הלכות שחיטה - פרק שביעי יג-כא - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שחיטה - פרק שביעי יג-כא - היד החזקה לרמב"ם

יג וְאֵין מְדַמִּין מֵרֵאָה שֶׁל בְּהֵמָה [ה] דַּקָּה לְרֵאָה שֶׁל בְּהֵמָה גַּסָּה אֶלָּא מִדַּקָּה לְדַקָּה וּמִגַּסָּה לְגַסָּה. נִמְצָא הַנֶּקֶב בְּאֶחָד מִן הָאֲבַעְבּוּעוֹת הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה וְאֵין אוֹמְרִין נִקּוֹב אֲבַעְבּוּעַ אַחֵר וְנַעֲרֹךְ שֶׁאֵין הַדָּבָר נִכָּר:

מגיד משנה נמצא הנקב באחד וכו'. פשוט שם (מ"ו:) אמר אמימר משמיה דרבא אין מקיפין בבועי ופירש''י ז''ל בועא שניקבה בריאה היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא דליכא למתלי בידא דטבחא ואין ידוע אם קודם שחיטה ניקבה או אחר שחיטה אין מביאין בועא אחרת להקיף ולקרב אצלה ולנקוב אותה ולראות אם מראה הנקבים שוים כדאמרינן מקיפים בריאה דה''מ ריאה אבל בועא שעשויה להשתנות בכל שעה ושעה יש לחוש שמא מראה אחר היה בה ונשתנה נמצאנו למדין מדבריו שאם יש לתלות ביד הטבח דאפילו בבועא תלינן בידא דטבחא. נמצא כתוב משמן של גאונים דבועא בקנה כשרה דאין מוסיפין על הטרפות דלא אשכחנא בועא וסירכא אלא בריאה:

כסף משנה נמצא הנקב באחד מן האבעבועות הרי זו טרפה וכו'. שם (דף מ"ו:) אמר רבא אין מקיפין בבועי ולשון מקיפין מקרבין זו לזו כמו אין מקיפין שתי חביות:

יד * מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בַּרֵאָה [ו] נוֹפְחִין אוֹתָהּ. אִם לֹא יָצָא מִמֶּנָּה רוּחַ בְּיָדוּעַ שֶׁזֹּאת הַמַּחַט דֶּרֶךְ סִמְפּוֹנוֹת נִכְנְסָה וְלֹא נִקְּבָה. וְאִם נִתְחַתְּכָה הָרֵאָה קֹדֶם נְפִיחָה וְנִמְצֵאת בָּהּ הַמַּחַט הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה [ז] שֶׁהַדָּבָר קָרוֹב שֶׁנִּקְּבָה כְּשֶׁנִּכְנְסָה:

ההראב"ד מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה. א''א וכיון שנמצא המחט הרי נחתכה הריאה ואין נופחין אותה עוד אלא שאם נפחו אותה קודם שנחתכה הריאה ועלתה בנפיחה כשרה:

מגיד משנה מחט שנמצאת וכו'. פלוגתא דאמוראי פרק א''ט (דף מ"ח) ר' יוחנן ור' אלעזר מכשרי ריש לקיש ור' מני בר פטיש ור''ש בן אליקים טרפי ופסקו כל הפוסקים כרבנן דמכשרי. ומה שכתב רבינו מחט שנמצאת היינו דנמצאת ע''י משמוש הידים ועדיין הריאה שלימה לפנינו וכן פירש''י ז''ל ומסקנא דשמעתתא הכי היא דאם הריאה שלימה לפנינו נופחין אותה ואם לא יצא ממנה רוח כשרה ולא שאני לן בהא אי קופא לבר או לגאו אלא בכל ענין כשרה ובלבד שלא תצא המחט חוץ לבשר הריאה אלא שכולה לפנים וגם דלא אשתכח קורט דם מבחוץ כנגדה דלעולם תלינן בקנה ואע''פ שאין דרך קנה לבלוע כיון שהובאה הריאה שלימה ונפחנו אותה ולא חזינן בה ריעותא תלינן ודאי דמסמפונא נקט ואתאי והשתא אין אנו צריכין לחלק בין קופא לבר או לגאו כמו שחלקנו גבי כבד לפי שהריאה קרובה לקנה וסמפוני הריאה רחבים ואפילו קופא לבר נכנסת לתוך הסמפון ומשם דוחקת ונכנסת לתוך הבשר של ריאה שהוא רך אבל אם נתחתכה הריאה טריפה דחיישינן שאילו היתה הריאה לפנינו היתה נקובה ובזה ג''כ אין לחלק בין קופא לבר או לגאו בכל ענין טריפה דחיישינן שמא יצא המחט לחוץ ונקב. נמצא כתוב משמן של ראשונים מעשה במחט שנמצאת בריאה תוך הבשר לאחר שנחתכה ואסרו את הבהמה ומה שנמכר וקבל המעות נמנו וגמרו שלא יחזיר מפני שהאיסור אינו ודאי אלא מפני הספק אסרו הבהמה מפני שא''א לבדקה בנפיחה ולענין ממון קי''ל המוציא מחבירו עליו הראיה:

כסף משנה מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה אם לא יצא וכו'. שם (דף מ"ח:) ההוא מחטא דאשתכח בחיתוכא דריאה אתיוה לקמיה דר' אמי סבר לאכשורה איתיביה ר' ירמיה וכו' שדרוה לקמיה דר''י נפחא וכו' הדר שדרוה לקמיה דרבי אמי וטרפה אמרי ליה והא רבנן מכשרי אמר להו הם הכשירו שיודעים מאי זה טעם הכשירו אנן מאי זה טעם נכשיר דילמא אי הוה ריאה קמן מינקבא טעמא דליתא הא איתא ולא מינקבא כשרה ופירש''י שיודעים מאי זה טעם הכשירו שהרי באה כל הריאה לפניהם וראוה שלימה הילכך על כרחך דרך הקנה נכנסה עכ''ל. ופשוט הוא דכי מכשרינן לה על ידי נפיחה הוא וכ''כ הר''י אלפס והרא''ש והרשב''א והר''ן והטור. וכתב הרא''ש ולא מפלגינן השתא בין קופא לבר לקופא לגיו כדמפלגינן גבי כבד לפי שהריאה קרובה לקנה וסמפוני הריאה רחבים ואפילו קופא לבר נכנסה לתוך הסימפון ומשם דוחקת ונכנסת לתוך בשר הריאה שהוא דק וכי ליתא לריאה שלימתא קמן טרפה ולא מפלגינן בין קופא לבר לקופא לגיו משום דחיישינן שמא ניקבה הריאה לחוץ וחזרה לאחוריה וכ''כ הרשב''א והר''ן והמרדכי וסמ''ק. וא''ת איך ידעינן שיש בה מחט בעודה שלימה י''ל כגון שהרגיש בה במשמוש היד א''נ שבדקוה בנפיחה ואח''כ נמצאת בתוך הריאה ובזה נסתלקה השגת הראב''ד שכתב מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה א''א וכיון שנמצא המחט וכו':

לחם משנה מחט שנמצאת בריאה וכו'. שם (דף מ"ח:) מחלוקת ר''י ור''ל ופסק כר' יוחנן ופירש רבינו שטעם האיסור אינו מפני שנכנס דרך הושט כדפירש''י ז''ל דאזיל לטעמיה כמ''ש למעלה דלא חייש לכי הא אלא מפני שודאי נקב ניקב מבחוץ כלומר שנקב הקרום של הריאה והלכה כמאן דמכשיר ולכך כשהיא שלמה אמרינן דרך הסמפונות נכנסת ולא נקב כלומר נקב שיש בו חסרון דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון דהכי פסק הוא גבי ריאה שנשפכה כקיתון דכשרה ופירשו שם בגמרא הטעם דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון וגירסתו בגמרא גבי האי פלוגתא הוא כגירסת רש''י ז''ל דלכ''ע חסרון מבפנים לא שמיה חסרון ואם אפילו נקב מבפנים לא הוי חסרון כלל וז''א לא ניקב ר''ל נקב של חסרון: נופחין אותה. צ''ל דהאי נמצאת הוא במשמוש היד לא חתכוה דאם חתכוה מאי אהני נפיחה הא אע''ג דלא יבצבץ כלל אימור במקום חתוכא ניקב הוי ולכך השיג עליו הר''א ז''ל בהשגות א''א וכיון שנמצא המחט הרי נחתכה הריאה וכו' וכמו שביארתי הוא מיושב: אם לא יצא ממנה רוח וכו'. וא''ת אמאי לא אמרינן דודאי ניקב ואם לא יצא הרוח הוא מפני שעלה קרום מחמת מכה כמו שאמר ז''ל בפרק ששי גבי נזייה שנמצאת במרה. וי''ל דהתם לא שייך נפיחה ולכך טרפה אבל הכא דעבדינן לה נפיחה ולא חיישינן להכי דקרום הוא שעלה אלא תלינן לקולא:

טו תּוֹלַעַת שֶׁהָיְתָה בָּרֵאָה וְנִקְּבָה וְיָצְאָה וַהֲרֵי הָרֵאָה נְקוּבָה בְּתוֹלַעַת הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. חֶזְקָתָהּ שֶׁאַחַר שְׁחִיטָה תִּקּוֹב וְתֵצֵא. יֵשׁ שָׁם מַרְאוֹת שֶׁאִם נִשְׁתַּנָּה מַרְאֵה הָאֵיבָר לְאוֹתוֹ הַמַּרְאֶה הָרַע הֲרֵי הוּא כְּנָקוּב שֶׁאוֹתוֹ הַבָּשָׂר שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאָיו לְמַרְאֶה זֶה כְּמֵת הוּא חָשׁוּב וּכְאִלּוּ הוּא הַבָּשָׂר שֶׁנֶּהֱפַךְ עֵינוֹ אֵינוֹ מָצוּי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא יג-י) 'וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת' (ויקרא יג-יד) 'וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי' מִכְּלָל שֶׁשְּׁאָר הַבָּשָׂר שֶׁנִּשְׁתַּנָּה אֵינוֹ חַי:

מגיד משנה תולעת שנמצאת וכו'. פשוט שם (דף מ"ט) מרנא פליגי בה אבא יוסף בר ביסנא ורבנן חד אמר קודם שחיטה פריש וחד אמר לאחר שחיטה פריש והלכתא אחר שחיטה פריש: יש שם מראות וכו'. דברי רבינו פשוטים והם ביאור אבל כתבו המפרשים דהא דאסרינן דוקא בגוף הריאה עצמה אבל אם העלת צמחים ובועות אע''פ שהבועות הם ממראות הפוסלות כשרה הואיל ואין אותו המראה בגוף הריאה ממש אלא בצמחים כי כן הוא דרך להעלות כך על קרום הריאה והקרום קיים למטה וכן כתב רבינו יונה ז''ל וכתב דמזה הטעם אנו מתירין בכל יום אבנים הנמצאים בגוף הריאה:

כסף משנה תולעת שהיתה בריאה ונקבה ויצאה והרי הריאה נקובה בתולעת וכו'. שם (דף מ"ט) מורנא פליגי בה וכו' פירוש תולעת ומסקנא והלכתא לאחר שחיטה פריש:

לחם משנה יש שם מראות וכו'. פסול אלו המראות פ' א''ט (דף מ"ז) ורבינו סובר דאפילו במקצת נמי טרפה משום המראה הפסול וביאר טעמו מפני שהוא בשר המת והר''א ז''ל בהשגות כתב שבכל מקום שהזכירו פסול ריאה הוא בכולה דוקא ולא במקצתה וכתב הרא''ש בפסקיו שהביא ראיה מדקאמר ריאה שיבשה מקצתה ומדהזכיר שם מקצתה משמע דבכ''מ שלא הזכיר מקצתה כולה דוקא הוי ודחה שם הרא''ש ז''ל ראייתו וכך כתוב בהשגות א''א אומר אני כל מקום שהזכירו פסול בריאה וכו' ע''כ. וכבר רמז בלשונו הראיה שהביא הרא''ש משמו שכן כתב ולא הזכירו מקצתה וכו' שכיון שהזכירו במקצת דוקא הוא כלומר היכא דהזכיר מקצת כגון ריאה שיבשה מקצתה דוקא הוא. ועל מה שכתב והרי האדימה שהיו מחולקין וכו' יש לתמוה דאדרבא כפא דחטט נגרא בגויה נשרוף ליה חרדלא דמשם ראיה בהפך ששם (דף מ"ו:) אמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשרה כולה טרפה אמר ליה רבינא לרבא מקצתה מאי טעמא דהדרא בריא כולה נמי הדרא ובריא ואמרו שם במסקנא אלא לא שנא וכפי הנראה מדברי הראב''ד ז''ל שמפרש לא שנא וכשרה וא''כ קשה כיון דבמסקנא אמרו דלא שנא בין מקצתה לכולה אם כן זה משמע הפך דבריו דרצה לחלק בין מקצתה לכולה וראיה לדבר שהרא''ש ז''ל מכאן הקשה לו להר''א ז''ל ואפילו מדברי רבא שחולק בין מקצתה לכולה יש להקשות עליו דמדמחלק בהאדימה משמע דבכל השאר כולה ומקצתה שוים. ולכך נראה דהר''א רצה לסתור טעם רבינו דיש לאסור המקצת מפני שטעם איסור המראה אינו אלא מפני שהוא בשר מת ואם כן מה לי מקצתה מה לי כולה וסתר טעמו ואמר דאם כדבריו איך רבא היה מתיר מקצת כשהאדימה הא כיון דטעם איסור המראות הוא מפני בשר המת אם כן אפילו מקצתה ואילו היה רבינא סותר טעמו מצד זה לא היה קשה לו אלא שהוצרך ראיה לסתור דעתו עד שלבסוף סתר דעתו וז''א ולבסוף הכשירוה כולה. וכ''ת מכל מקום כיון דגבי האדימה רצו להשוות מקצתה לכולה ה''ה לכל השאר. וי''ל דשאני התם דכיון דקאמר טעמא דמדמה לשמונה שרצים דכיון דנצרר הדם הוי מכה לכך קאמר כיון דטעמא הוי משום מכה אפילו מקצתה אבל בשאר פיסול מראה י''ל דאינו נאסר אלא מטעם חולי וכשהוא כולה ודאי שהוא חולי אבל כשאינו כולה אפשר דמפני שנוי הטבעים הוא כמ''ש הרא''ש ז''ל גבי הוריק הכבד כנגד בני מעיים. ומ''ש הילכך חזותא שהכשירו אפשר לומר דאפילו כל הריאה מראשה ועד סוף מלאה מראות הרעות כיון שאין מראה אחת פסול שוה בכולה יש להכשירה לפי דעתו של הר''א ז''ל:

טז רֵאָה שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאֶיהָ. בֵּין מַרְאֵה כֻּלָּה בֵּין מַרְאֵה מִקְצָתָהּ. אִם נִשְׁתַּנֵּית לְמַרְאֶה הַמֻּתָּר אֲפִלּוּ נִשְׁתַּנֵּית כֻּלָּהּ מֻתֶּרֶת. וְאִם * נִשְׁתַּנָּה לְמַרְאֶה הָאָסוּר אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא טְרֵפָה. שֶׁהַמַּרְאֶה הָאָסוּר כְּנֶקֶב הוּא חָשׁוּב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ההראב"ד נשתנה למראה האסור אפילו כל שהוא טרפה. א''א אומר אני כל מקום שהזכירו פסול בריאה ולא הזכירו בה מקצתה עד דהויא בכולה שכיון שהזכירו במקצת דוקא הוא והרי האדימה שהיו מחולקין בה בפירוש ולבסוף הכשירוהו כולה הילכך חזותא שהכשירו אפילו היו בה מראות הרעות כשרה. עכ''ל:

כסף משנה ריאה שנשתנו מראיה וכו'. שם (דף מ"ו:) אמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה ופירש''י גילדי גילדי קליפות קליפות קרושטא''ש בלעז כעין מכות. אוכמי אוכמי טייש''א בלעז שחורות. חזותא חזותא גוונים גוונים ודוקא הנך גוונים דלא מטרפא בהו כגון אדומה ירוקה והנך דלקמן: כתב הראב''ד נשתנה למראה אסור אפילו כל שהוא טרפה א''א אומר אני כל מקום שהזכירו פסול בריאה וכו'. והתוס' והרא''ש והר''ן דחו סברא זו משום דכיון דאמרינן שחזר אדום הוא אלא שלקה מה לי הרבה מה לי מעט כיון דכל לקותא חשיבא כאילו ניקבה הילכך מראות הפוסלות אפילו בכל שהוא פסלינן וכן דעת הרי''ף ורש''י ובעל ה''ג ובעל העיטור והרשב''א:

יז וְחָמֵשׁ מַרְאוֹת אֲסוּרוֹת יֵשׁ בָּרֵאָה וְאֵלּוּ הֵן. שְׁחוֹרָה כִּדְיוֹ. אוֹ יְרֻקָּה כְּעֵין כְּשׁוּת. אוֹ כְּעֵין חֶלְמוֹן בֵּיצָה. אוֹ כְּעֵין חֲרִיעַ. אוֹ כְּמַרְאֵה הַבָּשָׂר. וַחֲרִיעַ הוּא הַצֶּבַע שֶׁצּוֹבְעִים בּוֹ הַבְּגָדִים וְהוּא דּוֹמֶה לִשְׂעָרוֹת אֲדֻמּוֹת מְעַט וְנוֹטוֹת לִירֻקָּה:

מגיד משנה חמש מראות וכו'. פשוט שם כדיותא טריפא אמר רב חמא בריה דרבא האי ריאה דדמיא ככשותא וכמוריקא וכעין ביעתא טריפה כבשר טריפה וסימנך ובשר בשדה טריפה:

יח נִמְצֵאת כְּעֵין חֲרָיוֹת שֶׁל דֶּקֶל אוֹסְרִין אוֹתָהּ מִסָּפֵק שֶׁזֶּה קָרוֹב לְמַרְאֶה הָאָסוּר. וְכָל הַמַּרְאוֹת הָאֵלּוּ אֵין אוֹסְרִין בָּהֶם עַד שֶׁנּוֹפְחִים אוֹתָהּ וּמְמָרֵס בָּהּ בְּיָדוֹ. אִם נִשְׁתַּנֵּית לַמַּרְאֶה הַמֻּתָּר מֻתֶּרֶת. וְאִם עָמְדָה בְּעֵינָהּ אֲסוּרָה:

מגיד משנה נמצאת כעין וכו'. בפ' א''ט (דף מ"ז:) האי ריאה דדמיא לאופתא טריפה א''ד בחזותא ופסק רבינו כלשון הזה ואופתא לדעת רבינו חריות של דקל כדאמרינן בפרק לולב ואימא אופתא: וכל המראות וכו'. צ''ע מהיכן למד רבינו כן מהתלמוד אבל נמצא כן בשאלות הגאונים וכן השיב רבינו האיי ז''ל בתשובה ופירש טעם הדבר כי הריאה בחיי הבהמה נפוחה ועומדת להקיף האויר על הלב וכמו שנראית נפוחה עושין:

כסף משנה (יז-יח) וחמש מראות אסורות וכו'. שם (דף מ"ז:) אמר רבא ככוחלא כשרה כדיותא טרפה וכו' אדומה כשרה וכו' אמר רב כהנא ככבדא כשרה כבשר טרפה וכו' אמר רב סמא בריה דרבא האי ריאה דדמיא ככשותא וכמוריקא וכגון ביעתא טרפה אלא ירוקא דכשרה היכי דמיא ככרתי. ומה שכתב רבינו וכל המראות האלו וכו' עד שנופחין אותה וכו'. כ''כ הר''ן בשם רבינו האיי וששאלתם ומראות אסורות בריאה כשנופחין אותה מתהפכת למראה בשר באי זה מראה עושין במראה ראשון או במראה שני פשיטא כי הריאה בחיי הבהמה נפוחה להניף אויר על הלב וכמו שנראית כשהיא נפוחה עושין וכ''כ העיטור והרא''ש והרשב''א בשם הגאונים: ומ''ש וממרס בה בידו וכו'. נראה שטעמו משום דשמא שום ליחה היה על הריאה שמשנה מראיתה וכשימרס בידו עליה תעבור ותשאר הריאה בגוונה הטבעי x. ומ''ש נמצאת כעין חריות של דקל וכו'. אפשר שהוא פירוש למאי דאמר רבא דמיא לאופתא טריפה ואיכא דמפרשי לה בחזותא ומ''ש שאינה טריפה אלא מספק הוא משום דאיכא פירושי אחריני בגמ' שיש אומרים כגישתא וי''א דשיעא ומ''מ יש לתמוה דכעין חריות של דקל הוא וירד''י בלע''ז והיינו ככרתי דמכשרינן בגמ' וצ''ל דכעין חריות אינו כ''כ וירד''י כמו הכרתי אלא הוא נוטה קצת לאמאריליי''ו וז''ש שזהו קרוב למראה האיסור:

לחם משנה נמצאת כעין חריות וכו'. שם (דף מ"ז:) אמרו האי ריאה דדמי לאופתא טרפה איכא דאמרי בחזותא ואיכא דאמרי בגישתא א''ד בנפיחה וא''ד בפחיזא וא''ד דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני ע''כ. ומפרש רבינו אופתא חריות של דקל ומ''ש כאן נמצאת כעין חריות וכו' היינו מה שאמר כחזותא ולקמן בפ' ח' כתב ריאה שנמצאת נפוחה כעין חריות של דקל וכו' והיינו מה שאמרו שם בנפיחה וכתב רבינו שהוא ספק מפני שבגמרא איתא א''ד וא''ד וכיון דמר אמר הכי ומר אמר הכי הוי ספק. וא''ת אם כן גבי שיעא דלית לה חיתוכא דאוני למה כתב בפרק ח' שהיא טרפה ודאית הוה ליה למימר שם גם הכי כן ספק כיון דהוי א''ד. וי''ל דאמר הכי משום דרבא אמר דאי חסיר או יתיר וכו' טרפה וכיון דלית חיתוכא דאוני היינו חסור דהכל הוי אונה אחת ולכך כתב שם טרפה ודאית דרבא אמר טרפה בחסור שהיא ודאית:

יט אַרְבַּע מַרְאוֹת מֻתָּרוֹת יֵשׁ בָּהּ וְאֵלּוּ הֵן. שְׁחוֹרָה כִּכְחוֹל. אוֹ יְרֻקָּה כְּחָצִיר. [ח] אוֹ אֲדֻמָּה. אוֹ כְּמַרְאֵה הַכָּבֵד. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הָרֵאָה כֻּלָּהּ טְלָאִים טְלָאִים נְקֻדּוֹת נְקֻדּוֹת מֵאַרְבַּע מַרְאוֹת אֵלּוּ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת:

מגיד משנה וארבע מראות וכו'. פשוט שם (דף מ"ט) אמר רבינא ככוחלא כשרה ירוקה כשרה ופירש בתלמוד דהיינו דוקא ככרתי אמר ר''כ ככבדא אדומה כשרה מדר' נתן והוי יודע דבאדומה איכא פלוגתא משום דבגמ' אתמר אמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשרה כולה טריפה ואותביה רבינא וסיים התלמוד אלא ל''ש. ופירש רש''י ז''ל אלא ל''ש דבין כולה או מקצתה כשרה כדאמרינן לקמן אדומה כשרה מדר' נתן. אבל רבינו חננאל פירש ל''ש וטריפה וא''כ צריך לחלק בין זה לדר' נתן דקי''ל הלכתא כוותיה דכשרה ותירצו התוס' דהא דר''נ איירי שנתלבנה ע''י נפיחה ורבינו אפרים תירץ דשאני אדומה מהאדימה דהאדימה משמע מחמת חולי שיש בריאה האדימה יותר מדאי ומשום הכי טריפה אבל אדומה משמע מעצמה והריא''ף ורבינו ורוב הפוסקים תפסו דברי רש''י עיקר ונמצא שאין הפרש באדומה כלל בין כולה בין למקצתה בין האדימה מעצמה או ע''י חולי כשרה:

כ עוֹף שֶׁנָּפַל לָאוּר וְהוֹרִיק לִבּוֹ אוֹ כְּבֵדוֹ אוֹ קֻרְקְבָנוֹ אוֹ שֶׁהֶאְדִּימוּ הַמֵּעַיִם שֶׁלּוֹ בְּכָל שֶׁהוּא הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה. שֶׁכָּל הַיְרֻקִּים שֶׁהֶאְדִּימוּ אוֹ הָאֲדֻמִּים שֶׁהוֹרִיקוּ מֵחֲמַת הָאוּר בָּעוֹף הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁנִּטְּלוּ וּטְרֵפָה. וְהוּא שֶׁיַּעַמְדוּ בְּמַרְאֶה זֶה אַחַר שֶׁשָּׁלְקוּ אוֹתָן מְעַט וּמְמָרְסִין בָּהֶן:

מגיד משנה עוף שנפל וכו'. תנן במתניתן דאלו טרפות בעוף (נ"ו) נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקים פסולים אם אדומים כשרים ואוקימנא בגמ' דלא אמרינן ירוקים פסולים אלא בלב וקרקבן וכבד הואיל ומתילדן אדומים אבל דקים שהם ירוקים אם האדימו טריפה. והוי יודע דשיעור ירקותם כשיעור נקיבתם והכי אתמר בגמ' אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בר יהושע שיעור ירקותם כשיעור נקיבתם מה נקיבתן במשהו אף ירקותם במשהו וטעמא דמלתא משום דירקותן מחמת נקב הוא דעומד לינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי וזהו שכתב רבינו שכל הירוקים שהאדימו והאדומים שהוריקו מחמת האור בעוף הרי הם כמו שניקבו וטריפה. מיהו נסתפקו הראשונים אי בעינן שתעבור ירקותם לחלל כעין נקב דהא תנן בלב עד שינקב לבית חללו וכן הקרקבן אם ניקב וכיסו קיים כשרה או דילמא אפילו לא הוריקו לחלל טריפה ונשאו ונתנו בדבר ואיני רואה צד להסתפק כלל דודאי מילתא פסיקתא היא דאין הירקות דומה לנקב דבשלמא נקב בעינן שיהא עובר לחלל דאם לא עבר לחלל יכול להתרפאות או לחיות כך אבל בהוריקו מסתמא בכולהו נפל תיכלא אלא שהוא מתחלחל מעט מעט ואע''פ שלא הגיע לחלל עתה מכות האש עשויה לרדת למטה ולנקוב אלא שעתה אינו ניכר וכן היא דעת רבינו. ונחלקו המפרשים ז''ל אם טרפות זה נוהג גם בבהמה כמו בעוף ויש שפירשו דה''ה נמי בבהמה והאי דנקט עוף במתניתין משום דשכיח טפי לישרף שהוא דר בבית והוא מתכפש באפר ולכך נקט עוף אבל ה''ה בהמה וחיה ומה שנאמר בגמ' דאין לעוף ריאה לא ליכפל ולא ליחמר אינו ר''ל שאם ראינוה שנפלה לאור ונחמרה ריאתה דכשרה אלא שאין הריאה שלה צריכה בדיקה אבל כל שראינוה שנפלה לאור ודאי צריכה בדיקה וה''ה דטרפות זה בבהמה פוסל ואחרים כתבו דהאי דינא דוקא בעוף אתמר ולא בבהמה והאי נמי דאמרינן בגמ' דאין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר כלל קאמר דאפילו נפלה לאור ונחמרה תולין בחולי אחר ולא באש דא''א ליחמר באש דהא צלעות מגינים עליהם כמו שנאמר וזו היא דעת רבינו דודאי האי טרפות לא שייך אלא בעוף ובבני מעיו דוקא וכן היא דעת הרמב''ן ז''ל ורבינו פירש דעתו בבירור בפ' עשירי. ומה שכתב רבינו ז''ל והוא שיעמדו במראה זה אחר ששולקים אותם. פשוט שם אמר רב שמואל בר חייא א''ר מני ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשרה מ''ט קוטרא עייל בהו. ויש מי שרוצה לדייק ולומר שדוקא לירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו הוא דמהניא שליקה מפני שהעשן עושה לירוקים אדומים וכשנשלקו יצא העשן מהם וחזרו לירקותם אבל אדומים שהוריקו ונשלקו וחזרו לאדמימותם לא מהניא להו שליקה שאין העשן עושה לאדומים ירוקים אלא בודאי מחמת לקות הוא שיחזרו ירוקים ואע''פ שאם חזרו לאדמימותם ע''י בישול לא מהניא להו אבל אחרים כתבו דה''ה אדומים ושלקם וחזר והאדימו דכשרה והא דנקט ירוקים שהאדימו משום שאין דרך שלוק להאדים ומלתא דשכיחא נקט אבל אם אירע כך דחזרו והאדימו ע''י שליקה יש מקום להכשיר דאין דרך שלוק להאדים וזה חזר והאדים כ''ש דאיכא למימר קוטרא עייל בהו דאי מחמת לקותא לא יאדימו ע''י שליקה לעולם וכן היא דעת רבינו שכל הירוקים שהאדימו והאדומים שהוריקו וכו' והוא שיעמדו במראה זה שניהם אחר שליקה הא לא עמדו שניהם במראה זה אחר שליקה כשרים. ויש גרסאות מחולפות ודקדוקים בסוגיא זאת ולא הארכתי לכתבם. וירוק זה שפוסל דוקא ירוק ככרתי אבל ככרכום כשר דרוב עופות הכי יש להם וכתבו המפרשים דאין ירקות פוסל בעוף בייתי שיש במינו מדברי שכל המדבריים כבדם ירוק ככרתי וכל שיש במינו מדברי ירוק אפשר שימצא בבייתי ירוק:

כסף משנה עוף שנפל לאור וכו'. פא''ט (דף נ"ו) ואלו טרפות בעוף נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקים פסולה ואם אדומים כשירה ובגמרא רב יצחק בר יוסף הויא ליה ההיא תרנגולתא שדרה לקמיה דר' אבהו א''ל אדומים הוו וטריפה והא אנן תנן אדומים כשרים א''ל אדומים שהוריקו וירוקין שהאדימו (טריפה). ועל מ''ש רבינו שאם הוריק כבדו בכל שהוא טרפה כתב הרשב''א בת''ה שאינו מחוור שלא אמרו במשהו אלא במקום שהנקב פוסל בו וכמו שאמרו שיעור ירקותן כשיעור נקיבתן. אבל כבד שאין הנקב פוסל בה אין ירקותה במשהו אלא א''כ הוריקה כנגד מרה אבל שלא כנגד מרה ושלא כנגד בני מעים אלא כנגד מקום חיותה לא עד שהוריקה כנגד כל מקום חיותה שאם ינטל כל מקום ירקותה תהא תלושה ממקומה ואפשר שלזה נתכוון הרב ז''ל אלא שהיה לו לפרש עכ''ל. ומ''ש והוא שיעמדו במראה זה וכו'. שם אמר שמואל בר חייא א''ר מני אדומים שהוריקו ושלקן וחזרו והאדימו כשרים מ''ט קוטרא עייל בהו ורבינו סובר שה''ה לירוקין שהאדימו וכן דעת הרא''ש ומפרש רבינו שליקה זו היינו בישול מועט. ומ''ש וממרסין בהם נראה שלמד כן מדאמרינן בפ' אלו טרפות עלה נ' הנהו בני מעים דאתו לקמיה דרבא אקפינהו ולא אידמו אתא רב משרשיא בריה ממשמש בהו ואידמו א''ל מנא לך הא א''ל כמה ידי משמשו בהו מקמי דליתי קמיה דמר. וכתבו הרשב''א והר''ן אהא דאמרינן בגמרא אין ריאה לעוף ליחמר י''מ דהיינו לומר שאפילו נפלו לאור ונחמרה ריאה שלה כשרה וראיה מדאמרינן לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד ולא מני ריאה בהדייהו ולא מיחוור דכיון שנחמר הא חזינן שלא הגינו צלעות עליה וכן פירש''י ודעת הרא''ש כדעת י''מ:

לחם משנה עוף שנפל לאור וכו'. שם (דף נ"ו:) במשנה נפלה לאור ונחמרו בני מעיה וכו' ובגמרא בעי מיניה רב יוסף וכו' הוריקה כבד כנגד בני מעיין מהו וכו' (עיין בכ"מ בד"ה כל עוף וכו') עוד שם לא אמרו ירוקין פסולין אלא בקרקבן בלב ובכבד וכו' לא אמרו אדומין כשרין אלא בלב ובקרקבן ובכבד ע''כ. ויש לתמוה על מה שנתן רבינו טעם ואמר שכל הירוקין וכו' הרי הן כמי שניטלו אי האי טעמא הוי אפילו לכבד שהוריק בכל שהו שכתב טרפה אם כן קשה דאפילו תאמר שהוא כניטל הא כבד שניטל ממנו כל שהוא כשר ואפילו תאמר דהוי כאילו ניטל הכל דמאחר שהוריק קצתו הוי ודאי כולו מעופש דאיגלאי בהתייהו ולכך הוי כאילו ניטל כולו מ''מ קשה כשאמרו בגמרא כיון שהוריקה כבד כנגד וכו' בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיין למה אמר שנחמרו בני מעיין לימא דהוי כנחמר וכיון דהוריק במקצתו הוי טרפה. לכך נראה ודאי דהך טעם דהוי כמי שנטלו לא הוי אלא לכל השאר אבל טעם הכבד לא הוי אלא מפני שבידוע שנחמרו בני מעיין אבל מפני הכבד עצמו אין בו איסור ולהכי שני הגמרא בידוע שנחמרו בני מעיין. ומה שאמר והוא שיעמדו וכו' שם אדומין שלא הוריקו ושלקן וכו':

כא * כָּל עוֹף שֶׁנִּמְצֵאת הַכָּבֵד שֶׁלּוֹ כְּמַרְאֵה בְּנֵי מֵעַיִם. אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ שְׁאָר בְּנֵי מֵעַיִם וְעָמְדוּ בְּשִׁנּוּיָן אַחַר שְׁלִיקָה וּמְרִיסָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בְּיָדוּעַ שֶׁנָּפַל לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו וּטְרֵפָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁל עוֹף שֶׁלֹּא נִמְצָא בָּהֶם שִׁנּוּי וּכְשֶׁנִּשְׁלְקוּ נִשְׁתַּנּוּ וְהֶאְדִּימוּ הַיְרֻקִּים וְהוֹרִיקוּ הָאֲדֻמִּים. בְּיָדוּעַ שֶׁנָּפַל לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו וּטְרֵפָה. וְכֵן הַוֵּשֶׁט שֶׁנִּמְצָא הָעוֹר הַחִיצוֹן שֶׁלּוֹ לָבָן וְהַפְּנִימִי אָדֹם בֵּין בָּעוֹף בֵּין בַּבְּהֵמָה הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ אֵינוֹ וּטְרֵפָה:

ההראב"ד כל עוף שנמצאת הכבד שלו כמראה בני מעים. א''א זה כתב במקום הוריקה כנגד בני מעים וטעה בפירושו אלא כך שאל הוריקו סמוך לבני מעים מהו תלינן ליה דבצד בני מעים אתיא לה ירקות או לא ופשט לה דאפילו לבני מעיים גופייהו איכא למיחש אלא שאינו ניכר בהם. עכ''ל:

מגיד משנה כל עוף שנמצא הכבד וכו'. רבינו תפס לו בפירוש שמועה זו שיטה לעצמו ויצא מדרך המפרשים כולם משום דבגמ' אתמר בעא מיניה רב יוסף בריה דריב''ל מריב''ל הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו א''ל טריפה והמפרשים פירשוה כמו רש''י ז''ל שפירש ראשה אחד של כבד תלוי כנגד בני מעים וראשה אחד מלמעלה וכנגד בני מעים ר''ל כנגדן ממש ורבינו כפי הנראה פירש הוריקה כבד כנגד בני מעים ר''ל הוריקה כבד והגיעה ירקותה כירקות בני מעים וזהו כנגד לפי דעתו דמעמידין המראה כנגד המראה והם דומים זה לזה כשנראים שניהם זה כנגד זה ופירוש זה ודאי לא מצאתיו לשום מפרש וכבר השיגו הראב''ד ז''ל וחשבו כטועה ואפשר דפירוש זה קיבל מרבותיו בפירוש ההלכה ויש לו סעד מדקאמר הוריקה כבד כנגד בני מעים דלפירוש רש''י הל''ל סמוך לבני מעים ומדקאמר כנגד משמע כגירסתו ועוד דכנגד משמע כנגד ממש וכנגד ממש דבני מעים הוא צד החיצון כלפי הצלעות ואם כך הוא נראה שנסתפק השואל אם מחמת האור אם לאו ואם כפי' זה אין מקום להסתפק דודאי מחמת האור הוריקה כי הסמוך לאש נכוה תחלה לכן פירש רבינו מה שפירש. והנה לפי דעת רבינו בכל מקום שיוריק הכבד טריפה וא''ת ומה שאל בזה רב יוסף בריה דריב''ל והרי שנינו שאם הוריקו האדומים טריפה וה''ה דאם האדימו הירוקים דפסולה, זו אינה קושיא לפי גירסתו שהוא גורס כיון שהוריקה [כבד כנגד] בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה דמשמע מתוך גירסתו דמתניתין איירי בנפלה לאור לפנינו ובעיא דבעא ר''י בריה דריב''ל הוא בשלא נפלה לאור לפנינו ונמצא הכבד שלה ירוק כבני מעיה אי חיישינן לה ופשטינן דודאי חיישינן לה דאיכא למימר נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אבל לפירש''י ז''ל יש הפרש בכבד ולא בכל מקום בכבד אמרו אלא דוקא כנגד בני מעים והוא המקום הדק שהוא שוכב על בני מעים אבל כל שנמצא במקום מרה או במקום תליותה אין חוששין לו שלא אמרו אלא כנגד בני מעים. ויש גורסין כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו מעיה וכפי גירסא זו דוקא שראינוה שנפלה לאור כמתניתין אבל כל שלא ראינוה שנפלה לאור אע''פ שהוריקו כבד וקרקבן אנו תולין שמחמת חולי הוא ולא מטרפינן לה וסמכו גירסא זו מכמה ראיות. ומיהו לענין לעשות הלכה למעשה פסקו כרבינו רוב המפרשים דאפילו לא ידעינן אם נפלה שלא בפנינו חיישינן לה דילמא נפלה וזהו שכתב רבינו בידוע שנפלה לאור וכו': ולא עוד וכו'. תמה הרשב''א על רבינו מאין לו דין זה שהרי רב יוסף סתמא דמילתא כשנפלה לאור בעא מיניה מריב''ל דעל מתניתין הוא דבעא מיניה והיכי אהדר בשלא נודע ותירץ דאפשר דחדא דאית בה תרתי קאמר ליה. ואני תמה על תמיהתו שהרי פירשנו דלדעת רבינו וגירסתו בעיא דרב יוסף אינה על מתניתין כמו שכתבנו ובר מן דין וכי רבינו מבעייתו של רב הוציא דין זה והלא דבריו פשוטים בגמ' דאמר רב נחמן בר יצחק אף אנו נאמר אדומים שלא הוריקו ושלקם והוריקו טריפה מ''ט איגלאי בהתייהו ואין חולק על מימרא זו והם הם דברי רבינו ואע''פ שבגמ' לא הוזכר אלא אדומים שהוריקו ה''ה ירוקים שהאדימו ואע''ג דרב אשי רצה ללמוד מדברי רב נחמן שלא יאכל אדם בני מעים אלא שלוקים כדי לראות אם ישתנו מראיתם כבר ביטל התלמוד דבריו שאין ראוי לאחזוקי ריעותא אבל ודאי כל שנשלקו ונשתנה מראיתם ממראה המותר למראה האסור אין ספק שהם אסורים כדברי רבינו: וכן הושט שנמצא וכו'. פשוט שם (דף מ"ג) אמר רבה שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ואקשינן למה לי למימר חיצון אדום ופנימי לבן ופרקינן דאי חליף טריפה. ויש מי שפירש דאי חליף פנימי באדמימות אבל חיצון א''א שיהיה לבן דאדום אינו חוזר לבן ואין לשון חליף מדוייק לפירוש זה אלא ודאי כפירוש רבינו שנחלפו ממש שהלבן חזר אדום והאדום לבן ורבינו שהוא בקי בטבע וברפואה נראה לו שאפשר הוא שהאדום יחזור ג''כ לבן מחמת חולי. ואם נשתנו שהיו שניהם אדומים או לבנים יש מי שכתב דכשרה דהוה ליה כניקב אחד מהם שחבירו מגין עליו וכן נראה דעת רבינו דלא פסול אלא היכא דלקו שניהם אבל אחרים כתבו דאם שניהם לבנים או שניהם אדומים טריפה דלא דמי זה לנקב דנקב הוא קטן ואמרינן חבריה מגין עליה אבל כאן שכולו לקוי אינו מתקיים ע''י השני:

כסף משנה כל עוף שנמצאת הכבד שלו וכו'. שם (דף נ"ו:) בעא מיניה רב יוסף בריה דריב''ל מריב''ל הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו א''ל טריפה ולא יהא אלא ניטלה אמר רבא כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה וטריפה ומפרש רבינו הוריקה כבד כנגד בני מעים כלומר הכבד נשתנה למראה בני מעים או בני מעים נשתנו והאדימו או אפשר שאינו גורס כנגד בני מעים וס''ל דפשטיה כבד וה''ה לבני מעים: וכתב הראב''ד זה כתב במקום הוריקה כנגד בני מעים וכו'. ומה שכתב רבינו בידוע שנפל לאור וכו'. כך היא גירסת הגאונים והרי''ף דמשמע דאפי' לא נודע שנפלה לאור ולא נראה בבני מעיה שינוי מראה כלל ושלקן והוריקו טריפה דכיון שהוריקו בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה והשתא הוא דאיגלי בהתייהו ותמה עליו הרשב''א וגם הרא''ש והר''ן חלוקים עליו ומכל מקום כתב הרשב''א שכיון שיש הפרש בנוסחאות נקטינן לחומרא כגירסת הרי''ף ורבינו: כתב הטור בשם הרשב''א שני מיני ירקות הן יש ירוק ככרתי ויש ירוק כביצה ויראה לי שהירקות הפוסל בכבד של עוף הוא הירוק ככרתי שהכבד הוא ירוק כביצה (אם הוא שמן) וכן יראה לי שאין ירקות פוסל בעוף בייתי שיש במינו מדברי שכל המדברים כבדן ירוק ככרתי וכל שיש במינו מדברי ירוק אפשר שימצא לעתים גם בייתי ירוק כענין שהתירו יתרה שבריאה מפני שיש לעזים מדבריות כן עכ''ל: ולא עוד אלא בני מעים וכו'. שם (נ"ו:) אמר רב אשי הילכך לא ליכול איניש עוף אלא בשלקא ולא היא אחזוקי ריעותא לא מחזקינן וסובר רבינו דנהי דלא מחזקינן ריעותא מיהו אי מתרמי דשליק להו וחזי ריעותא אסורין: וכן הושט שנמצא וכו'. ריש א''ט (דף מ"ג) אמר רבה שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר למה לי למימר חיצון אדום ופנימי לבן דאי חליף טריפה:

לחם משנה כל עוף שנמצאת וכו'. שם בעיא שהזכרתי וא''ת למה הזכיר הגמרא שנהפך הירקות כירקות של בני מעיין נימא הוריק הכבד מהו ונראה דהכי קא מבעיא ליה ודאי אם ראינו שנפל לאור שפסול כשהוריק הכבד בכל הירוקים שתהיה משום דאמרינן דנחמרו בני מעיים הוריק הכבד ולא ראינו שנפל לאור אבל נעשה כל כך ירוק כבני מעים מי אמרינן כיון שנעשה ירוק כל כך ודאי שנפל לאור ונחמרו בני מעיים או דילמא אי ראינו שנפל אין אבל אם לא ראינו שנפל לא ולהכי הצריך ירוק כבני מעים מפני שלא ראינו נפילתו לאור אבל ודאי אם ראינו נפילתו אע''פ שלא הוריק כל כך סגי לאסור ולהכי במתניתין לא נקט אלא ירוקין סתם ואמר לה דטרפה והקשה ולא יהא אלא ניטלה וכו' הך קושיא לא מקשה אותה הבעיין דהוא כבר ידע טעמא דבידוע וכו' אלא גמרא הוא דמקשה לגלות לן ואמר היכי קאמר טרפה סתמא דמשמע אפילו הוריק הכבד במקצת לא יהא אלא ניטלה וכיון דלא ניטל כולו כשר ותירץ בגמרא דבידוע שנפלה לאור וכו'. וא''ת מה מקשה בגמרא לא יהא אלא ניטלה הא לדעת רבינו כשניקבו מזרקי הכבד הוא פסול כאשר ביארנו למעלה וכשניטל כל הכבד ולא נשאר כי אם כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא כשר ולכל הפירושים קשה דהא ניטלו הכליות כשרה ולקתה הכוליא טרפה וא''כ למה אין אנו מקשים באלו לא יהא אלא ניטלה. ונראה לתרץ דה''ק בשלמא אי הוה נקב בפועל דאיכא לפלוגי בין ניקבה לניטלה אבל זה השינוי אפשר שהוא מחמת הטבעים כמ''ש הרא''ש ז''ל בפסקיו וא''כ לא עדיף שינוי כי האי יותר מניטלה ושני גמ' דעדיף טפי דבידוע שנפלו לאור ונחמרו בני מעיין: או שנשתנו וכו'. הוציא זה רבינו מדבעי בגמרא גבי כבד ולא בעי גבי בני מעיין עצמן היכא שהאדימו ולא ידעינן שנפלו לאור משמע דבבני מעיין עצמן אפילו שהאדימו מקצת ולא ידעינן אי נפל לאור ודאי דאמרינן דנפלו כיון דראינו הריעותא בהו דהם האיסור אבל בכבד שאין האיסור בא לו אלא מחמת שנחמרו בני מעיין צריך שהכבד יהיה ירוק כ''כ כבני מעיין כדי שנאמר שנפל לאור אע''פ שלא ראינו שנפל דאז ודאי כשהוריקו כ''כ אמרינן דנפל והר''א ז''ל בהשגות מפרש כנגד בני מעיים כפירוש רש''י ז''ל וכתב על דעת רבינו שהוא טעות: ולא עוד וכו'. שם אף אנן נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקו וכו': וכן הושט וכו'. למעלה פרק חמישי נתבאר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן