה והוא סבור שניטל צומת הגידין הוא שנחתכו ולפיכך מנה אותן בנטולה ולא דקדק יפה אלא אם רצה למנותה בנטולין יאמר שאם לא נחתכו אלא שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה טריפה ולפיכך אמר וכן שניטל צומת הגידין ולא אמר שנחתך. שמעה עמי בינה זאת. עכ''ל:

כסף משנה (טז-יז) נטולה כיצד וכו' וכבר ביארנו שהבהמה שנחתך רגלה וכו' שהרי ניטלה צומת הגידין. בפ' בהמה המקשה שנינו שאם ניטל צומת הגידין טריפה ובגמרא אמרו שאם נחתך צומת הגידים טריפה ואע''פ שהיה ראוי לכוללו אצל פסוקה סובר רבינו שמאחר שבמשנה לא שנו אלא שניטל משמע דכי נחתך לא נאסר אלא מטעם שניטל דכשנחתך הוי כניטל ולפיכך כללו בדיני נטולה: וכתב הראב''ד א''א זאת האומנות לא עלתה בידו כהוגן בכאן וכו'. כלומר הוא משיג על רבינו שהיה לו לכלול נחתכו צומת הגידים בדיני פסוקה ואומר שרבינו סבור שכששנינו שניטל צומת הגידים היינו שנחתך ומדאפקוה בלשון ניטל משמע דמטעם נטולה אסרוהו ומשיג עליו שלא דקדק יפה שאם רצה למנותה בנטולין היה לו לומר דניטל היינו שלא נחתכו אלא שנעקרו מן הארכובה וכו' ומשמע לי שאע''פ שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה אם עדיין הם יונקים מהגוף כשרה לכ''ע ולא אמר הראב''ד דטריפה אלא לדברי רבינו שסובר שניטל היינו נחתך מוטב היה לפרש דניטל היינו שנעקרו מן הארכובה וכו':

יח נֶחְתַּךְ בִּבְהֵמָה הָאֶחָד הֶעָבֶה לְבַדּוֹ מֻתֶּרֶת. שֶׁהֲרֵי נִשְׁאֲרוּ שְׁנַיִם. נֶחְתְּכוּ הַשְּׁנַיִם הַדַּקִּין מֻתֶּרֶת שֶׁהֲרֵי הָאֶחָד הֶעָבֶה גְּדוֹל שְׁנֵיהֶן וַהֲרֵי לֹא נִטַּל כָּל הַצֹּמֶת [כ] אֶלָּא מִעוּטָהּ. נֶחְתַּךְ רֻבּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהֶן טְרֵפָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁנֶּחְתְּכוּ כֻּלָּן אוֹ נִטְּלוּ כֻּלָּן:

מגיד משנה נחתך בבהמה וכו'. איכא תרי לישני לישנא קמא איפסיק אלימא הא אזלא רוב בנין אפסיקו קטיני הא אזלא רוב מנין ולישנא בתרא לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב בנין איפסיקו קטיני הא איכא רוב מנין ופסק רבינו כלישנא בתרא וכן פסק הריא''ף ובעל התרומות פסק בשם רש''י כלישנא קמא לחומרא ולא נתחוור בעיני המפרשים: נחתך רובו של כל אחד וכו'. פשוט שם אמר רב יהודה אמר רב צומת הגידים שאמרו ברובו מאי רובו רוב אחד מהם כי אמריתה קמי שמואל א''ל מכדי ג' הוו וכו' ואיכא תרי לישני ללישנא קמא אפילו בחד דאיפסיק טריפה ואתא שמואל למימר דהא קיימי תרי וללישנא בתרא מאי רובו רוב כל אחד ואחד ושמואל פליג דאפילו רוב כל אחד ואחד כשר. ללישנא קמא ודאי ליתה דהא אוקימנא דאפילו נפסק אלימא כשר. וללישנא בתרא הריא''ף פסק כשמואל משום דרבינא אמר הכי משמיה דשמואל צומת הגידין אפילו לא נשתייר בה אלא כחוט הסרבל כשרה. ואין כן דעת רבינו אלא לפסוק כרב דאם נפסק רוב כל אחד ואחד טריפה. והדין עמו דהאי רבנאי משמיה דשמואל ורב אמרה והויא לה פלוגתא דרב ושמואל ונהדר לכלל דמסרי בידנא היכא דפליג רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי. וא''כ כל שנפסק רוב כל אחד טריפה דהא אזיל רוב בנין ורוב מנין. וה''ה דנפסק אלימא ורובא דחד קטינא דטריפה:

לחם משנה נחתך רובו של כל אחד מהן וכו'. שם פסק כלישנא בתרא דרב וצ''ל דהכי קאמר רוב של כל אחד מהחוטין שנטרף בהן ד''מ אם נפסק העב ונחתך רוב אחד מהקטיני או נפסקו הקטיני ונחתך רוב העב אבל אין לפרש שצריך שיפסקו רוב השלשה דהא בשנפסקו רוב הב' והוא הא' גדול והאחד קטן לא נשאר שם לא רוב מנין ולא רוב בנין וכן נראה שם מדברי הרא''ש ז''ל שמפרש כך עם היות שלשונו שם מגומגם וצ''ע:

יט וּבָעוֹף אֲפִלּוּ נֶחְתַּךְ רֻבּוֹ שֶׁל ( כָּל) אֶחָד מִן הַשִּׁשָּׁה עָשָׂר טְרֵפָה:

מגיד משנה ובעוף אפילו לא נחתך וכו'. פשוט שם בעופא שיתסר הוו איפסיק חד מינייהו טריפה:

כסף משנה (יח-יט) נחתך בבהמה האחד העבה לבדו וכו'. שם (דף ע"ו:) אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני איפסיק אלימא אזדא רוב בנין איפסיקו קטיני אזדא רוב מנין מר בר רב אשי מתני לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין איפסיקו קטיני הא איכא רוב בנין ופסקו הרי''ף והרא''ש והרשב''א הלכה כמר בר רב אשי דהא קי''ל כמר בר רב אשי בכולי גמרא בר ממיפך שבועה ואודיתא. ומ''ש נחתך רובו של כל אחד מהם וכו'. שם א''ר יהודה אמר רב צומת הגידים שאמרו ברובו מאי רובו רוב אחד מהם וכו' ופירש''י אם נפסק רובו של אחד מהם טריפה ואיכא דאמרי מאי רובו רוב של כל אחד ואחד כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוו הא איכא תלתא דכל חד וחד מסייע ליה לרבנאי דאמר רבנאי אמר שמואל צומת הגידין שאמרו אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל (כשרה). ופסק רבינו כרב באיסורי וכלישנא בתרא ואע''ג דפסק כמר בר רב אשי דמכשר אפי' בנחתך לגמרי רוב בנין או רוב מנין י''ל דהא גריע שלא נשתייר שום אחד מהם שלם. ומ''ש ובעוף אפי' נחתך אחד מהששה עשר טריפה, שם בעופות שיתסר חוטי הוו אי פסיק חד מינייהו טריפה וכתב רבינו דאפי' ברובו מיטרפא דכיון דבעופא מחמרינן ולא מכשרינן אפי' ברוב מנין ורוב בנין אלא אפי' בחד טרפינן הדרינן לכללין דרובו ככולו וכתב הר''ן שכן נראה לו:

כ וְעוֹף שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ אֲגַפָּיו מֻתָּר [ל] כִּבְהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ יָדֶיהָ:

מגיד משנה ועוף שנשתברו וכו'. פשוט במתניתין דפ' א''ט (דף נ"ו:) גבי אלו כשרות בעוף שנשתברו גפיה. וממה שכתב רבינו כבהמה שנחתכו ידיה אנו לומדין דדעתו להתיר בכל ענין שיהיה ובכל מקום כיד הבהמה שהיא כשרה לגמרי:

כסף משנה ועוף שנשתברו אגפיו מותר וכו'. משנה פ' אלו טרפות (דף נ"ו):

כא כָּבֵד שֶׁנִּטְּלָה כֻּלָּהּ טְרֵפָה. וְאִם נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה כְּזַיִת בְּמָקוֹם שֶׁהִיא תְּלוּיָה בּוֹ וּכְזַיִת בִּמְקוֹם מָרָה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. נִדַּלְדְּלָה הַכָּבֵד וַהֲרֵי הִיא מְעֹרָה בַּטַּרְפַּשׁ שֶׁלָּהּ מֻתֶּרֶת. נִטַּל מִמֶּנָּה מָקוֹם שֶׁהִיא תְּלוּיָה בּוֹ וּמְקוֹם הַמָּרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁאָר קַיָּם כְּמוֹ שֶׁהוּא טְרֵפָה:

מגיד משנה כבד שניטלה וכו'. פשוט שם במתניתין דא''ט (דף מ"ב) ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ותנן נמי במתניתין דאלו כשרות (דף נ"ד) ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית ואמרו בגמ' דא''ר זירא כזית שאמרו במקום מרה רב אדא בר אהבה אמר במקום שהיא חיה אמר רב פפא הלכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה: נדלדלה הכבד וכו'. בעיא דר' זריקא ופסקו דמותרת: ניטל ממנה מקום שהיא תלויה בו וכו'. דקדק זה מההיא בעיא דר' זריקא מר' אמי ומעורה בטרפשא מהו א''ל דלדול זה איני יודע מהו אי למ''ד במקום מרה הא איכא אי למ''ד במקום שהיא חיה הא איכא נראה מכאן שאם נדלדלה במקום מרה ובמקום חיותה דכשרה:

כסף משנה כבד שניטלה כולה טריפה ואם נשתייר ממנה כזית וכו'. ריש פ' א''ט (דף מ"ב) שנינו ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ובגמ' (דף מ"ו) הא נשתייר הימנה כלום כשרה אע''ג דלא הוי כזית והא תנן ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה אמר רב יוסף הא ר' חייא הא ר''ש בר רבי וכו' אמר (רבי זירא) וכו' כזית שאמרו במקום מרה רב אדא בר אהבה אמר במקום שהיא חיה אמר רב פפא הילכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה ופירש''י דמקום שהיא חיה שהכבד חיה משם דהיינו מקום תלייתה כשהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות: נידלדלה הכבד והרי היא וכו'. שם בעיא דאיפשיטא ופירש''י נדלדלה נעקרה במקומות הרבה ומעורה בטרפשין כאן מעט וכאן מעט וכולה קיימת: ניטל ממנה מקום שהיא תלויה בו וכו'. הכי משמע ודאי דכיון דהני תרי זיתי עיקר חיותה אם ניטלו הרי ניטל חיותה ואע''פ שנשתייר כל שאר הכבד לאו כלום הוא:

לחם משנה כבד שניטלה כולה וכו'. שם (דף מ"ו) אמרי' דבעינן כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה עוד שם בעי ר' ירמיה מתלקט מהו כרצועה מהו בעי רב אשי כזית מרודד מהו תיקו בעי מיניה רבי זריקא מרבי אמי נדלדלה הכבד ומעורה בטרפשין מהו אמר ליה דלדול איני יודע מהו אי למ''ד במקום מרה הא איכא אי למ''ד במקום שהיא חיה הא איכא ע''כ. וכתב כאן רבינו שנראה לו שהיא אסורה. ויש לדקדק דכל ספק דאורייתא הוא לחומרא ולמה לו לומר כאן נראה לומר דאסורה ועוד קשה שראיתי בדברי רבינו שינוי בספקות אלו דגבי גלודה לקמן בפ' ט' גבי אם ניטל ברוחב סלע וכו' כתב נ''ל שמתירין אותה וגבי גלגולת שנחבס רוב גובהו ורוב היקפו בפ''י כתב ויראה לי שאוסרין אותה וגבי הומרך המוח ונשפך וכו' ואם אינו יכול לעמוד מפני כבדו כתב הרי זו ספק ולא בירר שם אם להיתר אם לאיסור והרא''ש ז''ל השיג על רבינו גבי גלודה שהיה לו לפסוק לחומרא ובספקות שפסק לחומרא גם כן קשה שלא היה צריך לפסוק כן דפשיטא הוא כדפרישית. ולבאר כל זה נ''ל שרבינו השריש לנו שרש אחד בריש הלכות אלו שכתב שם שמאחר שאין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה לפיכך יש להחמיר בספיקה ושאר שבעה מיני ספקות שהן הללמ''מ יש בהן מיני ספקות מותרין כלומר שיש קצתם שראוי להחמיר בהם וקצתם ראוי להקל בהן ונראה טעמו דבאלו השבעה אין ראוי להחמיר בהם כשל תורה ממש עד שנאמר שכל בעיא שנשארה בתיקו בגמרא דיינינן לה לחומרא כיון שאינם מפורשים בתורה כדרוסה וגם אין ראוי להקל בהם כשל דבריהם ולומר דכל ספק שיסתפק דיינינן לקולא כיון שהם הלכה למשה מסיני והם נכללים בתורה שהרי הטרפה האמורה בתורה היא נוטה למות ודבר הכתוב בהווה ולכך עשה רבינו כעין פשרה ביניהם ואמר כשהספק יש סברא לאחד מן הצדדים מן הבעיא לנטותו לחומרא דיינינן ליה לחומרא אע''ג דבגמ' נשארה בתיקו הבעיא מ''מ כיון דהוי במקצת דומה לשל תורה ויש סברא לנטות לחומרא דיינינן לחומרא וכשיש סברא לנטות לקולא אע''ג דהיא נשארה בתיקו דיינינן לה לקולא כיון דדומה במקצת לדרבנן שאינם מפורשים בתורה וכשאין שום צד לנטות לא לקולא ולא לחומרא לא ידע רבינו מה ידון ביה וכתב הרי זה ספק ולא בירר הדברים כלל. זהו כלל הענין ועתה אבאר הדברים על פרטן בפ' ז' גבי נמצאת כחריות של דקל שזה הוא ספק בגמרא כדפרישית לעיל כתב רבינו אוסרין אותה מספק וביאר טעמו שיש סברא לצד הא' לנטות לחומרא וזהו שכתב שזה קרוב למראה האיסור ובפ' ח' גבי ריאה שנמצאת נפוחה כמו עיקר חריות של דקל שגם זו ספק בגמרא כמו שביארתי למעלה כתב שם רבינו שאוסרין אותה מספק וביאר שם גם כן טעמו ואמר שזה תוספת משונה בגופה ושמא התוספת בגוף וכו' הרי שיש שם סברא לנטות לחומרא וכאן כתב ויראה לי שאוסרין וכו' אע''פ שלא מצא שום סברא לצד מן הצדדין כתב שיראה לו שאוסרין ונראה טעמו מפני דשם בעי ר' זריקא נדלדלה כבד והיא מעורה בטרפישין וכו' ומדאיבעיא ליה הא ולא איבעיא ליה היכא דניטל כל הכבד ולא נשאר כי אם כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה ואותו הכזית הוא מדולדל שהוא מתלקט דבעי ר' ירמיה משמע דפשיטא ליה ודאי דהתם אסור ולא איבעיא ליה בכאן אלא מפני שכל הכבד קיים והוא מדולדל ולכך כיון דפשיטא ליה לר' זריקא פסק רבינו לאיסורא דמתלקט וה''ה ברצועה ובמרודד דדמו להדדי קצת ובפ' ט' גבי חוט השדרה שאינו יכול לעמוד מפני כבדו לא מצא שם שום צד ושום ראיה לאחד מן הצדדין לכך כתב הרי זה ספק ולא ביאר כלל וכיון דנסתפק לו לכך לא מנה אותה בע' טרפיות אבל ההיא דנפוחה ועומדת כתבה בשבעים טרפיות אע''פ שהיא ספק כיון שנראה לו טעם לאסור וגבי גלודה כתב שיראה לו שמתירין אותה מפני שראה רב ור' יוחנן דאמרו שם דכל העור מציל בגלודה דהא הרא''ש ז''ל השיג עליו דהיה לו לפסוק דמותר וכיון שראה אלו רב ור' יוחנן שמקילים לכך הקל בספק אף ע''פ שלא מצא סברא לנטות לקולא ולכך כתב שמתירין אותה וגבי גלגולת בפ''י כתב שאוסרין אותה אע''פ שלא מצא סברא לחומרא מפני שאמרו גלגולת שנחבסה ברובה דמשמע דבחד רובא סגי ולא בעינן תרי רובי גם הכח הכולל משמע רובא שהוא אפי' רוב אחד ולכך כתב שאוסרין אותה. ובזה עלו דברי רבינו כהוגן ונתבאר מ''ש בפ''ה ושאר שבעה מיני ספיקות יש בהן ספיקות מותרין כמו שיתבאר כלומר הספיקות שיש בהן שום סברא או ראי' לנטותה לקולא: ניטל ממנה מקום שהיא תלויה וכו' ואע''פ שהשאר קיים טרפה. זה לא נתבאר בגמ' אבל ראיתי גבי גלודה שם (דף נ"ה) דבעי התם ניטל ראשי פרקים וכולו קיים וכו' ואסיק בתיקו ומשמע דהיכא דניטלו כולהו ראשי פרקים ומקום טיבורו ורוחב סלע על פני כל השדרה דפשיטא דטרפה ולכך הוא הדין הכא דניטל מקום מרה ומקום חיותה טרפה אבל היכא דניטל מקום מרה לבד או מקום חיותה לבד אפשר דהוי ספק ומתירין אותה כגלודה ואפשר דהוי טרפה ונראה הטעם מדאיבעיא לן בגלודה הכי שיש להקל יותר מכזית במקום מרה כדפרישית דהכא יש סברא להקל שהרי רב ור' יוחנן מקילים כדפרישית ולא איבעיא לן בכי האי גוונא גבי כזית במקום מרה וכו' כלומר ניטל כל הכבד וכזית במקום מרה וכזית במקום חיותה קיים מהו משמע דדוקא הכא גבי גלודה איכא למיבעי הכי אבל גבי כבד דאיכא סברא טפי לאסור כדפרישית פשיטא ליה דאסורה ולכך כתב רבינו שהיא אסורה בכל גוונא אפי' שלא ניטל אלא כזית במקום מרה לבד זה נ''ל טעמו ז''ל:

כב נִשְׁאַר בָּהּ כְּזַיִת [מ] בִּמְקוֹם מָרָה וּכְזַיִת בְּמָקוֹם שֶׁהִיא תְּלוּיָה בּוֹ כְּשֵׁרָה. אֲבָל הָיָה מְפֻזָּר מְעַט בְּכָאן וּמְעַט בְּכָאן אוֹ שֶׁהָיָה מְרֻדָּד אוֹ שֶׁהָיָה אָרֹךְ כִּרְצוּעָה הֲרֵי זוֹ סָפֵק וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהִיא אֲסוּרָה:

מגיד משנה אבל אם היה מפוזר וכו'. בעיות דרבי ירמיה מתלקט מהו כרצועה מהו ועלו בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא:

כסף משנה נשאר בה כזית במקום מרה וכו' אבל היה מפוזר וכו'. שם בעיי דלא איפשיטו ויש לתמוה על רבינו למה הוצרך לומר שהיא אסורה אטו עד השתא לא ידעינן דספיקא דאורייתא לחומרא ועוד למה תלה הדבר ביראה לי כאילו הוא דבר שאינו מוסכם אלא למראה עיניו ישפוט והלא אין חולק בדבר דספיקא דאורייתא לחומרא. ונ''ל משום דמדינא לא בעינן שישתייר אלא כזית אחד ומשום דמספקא לן אי בעינן דלהוי במקום חיותא אמר רב פפא דבעינן תרווייהו וכיון שכן איכא למימר דהני בעיי לא הוו אלא כששני הזיתים מתלקטים וכו' אבל כשזית אחד קיים שלם והאחר מתלקט וכו' כשרה היא משום דהוי ספק ספיקא ספק אם הזית שצריך שישתייר הוא אותו שהוא קיים שלם ואת''ל שאינו זה אלא האחר שמא מתלקט וכו' דינו כשלם או שמא אף שאחד מהזיתים שלם והשני מתלקט וכו' איבעיא להו ולכך כתב מפוזר מעט בכאן ומעט בכאן וכו' ה''ז ספק כלומר עלה בתיקו. ויראה לי שהיא אסורה כלומר אפי' אחד מהזיתים שלם והאחר הוא מתלקט וכו' וטעמו משום דא''כ לא הוו שתקי בגמ' מלפרושי דהנך בעיי לא הוו אלא כששני הזיתים מתלקטים וכו':

כג לְחִי הָעֶלְיוֹן שֶׁנִּטַּל טְרֵפָה. אֲבָל אִם נִטַּל הַתַּחְתּוֹן כְּגוֹן שֶׁנִּגְמַם עַד מְקוֹם הַסִּימָנִין וְלֹא נֶעֶקְרוּ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת:

מגיד משנה לחי העליון שניטל וכו'. תנן במתניתין דאלו כשרות (דף נ"ד) ניטל לחי התחתון כשרה ודייק רבינו הא ניטל העליון טריפה ותפסו עליו קצת מהמורים דאיך יעלה על הדעת להוסיף על הטריפות שלא נזכר טריפות זה בתלמוד. וא''ת מדיוקא דמתניתין שמעינן לה אדרבה דייקינן לא מיבעיא בניטל העליון דכשרה אלא אפילו תחתון דהוה סליק אדעתין למטרפיה משום דסימנין מחוברין בו קמ''ל דכשרה אבל עליון לא איצטריך לאשמועינן דמהיכא תיסק אדעתין דטריפה זהו דעת התופסים על רבינו וכבר שאלו לרבינו בחייו דלשון הזה לא שמענו עד היום הזה ולא מצינו כתוב בשום חיבור דין זה כי כששנינו במשנה ניטל לחי התחתון כשר רבותא אשמעינן אע''פ שנראה כעיקור וכ''ש לחי העליון והשיב כי הסימנים אינם תלויים בלחי התחתון כי הם בין עיקר החיך והלשון אבל לחי העליון החוטם קבוע בו והוא עיקר נשמת רוח חיים הנכנסת ללב דרך הריאה עם הנשימה שתכנס מן הפה ואותו לחי העליון כמו גג לכסות הקנה על ידו סוף דבריו שמה ששנינו במשנה ניטל התחתון דכשרה דוקא קתני אבל העליון שחיי הבהמה תלויין בו אם ניטל טריפה: אבל אם ניטל וכו'. פשוט שם דאוקמו מתני' דניטל לחי התחתון דכשרה דאיגום איגומי מעילוי סימנין:

כסף משנה לחי העליון שניטל טרפה. הטור תמה על רבינו שכ''כ וכי להוסיף על הטרפיות יש ואין לדקדק מדהכשיר בתחתון מכלל דבעליון טריפה דלגופיה איצטריך לאשמועינן אע''פ שהסימנים מחוברים בו וכ''ש בעליון וחכמי לוני''ל הוקשה להם כך ושאלו לרבינו בהמה שניטל לחי העליון טריפה ואנו בעניותנו לא שמענו עד היום הזה והיה נראה בעינינו כשאומר ניטל לחי התחתון כשר רבותא אשמעינן אע''פ שנראה כעיקור וכ''ש לחי העליון. והשיב להם מי תלה הסימנים בלחי התחתון עד שתחוש לעיקור דע שהסימנים תלויים הם בין עיקר החיך ובין הלשון אבל המתפצל של לחי התחתון רחוק הרבה מתוך הצואר שבתוכו הסימנין וזה הלחי התחתון הוא המנדנד ברוב בעלי חיים בשעת אכילה ולפיכך המפצל של לחי התחתון רפה הרבה כדי שיהיה נע במהרה בשעת אכילה ומפני זה נשמט פעמים הרבה מרוב בני אדם לא בשעת אכילה בלבד אלא בשעת הפיהוק ואם החזירוהו במהרה יחזור ואם לאו לא יחזור אפילו ניטל המפצל ולא ימות החי אבל לחי העליון קבוע הוא והחוטם הקבוע בו הוא נשמת רוח החיים הנכנסת ללב דרך הריאה עם הנשימה שתכנס מן הפה ואותו הלחי העליון כמו גג הוא לכסות הקנה עד שלא תכנס נשמת הרוח והיא קרה לריאה וימות החי גם שני לחיים שהם כמו שני ענבים אדומים תלויים בסוף החיך מלמעלה כנגד פי הקנה מפני זה נבראו כדי שיהא הרוח שתכנס מן הפה בעת הכנסת הרוח לריאה תפגע בבשר זה תחלה ואע''פ שנשתנית בתוך הפה ואח''כ תכנס לריאה ואם ינטל לחי העליון יאבד הכל ונמצא פי הקנה מגולה לאויר ומיד תכנס הרוח בכל נשימה ונשימה כמו שתכנס לתוך פי האשישה והחלון וביומה תקרר הריאה ותמות הבהמה ואין לך מי שאין כמוה חיה יותר מזו ומפני זה מנו נטילת לחי התחתון דוקא בכשרות ולא העליון עכ''ל. וכתב הרשב''א בת''ה שדברי רבינו נראים אלא שיש להתיישב בדבר מפני שא''כ מפני מה לא נשנית טרפותו במשנתנו ולא נזכר בגמ' ג''כ עכ''ל. ורבינו בתשובתו נזהר מקושיא זו וכתב שטרפות זה בכלל מה ששנינו זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה. ומ''ש רבינו אבל אם ניטל התחתון. בפ' א''ט (דף נ"ד) במשנה מני גבי אלו כשרות ניטל לחי התחתון ופירש''י ניטל התחתון מעל הבשר והסימנים מחוברים בבשר עכ''ל. ובגמרא (דף נ"ה:) א''ר זירא לא שנו אלא שיכולה לחיות ע''י לעיטה והמראה אבל אינה יכולה לחיות ע''י לעיטה והמראה טריפה ונראה שאינו מעיקר הגמרא אלא הגהה היתה בחוץ וטעה הסופר וכתבו בפנים ובשם ר' זירא שהרי אינו כדברי רבינו ולא כדברי הרי''ף, והרא''ש והטור כתבוה בשם הגאונים:

לחם משנה לחי העליון וכו' אבל אם ניטל וכו'. שם (דף נ"ד) במשנה ניטל לחי התחתון כשרה אמרו בגמ' לא שנו אלא שיכולה לחיות ע''י לעיטה והמראה כלומר שהבהמה הזאת אע''פ שאין לה לחי תוכל לחיות על ידי שמלעיטין לה המאכל אבל אם אינה יכולה לחיות ע''י כך טרפה ותימה על רבינו איך לא חילק בכך וגם איך לא מנה בשבעים טרפיות עוד אחת היכא דניטל לחי התחתון ואינה יכולה לחיות ע''י לעיטה והמראה אבל נראה שלא היה לו כן בגמ' וכ''נ מדברי הרא''ש שהביא דין זה שיכולה לחיות וכו' משם הגאונים משמע דלא היה לו גירסא זו בגמ' כגירסתנו: כגון שנגמם וכו'. שם (דף מ"ד) אמרו דמתני' דאיגום איגומי מעילוי סימנים:

כד כָּל אֵיבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ שֶׁאִם הָיָה חָסֵר טְרֵפָה כָּךְ אִם נִטַּל טְרֵפָה. אֲבָל אֵיבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ אִם נִטַּל טְרֵפָה אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת אֶלָּא אִם נֶחְתַּךְ אוֹתוֹ אֵיבָר. אֲבָל אִם נִבְרֵאת חֲסֵרָה אוֹתוֹ אֵיבָר הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. שֶׁאִם לֹא תֹּאמַר כֵּן נִמְצֵאת הַחֲסֵרָה וְהַנְּטוּלָה אַחַת. וְכָל אֵיבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ שֶׁאִם נִטַּל מֻתֶּרֶת קַל וָחֹמֶר אִם חָסֵר מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ וְלֹא נִבְרָא שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת:

מגיד משנה כל אבר וכו'. זהו תוספת ביאור ופשוט עם היות שהרשב''א ז''ל מפקפק בדבר דברי רבינו עיקר:

כסף משנה כל אבר שנאמר בו שאם חסר טריפה וכו' שאם לא תאמר כן נמצאת החסרה והנטולה אחת. כלומר ואי אפשר לומר שהן אחת שהרי מנו החסרה והנטולה בשתים כשמנו חמש טרפיות שנאמרו למשה בסיני:

כה בְּהֵמָה שֶׁנִּטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ וְהוּא בֵּית הָרֶחֶם אוֹ שֶׁנִּטְּלוּ הַכְּלָיוֹת הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. לְפִיכָךְ אִם [נ] נִבְרֵאת בְּכוּלְיָא אַחַת אוֹ בְּשָׁלֹשׁ כְּלָיוֹת מֻתֶּרֶת. וְכֵן אִם נִקְּבָה הַכּוּלְיָא מֻתֶּרֶת:

מגיד משנה בהמה שניטלה האום וכו'. פשוט מתני' דאלו כשרות (דף נ"ד) ניטלה האום שלה ואמרינן בבכורות מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האום שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירו אמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים עד שחותכין האום שלה בשביל שלא תלד: או שניטלו וכו'. פשוט במתני' דאלו כשרות ניטלו הכליות: ולפיכך אם נבראת וכו'. בהלכות הריא''ף והיכא דמשתכחן תלת כולייתא כשרה דאמרינן כל דיתיר כנטול דמי ותניא נמי הכי ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת שלש ומדפסל גבי גבוה מכלל דלהדיוט שרי: וכן אם ניקבה וכו'. פשוט בגמ' שהרי נקב פוסל בריאה וכשר בכוליא:

כסף משנה בהמה שניטל האם שלה וכו'. משנה פ' אלו טרפות (דף נ"ד). ומ''ש או שניטלו הכליות וכו'. גם זה שם במשנה. ומ''ש לפיכך אם נבראת בכוליא אחת או בשלש כוליות מותרת. כ''כ הרי''ף שם מדתניא ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת שלש ומדפסל רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. ומ''ש וכן אם ניקבה הכוליא מותרת, שם והוא מדברי הגמרא בפ' א''ט (דף נ"ה:) נקב פסול בריאה וכשר בכוליא וכתבו הרא''ש והר''ן דאפילו ניקב או נחתך עד מקום חריץ כשרה:

כו אַף עַל פִּי שֶׁהַכּוּלְיָא שֶׁנִּטְּלָה אוֹ חֲסֵרָה מֻתֶּרֶת אִם נִמְצֵאת קְטַנָּה בְּיוֹתֵר. וְהַקְּטַנָּה בְּדָקָה עַד כְּפוֹל וּבְגַסָּה עַד כְּעֵנָב. טְרֵפָה. וְכֵן אִם לָקְתָה הַכּוּלְיָא וְהוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה בְּשָׂרָהּ כִּבְשַׂר הַמֵּת שֶׁהִבְאִישׁ אַחַר יָמִים שֶׁאִם תֶּאֱחֹז בְּמִקְצָתוֹ יִתְמַסְמֵס וְיִפּל וְהִגִּיעַ חלִי זֶה [ס] עַד הַלָּבָן שֶׁבְּתוֹךְ הַכּוּלְיָא הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה. וְכֵן אִם נִמְצֵאת בַּכּוּלְיָא לֵחָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ סְרוּחָה אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָּהּ מַיִם עֲכוּרִין אוֹ סְרוּחִים הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה. אֲבָל אִם נִמְצְאוּ בָּהּ מַיִם זַכִּים הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת:

מגיד משנה אע''פ שכוליא שניטלה וכו'. פשוט שם הכוליא שהקטינה בדקה עד כפול בגסה עד כעינבא בינונית. וכתב בה''ג דכפול וכעינבא פחות מכאן הוא טריפה. ותמהו עליו המפרשים דבגמ' אמרינן שכל שיעורי חכמים להחמיר פירוש בכל מקום דאמרו עד עד ועד בכלל אתמר בכל דהוי מדאורייתא הלכך כאן אית לן למיזל לחומרא להטריף בכפול וכעינב וכן נראה דעת רבינו ז''ל. וכתבו המפרשים דוקא הקטינה לאחר ברייתה מחמת חולי אבל קטנה בתולדתה אפילו פחות מכפול כשרה והיכי ידעינן אם מחמת חולי אם לא כי חזינן שהקרום שלה כווץ בידוע שמחמת חולי הוא ואם אינו כווץ אלא שהוא עשוי כמדת הכוליא מוכחא מילתא שמתחלת ברייתה היתה כך וכשרה. והוי יודע דלא שייך פסול זה אלא בכוליא של בהמה אבל בעוף י''א שאין לו כוליא וי''א שהיא בין העצמות השפלים הסמוכים לשדרה שיש שם כמין בשר ואותו הבשר הוא הכליות: וכן אם לקתה הכוליא וכו'. פשוט שם אמר רכיש בר פפא משמיה דרב לקתה בכוליא אחת טריפה אמרי במערבא והוא דמטי לקותא למקום חריץ וכו' ודעת רבינו דהא לקות הוא דהבאיש בשרה ונתמסמס וזה שלא כדברי רש''י שפירש לקתה מליאה מוגלא וחילוף הגירסאות גרם להם לפרש כל אחד פירושו שרש''י ז''ל לא גריס כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא אלא לקתה הכוליא טריפה ולפי זה אין לקות בכוליא אלא מוגלא ולפי גירסת הגאונים והריא''ף דגרסי כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא א''כ מה שנאמר בגמ' לקתה הכוליא אינו מוגלא אלא לקות אחר והוא מה שפירש רבינו. ודע שמה שכתב רבינו אם הגיע חולי זה עד הלובן צ''ל דעד ולא עד בכלל משום הכלל המסור בידינו דכל שיעורין שנתנו חז''ל בדאורייתא אזלינן בהו לחומרא כמ''ש לעיל ונראה משום דבגרסתו היה כתוב והוא דמטי לקותא עד מקום חריץ אבל אחרים כתבו שאינו פסול עד שיגיע למקום חריץ וחריץ בכלל משום דגרסינן בגמ' והוא דמטי לקותא למקום חריץ. והוי יודע דדוקא בלקות הוא דפסלינן אם הגיעה לחריץ אבל נקב אפילו הגיעה לחריץ כשרה דהכי אמרינן נקב פוסל בריאה כשר בכוליא ולא מחלקינן כלל. ועוד דאמרינן בגמ' דבי יוסף רישבא מחו בכולייתא וקטלי והתירה להם ר' אבא ולא חיישינן שמא הגיעה המכה למקום חריץ וכן דעת רבינו דהא לגבי נקב לא חלק: וכן אם נמצאת וכו'. פשוט שם והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא: או שנמצאו וכו'. פשוט שם ומים זכים כשרים לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טריפה ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא סריח אבל סריח טריפה:

כסף משנה אע''פ שהכוליא שניטלה או חסרה מותרת אם נמצאת קטנה ביותר וכו'. שם כוליא שהקטינה בדקה עד כפול בגסה עד כענבה בינונית. וכתב הר''ן כתב בה''ג דכפול וכענבה כשר פחות מכאן טריפה והוא תימה דבגמרא אמרינן שכל שיעורי חכמים להחמיר כלומר דכי הוו חומרא עד ועד בכלל אמרינן ליה וכי הוי חומרא עד ולא עד בכלל אמרינן ליה בכל דהוי מדאורייתא הילכך אית לן למיזל לחומרא ולדון בטריפה כפול וכענבה וכ''כ הרשב''א בשם הרמב''ן. וכתב הטור ודוקא שהקטינה מחמת חולי אבל אם קטנה בתולדתה כשרה ומראיתה מוכחת עליה ע''כ. וכ''כ הרשב''א והרא''ש וכן כתב הר''ן בשם הראב''ד וכן משמע מדברי רש''י. וכתב הר''ן והיכי ידעינן אי הוי מחמת חולי או לא כי חזינן שהקרום שלה כווץ בידוע שמחמת חולי הוא ואם אינו כווץ אלא שהוא עשוי כמדת כוליא מוכחא מילתא שמתחלת ברייתה היתה כך וכשרה. וכתב הכלבו דלפי דעת הראב''ד הוצרכנו לבאר ניטלו הכליות דכשרה ר''ל שנבראת כך חסרת הכליות שאם ניטלה ע''י חולי כיון שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה ואיך תחזור להכשרה כשגמרו לכלות ולהמק ולפי זה צריך לבדוק מקומן ולבדוק אם הכיס שלהם מלא חלב ואין שם כי אם החוטים בלבד אז ניכר שזה תחלת ברייתו וכשרה ואם נמצא שם חלל ומקום ריק ניכר שהיו לה כליות אלא שנימוחו וטריפה עכ''ל: ומ''ש וכן אם לקתה הכוליא וכו'. שם (דף נ"ה) אמר רכיש בר פפא משמיה דרב לקתה בכוליא אחת טריפה אמרי במערבא והוא דמטא לקותא למקום חריץ והיכא מקום חריץ לחיוורא דתותי מתני ופירש''י למקום חריץ שהגידים מעורים שם והוא אמצעית הכוליא ובדברי הרשב''א מפורש יותר שכתב ומקום חריץ היכן לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא. ומ''ש שלקתה הוא שיעשה בשרה כבשר המת וכו', כ''כ הרא''ש והרשב''א והר''ן לפי גירסת הרי''ף שגורס כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא פסול בזה ובזה לקותא והביאו הטור. ומ''ש רבינו וכן אם נמצאת בכוליא ליחה אע''פ שאינה סרוחה וכו', שם מים זכים כשרים בכוליא ובריאה ולא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טריפה וכי צילי נמי לא אמרן אלא דלא סריח אבל סריח טריפה. ומ''ש רבינו דליחה אע''פ שאינה סרוחה טריפה מדאמרינן שם מוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא ועל כרחין בדלא סריח איצטריך לאשמועינן דאי סריח מאי איריא מוגלא אפילו מים זכים נמי אסר ומשמע מדברי רבינו דבמוגלא לא בעינן שיגיע למקום חריץ אבל הרשב''א כתב בת''ה שאין שום דבר פוסל בכוליא אא''כ הגיע למקום חריץ:

לחם משנה אם נמצאת קטנה ביותר וכו'. שם (דף נ"ה ע"ב) אמרו הכוליא שהקטינה בדקה עד כפול בגסה עד כענב בינונית ודקדק הרא''ש ז''ל מדקאמר שהקטינה דמשמע מתחילה ראינוה גדולה ואח''כ ראינוה שהקטינה אבל אם מתחילת ברייתה היא קטנה אין בכך כלום אבל אין נראה כן מלשון רבינו שכתב אם נמצאת קטנה משמע דאפי' מצאוה כך מתחילה טרפה: וכן אם לקתה וכו'. הוא גורס שם כגירסת רב אלפס שהוזכר בדברי הרא''ש ז''ל והכי איתא אלא אי איתמר הכי איתמר יש כשר בריאה וכשר בכוליא ויש פסול בריאה וכשר בכוליא ויש פסול בזה ובזה ויש כשר בריאה ופסול בכוליא פסול בריאה וכשר בכוליא נקב כשר בזה ובזה מים זכים פסול בזה ובזה לקותא כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא ולפי זה מוגלא ולקותא תרתי מילי נינהו דמוגלא הוא ליחה שאינה סרוחה ולקותא הוא שיעשה בשרה כבשר המת וכו':

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן