הלכות שחיטה - פרק שלישי א-יא - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שחיטה - פרק שלישי א-יא - היד החזקה לרמב"ם

א חֲמִשָׁה דְּבָרִים מַפְסִידִין אֶת הַשְּׁחִיטָה. וְעִקַּר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה לְהִזָּהֵר בְּכָל אַחַת מֵהֶן. וְאֵלּוּ הֵן. שְׁהִיָּה. דְּרָסָה. חֲלָדָה. הַגְרָמָה. וְעִקּוּר:

מגיד משנה חמשה דברים וכו'. פשוט בפירקא קמא (דף ט') אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור:

כסף משנה חמשה דברים מפסידים את השחיטה וכו'. בפרק השוחט (דף ל"ט) תנן לכלהו ובהכל שוחטין אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הם הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור:

לחם משנה חמשה דברים מפסידים וכו'. פירקא קמא (דף ט') אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה וכו' והקשו מאי קמ''ל וכו' ותירצו לא צריכא ששחט לפנינו שתים ושלש פעמים וכו':

ב שְׁהִיָּה כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט וְהִגְבִּיהַּ יָדוֹ קֹדֶם שֶׁיִּגְמֹר הַשְּׁחִיטָה וְשָׁהָה בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּאֹנֶס וְחָזַר הוּא אוֹ אַחֵר וְגָמַר אֶת הַשְּׁחִיטָה. אִם שָׁהָה כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ אֶת הַבְּהֵמָה וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחֹט שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. וְאִם שָׁהָה פָּחוֹת מִכְּדֵי זֶה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה שהייה כיצד וכו'. משנה פרק השוחט (דף ל"ב) נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטה פסולה ר''ש אומר אם שהה כדי ביקור וקיימא לן כת''ק דהיינו כדי שחיטה. ומה שכתב רבינו אם שהה כדי שיגביה את הבהמה וירביצנה וישחוט, פסק כר' יוסי בר חנינא דאמרינן בגמרא אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט. וכן פסק הריא''ף ורוב הפוסקים ויש מי שכתב דשיעור שהייה כדי שחיטה ולא יותר לא כדי הגבהה והרבצה ושחיטה ומחלוקתם תלוי במה שאמרו בגמרא רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר אפילו בהמה לעוף וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפי' בהמה לעוף ור' חנינא אמר כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט ואקשינן יביא ואפי' מעלמא א''כ נתת דבריך לשיעורין אמר רב פפא עומדת להטיל איכא בינייהו זו היא גרסת רש''י ופירש דאיכא בין רבי יוחנן ורבי חנינא דר' יוחנן לא מצריך אלא כדי שחיטה ור' חנינא מצריך כדי הטלה ושחיטה ונמצא עתה דלכולהו אמוראי דלעיל ואינהו רב ושמואל ור' יוחנן דוקא כדי שחיטה לבד משערינן ופליגי עליה דר' חנינא דמצריך כדי הטלה ושחיטה ועל מה דאמרו במערבא משמיה דר' יוסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט ולפי זה פסקו דלא משערינן אלא כדי שחיטה לחוד ואע''פ שרש''י ז''ל פסק כרב משום דקאי ר' יוסי בר חנינא כשיטתיה כמו שיכתוב בס''ד אפשר דלא פסק כר' יוסי בר חנינא אלא במה שנחלקו רב ורבי יוחנן והכריע הוא ביניהם דהיינו אם משערינן לעוף כבהמה או כעוף דוקא ואמר ר' יוסי בר חנינא כפי דעת רש''י דמשערינן עוף לעוף בזה פסק רש''י כר' יוסי בר חנינא אבל במה שהושוו רב ורבי יוחנן ושמואל דלא בעינן שיעור הגבהה והרבצה הלכה כמותם וכן הוא סברת הרא''ש ז''ל כפי דברי רש''י ז''ל אבל גרסא זו לא נתחוורה בעיני הראשונים כלל משום דרב פפא לא בא לתרץ אלא מה שהוקשה על ר' חנינא שאמר א''כ נתת דבריך לשיעורין לזה גורסין אמר רב פפא בעומדת להטיל ואין גורסין איכא בינייהו והכי פירושא הא דאמר ר' חנינא יביא בהמה אחרת היינו בעומדת כאן ואינה מחוסרת אלא הטלה בלבד ונמצא עתה שרב ושמואל ורבי יוחנן לא דברו כלום בשיעור הגבהה והרבצה ולא באו לפרש אלא שחיטה דמתני' אי משערינן בהמה לעוף או דוקא בהמה לבהמה עוף לעוף אבל כדי שחיטה לא באו לפרש אם נאמר שיעור שהייה כדי שחיטה לבד או כדי הגבהה והרבצה ומה שלא פירשו הם בא ר' חנינא ופירש ואמתניתין קאי ולא אדברי רב ור' יוחנן ואין שום אמורא חולק על ר' חנינא וזהו שיטתו של רבינו וגרסתו ולזה הסכים הרא''ש ורוב הפוסקים:

כסף משנה שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט וכו'. משנה פרק השוחט (דף ל"ב) נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף בא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטה פסולה ופירש''י נפלה סכין והגביהה ושהה בהגבבה זו וכו' או שהשחיז את הסכין קודם שחיטה ועף נתיגע וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כח ופסק שחיטתו ובא חבירו ושחט ע''כ. וברור הוא דלאו דוקא בא חבירו ושחט אלא דה''ה כשחזר הוא עצמו ושחט אלא אורחא דמילתא נקט דכשהוא מתיגע בא חבירו ושוחט. ובגמרא מאי כדי שחיטה אמר רב כדי שחיטת בהמה אחרת וכו' אתמר אמר רב כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר אפילו בהמה לעוף וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפילו בהמה לעוף וכו' אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה. ונראה שרבינו מפרש כמו שפירש הר''ן לדעת הרי''ף דר''י בר חנינא לא פליג אדר''י ושמואל דאינהו נמי כי אמור אפילו בהמה לעוף בהמה דקה לעוף אמרו אבל בבהמה גסה לא דברו ובא ר''י בר חנינא ואמר דבעוף הקלו לשער בו כדי שחיטת בהמה דקה אבל בבהמה דקה לא הקלו לשער ביותר מכיוצא בה ומדלא אדכר ר''י בר חנינא עוף משמע דליכא אלא הני תרי שיעורי דקה וגסה ובכלל דקה הוי שיעור עוף והרא''ש פי' דברי הרי''ף בענין אחר וכתב על דברי רבינו שהם כמו פשרה וכתב שאין דבריו נראין דכיון דמקילנן לפי דבריו לשער בהרבצת בהמה לעוף למה לא נשער בהרבצת בהמה גסה לעוף ועוד שכתב דמשערינן בהרבצת דקה לדקה ולא בהרבצת גסה לדקה וא''כ למה נקל בעוף לשער בהרבצת בהמה עכ''ל. והפירוש שפירש הר''ן בדברי הרי''ף הוא נכון ונמצאו דברי רבינו שאינן פשרה אלא שורת הדין ובשיטת הרי''ף רביה אמרה והכי מסתבר שדוחק גדול הוא לפרש כמו שפירש הרא''ש שהביא הרי''ף דברי ר''י בר חנינא דאמר כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט לפסוק כמותו בהגבהה והרבצה ולא בשחיטה. ומה שהקשה הרא''ש כיון דמקילינן לפי דבריו לשער בהרבצת בהמה לעוף למה לא נשער בהרבצת בהמה גסה לעוף דברים תמוהים הם דאטו לומר דמשערינן בבהמה דקה לעוף אנו מצטערים והבו דלא לוסיף עלה הוא ועוד שאין דבר זה תלוי בנו להקל או להחמיר שזה מכלל שעורים שהם הל''מ. ומה שהקשה עוד למה הקלו בעוף יותר ממה שהקלו בבהמה דקה יש לומר דהכי גמירי הלמ''מ וכמ''ש הרשב''א. ופסק רבינו כשמואל ור' יוחנן חדא דרב ור' יוחנן הלכה כר''י ועוד דהוו להו שמואל ור''י תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים:

לחם משנה שהייה וכו'. פרק השוחט (דף ל"ב) משנה נפלה סכין והגביהה וכו' (עיין בכ"מ) ואמרה הגמרא מאי כדי שחיטה אמר רב כדי שחיטת בהמה אחרת אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף וכו' ואמר שם במסקנא אמרי במערבא וכו' (עיין בכ"מ) וכתב רש''י ממילא שמעינן ועוף לעוף ועבדינן לחומרא ורבינו ז''ל מפרש דלא פליג אמאי דקאמר בהמה לעוף וכתב בהמה דקה לעוף משום דאפילו בדקה משער בדקה ולא בגסה כ''ש בעוף: ואם שהה כדי שיגביה את הבהמה וירביצנה וישחוט שחיטתו פסולה ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו. ומה שאמר וירביצנה וישחוט נסתפק לנו אם האי ישחוט היא שחיטה גמורה או מיעוט סימנין ולזה כתב כאן רבינו לשון סתום ולא אמר כאן וישחוט שחיטה גמורה וכתב לקמן שכששהה במיעוט סימנין הרי זו ספק:

ג הָיְתָה בְּהֵמָה דַּקָּה שִׁעוּר שְׁהִיָּתָהּ כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ בְּהֵמָה דַּקָּה [א] וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחֹט. וְאִם הָיְתָה גַּסָּה כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהֶנָּה וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחֹט. וּבְעוֹף כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ בְּהֵמָה דַּקָּה וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחֹט:

מגיד משנה היתה בהמה דקה וכו'. פסק כשמואל ורבי יוחנן דאמרי תרווייהו אפילו בהמה לעוף וכן כתוב בהלכות והלכתא כשמואל ורבי יוחנן דהוו להו תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים. ודע שיש ג' מחלוקות בדבר. יש מי שכתב דלא משערינן אלא דוקא דקה לדקה גסה לגסה ועוף לעוף וזו היא דעת רש''י ז''ל דס''ל דהלכה כרב דאמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף משום דקם ר' יוסי בר חנינא כשיטתיה דאמר דקה לדקה וממילא שמעינן דהוא הדין עוף לעוף וראוי להחמיר אבל הריא''ף ור''ח פסקו כרבינו משום דס''ל כרבי יוחנן ושמואל דהוו להו תרי לגבי דרב אבל ר' יוסי בר חנינא לא דיבר בשיעור עוף כלל והאי דכתב רש''י לא סבירא להו ולא עוד אלא שיש מי שכתב דר' יוסי ס''ל כוותייהו דמשערינן בהמה לעוף ומה שלא הזכיר אלא שני שיעורין דקה וגסה משום דבכלל שיעור דקה הויא שיעור עוף דהכי אגמריה רחמנא למשה בשהייה דקה לדקה ועוף כדי שחיטת דקה וגסה לגסה, זהו דעתן של מקצת גאונים. ויש דעת שלישית דס''ל דלעולם משערינן בשיעורא חדא לכולהו והוא כשיעור גסה בין לגסה ולדקה ולעוף כולהו בשיעור גסה משערינן להו משום דס''ל דלעולם פסקינן כר' יוחנן ושמואל דאמרי אפילו בהמה לעוף והאי בהמה פירושה גסה דאי לאו הכי לא הוה להו למסתם ולמימר בהמה סתם אלא משום דס''ל סתם בהמה היינו גסה והלכתא כוותייהו משום דהוו להו תרי לגביה דרב דאמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ודר' יוסי בר חנינא דאמר גסה לגסה ודקה לדקה לא אתיא כחד מינייהו לא כרב ולא כר' יוחנן ושמואל כרב לא אתיא משום דרב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ורבי יוסי בר חנינא לא אדכר עוף במילתיה וכשמואל ור' יוחנן לא אתיא משום דשמואל ור' יוחנן אמרי אפי' בהמה לעוף דהיינו גסה לעוף וכל שכן גסה לדקה דמשערינן הילכך פסקי כשמואל ור' יוחנן דאמרי אפילו בהמה לעוף והאי בהמה גסה משמע ומיהו אפי' לדעתם לא מקילי כולי האי בשיעור שהיית העוף כדי הגבהת בהמה גסה והרבצתה ושחיטתה אלא דוקא כדי שחיטת גסה לבד, זהו דעתם של מקצת הגאונים. וההכרח בכל פירוש ופירוש תלוי בדקדוקי הלכה ואין כאן מקום להאריך. וזה שאנו משערין כדי שחיטה ודאי שחיטה של סימנין עם חתיכת העור קאמרינן ולא ידעתי במה נסתפקו הראשונים אי שחיטה לחוד קאמר או עם חתיכת העור קאמר לא מיבעיא למאן דס''ל כדי הגבהה והרבצה דלא גרע חתיכת העור מהגבהה והרבצה אלא אפילו למאן דס''ל כדי שחיטה לחודה ליכא לספוקי דחתיכת העור בכלל דהרי בכלל צורך שחיטה איהו. וכמו כן ודאי למאן דס''ל דשיעור עוף כדי שיעור עוף כמוהו הוא הדין דמשערינן בשהיית מריטת הנוצה דצורך שחיטה הוא אע''פ שראיתי מי שלא כתב כן זה נ''ל ברור:

ד שָׁחַט מְעַט וְשָׁהָה מְעַט וְחָזַר וְשָׁחַט מְעַט וְשָׁהָה מְעַט עַד שֶׁגָּמַר הַשְּׁחִיטָה וְלֹא שָׁהָה בְּפַעַם אַחַת שִׁעוּר הַשְּׁהִיָּה אֲבָל כְּשֶׁתַּחְשֹׁב כָּל זְמַן הַשְּׁהִיּוֹת יִצְטָרֵף מִכֻּלָּן שִׁעוּר שְׁהִיָּה הֲרֵי זוֹ [ב] סְפֵק נְבֵלָה. * וְכֵן אִם שָׁהָה כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהֶנָּה וְיַרְבִּיצֶנָּה וּכְדֵי שֶׁיִּשְׁחֹט כְּמוֹ מִעוּט הַסִּימָנִין בִּלְבַד לֹא כְּדֵי שֶׁיִּשְׁחֹט שְׁחִיטָה גְּמוּרָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק נְבֵלָה:

ההראב"ד וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכו'. א''א זו הסברא לא טובה היא ולא נכונה ומפירוש משובש הביאה והלא אמרו במשנה אם שהה כדי שחיטה אחרת ומיעוט שחיטה לא נכנסה בזה הספק ועוד היה לו לומר כדי מיעוט שחיטה ועוד שאין זה הפירוש מתנהג בהחליד במיעוט סימנים אבל הפירוש השוה לשניהם ששחט הרוב ושהה וגמר מי אמרינן כיון דגמר שהייה בשחיטה היא מאן מוכח או דילמא לא חיישינן להכי ובחצי קנה דעוף ליכא למיחש כלל וכל שכן לרוב ונראה לי באותן שתי הבעיות תיקו ולקולא:

מגיד משנה שחט מעט ושהה וכו'. בעיא שם בגמ' דבעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ולא איפשיטא ולחומרא עבדינן וזהו שכ' רבינו ה''ז ספק נבלה: וכן אם שהה כדי שיגביהנה וכו'. קודם [שאבאר] דעת רבינו ומהיכן הוציא דין זה אכתוב הגירסא הנכונה שבדבריו לפי שראיתי שתמה הרא''ש על רבינו כפי הגירסא שנזדמנה לו וכדין תמה עליו כפי אותה גירסא כי הרא''ש מצא בדברי רבינו כלשון זה וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכו' ולכן תמה עליו שלמה לו להכניס דבריו בספק שודאי נבלה גמורה היא. ועוד מתוך דבריו שאמר שחיטה גמורה משמע כל הסימנין ואינו כן אלא ודאי כדי שחיטת רוב הסימנין פסולה דנהי דמקילי לשער כדי הגבהה והרבצה היינו כל צורך שחיטה דא''א לו לשחטה עד שיגביהנה אבל אם שהה רוב הסימנין כבר נסתלקה תורת שחיטה ולמה נשער בדבר שאינו לצורך שחיטה אלא ודאי מכי שהה כדי שחיטת רוב סימנין נבלה ודאית הויא. ולפי הגירסא הנזכרת שנזדמנה להרא''ש בספרי רבינו צדקו דבריו בכל מה שהקשה. אלא שעיקר הגירסא אינה מתיישבת כלל עם מה שכתב רבינו בתחלת דבריו דכתב אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט שחיטתו פסולה האי וישחוט מאי דעתך לפרש בו אם ר''ל וישחוט שחיטה גמורה אי אפשר דהרי כתב כאן לפי גרסא זו דבשחיטה גמורה הויא ספק נבלה ולמעלה כתב פסולה ודאית. וא''ת וישחוט רוב הסימנין א''א השתא ברוב הסימנין פסולה ודאי בשחיטה גמורה לא כ''ש ואיך נאמר דבשחיטה גמורה ספק נבלה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכ''ש אם נאמר וישחוט ר''ל מיעוט הסימנין דקשה טובא. א''כ אין לגירסא זו שום מציאות כלל אלא אם היינו דוחקים לפרש דשחיטה גמורה ר''ל רוב הסימנין ובזה הוא דאמר ספק נבלה ומה שאמר למעלה וישחוט ר''ל שני הסימנין בשלימות דאז הויא נבלה ודאית. ובזה הפירוש היינו מרויחין ישוב הגירסא ומתרצין קושיא אחת ממה שהקשה עליו הרא''ש ועדיין קשה דלמה בשיעור שחיטת רוב הסימנין תהיה ספק נבלה דמן הדין נבלה היא וזה דוחק גדול שפירש בוישחוט ר''ל שחיטה גמורה דהיינו שני הסימנין ובשחיטה גמורה נאמר שפירושה שחיטת רוב הסימנין מה שאין הלשון סובל כן אלא ודאי שחיטה שחיטה גמורה ר''ל כל הסימנין והדרן כל הקושיות שהקשה עליו הרא''ש ז''ל לדוכתייהו ונוסף עליהם שאין לגרסא זו שום מציאות כמו שכתבתי ואף דנסבול קושיות הרא''ש ונדחוק עצמנו לומר דשחיטה גמורה משמע רוב הסימנין עדיין אין לגירסא זו שום מציאות כלל דאם וישחוט ר''ל שחיטת שני הסימנין כשחזר לומר ואם שהה פחות מכדי זה שחיטה כשרה ע''כ פחות מכדי זה היינו רוב הסימנין ואמר כשרה ואח''כ אמר ספק נבלה ואין לומר פחות מכדי זה שר''ל דהיינו הגבהה והרבצה ומיעוט הסימנין ולפי זה אמר כשרה דאין פחות משחיטת שני הסימנין אלא רובן. לכן אני אומר שח''ו לרבינו לכתוב גירסא זו בספרו אלא ודאי הסופרים שבשוה וכתבוה כן ונזדמנה לפני הראשונים והקשו עליו ז''ל מה שהקשו. אבל אנחנו בדקנו בכל ספרי הרמב''ם שבאו לידינו ואין בהם גירסא זו כלל אלא הגירסא הנמצאת בספרים שלנו היא זאת. וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט מיעוט הסימנין בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה. ונמצאו עתה לפי גרסא זו הדברים הפוכים מאותה הגירסא דלפי גירסא זו אם שהה כדי שחיטת מיעוט הסימנין בלבד הויא ספק נבלה וזו היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו. ודע דרבינו כתב דין זה משום דס''ל דהיא בעיא דבעי רב הונא בגמרא דבעי ר''ה בר נתן שהה במיעוט הסימנין מהו ועלתה בתיקו. ולפי דעת רבינו הבעיא מתפרשת כך זה ששיערו חכמים בשיעור השהייה כדי הגבהה והרבצה ושחיטה ר''ל כדי שיעור שיוכל לשחוט בבהמה אחרת שחיטה גמורה דהיינו כל הסימנין או רובן אבל שחט פחות מכדי זה דהיינו שיוכל לשחוט בבהמה אחרת מיעוט הסימנין או חציין אין כאן שיעור שהייה וכשרה או דלמא שזה שאמרו וישחוט אינו ר''ל שישחוט הכשר שחיטה בבהמה אחרת אלא כדי שישחוט כל שהו דהיינו מיעוט הסימנין ומי ששהה כשיעור שחיטת מיעוט הסימנין בבהמה אחרת שחיטתו פסולה ועלתה בתיקו. ולפיכך כתב כאן ספק נבלה ולפ''ז צריך לגרוס בבעיא שהה כמיעוט הסימנין בכ''ף ולא בבי''ת ואף שנגרוס במיעוט הסימנין בבי''ת מתפרשת יפה שר''ל שהה כשיעור שיכול להתעכב במיעוט הסימנין של בהמה אחרת. וכך הם מתפרשים דברי רבינו לפי שבתחלה כתב ואם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט שחיטתו פסולה והוא כלשון התלמוד דהאי וישחוט סתום ולפי זה הלשון נסתפקו בו בגמרא אם ר''ל וישחוט כדי צורך שחיטה דהיינו הסימנין כולן או רובן או ר''ל וישחוט תחלת שחיטה דהיינו מיעוט הסימנין לבד ועלתה להם בתיקו לכן חזר רבינו לפסוק בזה ספק נבלה כדין כל תיקו דאיסורא. ורבינו תפס בסידור דבריו כסידור הגמרא שבתחלה כתב דין השהייה והוא הקודם במשנה ואח''כ שיעור גסה לגסה ודקה לדקה ולעוף והוא פלוגתא דאמוראי בגמרא ואח''כ בעיא דרבא שהיות מהו שיצטרפו ועלתה בתיקו ואח''כ בעיא דרב הונא בר נתן דשהה במיעוט הסימנין כמו שהם מסודרין בגמ' כן סדרם רבינו. ונמצא לפי זה במה שכתב בתחלת דבריו ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה היינו כדי הגבהה והרבצה לחוד דכל מאי דסליק אדעתין מעיקרא דהאי וישחוט הוי בפשיטות כדי צורך שחיטה הוי פחות מכדי זה הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט סימנים אבל עכשיו דנסתפקו בתלמוד בהאי וישחוט אי הוי שחיטה גמורה או מיעוט סימנין לחוד ועלתה בתיקו הוי פחות מכדי זה שיעור הגבהה והרבצה לחוד. ונמצא ג' דינין חלוקין לדעת רבינו. הדין הא' אם שהה כדי הגבהה והרבצה וכדי שחיטת רוב הסימנין ואין צ''ל כולם שחיטה נבלה ודאית. הדין הב' אם שהה כדי הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט הסימנין נבלה מספק. הדין הג' אם שהה כדי הגבהה והרבצה לחוד שחיטתו כשרה. ואלה הדינים לא שנא בהמה ול''ש חיה ול''ש עוף כל אחד ואחד כפי שיעורו גסה לגסה דקה לדקה ולעוף. כל זה דוקא לדעת רבינו דפירש פירושו דס''ל כבעיא דרב הונא בר נתן. אבל לפי דעת המפרשים אין שיעור השהייה אלא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט רוב הסימנין ואם שהה כשיעור זה נבלה ופחות מכדי זה דהיינו כדי הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט סימנין דהיינו חציין כשירה ואין כאן ספק נבלה כלל משום דס''ל אליבא דרב הונא בר נתן שמתפרשת בפנים אחרים משום [שהוקשה] להם על פי' רבינו שני דברים, הא' שהם גורסין שהה במיעוט הסימנין בבי''ת דנראה דבאותה בהמה ממש שהה במיעוט סימניה, וכבר תירצנו זה למעלה אליביה דרבינו דגרסתו היתה שהה כמיעוט בכ''ף ואפילו שנגרוס בבי''ת כבר ישבנו אותה אליביה. ועוד הקשו לו שא''א שיסתפקו בוישחוט אי הויא שחיטה גמורה או מיעוט דפשיטא דוישחוט דאמרו חז''ל שחיטה גמורה היא, וגם זו אפשר שאינה קושיא על דברי רבינו שהרי נסתפקו במקום אחר אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אם לא וכמו שנסתפקו שם נסתפקו כאן, ועם היות ששם פשטו מה שפשטו אין כל הנושאים שוים, שם נראה להם פשיטות וכאן עלתה להם בתיקו, כפי חומר הדבר ונושאו. ומצד מה שהוקשה להם בדברי רבינו תפס כל אחד בפירוש הבעיא שיטה לעצמו. רש''י ז''ל פירש כגון ששחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה והגביה ידו ושהה שיעור שהייה וחזר ושחט אותו המיעוט שנשאר מהו מי אמרינן כיון דעבד ליה רובא אתכשר ומה שחזר לשחוט הוי כמחתך בשר בעלמא וכשר או דילמא כיון שחזר לשחוט ואיגלאי דעתיה שעדיין עוסק הוא בהלכות שחיטה והוי כמי ששוהה בעיקר שחיטה ופסולה וסלקא בתיקו ואזלינן לחומרא ולפיכך פסק הוא ז''ל במי ששחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה וראה שהם שוהים למות שאסור לחתוך מה שנשאר בתורת שחיטה אלא מוטב שיכה אותה על הצואר באבן או במקל או שימתין עד שתמות ולא יחתוך בדרך שחיטה ואם עשה כן הוי ספק נבלה. ופירוש זה לא נתחוור כלל בעיני המפרשים שאיך יעלה על הדעת שאחר ששחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה דחיישינן לשהייה דבודאי כמחתך בבשר בעלמא הוא דכיון דאגמריה רחמנא למשה רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה מאי איכפת לן בנשאר והכי איתא בפירוש בתוספתא שחט אחד או רוב אחד בעוף אע''פ ששהה זמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה, הרי התוספתא היפך דברי רש''י ז''ל. ומפני זה נתחוור לרוב המפרשים פירוש רבינו אושעיא ז''ל דפירשה דשהה במיעוט הסימנין ר''ל ששהה במיעוט בתרא דסימן קמא ולא ששהה ממש דא''כ פשיטא דאסורה דהיינו עיקר שהייה אלא מיירי ששוחט בסכין רעה ואדרבא סמיך והכי קא מבעיא ליה מי אמרינן האי דאמרינן השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום שחיטתו כשירה ה''ה נמי בכה''ג כגון ששחט רוב הסימן הראשון והוא מוליך ומביא במיעוט הנשאר דשחיטתו כשירה אפילו שהה בחתיכת אותו המיעוט יותר משיעור שהייה דאף מיעוט הסימן איתיה בשחיטה או נאמר דמה שהכשירו בשוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו היינו דוקא כשמתעסק בתורת שחיטה ר''ל בדבר ההכרחי לשחיטה דהיינו קודם שחיטת רוב הסימן אבל הכא מאחר ששחט רוב הסימן דהיינו הכשר שחיטה היה לו לילך מיד לסימן השני וכל עוד ששהה שיעור שהייה בחתיכת אותו המיעוט הנשאר דאינו מעכב לשחיטה הוה ליה כמחתך בבשר בעלמא והרי שהה בין סימן לסימן ועלתה בתיקו. וגם לזה הפירוש הקשו דהא קי''ל כרבא דאמר השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה ודברי רבא בודאי הם כוללים בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא, ולדברי רבינו אושעיא לא משכחת דהלכתא כוותיה דרבא אלא בעוף לבד או בבהמה במיעוט בתרא וזה דוחק גדול. ועוד דצ''ל לפי פירושו במיעוט הסימנין אחד מן הסימנין דוקא דהיינו קמא ולא משמע כן. ועוד דדין זה לא משכחת ליה אלא בבהמה דוקא ולא בעוף ובעיא דרב הונא בר נתן לפי פשטה כוללת היא בין בבהמה בין בעוף. ורבינו תם פירש כגון ששחט המיעוט הראשון של הושט ושהה שיעור שהייה וחזר ושחט הרוב הנשאר מי אמרינן דשהייה אינה פוסלת אלא בדבר שנעשית בו הבהמה נבלה כגון ברוב הנשאר שאם לא היה שוחט כלל זה המיעוט הראשון והיה מהפך הסימן לצדדין והיה שוחט זה הסימן הנשאר היתה שחיטתו כשרה א''כ עתה כששהה במיעוט הראשון אותו מיעוט אינו מעלה ולא מוריד וכשרה. או נאמר מאחר שזה המיעוט נקיבתו במשהו בודאי השהייה פוסלת בו כמו ברוב הנשאר ופסול ועלתה בתיקו. ולפי פירוש זה אין הפרש בין בהמה לעוף. ופירוש זה מלבד שהוא זר יש להקשות עליו דאיך יסתפקו בזה דפשיטא נקב כל שהוא בכל מקום שיהיה בושט פוסל בו דהא קי''ל ושט נקיבתו במשהו וליכא לספוקי ביה כלל וכן כתוב בפירוש בתוספתא שחט מיעוט בושט ושהה בו כדי שחיטה פסולה ועוד דלפירוש זה נמי צריך לפרש במיעוט הסימנין אחד מן הסימנין דוקא דהיינו הושט. ויש מי שפירש דהכי קא מבעיא ליה לאחר ששחט בשחיטה ראויה חצי הסימן ורצה לגמור לרוב ושהה באותו המיעוט המשלים לרוב שהוא כחוט השערה מהו מי אמרינן כיון דשחט פלגא שפיר מחצה ליהוי כרובא וכי שהי תו לא חיישינן וא''ת דהא אסיקנא דמחצה על מחצה אינו כרוב זהו כשלא חתך אלא מחצה מצומצם דקי''ל דחיותא בפלגא לא נפיק או דלמא אמרינן דלעולם מחצה לא הוי כרובא ואפילו שחתך אח''כ והשלימו לרובא וכל עוד ששהה קודם שיגמור רובה דהוי פסול וסלקא בתיקו. וגם זה דבריו תמוהים דמאי ספיקא איכא בהאי דכל עוד דאסיקנא דמחצה אינו כרוב דבר פשוט הוא דכל מה שעשה מדבר שתפסד בו השחיטה קודם שישחוט הרוב דהויא פסולה ומה יועיל מה שחתך אחרי כן: לכן חשבתי דרכי ואשיבה דעתי אל פירוש רבינו שהוא היותר מחוור שבכולן ומתיישב וניצול מכל תפיסה וקושיא. ומה שדקדקו עליו כבר תירצנו אליביה באופן שלא נשאר עליו קושיא כלל ולא כתבתי פירושים אלו כ''א לקצת פירושים שרוצים לקבל עליהם ככל חומרי השחיטה ולאכול הבשר הכשר לכולי עלמא ובדלין מבהמה שהורה בה חכם לכן יבין בכל אלו הפירושים אבל מי שירצה לילך על פי הדין יסמוך על רבינו ואין לו לחוש לחומרות שאר המפרשים:

כסף משנה שחט מעט ושהה מעט וכו'. שם בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ופירש רש''י מהו שיצטרפו הפסיק שתים ושלש פעמים בשחיטה אחת ושהה בין שלשתן כדי שיעור שלם ע''כ, ולא איפשיטא ולחומרא ולכך פסק הרי זו ספק נבלה: וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכו'. הרא''ש כתב שרבינו כתב אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה והקשה על זה כמה קושיות וגירסא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו אבל הגירסא שכתוב בנוסחי דידן כך היא אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה. ואף גם זאת הגירסא צריכה יישוב שמאחר שלא שהה כדי שחיטת רוב הסימנין שהוא הכשר שחיטה כשרה היא דאין כאן שיעור שהייה ולמה כתב שהיא ספק. ורבינו ירוחם כתב שרבינו מפרש בעיא דשהה במיעוט הסימנין מהו בענין זה ועלתה בתיקו וכ''כ הרשב''א שדעת רבינו לפרש הבעיא בענין זה וקשיא לי על דבריהם שרבינו עצמו כתב בראש הפרק שהייה כיצד וכו' אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט פסולה ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה ולשון וישחוט ודאי משמע שחיטת רוב הסימנין דהיינו סתם שחיטה דבציר מהכי לא מקרי שחיטה סתם ואם שהה פחות מכדי זה ר''ל ששהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט כמו מיעוט הסימנין שחיטתו כשרה ובכאן אמר וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה ואם כן קשיא דידיה אדידיה: ויש מי שפירש שכתב רבינו כאן וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכו' חוזר על מה שאמר למעלה שחט מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט וכו' והכי פי' וכן מי שעשה שהייה שיש בה בהגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט הסימנין וחזר ושחט מיעוט סימנין ושהה שהייה אחרת כמותה גם זו הוי ספק נבלה שלא תאמר כיון שהשהיות הקטנות מצטרפות לעשותה ספק נבלה אלו השהיות הגדולות ישימוה נבלה גמורה. ואין פי' זה נכון שאע''פ שאמרנו שהשהיות הקצרות מצטרפות לעשותה ספק נבלה לא היינו אומרים בעד זה שהשהיות הגדולות ישימוה נבלה גמורה שהטעם שהיא ספק נבלה בשהיות הקצרות הוא משום דמספקא לן אם מצטרפות השהיות אם לאו ואם כן הספק בעצמו יפול בשהיות הגדולות. ועוד שלפי זה כך היה לרבינו לכתוב וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט הסימנין הרי זו ספק נבלה למה לו לכתוב וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין וכתב עוד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה אטו עד השתא לא ידענא דשחיטת מיעוט הסימנין אינה שחיטה גמורה ועוד שאינו נראה מלשון רבינו שחוזר להצטרפות השהיות. והטור כתב דבעיא דשהה במיעוט הסימנין שעלתה בתיקו מפרשה רבינו ששהה במיעוט קמא ואני איני רואה בדברי רבינו שום גילוי לפירוש הזה: לכן נראה לי לפרש שכוונת רבינו כך היא שאם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט רוב הסימנין דהיינו שחיטה גמורה ה''ז נבלה ודאית ואם שהה פחות מכדי זה כלומר כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט הסימנין ה''ז כשרה ולמטה אמר שאם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה ועוד שהה כדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין כלומר ששהה כדי שישחוט פחות מעט קטן מהשחיטה הכשרה אלא שחסר דבר מעט ביותר שכמעט אינו נרגש וז''ש וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין לא כדי שישחוט כדי שחיטה גמורה כלומר לא חסר דבר אחר מהשיעור רק שלא היתה שחיטה גמורה שבחוט השערה יותר שהיה שוהה היה שוהה שיעור שחיטה גמורה והיתה ודאי נבלה ולכן ה''ז ספק נבלה וכתב רבינו וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין לפי שההגבהה וההרבצה שוות בכל ענין אבל השחיטה אנו מחלקים בה אם שהה כמו מיעוט או כרוב לזה תפסה רבינו בפני עצמה כאן וכתב וכדי שישחוט וכו' ולא כתב כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט וכו'. ודין זה יצא לרבינו ממאי דאמרינן בגמרא (דף ל"ב) בעי רב הונא בריה דרב נתן שהה במיעוט הסימנין מהו תיקו ונראה שרבינו גורס שהה כמיעוט הסימנין בכ''ף ומשמע פירושא לרבינו שאם שהה כדי שחיטת מיעוט הסימנין ודאי שהיא כשרה שכיון שאמרה המשנה כדי שחיטה משמע כדי שחיטה כשרה ואם שהה פחות מכאן כשרה אלא הבעיא היא אם שהה פחות מהכשר שחיטה דבר מועט מי אמרינן אפשר לצמצם וכשרה או דילמא כיון שהשיעור הזה אינו במציאות שאחר מגביה ומרביץ ושוחט אלא בשיעור זמן כזה אנו משערין א''א לצמצם והוי נבלה ועלה בתיקו ולחומרא: והראב''ד כתב וכן אם שהה כדי שיגביהנה א''א זו הסברא לא טובה היא ולא נכונה וכו'. ולענין מה שהשיג על דברי רבינו כבר כתבתי. ומ''ש שבאותן שתי בעיות תיקו ולקולא יש לתמוה למה כתב כן דהא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא:

לחם משנה וכן אם שהה כדי שיגביהנה. הגירסא הנכונה בדברי רבינו אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה. ולהרא''ש ז''ל נזדמנה לו נוסחא משובשת בדברי רבינו ולכך הקשה מה שהקשה בפסקיו. ושם בעי רב הונא שהה במיעוט הסימנין מהו תיקו ופירש''י ז''ל שחט הרוב ושהה במיעוט האחרון וגמר שחיטתו מהו מי אמרינן כיון דעבד ליה רובא איתכשר או דילמא כיון דהדר וגמרה כולה חדא שחיטה היא ע''כ. ורבינו ז''ל לא נראה לו לפרש כן כמ''ש שאחר ששחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה מאחר שנשחט בה כשיעור הרי זה כמחתך בשר השחוטה לכך מפרש הוא ז''ל דה''ק שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט הסימנין מהו. והראב''ד ז''ל בהשגות הקשה על רבינו דהיכי נסתפק לו לבעיין בהכי דבמתניתין אמרו כדי שחיטה וסתם שחיטה משמע שחיטה גמורה ועוד הקשה לו מלשון הבעיין שאמר שהה במיעוט הסימנין היה לו לומר שהה כדי מיעוט שחיטה מהו. ונראה לתרץ דהבעיין נסתפק לו במתני' דאמרה שזה היה שוחט ועף כלומר שאחר שהתחיל לשחוט המיעוט יגע ולא יכול לגמור השחיטה ובא חבירו ושחט כלומר גמר השחיטה ומש''ה נפרש אם שהה כדי שחיטה כלומר כדי הגמר ששחט חבירו שהוא המיעוט ודאי שלא היה אלא השלמת הרוב א''ד כדי שחיטה משמע כדי שחיטה אחרת גמורה ולשון הבעיין באמת שהוא דחוק קצת לרבינו אבל הסברא דחקתו לפרש מה שפירש. והר''א פירש כפירוש רש''י והכריח עוד הדבר שלפירושו החליד במיעוט הסימנין ג''כ הוא פירוש שוה לפירוש שהה משא''כ לפירוש רבינו ונתן סברא לבעיין לפירושו כיון דאמר שהייה בשחיטה היא כלומר כיון דגמר השחיטה אם כן כולה חדא שחיטה ומאן מוכח כלומר והרואה אומר ששהה במיעוט דמאן מוכח ששחט כבר הרוב, וכתב ובחצי קנה העוף ליכא למיחש כלום כל שכן לרוב כלומר דליכא למימר התם מאן מוכח דבין ששחט הרוב ובין ששחט החצי כשרה, וכתב ונראה לי באותן וכו' תיקו ולקולא כלומר דהוא נמשך לפי פירוש שמפרש שאחר ששחט שחיטה גמורה שהוא הרוב אם כן הבעיא לא הוי אלא באיסור דרבנן דכבר הותר מן התורה כיון שנשחט הרוב אבל הבעיא היא משום מאן מוכח שהוא איסור דרבנן ולכך אזלינן לקולא אבל לפי דברי רבינו הבעיא היא באיסור של תורה ולכך אזלינן לחומרא ורש''י ז''ל אע''פ שמפרש כפירוש הר''א ז''ל פסק בהני שתי בעיות לחומרא כדעת רבינו: לא כדי שישחוט שחיטה גמורה וכו'. זה הלשון נראה לכאורה מיותר שדי שיאמר כדי מיעוט הסימנין. ונראה דה''ק מ''ש בגמרא שהה במיעוט הסימנין אין הכוונה לומר דוקא מיעוט אבל אם שהה כדי שישחוט מחצה פסולה ודאי אלא כל שאינו שחיטה גמורה קרי ליה מיעוט סימנין:

ה שָׁחַט רֹב אֶחָד בְּעוֹף אוֹ רֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁהָה חֲצִי הַיּוֹם וְחָזַר וְגָמַר חֲתִיכַת הַסִּימָנִין הֲרֵי זוֹ [ג] מֻתֶּרֶת. מֵאַחַר שֶׁנִּשְׁחַט בָּהּ כַּשִּׁעוּר הֲרֵי זֶה כִּמְחַתֵּךְ בְּשַׂר הַשְּׁחוּטָה:

מגיד משנה שחט רוב אחד בעוף וכו'. פשוט בתוספתא שכתבתי למעלה דהיינו שחט אחד או רוב אחד בעוף אע''פ ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה וזהו לאפוקי מפירש''י כמו שכתבנו. וראיתי מי שרצה לדחות זאת התוספתא ולומר שאין הלכה כמותה ולפסוק כרש''י משום דאי האי תוספתא הויא אמתית איך נעלמה מעיני מסדרי התלמוד ולמה לא פשטו ממנה בעיא דרב הונא בר נתן אלא מדאסיקו יתה בתיקו משמע דהדין תוספתא לא ברירא להו. ואיני רואה לתוספתא זו שום דחיה דאילו היה פירוש הבעיא מוסכם כפי דעת רש''י ז''ל היינו יכולין לומר שהתוספתא אינה עיקר מדלא פשטו ממנה אבל רוב המפרשים לא הסכימו לפירש''י וא''כ התוספתא תשאר קיימת ומוסכמת וזהו דעת רבינו:

כסף משנה שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אע''פ ששהה וכו'. תוספתא שחט סימן א' או רובו בעוף ושהה בה כדי שחיטה וגמרו כשרה ובריש השוחט (דף כ"ח) שחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה בעוף כשרה x וברור הוא דה''ה לרוב שנים בבהמה:

ו שָׁחַט בַּקָּנֶה לְבַדּוֹ חֶצְיוֹ אוֹ מִעוּטוֹ וְשָׁהָה זְמַן מְרֻבֶּה הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְגוֹמֵר הַשְּׁחִיטָה וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אֲבָל אִם שָׁחַט רֹב [ד] הַקָּנֶה אוֹ שֶׁנִּקֵּב בַּוֵּשֶׁט כָּל שֶׁהוּא וְשָׁהָה כַּשִּׁעוּר בֵּין שֶׁחָזַר וְגָמַר הַשְּׁחִיטָה שֶׁהִתְחִיל בֵּין שֶׁשָּׁחַט שְׁחִיטָה גְּמוּרָה בְּמָקוֹם אַחֵר הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. מִפְּנֵי שֶׁהַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף שֶׁנִּפְסַק רֹב הַקָּנֶה שֶׁלָּהּ אוֹ שֶׁנִּקַּב הַוֵּשֶׁט בְּמַשֶּׁהוּ נְבֵלָה וְאֵין הַשְּׁחִיטָה מוֹעֶלֶת בָּהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

מגיד משנה שחט בקנה לבדו חציו וכו'. פשוט בברייתא בראש פרק השוחט ת''ש שחט חצי גרגרת ושהה כדי שחיטה אחרת וגמר שחיטתו כשירה ואוקימנא בגמרא דאפילו בבהמה איירי: אבל אם שחט רוב הקנה וכו'. אם שחט רוב קנה איירי בבהמה או שניקב הושט איירי בין בבהמה בין בעוף ושאר כל דברי רבינו פשוטים והם תוספת ביאור למה שכתב ולמה שיכתוב:

כסף משנה שחט בקנה לבדו חציו וכו'. ריש אלו טריפות (דף מ"ד) פסוקת הגרגרת ברובה ופחות (מכאן כשרה) ודייק רבינו לכתוב לבדו לומר דהב''ע בשיודע בודאי שלא נגע בושט כגון שתפס בידו הקנה לבדו ושחט בו ובזאת ההקדמה הוא מ''ש שאין לעוף שהייה בקנה שאל''כ הוי דינא כמ''ש לקמן בסמוך חוזר ושוחט הקנה במקום אחר וכו':

לחם משנה שחט בקנה לבדו חציו וכו'. האי דינא איירי בין בעוף בין בבהמה מדכתב אחר כך אבל אם שחט רוב הקנה וכו' והאי ודאי בבהמה הוי דבעוף ברוב הקנה כשר וכיון שכן קשה לכאורה איך אמר הרי זה חוזר וגומר השחיטה דהא בבהמה נסתפק לו אם נגע בושט או לא ובשלמא בעוף שוחט בקנה ואח''כ בודק הושט וכמו שכתב לקמן שחט העוף ושהה וכו' אבל בבהמה אי אפשר דאין לו בדיקה לושט מבחוץ וצריך לגמור השני סימנים דאימור במקום נקב שחט. ויש לומר דמה שכתב רבינו לקמן דבודק הושט היכא שנפל ספק אם נגע כמו שתפס שני הסימנין בידו בבת אחת והתחיל לשחוט דיש מקום ספק אם נגע בושט דהכי דייק לשונו שכתב ואינו יודע אם ניקב הושט וכו' שר''ל שנפל ספק אבל כאן שאומר גומר השחיטה הוא שתפס הקנה לבד ולא נפל ספק כלל והוצרך רבינו לחלק בין היכא דנפל ספק להיכא דלא נפל משום דקשיא ליה דבפרק השוחט (דף כ"ח) הקשו למ''ד ושט ולא קנה דהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו שחיטתו כשרה מאי לאו בעוף ומאי גמרו גמרו לקנה לא בבהמה ומאי גמרו גמרו לושט ע''כ. וקשה דהא בבהמה איכא ספק אם נגע בושט או לא ואין אנו יכולין לבודקו דאין בדיקה לושט מבחוץ כי ההיא דממסמס קועיה א''ו דבההיא דחצי קנה פגום לא נפל ספק כלל שראינו שלא נפגם בפנינו אלא הקנה לבד ולהכי מצי איירי בבהמה והשתא א''ש שכשכתב רבינו דין זה של חצי קנה פגום בפ''ק לא חילק בין עוף לבהמה משום דהוא איירי כשידענו שלא נגע בושט כלל כדאיירי בגמרא אבל ההיא דממסמס קועיה נפל לנו ספק דלא נפגם בפנינו וזהו הדין שכתב לקמן שחט העוף ואינו יודע וכו' ולעיל בפ''ק כתבנו שרבינו סמך ההיא דחצי קנה פגום על מאי דכתב כאן ואיירי דוקא בעוף אבל לפי זה שפירשנו א''ש טפי והוא הנכון:

ז הִנֵּה נִתְבָּאֵר לְךָ שֶׁאֵין שְׁהִיָּה בַּקָּנֶה בָּעוֹף כְּלָל. שֶׁאִם שָׁחַט רֹב הַקָּנֶה וְשָׁהָה כְּבָר נִגְמְרָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֶׁחָזַר וְגָמַר מְחַתֵּךְ בָּשָׂר הוּא. וְאִם שָׁחַט בְּמִעוּט הַקָּנֶה וְשָׁהָה הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְשׁוֹחֵט כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה שֶׁאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת מִשּׁוּם נְבֵלָה עַד שֶׁיִּפָּסֵק רֹב הַקָּנֶה:

ח שָׁחַט הָעוֹף וְשָׁהָה בּוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם נִקַּב הַוֵּשֶׁט אוֹ לֹא נִקַּב חוֹזֵר וְשׁוֹחֵט הַקָּנֶה לְבַדּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר וּמַנִּיחוֹ עַד שֶׁיָּמוּת וּבוֹדֵק הַוֵּשֶׁט מִבִּפְנִים. אִם לֹא נִמְצֵאת בּוֹ טִפַּת דָּם בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא נִקַּב וּכְשֵׁרָה:

מגיד משנה שחט העוף ושהה בו וכו'. נראה דלמדה מההוא בר אווזא דהוה בי רבא אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד ליה נשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט נבדקיה והדר נשחטיה האמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים א''ל רב יוסף בריה נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר נפכיה לושט ונבדקיה אמר רבא חכים יוסף ברי בטרפות כר' יוחנן ופירש רש''י ז''ל ממסמס קועיה מלוכלך צוארו שנקרע צוארו וצריך לבדוק בסימנין שמא נפסק הקנה או ניקב הושט ומשום ספק דרוסה לא בעינן למבדקיה דתלינן בכלבא או בקניא דאמרינן התם ספק כלבא ספק שונרא אימא כלבא. והדר נבדקיה למעלה מבית השחיטה או למטה. אין לו בדיקה מבחוץ לפי שהוא טריפה בנקב במשהו ואינו ניכר אבל טיפת דם נכנסת מבפנים וקרום הפנימי לבן הוא וטיפת דם ניכרת בו אבל החיצון אדום. ונבדקיה לקנה שהקנה נבדק מבחוץ לפי שאינו נטרף אלא ברוב והדר נשחטיה לקנה והשחיטה בסימן אחד כשרה ואח''כ יטלו הושט כולו ויעקרוהו מן הלחי והופכין אותו ובודקין אותו עכ''ל. ולפי דעת רבינו דין זה דוקא בעוף אתמר ולא בבהמה כי בבהמה לא היה יכול לשחוט הושט במקום אחר דילמא במקום נקב שחט ומה עוף שהכשרו בסימן אחד יכול לבדוק כמו שכתב רש''י. ומה שכתב רבינו שחט העוף ושהה בו הכי פירושא לפי שלמעלה כתב שאין שהייה בקנה העוף כלל לכן כתב שחט העוף ושהה בו ר''ל בקנה הנזכר ושהייה זו שיעור שהייה קאמר דאם פחות מכדי שהייה אין חשש כלל דאפילו ניקב הושט ודאי כשר כל שלא שהה שיעור שהייה דעדיין עוסק בשחיטה הוא אלא מיירי שהתחיל לשחוט בקנה ובחציו הראשון שהה וחושש שמא ניקב הושט ולצאת מידי ספק עושין לו בדיקה זו. ומיהו כתב ה''ר פרץ ז''ל שיש לו לאדם ליזהר כשיתחיל לשחוט עוף וחתך מעט ויצאו טיפי דם והגביה ידו דשמא נחתך מעט מן הושט ושהה כדי שיעור ולא הרגיש ואפילו אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי אלא מן העור אין סומכין עליו כיון שיצא הדם ואע''ג דקנה סמוך לעור הוא ובקנה אין לחוש במיעוט קמא מכל מקום לפעמים שהושט יהיה סמוך לעור על ידי אחיזת סימנין שתופס בהם כשבא לשחוט ואם בא לישאל אחר שהגביה סכינו כיצד יעשה אומרים לו שחוט הקנה לבדו ואחר השחיטה יהפכו את הושט ויבדקוהו דושט אין לו בדיקה מבחוץ ואם אין בקיאין בבדיקה לא יגמור שחיטתו כלל אלא ימכרנו לנכרי ובלבד שימיתנו הנכרי בפניו דאם לא כן חיישינן שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל אחר שיתרפא דהא קי''ל טרפה חיה י''ב חדש ומזה הטעם אסור להשהותו בביתו שמא יבוא לידי תקלה כיון שאין טרפותו ניכרת. וטעם איסור השהייה יש מי שאומר משום נקב וי''א משום צער בעלי חיים ואחרים כתבו דאם שהה שיעור שהייה הדם מתקבץ באיברים ואינו יוצא לא על ידי מליחה ולא על ידי הדחה אבל כששוחט בפעם אחת הקילוח יוצא בחוזק ואין נשאר שם דם מכונס:

כסף משנה שחט העוף ושהה בו וכו'. בפרק השוחט (דף כ"ח) ההוא בר אווזא דהוה בי רבא אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט נבדקיה והדר נשחטיה הא אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים פי' שהוא נטרף בנקב משהו ואינה ניכרת טיפת הדם בעור החיצון שהוא אדום אבל בפנימי שהוא לבן ניכרת אמר ליה רב יוסף בריה נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר לפכוה לושט ולבדקיה אמר רבא חכים יוסף ברי בטרפות כרבי יוחנן וסובר רבינו כרש''י שפירש וצריך לבדוק בסימנין שמא נפסק הקנה או ניקב הושט ומשום ספק דרוסה לא בעי למבדקיה דתלינן לקולא כדאמרינן התם וזה התיקון דוקא בעוף שהכשרו בסימן אחד אבל בבהמה דבעיא שנים לא. וא''ת ובבהמה אמאי לא ישחוט במקום אחר השני סימנין ואח''כ יהפוך הושט ויבדקנו. וי''ל דאיכא למיחש שמא יפגע במקום הנקב ולא יוכר וכדאמרי' נשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט ומשמע אפי' ישחוט במקום אחר איכא האי חששא א''נ דילמא יתלכלך הושט מבפנים בדם השחיטה ואתי למתלי ביה ואפשר שמקודם היה בו טיפת דם. וא''ת ובעוף מה צריך לשחוט במקום אחר ישחוט באותו מקום הקנה לבד שאם נשחט רובו הרי מותרת היתה ואם לא נשחט רובו הוה ליה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו. וי''ל דאיכא למיחש שמא מתוך שכבר התחיל לשחוט באותו מקום יהיה נקל יותר לפגוע בושט ויבא לומר עתה נשחט ומקודם לא נגעתי בו ואפשר שכבר היה נקוב מקודם ואתי לאכשורי שלא כדין א''נ עצה טובה קמ''ל שמא מקודם לא נגע בו ועתה מתוך שהיה נקל לפגוע בו פגע בו ויפסלנה שלא כדין:

ט חֲלָדָה כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהִכְנִיס [ה] הַסַּכִּין בֵּין סִימָן לְסִימָן. בֵּין שֶׁפָּסַק הַסִּימָן הָעֶלְיוֹן לְמַעְלָה בֵּין שֶׁשָּׁחַט הַתַּחְתּוֹן לְמַטָּה שֶׁהוּא דֶּרֶךְ שְׁחִיטָה הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה:

מגיד משנה חלדה כיצד וכו'. פשוט במשנה או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו כר' ישבב שאומר נבלה והודה לו ר' עקיבא וקי''ל כוותיה. ומה שכתב רבינו בין שפסק הסימן העליון וכו'. דגרסינן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב החליד את הסכין בין סימן לסימן ופסקו פסולה תחת העור כשרה. ואקשינן מאי קמ''ל תנינא או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו ר' ישבב אומר פסול וכו' ומשני אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי מלמטה למעלה דלא קא עביד דרך שחיטה אבל מלמעלה למטה דקעביד דרך שחיטה אימא שפיר דמי קמ''ל:

כסף משנה חלדה כיצד כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן וכו'. פרק השוחט (דף ל') אר''י אמר רב החליד את הסכין בין סימן לסימן ופסקו פסולה (תחת העור כשרה) מאי קמ''ל תנינא או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו רבי ישבב אומר נבלה ר''ע אומר טרפה אי ממתניתין הוה אמינא ה''מ מלמטה למעלה דלא קעביד כדרך שחיטה אבל מלמעלה למטה דקא עביד כדרך שחיטה אימא שפיר דמי קמ''ל:

י הִכְנִיס אֶת הַסַּכִּין תַּחַת [ו] הָעוֹר וְשָׁחַט שְׁנֵי הַסִּימָנִים כְּדַרְכָּן. אוֹ שֶׁהֶחְלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת צֶמֶר מְסֻבָּךְ. אוֹ שֶׁפָּרַס מַטְלִית עַל הַסַּכִּין וְעַל הַצַּוָּאר וְשָׁחַט תַּחַת הַמַּטְלִית הוֹאִיל וְאֵין הַסַּכִּין גְּלוּיָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק נְבֵלָה. וְכֵן אִם שָׁחַט מִעוּט הַסִּימָנִים בְּהַחְלָדָה וְגָמַר הַשְּׁחִיטָה שֶׁלֹּא בְּהַחְלָדָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק נְבֵלָה:

מגיד משנה הכניס את הסכין וכו'. שם תחת העור כשרה בי רב אמרי תחת העור איני יודע אבעיא להו לבי רב דאמרי תחת העור איני יודע תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו תיקו. וסבירא ליה לרבינו כבי רב דאמרי תחת העור איני יודע ונסתפקו בי רב בדבר משום דעור אינו בכלל שחיטה וכל עוד דאינו בכלל שחיטה אינו מעכב או דילמא הואיל ומגופה הוא פסול ואת''ל בעור דפסולה משום דהוי ממש מגופה צמר הואיל ועומד ליגזז מהו דלאו מגופה הוא ואת''ל השתא הואיל והוא דבק עם גופה כגופה דמי תחת מטלית דאינו מגופה כלל מהו וסליקו כולהו בתיקו ואזלינן בהו לחומרא. ובפירוש תחת מטלית נחלקו בו הראשונים דיש מי שפירש כגון מטלית הפרוסה על הצואר וזהו דעת רבינו אבל רוב המפרשים פירשו במטלית הדבוק תמיד בצוארה ע''י שעוה או זפת או דבק דומיא דצמר אבל אם היה שוחט ונפל טליתו על הסכין ושחט שחיטתו כשירה וכן כתב הרשב''א והרא''ה והרא''ש ובה''ג. ודע שהראב''ד ז''ל פסק בכל אלו הבעיות לקולא ולא ירדתי לסוף דעתו ושמא משום דס''ל דאין הלכה כבי רב אלא כסתם דאמר רב יהודה משמיה דרב תחת העור כשירה וכולהו בעיי לא שייכי אלא אליביה דבי רב אבל לסתם מימרא פשוטים הם לקולא ורבינו ז''ל ס''ל דראוי להחמיר כבי רב שהרי נשאו ונתנו בדבריהם דשמע מינה שהם עיקר ולפיכך אזלינן בהו לחומרא ככל תיקו דאיסורא וכן פסקו כל הפוסקים: וכן אם שחט מיעוט הסימנין וכו'. שם בעיא דרב פפא החליד במיעוט הסימנין מהו תיקו. והוי יודע דרש''י ז''ל גם בזאת הבעיא הולך לשיטתו שפירשה דומה למה שפירש בבעיא דשהה במיעוט הסימנין והוא במיעוט האחרון של סימן האחרון, ורבינו אושעיא גם בזו הולך לשיטתו שפירשה דומיא למה שפירש בבעיא דשהה במיעוט הסימנין והוא במיעוט בתרא דסימן קמא ודוקא בבהמה כמו שפירשתי, ור''ת נמי הולך לשיטתו ופירש במיעוט קמא ע''ד מה שפירש בשהה במיעוט הסימנין אלא ששם צריך לפרש דוקא ושט וכאן ל''ש ושט ול''ש קנה. אבל דברי רבינו בבעיא זו סתומים וחתומים שאם בושט הדברים אמורים מאי שנא משניקב הושט במשהו דהויא נבלה ודאי ואם בקנה מאי שנא מחצי קנה פגום ושחט במקום חתך והשלימו לרוב דכשירה. וראיתי בהיתר ספק זה כוונות מתחלפות ופירושים שונים ואריכות דברים. והיותר מובחר שבכולם בדרך קצרה הוא דאפשר לומר דמה שכתב רבינו וכן אם שחט במיעוט הסימנין בחלדה, במיעוט ראשון של סימן ראשון קאמר ואפילו דעוף או במיעוט ראשון של סימן שני ודוקא בבהמה ועל כרחין בושט הדברים אמורים דאי קנה לא גרע מחצי קנה פגום דמצטרף לשחיטה. וא''ת א''כ נבלה ודאי היא דלא גרע מנקב י''ל דודאי גרע וגרע והיינו בעיא דרב פפא החליד במיעוט הסימנין מהו הכי קא מבעיא ליה דכיון דכדרך שחיטה הוא לאו כנקב דמי והכי אגמריה רחמנא למשה דכל היכא דלא נפקא חיותא בחלדה דכשרה דהכי נמי אמרינן בהגרמה אליבא דרב הונא דאמרינן בגמרא אליביה דהיכא דאגרים שליש ושחט שליש וחזר והגרים השליש האחרון דכשירה ומצטרף השליש המוגרם לשחיטה אע''פ שאינו במקום שחיטה דאית לן דהכי אגמריה רחמנא למשה דלא בעיא מקום שחיטה בכולא שחיטה אלא בכי נפקא חיותא במקום שחיטה סגי או דילמא שאני הגרמה מחלדה בושט דהתם לא נעשה דבר שתטרף בה אבל בחלדה נעשה בה דבר שכיוצא בו טריפה ומשום הכי סלקא בתיקו. ואל תטעה לומר דבמיעוט ושט נפקא חיותא משום דקי''ל דניקב הושט במשהו טריפה. אין לומר כן דאי הכי למה הצריכו לשחוט כולו או רובו. וניקב הושט במשהו טריפה אמרו ולא מתה דהא איכא מ''ד טריפה חיה י''ב חדש ואפי' למ''ד אינה חיה ר''ל אינה חיה י''ב חדש אבל ע''כ קצת (סימן) [ימים] חיה היא. ואע''פ שלענין הגרמה לא פסק רבינו כרב הונא קצת גילוי יש ללמוד ממנו לנדון שלפנינו. או אפשר לפרש דדברי רבינו הם בפירוש בעיא זו דהחליד במיעוט הסימן דהיינו דהחליד במיעוט בתרא דסימן קמא בין בקנה בין בושט ודוקא בבהמה ולעולם היכא דהחליד במיעוט ראשון של הושט הויא נבלה ודאי ובמיעוט ראשון של קנה אם הוא סימן ראשון ששחט כשירה לגמרי מידי דהוה אחצי קנה פגום. ואע''פ שיש קצת דוחק במה שכתב וגמר את השחיטה שלא בחלדה י''ל דה''ק וכן אם שחט מיעוט של אחד מהסימנים בחלדה דהיינו מיעוט בתרא דסימן קמא וגמר את השחיטה ר''ל וגמר מה שהוא מוצרך ומוכרח לצורך שחיטה:

כסף משנה הכניס הסכין תחת העור וכו'. שם תחת העור כשרה בי רב אמרי תחת העור איני יודע איבעיא להו לבי רב דאמרי תחת העור איני יודע תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו תיקו ולחומרא, וכתב הר''ן אמרי רבוותא דוקא שכרוך המטלית על צואר הבהמה אבל מטלית וצמר בעלמא לא וכ''כ הרא''ש תחת המטלית הקשורה סביב הצואר מהו תיקו ועבדינן לחומרא אבל אם נפל טליתו על מקום שחיטה פשיטא דלא הויא חלדה דלא בעינן אלא בבגד הקשור תמיד בצואר הבהמה דומיא דצמר וכ''כ בה''ג דמיירי שיש מכה בצואר הבהמה ודבק עליה מטלית בשעוה ודלא כמ''ש הרמב''ם אם פירש מטלית על הסכין ועל הצואר ושחט תחת המטלית הואיל ואין הסכין גלויה הרי זה ספק נבלה ודעת הרשב''א כדעת הרא''ש וכ''נ מדברי רש''י ורבינו סובר דלישנא דתחת המטלית סתמא אפילו פירש טליתו נמי על הסכין ועל המטלית משמע ויש לחוש לדבריו: וכן אם שחט מיעוט הסימנין בהחלדה וכו'. פרק השוחט (דף ל':) בעי רב פפא החליד במיעוט הסימנין מהו תיקו ופירשה רבינו כפשטה החליד במיעוט הסימנין כלומר שחט מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר השחיטה בכשרות מהו מי אמרינן שיעור הכשר שחיטה דהיינו רוב הסימנין בעינן בהחלדה או דילמא אפילו במיעוט פסלה חלדה מהו תיקו ולחומרא והוי נבלה מספק:

לחם משנה הכניס את הסכין וכו'. שם תחת העור כשרה בי רב אמרי וכו' (עיין בכסף משנה). וקשה קצת למה פסק רבינו במטלית וצמר ספק נבלה הא הוי ספק ספיקא ספק אי הוי כתחת העור או לא ואם תמצי לומר דהוי כתחת העור היא גופא ספיקא הוי דאמר איני יודע וצ''ע. ומה שכתב רבינו או שפרס מטלית וכו' השיג עליו הרא''ש בפסקיו ע''ש: וכן אם שחט מיעוט הסימנין וכו'. שם בעי רב פפא החליד במיעוט סימנין מהו ופירש רש''י ז''ל כעין הבעיא של מעלה שהה במיעוט וכו' דאיירי לאחר ששחט הרוב וכן הר''א ז''ל בהשגות ורבינו ז''ל לא רצה לפרשה כך מפני הטעם שלמעלה דכמחתך בשר בעלמא היא אפילו ששחט מיעוט הסימנין בחלדה וגמר שלא בחלדה. וא''ת מפני מה לא פירש כך בשהה במיעוט הסימנין שר''ל שחט מיעוט סימנין ושהה וי''ל דאי אפשר לפרש כן כמ''ש בהגהות דאם כן מאי קא מבעיא ליה פשיטא דהוי שהייה דאם תמצי לומר כשרה לא משכחת לה שהייה בעוף כלל ועוד דבהדיא תניא בתוספתא שחט מיעוט ושט ושהה כדי שחיטה פסולה על כן פירש רבינו מה שפירש. וא''ת מאי שנא כששחט מיעוט הסימנין דהיינו שחט מיעוט הקנה ומיעוט הושט ושהה אמרינן דהוי נבלה וכששחט מיעוט קנה ומיעוט החליד אמרינן דהוי ספק נבלה וי''ל דבשהייה הוי ודאי נבלה דכיון דאין השחיטה נמשכת והיה הפסק בינתים הוי כאילו מה ששחט ראשונה אינה שחיטה אלא קוץ בעלמא הוא דאינקיב ואם כן הוי נקובת הושט ופסולה אבל כשהחליד מיעוט הסימנין כיון שהשחיטה נמשכת אית לן צד למימר דכשרה ולהכי הוי ספק נבלה ולא ודאי:

יא [ז] דְּרָסָה כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהִכָּה בְּסַכִּין עַל הַצַּוָּאר כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכִּין בְּסַיִף וְחָתַךְ הַסִּימָנִין בְּבַת אַחַת בְּלֹא הוֹלָכָה [ח] וְלֹא הוֹבָאָה. אוֹ שֶׁהִנִּיחַ הַסַּכִּין עַל הַצַּוָּאר וְדָחַק וְחָתַךְ לְמַטָּה כְּחוֹתֵךְ צְנוֹן אוֹ קִישׁוּת עַד שֶׁחָתַךְ הַסִּימָנִין הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה:

מגיד משנה דרסה כיצד וכו'. פשוט שם במשנה התיז את הראש בבת אחת פסולה ופירש''י ז''ל כאדם המתיז קנה או דלעת דוחק את הסכין בכח ופוסק והיא דרסה ובגמ' ילפינן דבעיא הולכה והובאה דכתיב (ירמיה ט') חץ שחוט לשונם דהיינו הולכה כמו חץ המהלכת במשיכה אף שחיטה במשיכה ולהובאה ילפינן מזהב שחוט כעין שמושכין חוט של זהב הצורפים דהיינו הובאה:

כסף משנה דרסה כיצד וכו'. משנה פרק השוחט התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם בסכין מלא צואר כשרה מכלל שאם אין בסכין מלא צואר פסולה ומסיים בה בד''א בזמן שהוליך ולא הביא וכו' אבל אם הוליך והביא אפילו כל שהוא אפילו באיזמל כשרה. ופירש''י התיז את הראש בבת אחת כאדם המתיז קנה או דלעת דוחק הסכין בכח ופוסק והיא דרסה וכ''כ הרשב''א בתשובה דלחתוך הסימנין בלבד בלא הולכה והובאה קרי התיז הראש:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן