הלכות שחיטה - פרק שמיני א-יג - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שחיטה - פרק שמיני א-יג - היד החזקה לרמב"ם

א חֲסֵרָה כֵּיצַד. שְׁנֵי אֵיבָרִים הֵן שֶׁאִם חָסֵר מִמִּנְיָנָם טְרֵפָה. וְאֵלּוּ הֵן. הָרֵאָה וְהָרַגְלַיִם. וְחָמֵשׁ אֻנּוֹת יֵשׁ לָרֵאָה כְּשֶׁיִּתְלֶה אוֹתָהּ אָדָם בְּיָדוֹ וּפְנֵי רֵאָה כְּנֶגֶד פָּנָיו. שָׁלֹשׁ מִן הַיָּמִין. וּשְׁתַּיִם מִן הַשְּׂמֹאל. וּבְצַד יָמִין מִמֶּנָּה כְּמוֹ אֹזֶן קְטַנָּה וְאֵינָהּ בְּצַד הָאֻנּוֹת וְיֵשׁ לָהּ כְּמוֹ כִּיס בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְהִיא בְּתוֹךְ הַכִּיס. וְאֹזֶן זוֹ קְטַנָּה הִיא הַנִּקְרָא וַרְדָּא מִפְּנֵי שֶׁהִיא דּוֹמָה לְוֶרֶד וְאֵינָהּ מִן הַמִּנְיָן. לְפִיכָךְ אִם לֹא נִמְצֵאת הַוַּרְדָּא מֻתֶּרֶת. [א] שֶׁכָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ יֵשׁ בְּהֵמוֹת תִּמָּצֵא בָּהֶם וְיֵשׁ בְּהֵמוֹת לֹא תִּמָּצֵא בָּהֶם. וְאִם נִמְצֵאת נְקוּבָה אַף עַל פִּי שֶׁהַכִּיס שֶׁלָּהּ סוֹתֵם אֶת הַנֶּקֶב הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה:

מגיד משנה חסירה כיצד וכו' וחמש אונות יש לריאה וכו'. פשוט פ' א''ט (דף מ"ז) אמר רבא חמש אוני אית לה לריאה אפה כלפי גברא תלת מימינא ותרתי משמאלא: ובצד הימין וכו'. פשוט שם ההוא ביני ביני דאתיא לקמיה דרב אשי סבר רב אשי למטרפא א''ל רב הונא מר בר אוייא כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וקארו לה עינוניתא דורדא. ונראה דהיכא דנמצאו תרתי עינונייתא כשרה כדעת הגאונים ז''ל וכן כתב ה''ר אפרים דההוא ביני ביני דאתא לקמיה דרב אשי תרתי הוו דעל אחת לא היה אומר כל הני עיזי ברייתא הכי אית להו ורב אשי לא היה סבור למיטרפא דהא כולהו אית להו אלא ודאי אפי' על שניהם קאמר דכשרה משום דהני עיזי ברייתא הכי אית להו. ולדעת רש''י ז''ל אם נמצאו שנים טריפה משום דס''ל דחדא גופא לא אכשרא אלא משום דהנך ברייתא הכי אית להו אבל זאת יתירה דביני ביני היא וטריפה ונמצא בדבר להקל ולהחמיר שלדעת רבינו אפרים שמכשיר בשתים משום דסבר דההוא ביני ביני דאתא לקמיה דרב אשי תרתי הוו ובהאי הוא דאמר כל הני עיזי ברייתא הכי אית להו בודאי אם לא נמצאת כלל טריפה ולדעת רש''י ז''ל שמטריף בשנים היכא שלא נמצאת כלל כשרה. וראיתי ברוב המקומות או קרוב לכולן שתפסו קוליהון דתרויהון להכשיר אם לא נמצאת כלל, ולהכשיר ג''כ אם נמצאו שנים, ולא שייך כאן או כקוליהון או כחומריהון. וכלל גדול אמסור לך בטריפות שאין לומר בהם או כחומרותיו של פלוני בכל דיניו או כקוליו כי אין לך בהם אלא מה שנהגו ומה שקבלו עליהם. וכן כתב ה''ר שלמה ז''ל וז''ל חפשתי בכל גלילות ישראל שאולי יהיו מתנהגים על פי פוסק אחד בענין הטריפות ולא מצאתי. הלכך אני אומר כי אין לחפש אלא אחר המנהג והוא הכלל שאין לילך בטריפות אחר רוב החכמים במקום שיש להם מנהג כי ישראל נתפזרו בכל קצוי היישוב וראו במה שהיו יכולין לעמוד ונהגו על פי פוסק אחד בקולא אחת או בחומרא כפי ראות עיניהם באותה שעה או להתקיים לפי השעה או לגדור פרצה וקבלו עליהם סברת אותו הרב אע''פ שידעו שרוב חכמי ישראל חולקים עליו ובלבד שיהיה רב מפורסם ודבריו כתובים בספרים מפורסמים והסכימו עמהם חכמים שבאותו הדור ונשאר מנהג קבוע להם ולבניהם ועל אותו מנהג ראוי לדון בכל מקום ומקום כפי מנהגו וכתבתי זה מפני שראיתי רבים טועים בזה עכ''ל ז''ל ודבריו נכוחים הם: ואם נמצאת נקובה וכו'. זו היא דעת הגאונים ז''ל דכולהו לגבי דידה לאו היינו רביתא ואפילו לכיסה ואפילו דבוקה כולה לכיסה טריפה כמו שכתב רבינו ז''ל בפרק י''א ולזה הסכימו רוב המפרשים אלא שיש מי שהקל להכשיר בדבוקה כולה לכיסה בלי פילוש ולא נתחוור בעיני רוב המפרשים:

כסף משנה חסירה כיצד וכו' וחמש אונות יש לריאה וכו'. בפ' א''ט (דף מ"ז) אמר רבא חמש אוני אית לה לריאה אפה כלפי גברא תלת מימינא ותרתי משמאלא חסיר או יתיר או חליף טריפה ואסיקנא דלית הלכתא כרבא ביתרת וה''מ דקיימא בדרא דאוני אבל ביני ביני טריפה ההוא ביני ביני דאתא לקמיה דרב אשי סבר רב אשי למטרפה אמר ליה ר' הונא מר בר איויא כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וקרו לה טבחי עינוניתא דורדא והני מילי מגואי אבל אגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה וסובר רבינו דכיון דלא מפליג אלא בין מגואי למגבה משמע דמאי דאמרינן אבל ביני ביני טרפה אידחי ליה ולא מטרפינן אלא מגבה דוקא וכן פסק הרשב''א וכתב הר''ן שכן נראה מדברי הרי''ף שכתב וה''מ מקמה אלמא כל מקמה כשרה וי''ח. ומ''ש ואם נמצאת נקובה אף על פי שהכיס שלה סותם הנקב הרי זו טריפה.

לחם משנה חסירה כיצד וכו'. מנה רבינו בחסרה מה שחסר מקצת הדבר ולא כולו כלומר המנין אבל חסר כולו כמו חסרון כל המסס או בית הכוסות וכדומה זה אינו בכלל חסרה אלא בכלל ניקב שכבר אמר לנו כלל בפ' ו' שכל אבר שאמרו חכמים בו ואם ניקב וכו' כך אם ניטל וכו' בין שנברא חסר וכו' לכך לא מנה כאן אלא חסרון המנין לבדו: וחמש אונות וכו'. שם (דף מ"ז) מימרא דרבא ה' אוני אית לריאה וכו': כשיתלה אותה וכו' שלש מן הימין. ר''ל ימין דבהמה אבל כשהבהמה תלויה ברגליה שהקנה למטה הם לימין הטבח: לפיכך. כלומר כיון שאינה ממנין האונות לא הוי זה בכלל אי חסיר דטרפה לכך אם לא נמצא כשרה: שכך היא דרכה וכו'. שם כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו:

ב חָסֵר מִנְיַן הָאֻנּוֹת וְנִמְצֵאת אַחַת מִן הַשְּׂמֹאל אוֹ שְׁתַּיִם מִן הַיָּמִין טְרֵפָה. וְאִם נִמְצְאוּ שְׁתַּיִם בְּיָמִין וְזֹאת הַוַּרְדָּא [ב] הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת:

מגיד משנה חסר מנין וכו'. פשוט שם במימרא דרבא דאי חסיר טריפה: ואם נמצאו וכו'. זו היא סברת הגאונים וכן נמצא כתוב בתשובותיהם ורש''י ז''ל דחה סברא זו וכתב הואיל ולא קיימא בכיסא דידהו יתרה היא ואותה הראויה להיות היא חסרה והויא לה כחליף ובעינינו פשוט המנהג:

לחם משנה חסר וכו'. שם חסיר או יתיר או חליף טרפה (עיין בכ"מ בד"ה חסרה וכו') וכתבו שם התוס' דהיכא דנמצאת ורדא בצד שמאל טרפה והא דממעט אגבה ולא ממעט לצד שמאל נקט גבה למעוטי אפילו ימין ע''כ. ורבינו סובר דמדלא חילק הכל בגואי בין ימין לשמאל משמע דבגואי בכל גוונא כשר דכל דמקמה כשר ואינו פסול אלא מגבה לבד כמו שאמור וכל אגבה אפילו כטרפא דאסא וכו' ועוד סובר הוא ז''ל שאין חילוק בין אונה לורדא כלל דה''ה לאונה שהיא גדולה אם נמצאת מקמה כשרה ומה שאמר לעיל אבל ביני ביני טרפה ר''ל מגבה והאי דקאמר וה''מ מגואי וכו' ביאר לנו ביני ביני דלעיל שפירשו כך אבל דעת התוספות דיש לחלק בין אונה וכו'. ומ''ש לעיל ביני ביני איירי באונה וכו' לכך בעינן דלהוי בדרא דאוני אבל הכא דהיא ורדא לא בעינן דרא דאוני:

ג נִתְחַלְּפוּ הָאֻנּוֹת וְנִמְצְאוּ שָׁלֹשׁ מִן שְׂמֹאל וּשְׁתַּיִם מִן הַיָּמִין בְּלֹא וֶרֶד. אוֹ שֶׁהָיָה [ג] הַוֶּרֶד עִם הַשָּׁלֹשׁ בְּצַד שְׂמֹאל. הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה שֶׁהִיא חֲסֵרָה מִצַּד הַיָּמִין:

מגיד משנה נתחלפו האונות וכו'. פשוט במימרא דרבא אי חליף טריפה ונראה דדעת רבינו שאם נמצאו שלש מהשמאל ושתים מהימין והורדא בצד ימין כשרה וגם פשוט בדבריו שאין חילוף הורדא פוסלת אלא כשנמצאו שלש בצד שמאל אבל אם נמצאו כתקנן שלש בצד ימין ושתים בצד שמאל ונמצאת הורדא בצד שמאל כשרה:

כסף משנה (ב-ג) ומ''ש ואם נמצאו שתים בימין וזאת הורדא הרי זו מותרת לטעמיה אזיל רבינו שהכשיר ביתרת מצד פנים אלמא צד פנים ודרא דאוני חדא מילתא היא וכתב הרשב''א והר''ן שכן נמצא בתשובת הגאונים להתיר וכתב הר''ן שדעת הגאונים ורבינו דדוקא בימין משלמת אבל אם חסרה אונה מהשמאל אין הורדא משלמת שאין דרכה לעמוד בשמאל ומשמע ודאי דלדעת הרי''ף ורבינו דמכשרי ביתרת מצד פנים אי אית לה תרתי עינוניתא או תלת כשרה ולאפוקי ממ''ש המרדכי שהמימוני פסק כרש''י דתרי עינוניתא טרפה.

ד נִתְוַסְּפוּ הָאֻנּוֹת בְּמִנְיָנָם אִם הָיְתָה הָאֹזֶן [ד] הַיְתֵרָה בְּצַד הָאֻנּוֹת אוֹ מִלִּפְנֵי הָרֵאָה שֶׁהוּא לְעֻמַּת הַלֵּב מֻתֶּרֶת. וְאִם הָיְתָה עַל [ה] גַּבָּהּ שֶׁהוּא לְעֻמַּת הַצְּלָעוֹת הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה שֶׁהַיָּתֵר כְּחָסֵר. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה כְּמוֹ עָלֶה שֶׁל הֲדַס. אֲבָל פָּחוֹת מִזֶּה אֵינָהּ אֹזֶן וּמֻתֶּרֶת:

מגיד משנה נתוספו האונות וכו'. שם במימרא דרבא אי יתיר טריפה ואמר בגמ' לית הלכתא כותיה דרבא ביתרת וה''מ דקיימא בדרא דאוני אבל ביני ביני טריפה: ואם היתה וכו'. פשוט שם וה''מ מגואי אבל על גבה אפילו כטרפא דאסא טריפה:

כסף משנה ומ''ש והוא שתהיה כמו עלה של הדס וכו' נתבאר בסמוך וכתבו התוספות דאפילו לא הויא כטרפא דאסא אלא ע''י נפיחה טרפה:

ה אֹזֶן שֶׁנִּמְצֵאת דְּבוּקָה בַּחֲבֶרְתָּהּ הַסְּמוּכָה לָהּ מֻתֶּרֶת. וְאִם נִסְמְכוּ שֶׁלֹּא עַל הַסֵּדֶר כְּגוֹן שֶׁנִּסְמְכָה רִאשׁוֹנָה לַשְּׁלִישִׁית טְרֵפָה:

מגיד משנה אוזן שנמצאת דבוקה וכו'. פשוט שם פ' א''ט (דף מ"ו:) אמר רבא הני תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקותא ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביתייהו. וכסדרן יש פירושים שונים דיש מי שפירש דלא איקרי שלא כסדרן אלא מהראשונה לשלישית אבל מהראשונה לחברתה בכל אופן שתהיה כשרה בין מגב לגב או מחיתוך לגב ולפיכך כתבו דדין זה לא שייך אלא באונות של ימין שהם שלש אבל בשל שמאל שהם שתים לא זולתי אם נסרכה האונה הראשונה לאומה. ויש מי שפירש דלא איקרי כסדרן אלא מחיתוך לחיתוך אבל מגב לגב או מחיתוך לגב טריפה וזו היא דעת רבינו. ודע שנחלקו המפרשים בסברת רש''י ז''ל מה היא דעתו משום דרש''י כתב שלא כסדרן כגון שתים החיצונות נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתיה. ופירשו דבריו כמשמען שדעת רש''י הוא דאינו נקרא שלא כסדרן אלא מהראשונה לשלישית בדילוג וכן פירש הרשב''א ז''ל דבריו, ואחרים פירשו דאין כן דעתו אלא כדעת רבינו לאסור אפי' מגב לגב ופירשו דבריו דה''ק כגון שתים החיצונות שנדבקה כל אחת מהם בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתיה דהיינו מגב לגב או מלפנים ולפנים שכלפי הלב ועם היות שהפירוש בעצמו דחוק כאן שאין משמעות הלשון סובל כן הפירוש בעצמו בדבריו אינו אמיתי שהרי כתב בסוף דבריו אבל זו מזו דשלא כסדרן מתפרקות הם שהרי האמצעית מפרקתם א''כ נראה שהפירוש האמיתי בדברי רש''י הוא מה שפירש הרשב''א ז''ל ומיהו כדעת רבינו הסכימו רוב המפרשים וכן נוהגים ברוב המקומות. ומה שכתב רבינו או מגב לגב שלא במקום החיתוך טריפה דנראה לשון מיותר בדבריו דאנא ידענא דמגב לגב הוא שלא במקום החיתוך נראה דדעתו לאסור מחידוד לחידוד דאינו מתיר אלא דוקא מחיתוך לחיתוך אבל מחידוד לחידוד שהוא ספק גב ספק חיתוך טריפה. וכן ממה שכתב בתחלת דבריו אוזן שנמצאת דבוקה בחיתוך הסמוכה לחברתה מותרת נראה דדעתו לפסוק כרבו של רש''י ה''ר יעקב בר יקר ורש''י והרמב''ן והרשב''א והרא''ה ז''ל שאמרו דה''ה אונה הסמוכה לאומה שאצלה דכולהו סבירי דמאמר דרבא דאמר תרתי אוני דסריכן להדדי ה''ה אונה ואומה שהרי לא מצינו אומה בתלמוד ורבא דנקט אונא משום רבותא דשלא כסדרן נקטיה משום דלא תימא דכיון שהחלל צר הן שוכבות תמיד על הדופן ואינן מתפרקות קמ''ל דכיון שהם שלא כסדרן טריפה אבל באונה ואומה שלא כסדרן לא איצטריכא לן לאורויי דכיון דברוחב החלל הם עומדות מי יחזיק לנו שאינן מתפרקות וזהו שכתב רבינו אזן שנמצאת דבוקה בחיתוך הסמוכה לחברתה ל''ש אונא ול''ש אומא וזה שלא כדברי ר''ת דאסר אונא לאומא אפילו כסדרן משם דס''ל דרבא לא התיר אלא אוני לאוני דוקא אבל אונא לאומא לא ותדע דהא רבא אמר ה' אוני אית לריאה ואם איתא דאומא בכלל אונא ז' אוני הל''ל וכבר דחו סברתו רוב המפרשים ורבותינו בעלי התוס' ותירצו דהא דלא אמר שבע אוני משום דהוה בעי למימר אי חליף אי יתיר טריפה והא ודאי לא שייך באומא כלל דאומא אינה חסרה לעולם ולא שייך בה חילוף ומה דנקט רבא תרתי אוני דסריכי ה''ה אונא ואומא אלא משום רבותא דשלא כסדרן אפילו באוני נקט לה כמו שכתבנו. וכבר הסכימו כל הגאונים ז''ל והתירו אונא לאומא בכנופיא. ודע שלדעת רבינו כל שהיא מחיתוך לחיתוך ל''ש סמוכה או סרוכה או דבוקה כולה ל''ש מיושר ל''ש באלכסון כולהו כשרה:

כסף משנה אזן שנמצאת דבוקה וכו'. פ' א''ט (דף מ"ו:) אמר רבא הני תרתי אוני דסריכי להדדי לית להו בדיקה ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביתייהו ומפשט דברי רבינו נראה דלא מקרי שלא כסדרן אלא כשנסרכה ראשונה לשלישית אבל כשנסרכה לסמוכה לה בכל ענין היא כשרה וכן פירש דבריו רבינו ירוחם והגהות מימוניות אבל מדברי הכל בו נראה שהוא מפרש דברי רבינו דאף מאונא לאונא שאצלה טרפה כל שאינה מחיתוך לחיתוך וכיוצא בזה כתב המרדכי שהוא דעת רבינו וכ''נ שסובר הטור שכתב פירש''י דלא מקרי שלא כסדרן אלא כשנסרכו שתים החיצונות ממעל אבל כל שאר פוסקים פסקו דלא מקרי כסדרן אלא בשתים זו אצל זו מחיתוך של זה לחיתוך של זה. והמנהג הפשוט לאסור אפילו כשנסרכה לאונא שאצלה בין מגב לגב בין מחידוד לגב או מחידוד לחידוד ואפילו מחיתוך לגב או מחיתוך לחידוד או משפולי לשפולי (או משפולי) לחיתוך ולא מכשרינן אלא במחיתוך לחיתוך:

לחם משנה ואם נסמכו שלא על הסדר וכו'. שם (דף מ"ו:) תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקה וכו' אבל כסדרן היינו רביתייהו ופירש רבינו כגון שנסמכה ראשונה לחבירתה כסדרן ולשלישית שלא כסדרן וכך פירש רש''י ז''ל אבל שאר מפרשים פירשו דבעינן שתהא סמוכה לחברתה מחתוך לחתוך אבל מחתוך לחדוד או לגב טרפה וכן אנו נוהגים: נסמכו שתי אונות וכו'. שם אי חסיר טריפה:

ו נִמְצְאוּ שְׁתֵּי הָאֻנּוֹת כְּאֻנָּה אַחַת וְאֵינָן נִרְאוֹת כִּשְׁתַּיִם דְּבוּקוֹת אִם הָיָה בֵּינֵיהֶן כְּמוֹ עֲלֵה הַהֲדַס בֵּין בְּעִקָּרָן בֵּין בְּאֶמְצָעָן בֵּין בְּסוֹפָן כְּדֵי שֶׁיֻּכַּר שֶׁהֵן שְׁתַּיִם דְּבוּקוֹת מֻתֶּרֶת וְאִם לָאו הֲרֵי זוֹ חֲסֵרָה וּטְרֵפָה:

מגיד משנה נמצאו שתי אונות וכו'. נראה דלמדה רבינו מההיא ביני ביני דאתא לקמיה דרב אשי וסיים בה התלמוד ה''מ מגואי אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה וידיעת ההפכים אחת היא כשם שלענין תוספת אינו אלא כטרפא דאסא ה''ה לגבי חסרון דלא פסל אלא פחות מכעלה של הדס ודע שהבחנה זו אחר נפיחה היא דבהמה בחייה ריאתה היא נפוחה:

כסף משנה נמצאו שתי האונות כאונה אחת וכו'. שם (דף מ"ז) אמר רפרם האי ריאה דדמיא לאופתא כלומר בקעת של עץ טרפה ומפרש בגמרא דהיינו דשיעא דלית לה חתוכא דאוני ופירש''י דהיכא דלא מחתכא בחיתוך גמור אלא כמין מראה הפרש ניכר בו כשרה דלא שיעא כאופתא היא וכן כתבו התוס' וכ''כ המרדכי בשם הגאונים והכי דייק לשון רבינו שכתב ואינן נראות כשתים דבוקות משמע בהדיא שאם היו נראות כשתים דבוקות כשרה וכתב הר''ן שהטעם משום דהני אוני נינהו אלא דסריכי כסדרן. ומ''ש רבינו שאם היה ביניהם כמו עלה הדס מותרת, הטעם מבואר דכיון דמיפסלא כה''ג ביתרת ש''מ כל כי האי שיעורא אונה הויא:

ז נִמְצֵאת כֻּלָּהּ שְׁתֵּי עֲרוּגוֹת וְאֵין לָהּ חִתּוּךְ אָזְנַיִם טְרֵפָה. וְכֵן אִם חָסֵר גּוּף הָרֵאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִקְּבָה הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁחָסֵר מִנְיַן הָאֻנּוֹת וּטְרֵפָה. לְפִיכָךְ אִם נִמְצָא מִמֶּנָּה מָקוֹם יָבֵשׁ עַד שֶׁיִּפָּרֵךְ בְּצִפֹּרֶן הֲרֵי זוֹ כְּחָסֵר וּטְרֵפָה וַאֲפִלּוּ הָיָה כָּל שֶׁהוּא:

מגיד משנה נמצאת כולה שתי ערוגות וכו'. משום דבגמרא אמרינן האי ריאה דדמיא לאופתא טריפה א''ד בחזותא וא''ד בגישתא וא''ד דנפיחא וא''ד דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני. ורבינו פסק ככולהו לישני לחומרא. בדיני המראות פסק כא''ד בחזותא כמו שכתב לעיל ובכאן פסק כא''ד דשיעא דלית לה חיתוכי דאוני ופירש''י שאם יש סדק כמין מראה הפרש כשרה דלא שיעא כאופתא היא: וכן אם חסר גוף הריאה וכו'. (חסר מכאן): לפיכך אם נמצא בה מקום יבש וכו'. פשוט שם אמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טריפה וכמה אמר רב פפי משמיה כדי שתפרך בצפורן ושיעור יבשות זה בכל שהוא:

כסף משנה נמצאת כולה שתי ערוגות וכו'. היינו שיעא כאופתא שכתבתי בסמוך ואני תמה למה כתב זה רבינו אחר שכתב דין נמצאו שתי האונות כאונה אחת וכו' עד ה''ז חסרה וטרפה דבמכ''ש אתיא והיה ראוי להקדים הא דנמצא כולה ב' ערוגות ואחר כך נמצאו שתי האונות כאונה אחת: וכן אם חסר גוף וכו'. כלומר שמתחלת ברייתה נבראת חסרה קצת ממנה והקרום קיים אלא שנראה בה כמין פגם וחסרון וטעמו מדתנן במתני' דאלו טרפות (דף מ"ב) הריאה שניקבה או שחסרה ואע''ג דבגמרא אותיבנא מינה לר' יוחנן דאמר חסרון מבפנים לא שמיה חסרון דהאי חסרון ה''ד אילימא מבחוץ היינו ניקבה אלא לאו מבפנים (וש"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון) ושני לעולם מבחוץ ודקא אמרת היינו ניקבה לא צריכה לר''ש דאמר עד שתנקב לבית הסימפונות ה''מ נקב דלית ביה חסרון אבל נקב דאית ביה חסרון אפילו ר''ש מודה וכתבו התוס' וז''ל יש שרצו לאסור כשנראית הריאה חסרה שיש קמט וסדק וחסרון על הריאה אפילו עולה בנפיחה והעור והבשר קיים והשיב להם ריב''א דטעות הוא בידם דא''כ ה''ל לשנויי הכא הכי וכדברי הכל ולא הוה ליה לאוקומי כר''ש אלא ודאי כיון דעולה בנפיחה כשר וכן פסק רבינו קלונימוס הזקן ע''כ. וכן כתבו המרדכי והגהות אשירי. אפשר לומר לדעת רבינו דאה''נ דהוה מצי לשנויי הכי אלא דלפום מאי דס''ד דמקשה דחסרון מבחוץ לא הוי אלא ע''י נקב אהדר ליה דאיכא לאוקמה כר''ש אבל לפום קושטא אית לן לאוקומי ככ''ע והיינו כמין פגם וחסרון נראה בה מבחוץ ואין בה נקב ויש הוכחה לדברי רבינו מדאמרינן בריש פ' א''ט (דף מ"ב) דבמתני' חשיב י''ח טרפות ומשמע דהכי הלכתא ואי מדלית ריאה שחסרה משום דלא אצטריך אלא לר' שמעון דלית הלכתא כוותיה לא פשו להו אלא י''ז ורש''י כתב שם שהאונות שנתחלפו בכלל חסרה הוא שחסרו ממקום שראויות להיות שם ויש להקשות עליו דא''כ אמאי דחק בגמ' לאוקומה כר''ש לוקמה באונות שנתחלפו וד''ה. והתוס' כתבו שם דלמ''ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון וחסרון דמתני' לר''ש דלרבנן הוי בכלל נקובה צ''ל דהך סוגיא כר''ש דלרבנן ליכא אלא י''ז ורבינו נראה לו ליישב שאותה סוגיא תהא אליבא דהלכתא ומיישב בענין שכתבתי. ויש לתמוה על רבינו היאך פסל בחסרה אע''פ שלא ניקבה והא בנימוקה מכשרינן אפי' החסרון מחזיק רביעית י''ל דנימוקה שאני והכא בשלא נימוקה דכיון שלא נימוקה ואפ''ה יש בה סדק וקמט וחסרון קים להו לרבנן דסופה לינקב אבל בנימוקה כיון שנתפשט בה ההפסד כל כך אם איתא דסופה לינקב כבר היתה נקובה וכעין זה תירץ הרשב''א גבי ריאה שנשפכה כקיתון דבדקינן אי קיימא סימפונהא. ומ''ש לפיכך אם נמצא ממנה מקום יבש עד שיפרך בצפורן וכו'. שם (דף מ"ו:) אמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טרפה וכמה אמר רב פפי משמיה דרבא כדי שתיפרך בצפורן ומפרש רבינו שהטעם מפני שחסרה ויש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שאין הטעם אלא מפני שהיא כנקובה:

לחם משנה נמצאת כולו שתי ערוגות וכו'. שם (דף מ"ז ע"ב) אמרו דשיעא דלית לה חיתוכי דאוני וק''ק למה הוצרך לכתוב רבינו דין זה כיון שכבר כתבו בשתי אונות נראות כאחת כ''ש בכל הריאה שאין בה חיתוך כלל ולקמן בפרק עשירי אבאר:

ח רֵאָה שֶׁנִּמְצֵאת נְפוּחָה כְּמוֹ עִקַּר חֲרָיוֹת שֶׁל דֶּקֶל אוֹסְרִין אוֹתָהּ מִסָּפֵק. שֶׁזּוֹ תּוֹסֶפֶת מְשֻׁנָּה בְּגוּפָהּ וְשֶׁמָּא הַתּוֹסֶפֶת בַּגּוּף כְּחִסָּרוֹן כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּמִנְיָן:

מגיד משנה ריאה שנמצאת נפוחה. זהו כא''ד דנפיחה. נמצא דרבינו פסק ככולהו לישני וכן פסקו כל הפוסקים. וראיתי מי שהשיג על רבינו דלמה השמיט דין דא''ד כגישתא ופירש רש''י שקשה מישושה כעץ. וי''ל שגם דין זה רמז רבינו בדבריו שכתב למעלה נמצאת כעין חריות של דקל ונמצאת משמע בין במראה בין במשוש תדע שלא כללו עם המראות אלא כתבו דין זה לעצמו כלישנא דנמצאת לכלול נמי היכא דנמצאת במישוש:

כסף משנה ריאה שנמצאת נפוחה וכו'. שם (דף מ"ו:) אמר רפרם ריאה דדמיא לאופתא כלומר דומה לבקעת עץ טריפה איכא דאמרי בחזותא ואיכא דאמרי בגישתא וכו' וא''ד דפחיזא וא''ד דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני. ופירש''י כגישתא שקשה מישושה כעץ. דפחיזא קשה והיינו נמי כגישתא. דנפיחה נעשית לבנה כבקעת והיינו נמי כחזותא עכ''ל. אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש דנפיחא וכגישתא ודפחיזא אחת הן וכתב שהיא ספק לפי שאפשר שרפרם לא כיון בדבריו לדברי איכא דאמרי כגישתא אלא לאיכא דאמרי כחזותא או דשיעא ובגישתא אפשר דס''ל שהיא כשרה ומזה הטעם כתב בפ''ז נמצאת כעין חריות של דקל אוסרין אותה מספק דהיינו כחזותא ושמא רפרם בחזותא מכשר ולא אסר אלא בשיעא או בגישתא אבל בשיעא דלית לה חתוכא דאוני כתב בפ' זה שהיא ודאי טרפה משום דאף אם דברי רפרם יתפרשו בגישתא או בחזותא אפילו הכי שיעא פסולה מדאמר רבא חמש אוני אית לה לריאה אי חסור טרפה:

לחם משנה ריאה שנמצאת וכו'. כבר ביארתיו למעלה ושמא התוספת בגוף הוי כחסרון כמו שאמרנו למעלה שכל היתר כחסר:

ט הַבְּהֵמָה שֶׁפָּחֲדָה וְיָרְאָה עַד שֶׁצָּמְקָה הָרֵאָה שֶׁלָּהּ וְקָרְבָה לִהְיוֹת יְבֵשָׁה. אִם פָּחֲדָה בִּידֵי שָׁמַיִם כְּגוֹן שֶׁשָּׁמְעָה קוֹל רַעַם אוֹ רָאֲתָה זִקִּים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מֻתֶּרֶת. וְאִם פָּחֲדָה בִּידֵי אָדָם כְּגוֹן שֶׁשָּׁחֲטוּ לְפָנֶיהָ בְּהֵמָה אַחֶרֶת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זוֹ כַּחֲסֵרָה וּטְרֵפָה:

מגיד משנה הבהמה שפחדה וכו'. תנן במתניתין (דף נ"ד) דאלו כשרות בבהמה וכו' וחרותה בידי שמים וגרסינן בגמ' איזו היא חרותה כל שצמקה ריאה שלה בי''ש כשרה בידי אדם טריפה ואוקי בגמ' דה''ה בידי שאר כל בריות שהיא טריפה:

כסף משנה הבהמה שפחדה ויראה וכו'. משנה שם (דף נ"ד) חרותה בידי שמים (כשרה) ובגמרא (דף נ"ה:) ת''ר אי זו היא חרותה כל שצמקה ריאה שלה בידי שמים כשרה בידי אדם טרפה רשב''א אומר אף ביד כל הבריות ומפרש בגמרא דה''ק אף בידי כל הבריות דינה כבידי אדם וכתב הרשב''א מכלל דת''ק סבר שהיא כבידי שמים והכי קי''ל וכ''כ הטור וכ''נ מדברי הרי''ף ורבינו והרא''ש שסתמו דבריהם כת''ק: ומ''ש כיצד בודקין אותה וכו'. שם רבה בר בר חנה הוה קאזיל במדברא אשכח הנהו דיכרי דצמיק ריאה דידהו אתא שאיל בי מדרשא א''ל בקייטא אייתי משכלי חיוורי ומלינהו מיא קרירי ואנחינהו מעת לעת אי הדרן בריין בידי שמים היא וכשרה ואי לא טרפה בסיתוא אייתי משכלי שחימי ומלינהו מיא פשורי ואנחינהו מעת לעת אי הדרא בריא כשר ואי לא טרפה. ומפרש רבינו משיכלי חיוורי היינו שהם עשויים מטיט לבן שעושין ממנו קיתונות ששותים בהם בימות החמה שהמים מתמצים מגבן וע''י כן הם קרים:

לחם משנה הבהמה שפחדה וכו'. שם (דף נ"ה:) איזו היא חרותה וכו' (עיין בכ"מ) איבעיא להו רשב''א ארישא קאי ולקולא וכו' ואסיקו שם דלחומרא פליג ורבנן סברי דבין בידי שמים בין בידי כל הבריות כשרה ורבינו לא ביאר דעתו בדין בידי כל הבריות ונראה דכיון דהזכיר הבדיקה שאמרו בגמרא שהוא דמייתינן משכלי חיורי וכו' הא ודאי אי בידי כל הבריות לא הדרא ואפשר דמשום דרבינו הוא מסופק בענין הבדיקה אי בידי כל הבריות הדרא ופסק הגמ' כת''ק או לא הדרא ופסק הגמ' כר''ש לכך לא הזכיר אלא סתם ענין הבדיקה:

י כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתָהּ. מוֹשִׁיבִין אֶת הָרֵאָה בְּמַיִם מֵעֵת לְעֵת. וְאִם הָיָה זְמַן הַקֹּר מוֹשִׁיבִין אוֹתָהּ בְּמַיִם פּוֹשְׁרִין וּבִכְלִי שֶׁאֵין הַמַּיִם מִתְמַצִּין מִגַּבּוֹ וְנֹזְלִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצֹּנּוּ בִּמְהֵרָה. וְאִם הָיָה זְמַן הַחֹם מוֹשִׁיבִין אוֹתָהּ בְּמַיִם צוֹנֵן בִּכְלִי שֶׁהַמַּיִם מִתְמַצִּין מִגַּבּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ קָרִים. אִם חָזְרָה לִבְרִיָּתָהּ הֲרֵי זוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם וּמֻתֶּרֶת. וְאִם לֹא חָזְרָה בִּידֵי אָדָם הִיא וּטְרֵפָה:

מגיד משנה וכיצד בודקין אותה וכו'. פשוט שם רבה בר בר חנה הוה קא אזיל במדברא אשכח הנהו דיכרי דצמיק ריאה דידהו וסיים במימרא כלשון רבינו:

יא בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה חֲסֵרָה רֶגֶל בִּתְחִלַּת בְּרִיָּתָהּ טְרֵפָה. וְכֵן אִם הָיְתָה יְתֵרָה רֶגֶל. שֶׁכָּל הַיָּתֵר כְּחָסֵר הוּא. אֲבָל אִם הָיוּ לָהּ שָׁלֹשׁ יָדַיִם אוֹ יד אַחַת מֻתֶּרֶת. לְפִיכָךְ אִם נֶחְתַּךְ הַיָּד [ו] שֶׁלָּהּ מֻתֶּרֶת. נֶחְתַּךְ הָרֶגֶל מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה טְרֵפָה. מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה מֻתֶּרֶת. בְּאֵי זוֹ אַרְכֻּבָּה אָמְרוּ בְּאַרְכֻּבָּה שֶׁהוּא סוֹף הַיָּרֵךְ הַסָּמוּךְ לַגּוּף:

מגיד משנה בהמה שהיתה חסרת רגל וכו'. פשוט שם (דף נ"ח:) דאמר תנן התם בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלש הרי זה מום אמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתיר ביד אבל חסר ברגל או יתיר ברגל טריפה נמי הויא מ''ט כל דיתיר כנטול דמי: נחתך הרגל וכו'. בפ' בהמה המקשה (דף ע"ו) בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טריפה ואיכא תרי לישני לישנא קמא אמר רב יהודה אמר רב למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה ובאיזו ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם השוק ולישנא בתרא רב פפי מתני הכי אמר רב למטה למטה מן הארכובה וצומת הגידין למעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין וארכובה גופה כנגדו בגמל ניכר. ודע ששלש עצמות הן. תחתון נקרא רגל וארכובה שלו היא הנמכרת עם הראש, למעלה מאותה ארכובה עצם שני נקרא שוק ובראשו התחתון של העצם השני סמוך לארכובה הם צומת הגידין ובראשו העליון של אותו העצם היא ארכובה שכנגדו בגמל ניכר ששם בולט עצם בירך הגמל, למעלה מאותה ארכובה היא עצם הקולית. ועתה נבין בנקל מאי איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא דללישנא קמא נחתכו רגליה בעצם האמצעי בכל מקום טריפה וללישנא בתרא למעלה מצומת הגידין כשרה. וא''ת א''כ נחתכו רגליה במקום צומת הגידין שהיא טריפה יחתוך למעלה מצומת הגידין ותכשר, זה בודאי אינו דנהי שאם נחתכו רגליה מתחלה למעלה מצומת הגידין דכשרה כל שנחתכו במקום צומת הגידין מחמת שהחתך מכאיב לה באותו מקום היא נטרפת ושוב אין לה היתר כיוצא בו בטחול וכליות ואע''פ שאם נחתכו בתחלה כשרים ניקב הטחול בסומכיה טריפה. וכן לקתה בכוליא. ורבינו פסק כאן כלישנא בתרא וכן פסק הריא''ף שלא הביא לישנא קמא כלל דבגמרא מקשינן למאן דמתני לישנא קמא ואשתיק. אבל רש''י ז''ל וקצת מן הפוסקים פסקו כלישנא קמא ולדעתם כל שנחתך בעצם האמצעי טריפה בכל מקום שיחתך. ועוד נסתפק הרא''ש בארכובה עצמה ר''ל היכא דנחתך הרגל בארכובה מן הפרקים והכריע לאיסור משום דקשיא ליה דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא דברישא קתני מן הארכובה ולמטה כשרה הא בארכובה עצמה טריפה ובסיפא קתני מן הארכובה ולמעלה טריפה הא בארכובה עצמה כשרה וע''כ חדא מינייהו דוקא ואידך לאו דוקא ואזלינן לחומרא. וכל זה אינו אלא בנחתך ממש או יצא העצם לחוץ אבל כל שנתפרק לבד והעור או הבשר מכסין אותו כשרה דלא גרע מעצם האמצעי דאם רוב בשר או עור חופין אותו כשרה וכן השיב הרב רבינו אשר ז''ל בתשובה:

כסף משנה בהמה שהיא חסרת רגל וכו'. שם (דף נ"ח:) תנן התם בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלש הרי זו בעלת מום אמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל חסר ויתר ברגל טריפה נמי הויא מאי טעמא כל יתר כנטול דמי ופירש רש''י לא שנו דקתני הרי זה מום לגבוה הא להדיוט שרי אלא שחיסור זה דבעלת שלש או יתור זה דבעלת חמש ביד שאין לה אלא יד אחת או שיש לה שלש ידים. כנטול דמי יתר אחת כחסר אחת והויא כבעלת רגל אחת וטרפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה: נחתך הרגל מן הארכובה ולמעלה טריפה וכו'. משנה פ' בהמה המקשה (דף ע"ו) נחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טריפה וכן שניטל צומת הגידים ובגמ' אמר רב יהודה וכו' למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה באי זו ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש עולא אמר ר' אושעיא כנגדו בגמל ניכר ופירש''י למטה דקתני מתני' (כשרה) למטה מן הארכובה סמוך לה מיד קאמר וכו' כדמסיים מילתיה ואזיל דארכובה הנמכרת עם הראש קאמר. למעלה למעלה מן הארכובה מיד קאמר טרפה דהיינו בצומת הגידים שהוא סמוך לה וכל שכן בגבהו וכו'. כנגדו בגמל ניכר כנגדו של אותו מקום דמתני' בגמל ניכר דקא סבר ר' אושעיא ארכובה דמתני' היא ארכובה העליונה ושם בולט עצם בירך הגמל וכו' ומשום דתנא למטה מארכובה עליונה כשרה דהיינו נחתך עצם האמצעי אצטריכא ליה למתני וכן (שניטל) דאע''ג דאם נחתך בגבהו כשרה היכא דנחתך בשיפולו במקום צומת הגידים טריפה x (שאין אומרין בטריפות זו דומה לזו) שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה ע''כ. ובתר הכי אמרינן רב פפא מתני לדרב יהודה הכי למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידים למעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידים וכן בשניטל צומת הגידים וארכובה גופא כדעולא אמר ר' אושעיא ופירש''י למטה דמתני' לא למטה מיד קאמר דרכובה דמתני' ברכובה עליונה מיירי הילכך למטה דידיה דהיינו עצם האמצעי זמנין דטרפה כגון בצומת הגידין אלא ה''ק למטה מאותה רכובה ומעצם האמצעי כולו דהיינו בעצם התחתון ודאי כשרה למעלה למעלה מן הארכובה דהיינו בקולית ודאי טרפה כל מקום שיחתך. וכן שניטל צומת הגידים ובעצם האמצעי יש מקום שהיא טרפה כגון בצומת הגידין ויש מקום שהיא כשרה כגון למעלה מן הצומת. ורכובה גופה אי זו היא כדעולא דהיינו עליונה ע''כ. נמצא השתא דבארכובה הנמכרת עם הראש כל מקום שיחתך כשרה לכ''ע ובעצם הנקרא קולית והוא עצם הסמוך לגוף כל מקום שיחתך טרפה לכ''ע לא נחלקו אלא בעצם האמצעי הנקרא שוק אם נחתך מצומת הגידים ומעלה ללישנא קמא טרפה וללישנא בתרא וכן לעולא כשרה וצ''מ דלל''ק אם נחתך בתוך הפרק שבין ארכובה הנמכרת עם הראש טרפה וללישנא בתרא כשרה ועוד נ''מ אם נשבר הרגל במקום צומת הגידים ואין עור ובשר חופים את רובו ובדק בצומת הגידים ונמצאו קיימים דלל''ק טרפה ולל''ב וכן לעולא כשרה לדעת רבינו והרשב''א ופסק רש''י כל''ק וכן פסקו סה''ת והרשב''א והרא''ש אבל רבינו והרי''ף פסקו כל''ב וכן דעת ריב''א והרמב''ן:

לחם משנה נחתך הרגל וכו'. משנה פ' בהמה המקשה (דף ע"ו) בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה למטה כשרה וכו' ויש אוקימתות בגמ' ופסק רבינו כאוקימתא בתרא דעולא ורב פפא דמתני הכי למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידים ולמעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידים ר''ל הארכובה העליונה ואם נחתך בעצם האמצעי למעלה מצומת הגידין כשרה וכן פסק הרא''ש בהאי אוקימתא ורש''י ז''ל פסק כאוקימתא קמא ודחה הר''א סברתו בפסקיו. וכל אלו הדינים עד אומרו ובעוף אפי' נחתך וכו' הכל מבואר שם:

יב נִשְׁבַּר הָעֶצֶם לְמַעְלָה מִן הָאַרְכֻּבָּה אִם [ז] יָצָא כֻּלּוֹ אוֹ רֻבּוֹ לַחוּץ הֲרֵי זֶה כְּמָה שֶׁנֶּחְתַּךְ וְנָפַל וּטְרֵפָה. וְאִם הָיָה הַבָּשָׂר אוֹ הָעוֹר [ח] חוֹפֶה רֹב עָבְיוֹ וְרֹב הֶקֵּפוֹ שֶׁל עֶצֶם שֶׁנִּשְׁבַּר הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת וַאֲפִלּוּ נָפַל מִקְצָת הָעֶצֶם שֶׁנִּשְׁבַּר וְהָלַךְ לוֹ. וְגִידִים הָרַכִּים אֵינָן חֲשׁוּבִין כְּבָשָׂר:

מגיד משנה נשבר העצם וכו'. פשוט שם (דף ע"ו) ת''ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם לאו אסור וכמה רובו כי אתא רב דימי א''ר יוחנן רוב עוביו ואמרי לה רוב היקפו אמר רב פפא הלכך בעינן רוב עוביו ורוב היקפו. ורבינו ז''ל לא פירש מהו רוב עביו ומהו רוב היקפו. ונחלקו בפירושו המפרשים. רש''י ז''ל פירש דרוב עביו היינו שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט רוב העצם נגלה ורובו נכסה. ולמאן דאמר רוב היקפו עוביו של עצם לא מעלה ולא מוריד שאם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפילו נהפך העצם ויצא דרך נקב קטן כשרה ואם רוב היקף הבשר שסביב השבירה אינו קיים אפילו כל בליטת רוב השבירה לצד הבשר הקיים והרי כל חלל העצם נכסה אפ''ה טריפה. ואנן דבעינן רוב עוביו ורוב היקפו בעינן רוב עוביו נכסה שלא יצא רוב החלל דרך נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל היקף השבר קיים ע''כ. ופירש הר''י רוב עוביו ורוב היקפו כעין רוב עוביה ורוב חללה האמור בגרגרת שהעצם במקום אחד [דק] ובמקום אחר גס ופעמים יצא רוב עוביו לחוץ ולא רוב חללו הלכך בעינן רוב עוביו ורוב היקפו. כתב הר''י וז''ל ומה שנמצא כתוב בספרי הרמב''ם דעור ובשר מחופה תימה הוא שאותו הלשון כבר נדחה בגמ' ואפשר דטעות סופר הוא עכ''ל: ואפילו נפל מקצת וכו'. פשוט שם מההוא עובדא דההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאישתקיל קורטיתא מיניה אתא לקמיה דאביי שהייה תלתא ריגלי א''ל רב אדא בר מתנא זיל לקמיה דרבא וכו' מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתיה: וגידין הרכים וכו'. פשוט שם הנהו גידין רכים דאתו לקמיה דרבא וכו' ומסיק תלמודא דכל מידי דסופו להקשות בתר סוף אזלינן כדפירש רש''י ז''ל:

כסף משנה נשבר העצם למעלה מן הארכובה וכו'. משנה שם (דף ע"ו) נשבר העצם אם רוב הבשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו ובגמרא אמר רבי למעלה מן הארכובה אם רוב הבשר קיים זה וזה מותר כלומר בין אבר בין בהמה ואם לאו זה וזה אסור למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת ופירש''י למעלה מן הארכובה אם נשבר העצם שם ורוב בשר שעל השבירה קיים עור ובשר חופין את רוב העצם וכו' ואם לאו זה וזה אסור ומתני' דקתני אם לאו אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסור ובהמה מותרת אלמטה מן הארכובה קאמר וגרסינן תו בגמרא ת''ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם לאו אסור וכמה רובו כי אתא רב דימי א''ר יוחנן רוב עוביו ואמרי לה רוב היקפו א''ר פפא הילכך בעינן רוב עביו ורוב היקפו ופירש''י רוב עביו שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט העצם נגלה ורובו נכסה. רוב היקפו עביו של עצם זה לא מעלה ולא מוריד אם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפילו נהפך חלל העצם ויצא דרך נקב קטן כשר ואם רוב היקף העצם סביב השבירה מגולה אפילו כיוונה בליטת ראש השבירה לצד בשר הקיים והרי כל חלל העצם נכסה אפ''ה טריפה בעינן רוב עוביו נכסה שלא יצא רוב החלל דרך נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים. וכתב הרא''ש ולדבריו אין הדבר תלוי ברוב בשר כלל כי לפעמים יצא רוב העצם הנשבר דרך נקב קטן ועוד אין אדם יכול לעמוד על טרפות זו כי העצם לפי משמושו יצא ויחזור והטרפות תלוי במה שהוא בחיי הבהמה הילכך נראה שאין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר קיים החופה את רוב העצם אלא דפליגי אי משערינן ברוב עוביו או ברוב היקפו דלפעמים אין העצם עגול ממש אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר מצד אחר וכשהוא מיצר הרבה אז הוי רוב היקפו טפי מרוב עוביו ואז משערים ברוב היקפו וכשהוא מיצר מעט אז הוי רוב עביו טפי מרוב היקפו ואז משערים ברוב עביו וכן פירשו התוס'. וכתב רבינו אם היה הבשר או העור חופה וכו' וטעמו מדגרסינן התם אמר עולא א''ר יוחנן עור הרי הוא כבשר א''ל ר''נ לעולא ולימא מר מצטרף לבשר דהא עור ובשר קתני א''ל אנן עור או בשר תנינן א''ד א''ר יוחנן עור מצטרף לבשר א''ל ר''נ לעולא ולימא מר עור משלים לבשר לחומרא א''ל אנא עובדא ידענא דההוא בר גוזלא דהוה בי ר' יצחק דעור מצטרף לבשר הוה ואתא לקמיה דר' יוחנן ואכשריה א''ל בר גוזלא קאמרת בר גוזלא דרכיך שאני ופירש''י עור הרי הוא כבשר אם ניטל הבשר מתחת העור והעור חופה את עביו והיקפו כשר. ולימא מר עור מצטרף לבשר לחומרא דלבעי חציו עור וחציו בשר. אנן עור או בשר תנינן בהך ברייתא דלעיל. ולימא מר עור משלים לבשר דלבעי רוב הכסוי בבשר ומיעוטו עור להצטרף בין שניהם לכסוי רוב העצם ע''כ. ופסק רבינו כל''ק דעור או בשר תנינן והרשב''א והרא''ש והר''ן פסקו כל''ב וכן דעת סה''ת וסמ''ג וסמ''ק: ומ''ש רבינו ואפילו נפל מקצת העצם שנשבר והלך לו. שם (דף ע"ז) ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאישתקיל קורטיתא מיניה וכו' אמר (רבא) מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתיה. וכתב הרא''ש פי' נפל קצת מן העצם והיו עור ובשר חופים את כל רוב העצם אף כשהיה שלם ופשט רבא דמה לי איתיה מה לי נפל כיון שעור ובשר חופין את רובו מעלה ארוכה אע''פ שחסר העצם וכך הם דברי הרשב''א בתורת הבית וכן הם דברי רבינו: ומ''ש וגידים הרכים אינם חשובים כבשר. שם (דף ע"ו:) הנהו גידים רכים דאתו לקמיה דרבה אמר רבה למאי ניחוש להו חדא דא''ר יוחנן גידין שסופן להקשות נמנין עליהם בפסח ועוד וכו' א''ל רב פפא לרבה ריש לקיש (דאמר אין נמנין עליהם) ואיסורא דאורייתא ואת אמר למאי ניחוש להו אישתיק ואסיקנא דטעמא דאישתיק משום דהדר ביה ר''י לגבי דר''ל ומשמע דדוקא בשסופן להקשות איירי אבל אין סופן להקשות נידונין כבשר ורבינו לא חילק בין סופן להקשות לאין סופן להקשות ואפשר דמשום דפשיטא היא שאם אין סופו להקשות הרי הן כבשר לא חש לפרש א''נ כל גידין סופן להקשות הן. ומ''ש בהן שסופן להקשות לא להבדיל בין גידים לגידין אמרו כן אלא לר''י לרבותא נקט שאע''פ שסופן להקשות נימנין עליהם ולר''ל טעמא יהיה דמשום דסופן להקשות אין נימנין עליהם:

לחם משנה נשבר העצם וכו'. אם רוב הבשר קיים וכו' מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. וכתבו רבינו פ''ה מהלכות שחיטה: ואם היה הבשר או העור וכו'. פסק כעולא דאמר עור הרי הוא כבשר וכתב הרא''ש טעמו וסתר אותו. ורוב עוביו ורוב היקפו יש שני פירושים תוס' ורש''י ז''ל עי' שם:

יג צֹמֶת הַגִּידִין הֵן בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה לְמַעְלָה מִן הֶעָקֵב בְּמָקוֹם שֶׁתּוֹלִין בּוֹ הַטַּבָּחִים הַבְּהֵמָה. וְהֵן שְׁלֹשָׁה גִּידִין לְבָנִים. אֶחָד עָבֶה וּשְׁנַיִם דַּקִּים. וּמִמָּקוֹם שֶׁיַּתְחִיל וְהֵן קָשִׁים וּלְבָנִים [ט] עַד שֶׁיָּסוּר הַלֹּבֶן מֵהֶן וְיַתְחִילוּ לְהִתְאַדֵּם וּלְהִתְרַכֵּךְ הוּא צֹמֶת הַגִּידִים. וְהוּא כְּאֹרֶךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אֶצְבָּעוֹת בְּשׁוֹר:

מגיד משנה צומת הגידין וכו'. פשוט שם ואלו הם צומת הגידין רבה אמר רב אשי דאגרמא ולבר וכו' ואמרינן תמן הכי א''ר יהודה היכא דפרעי טבחי. ודע שדעת רבינו היא דעת רוב המפרשים שלא נחלקו בתלמוד בענין צומת הגידין באיזה מקום הם אם הוא כלפי הבטן או כלפי הזנב שלדעת כ''ע כלפי הזנב הם ומה שאמר בגמ' רבה אמר רב אשי דאגרמא ולבר וכו' ואמרי' תמן הכי אמר רב יהודה וכו' ולרבה בר רב הונא אמר רב אשי דאגרמא ולגאו וכו' לא נחלקו כי הם כלפי חוץ או כלפי פנים אלא עיקר מחלוקתם הוא בהתחלתם ובסיומם מהיכן מתחיל כח חיותם ועד היכן מסיים כדפירש רש''י ז''ל. אבל הראב''ד חשב העולם כולו כטועים ומתוך פלפולו סמך על מראות עיניו ומשמוש ידיו וחלק על פירוש רש''י ז''ל וכל הנמשכים אחריו ופירש שרבא ורבה בר רב הונא נחלקו בידיעת צומת הגידין היכן הם דרבא דאמר דאגרמא ולבר סבר שהם מחוץ לעצם. ורבה דאמר דאגרמא ולגאו סבר דהם לפנים מהעצם ופסק כמ''ד דאגרמא ולגאו. וכתבו עליו קצת מהמפרשים ז''ל שאין ראוי לכתוב ראיותיו וסברותיו כי הוא למראה עיניו ישפוט ואין לסמוך על חכמתו ולהניח קבלת עמודי עולם עם היות שהרשב''א נטה לדבריו, כדברי רבינו פסקו רוב המפרשים: והם שלשה גידין וכו'. פשוט שם אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני: וממקום שיתחילו וכו'. פשוט שם רכיכי לא הוו צומת הגידין אלימי הוו צומת הגידין חוורי הוו צומת הגידין לא חוורי לא הוו צומת הגידין: והם באורך שש וכו'. פשוט שם וכמה אמר אביי ארבעא בטדי בתורא ופירש רש''י ארבעת אצבעות נמצא שהם ששה עשר:

כסף משנה צומת הגידין הן בבהמה ובחיה וכו'. שם (רבה אמר רב אשי דאגרמא ולבר) רבה בר רב הונא אמר רב אשי דאגרמא ולגיו רבה בריה דרבא בר רב הונא אמר רב אסי דעילוי ערקומא יתיב ההוא מדרבנן קמיה דר' אבא וקאמר דערקומא גופא א''ל ר' אבא לא תציתו ליה הכי אמר רב יהודה היכי דפרעי טבחי והיינו דרבא בריה דרבה בר רב הונא אמר רב אסי אמר רב יהודה אמר שמואל צומת הגידין שאמרו מקום שהגידים צומתין ועד כמה א''ל ההוא מדרבנן ור' יעקב שמיה וכו' אמר ומנו שמואל צומת הגידים שאמרו מקום שהגידים צומתים בו וממקום שצומתים עד מקום שמתפשטים וכמה אמר אביי ארבעה בטדי בתורא בדקה מאי אמר אביי בליטי הוו צומת הגידים בליעי לא הוו צומת הגידים אשוני הוו צומת הגידים רכיכי לא הוו צומת הגידים אלימי הוו צומת הגידים קטיני לא הוו צומת הגידים חוורי הוו צומת הגידים (לא חוורי לא הוו צומת הגידים) מר בר רב אשי אמר כיון דזיגי אע''ג דלא חוורי. ופירש''י אלו הן צומת הגידים מהיכן מתחיל והיכן כלה כח חיות הגידים. דאגרמא ולבר משיוצאין צומת הגידים מן העצם ומהלכין בבשר שהעצם למעלה מן הפרק ערום בלא בשר כשתים ושלש אצבעות והגידין אדוקים בו וממקום שמתפרשים ממנו ולמעלה מתחיל וכל זמן שהם צמותין וקשורים השלשה יחד קרי צומת עד מקום שמתפשטים ומתפצלין זה מזה כדמפרש לקמן. דאגרמא ולגיו אין נקרא צומת הגידים אלא מקום אדיקתם בעצם ממקום שנאדקים בו עד הפרק. דעילוי ערקומא עצם קטן הוא המחבר את הפרקים ומה שיש מן הגידים למעלה ממנו עד מקום שמתפשטים קרי צומת הגידין וכל מקום שיחתכו שם טריפה והאי שעורא נפיש מכלהו שמתחיל מיד מן הערקום ולמעלה והוא למטה מסוף העצם ואם נחתך בין עצם האמצעי לאותו ערקום טריפה. דערקומא גופיה נחתכו גידין כנגד הערקום עצמו. לא תציתו ליה דמחמיר טפי. דפרעי טבחי במקום שפותחים הטבחים להפריש הבשר מהעצם כשמנקרים אותו צינקארו''ן ורוצים ליטול אותם גידים והיינו מעילוי ערקומא ל''א כשמפשיטין הבהמה משם מתחילין לפתוח ולהפשיט העור של רגלים אחרונים. צומתים מחוברין יחד ונראים כגיד אחד. ועד כמה ארכו של צומת. ארבעה בטדי ד' אצבעות. בליטי קודם שיבלעו בתוך הבשר. אשוני קשים. רכיכי לאחר שנכנסים לבשר נעשים רכים. דזיגי צלולים קלריש''א לבנים קצת. וכתב רש''י לקמן כיון דלא איתפרש הלכה כמאן נקטינן כדברי המחמיר שבכלן שאמר מעילוי ערקומא וכן פסק הרי''ף וכתב רבינו ירוחם שערקום הוא עצם ששוחקים בו התינוקות. ומ''ש רבינו שצומת הגידים למעלה מן העקב משמע לי שהוא כדברי רש''י והרי''ף כי הוא ז''ל מפרש היכא דפרעי טבחי במקום שתולים בו הטבחים הבהמה ועקב קורא לארכובה הנמכרת עם הראש ושינה לקרותה בשם עקב כדי לכלול מקום עילוי ערקומא לצד צומת הגידים. ופסק רבינו דלא כמר בר רב אשי דאמר כיון דזיגי וכו' וכן פסקו ר''ח והרי''ף. ומ''ש רבינו שהם ג' גידים לבנים אחד עבה ושנים דקים, שם: ומ''ש וממקום שיתחיל והם קשים ולבנים וכו' כבר נתבאר. ומ''ש והוא באורך ט''ז אצבעות בשור, רבינו מפרש ד' בטדי שאמרו ט''ז אצבעות שכל בטדא היא ארבע אצבעות כמו שפירשו הרי''ף והרשב''א גבי חלחולת שניקבה והתוס' גבי שיעור תרבץ הושט וכתב הרשב''א בתשובה שנראין דברי רבינו שאילו כפירש''י הלא נראה לעין שהם מתפשטים אפילו בדקה יותר מארבע אצבעות ואע''פ ששיעור י''ו אצבעות בשור נראה כשיעור ארוך אינו מוחש לעין כשיעור ארבע אצבעות ועוד שקבלת הגאונים תכריע ור''ח כן כתב כי כך קבל מרבותיו דבטדא היא ד' אצבעות וראוי לסמוך עליהם עכ''ל:

לחם משנה והן קשין ולבנים וכו'. שם הזכיר בגמ' ד' סימנים בליטי אשוני אלימי חוורי ורבינו כתב השנים מהם ולא חש להזכיר השנים האחרים דדי באלו ומה שאמר לבנים אפשר דפסק דלא כמר בר רב אשי דאמר התם כיון דזיגי אע''ג דלא חוורי וכו' כלומר דלבנים קצת סגי וטעמא כדכתבו התוס' ור''ח פסק דאית לן כוותיה בכולי גמרא בר ממיפך שבועה וחיורי וחיורי היינו הך דהכא ואפשר דפסק רבינו כמר בר רב אשי וכדעת רש''י ז''ל וז''ש אח''כ ויתחילו להתאדם דמשמע בכל זמן שהם לבנים קצת סגי:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן