הלכות שחיטה - פרק ראשון א-יא - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שחיטה - פרק ראשון א-יא - היד החזקה לרמב"ם

א מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיִּשְׁחֹט מִי שֶׁיִּרְצֶה לֶאֱכל בְּשַׂר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-כא) 'וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ'. וְנֶאֱמַר בִּבְכוֹר בַּעַל מוּם (דברים יב-כב) 'אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁחַיָּה כִּבְהֵמָה לְעִנְיַן שְׁחִיטָה. וּבְעוֹף הוּא אוֹמֵר (ויקרא יז-יג) 'אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף' וְגוֹ' (ויקרא יז-יג) 'וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ' מְלַמֵּד שֶׁשְּׁפִיכַת דַּם הָעוֹף כִּשְׁפִיכַת דַּם הַחַיָּה:

מגיד משנה מצות עשה וכו'. פשוט בפ' השוחט (דף כ"ח) ר' אלעזר הקפר ברבי אומר מה ת''ל אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכי מה מלמדנו מצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה. וזהו שכתב רבינו ונאמר בבכור בעל מום וגו' כי בכור בע''מ מפסולי המוקדשין הוא. ופי' בא ללמד ונמצא למד נמצא אף למד קאמר דבא צבי ואיל ללמד לבכור בע''מ שיאכל בכל השערים ושיאכל בטומאה דהא בצבי ואיל לא שייך בהו קדושה כלל דפסול לגבי מזבח אף בכור אע''פ שבעודו תמים אסור לאכלו בכל השערים ואסור לאכלו בטומאה משנפל בו מום הותר בכל אלו דאיתקש לצבי ואיל. ונמצא אף צבי ואיל למד ממנו שחיטה דאי לאו להכי הוא דאתא לימא קרא הטמא והטהור והיינו למדין שהבכור נאכל בכל השערים ובטומאה ומדקאמר כצבי וכאיל לא אתא אלא לאקושי נמי צבי ואיל לבכור בע''מ לשחיטה מה בכור בע''מ אינו ניתר אלא בשחיטה דהא כתיב וזבחת מבקרך וגו' ובכור בע''מ מכלל בקר וצאן הוא אף צבי ואיל אינן ניתרין אלא בשחיטה. ואע''ג דקיי''ל דחיה בכלל בהמה היא דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ואמר איל וצבי ולא הוה צריך להיקשא שאני הכא דכתיב וזבחת מבקרך ולא כתיב מבהמתך: הא למדת וכו'. דייק רבינו לענין שחיטה דלא איתקש צבי ואיל לבכור בע''מ לכל מילי אלא לענין שחיטה בלבד הוא דאיתקש אבל לשאר מילי לא, וכן דייקו רז''ל (בכורות ט"ו) אך כאשר יאכל אי מה צבי ואיל חלבם מותר אף [פסוה''מ] חלבם מותר ת''ל אך: ובעוף הוא אומר וכו'. דעד השתא בהמה וחיה למדנו עוף מנלן דכתיב אשר יצוד וגו' הקיש עוף לחיה מה חיה בשחיטה שהרי הוקשה לבהמה אף עוף בשחיטה. ואיצטריך למילף בהאי היקשא לאפוקי ממ''ד בגמרא אין שחיטה לעוף מה''ת דגרסינן בפ' השוחט (חולין כ"ז:) א''ר יצחק בר פינחס אין שחיטה לעוף מה''ת שנאמר ושפך את דמו שפיכה בעלמא וכו'. הרי אתה רואה שהפסוק לחודיה אינו מספיק לזה הוצרך ללמוד שחיטה לעוף מהיקשא דחיה ואף דחיה גופה מהיקשא ילפינן לה הא קיי''ל כר' יוחנן דאמר כל התורה כולה הלמד מהיקש חוזר ומלמד חוץ מקדשים:

כסף משנה מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול וכו'. כתב מי שירצה, לומר שאינה מצוה שחייב האדם לעשותה עכ''פ כמו תפילין וציצית שופר סוכה ולולב. ומ''ש רבינו ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה. יש להקשות דהא בחולין כתיב האי קרא שנאמר כי ירחיב וכו' בכל אות נפשך תאכל בשר וכו' כי ירחק ממך המקום וכו' אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו' ופירש''י בפירוש החומש על בכל אות נפשך תאכל בשר אבל במדבר נאסר להם בשר חולין אלא א''כ מקדישה ומקריבה שלמים משמע דהאי קרא בחולין משתעי ועוד דכתיב לעיל רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת וכו' ופירש''י במה הכתוב מדבר אם בבשר תאוה להתירה להם בלא הקרבת אימורין הרי אמור במקום אחר כי ירחיב וכו' בכל אות נפשך תאכל בשר במה זה מדבר בקדשים שנפל בהם מום שיפדו ויאכלו בכל מקום יכול יפדו על מום עובר תלמוד לומר רק, משמע נמי מהכא דקרא דכי ירחיב וכו' בחולין משתעי וא''כ היאך אמר רבינו ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי וכו' דלאו בבכור בעל מום משתעי קרא אלא בחולין. ולתרץ זה נאמר שיש להקשות על רש''י ממאי דגרסינן בריש השוחט (דף כ"ח) רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה ת''ל אך כאשר יאכל את הצבי וכו' וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשים מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ופירש''י אך כאשר יאכל וגו' בפסולי המוקדשין שנפדו במומן קאי. מה למדנו מצבי ואיל הכי ליכתוב אך הטמא והטהור יחדיו יאכלנו. מה פסולי המוקדשין בשחיטה דלעיל מההוא קרא כתיב וזבחת מבקרך וכו' בספרי גרסינן מק ש צב וא ל לבהמה מה בהמה בשח טה וכו ולא מוק להא קרא דכי ירחיב בפסולי המוקדשין אלא בבשר תאוה של חולין ע''כ. הרי שהגמרא אמרה דכי ירחיב מיירי בפסולי המוקדשין ורש''י פירש בפירוש החומש דמיירי בחולין כמו שהוכחנו למעלה. וי''ל שמה שפירש רש''י בפירוש החומש נמשך לדעת ספרי דמוקי קרא דכי ירחיב בחולין אבל הגמרא חולק עליו ומוקי ליה בפסולי המוקדשין וא''כ אין מקום תפיסה על רבינו ממה שפירש רש''י בחומש דההיא אתיא כספרי ואיהו דאמר כגמ' דפ' השוחט. אבל לעולם קשה למה לא תפיס רבינו לשון הגמרא שאומר מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין וכתב ונאמר בבכור בעל מום הל''ל ונאמר בפסולי המוקדשין ועוד שא''א לומר כן דהא תניא בכסוי הדם (דף פ"ד) ת''ר כי ירחיב ה' את גבולך וכו' לימדה תורה ד''א שלא יאכל אדם בשר וכו' כמו שכתובה להלן הרי מפורש דס''ל לגמרא דבחולין משתעי קרא. וי''ל שפירוש פסולי המוקדשין שנאמר בגמרא ר''ל בכור בעל מום לפי שכתוב אחד אומר רק בכל אות נפשך וכו' הטמא והטהור יאכלנו וכו' וכתוב אחר אומר גבי כי ירחיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו' ובשלמא לדעת ספרי מוקי ההיא דכי ירחיב בחולין וההיא דרק בכל אות נפשך וכו' בפסולי המוקדשין אבל בגמרא דידן דמוקי כי ירחיב בפסולי המוקדשין רק בכל אות נפשך במאי מוקי לה. ועוד קשה שא''א לומר דס''ל לגמ' דכי ירחיב משתעי בפסולי המוקדשין דהא גרסי' בריש כסוי הדם ת''ר כי ירחיב ה' את גבולך למדה תורה ד''א שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון יכול יקח אדם מן השוק ויאכל ת''ל וזבחת מבקרך וכו' יכול יזבח כל בקרו ויאכל (יזבח) כל צאנו ויאכל ת''ל מבקרך ולא כל בקרך מצאנך ולא כל צאנך נראה שבפירוש נראה מהגמרא שסובר שבבשר תאוה שיהא חולין מיירי קרא דכי ירחיב. ובריש השוחט אמרו דבפסולי המוקדשין מיירי ע''כ צריכין אנו לומר דתרי פסולי המוקדשין איכא דכל פסולי המוקדשין צריכין ליפדות אחר שנפסלו חוץ מבכור בעל מום שבמומו הוא נפדה ואינו צריך פדיון אחר וכ''כ רבינו בהלכות בכורות פ''א וז''ל הבכור אין פודין אותו אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה עכ''ל. וא''כ קרא דרק בכל אות נפשך וכו' משתעי בשאר פסולי המוקדשין הנפדין במעות וקרא דכי ירחיב מיירי ודאי בבשר תאוה כההיא דכסוי הדם ומיירי נמי בפסולי המוקדשין שנפדו במומן דהיינו בשר בכור בעל מום מיתורא דקרא דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך מאי אשר נתן ה' לך אטו אנא לא ידענא דמתנת ה' הוא אלא לומר בכור בעל מום דיהביה לך רחמנא כלומר דהוה דידיה ובההוא מומא יהביה ניהלך שתהא מותר לאוכלו בלא שום פדיון וכב''ה שאמרו ר''פ פסולי המוקדשין שמותר לישראל להמנות על הבכור ואך כאשר יאכל את הצבי וכו' קאי אבשר תאוה ואבכור בעל מום ולכך כתב רבינו ונאמר בבכור בעל מום ולא כתב ונאמר בפסולי המוקדשים לפי שאם היה כותב פסולי המוקדשים קשו הקושיות שהקשיתי ובאומרו בכור בעל מום יסתלקו: ויש לתמוה אמאי נקט רבינו ראיה לעוף מדאיתקש לחיה ולא מפיק לה מדתני בר קפרא בראש פרק השוחט (דף כ"ז:) זאת תורת הבהמה והעוף וכו' הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים לחייבו בשני סימנים א''א שכבר הוקש לדגים לפוטרו בלא כלום א''א שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשרו בסימן אחד וי''ל משום דלבר קפרא בסימן אחד סגי ליה לכתחלה ורבינו סובר שגם בעוף צריך לכתחלה שני סימנים כמ''ש להלן השחיטה המעולה שיחתכו שניהם בין בבהמה בין בעוף ולזה יתכווין השוחט, וטעם סברת רבינו לפי שבריש השוחט (דף כ"ז) שאלו השוחט דיעבד אין לכתחלה לא וכו' אב''א אאחד בעוף ואב''א ארוב שנים בבהמה ורבינו ז''ל תפס חומרא דתרי לישני להצריך לכתחלה שני סימנים משום דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. אבל קשה דהאי ילפותא דיליף רבינו שחיטה לעוף מדאיתקש לחיה ליתא בגמרא אדרבא מהאי קרא יליף בגמרא דאין שחיטה לעוף מן התורה מדכתיב ושפך בשפיכה בעלמא סגי ואקשינן עליה א''ה חיה נמי ומשני איתקש לפסולי המוקדשין עוף נמי איתקש לבהמה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף הא כתיב ושפך את דמו ומאי חזית דשדית ליה על עוף שדייה על חיה מסתברא משום דסליק מיניה. וי''ל דבגמרא מותבינן עליה ושני הוא דאמר כרבי אלעזר הקפר דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה ואמרינן מאן תנא דפליג עליה דר''א הקפר רבי הוא וידוע דהלכה כרבי מחבירו ומאחר דקי''ל כרבי דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה ממילא משמע דושפך את דמו היינו ע''י שחיטה ואיתקש עוף לחיה:

לחם משנה מצות עשה שישחוט וכו'. בריש פרק השוחט (דף כ"ח) אמרו הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר''א הקפר ברבי אומר מה ת''ל אך כאשר יאכל את הצבי וגו' וכי מה למדנו מצבי ואיל (עיין בכ"מ עד הרי שהגמרא אמר כו'). ולכאורה איכא למידק על רבינו דכמאן פסק אי כגירסת גמרתנו דמוקי קרא בפסולי המוקדשין היל''ל הא למדת שחיה כפסולי המוקדשין ולא היל''ל חיה כבהמה שהוא לשון הגירסא של ספרי ואי פסק כגירסת ספרי דמוקי קרא בבשר תאוה היכי קאמר רבינו ונאמר בבכור בעל מום דלגירסת ספרי לא איירי בפסולי המוקדשין כלל. והא לאו מילתא הוא כלל דודאי הוא פסק כגירסת הגמרא ואע''פ שכתב חיה כבהמה לענין שחיטה אין חשש שכבר ביאר הוא בפירוש שכוונתו ללמוד מפסולי המוקדשין ובפירוש החומש מוקי רש''י ז''ל הך קרא דאך כאשר יאכל והאי קרא דכי ירחיב וכו' בבשר תאוה וקרא דלעיל מיניה בפסולי המוקדשין והוא כגירסת ספרי. וראיתי בהגהות לא ידעתי מי חיברם על רבינו שרצה להסכים דברי רבינו עם רש''י בפירוש החומש ואין דבריו נכונים כלל שהוא אומר שם דע''כ לא פירש''י שם דאיירי בבשר תאוה אלא קרא דכי ירחיב וכו' אבל קרא דאך כאשר יאכל כולי עלמא מודו דאיירי בפסולי המוקדשין וזה א''א דבלשון רש''י ז''ל שהבאתי נאמר שם דלגירסא דספרי מוקי קרא דכי ירחיב בבשר תאוה משמע דלגירסת הגמ' כלהו קראי איירי בפה''מ אפי' הך דכי ירחיב אם כדבריו נוכל לומר דקרא דכי ירחיב איירי בבשר תאוה וקרא דאך כאשר יאכל לבד איירי בפסולי המוקדשין וה''ק רש''י דלגירסת הגמרא איירי כלהו קראי בפה''מ: ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף וכו'. תימה דאמאי לא קאמר רבינו מהיקשא דבר קפרא שהוזכר בגמרא (דף כ"ז:) דאמרו שם זאת תורת הבהמה והעוף הטיל הכתוב וכו' (עיין בכ"מ) והיקש שהזכיר רבינו לא הוזכר כלל ולמ''ד שחיטה לעוף מן התורה מהך היקשא יליף לה בגמרא כדמוכח שם. וההגהות הנזכרות תירצו דאי מהיקשא דזאת תורת למד כיון דלא הוזכר שחיטה בההיא קרא ה''א למילתא אחריתי הוא דאתא לכך איצטריך נמי הך היקש דיצוד ציד חיה או עוף. ומ''מ קשה דמניין לו לרבינו לומר כך מאחר שלא ראה בגמרא שהוזכר היקש דיצוד ציד כלל אלא היקשא דזאת תורת משמע דבגמרא משמע ליה מוכרח הכי ומאין חידש מה שחידש. עוד הקשו שם ההגהות קושיא אחרת ותירוצו מבואר בכתוב שם ואני אתרץ הכל ואומר דרבינו פסק כבר קפרא משום דברייתא שהביאו שם בגמרא למעלה מזה שאמר שם וזאת תורת השוה הבהמה לעוף ועוף לבהמה וכו' ומבואר דברייתא פליג עליה דבר קפרא וכ''כ התוספות דלבר קפרא איצטריך זאת לשום דרשא דלברייתא דלעיל מפיק בעוף בסימן אחד מקרא דזאת וראה רבינו לפסוק כברייתא דלעיל וכר' אליעזר דילפינן בהמה ממליקה דעוף שהוא מן הצואר ואיצטריך זאת לומר דבהמה בשני סימנין ולא כעוף וא''כ לדידיה לית לן קרא למילף שחיטה בעוף דלא הוזכר בו אלא מליקה אבל לא הוזכר בו שחיטה כלל דמהיקשא דבר קפרא א''א דלבר קפרא לא איצטריך זאת כלל א''ו מפיק ליה מהך היקשא דכי יצוד ציד חיה או עוף וכו' ולכך כתב רבינו הך היקשא וכרבי אליעזר וזה נכון:

ב וְהִלְכוֹת שְׁחִיטָה בְּכֻלָּן אַחַת הֵן. לְפִיכָךְ הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף מְבָרֵךְ תְּחִלָּה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה. וְאִם לֹא בֵּרֵךְ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד הַבָּשָׂר מֻתָּר [א]. וְאָסוּר לֶאֱכל מִן הַשְּׁחוּטָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת. וְהָאוֹכֵל מִמֶּנָּה קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל (ויקרא יט-כו) 'לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם' וְאֵינוֹ לוֹקֶה. וּמֻתָּר לַחְתֹּךְ מִמֶּנָּה אַחַר שְׁחִיטָה קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמַנִּיחוֹ עַד שֶׁתָּמוּת וְאַחַר כָּךְ יֹאכְלֶנּוּ:

מגיד משנה והלכות שחיטה בכולן וכו'. פי' אף על גב דילפינן להו כולהו בהיקשא לאו לכל מילי שהרי בהמה וחיה בשני סימנין ועוף בסימן אחד. לזה אמר והלכות שחיטה בכולן אחת היא ר''ל ההלכות של השחיטה באמת שוה היא לכולן כגון בדיקת סכין וה' דברים ושאר כל הדינין הנכנסים תחת סוג הלכות שחיטה אבל תואר השחיטה בכמותה ושיעורה אינה שוה כמו שבארנו: לפיכך השוחט וכו'. דברי רבינו מבוארים ופשוטים בכמה מקומות. ולענין אם שח בין שחיטה לשחיטה מה דינו, בזה איכא פלוגתא דרבוותא. יש מי שפסק שצריך לחזור ולברך והאריכו בראיות אבל הרמב''ן ורבינו יונה פסקו שאינו חוזר לברך ולאותן שפסקו שצריך לחזור ולברך צריך תחלה לכסות מה ששחט כבר ואחר כך ישחוט האחרים ויברך. וכבר כתבנו דכל כיוצא בזה במקום דאיכא פלוגתא דרבוותא כל הממעט בברכות הרי זה משובח. ומה שנחלקו בענין שח אם צריך לחזור ולברך דוקא אם שח בענין שאינו מענין שחיטה אבל אם שח בדברים שהם מענין שחיטה לכולי עלמא לא הוי הפסק ואינו צריך לחזור ולברך. אבל אם כששחט היה דעתו על קצת בהמה או חיה או עוף ואחר כך נמלך על אחרים או נזדמנו לפניו לכולי עלמא צריך לברך. ואם בתחלה קודם ששחט שם דעתו שבברכה שמברך פוטר כל מה שיזדמן לפניו קודם כסוי אין צריך לחזור ולברך. ואין שוחטין הרבה בני אדם במקום אחד ואחד מברך לכולם: הבשר מותר וכו'. לאפוקי ממאן דאמר שנמצא כתוב בקצת שאלות לגאונים שאם שחט והזיד ולא בירך שהבשר אסור קמ''ל דליתא כלל להאי דעתא ואם שחט ולא בירך קודם שחיטה יברך אחר שחיטה: והרי הוא בכלל וכו'. פשוט בכמה מקומות ולאו זה נדרש בו כמה דרשות בסנהדרין (דף ס"ג): ומותר לחתוך וכו'. פשוט בפ' השוחט (דף ל"ג:) דתניא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית וכו' מסייע ליה לרב אידי דאמר הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתה: ומולחו יפה וכו'. כך פשוט בגמרא שם. וכתבו רבותינו בעלי התוס' הא דלא הזכיר הדחה בקמייתא כגון דחללי דבי טבחי פי' שהטבח הוא מדיח בית השחיטה מיד אחר גמר שחיטה [וכו']. ויש מי שפירש דנהי דהדחה קודמת אבל הכא משום שהוא חס אם ידיחו יהיה דמו נקרש בתוכו וחיישינן שמא לא יצא ע''י מליחה. ואין זה נראה דהא לא חיישי להכי לחללי דבי טבחי. לכן נראה עיקר דברי התוספות:

כסף משנה והלכות שחיטה בכולן אחת היא לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחלה אקב''ו על השחיטה. כלומר אם היו מוחלקין בדיניהם היה צריך לברך על החיה על שחיטת חיה ובעוף על שחיטת עוף וכן בבהמה אבל לפי שהלכות שחיטה בכלן אחת הן ואין ביניהם חילוק לפיכך נוסח ברכה אחת לכלן. וא''ת אינו כן שהרי בבהמה וחיה צריך שנים או רוב שנים ובעוף באחד או רובו סגי וא''כ איך הלכות שחיטה בכלן אחת הן. י''ל שכיון שבשאר הדינין כלם הם שוים וגם בזה הדין השחיטה המעולה שיתכוין לה השוחט שיחתכו שני הסימנין אע''פ שאם עבר ולא חתכם סגי ברוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שפיר שייך לומר שהלכות שחיטה בכלן אחת הן ולא תתחלף הברכה בעד זה ועוד שגם בזה שוים הן דבכלהו בעינן דניפוק חיותיה וכך יוצא בעוף בסימן אחד כמו בבהמה בשני סימנין: ואם לא בירך וכו'. זה פשוט דברכות אינן מעכבות וכ''כ הרא''ש והמרדכי בריש חולין ודלא כהלכות אלדד הדני ודלא כדכתב המרדכי בפ' כסוי הדם בשם ראבי''ה. ומ''ש ואסור לאכול וכו' כלומר דלא תימא כיון ששחטה הותרה מיד קמ''ל: ומ''ש ואינו לוקה פי' משום דאמרינן בפ' ד' מיתות (דף ס"ג) דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכן דקדק ז''ל בלשונו וכתב הרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם לרמוז שהוא לאו שבכללות: ומותר לחתוך ממנה וכו' ומולחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ואחר כך יאכלנו. פרק השוחט (דף ל"ג) גמרא שחט את הושט וכו' תניא הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו. וא''ת האי כזית בשר למאי בעי ליה אי לקדרה דבעי מליחה מאי ומניחו עד שתמות הא ודאי בשיעור מליחה ובישול כבר יצתה נשמתה ואי לאומצא או לצלי מאי מולחו יפה יפה דקאמר והא לא בעי מליחה י''ל לעולם לאומצא ולצלי ואע''ג דבעלמא לא בעי מליחה הכא בעי כיון דמבית שחיטה קא חתיך ועד שלא תצא נפשה שהדם נעקר ממקומו ומתמצה דרך שם ומש''ה קאמר נמי ומולחו יפה יפה אח''כ. וא''ת אמאי לא קאמר הגמ' מדיחו קודם מליחה. וי''ל שדרכם היה לרחוץ הבהמה קודם שימכרו הבשר כ''ש בית השחיטה שהוא מלוכלך הרבה בדם דודאי רחצוהו קודם שימכרוהו. וא''ת רבינו למה לא הזכיר הדחה לא בתחלה ולא בסוף. וי''ל משום דסתם מליחה להדחה קיימא. ומצאתי ספר מוגה שכתוב בו ומדיחו יפה יפה:

לחם משנה לפיכך השוחט וכו'. כלומר כיון שאמרנו שהשחיטה היא מצות עשה ואינה רשות לכך צריך לברך וכו': ואסור לאכול מן השחוטה וכו'. בריש פ' העור והרוטב (דף קי"ז:) תנן השוחט בהמה טמאה לעכו''ם ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות ע''כ. וכתב רש''י ז''ל אע''ג דלא חזי לעכו''ם דבמיתה תליא לבני נח ולא שריא להו שחיטה עד שתמות אפילו הכי הואיל וישראל שחט שחיטה מעלייתא היא ואשכחן לגבי ישראל דשחיטה שריא לגביה בטהורה הילכך משוינן ליה אוכלא בשחיטה אף בטמאה לעכו''ם ע''כ. וכיוצא בזה פירש בפיסקא שם (דף קכ"א) וכתב שם והא דאמרינן אסור לאכול מבהמה עד שתצא נפשה מדרבנן הוא ע''כ. וכן כתב לקמן וממתין לה עד שתצא נפשה כדתניא בפ' ד' מיתות מניין לאוכל מבהמה וכו' שעובר בל''ת ואסמכתא דרבנן בעלמא היא משמע דסבירא ליה ז''ל דמפרכסת מותרת לישראל ומדרבנן בעלמא אסור אבל אין כן דעת רבינו שכתב עובר בלא תעשה משמע דסבירא ליה דמדאורייתא אסיר אלא שאין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות כדאמרו בפרק ד' מיתות וצריך לפרש המשנה לדעתו ז''ל דמטמאה טומאת אוכלין אע''ג דלישראל לא משתריא לגמרי כשמפרכסת מ''מ הא נפיק מאיסור אבר מן החי ומשום הכי כיון דאהני שחיטה לישראל לאפוקי מתורת אבר מן החי ולהכי מטמא טומאת אוכלין אבל ודאי דאיסורא דלא תאכלו על הדם אינה דהוא כחיה ולהכי אינו מטמא טומאת נבלות. ויש לי ראיה גמורה לדעתו ז''ל וקושיא לפירוש רש''י ז''ל דבפרק השוחט (דף ל') אמרו שם נהי דאידחי ליה מפסח מדמי פסח מי אידחי וכי תימא בעי העמדה והערכה כלומר אפילו מדמי פסח אידחי משום דבעינן שיהיה חי כשפודה אותו דאמר קרא והעמיד אותה לפני הכהן והעריך הכהן והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה וכתבו שם התוספות דאינה משנה בשום מקום אלא מפיק מהך מתניתין דהכא דאמר אבל לא מטמאה טומאת נבלות משמע דהך מתניתין ס''ל דאיסורא מדאורייתא איכא במפרכסת כדברי רבינו דאי במפרכסת מותרת לגמרי מן התורה ומדרבנן בעלמא אסור אם כן אכתי קשיא הא בעינן העמדה מן התורה דכתיב והעמיד הכהן אלא ודאי דהוא כדברי רבינו דהוא אסור מן התורה בלא תעשה. וראיתי ההגהות שפירשו דברי רבינו שמפרכסת וקודם שתצא נפשה הוו תרי מילי ומפרכסת הוי שיצאה נפשה אלא ששייר בו מקצת נפש ולהכי קאמר אסור לאכול מן השחוטה אבל אוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בל''ת, ולא משמע לי כלל זה דמפרכסת וקודם שתצא נפשה חדא מילתא וכן משמע מדברי רש''י ז''ל שהוצרך להעמיד ההיא דארבע מיתות מדרבנן בעלמא: ומותר לחתוך וכו' ומולחו יפה יפה. בפרק השוחט (דף ל"ג) ובפ' העור והרוטב (דף קכ"א:) אמרינן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ורבינו לא הזכיר הדחה וסמך על מה שהזכירה בהל' מאכלות אסורות פ''ו ע''ש:

ג דָּגִים [ב] וַחֲגָבִים אֵינָן צְרִיכִים שְׁחִיטָה אֶלָּא אֲסִיפָתָן הִיא הַמַּתֶּרֶת אוֹתָן. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (במדבר יא-כב) 'הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם', אֲסֵפַת דָּגִים כִּשְׁחִיטַת בָּקָר וְצֹאן. וּבַחֲגָבִים נֶאֱמַר (ישעיה לג-ד) 'אֹסֶף הֶחָסִיל', בַּאֲסִיפָה לְבַדָּהּ. לְפִיכָךְ אִם מֵתוּ מֵאֲלֵיהֶן בְּתוֹךְ הַמַּיִם מֻתָּרִין. וּמֻתָּר לְאָכְלָן [ג] חַיִּים:

מגיד משנה דגים וחגבים וכו'. פשוט שם (דף כ"ז:) דגים דלאו בני שחיטה נינהו מנלן אילימא משום דכתיב הצאן ובקר וגו' את כל דגי הים וגו' אלא מעתה גבי שלו דכתיב ויאספו את השלו הכי נמי דלאו בשחיטה ומשני התם לא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני. ופירש''י ז''ל הכא כתיבא אסיפה דידהו אצל שחיטת בהמה ומדשני בדבוריה וכתב אסיפה ש''מ דוקא הוא: ובחגבים הרי הוא אומר וכו'. הקשו על הרמב''ם ז''ל שהביא ראיה להתיר חגבים בלא שחיטה מפסוק ואוסף שללכם וגו' שהרי לדגים אע''ג דכתיב בהו אסיפה אילו לא כתיבא אסיפה גבי שחיטה לא הוה ילפינן לה כמו שכתבנו. וכבר דחה הרשב''א ראיה זו ומצד קושיא זו אומר שלחגבים אין ראיה ברורה. ואפשר דדברי רבינו אסמכתא בעלמא. אבל לגאונים יש ראיה אחרת כתבה רש''י משמם בפ' (השוחט) [אלו טרפות] (חולין סו.) דוק ותשכח. ובתלמוד נתבאר היתרן בכמה מקומות ובפרט בברייתות בפ' דם שחיטה (כריתות כ"א) דתניא בשילהי ברייתא דכל דם לא תאכלו דתני אוציא דם דגים דם חגבים שכולו היתר ואסיקנא מאי שכולו היתר דלא בעי שחיטה: ומותר לאכלן חיים. ברייתא כלשון רבינו (תוספתא פ"ק דתמורה) אוכל אדם חגבים בין חיים בין מתים. וא''ת הא איכא משום בל תשקצו דהכי איתא בס''פ ר''ע (שבת צ':) רב (הונא) [כהנא] הוה יתיב קמיה דרב והוה מעבר שושיבא אפומיה א''ל רב שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה ועבר משום בל תשקצו, ופירש רבינו יונה דהיתה חיה, יש לתרץ דאין להוכיח משושיבא דהא פלוגתא היא אי הוי טהור או טמא ושמא משום טומאה א''ל. או שמא י''ל דרבינו לא אתא לאשמועינן אלא שאין בהם משום אבר מן החי ולזה משום האי איסורא הוא דפי' רבינו שהם מותרין:

כסף משנה דגים וחגבים אינם וכו' אם את כל דגי הים יאסף להם. בהשוחט (דף כ"ז:) מקשה הגמרא גבי עוף נמי הא כתיב ויאספו את השליו ומשני התם לא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני הכא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני ופירש''י הכא כתיבא אסיפה דידהו אצל שחיטת בהמה ומדשני בדבוריה וכתב בהו אסיפה ש''מ דוקא הוא. וא''ת דחגבים דלא איתמרא אסיפה דידהו גבי שחיטה דאחריני נימא דבעו שחיטה. וי''ל דהיכא דכתב אסיפה אע''ג דלא הוי במקום שחיטה דאחריני משמע דבאסיפה סגי ולא אצטריך בדגים למימר אסיפה דידהו בהדי שחיטה דאחריני אלא משום דכתיב זאת תורת הבהמה וכו' וכל החיה הרומשת במים והוה ס''ד דעופות ודגים איתקשו לבהמה לענין שחיטה אלא משום דכתיב אסיפה דידהו גבי שחיטה דאחריני. ויש מי שאומר דמדכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכו' סמך עוף לבהמה לחייבו שחיטה וסמך חגבים לדגים לפוטרם משחיטה כדגים דוכל הנפש השורצת על הארץ היינו חגבים. וא''ת מעיקרא מבעי ליה קראי לשחיטת חיה ועוף וא''כ היכי הדר מבעי ליה קראי למעוטי דגים וחגבים. וי''ל דמעיקרא הוה ס''ל דדוקא בקר וצאן דמפורש בהו זביחה בעו שחיטה ובתר דגלי לן קרא דבקר וצאן לאו דוקא קשה לן נימא דה''ה לכל בע''ח ואיצטריך לן קרא למעוטי דגים וחגבים: לפיכך אם מתו מאליהן וכו'. דדוקא היכא דאמר רחמנא דליפוק חיותא בשחיטה הוא דאי לא נפקא בשחיטה אלא במיתה הויא נבילה וכן אם אכל ממנה בעודה חיה חייב עליה משום אבר מן החי אבל הני כיון דלא בעי דליפוק חיותיה בשחיטה אם מתו מאליהם בתוך המים מותרים ומותר לאוכלם חיים. וא''ת סוף סוף נימא דבעו אסיפה בעודם חיים. וי''ל שאילו היה אפשר לומר כן אין הכי נמי אבל כיון דאי אפשר לאכלם בלא אסיפה שאפילו קלטן בפיו ולא אספם בידו מכל מקום בעת שהם בפיו נאספים הם אם כן אינו דבר מיוחד דמזהר עליה קרא וכדברי רבינו כתב בעל העיטור ודלא כרבינו סעדיה דאמר מתים אסורים x ורבינו האיי השיב עליו ור''נ אייתי סייעתא דגרסינן בתוספתא דתרומה אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואינו חושש:

לחם משנה דגים וחגבים אינם צריכים שחיטה וכו'. בפרק השוחט (דף כ"ז:) אמרינן דגים דלאו בני שחיטה נינהו מנלן אילימא משום דכתיב הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא סגי להו אלא מעתה גבי שליו דכתיב ויאספו את השליו הכי נמי דלאו בשחיטה והא אמרת לפוטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה התם לא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני הכא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני ע''כ. והשתא קשה על רבינו היאך הביא ראיה בחגבים שנאמר שם אוסף החסיל הא התם לא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני. וההגהות הנזכרות תירצו דרבינו סמך אהיקשא שהביא בברייתא דהביאו בהגהות שאמרו שם וכל הרומשת במים אלו דגים וכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים ומדאיתקש חגבים לדגים משמע דלאו בני שחיטה נינהו כדגים. ואין זה במשמע דברי רבינו דא''כ העיקר חסר בדבריו דהוא לא הזכיר כלל מההיקש. ונראה לי דרבינו הוקשה לו בגמרא דמה הקשה בגמרא מההיא דויאספו את השליו דשאני התם דאיכא היקשא דהוקש לבהמה והיקשא גלי לן דלא נימא דאסיפה לבדה מותרת אבל גבי דגים דליכא היקשא מוקמינן לקרא כפשטיה דבאסיפה לבד מותרת. ולתרץ קושיא זאת מפרש דהכי פריך נהי דמשום היקשא דבהמה דגלי גבי שליו אמרת הכי הא גבי דגים נמי איכא היקשא דהא עוף ודגים ובהמה כולהו בחד קרא ונימא דתרווייהו בהדי הדדי איתקשו לבהמה אבל ודאי אי לאו היקשא מוקמינן לקרא כפשטיה דבאסיפה לבדה מותרת ותירץ בגמרא דאע''ג דאיכא היקשא כיון דכתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני גלי לן דלא עבדינן היקשא להכי ולמדנו לפי פירוש זה דהיכא דליכא היקשא כמו גבי חגבים באסיפה לבדה מותרת ומוקמינן לקרא כפשטיה:

ד זְבִיחָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה סְתָם צָרִיךְ לְפָרֵשׁ אוֹתָהּ וְלֵידַע בְּאֵי זֶה מָקוֹם מִן הַבְּהֵמָה שׁוֹחֲטִין. וְכַמָּה שִׁעוּר הַשְּׁחִיטָה. וּבְאֵי זֶה דָּבָר שׁוֹחֲטִין. וּמָתַי שׁוֹחֲטִין. וְהֵיכָן שׁוֹחֲטִין. וְכֵיצַד שׁוֹחֲטִין. וּמַה הֵן הַדְּבָרִים הַמַּפְסִידִין אֶת הַשְּׁחִיטָה. וּמִי הוּא הַשּׁוֹחֵט. וְעַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ צִוָּנוּ בַּתּוֹרָה וְאָמַר (דברים יב-כא) 'וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ' וְגוֹ' (דברים יב-כא) 'כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ' וְגוֹ' שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַל פֶּה צִוָּה בָּהֶן כִּשְׁאָר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁהִיא הַנִּקְרֵאת (שמות כד-יב) 'מִצְוָה' כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת חִבּוּר זֶה:

כסף משנה זביחה זו האמורה בתורה סתם וכו' שכל הדברים האלו ע''פ צוה בהם כשאר תורה שבע''פ שהיא הנקראת מצוה. בר''פ השוחט (דף כ"ז) בעי מנין לשחיטה שהיא מן הצואר ואסיקנא שהייה דרסה וכו' מנא לן אלא גמרא שחיטה מן הצואר נמי גמרא ואמרינן תו התם (דף כ"ח) מאן תנא דפליג עליה דר''א הקפר (דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה) רבי היא דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה:

לחם משנה זביחה זו האמורה בתורה וכו'. בפרק השוחט (דף כ"ח) מאן תנא דפליג עליה דרבי אלעזר הקפר וכו' (עיין בכ"מ). ורבינו פסק כרבי אלעזר הקפר בחדא דהיינו ההיא דרישא דצבי ואיל ובההיא דשחיטה לעוף מן התורה פסק כרבי. וא''ת למאי איצטריך לרבינו לעיל להביא קרא לעוף אמאי לא מפיק ליה מקרא דאשר צויתיך כדקאמר רבי. וי''ל דרבי לא קאמר אלא שנצטוה משה בשחיטה באיזה מקום היא שהיא בצואר וקנה ורוב אחד ורוב שנים אבל עיקר שחיטה בחיה ובעוף ודאי מקרא מפקינן:

ה מְקוֹם הַשְּׁחִיטָה מִן הַחַי הוּא הַצַּוָּאר. וְכָל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה. כֵּיצַד. בַּוֵּשֶׁט מִתְּחִלַּת הַמָּקוֹם שֶׁכְּשֶׁחוֹתְכִין אוֹתוֹ מִתְכַּוֵּץ עַד מָקוֹם שֶׁיַּשְׂעִיר וְיַתְחִיל לִהְיוֹת פְּרָצִין פְּרָצִין כְּכֶרֶס. זֶה הוּא מְקוֹם הַשְּׁחִיטָה בַּוֵּשֶׁט:

מגיד משנה מקום השחיטה וכו'. בפ' השוחט (כ"ז:) אמר רב (הונא) [כהנא] מנין לשחיטה שהיא מן הצואר שנאמר ושחט את בן הבקר ממקום ששח חטהו. ופירש''י ששח שכופף. חטהו הכשירהו לאכילה וטהרהו. ואקשו להאי לישנא ואוקמוה דשחיטה מן הצואר הללמ''מ. ורב יימר נפק ליה שחיטה מן הצואר מדכתיב וזבחת ממקום שזב [חתכהו] [חתהו] ופירש''י ז''ל מקום שזב דמו. חתהו שברהו כלומר חתכהו. ואקשו נמי להאי לישנא ואוקמוה אהללמ''מ. ותנא דבי ר' ישמעאל יליף לה מושחט אל תיקרי ושחט אלא ושח חט ממקום ששח חטהו, ופירש''י ז''ל ששח שמוציא קול, ואקשו נמי להאי לישנא ואוקמוה אהללמ''מ. ועוד איכא לישני אחריני בגמ' דילפינן שחיטה מן הצואר מקראי אחריני. ונקט מן החי לאפוקי שש נבילות מחיים דלא מהניא בהו שחיטה משום דלא חשיבי חיים: וכל הצואר כשר וכו'. משנה בפ''ק (דף י"ט:) שכל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה: כיצד בושט וכו'. פ' אלו טרפות (דף מ"ג:) אמר מרי בר מר (אמר מר) עוקבא אמר שמואל כל שחותכו ועומד במקומו זהו ושט עצמו וכל שחותכו ומרחיב זהו תרבץ הושט אמר להו רב פפי מר לא אמר הכי ומנו רב ביבי בר אביי אלא כל שחותכו ועומד במקומו זהו תרבץ הושט אלא איזהו ושט עצמו כל שחותכו וכויץ. ותפס רבינו לשון רב פפי דהוא עיקר: עד מקום שישעיר וכו'. שם (דף מ"ד:) למטה עד כמה א''ר נחמן אמר רבה בר אבוה עד כדי שישעיר ופירש''י שיש שם שער שגורדין בסכין מכרס הפנימי:

כסף משנה מקום השחיטה מן החי. נקט לישנא דמן החי לכלול בהמה וחיה בעוף וי''א דנקט הכי לאפוקי שש נבילות מחיים שהיא חשובה מתה. ומ''ש וכל הצואר כשר לשחיטה. משנה בפ''ק דחולין (דף י"ט). ומ''ש כיצד בושט מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ עד המקום שישעיר, בר''פ אלו טריפות (דף מ"ג:) וכתבו הרי''ף והרא''ש פירש ישעיר דקאי פרצי פרצי דדמיא לכריסא ולפי זה ישעיר הוא מלשון איש שעיר:

לחם משנה כיצד בושט. פרק אלו טרפות (חולין דף מ"ג:) אמר תרבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו ואמרו שם למסקנא דלרב הוי במשהו אף על גב דלא הוי מקום שחיטה וכן פסק רבינו כאן דלאו מקום שחיטה ובריש פרק ששי פסק דהוי במשהו. עוד אמרו שם (דף מ"ד) למעלה עד כמה אמר רב נחמן עד כדי תפיסת יד ופירש רבינו שתי אצבעות ולמטה עד כמה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה עד כדי שישעיר ופירש רש''י שיש שם שער שגורדין בסכין מכרס הפנימי והקשו בגמרא על זה ופסק רבינו כתירוצא קמא דגמרא דליכא חילוק בין תורא לשאר בהמות ולכך סתם ולא חילק:

ו שָׁחַט לְמַעְלָה מִמָּקוֹם זֶה וְהוּא הַנִּקְרָא תַּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט אוֹ לְמַטָּה מִמָּקוֹם זֶה וְהוּא מִתְּחִלַּת בְּנֵי מֵעַיִם שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. וְשִׁעוּר תַּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁחִיטָה לְמַעְלָה בִּבְהֵמָה וְחַיָּה כְּדֵי שֶׁיֹּאחַז [ד] בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו וּבְעוֹף הַכּל לְפִי גָּדְלוֹ וְקָטְנוֹ. וּלְמַטָּה עַד הַזֶּפֶק:

מגיד משנה שחט למעלה ממקום זה וכו'. פשוט שם אחר מחלוקת רב ושמואל דרב סבירא ליה דתרבץ הושט מקום שחיטה ושמואל ס''ל דלאו מקום שחיטה הוא בתר הכי אתא רמי בר יחזקאל ואמר לא תציתו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דרב הכי אמר רב ושט נתנו בו שיעור מכלל דתרבץ בושט לאו מקום שחיטה הוא ע''כ: ושיעור תרבץ וכו'. שם למעלה עד כמה א''ר נחמן עד כדי תפיסת יד. ורבו הפירושים בשמועה זו. שרש''י ז''ל כתב שדעת רבותיו שצריך להניח לצד הראש כשלש אצבעות וארבע וחומרא יתירה היא זו אלא שיש לומר דאיירי בשור הגדול כן פירשו התוס' ושאר כל המינים הכל לפי גדלם וקטנם. והריא''ף פירש כדי תפיסת יד דהיינו שתי אצבעות וכן פירש בה''ג וזהו השיעור כולל לחיה ולבהמה. ורבינו תפס שיטתם דהיינו שתי אצבעות אלא שראיתי מי שפירש בדברי רבינו דשתי אצבעות היינו אצבע ואמה מצד אחד וגודל מצד אחד כנגדם דהיינו דרך השוחט: ובעוף הכל לפי גדלו וכו'. לאפוקי ממקצת גאונים שכתבו דלא שייך בעוף הגרמה כלל והוכיחו דבריהם בקצת ראיות. ולפי שאין הרב מסכים עמהם וראיותיהם אינם עיקר לא הארכתי בהם. וכתב הריא''ה דקבלה בידו מאחיו דשיעור דושט בעוף מלמעלה כנגדו בקנה משיפוי כובע:

כסף משנה שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תרבץ הושט. שם כל שחותכו ועומד במקומו זהו תרבץ הושט וכו' אי זהו ושט עצמו כל שחותכו וכווץ. ומ''ש רבינו שחיטתו פסולה משמע דנבילה הויא שהרי כתב בפרק ג' כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה נבילה ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבילה וקשה דתרבץ הושט וכרס שניקבו לא הויא אלא טריפה ולא נבילה. וי''ל דמש''ה לא אמר רבינו בפ''ג הרי זה נבלה ומטמאה במשא אלא אם אכל ממנה כזית לוקה אבל לענין טומאה לא נחת ומשום דרוב הנזכרות באלו הפרקים הוו נבלות נקט לשון נבילה: ושיעור תרבץ הושט וכו'. בר''פ אלו טריפות (דף מ"ד) למעלה עד כמה אמר רב נחמן עד כדי תפיסת יד והתוס' כתבו פירש בה''ג כדי תפיסת יד כדנקיט איניש בשתי אצבעותיו ודבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם עכ''ל. וכן כתב הרי''ף ופרשי לה רבנן כדי שיתפוס בשתי אצבעות ורש''י פירש בענין אחר:

ז וְאֵי זֶה הוּא מְקוֹם שְׁחִיטָה בַּקָּנֶה. מִשִּׁפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה עַד רֹאשׁ כְּנַף הָרֵאָה כְּשֶׁתִּמְשֹׁךְ הַבְּהֵמָה צַוָּארָהּ לִרְעוֹת. זֶה הוּא מְקוֹם הַשְּׁחִיטָה בַּקָּנֶה. וְכָל שֶׁכְּנֶגֶד הַמָּקוֹם הַזֶּה מִבַּחוּץ נִקְרָא צַוָּאר:

מגיד משנה ואיזהו מקום וכו'. בפ''ק (דף י"ט) והלכתא משפוי כובע ולמטה כשרה דהיינו שייר בחיטי: עד ראש וכו'. בפ' אלו טריפות תני ר' חייא בר יוסף כל הצואר כולו כשר לשחיטה מטבעת הגדולה עד כנפי הריאה תחתונה אמר רבא תחתונה שהיא עליונה שאני אומר כל שפושטת צוארה ורועה ובלבד שלא תאנוס. ופירש''י מטבעת הגדולה כר' יוסי בר' יהודה ומחלוקתו בפ''ק נקט לה ומיהו אנן קיי''ל כר' חנינא בר אנטיגנוס דמשפוי כובע ולמטה כשירה דהיינו למעלה מהטבעת. ובהלכות הריא''ף ז''ל ובקנה דקיי''ל מקום השחיטה משפוי כובע ולמטה עד כנפי הריאה התחתונה שהיא העליונה כשמעמידה הטבח ובלבד שלא יאנוס אותה אחר ולא תאנוס היא את עצמה כלומר שלא תאנוס עצמה באונס אלא כשהיא מושכת צוארה כדרכה ותרעה זהו מקום השחיטה ע''כ. ופירש''י התחתונה כשהבהמה תלויה ברגליה דהיינו עליונה כשיאחז הטבח הקנה:

כסף משנה ואיזהו מקום השחיטה בקנה משיפוע כובע ולמטה. פ' הכל שוחטין (דף י"ח) תנן השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשירה ר' יוסי בר יהודה אומר מלא החוט על פני רובה ומסקנא דגמרא (דף י"ט) והלכתא משיפוע כובע ולמטה כשרה והיינו שייר בחיטי וכן הוא דעת רבינו שכתב כאן משפוי כובע ולמטה ובפ''ג כתב הגרמה וכיצד וכו' וכמו שני חיטין יש בסוף הקנה וכו' שחט בתוך החיטין אם שייר מהן כל שהוא למעלה הרי זו כשרה שהרי שחט משפוי כובע ולמטה ובפירוש המשנה כתב בתוך הטבעת הגדולה יש כמו שני גרגרים מגוף שחוסי וקורין אותם חכמים חיטי. וכתב הטור משיפוע כובע ולמטה והוא קודם שיתחיל הכובע לשפע ולעלות. ומ''ש ולמטה עד ראש כנף הריאה וכו'. באלו טריפות (דף מ"ה) תני ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן כל הצואר כלו כשר לשחיטה מטבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה אמר רבא תחתונה שהיא עליונה שאני אומר כל שפושטת צוארה ורועה ובלבד שלא תיאנס ופירש''י מטבעת הגדולה כרבי יוסי בר יהודה ומחלוקתו בפ''ק נקט לה ומיהו אנן קי''ל כר''ח בן אנטיגנוס דמשפוי כובע ולמטה כשרה דהיינו למעלה מן הטבעת התחתונה כדמפרש רבא תחתונה כשהבהמה תלויה [ברגליה] דהיינו אונות קטנות שהיא עליונה כשאוחזין בקנה והריאה תלויה למטה. כנפי כמה שהם נמתחים ופורשים כנפים למעלה אע''פ שהקנה יורד ביניהם עד מקום חיבורן. וכתב רבינו וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר, ממה ששנינו שכל הצואר כשר לשחיטה נראה שכל הכשר לשחיטה נקרא צואר:

לחם משנה עד ראש כנף הריאה וכו'. בפרק אלו טרפות (דף מ"ה) אמרו כל הצואר כלו כשר לשחיטה מטבעת הגדולה וכו' (עיין בכ"מ) בעי רב חנינא ואיתימא רב חנניא וכו' (עיין בכ"מ בד"ה אנסה הבהמה וכו'). ומשמע בדברי הגמרא דבאנס הוא את הסימנין פשיטא ליה שהיא פסולה ועל דא קאמר רבא ובלבד שלא תאנס וכן ר''י ור''ל אמרו אנס בסימנין וכו' פסולה וא''כ יש לתמוה על רבינו שכתב ששניהם ספק דהא לא איבעיא לן בגמ' אלא אנסה עצמה אבל אנס הוא פשיטא לן כדפרישית. וי''ל דרבינו מפרש דלא שאני לן בין אנסוה לאנסה עצמה ומ''ש רבא ובלבד שלא תאנס ר''ל בין אנסה הבהמה עצמה בין אנס הוא ולא כדפרש''י ז''ל שר''ל דוקא אנס הוא דהא לא תאנס סתמא קאמר ומשמע כל אונס ולפי זה הכי בעי רב חנינא נהי דאמר רבא לא תאנס לכתחלה מיהו אי עבר ועבד שאנסה עצמה וה''ה שאנס הוא מאי ואסיק בתיקו וכיון דאסיק בתיקו מפרש רבינו דמאי דקאמרי ר''י ור''ל אנס בסימנין ושחט פסולה ר''ל פסולה מספק דאסיקו בתיקו:

ח אָנְסָה הַבְּהֵמָה עַצְמָהּ וּמָשְׁכָה צַוָּארָהּ הַרְבֵּה אוֹ שֶׁאִנֵּס הַשּׁוֹחֵט אֶת הַסִּימָנִין וּמְשָׁכָן לְמַעְלָה וְשָׁחַט בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה בַּצַּוָּאר וְנִמְצֵאת הַשְּׁחִיטָה בַּקָּנֶה אוֹ בַּוֵּשֶׁט שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה הֲרֵי זֶה סְפֵק נְבֵלָה:

מגיד משנה אנסה הבהמה וכו'. בעיא שם בלשון רבינו ועלתה בתיקו. ופירשו התוס' אנסה הבהמה עצמה שפשטה ראשה יותר מדאי ליטול ירק בבור וכיוצא: או שאנס וכו'. שם יתיב ר' יוחנן ורשב''ל נפק מלתא מבינייהו אנס בסימנין ושחט פסולה. וצ''ע למה פסק רבינו בזו ספק נבלה כפי הכלל שמסר לנו בפרק ג' שבכל מקום שכתב פסולה דהיא פסולה ודאית דהיא נבילה. ושמא סבירא ליה לרבינו דכל צדדי ספיקי דשייכי בבעיא שייכי בהאי מימרא ולמה נחלוק בבעיא לומר לך (בא) [בזו] ספק נבילה ובזו נבלה אלא ודאי ספוקי תרוייהו ספיקי נינהו. ואם תאמר תלמודא אמאי נסתפק בבעיא ובמימרא פשיטא ליה י''ל דמאי דמספקא ליה לר' חנניה פשיטא ליה לר' יוחנן ולריש לקיש דלר' חנינא מספקא ליה בתרוייהו וחדא מינייהו נקט ולר' יוחנן וריש לקיש פשיטא להו בתרוייהו וחדא מינייהו נקטי. ורבינו ס''ל כר' חנינא דבתרוייהו מספקא ליה ולזה שיתף אותם ביחד. ואפשר נמי לומר דס''ל לרבינו דפסולה דקאמרי ר' יוחנן ור''ל מספק קאמרי שכן יש הרבה בתלמוד ואף בדברי רבינו שנתן כלל בדבריו אנו צריכין לפרש כן בדבריו כמו שנכתוב בפ''ג בס''ד כל שכן בדברי התלמוד. ובמקצת נוסחאות כתוב בהם וניקב במשהו מטרפא שם דקיי''ל שגרגרת שניקבה כשירה היינו דוקא במוקם שחיטה אבל שלא במקום שחיטה אפילו במשהו טריפה:

כסף משנה אנסה הבהמה עצמה. שם בעי רב חנינא ואי תימא רב חנניא אנסה עצמה מהו תיקו יתיב ר' יוחנן ור''ש בן לקיש נפק מילתא מבינייהו אנס בסימנין ושחט פסולה. ופסק רבינו בשניהם ספק נבילה לפי שענין שניהם אחד וכיון שחלוקה ראשונה נשארה בתיקו גם השניה כמוה ור''י ור''ל שפסקו בחלוקה השנייה פסולה נאמר דס''ל כל תיקו דאיסורא לחומרא ולכן אמרו פסולה כלומר מספק אסורה באכילה וכן כשאמר רב ובלבד שלא תאנס משום ה''ט הוא דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואע''פ שנכתבו בגמרא דברי רבא קודם לבעיא זו הנשארת בתיקו לא היה סדרם כך דקודם נשאלה הבעיא ואח''כ אמר רבא ובלבד שלא תאנס או נאמר שחולקין על סתם גמרא שנשארה אצלו הבעיא בתיקו וה''ה לדין השני ולכן פסק רבינו כסתם גמרא א''נ דה''פ ובלבד שלא תאנס זהו מקום השחיטה בעי רבי חנינא האי שלא תאנס דוקא קאמרת דאם נאנסה פסולה או כשירה היא אלא לכתחלה בעי שלא תאנס וסלקא בתיקו ולא שאני לן בין אנסה עצמה לאנס השוחט בכלהו הוו ספק נבלה כסתם גמרא וטעם דין זה דכיון שאנסה הבהמה עצמה ומתחה הסימנין או שאנס השוחט את הסימנין ובשעת שחיטה במקום שחיטה שחט בסימנין אילו היו נשארים כן מתוחים אבל לפי שאחר השחיטה נתכווצו כמנהגן נמצאת השחיטה שלא במקומה לכך הויא ספק דבבחינת שעת השחיטה הוי כשרה ובבחינת אחר השחיטה וקודם לה הויא פסולה ולכן ה''ז ספק נבלה:

ט וְצָרִיךְ הַשּׁוֹחֵט שֶׁיִּשְׁחֹט בְּאֶמְצַע הַצַּוָּאר. וְאִם שָׁחַט מִן הַצְּדָדִין שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְכַמָּה הוּא שִׁעוּר הַשְּׁחִיטָה. שְׁנֵי הַסִּימָנִין שֶׁהֵן הַקָּנֶה וְהַוֵּשֶׁט הַשְּׁחִיטָה הַמְעֻלָּה שֶׁיֵּחָתְכוּ שְׁנֵיהֶן בֵּין בִּבְהֵמָה בֵּין בְּעוֹף. וְלָזֶה יִתְכַּוֵּן הַשּׁוֹחֵט. וְאִם שָׁחַט רֹב אֶחָד מֵהֶן בְּעוֹף וְרֹב הַשְּׁנַיִם בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה וצריך השוחט וכו'. משנה בפ' הכל שוחטין (דף י"ט) השוחט מן הצדדין שחיטתו כשירה. ופירוש המשנה לדעת רבינו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לשחוט באמצע הצואר וזה שלא כדברי רש''י ז''ל שפירש שחיטתו כשירה ואפי' לכתחלה ואיידי דבעי למיתני המולק מן הצדדין תנא נמי השוחט בדיעבד. והתוס' ורבים מהאחרונים הכריעו כדברי רבינו ז''ל ובלבד דלא מספקא ליה אי פגע במפרקת תחלה דאי מספקא ליה הויא ספק נבלה וכך הורו גדולי המורים. ורבינו ז''ל השמיט דין השוחט מן העורף שחיטתו פסולה ואוקמוה בגמרא בשלא החזיר הסימנין אלא חתך המפרקת עד שהגיע לסימנים דקודם שהגיע לסימנים נטרפה בשבירת המפרקת וכדין השמיטה משום דס''ל כדעת התוס' דהשוחט מן הצדדין דוקא בדיעבד ואפילו החזיר הסימנים גזירה אטו לא החזיר וזה ג''כ שלא כדעת רש''י דס''ל דאפילו בלא החזיר שוחטין מן הצדדין ומאחר דהשוחט מן הצדדין לדעת רבינו הוא בדיעבד ואפילו החזיר שוב לא היה צריך להודיענו דין העורף דפשיטא לן דלא מכשרינן בעורף אלא בהחזיר והרי הוא דומה לשוחט מן הצדדין: וכמה הוא שיעור וכו'. פשוט במשנה בפ' השוחט (דף כ"ז) דתנן השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשירה ורובו של אחד כמוהו ואקשינן בגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא עד כמה לישחוט וליזיל אי בעית אימא אאחד בעוף ואי בעית אימא ארובו של אחד כמוהו. והוי יודע שיש מן האחרונים שכתבו בעוף סגיא ליה לכתחלה בסימן אחד ונסתייעו מההוא עובדא דההוא עוף דהוה ממסמס קועיה דמא דקא אמרי נבדקיה לקנה ולשחטיה, ולאו סייעתא היא דהתם נמי כדיעבד דמי כיון דאין לו היתר אלא בשחיטת סימן אחד. אבל מדברי הריא''ף נראה דבסימן אחד סגי לכתחלה דכתב ורובו של אחד כמוהו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה מיבעי ליה למישחטיה כוליה סימן. נראה שהוא ז''ל מפרש דהני תרי לישני דאיבעית אימא פליגי אהדדי דללישנא קמא דוקיא דהשוחט אאחד בעוף קאי אבל לכתחלה שנים בעוף נמי בעינן, וללישנא בתרא לא קיימא דוקיא דהשוחט אלא ארובו של אחד כמוהו קאי דלכתחלה שוחט אחד שלם בעוף ושנים שלמים בבהמה ובחיה ודכולי עלמא מדאורייתא ברוב אחד סגי בעוף הילכך כיון דלהלין תרי לישני בתקנתא דרבנן קמיפלגי וקיי''ל בשל סופרים הלך אחר המקיל עבדינן כלישנא בתרא דבעוף סגי ליה בסימן אחד לכתחילה זהו דעתו של הריא''ף. אבל דעת רבינו דהני תרי לישני תרוייהו איתנהו דלתרוייהו ודאי בעינן לכתחלה בין בעוף בין בבהמה שני הסימנים מדרבנן ומדאורייתא רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה סגי אלא שהאחד מפרש דוקיא דהשוחט אאחד בעוף ואידך מפרש ליה ארוב אחד כמוהו כדי ליישב לישנא דהשוחט אבל בעיקר דינא לא פליגי דלתרוייהו בעינן לכתחילה שני הסימנים בין בבהמה בין בעוף וכ''כ הרשב''א ז''ל בחידושיו: ולזה יתכוין השוחט וכו'. מוכח לה רבינו מההוא עובדא דמייתי בירושלמי בההוא דשחט רובא דתרי סימני ואתי למשאל קמי ההוא צורבא מרבנן ואמר ליה למה אתכוונת א''ל לתרוייהו ולא יכילית א''ל שחיטה מיהו כשירה הואי ואת לא תכוין מכאן ואילך משום שצריכה אימון ידים: ואם שחט וכו'. פשוט במשנה פרק השוחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשירה ובגמרא יהיב טעמא למלתא בברייתא דתאני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וגו' הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים לחייב בשני סימנים אי אפשר שהרי הוקש לדגים לפטרו בלא כלום אי אפשר שהרי הוקש לבהמה הא כיצד הכשרו בסימן אחד. ועוד איתא התם דבהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים ועוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד ומנלן שנברא מן הרקק כתוב אחד אומר ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף וגו' אלמא ממיא איברו וכתיב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים אלמא מארעא א''ל מן הרקק נבראו, ופירש''י רקק גרביל''א שיש בה מים ויבשה. ומה שאמור כאן הכשרו בסימן אחד לא לכתחלה נאמר לפי דעת רבינו אלא הכשרו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה צריך שני סימנים. וא''ת והרי לגבי בהמה תאני הכשרה בשני סימנים והיינו על כרחך לכתחלה. יש לומר דנקט הכשרה בבהמה אגב רישא דנקט הכשרה בעוף אבל האי כדיניה והאי כדיניה ובגמרא איכא מאן דס''ל דהאי חד דמכשירין דוקא ושט ולא קנה ואידחי וקיי''ל או זה או זה. ובמתני' קתני ר' יהודה אומר עד שישחוט את הורידין ולפי שאין הלכה כר' יהודה לא כתבה רבינו. וכתב הרא''ש דכר' יהודה קיי''ל מדקא אמרינן הזהרו בורידין כר' יהודה ומיהו ר' יהודה דוקא לכתחלה קאמר ורבינו בפירוש המשניות כתב דאין הלכה כר' יהודה ואפשר משום דס''ל דר' יהודה לעיכובא קאמר אבל לכתחלה אפשר דרבינו כר' יהודה ס''ל ומה שלא כתבו כאן משום דלענין שחיטה לא מעכב אלא לענין חששא דלמא אתי בעוף לצלותו שלם. תדע דהרי לר' יהודה אם נקבץ בקוץ בשעת שחיטה שפיר דמי:

לחם משנה וצריך השוחט שישחוט וכו'. בפ' הכל שוחטין (דף י"ט:) אמרו במשנה השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה וכו' ורש''י ז''ל פירש דה''ה לכתחלה ואיידי דבעי למיתני המולק מן הצדדין תנא נמי השוחט והתוס' פירשו דדוקא בדיעבד וכן דעת רבינו: וכמה הוא שיעור כו'. בריש פרק השוחט (דף כ"ז) תנן השוחט אחד בעוף וכו' (עיין בכ"מ בד"ה וכמה הוא שיעור וכו' עד ורבינו פסק כו') וכיון דבאיבעית אימא קמא אמרו בפירוש דבעוף בעינן לכתחלה תרתי לכך פסק רבינו כן דאב''א בתרא לא פליג אקמא בדינא אלא דבעי לאוקמי לכתחלה לא אפילו בבהמה:

י שָׁחַט הָאֶחָד כֻּלּוֹ וְחֶצְיָהּ הַשֵּׁנִי בִּבְהֵמָה שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. רֻבּוֹ שֶׁל זֶה וְרֻבּוֹ שֶׁל זֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁחַט מִכָּל אֶחָד מֵהֶן אֶלָּא יֶתֶר עַל חֶצְיוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. כֵּיוָן שֶׁשָּׁחַט יֶתֶר עַל חֶצְיוֹ כָּל שֶׁהוּא רֻבּוֹ הוּא:

מגיד משנה שחט האחד כולו וכו'. כלשון המשנה דתנן ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה. וכתבו בתוס' דקתני האי בד''א משום דאע''ג דאחד וחצי טפי מרוב שנים אעפ''כ שחיטתו פסולה: רובו של זה וכו'. יש כאן מקום עיון בדברי רבינו שנראה שדין זה כבר ביאר אותו למעלה באמרו אם שחט רוב אחד בעוף ואם בא להודיענו דהאי רוב סגי כחוט השערה שם במקומו היה ראוי לסיים ולומר ואפילו כחוט השערה יתר על חציו רובו הוא. ועוד נראה לכאורה שבדבריו שכתב כאן יש בהן יתור שמאחר שכתב אע''פ שלא שחט מכל אחד יתר על חציו אלא כחוט השערה כשירה פשיטא דהוי רובו וא''כ למה חזר ופירש כיון ששחט יתר על חציו רובו הוא. וכעין קושיא ראשונה שהקשיתי על רבינו הקשו בגמרא על משנה דהשוחט שהקשו שם רוב אחד בעוף וכו' תנינא חדא זימנא רובו של אחד כמוהו ותירצו חדא בחולין וחדא במוקדשין ונתנו שם בגמרא צריכות לשניהם. ותימה הוא אם רבינו נקט זה בדבריו. דבשלמא במתני' שייך למימר דדרך התנא לאשמועינן במתני' כל מה דאפשר אבל בדברי רבינו עדיין צ''ע. וליתור דבריו י''ל דאתא לאשמועינן משום דפליגי בגמרא רב ורב כהנא דרב אמר מחצה על מחצה כרוב ורב כהנא אמר דמחצה על מחצה לא הוי כרוב. ובתר הכי אמרינן דכ''ע מחצה על מחצה אינו כרוב וכי אתמר דרב ורב כהנא לענין פסח אתמר. ואוקימנא דבעינן רובא ורובא דמינכר ולפי שהיה עולה על דעתי דרובא דמינכר הוי רוב גדול לזה כתב רבינו דכחוט השערה סגי והכי איתא בת''כ להבדיל בין הטמא ובין הטהור וגו' אין צ''ל בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם אלא בין שנשחט רובו של סימן לנשחט חציו וכמה בין חציו לרובו כמלא חוט השערה:

כסף משנה (ט-י) וצריך השוחט וכו' ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה. משנה פרק הכל שוחטין (דף י"ט:) השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה וס''ל לרבינו כמו שפירשו התוס' והר''ן דדיעבד אין לכתחלה לא ואפילו החזיר הסימנין גזירה אטו לא החזיר ואע''ג דתנן השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה התם ע''כ אית לן למימר דאגב דקתני המולק דיעבד קתני נמי השוחט: וכמה הוא שיעור השחיטה וכו'. משנה ריש השוחט (דף כ"ז) השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו וכו' חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה ובגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל איבעית אימא אאחד בעוף ואי בעית אימא ארובו של אחד כמוהו ורבינו פסק כחומרי דתרי לישני כמש''ל וכן דעת הרשב''א והרא''ש. ומ''ש רבינו רובו של זה ורובו של זה וכו'. מסקנא דגמרא התם (דף כ"ט) דכ''ע מחצה על מחצה אינו כרוב ותניא בת''כ להבדיל בין הטמא ובין הטהור אין צ''ל בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם אלא בין נשחט רובו של סימן לנשחט חציו וכמה בין חציו לרובו כמלא חוט השערה:

יא שָׁחַט חֶצְיוֹ שֶׁל זֶה וְחֶצְיוֹ שֶׁל זֶה אֲפִלּוּ בְּעוֹף שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. קָנֶה שֶׁהָיָה חֶצְיוֹ פָּסוּק וְשָׁחַט עַל מָקוֹם הֶחָתוּךְ מְעַט וְהִשְׁלִימוֹ לְרֹב בֵּין שֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט בַּמָּקוֹם הַשָּׁלֵם וּפָגַע בַּחֲתָךְ בֵּין שֶׁהִכְנִיס אֶת הַסַּכִּין בַּחֲתָךְ וְהִשְׁלִימוֹ לְרֹב שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה שחט חציו של זה וכו'. משום דאכשרינן בעוף ברובו הוה ס''ד דשני חצאין נפישי מרובו של אחד קמ''ל דרוב אחד בעוף בעינן דוקא. והכי איתא בברייתא (כ"ח:) תניא כוותיה דרב חסדא ב' חצאין בעוף פסול ואין צ''ל בבהמה. ואע''ג דבמתניתין תנן חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה דנראה דוקא חצי אחד בעוף אבל תרי חצאי לא. כבר תירצו התוס' ואמרו ה''ה חצי כל אחד ואגב רוב אחד נקט חצי אחד: קנה שהיה וכו'. פשוט שם כלשון רבינו ת''ש הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו לרוב שחיטתו כשירה. ומה שהאריך רבינו בלשונו בין שהתחיל, דבריו בנויים על ההיא דגרסינן בפ''ק (י"ט:) שחט במקום נקב מהו א''ל שחיטתו כשרה שחט ופגע בנקב מהו א''ל שחיטתו פסולה אזל ר' אבא אמרה קמיה דר' אלעזר אזל ר' אלעזר אמרה קמיה דר' יוחנן א''ל מאי שנא א''ל שחט במקום נקב נעשה כמי ששחט עכו''ם וגמר ישראל שחט ופגע בנקב נעשה כמי ששחט ישראל וגמר עכו''ם קארי עליה עכו''ם עכו''ם ופירש''י כל דבריך אתה תולה בעכו''ם ולא דמי בשלמא התם מדהוה ליה לישראל למשחט כולה ולא שחט כי נפקא חיותא בידא דעכו''ם קא נפקא אלא הכא מכדי משחט שחיט מה לי במקום נקב מה לי פגע בנקב:

כסף משנה שחט חציו של וכו'. ברייתא שם (דף כ"ח:) שחט שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צ''ל בבהמה: קנה שהיה וכו'. גם זה ברייתא שם הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שחיטתו כשרה. ומ''ש רבינו בין שהתחיל לשחוט במקום השלם וכו'. דבר פשוט הוא שהכל אחד:

לחם משנה קנה שהיה חציו פסוק וכו'. שם (דף כ"ט) אמרו הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שחיטתו כשרה עוד אמרו שם (דף כ"ח) ת''ש דההוא בר אווזא דהוה בי רבא אתא כי קא ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר נבדקיה דלמא במקום נקב קא שחיט נבדקיה והדר נשחטיה והא אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים א''ל רב יוסף בריה נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר נהפכיה לושט ולבדקיה ע''כ. מכאן דצריך לשחוט הקנה לבד ואח''כ בודק הושט והיינו דוקא בעוף ורבינו לא ביאר כאן זה מפני שסמך על מ''ש בפ''ג שחט העוף ואינו יודע אם ניקב הושט או לא ניקב חוזר ושוחט הקנה וכו' אם לא נמצא בו טיפת דם וכו' ואותו הדין נלמד מההוא דממסמס קועיה ודין זה א''א אלא בחציו פגום דאי רובו פגום נתבאר לקמן בפ''ג דהיכא דנפסק רוב הקנה פסולה. ומה שכתב רבינו שנשחט על מקום החתוך מעט כתבו ההגהות הנזכרות דכתב כן מפני שאחר השחיטה צריך לבדוק הבהמה משום ספק דרוסה ולכך בעינן שיהא השחיטה על מקום החתך כדי שאח''כ יבדוק כל הסימנים. ולי נראה דא''א לומר כן דהא גבי ההיא דממסמס קועיה כתב רש''י ז''ל ומשום ספק דרוסה לא בעינן למבדקיה דתלינן בכלבא או בקנה דאמרי' התם ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא ע''כ. וגמרא ערוכה היא זו בפ' אלו טרפות (דף נ"ג) ולא מצי פליג רבינו עלה ואפילו נאמר דמפרש רבינו בההיא דממסמס קועיה כדברי ריב''א ז''ל שפירשו התוס' שם דטעמא משום ספק דרוסה ולא משום דתלינן בקניא דאי תלינן בקניא בדיקה כלל לא בעי אי אפשר לומר כן דהריב''א ז''ל לא קאמר הכי אלא דמוקי ההיא דממסמס קועיה שראינו חתול שנכנס אחריו כדפירש שם הרא''ש וזה לא הוזכר כאן בדברי רבינו כלל ועוד דלהריב''א מה שאמרו בגמרא ושט אין לו בדיקה מבחוץ היינו לענין דרוסה אבל לא לענין נקובה ורבינו כתב לקמן בפ''ג דאין לו בדיקה לענין נקב שכתב ושט אין לו בדיקה נראה דידוע שהיה נקוב. לכנ''ל ודאי דרבינו מפרש כפירוש רש''י ז''ל ולא חיישינן כאן כלל לספק דרוסה ובחצי קנה פגום לא בעינן למיבדקיה משום ספק דרוסה כלל אלא אי ניקב הושט כדפרישית למעלה וכ''ת א''כ אמאי כתב רבינו על מקום החתך י''ל דלרבותא נקטיה לא מיבעיא היכא דחתך במקום אחר דאז שחט שחיטה גמורה אלא אפילו במקום החתך שהרי הוא לא שחט הרוב אלא הקנה הוא ששחטו והוא לא עשה אלא השלמת הרוב אפ''ה כשר. זה נ''ל ברור ונכון והכי משמע בפ''ק (דף י"ט) דאמרינן התם שחט במקום נקב מהו עוד שם שחט ופגע בו נקב מהו משמע דמיבעיא הכי משום דגריעי:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן