הלכות שחיטה - פרק שלישי יב-כא - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שחיטה - פרק שלישי יב-כא - היד החזקה לרמב"ם

יב [ט] הַגְרָמָה כֵּיצַד. זֶה הַשּׁוֹחֵט בַּקָּנֶה לְמַעְלָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁחִיטָה. וּכְמוֹ שְׁנֵי חִטִּים יֵשׁ בְּסוֹף הַקָּנֶה לְמַעְלָה בְּטַבַּעַת גְּדוֹלָה. שָׁחַט בְּתוֹךְ הַחִטִּים [י] אִם שִׁיֵּר מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא לְמַעְלָה הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. שֶׁהֲרֵי שָׁחַט מִשִּׁפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה. וְהוּא מִן הַמָּקוֹם הָרָאוּי לִשְׁחִיטָה. וְאִם לֹא שִׁיֵּר מֵהֶן כְּלוּם אֶלָּא שָׁחַט לְמַעְלָה מֵהֶן הֲרֵי זוֹ מֻגְרֶמֶת וּפְסוּלָה:

מגיד משנה הגרמה וכו'. הגרמה יש מפרשים מלשון המקרא דכתיב גרם המעלות (מלכים ב' ט') כלומר שהגביה הסכין ושחט במקום שאינו ראוי לשחיטה. ויש שפירשו מלשון רבותינו דאמרינן התם (ב"ב פ"ח:) שוקל עין בעין נותן לו גירומין שר''ל שנותן לו הכרעתו להטות כף מאזנים וכן זה ששחט הטה הסכין לשחוט שלא במקום שחיטה. וקודם שאפרש בבא זו אכתוב תוכן הסימנין וצורתם: דע שהקנה הוא טבעות טבעות והטבעת העליונה היא שלימה אבל האחרות אינן שלמות שיש רצועה של בשר שמסבבת אותם ובראש הקנה על הטבעת העליונה יש כמין כובע של בשר והוא משופע ומחודד ומשם הקול יוצא ובסוף שיפוי כובע זה יש כמין שני גרעינין של בשר והם נקראין חטים. ותנן במתני' פ''ק השוחט בתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשירה ר' יוסי בר יהודה אומר על פני רובה. ופלוגתייהו כדפרש''י בטבעת גדולה דלרבנן צריך להניח מלא החוט על פני כולה לצד הראש ולר' יוסי בר יהודה מלא החוט על פני רובה לצד הראש. ודלא כדפרשי קצת המפרשים דבכל הטבעת חשיב הגרמה לרבנן ולר' יוסי בר יהודה דכיון שהתחיל לשחוט בתוך הטבעת צריך שיגמור כל השחיטה לתוכה או רובה לר' יוסי ובתוספתא תניא כרש''י דאין חילוק מקום בתוך הקנה בין תוך הטבעת לאויר שבין טבעת לטבעת ולא קי''ל לא כרבנן ולא כר''י אלא כעדותו של ר' חנינא בין אנטיגנוס שהעיד ר''ח בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשירה ופירש''י ז''ל ואפי' כולה למעלה מטבעת גדולה וכי אגמריה רחמנא הגרמה הללממ''ס משפוי כובע ולמטה אגמריה והכי הלכתא דכל עדות הלכה היא. וכתב הרב רבינו יונתן דאע''ג דנדחית משנה זו מ''מ יש ללמוד ממנה אם יארע במקרה זה בשפוי כובע ששחט רוב והגרים כלפי הראש אי ס''ל כרבנן פסולה ואי ס''ל כר''י בר יהודה כשרה ואם שחט רוב בשאר טבעות שרצועת בשר מחברתן והגרים לצד הראש עד שהגיע למעלה משפוי כובע אמרינן בגמ' דפסולה היא השחיטה שאין רוב שאר הטבעות ככולו מחמת אותו הבשר שמחברן יחד שאותו בשר אינו משלים לרוב הקנה. וכן כתב ה''ר יונה ז''ל ור' יוסי אומר אע''פ שלא נשתייר מלא החוט על פני כל ההיקף כיון ששייר על פני רובה כשרה וכתב מורי הר''ב וה''מ בטבעת גדולה הואיל ומקפת כל הקנה הילכך כיון ששחט רוב הטבעת כשרה דהא שחט רוב קנה אבל בשאר טבעות לא מתכשרא ברוב טבעת וצריך שישחוט רוב חללה אבל רוב עוביה לא מתכשרא עכ''ל: וכמו שני חטין וכו'. שם והלכתא משפוי כובע ולמטה כשרה והיינו דשייר בחטי ודעת רבינו כפירש''י שפירש שייר בחטי הניח מקצת לצד הראש ומקצת לצד הקנה לאפוקי ממי שפירש דשייר בחטי ר''ל ששייר כל החטין אבל אם נגע בהן פסול וכן דעת הרמ''ה ופירש ששייר בחטי שייר חטי והבי''ת נוספת כבי''ת והוא באחד (איוב כ"ג) שפירושו והוא אחד אבל רבינו ז''ל ורוב המפרשים פירשו כמו רש''י דפירש דאפילו שייר מהן כל שהוא לצד הראש דכשרה. ויש בשמועה זו גרסאות מחולפות ופירושים שונים ולא ראיתי להאריך וכתבו המפרשים כי ההגרמה לא שייכא אלא בקנה לבד כי בושט כל ההגרמות פסולות שאם נגע למעלה בתרבץ הושט אפילו כל שהוא פסול דהרי נקיבתו במשהו ואם למטה מקום שישעיר שהוא חוץ ממקום השחיטה נקיבתו שם נמי במשהו וזהו דעת רבינו שדייק הגרמה כיצד זה השוחט בקנה, בקנה דוקא:

כסף משנה הגרמה כיצד. מסקנא דגמרא בהכל שוחטין (דף י"ט) גמרא השוחט מתוך הטבעת והלכתא משפוי כובע ולמטה כשרה והיינו דשייר בחיטי. וכתב רבינו זה השוחט בקנה למעלה לפי שעתיד לחלק בין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש להפכו או הגרים שליש ושחט שני שלישים ואילו בושט או למטה ממקום שחיטה בקנה נקיבתן במשהו לכך כתב בקנה למעלה משפוי כובע, בקנה למעוטי בושט דבין למעלה בין למטה הוי נקיבתו במשהו, וכתב למעלה לאפוקי למטה דלמטה גם בקנה נקיבתו במשהו דבין כנפי הריאה נידון כריאה:

לחם משנה (יא-יב) דרסה כיצד וכו' הגרמה כיצד וכו'. בפרק הכל שוחטין (דף י"ט) אפסיקא הלכתא משפוי כובע ולמטה כשרה והיינו דשייר בחיטי כלומר כמאן דאמר שייר בחיטי כשרה:

יג שָׁחַט רֹב הָאֶחָד אוֹ רֹב הַשְּׁנַיִם וְהִשְׁלִים הַשְּׁחִיטָה בִּדְרָסָה אוֹ בְּהַגְרָמָה הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה שֶׁהֲרֵי נִשְׁחַט הַשִּׁעוּר כָּרָאוּי. הִגְרִים בַּתְּחִלָּה שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁנֵי שְׁלִישִׁים הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. שָׁחַט שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ וְחָזַר וְשָׁחַט שְׁלִישׁ [כ] הָאַחֲרוֹן כְּשֵׁרָה. הִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁלִישׁ וְחָזַר וְהִגְרִים שְׁלִישׁ הָאַחֲרוֹן הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. וְאִם דָּרַס אוֹ הֶחְלִיד בֵּין בַּשְּׁלִישׁ הָרִאשׁוֹן בֵּין בַּשְּׁלִישׁ הָאֶמְצָעִי הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה:

מגיד משנה שחט רוב אחד וכו'. תפס לישנא דרב חסדא דגרסינן התם אמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת בששחט שני שלישים והגרים שליש דרבנן סברי כולה שחיטה בעיא בטבעת הגדולה ור' יוסי בר יהודה סבר רובה ככולה אבל הגרים שליש ושחט שני שלישים דברי הכל פסולה דכי נפקא חיותא בעינן כולה בשחיטה וליכא אמר ליה רב חסדא אדרבא לימא מר איפכא מחלוקת בשהגרים שליש ושחט שני שלישים דר' יוסי בר יהודה סבר מידי דהוה אחצי קנה פגום ורבנן התם מקום שחיטה הכא מקום שחיטה אבל שחט שני שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה דהא תנן רובו של אחד כמוהו. ומה שכתב רבינו והשלים בדרסה או בהגרמה, הוא הדין לחלדה ונקט דרסה לרבותא אי נמי יש לומר דדין חלדה כבר פירשה למעלה במה שכתב וכן אם שחט מיעוט הסימנין בחלדה וגמר שלא בחלדה וכו' מכלל זה אתה מבין שאם היה איפכא שאם שחט רוב הסימנין שלא בחלדה וגמר בחלדה דהיא כשרה. ודע שאף על פי שיש מקצת בעלי הוראה שנטו לדעת רש''י בשהייה ובדרסה וחלדה דסבר דאפילו שחט רובה בהכשר ושהה או דרס או החליד במיעוט בתרא דהויא ספק נבלה אבל בהגרמה כולהו ס''ל כדעת רבינו דאם שחט רובה והגרים במיעוט בתרא דכשרה והיינו טעמא דשאני להו בין שהייה דרסה וחלדה להגרמה משום דשהייה ודרסה וחלדה הויא במקום שחיטה וראוי להחמיר אבל במיעוט בתרא דהגרמה ודאי כשרה דהא לאו במקום שחיטה הוא והוה ליה כאילו נעשה בידה או ברגלה, זהו דעת מקצת בעלי הוראה ורבינו מהאי טעמא התיר כולם דלא שאני ליה מקום שחיטה ממקום שאינו ראוי לשחיטה וכולהו כשרי נינהו אחר שנשחט רובה בהכשר ובהגרמה ליכא מאן דפליג עליה חוץ מרש''י ותמהו עליו דאף ללישנא קמא דרב הונא דמוקי פלוגתייהו בששחט שני שלישים והגרים שליש הא פסקי רב ושמואל כר' יוסי בר יהודה וליכא מאן דפליג עלייהו: הגרים בתחלה וכו'. נראה דרבינו ז''ל תפס גם בזה לפי שיטתו והוא לישנא דרב חסדא שכתבתי לעיל דאמר מחלוקת בשהגרים שליש ושחט שני שלישים ופסק כר' יוסי בר יהודה משום דרב ושמואל פסקי כותיה וליכא מאן דפליג עלייהו: הגרים שליש וכו'. קודם שאפרש כוונת רבינו אכתוב הגירסא הנכונה שבדבריו מפני שראיתי בדבריו גרסאות מחולפות ומשובשות. וזו היא גירסתו הנכונה הגרים שליש ושחט שליש וחזר והגרים השליש האחרון שחיטתו פסולה שחט שליש והגרים שליש וחזר ושחט השליש האחרון שחיטתו כשירה. ורבינו תפס בשניהם דעת רב יהודה דגרסינן בפירקא קמא הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש רב הונא אמר רב כשירה רב יהודה אמר רב טריפה ר''ה אמר רב כשירה כי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא ר''י אמר רב טריפה בעינן רובה בשחיטה וליכא. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ר''י אמר רב כשרה אתו שיילוה לרב הונא א''ל טרפה. אבל הר''ז הלוי והרמב''ן אמרו דלא מכרעא מלתא ופסקו כחומרי דתרוייהו ולעולם אינה כשירה לדעתם עד שיהיה רוב שחוט בבת אחת בין בתחלה בין בסוף דבכהאי גוונא בין לרב יהודה בין לרב הונא כשירה דהא איכא רובא בשחיטה וכי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא. ולדעת הרשב''א גם בהגרים שליש ושחט שני שלישים פסולה והוכיח דבריו מסוגית ההלכה ולפי שתלוי בדקדוקי ההלכה לא כתבתיו כאן. ואינו מכשיר הרשב''א אלא בשחט שני שלישים והגרים שליש. והרא''ה מתיר בהגרים שליש ושחט שליש ואוסר בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש משום דס''ל כרב הונא והוכיח בראיות ולפי שתלויים בדקדוקי הסוגיא לא כתבתים כאן: ואם דרס וכו'. דברי רבינו תוספת ביאור על מה שקדם והוצרך עתה לבאר משום שהיקל בהגרמה למעלה שכתב שאם הגרים שליש ושחט שני שלישים דכשרה וכתב נמי שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה לפיכך אתא לאשמועינן דדוקא בהגרמה הוא דמקילינן בכהאי גוונא אבל בדרסה או בחלדה בכהאי גוונא מפסלה. וזהו שכתב ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון, לאפוקי מהגרים שליש ושחט שני שלישים. בין בשליש האמצעי, לאפוקי משחט שליש והגרים שליש ושחט שליש. וראיתי מי שהוקשה לו בדברי רבינו שקשו דבריו אהדדי שלמעלה כתיב ואם שחט מיעוט הסימנים בחלדה וגמר שלא בחלדה הרי זו ספק נבלה, וכאן כתב ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה ומשמע פסולה ודאית. ותירצו בזה כמה תירוצים שאינם מתיישבים על לב. והיותר נכון שנראה בזה הוא אחד משני דברים. או שנאמר דהאי פסולה שכתב כאן מספק קאמר אלא שלא חש לפרש כיון שפירש למעלה שהיא נבלה מספק, או נקט פסולה משום שליש האמצעי דהיא פסולה ודאי וגדר הפיסול שייך בתרוייהו אלא שזה בדינו וזה בדינו, פסולה דמשליש ראשון מספק פסולה דשליש אמצעי מודאי. ולפי הפירוש השני שפירשתי למעלה בדברי רבינו שייך לפרש כאן דבשליש האמצעי מיירי בין בושט בין בקנה בין בסימן ראשון בין בסימן שני ופסולה דקאמר ביה פסולה ודאי ובשליש הראשון בושט מיירי בין אם הוא סימן ראשון בין אם סימן שני ופסולה דקאמר ביה פסולה מספק כמו שפירשתי, ובקנה בסימן ראשון לא אפשר דהו''ל כחצי קנה פגום דכשר. אבל אם הוא סימן שני כגון ששחט הושט תחלה על כרחין אית לן למימר דפסולה ודאית כיון דבאמצע שחיטה הוא שוחט פסולה ודאי. דאם נסתפק השואל לפי דעת קצת המפרשים בבעיא דהחליד במיעוט הסימנין דהיינו במיעוט בתרא דסימן קמא היינו משום שכבר נשחט רוב הסימן ההוא והיה יכול להניח המיעוט ההוא מלשחטו ולהתעסק מיד בסימן השני ואותו מיעוט לא מעלה ולא מוריד והו''ל כהחליד בחתיכת ידה או רגלה אבל בשליש הראשון של סימן שני בין בקנה בין בושט כיון שהוא מעיקר השחיטה ובתורת שחיטה הוא עוסק ודאי ליכא לספוקי כלל דפסולה היא ולא דמי לחצי קנה פגום דאפי' שחט הושט תחלה ואחר כך הקנה הפגום דהוא כשר דהתם לא איפסיל מידי בתורת שחיטה וכולו נשחט בהכשר אבל הכא עיקר שחיטתו בפיסול דהא אם היה חצי קנה פגום טעמא דהיא כשרה משום דיכולה לחיות ואם כן לא שנא לן שחט ושט תחלה או קנה דהא אם לא שחטה כלל כשרה היא אבל הכא דכבר נשחט סימן אחד דאינה יכולה לחיות בעינן כולה שחיטה בהכשר ומהאי טעמא אם החליד או דרס במיעוט קמא דקנה אם הוא סימן קמא כשירה:

כסף משנה שחט רוב האחד או רוב השנים וכו'. תוספתא הבאתי למעלה שחט רוב הגרגרת בעוף אפילו אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה ולמד רבינו דרסה והגרמה מדין השהייה וה''ה לחלדה שטעם אחד לכלם ומה שלא כתבו רבינו גבי חלדה ג''כ לפי שהוא פשוט שכיון שבדרסה והגרמה שאינו שוחט כדרך שחיטה אפ''ה כשר כשהחליד שהשחיטה כדרך ששוחטין היא אלא שהיא בהחלדה לא כ''ש. והוצרך לכתבו בדרסה ובהגרמה ג''כ שלא תאמר דוקא גבי שהייה שהשחיטה כדרך השחיטות היא אלא ששהה בינתים לכן לא נחשיב המיעוט לפסול השחיטה בשבילו אבל באידך פסולה קמ''ל דלאו דוקא שהטעם אחד הוא שכיון שכבר נשחט השיעור הראוי לא נחוש למיעוט: הגרים בתחלה שליש וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י"ט) גמרא השוחט מתוך הטבעת אמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת פי' דר' יוסי ורבנן בששחט שני שלישים והגרים שליש דרבנן סברי כולה שחיטה בעינן בטבעת הגדולה ורבי יוסי ב''ר יהודה יהודה סבר רובו ככולו אבל הגרים שליש ושחט שני שלישים דברי הכל פסולה דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה וליכא א''ל רב חסדא אדרבא לימא מר איפכא וכו' לישנא אחרינא וכו' אמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת שהגרים שליש ושחט שני שלישים דרבי יוסי ב''ר יהודה סבר מידי דהוה אחצי קנה פגום ורבנן התם מקום שחיטה הכא לאו מקום שחיטה אבל שחט שני שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה דהא תנן רובו של אחד כמוהו. מתקיף לה רב חסדא מאן לימא לן דההוא רובא דהתם לאו רבי יוסי ברבי יהודה קתני לה וכו' א''ל רב יוסף וכו' א''ל אנא רובא דשחיטה קאמינא וכו'. ופסק רבינו כלישנא בתרא מפני כמה טעמים חדא משום דהוא לישנא בתרא ועוד משום דמסתבר טעמיה דמכשיר משום דתנן ורובו של אחד כמוהו ועוד שכשהקשה רב חסדא ללישנא בתרא אמר מתקיף לה רב חסדא מאן לימא לן דההוא רובא דהתם לאו רבי יוסי ברבי יהודה היא כלומר האמת שהסברא נותנת כדבריך אבל אני שואל לך הכרע דמאן לימא לן וכו' אבל ללישנא קמא א''ל ר''ח לימא מר איפכא כלומר ראוי שתאמר הפך כי הסברא נותנת הפך ממה שאמרת משום דתנן רובו של אחד כמוהו ועוד מפני שזה הלשון מוסכם עם התוספתא שהבאנו למעלה שחט רוב הגרגרת בעוף אפילו אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה אלמא שחיטת רוב הרי הוא כשחיטת כל הסימן הכא נמי לא שנא ולכן ודאי שחט שני שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה דתוספתא סתם מיתניא ולא כתב רבינו שחט שני שלישים והגרים שליש לפי שכבר כתב דאפילו גבי שהייה כשרה והוא הדין לגבי שאר דברים הפוסלים וכל שכן גבי הגרמה ובהגרים שליש ושחט שני שלישים דפליגי ר' יוסי ורבנן פסק כר''י דרב ושמואל פסקו התם כוותיה דהכי אמרינן התם (דף י"ח) רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה ופירש רש''י כרבי יוסי ברבי יהודה (דאמר) רובה ככולה: שחט שליש וכו' הגרים שליש וכו'. שם (דף י"ט) הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש וכו' רב הונא אמר כשרה כי נפק חיותא בשחיטה קא נפקא רב יהודה אמר רב טרפה בעינן רובא בשחיטה וליכא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש רב יהודה אמר רב כשרה אתו שיילוה לרב הונא אמר להו טרפה שמע רב יהודה איקפד אמר טריפנא ומכשר מכשרנא וטריף אמר רב הונא שפיר קא מיקפד חדא דאיהו שמיע ליה מיניה דרב ואנא לא שמיע לי ועוד הא איכא רובא בשחיטה א''ל רב חסדא לא תהדר בך דא''כ מפסדת לה לקמייתא וכו' ופסק רבינו בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כרב יהודה משום דרב הונא גופיה משמע דהדר ביה מדאמר שפיר איקפד ועוד דאמרינן לקמן בעו מרב נחמן שחט שליש וכו' מהו אמר להו ולאו היינו דרבי אליעזר בר מניומי דאמר וכו' שחיטה העשויה כמסרק כשרה ואף על גב דדחי ודילמא במקום שחיטה מכל מקום משמע דרב נחמן כרב יהודה סבירא ליה ובהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש פסק נמי כרב יהודה משום דכיון דרב הונא גופיה אמר שפיר קא מיקפד ומשמע דמודה ליה בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ממילא שמעינן דהלכתא נמי כר''י בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דהכי אמר ליה רב חסדא לא תהדר בך דמפסדת לקמייתא התם מאי טעמא קא מכשרת דכי נפקא חיותא בהכשירא קא נפקא הכא נמי כי נפקא חיותא בהגרמה קא נפקא וכיון שר''ה מוכרח להודות לרב יהודה בההיא משום דמשמיה דרב קאמר לה ואיהו לא שמיע ליה ודאי הלכתא כרב יהודה בההיא וכיון דהלכתא כוותיה בההיא ממילא שמעינן דהלכתא כוותיה נמי באידך וכן כתב בעל העיטור: ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה. וא''ת שרבינו כתב להלן שכל מקום שאומר פסולה ר''ל נבלה ודאית ואם כן איך אמר בכאן בהחליד בשליש ראשון הרי זו פסולה והלא כבר אמר למעלה וכן אם שחט מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר השחיטה שלא בהחלדה הרי זו ספק נבלה, ועוד מה ענין אם דרס או החליד בשליש ראשון או אמצעי לכותבו כאן אצל דיני הגרמה. וי''ל שמ''ש רבינו שאם דרס או החליד בשליש ראשון פסולה כך פירושו אם דרס או החליד שליש ראשון ושחט יפה שליש שני ודרס או החליד שליש שלישי וכן אם שחט שליש ראשון ודרס או החליד שליש אמצעי ושחט יפה שליש אחרון הרי זו פסולה כלומר נבלה ודאית שלא יעלה על דעתנו לומר כשם שבהגרמה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה כן הדין בדרסה וחלדה לזה אמר דל''ש החליד שליש ושחט שליש והחליד שליש דכה''ג אפילו בהגרמה פסולה ל''ש שחט שליש והחליד שליש ושחט שליש הכל פסול בדרסה והחלדה וכן הדין נותן כיון שלא ראינו שחלקו בין שחט שליש ושחט בפסול שליש ושחט שליש להיכא דעבד איפכא אלא בהגרמה לחודה שמעינן דדוקא בהגרמה הוא דמפלגינן הכי אבל בשאר פיסולים בכל ענין פסול והטעם מפני שההגרמה אינה במקום שחיטה ולכן כששחט שליש ראשון ואחרון במקום שחיטה הרי שחט שני שלישים במקום שחיטה ומה לנו באמצעי שהגרים כיון ששחט שני שלישים במקומם אבל החלדה והדרסה שהם במקום שחיטה באמצע גם כן פוסלות אבל כששחט מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר בכשרות מספקא לן דכיון דאיכא רוב שחיטה בהכשר ועוד דבעידן מיפק חיותא היה בכשרות מכשירין או דילמא בעינן רובא קמא בשחיטה וליכא ולכן פסק ה''ז ספק נבלה: וראיתי מי שכתב וז''ל ואם דרס או החליד וכו' זה הדין אמת דקי''ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ומוכח התם דפסולה אפילו דלאו טריפה היא ומיעוט סימנין היו בקנה עד חציו כיון דלא מיטרפה ובושט נמי עד שינקב בחלל של עור שני עכ''ל. וקשה לזה הפירוש מה שהקשיתי בתחלה דכשאומר פסולה היינו נבלה ודאית. והנה מצאתי תשובת הריב''ש בפירוש לשון זה ולשון הקודם לו ודברי ה''ר יהודה ן' שושאן על תשובתו והעתקתי דבריהם פה: תשובת הריב''ש ז''ל. לדון שלמה הלוי. בדיק לן מר במאי דאיבעיא לן בפרק השוחט החליד במיעוט סימנין מהו וסלקא בתיקו. ונראה שהרמב''ם ז''ל פירש שר''ל שחט מיעוט הסימנין בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה לפיכך פסק בזה בפ' ג' מהלכות שחיטה ה''ז ספק נבלה והקשית במאי עסקינן אי בושט מ''ש (מושט) שניקב דהוי ודאי נבלה x ואי בקנה מאי שנא מחצי קנה פגום ושחט על מקום החתוך (מעט) והשלימו לרוב דכשרה. ועוד הקשית דידיה אדידיה ממה שכתב הוא בעצמו בפרק הנזכר ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה xx (הרי שאמר הרב פסולה ודאית על שליש הראשון והיינו מיעוט הסימנין). ועוד הוספת אומץ בקושיא זו דכיון שהוא בא לחלק בין דרס או החליד להגרים משמע דבקנה איירי דאי בושט אין חילוק ואם כן מ''ש מחצי קנה פגום עכ''ד: ובאמת שקושיותיך על הרב עצומות הן וצריכות נגר והולם להולמה. ומה שנ''ל בזה דאם נאמר שמ''ש הרב שחט מיעוט הסימנין בחלדה ר''ל במיעוט הראשון של סימן ראשון על כרחנו יש לנו לומר שבושט הדברים אמורים דאי בקנה ודאי לא גרע מחצי קנה פגום דמצטרף לשחיטה לכ''ע כיון דהוי במקום שחיטה. ומאי דקשה ליה למר (נמי) דאי בושט מ''ש מניקב דהוי ודאי פסולה י''ל דשאני ושאני התם משום דכיון דבדרך שחיטה הוא ובשעת שחיטה הוא לאו כקנה הוא דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בחלדה אבל מיעוטא ש''ד כל היכא דלא נפקא חיותא בחלדה דהכי אמרינן נמי בהגרמה הגרים שליש ושחט שליש כשרה לרב הונא ומצטרף השליש המוגרם לשחיטה אע''פ שאינו במקום שחיטה עד שאם הגרים רובא פסולה ואית לן למימר דהכי אגמריה רחמנא למשה דלא בעינן מקום שחיטה בכולה שחיטה אלא בכי נפקא חיותא במקום שחיטה סגי. ואע''ג דאיכא לאיפלוגי בין הגרמה לחלדה בושט דהתם לא נעשה בה דבר שתטרף בו אבל בחלדה נעשה בה דבר שכיוצא בה טרפה היינו בעיין דהחליד במיעוט סימנין: ומאי דק''ל נמי למר ממ''ש הוא בעצמו ואם דרס או החליד וכו' הרי זו פסולה דמשמע פסולה ודאית אפשר לומר דפסולה מספק קאמר אלא שלא חשש לפרש כיון שכבר ביאר זה למעלה. ועוד שכבר כלל בפיסול זה החליד בשליש האמצעי דהוי ודאי פסולה: ומאי דק''ל נמי למר דמשמע מדבריו דבקנה הדברים אמורים מדמפליג בין דרס או החליד להגרים י''ל מידי איריא האי כדיניה והאי כדיניה דבהגרמה ע''כ בקנה היא כמ''ש הוא ז''ל בראש דבריו הגרמה כיצד וכו' דרס והחליד בשליש ראשון מיירי בושט ובשליש האמצעי אף בקנה: עוד אפשר לפרש דברי הר''ם ז''ל בדרך אחרת דודאי החליד בושט בשליש הראשון נבלה ודאית ובקנה כשרה לגמרי מידי דהוה אחצי קנה פגום כדכתב מר אבל בעיין דהחליד במיעוט סימנים מפרש אותה הרב ז''ל כגון שהחליד בבהמה במיעוט בתרא דסימן קמא בין בושט בין בקנה דומיא דבעיא דשהה במיעוט הסימנין לפי פירוש המפרשים והספק הוא אם נאמר שכיון שכבר התחיל בשחיטה עד שאם הניח עתה מלשחוט נטרפת בכך אין לו להפסיק בכך באמצע השחיטה בשחיטה פסולה דהיינו דרסה או חלדה ואף על פי שאם היה רוצה להניח זה המיעוט האחרון מלשחוט והיה שוחט הסימן השני בהכשר שחיטתו כשרה בדיעבד האי גרע טפי שמפסיק באמצע שחיטה בשחיטה פסולה במה שהוא בשחיטה לכתחלה או שמא כיון שאם היה רוצה להניח המיעוט ההוא מלשוחטו כשרה בדיעבד דלא איכפת לן אם שחטו בפיסול ועלתה בתיקו. וזהו שהביא הרמב''ם ז''ל החליד במיעוט סימנין כלומר שכבר שחט רוב הסימן הראשון והחליד במיעוט בין בושט בין בקנה ואחר כך גמר השחיטה דהיינו ששחט הסימן השני. ומאי דכתב הרב ז''ל שחט רוב אחד או רוב שנים והשלים בדרסה או בהגרמה הרי זו כשרה שהרי נשחט השיעור הראוי היינו רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה שכבר נכשרה השחיטה לגמרי דומיא דמאי דכתב ז''ל גבי שהייה שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אף על פי ששהה חצי היום וכו' ומ''ש ז''ל ואם דרס או החלידבין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה בשליש האמצעי מיירי בין בושט בין בקנה בין בסימן א' בין בסימן ב' ובשליש הראשון בושט מיירי בין בסימן ראשון בין בסימן שני ובקנה בסימן א' לא אפשר דהוה ליה כחצי קנה פגום אבל בסי' ב' פסולה ודאית כיון דבאמצע שחיטה הוא שוחט בשחיטה פסולה דע''כ לא מספקא לן לאכשורי במיעוט בתרא של סימן קמא אלא משום שכבר נשחט רוב הסימן ההוא והיה יכול להניח המיעוט מלשחוט אבל בשליש הראשון שהוא מעיקר השחיטה פסולה ודאית: וא''ת החליד בשליש (ראשון) של קנה מאי שנא בין סימן א' לסימן ב' והלא מצא חצי קנה פגום אפילו שחט הושט א' והוסיף על הקנה הפגום כל שהוא וגמרה כשרה וא''כ בשוחט את הושט והחליד בשליש הראשון של קנה וגמר שחיטתו הוה לן לאכשורי כדמכשרינן מה''ט בשחט קנה ראשון והחליד בשליש הראשון, לא דמי דמצא חצי קנה פגום הוא עושה שליש שחיטה בהכשר אבל כשהחליד בשליש ראשון של קנה אחר שחיטת הושט הוא שוחט באמצע שחיטה (ובאה) (במה) שהוא מעיקר שחיטה פסולה אבל כששוחט הקנה ראשון ומחליד בשליש הא' כיון שאם מניח עתה מלשחוט לא היתה הבהמה נטרפת בכך והיה יכול לחזור ולשחוט הנשאר כראוי והיתה שחיטתו כשרה גם עתה ששוחט סמוך לחלדת השליש הא' אין לפסול שחיטתו בכך: ואם תאמר אם הרב ז''ל מפרש החליד במיעוט סימנין במיעוט בתרא דסימן קמא למה לא פירש כן בשהה במיעוט סימנין ודחק לפרש שהיא בעיא על שיעור שהייה אם היא כדי שיעור שחיטה שלימה או כדי שיעור שחיטת מיעוט סימנין. זה אינו קשה שנ''ל דלשון שהה הוא שאינו שוחט כלל כגון שנפלה סכין מידו או עף דומיא דמתניתין ולא ששוחט המיעוט בסכין רעה ושוהה בשחיטה (במיעוט) שיעור שהייה כמו שפירשו המפרשים ולזה הוצרך לידחק הרב בפי' הבעיא או שלא שם אל לבו הענין ההוא. זהו הנ''ל בדברי הר''ם ז''ל ומ''מ אין נראין דבריו נכונים. והפירוש הנכון בהחליד במיעוט סימנין הוא מה שפירשו בו המפרשים שאחר ששחט רוב הסימן הא' החליד הסכין תחת המיעוט הנשאר ושחט הסימן הב' כמו שהביא הר''ן ז''ל בפי' ההלכות. נאם דורש שלומך וטובתך לעולם ואם תדרשנו ימצא לך סתר פנים לא ישים ואין כל דבר נעלם יצחק בר ששת ז''ל: ואני יהודה בר יצחק ז''ל ן' שושאן נתתי אל לבי זה ימים לעיין בפרקו של הרב ז''ל ומצאתי בו עקומות ועקושות, גם עתה בתירוצו של הריב''ש ז''ל לא שקטתי ולא נחתי. והנה הרב ז''ל מלמדנו בפרקו כי בכל מקום שאומר פסולה היא פסולה ודאית ולוקה ומעתה פירוקו ותירוצו אין ידים לו והסניפין שעשה לו ואמר ועוד שכבר כלל וכו' מי ישמע לו לדבר הזה אטו משום דבשליש האמצעי פסולה ודאית יכתוב עמה דין שליש הראשון לשבש דינו ולפוסלו בודאי אחר שאין פיסולו רק מספק והוא בעצמו מלמדנו כי בודאי לוקה ובספקו אינו לוקה. גם ביאורו השני אין לי פה ליישבו ולהקימו ולא חך לטועמו כי דברי הרמב''ם ז''ל בזה מפורשים ומבוררים הם שתחלתו בחלדה. ובדברי האיש הלוי השואל גם בבעיא דשהה מיעוט סימנין עם בעיא דהחליד מיעוט סימנין עמעומים וגמגומים לפי דרכו. ובכלל כבוד הרב מחול בזה המקום. כי לא זה דרך הר''מ מיישר כל עקום: והט אזנך ושמע דברי וישובן כפי אמתתן מבלי שנוציאם מנרתקן ואל תסתכל בקנקן אם יינו ושמנו אחור לא ישוב ריקם. והנני מתחיל בראש דברי הרמב''ם ז''ל על פי פרקו: כתב הרב ז''ל בראש דבריו שהייה כיצד התחיל לשחוט והגביה ידו ושהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט פסולה. ופירוש וישחוט היינו שיעור שחיטה. שהה פחות מכדי זה כלומר ששהה כדי הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט הסימנין כשרה, הרי שהעלה הרב בידו הכשרה לגמרי והפסולה לגמרי. ואחרי זה כתב אותן שהם ספקות נבלה ואמר כי מי ששחט מעט ושהה מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט ואין בכל אחד מאלו שיעור שהייה כי אם בצירוף כלם הרי זו ספק פסולה וכן מי שעשה שהייה שיש בה בהגבהה והרבצה ומיעוט סימנין וחזר ושחט מיעוט סימנין ושהה שהייה אחרת כמותה גם זו הוי ספק נבלה שלא תאמר כיון שהשהיות הקטנות והקצרות מצטרפות לעשותה ספק נבלה אלו השהיות הגדולות ישימוה נבלה גמורה ומה שקיצר הרב בלשונו האחרונה לפי שסמך לו על שלמעלה ממנה. וההכרח הגמור מכריחנו לומר כן שאם לא כן דבריו הראשונים שכתב ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה סותרין דבריו האחרונים שכתב וכן אם שהה וכו' וכמו שישחוט מיעוט הסימנין הרי זו ספק נבלה כי הוא הכשירה בלשון הראשון והוא הכשר שכל הפוסקים מודים בו ואומרים שיעור שהייה כהגבהה והרבצה ושחיטה ואיך ישיב אחור דבריו לדון בה שהוא ספק נבלה. ועוד תשוב ותראה כי זה דרכו גם כן למטה בדרס או החליד כמו שארחיב בביאורו. והאמת עד לעצמו דבגמרא אמר שהיות מהו שיצטרפו ובתר הכי אמרינן שהה במיעוט סימנין מהו תיקו ולחומרא ופי' שהה במיעוט סימנין היינו שהה בשהיות שאין בהם רק הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט סימנים וגם בזה אינו אלא ספק נבלה וזה יותר מדוקדק ומחוור ממ''ש רבינו ירוחם ז''ל בשם רבותיו בשהה במיעוט סימנין לפרש דברי הרב שאמר שבשהייה הוי כשיעור רוב הסימנין פסול ואם הוא כשיעור מיעוט הסימנים כלומר שאחר ששהה כדי הגבהה הרבצה ושחיטת מיעוט מיד גמר שחיטתו בזה אמר הרב ספק נבלה כי איך יסתור ויאסור כאן מה שהתיר למעלה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה אלא שהם ידחקו עצמם במה שכתב פחות מכדי זה שחיטתו כשרה דהיינו פחות מכדי הגבהה והרבצה ושחיטה באחד מאלה כגון כדי הגבהה והרבצה כשרה. ואם הוא פחות מכדי הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט אז תהיה ספק נבלה ויעלה בידם לפי זה כי שהיות כדי שלש אלו פסולה ושהייה כדי שתים אלו כשרה ושהיית ב' אלו ומיעוט שחיטה ספק נבלה היינו שהה במיעוט סימנין שהיא ספק מה שאינו במשמע לשונו וגם דינו כמו זר יחשב לכל הפוסקים המפרשים דבריו אבל מה שאנו מפרשים דבריו משהיות קטנות לגדולות יהיה לשונו ודינו מכוון והרב בעל העיטור סבר דדעת הרב בבעיא דשהה היינו ששחט מעט הושט בבהמה והגביה ידו כשיעור שהייה וכן אחר ששחט רוב הקנה בבהמה שהה כשיעור דאילו בעוף אין שהייה בקנה כלל וכמ''ש כאן או שנקב בושט כ''ש וכו' הרי זו פסולה וגם כתב זה דרכו בפי' הבעיא. והנה אם זה דעת הרב היל''ל בה ספק נבלה דהא בתיקו סלקא אלא שיש לי להשיב ולומר לפי דרכם כי הרב סמך לו על התוספתא שכ''כ בתוספתא שחט מיעוט ושט ושהה בה כדי שחיטה פסולה הרי שמה שהעלו בגמ' בתיקו וספק פסולה העלו בתוספתא בפסולה לגמרי גם הרשב''א בת''ה (כתב) שדעת הרב לפרש דבעיא דשהה במיעוט סימנין קאי ארישא דסיפא דבעי מאי כדי שחיטה אחרת כדי שחיטת בהמה אחרת מי בעינן כדי שחיטה גמורה או אפילו כדי מיעוט והוא ז''ל הקשה עליו שהיה לו לומר במיעוט בבי''ת ועוד שהיה לו להקדימו בגמרא ולא הקשה לו שהוא עצמו סותר את דבריו כי יאחז הדרך שקדם בלשון פחות מכדי זה כשירה ואם לא האריך בישובו לפי שאמר שאין דבריו מחוורים כלל אמנם הדרך שביררתי לעצמי בלשונו הוא משופה מקושיות הרשב''א ז''ל אמיתי ומחוור ומוסמך מסדור בעיי דגמרא ומשופה ומנוקה מבוקי סריקי: ואחר שפירש שהייה בא לפרש חלדה וכתב בהתחלה הפסולות לגמרי והוא שאמר חלדה כיצד וכו' ואח''כ פירש הספקות והוא אומרו הכניס הסכין וכו' או שהחליד וכו' או שפירש וכו' ה''ז ספק נבלה ואמר עוד וכן אם שחט מיעוט הסימנים וכו' כלומר שאילו היה מחליד אחר ששחט רובן כשרה ואילו החליד ברובן היתה נבלה ודאית אבל החליד מיעוט וגמר רובן בשחיטה סלקא בתיקו ולפיכך הוי ספק נבלה דהיינו בעיא דהחליד במיעוט סימן וכמ''ש למעלה. ואחר שפירש חלדה בא לפרש דרסה כיצד ואין בה חלוקי הכשר ופיסול כראשונות. ואחר ג' אלה בא לפרש הגרמה במינין הנכשרים בה לגמרי ובנפסלים לגמרי ואח''כ פירש הפסולות בדרסה וחלדה והוא אמרו אם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי ה''ז פסולה: ועתה הט אזנך ושמע פירוש דבריו אלה. הרב קורא לנבלה פסולה וקורא לספק ספק נבלה ולכן יש לנו לפרש שמ''ש ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי אין ענינו שדרס או החליד בשליש אחד ולשחט ב' שלישים בשחיטה יפה שזו ספק נבלה היא וכמ''ש בחלדה אלא כך הוא הפי' שהחליד שליש ושחט שליש והחליד שליש ומ''ש בין באמצעי ששחט שליש והחליד שליש ושחט שליש באלו פסול לגמרי. ויעיד על זה מ''ש למעלה מזה בהגרים מפני שלא נשוה חלוקי החלדה עם חלוקי ההגרמה הוצרך לומר כן כי בהגרמה שחט והגרים ושחט כשרה וכמו שקדם אך בחלדה וכן בדרסה שחט והחליד או דרס ושחט פסולים לגמרי וההבדל הולך ואור עד נכון כי החלדה שהיא בראש או באמצע שהם במקום שחיטה פוסלת אבל הגרים באמצע הנה שחט במקומו שני שלישים ומה לנו באמצעי שהגרים כיון ששחט שני שלישים במקומם אבל הגרים בתחלה ובסוף ושחט באמצע שאין כאן רק מיעוט בשחיטה פסל לגמרי והדברים מתרחבין ורווחין עד שיהיו דבריו ודיניו משפטים צדיקים ומדוקדקים לא דברים שאין בהם טעם כחקים, כי מעתה לא יחלוק מ''ש כאן פסול עם מ''ש בשחט מיעוט סימנין בחלדה ספק נבלה דודאי שליש היינו מיעוט סימנין וקצר בלשונו שאמר בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי מפני שכבר הרחיב הדברים בהגרים של מעלה ממנו וכמו שיקצר בשהייה אחר שכתב ואמר שחט ושהה וחזר ושחט ושהה וכו' וסמך לו וכן וכו' מבלי שכתב שם וחזר ושהה וכו' ודבר הלמד מעניינו הוא והוא אמת ונכון מבלי קושי וגמגום ואיני רואה שיקשה על המעיין אם ישר הולך בזה רק מה שנתחבטו בו האחרונים ולא מצאו ידיהם ליישר דבריו ומקום הניחו האריות לגדיים הבאים אחריהם וכל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא בדברי רבנא ומרנא לא הביאורים הזרים הנזכרים בדברי הריב''ש ז''ל כי גם הוא העלה בידו ואמר ומ''מ אין דבריו נכונים שאע''פ שבא להלמם הוא דחאם והממם. אמנם לפי דרכנו דבריו דברי אלהים חיים וישרים למוצאי דעת עכ''ל. ואחר כל אלה הדברים אני אומר שלפי דעתי מה שכתבתי תחלה הוא הנכון:

לחם משנה שחט רוב האחד כו' הגרים בתחילה שליש וכו'. שם לישנא אחרינא מחלוקת כלומר דרבי יוסי בר יהודה ורבנן שהגרים שליש ושחט שני שלישים דרבנן סוברים טרפה ורבי יוסי ברבי יהודה סבר דכשרה אבל שחט שני שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה ושם (בדף י"ח) אמרו רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כרבי יוסי בר יהודה ולכך פסק רבינו דאפילו הגרים שליש ושחט שני שלישים דכשרה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה: הגרים שליש ושחט שליש וחזר והגרים שליש. שם רב הונא אמר כשרה ורב יהודה אמר טרפה. וא''ת כיון דאמרו טריפה איך כתב רבינו פסולה שר''ל נבלה ודאית שכן כתב לקמן כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה הרי זו נבלה. וי''ל דסבר רבינו דמ''ש רבי יהודה טרפה הוא לאפוקי מדרב הונא דאמר כשרה אבל ודאי דהוי נבלה דבפרק השוחט (דף ל"ב) אמרו במשנה כלל אמר ר' ישבב וכו' כל שנפסלה בשחיטתה נבלה וכו' והודה לו רבי עקיבא והכי הלכתא: ואם דרס או החליד וכו' הרי זו פסולה וכו'. וקשה דלעיל אמר דבהחליד מיעוט הסימנין הוי בעיא דהוי ספק נבלה והכא אמר פסולה שהיא נבלה ודאית כמ''ש לקמן כ''מ שאמרנו וכו' ועוד קשה מ''ש דבהגרים שליש ושחט שני שלישים כשרה ובהחליד או דרס שליש ושחט שני שלישים טרפה. ונ''ל לקושיא ראשונה דמ''ש רבינו פסולה ר''ל ספק נבלה כמו שביאר למעלה ומ''ש רבינו לקמן כ''מ שאמרנו וכו' הוא היכא דלא ביאר לך הדבר אבל כאן כבר ביארו ואיידי דנקט למעלה פסולה גבי הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש נקט כאן פסולה. ולקושיא שניה י''ל דרבינו ראה דבהחליד מיעוט הסימנין סלקא בתיקו ובהגרים שליש ושחט שני שלישים קי''ל דכשרה כר' יוסי בר' יהודה דהכי פסיקא הלכתא כדפרישית. לכך נ''ל לחלק דכשהגרים שליש ושחט שני שלישים כשרה משום דהפיסול היה שלא במקום שחיטה וכיון שכן הוי כאילו השתא התחיל השחיטה וכשרה אבל כשהפיסול הוא במקום השחיטה יש לפסול טפי דהרי השחיטה במקומה נפסלה וכדמות זה חילק ר''י בר מאיר פרק השוחט (דף ל':) בד''ה החליד במיעוט הסימנין מהו וכו':

יד עִקּוּר כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנֶּעֶקְרָה [ל] הַגַּרְגֶּרֶת וְהִיא הַקָּנֶה אוֹ הַוֵּשֶׁט וְנִשְׁמַט אֶחָד [מ] מֵהֶן אוֹ שְׁנֵיהֶן קֹדֶם גְּמַר שְׁחִיטָה. אֲבָל אִם שָׁחַט אֶחָד בָּעוֹף אוֹ רֻבּוֹ וְאַחַר כָּךְ נִשְׁמַט הַסִּימָן הַשֵּׁנִי שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה עיקור כיצד כגון וכו'. איכא פלוגתא בין רבוותא עיקור היכן נשנה. כי לדעת רש''י ז''ל היינו פסוקת הגרגרת ותנינן לה במתני' דהשוחט דתנן התם שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה רבי עקיבא אומר טריפה והקשו עליו דהא אמרינן בההוא פירקא תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף ואם איתא דעיקור היינו פסוקת הגרגרת ודאי איתיה בעוף דהכי תנן במתני' ואלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפיכך פירשוה מקצת המפרשים דעיקור היינו סימנים שנתדלדלו ברובן בדבר שעושה אותו טריפה כדאיתא בפרק אלו טרפות והלכה למשה מסיני שאם אירע לו כן בשעת שחיטה פסולה לפי שכיון שנשמטה באותה שעה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדין הסימנין וסבירא ליה לרמי בר יחזקאל שדבר זה לא שייך בעוף כלל ולא הו''ל טריפה ולא נבלה ומאי דקא אמרינן לקמן בסמוך מאי קמ''ל כולהו תנינא פירש רבי שמעון בעל הלכות גדולות דנפקא לן מדתנן הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואילו השוחט את הטריפה חייב לכסות דשחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה כדאמרינן התם אלמא עיקור לאו שחיטה כלל הוא וזהו דעת רבינו שכתב עיקור כיצד וכו': אבל אם שחט רוב וכו'. אנן קיימא לן דיש עיקור סימנים לעוף כרבינא דאמר רבינא א''ל רבא בר קיסנא הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף לא אמרן אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור סימנין בעוף וקיימא לן כוותיה ודברי רבינו פשוטים בפרק השוחט בההיא ברייתא דתני שחט את הושט ואחר כך נשמטה הגרגרת כשרה נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט פסולה ואוקימנא דהוא הדין אם שחט את הגרגרת ונשמט הושט דכשרה והא דקתני שחיטה בושט והשמטה בגרגרת משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי:

כסף משנה עיקור כיצד וכו'. רש''י פירש על מימרא דרב יהודה שכתבתי בתחלת פרק זה דעיקור היינו פסוקת הגרגרת ופירשו התוס' דבריו כגון ששחט בסכין פגומה שהפגימה קורעת והוי כמו פסוקה. ובה''ג פירש דהיינו שנעקר הסימן או נשמט ממקומו. וא''ת פשיטא דלא מהניא שחיטה כיון דנשמט ונעשה טרפה. וי''ל דשמוטה לאו טריפה היא אלא שכך הלכה למשה מסיני דאין שחיטה מועלת כשנשמט סימן אחד ממקום חבורו ואפילו עוף אם נשמט האחד אין השחיטה מועלת לשני וכן כתב הרא''ש וכן כתב הרשב''א בתורת הבית וכתב עוד וא''ת וכיון דלאו טרפה ממש היא אלא אסורה ומשום דאין שחיטה בסימנין עקורים כשנעקר סימן אחד בעוף ושחט את השני אף הוא יהא כשר דאילו משום עקירת סימנין אינה טרפה כדאמרן ואילו משום שחיטה הא נשחט בסימן השני שאינו עיקור וכ''ת ה''נ הא תניא נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט שחיטתו פסולה י''ל דאף על גב דהכשרו של עוף בסימן אחד בעינן שיהיו הסימנין ראויים לשחיטה עכ''ל. והר''ן כתב בשם הרמב''ן דעיקור היינו סימנין שנעקרו כלם או רובן בדבר שעושה אותה טרפה והלכה למשה מסיני שאם אירע לו כן בשעת השחיטה משהתחיל בסימנין שתהא נבלה לפי שכיון שנשמטה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדין הסימנין עכ''ל. ודברי רבינו כדברי בה''ג: ומה שכתב אבל אם שחט אחד בעוף וכו'. ריש השוחט (דף כ"ט) שחט את הושט פי' בעוף ואח''כ נשמטה הגרגרת כשרה נשמט גרגרת ואח''כ שחט את הושט פסולה. כלומר דלא תימא דלא מפסיל אלא בששוחט הסימן השמוט אבל כשאינו שוחט הסימן השמוט לא. שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה:

לחם משנה עיקור כיצד וכו'. מימרא פרק קמא וכתבתיה בריש פרק זה ופירש''י ז''ל שוחט בסכין פגום ורבינו ז''ל מפרש כפי' ההלכות גדולות שר''ל נשמט הסימן מעיקרו. וא''ת לרבינו אמאי לא מנה סכין פגום, כבר תירצו שם התוס' דהתם אין שחיטה שחונק הוא ע''ש. ובפ''ק (דף כ') אמרו הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין בעוף לא אמר אלא למ''ד אין שחיטה לעוף מן התורה אבל למ''ד יש שחיטה לעוף מן התורה יש עיקור א''ל אדרבא איפכא מסתברא וכו' עוד שם אמר רבינא אמר ליה רבא בר קיסי הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור וכו' לא אמרן אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור והאמר ר' ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה הא פסול פסול ותירצו ההוא פליגא ע''כ. ורבינו דפסק דיש עיקור בעוף אפשר דפסק כרבא בר קיסי דלא אמרן הא דרמי בר יחזקאל אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור א''נ פסק כשמואל והא דרמי בר יחזקאל אפילו בשחיטה ופסק כרב אחא בריה דרבא דהיינו למ''ד אין שחיטה לעוף מן התורה אבל למ''ד יש שחיטה לעוף מה''ת יש עיקור ורבינו דפסק יש שחיטה לעוף מן התורה למעלה פסק כאן דיש עיקור ומתניתין דשחט את הושט ואח''כ נשמטה הגרגרת וכו' הוא כמ''ד יש שחיטה לעוף מן התורה כי היכי דלא תיקשי מתניתין אהדדי כדפרישית:

טו נִשְׁמַט אֶחָד מֵהֶן וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַשֵּׁנִי שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. שָׁחַט אֶחָד מֵהֶן וְנִמְצָא הַשֵּׁנִי שָׁמוּט וְאֵין יָדוּעַ אִם קֹדֶם שְׁחִיטָה נִשְׁמַט אוֹ אַחַר שְׁחִיטָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק נְבֵלָה:

מגיד משנה שחט אחד מהם וכו'. פשוט שם סיפא דברייתא שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואיני יודע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק שיסתפק בשחיטה פסולה והאי פסולה דקאמרינן ע''כ פסולה מספק קאמרינן:

טז נִמְצָא הַסִּימָן הַשָּׁחוּט שָׁמוּט הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה [נ]. שֶׁוַּדַּאי אַחַר שְׁחִיטָה נֶעֱקַר. שֶׁאִלּוּ נֶעֱקַר קֹדֶם שְׁחִיטָה הָיָה מִתְדַּלְדֵּל וְלֹא נִשְׁחָט:

כסף משנה נמצא הסימן השחוט שמוט וכו'. פ' א''ט (דף נ"ד) אמרו בשם רב שמוטה ושחוטה כשרה שא''א לשמוטה שתיעשה שחוטה פירוש שהגרגרת עצמה נמצאת שמוטה ושחוטה ור' יוחנן אמר יביא x (בהמה אחרת) ויקיף אר''נ לא שנו אלא שלא תפס בסימנין ושחט אבל תפס בסימנין ושחט טריפה אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה ורבינו נראה שמפרש דרב נחמן קאי אדרב וכל שלא תפס כשר בלא הקפה דאילו לרבי יוחנן אע''פ שתפס בסימנין הא אפשר להקיף. ויש הוכחה לזה שאם היה חוזר אדרבי יוחנן הו''ל לומר אמר ר''נ xx ומדקאמר ר''נ אמר ש''מ אדרב קאי ופליג אדרבי יוחנן ומש''ה אמר ר''נ אמר והוו להו רב ור''נ תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים וכתב שכן דעת הרז''ה ושאר מחברי הלכות ומ''מ יש סברות אחרות בזה. והנם כתובות על ספר ב''י:

לחם משנה נמצא הסימן השחוט שמוט. פ' א''ט (דף נ"ד) רב אמר אי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ופסק כוותיה דר''נ קאי כוותיה דפירש דבריו ואמר לא שנו אלא שלא תפס וכו' אבל תפס בסימנין אפשר לה לשמוטה שתהיה שחוטה:

יז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא תָּפַס הַסִּימָנִין בְּיָדוֹ כְּשֶׁשָּׁחַט. אֲבָל אִם תְּפָסָן וְשָׁחַט אֶפְשָׁר שֶׁתִּשָּׁחֵט אַחַר הָעִקּוּר וּלְפִיכָךְ אִם נִמְצֵאת שְׁמוּטָה וּשְׁחוּטָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק נְבֵלָה:

מגיד משנה (טז-יז) נמצא הסימן השחוט שמוט וכו'. פשוט בפרק אלו טרפות (דף נ"ד) דגרסינן התם פתח ריש לקיש ואמר ברם זכור אותו האיש לטוב שאמרו שמועה מפיו שחוטה ושמוטה כשרה שא''א לשמוטה שתעשה שחוטה ור' יוחנן אמר יביא ויקיף א''ר נחמן ל''ש אלא שלא תפס בסימנין אבל תפס בסימנין ושחט אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. ויש מחלוקת בין חכמי ישראל בפירוש שמועה זו דיש מפרשים דרב נחמן פליג אדר' יוחנן וסבר דהקפה אינה מוציאה מידי ספק אלא בשלא תפס בסימנין אבל תפס בסימנין אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ולא סמכינן אבדיקת הקפה נמצא לפי דבריהם דתרוייהו צריכי שלא תפס בסימנין והקפה וכן דעת הרמב''ם ובה''ג אבל הרז''ה ואחרים סברי דרב נחמן אדרב קאי וכל שלא תפס כשרה בלא הקפה אבל תפס פסולה לעולם ולא מהניא לה הקפה כלל והוו להו רב ורב נחמן רבים לגביה דר' יוחנן והלכתא כוותייהו וזהו דעת רבינו וא''כ אין להקפה צורך כלל דאם לא תפס לא בעינן הקפה ולפיכך לא הארכתי בפירוש ההקפה ואם היא באותו עוף או בעוף אחר ובפירושים וגרסאות שנאמרו בענין זה. ובתפיסה זו נחלקו המפרשים יש מפרשים דוקא תפיסה שיתפוס הסימן בין שתי אצבעותיו ממש דאז אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה אבל אם משך העור מאחורי בית השחיטה ונדחקו הסימנין מעצמן לא אקרי בכה''ג תפיסה ואפילו תפס בכה''ג ונמצאת שמוטה ושחוטה כשרה דבכה''ג נמי אמרי' שא''א לשמוטה שתעשה שחוטה כי עדיין הסימנין מתנדנדין ואינן נשחטין. ואחרים פירשו דאפילו דחק העור מאחורי בית השחיטה אקרי תפיסה ואפשר בכה''ג לשמוטה שתעשה שחוטה דלא אקרי לא תפס בסימנין אלא כגון שאחר מושך לו הראש והוא שוחט ולא דחק העור כלל ורבינו סתם דבריו ולא פירש ולזה עבדינן לחומרא דכל תפיסה ואפילו דחק העור אקרי תפיסה ואפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ופסולה ומה שכתב רבינו דהיכא שתפס הסימן דפסולה לא שנא אם בדק מיד אחר שחיטה ומצא הסימן עקור דיש לתלות שמא קודם שחיטה נעקר אלא אפילו לא בדק מיד כגון שזרק העוף מידו ונחבט על גבי קרקע ופרכס דיש לתלות דשמא ע''י פרכוס וחבטה נעקר הסימן אפילו הכי לא תלינן אלא פסלינן ולזה נתכוון רבינו במה שכתב לפיכך אם נמצאת שמוטה ושחוטה הרי זו ספק נבלה, מדקאמר נמצאת משמע דאפי' נמצאת לאחר זמן וה''ה לכל החלוקות הנזכרות לעיל. ויש לזה הוכחה מגופה דברייתא דכתיבנא לעיל דקתני זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה ובודאי ספקא כה''ג נמי כייל תנא דברייתא ועוד יש הוכחות הרבה בגמ' על זה ולפי שהם תלויים בדקדוקי הסוגיות לא כתבתים כאן. ובגמרת שבת בפ' מפנין (דף קכ"ח:) גרסינן אמר אביי האי מאן דשחיט תרנגולא ליכבשינהו לכרעיה בארעא א''נ לידלינהו דילמא מקהה הוא לטופריה בארעא ועקר להו לסימנים:

יח כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בִּשְׁחִיטָה פְּסוּלָה הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה. וְאִם אָכַל מִמֶּנָּה כְּזַיִת לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל נְבֵלָה שֶׁאֵין מוֹצִיא מִידֵי נְבֵלָה אֶלָּא שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל סָפֵק בִּשְׁחִיטָה הֲרֵי הוּא סְפֵק נְבֵלָה וְהָאוֹכֵל מִמֶּנָּה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

מגיד משנה כל מקום שאמרנו וכו'. פסק כר' ישבב דתנן בפרק השוחט כלל אמר רבי ישבב משום רבי יהושע כל שנפסלה בשחיטה נבלה וכו' והודה לו רבי עקיבא: וכל ספק וכו'. פשוט במתני' שכתבנו כל שנפסלה וכו' ואמרינן בגמרא כל שנפסלה בשחיטה וכו' לאתויי מאי לאתויי ספק דרס או שהה דלא אמרינן הלך אחר הרוב שרוב שוחטין אין שוהין ואין דורסין וכתב רבינו יונה ז''ל דמהא שמעינן דהיכא דנשמט אגף העוף ונשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה אזלינן לחומרא וה''ה לשאר כל הטריפות והביא ראיה לדבריו:

כסף משנה שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כשרה כאשר צוה פירוש כמו שצוה מרע''ה. וא''ת נראה מדברי הרב שכל שאינה כשרה הרי היא נבלה ודאית דאנבלה ודאית קאי והלא ספק נבלה אע''פ שאינה כשרה אינה נבלה ודאית וי''ל שכונת רבינו כך היא לפי שנבלה יקרא הדבר המת מעצמו אבל הבהמה השחוטה לא תקרא נבלה וא''כ כשלא נשחטה כראוי לא יתחייב האוכל אותה משום נבלה לזה אמר שכל שלא נשחטה בשחיטה כשרה תקרא נבלה כאילו מתה מעצמה ולא נשחטה כלל וז''ש שאין מוציא מידי נבלה כלומר מידי שם נבלה כי ספק נבלה שם נבלה עליה ואם הוא משותף עם ספק: אלא שחיטה כשרה (וכו' כמו שביארנו וכו'. ר"ל בפ"א):

יט בְּהֵמָה שֶׁנִּטַּל יָרֵךְ שֶׁלָּהּ וַחֲלָלָה עִמָּהּ עַד שֶׁתֵּרָאֶה חֲסֵרָה כְּשֶׁתִּרְבַּץ הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה כְּמוֹ שֶׁנֶּחְתַּךְ חֶצְיָהּ וְנֶחְלְקָה לִשְׁנֵי גּוּפוֹת וְאֵין הַשְּׁחִיטָה מוֹעֶלֶת בָּהּ. וְכֵן אִם נִשְׁבְּרָה מִפְרֶקֶת וְרֹב בָּשָׂר עִמָּהּ אוֹ שֶׁנִּקְרְעָה מִגַּבָּהּ כְּדָג אוֹ שֶׁנִּפְסַק רֹב הַקָּנֶה אוֹ שֶׁנִּקַּב הַוֵּשֶׁט בְּכָל שֶׁהוּא בְּמָקוֹם הָרָאוּי לִשְׁחִיטָה הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה מֵחַיִּים וְאֵין הַשְּׁחִיטָה מוֹעֶלֶת בָּהּ. וְאֶחָד הַבְּהֵמָה וְאֶחָד הָעוֹף בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

מגיד משנה בהמה שניטל ירך שלה וכו'. פשוט בפ''ק א''ר אלעזר ניטל הירך וחלל שלה נבלה ה''ד חלל שלה אמר רבא כל שרבוצה ונראית חסרה ופירש''י ז''ל ניטל הירך ממקום חבורו בבוקא דאטמא וחלל שלה כלומר לא שניטל העצם עם קצת הבשר הפנימי ונשאר בשר העליון והעור עד חצי הירך או שלישיתו וחופה את המכה דהתם טרפה הוא דהויא דתנן בהמה שנחתכו רגליה דהיינו האחרונים מן הארכובה ולמעלה טרפה אבל כשניטל כל הבשר עד שנראית גומא שכל מקום החתך כעין חלל נבילה ואפילו בחייה מטמאה. כל שרבוצה ונראית חסרה דרך הבהמה לרבוץ על ירכה ומתכסה יריכה ברביצתה ואם נראית חסרה כשהיא רבוצה נבילה: וכן בהמה שנחתך וכו'. פשוט שם אמר שמואל עשאה גסטרא נבילה ופירש''י ז''ל שחתכה לרחבה או בצוארה כולו או בשדרה עד החלק כל דבר החלוק לשנים קרי גסטרא: וכן אם נשברה מפרקתה וכו'. פשוט שם א''ר יהודה אמר שמואל נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באוהל פירוש שנשברה מפרקת ונפסק עמה רוב בשר שמאחורי הצואר הרי זו נבילה ואע''פ שהיא מפרכסת לפי שמתה ממש היא אבל בלא רוב בשר טריפה היא ואין מטמאה במשא כל זמן שהיא מפרכסת: או שנקרעה וכו'. פשוט שם אמר שמואל בר נחמני א''ר יוחנן קרעו כדג מטמא באהל א''ר שמואל בר יצחק ומגבו:

כסף משנה בהמה שניטל ירך שלה וכו'. פ' הכל שוחטין (דף כ':) גמרא השוחט מן הצדדין אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה ותו אמרינן (דף כ"א) אמר שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן קרעו כדג מטמא באהל אמר רב שמואל בר יצחק ומגבו אמר שמואל עשאה גיסטרא נבלה ופירש''י עשאה גיסטרא שחתכה לרחבה או בצוארה כולו או בשדרה עד החלל כל דבר החלוק לשנים קרי גיסטרא, אמר ר' אליעזר ניטל הירך וחלל שלה נבלה היכי דמי חלל שלה אמר רבא כל שרבוצה ונראית חסרה ובפ' השוחט (דף ל"ב) תנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הושט וכו' ר' ישבב אומר נבלה (ר"ע אומר טרפה וכו') והודה לו ר''ע ובגמרא ורמינהי אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ומסקנא אלא אמר רבא אלו אסורות קתני ויש מהם נבלות ויש מהם טרפות ור' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מסיק דלא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה פירוש ההיא דאלו טריפות מקמי דהודה לו ר' עקיבא לר' ישבב נשנית ומשנה לא זזה ממקומה אבל בתר דהודה לו ר''ע נקובת הושט ופסוקת הגרגרת נבלות הוו ופשוט הוא דנקובת הושט במשהו דהכי קאמר בריש אלו טריפות ובכמה דוכתי:

כ שְׁנֵי עוֹרוֹת יֵשׁ לוֹ לַוֵּשֶׁט. הַחִיצוֹן אָדֹם וְהַפְּנִימִי לָבָן. נִקַּב הָאֶחָד מֵהֶן בִּלְבַד כְּשֵׁרָה. נִקְּבוּ שְׁנֵיהֶן בְּכָל שֶׁהוּא בְּמָקוֹם הָרָאוּי לִשְׁחִיטָה הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה. וּבֵין שֶׁנִּשְׁחֲטָה בִּמְקוֹם הַנֶּקֶב בֵּין שֶׁנִּשְׁחֲטָה בְּמָקוֹם אַחֵר אֵין הַשְּׁחִיטָה מוֹעֶלֶת בָּהּ. נִקְּבוּ שְׁנֵיהֶם זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה נְבֵלָה:

מגיד משנה שני עורות יש לו לושט וכו'. פשוט בפ' אלו טרפות (דף מ"ג) אמר רבה שני עורות יש לו לושט החיצון אדום והפנימי לבן ניקב זה בלא זה כשירה: ניקבו שניהם זה וכו'. פשוט שם אבעיא להו ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה מהו אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא בושט כשר בקרקבן פסול מתקיף לה רב אשי אדרבה ושט דאכלה ביה ופעיא ביה רווחא גמדא ליה ופשטא ליה זמנין דמהנדזין בהדי הדדי קרקבן דמנח נייח כדקאי קאי א''ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי הכי אמר משמיה דמר זוטרא דאמר משמיה דרב פפא כוותיך ופרש''י ופעיא ביה צועקת שאע''פ שהקנה מוציא קול א''א שלא יהא הושט מתפשט ואני שמעתי פעיא מנשמת גמדא כווצת מהנדזי מתרמן דמכווני אהדדי ופסקו כל הפוסקים כרב אשי ואין חולק בדבר ודע ששיעור הנקב הנזכר בכל שהו:

כסף משנה שני עורות יש לו לושט וכו'. ריש אלו טריפות (דף מ"ג) אמר רבה שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר. ומ''ש רבינו ניקבו שניהן בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה כלומר דאילו שלא במקום השחיטה טריפה הויא ולא נבלה: ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה נבלה. שם אבעיא להו ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה מהו ומסקנא ושט כיון דאכלה ביה ופעיא ביה וכו' גמדא ליה ופשטא ליה זמנין דמהנדזין בהדי הדדי פירש''י מתרמן דמכוונין אהדדי:

לחם משנה שני עורות וכו'. פרק אלו טרפות (דף מ"ג) מימרא דרבא ואמרו שם למה לי למימר חיצון אדום ופנימי לבן דאי חליף טרפה: ניקבו שניהם וכו'. שם בעיא ואסיקו דבושט פסול ובקרקבן כשר:

כא [ס] נִקַּב הַוֵּשֶׁט וְעָלָה בּוֹ קְרוּם וּסְתָמוֹ אֵין הַקְּרוּם כְּלוּם וַהֲרֵי הוּא נָקוּב כְּשֶׁהָיָה. נִמְצָא קוֹץ עוֹמֵד בַּוֵּשֶׁט הֲרֵי זוֹ סְפֵק נְבֵלָה שֶׁמָּא נִקַּב הַוֵּשֶׁט וְעָלָה קְרוּם בִּמְקוֹם הַנֶּקֶב וְאֵינוֹ נִרְאֶה. אֲבָל אִם נִמְצָא הַקּוֹץ לְאָרְכּוֹ בַּוֵּשֶׁט אֵין חוֹשְׁשִׁין [ע] לוֹ שֶׁרֹב הַבְּהֵמוֹת הַמִּדְבָּרִיּוֹת אוֹכְלוֹת הַקּוֹצִים תָּמִיד:

מגיד משנה ניקב הושט ועלה וכו'. פשוט שם אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום ופירש''י אינו קרום אם ניקב ונסתם אפילו עלתה בו סתימה עבה אינה מתקיימת דאמרינן ביבמות בכרות שפכה ניקב פסול נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשרו זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום דכל נקובי דטרפות לא מהניא להו סתימה דסלקא בהו לאחר זמן ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה ולסתימת כבד במרה ולסתימה דיריכים בחלוחלת דההיא סתימה מעיקרא היא: נמצא קוץ עומד וכו'. שם אמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ואקשינן לעולא מ''ש מספק דרוסה ומפרקינן קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ופירש''י ז''ל ישב לו קוץ כגון שאכלה קוץ ונתחב לתוך הושט ואינו נראה נקיבתו מבחוץ וקורט דם אין בה מבפנים והתוס' כתבו דאין לחוש אפילו יש מבפנים אם אין מבחוץ כיון דלא חיישינן אין חוששין שמא הבריא פירוש שמא היה נקוב והבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום ויש מפרשים שמא הבריא שמא ניקב מלשון וברא אותהן בחרבותם (יחזקאל כ"ג) והריא''ף פירש והבריא מלשון חוץ דמתרגמינן ברא ורבינו מפרש לה כרש''י שכתב שמא ניקב הושט ועלה בו קרום. ויש מחלוקת בין המפרשים איכא מאן דפסק דלא כעולא מדאמרינן בגמרא קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה א''כ לית הלכתא כעולא וכן היא דעת הריא''ף וקצת מהמחברים וזו היא דעת רבינו ז''ל ומיהו לדעתם נמי דוקא ע''י קוץ הוא דחיישינן שמא הבריא אבל ניקב פנימי ע''י חולי לא חיישינן שמא ניקב חיצון דא''כ ניקב אחד מהם דאמרינן כשירה היכי משכחת לה א''ו כדאמרן דע''י חולי לא חיישינן ויש מי שפסק כפי מה שפירש''י דכתבינן לעיל דעולא כשהתיר דוקא כשאין נראה בו קורט דם מבפנים אבל כשנראה בו קורט דם מבפנים התיר עולא ובכי האי גוונא דוקא הוא דלא קי''ל כעולא הלכך אינו פסול עד שיהיה בו קורט דם דומיא דמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות ולא נתחוור פסק זה בעיני המפרשים אלא דבכל ענין לא פסקינן כעולא אלא כל קוץ שנמצא תחוב חיישינן ופסלינן בין איכא קורט דם בין ליכא וזהו דעת רבינו ואיכא מאן דפסק כעולא ומסייע למלתיה מההיא דאמרינן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה ולא חיישינן שמא הבריא והאי דחיישינן לספק דרוסה משום דיש רגלים לדבר כמו שנכתוב בס''ד ומה שאמר בגמרא קסבר עולא אין חוששין לדרוסה לא חשש להאריך ליתן חילוק זה ומ''מ דברי רבינו עיקר דלא דמי כלל לעובי בית הכוסות דהתם העור הוא עב ולהכי לא חיישינן שמא הבריא אבל הכא שהעור דק יש לחוש בין קוץ בין לספק דרוסה וגם התלמוד כשתירץ קסבר עולא וכו' בפשיטות תירץ דאילו אשכח חילוק לא הוה מתרץ לשוויה אליבא דלא כהלכתא: אבל אם נמצא וכו'. פשוט שם יתיב ההוא מדרבנן קמיה דרב כהנא ויתיב וקאמר נמצאת אתמר אבל ישב חיישינן אמר להו רב כהנא לא תציתו ליה ישב איתמר אבל נמצאת לא אצטריך ליה לעולא דכל חיוי ברא קוצי אכלן והן הן דברי רבינו:

כסף משנה ניקב הושט ועלה בו קרום וסתמו אין הקרום וכו'. שם אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום: נמצא קוץ עומד בושט וכו'. שם אמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא פי' שמא נקוב היה והבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום ומקשינן עלה מ''ש מספק דרוסה ומפרקינן קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומדאיצטרכינן לקסבר עולא אין חוששין ואנן קי''ל דחוששין לספק דרוסה ש''מ דליתא לדעולא ומיהו דוקא על ידי קוץ הוא דחיישינן שמא הבריא אבל ניקב פנימי ע''י חולי לא חיישינן שמא ניקב חיצון דאם כן ניקב זה בלא זה דאמרי' לעיל דמשמע אפי' פנימי בלא חיצון היכי משכחת לה ואמרי' בתר הכי תיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא יתיב וקאמר נמצאת אתמר אבל ישב חיישינן כלומר דדוקא נמצאת בלא תחיבה הוא דאמר עולא דאין חוששין אבל ישב כלומר שנתחב שם חיישינן ואמר רב כהנא לא תציתו ליה ישב אתמר אבל נמצאת לא אצטריכא ליה לעולא (מאי טעמא) דכלהו חיוי ברייתא קוצי אכלן. ונמצאת היינו שנמצא הקוץ לאורכו דהוי דרך אכילה אבל לרחבו היינו ישב. וכתב רש''י דעולא בשאין לו קורט דם ובכי הא הוא דשרינן הילכך לדידן דלא קי''ל כעולא אפילו כשאין בו קורט דם אסור וכן דעת הרשב''א ז''ל וכ''נ שהוא דעת רבינו:

לחם משנה [נקב הושט וכו'. שם: נמצא קוץ עומד בושט וכו'. מימרא דעולא שם]. ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא וכו'. פסק רבינו כמ''ד שם ישב איתמר אבל נמצאת לא איצטריך ליה לעולא דכולהו חיוי ברייתא קוצי אכלן ובישב לא פסק כעולא משום דהקשו שם ולעולא מאי שנא מספק דרוסה ותירצו קסבר אין חוששין לספק דרוסה והוא ז''ל בפ''ה פסק דחוששין לספק דרוסה כמו שיתבאר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן