הלכות שחיטה - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שחיטה - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל בְּהֵמָה אוֹ עוֹף שֶׁנּוֹלד בָּהֶן סְפֵק טְרֵפוֹת מִטְּרֵפוֹת אֵלּוּ. כְּגוֹן בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה וְלֹא הָלְכָה. אוֹ שֶׁנִּדְרְסָה בִּידֵי חַיָּה וְאֵין יָדוּעַ אִם הֶאֱדִים בָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִם אוֹ לֹא הֶאֱדִים. אוֹ שֶׁנֶּחְבְּסָה גֻּלְגָּלְתָּהּ וְאֵין יָדוּעַ אִם רֻבָּהּ אוֹ מִעוּטָהּ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אִם הָיָה זָכָר וְשָׁהָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שְׁלֵמָה כִּשְׁאָר כָּל הַבְּהֵמוֹת. וְאִם הָיְתָה נְקֵבָה עַד שֶׁתֵּלֵד. וּבְעוֹף בְּזָכָר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וּבִנְקֵבָה עַד שֶׁתֵּלֵד כָּל הַבֵּיצִים שֶׁל טְעִינָה הָרִאשׁוֹנָה וְתִטְעֹן טְעִינָה שְׁנִיָּה וְתֵלֵד:

מגיד משנה כל בהמה וכו'. פשוט שם והלכתא בזכר י''ב חדש ובנקבה כל שאינה יולדת: ובנקבה עד שתלד וכו'. פשוט שם (נ"ח) אמר אמימר הני ביעי דספק טריפה דשיחלא קמא משהינן להו אי הדרה וטענה שריין ואי לא אסירי:

כסף משנה כל בהמה או וכו' אם היה זכר ושהה י''ב חדש וכו' ואם היתה נקבה עד שתלד ובעוף בזכר י''ב חדש וכו'. פ' א''ט (דף נ"ז:) גמ' נשתברו רגליה אמר רב הונא סימן לטריפה י''ב חדש ואמרי' נמי סימן לטריפה כל שאינה יולדת ומשמע לן דההיא די''ב חדש מיתוקמא בזכר וההיא דאינה יולדת בנקבה, וגבי עוף נקבה אמרי' (דף נ"ח) אמר אמימר הני ביעי דספק טריפה דשיחלא קמא משהינן להו אי הדרה וטענה שריין ואי לא אסירן:

לחם משנה כל בהמה או עוף וכו'. פרק אלו טרפות (דף נ"ח) אמרו והלכתא בזכר כל י''ב חדש בנקבה כל שאינה יולדת כלומר שאם עברה אחר שנעשה טרפה וילדה כשרה:

ב וְאָסוּר לִמְכֹּר סְפֵק טְרֵפָה זוֹ לְנָכְרִי בְּתוֹךְ זְמַן זֶה שֶׁמָּא יִמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל:

מגיד משנה ואסור למכור ספק וכו'. פשוט שם מההוא שרקפא דאתי לקמיה דרב וכו' ומקשה שם התלמוד וליזבינינהו לנכרי ומפרקינן אתי ליזבונינהו לישראל ש''מ שאסור למכרם לנכרי שמא יחזור וימכרם לישראל. ועם היות דמההוא עובדא נראה דאסור לשהות ספק טריפה דאקשינן תמן ולישהינהו י''ב חדש ומפרקינן אתי בהו לידי תקלה דשמעינן מינה דאסור להשהותם ומהאי מימרא שכתבתי לעיל נראה דמותר להשהותם, רש''י ז''ל תקן זה שכתב איידי דהוו בהו טובא לא מצי לאזדהורי בהו נראה מתוך דבריו שאם היה אחד יכול להזהר בו ומשהינן ליה:

כסף משנה ומ''ש ואסור למכור ספק טריפה זו (וביציה) לנכרי תוך זמן זה וכו'. שם (דף נ"ג:) ההוא שרקפא כלומר סל מלא עופות ספק דרוסות דאתא לקמיה דרב שדרינהו לקמיה דשמואל חנקינהו ושדינהו בנהרא ופריך וליזבנינהו לנכרי ומשני אתי לזבונינהו לישראל:

ג כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף בְּחֶזְקַת [א] בְּרִיאִים הֵם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם שֶׁמָּא יֵשׁ בָּהֶן טְרֵפָה. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּשָׁחֲטוּ שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה אֵינָן צְרִיכִין בְּדִיקָה שֶׁמָּא יֵשׁ בָּהֶן אַחַת מִן הַטְּרֵפוֹת. אֶלָּא הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת הֶתֵּר עַד שֶׁיִּוָּלֵד לָהֶן דָּבָר שֶׁחוֹשְׁשִׁין לוֹ וְאַחַר כָּךְ [ב] בּוֹדְקִין עַל אוֹתוֹ דָּבָר בִּלְבַד:

מגיד משנה כל בהמה וכו'. דעת רבינו כדעת רש''י ז''ל דבתר דשקלי וטרי בהאי מלתא דאמרי התם (י"א) מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ואסיקו לבסוף הכא נמי היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ופסק רש''י ז''ל כי כל התירוצים האלו שמתרץ התלמוד תירוצים דחוקים הם ואין עומדין עליהם א''ו סומכין על הרוב מטעם הלמ''מ אפי' היכא דאפשר או מפשט הכתוב אחרי רבים להטות דמשמע בין רובא דאיתיה קמן בין רובא דליתיה קמן דמאי שנא האי מהאי ואהא מלתא סמכינן ולא בדקינן כל י''ח טריפות ונקובת הריאה משום דשכיח בה ריעותא בדקינן והיכא דאתרמי דאיפרק ריאה ולא בדק מתאכלה דסמכינן אהא ואדרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר היא עומדת ואין מפרסמין הדבר וזהו דעת רבינו וכמו שנכתוב בס''ד:

כסף משנה כל בהמה חיה וכו'. פ' א''ט (דף נ"א) גמ' נפלה מן הגג ההיא אימרתא דהואי בי רב חביבא דהוו שדיין כרעא בתרייתא אמר רב יימר הא ודאי שגרונא נקטה מתקיף לה רבינא ודילמא חוט השדרה איפסיק בדקוה ואשכחוה כרבינא ואפי' הכי הילכתא כרב יימר מאי טעמא שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח הרי דאפי' היכא דאיכא ריעותא קצת כיון דפיסולא לא שכיח לא בעי בדיקה כ''ש היכא דליכא ריעותא כלל ובריש חולין אמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה:

ד כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁמַט הַגַּף שֶׁל עוֹף בּוֹדְקִין אֶת הָרֵאָה שֶׁמָּא נִקְּבָה. נָפְלָה הַבְּהֵמָה בּוֹדְקִין אוֹתָהּ שֶׁמָּא נִתְרַסְּקוּ אֵיבָרֶיהָ. נִתְרַצֵּץ עֶצֶם הָרֹאשׁ בּוֹדְקִין קְרוּם שֶׁל מֹחַ שֶׁמָּא נִקַּב. הִכָּה אוֹתָהּ קוֹץ אוֹ נִזְרַק בָּהּ חֵץ אוֹ רֹמַח וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְנִכְנַס לַחֲלָלָהּ חוֹשְׁשִׁין לָהּ וּצְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד כָּל הֶחָלָל שֶׁמָּא נִקַּב אֶחָד מִן הָאֵיבָרִין שֶׁתִּטָּרֵף בִּנְקִיבָתָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ה לְפִיכָךְ רֵאָה שֶׁהֶעֶלְתָה צְמָחִין אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ סִרְכוֹת כְּמוֹ חוּטִין תְּלוּיִין מִמֶּנָּה וְלַדֹּפֶן אוֹ לַלֵּב אוֹ לְטַרְפַּשׁ הַכָּבֵד חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נִקְּבָה וּצְרִיכָה בְּדִיקָה. * וְכֵן אִם נִמְצָא בָּהּ אֲבַעְבּוּעַ מָלֵא לֵחָה חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִקַּב סִמְפּוֹן שֶׁתַּחְתָּיו וּצְרִיכָה בְּדִיקָה:

ההראב"ד וכן אם נמצא בה אבעבוע כו'. א''א ברוב דברים לא יחדל פשע ואם ניקב סימפון שתחתיו מה בכך והלא לא אמרו אלא סמפון שניקב לחבירו טרפה:

מגיד משנה לפיכך ריאה שהעלתה וכו'. דעת רבינו בפירוש ההלכה כדעת ר''ת וה''ר זרחיה וקצת מהגאונים דסברי באותה סוגיא דריאה הסמוכה לדופן וכו' ואמרינן היכי עבדינן לה אמר רבא רבין בר שבא אסברא לי מייתינן סכינא וכו' רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק בפושרי שדעתם לומר שרב נחמיה להקל בא להכשירה ע''י בדיקה אע''ג דליכא מכה בדופן ופסקו הלכה כמותו משום דמעשה רב ועוד דשקלינן וטרינן ואמרינן אתון אהא מתניתו לה אנן אהא מתנינן לה ומדשקלי וטרו בה בגמ' אהיכא אתמר ש''מ דהלכתא כרב נחמיה בריה דרב יוסף וכן עושין מעשה בכל סירכא דריאה חוץ מתרתי אוני דסריכן להדדי שלא כסדרן כדמפרש בגמ' ודבר ברור הוא ואין לחוש. אלו הם דברי ר''ת. ויש ללמוד מתוך דבריו דאפי' כשהיא סרוכה עינוניתא דורדא לכיסא דיש לה היתר ע''י בדיקה שהרי לא הוציא מהכלל אלא תרתי אוני דסריכן להדדי אבל שאר כל המקומות עושין מעשה להכשירה ע''י בדיקה ואע''ג דקי''ל דאין למדין מהכללים אפי' במקום שנאמר חוץ כתבו התוס' דה''מ במשנה או בברייתא אבל בדברי האמוראים ואין צ''ל בדברי הפוסקים למדין מהם במקום שנאמר חוץ וכן הדין נותן לדעת אלו אע''פ שיש מקצת מהמורים [שמדמין] אותה לתרתי אוני דסריכן להדדי שאין בדיקה מועלת להן אינו נראה כן מתוך דברי רבינו זרחיה הלוי. ועוד כתב בעל העיטור וז''ל ולפי הספרים רואה אני לבדוק בפושרין ריאה הסרוכה לדופן אע''ג דליכא ריעותא וה''ה לכל סירכא דאיכא למיתלי במידי דלא מטרפא כגון לחזה או לשמנונית הלב ולשמנוניתא דחזה וזולתן דכולהו איתנהו בכלל ריאה הסרוכה לדופן שלא במקום רביתה לבר מאונא לאומא ואונא לאונא שלא כסדרן משום דאי אינקיב האי וכו'. ויש לנו להעמיד הספרים ולהוציא מלבן של צדוקים המפקפקים ואומרים שהרי יש בינינו בהמות שלא ימצא אחת מהן כשרה והן יולדות וחיות ומסתברא לן דכשרות הן בבדיקה בפושרין וכשהן טריפה מפני שאין בודק הוא עכ''ל ז''ל. הרי נראה בפירוש דבכ''מ שתסתרך חשבינן לה כדופן דמכשרינן לה ע''י נפיחה חוץ מאונא לאומא או לאונא כשהם שלא כסדרן כמו שפירשנו. ובס' העיטור כתובה שאלת ר''ת ותשובתו ובסוף דבריו כתב ולהתיר בבדיקה דרב נחמיה ריאה הסרוכה לדופן אני עושה מעשה בבהמה של ישראל אבל לא בשל עכו''ם דאין כאן חסרון דהא רבא גופיה דקאמר רבין בר שבא אסברא לי ורב נחמן בר יוסף בדק לה בפושרין ומעשה רב ובלשון מעשה קאמר לה ולא קאמר ר''נ בריה דרב יוסף אמר בדיק ליה בפושרי. ורבינו שמואל אבן גמע כתב דמפרקינן לה לסירכא ונפחינן לה אי מפיק זיקא טריפה אי לא אימא עילאה אינקיב תתאה לא אינקיב וכשרה. אח''כ כתב בעל העיטור וז''ל אחר שראיתי דעת ר''ת אם הייתי בכנופיא עם רבותי הייתי נוטה לצד היתר משום תרי ספיקי. משום ספיקא דדופן וספיקא דאימא עילאה אינקיב תתאה לא אינקיב אלא באונא לאומא או לאונא שלא כסדרן לחוד דאע''ג דלא מפקא זיקא טריפה. ומדבריו דקאמר לחוד אתה למד דאפי' עינוניתא דורדא דעתו להתיר ע''י נפיחה כשהיא דבוקה לכיסה:

כסף משנה ומה שכתב רבינו לפיכך ריאה שעלתה צמחים או שנמצאו סירכות וכו', הכל ביארתי יפה בפרק שביעי: ומה שכתב וכן אם נמצא בה אבעבוע מלא ליחה חוששין שמא ניקב הסמפון תחתיו וצריכה בדיקה. כתב הראב''ד ברוב דברים לא יחדל פשע וכו'. וכבר כתבתי בפרק שביעי שרבינו למדה מריאה שנשפכה כקיתון ושהמפרשים חולקין עליו. וכתב רבינו שמן הדין היה שאם הריאה תלויה בסירכות וכו' שבודקין אותה בפושרים אלא שלא נהגו כן, והראב''ד ז''ל כתב בהשגות על מה שכתב רבינו ואף על פי שאלו הן הדברים הנראים מדברי חכמי הגמרא א''א אין נראין וכו'. מה שכתב שאינן נראים הוא מפני שסובר כהרי''ף שהשמיט ההיא (דף מ"ח) דרב נחמיה בדיק לה בפשורי דמשמע ליה דלאיפלוגי אתא ולא קיימא לן כוותיה ורבינו סובר כשיטת ר''ת שכתבו הרשב''א והר''ן והמרדכי שמפרש דרב נחמיה קאי אליכא ריעותא בדופן ואפי' העלתה צמחים ואפילו הכי מכשיר לה על ידי בדיקת פשורי והלכתא כוותיה מדקאמר בדיק ליה בפשורי משמע שהיה עושה מעשה ועוד מדשקלינן וטרינן בגמרא אהיכא אתמר משמע דהלכתא כוותיה. ומ''ש והרי הוא חוזר ממ''ש למעלה טעמו לומר שבפרק ז' כתב שריאה הסמוכה לדופן בין שהעלתה צמחים בין שלא העלתה צמחים חוששין לה שמא ניקבה וכיצד עושין בה מפרקין אותה וכו' וחילק בין יש מכה בדופן לאין בה מכה ולא הזכיר בדיקת פושרין וכאן לא חילק בין יש מכה בדופן לאין בה והזכיר בדיקת פושרין ובמה שכתבתי בפ''ז לפרש דברי רבינו נתיישב זה:

לחם משנה לפיכך ריאה שהעלתה צמחין וכו'. שם (דף מ"ח) אמרו ריאה שהעלתה צמחין מהו א''ל כשרה א''ל אף אני אומר כן אלא שהתלמידים מזדנזין בדבר דאמר רב מתנא מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה אמר ליה ההיא בכוליא איתמר ע''כ. וכתבו התוס' ז''ל כשרה הא דאמרינן לעיל דחוששין לה היינו בסרוכה לדופן דמוכחא מילתא שהסירכא מחמת נקב אבל רבינו נראה שאינו מחלק בהאי חילוקא דסרוכה ומפרש דמאי דאמר כשרה הוא בענין האמור למעלה דבודקין אותה. וא''ת כאן כתב דבעינן בדיקה ולמעלה בפ' ז' כתב הריאה שנמצאו בה אבעבועות וכו' או ליחה הנמשכת וכו' או ליחה יבשה וכו' דהיינו מוגלא דמותרת דמשמע בלא בדיקה וכאן כתב גבי צמחין דבעיא בדיקה ובגמ' מוכח דצמחין ומוגלא חדא מילתא היא דהא הקשו ממוגלא לצמחים ואם נאמר דמותרת דקאמר התם איירי בבדיקה כמו שיפרש כאן לא מסתבר דבמים זכים ליבעי נמי בדיקה אלא שנאמר דכתב לשון מותרת שהוא לשון סתמי כלומר למים זכים ודאי דיהא מותרת לגמרי אבל בליחה בעינן בדיקה כמו שאבאר אבל מחמת המוגלא היא מותרת אם לא יהיה שם נקב ואם היינו מפרשים דמה שאמר שם רבינו וכשמוציאה הליחה ובודק אותה דקאי אותה בדיקה לריאה הא א''ש דהוזכר כבר שם הבדיקה בפירוש ואפי' אם נפרש דהבדיקה קאי לליחה לראות אם היא סרוחה או לא מ''מ יש ליישבו כדפרישית: וכן אם נמצא אבעבוע כו'. כאן השיגו הר''א ז''ל דאם ניקב סמפון שתחתיו מה בכך הא ניקב לחבירו לבד הוא דאמרינן דטרפה אבל ניקב לבשר המגין אותו ודאי כשרה ולא השיגו בפ''ז כלל שכתב וכשמוציא הלחה וכו' צריך לבדוק הסמפון שתחתיה, ונראה שטעמו משום דשם כתב שנמצאו בה אבעבועות אם היו מלאים וכו' כיון שיש אבעבועות הרבה אפשר שהסמפון שניקב יש אבעבוע אחר כנגדו ואינו נקרא בשר מגין אבל הכא שכתב נמצא אבעבוע אחד כיון שאין שם אלא אבעבוע אחד הרי יש שם בשר מגין וא''כ אמאי אמר דבודק הסמפון, ורבינו אפשר שדעתו שם וכאן אחת היא וכאן אע''פ שסתם סמך על מה שכתב שם וראיתי בספר אחד כאן בדברי רבינו שנמצא בה אבעבועות כמו שכתב שם:

ו מִן הַדִּין הָיָה עַל דֶּרֶךְ זוֹ שֶׁאִם נִמְצֵאת הָרֵאָה תְּלוּיָה בְּסִרְכוֹת כְּמוֹ חוּטִין. אִם הָיוּ מִן הָאוֹם שֶׁל רֵאָה וְלַדֹּפֶן אוֹ שֶׁהָיוּ לַלֵּב אוֹ לְטַרְפַּשׁ הַכָּבֵד שֶׁחוֹתְכִים אֶת הַסִּרְכָא וּמוֹצִיאִין אֶת הָרֵאָה וְנוֹפְחִין אוֹתָהּ בְּפוֹשְׁרִין. אִם נִמְצֵאת נְקוּבָה טְרֵפָה. וְאִם לֹא נִתְבַּעְבֵּעַ הַמַּיִם הֲרֵי הִיא שְׁלֵמָה מִכָּל נֶקֶב וּמֻתֶּרֶת וְסִרְכָא זוֹ לֹא הָיְתָה בִּמְקוֹם [ג] נֶקֶב אוֹ שֶׁמָּא נִקַּב קְרוּם הָעֶלְיוֹן בִּלְבַד. וּמֵעוֹלָם לֹא רָאִינוּ מִי שֶׁהוֹרָה כָּךְ וְלֹא שָׁמַעְנוּ מָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ כָּךְ:

לחם משנה סירכא זו לא היתה במקום נקב כו'. שם (דף מ"ו) גבי כסדרן כשרה פירש שם רש''י ז''ל שטעם איסור הסירכא מפני שאין סירכא בלא נקב והתוס' כתבו שם שהטעם מפני שעתידה להתפרק ולהעשות נקב וחזרו ודחו טעם זה מפני היתר הנפיחה דמה איכפת לן כשנפחו אותה ולא נמצאת נקב הא טעמא לא הוי אלא מפני שעתיד להעשות נקב, ורבינו שכתב שמדין הגמ' הותרה הנפיחה משמע דלית ליה אלא טעמא דאין סירכא בלא נקב ועדיין קשה דאי טעמא הוי דשסרוכה ללב אמאי כתב דכשרה בנפיחה הא ודאי דאין סירכא בלא נקב ודילמא הלב אינקיב לבית חללו וטרפה לכך נראה דהוא ז''ל סובר שאין אנו תולים הנקב אלא בריאה שהסירכא שבאה משם היא מחמת רוב המאכל ונעשה חוט עב ויצא משם והיה נקב אבל בלב או בשאר מקומות לא תלינן נקב כלל אלא ריר בעלמא וראיה לדבר דאל''כ כשתסרך הלב לדופן או לשום מקום אחר אמאי לא מטרפינן לה דילמא ניקב הלב וכן כשתסרך המסס או שום אחד מהאיברים שתטריף בנקיבה הוה לן למיסר משום דודאי אית שם נקב ואנן לא חזינן בגמ' איסור סירכא אלא בריאה בלבד א''ו דלא תלינן נקב אלא בריאה בלבד ולא בשאר המקומות. זה נ''ל בדעת רבינו:

ז * וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים הַנִּרְאִין מִדִּבְרֵי חַכְמֵי הַגְּמָרָא. הַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט בְּיִשְׂרָאֵל כָּךְ הוּא. כְּשֶׁשּׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּהֵמָה אוֹ אֶת הַחַיָּה קוֹרְעִין אֶת הַטַּרְפַּשׁ שֶׁל כָּבֵד וּבוֹדְקִין אֶת הָרֵאָה בִּמְקוֹמָהּ. אִם לֹא נִמְצְאָה תְּלוּיָה בְּסִרְכָא. אוֹ שֶׁנִּמְצְאָה סִרְכָא בֵּין אֹזֶן מֵאָזְנֵי הָרֵאָה וְלַבָּשָׂר שֶׁבִּמְקוֹם רְבִיצָתָהּ בֵּין בָּשָׂר שֶׁבֵּין הַצְּלָעוֹת בֵּין בָּשָׂר שֶׁבֶּחָזֶה. אוֹ שֶׁנִּמְצְאָה סִרְכָא מֵאֹזֶן [ד] לְאֹזֶן עַל הַסֵּדֶר אוֹ מִן הָאוֹם [ה] לָאֹזֶן הַסְּמוּכָה לָהּ. הֲרֵי אֵלּוּ מַתִּירִין אוֹתָהּ:

ההראב"ד ואע''פ שאלו הן הדברים וכו'. א''א אינן נראין והרי הוא חוזר ממה שאמר למעלה:

מגיד משנה המנהג הפשוט בישראל וכו'. כתב ה''ר יונה ז''ל וז''ל ודעת רבינו משה היתה נוטה כדברי המפרשים מילתא דרב נחמיה להקל ופוסקין כמותו ומתוך כך כתב מן הדין היה וכו' המנהג הפשוט וכו'. וכוונת הרב ז''ל היתה אע''פ שהוא היה סובר זה הפירוש שהוא לקולא כבר נהגו העולם על דרך הפירוש האחר שהוא לחומרא כמו שכתבנו והוא מה שפירש''י ז''ל וכמה עמודי עולם אבל לא כמו שחושבין קצת ההמון שהוא אומר שאינו אלא מנהג בעלמא עכ''ד ז''ל. ודע שיש בדבר להקל ולהחמיר. כיצד אם היינו מפרשים דברי רבינו שהוא מנהג בעלמא ר''ל שהמקומות שנהגו שלא להכשיר ע''י נפיחה הוא משום חומרא שהחמירו עליהם אחר שידעו וסברו דאפי' ההלכה כדברי המתירין ר''ת וזולתו אלא שרצו להחמיר על עצמן שלא מן הדין יש בדבר קולא שההולך ממקום המחמירין למקום המקילין ודעתו לחזור למקומו והזמינוהו לסעוד מאותו הבשר הנכשר ע''י נפיחה ואינו יכול להשמט מהם שלא לאכול ממנו אלא אם יבא לידי מחלוקת וקטטה יש לו לאכול ממנו כפי דעת הרא''ש שכתב בההיא דפסחים פ' מקום שנהגו אפי' ממקום המחמירין למקום המקילין בדבר יש לו לשנות ולהקל מפני המחלוקת כמבואר בדבריו ואע''פ שיש חולקין בדבר ואומרים דאפי' במידי דתלוי במנהג לא ישנה ההולך ממקום המחמירין למקום המקילין כי מה שאמרה המשנה ואל ישנה מפני המחלוקת לא קאי אלא אהולך ממקום המקילין למקום המחמירין דבזה שייך שינוי ומחלוקת אם ישנה בפניהם וכמו שכתבתי ענין מחלוקתם בארוכה אעפ''כ היינו סומכין על דברי הרא''ש להתיר. אבל אם נפרש דברי רבינו ע''ד מה שפירשם ה''ר יונה והוא הפירוש האמיתי שהמקומות שאוסרין לבדוק ע''י נפיחה הוא משום דס''ל כדעת האוסרין יש חומרא בדבר שההולך ממקום המחמירין למקום המקילין אפי' בפרהסיא אם הזמינוהו לאכול מהבשר הנכשר ע''י נפיחה אסור לאכול ממנו ואפי' לדעת הרא''ש שלא התיר הרא''ש ז''ל לעבור על מנהג מקומו להקל אלא במידי דתלי במנהג דומיא דמלאכה בערבי פסחים קודם חצות דתלי במנהג אבל בדבר שנמנעים ממנו מפני שסוברין שהוא אסור אין לו היתר לאכול ממנו דומיא דהאי בשר שהוא אסור לדעתו דזה דומה לההיא דיבמות דב''ש מתירין את הצרות וכל אותה סוגיא שנראה ממנה שכל דבר שתלוי בסברא שאסור לאוסר לאכול ממנה וכ''כ הרמ''ה ז''ל בפרטי דיבמות וז''ל היכא דתרי גברי פליגי במידי דאיסורא חד שרי ויהיב טעמא למילתיה וחד אסר ויהיב טעמא למילתיה אסיר ליה לההוא דקא שרי למספא איסורא לההוא דקא אסר אלא מיבעי ליה לאודועיה דהאי מידי אית ביה איסור לטעמיה דידיה, ושרי ליה לההוא דקא אסר למסמך עליה דאידך להימניה היכא דמודע ליה (דאיתא) דלית ביה איסורא לדידיה ואי ידע ביה דמודע ליה כל זימנא וזימנא היכא דאית ביה איסורא שרי למסמך עליה מסתמא עכ''ל ז''ל. וכן נראה דעת רבינו שכתב בפירוש המשנה במס' יבמות על ההיא דב''ש מתירין את הצרות וז''ל ומה שחייב שלא נמנעו אחת מהכתות האלו מאלו הענינים הנזכרים לפי שלא היו חושדין אלו לאלו שיכניסו עליהם חשש בשום דבר שסברתם לאיסור אף על פי שאחרים סברתם להתיר אחר שהסברא הביאתם להקל ולהחמיר עכ''ד ז''ל. וכן נראה דעת הרא''ש ז''ל שכתב בתוס' שחיבר ליבמות גבי ההיא אף על פי שאלו פוסלין ואלו מכשירין וכו' לא נמנעו וכו' ללמדך שאהבה וריעות נוהגין זה בזה וכו', וכתב ז''ל לא שייך אהבה וריעות אם חזרו בית שמאי לעשות כדברי בית הלל דבזה לא שייך אהבה וריעות כלל אלא אהבה וריעות שייך היכא שעמד כל אחד בשמועתו עכ''ז הם נוהגין ביניהם אהבה וריעות במה שמודיעין כל כת מהם לאחרת הדברים שאסורים להם כפי דעתם ומזהירין אותן מהם לפיכך לא נמנעו ובזה שייך אהבה וריעות עכ''ד ז''ל. וביארו המפרשים ז''ל באותה סוגיא דלא שנא בין שני חכמים שדרים במקום אחד או שהיו שני מקומות אלו אוסרין ואלו מתירין והלך ממקום האוסרין למקום המתירין וכן כתבו המפרשים באותה סוגיא וז''ל סוגיא דשמעתין משמע דמיירי בשני חכמים הדרין בעיר אחת או בשני מקומות אלו אוסרין ואלו מתירין שצריכין האוסרין להודיע להמתירין דבר זה אנו אוסרין הילכך בני מגנצ''א שנוהגין איסור בבועא בשפולי ריאה ואוסרים מחובר לקרקע בשני ימים טובים של גליות עד ערב מוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו וגם אוסרין ריחא מלתא היא ובגרמיש''א מתירין אלו הדברים וכשבאין בני מגנצ''א לגרמיש''א צריכין להודיע להם ע''כ. עלה בידינו מכל מה שכתבנו דכל עוד דדברי רבינו מתפרשים כרבינו יונה דההולך ממקום שאוסרין להכשיר על ידי נפיחה אסור לו לאכול מהבשר הנכשר על ידי נפיחה בשום מקום שילך לא שנא בצנעא ולא שנא בפרהסיא וכל זה כשדעתו לחזור למקומו ואם אין דעתו לחזור מסתמא ס''ל כאנשי מקום שהולך לשם והרשות בידו לאכול אם ירצה. ולענין הכלים בשדעתו לחזור מותר לו לאכול בכלים של אוכלי הנפיחה שכן נמצא כתוב בתשובת הגאונים על קצת חלב שאוסרין בקצת מקומות ועונשין עליו כרת ובקצת מקומות אוכלים אותו שמותר לנזהרים מאותו חלב לאכול בכלים של אוכלי החלב ההוא והטעם דאמרינן סתם כלי נכרים אינן בני יומן והוא הדין כלי ישראל נמי. ומתוך שהחמרנו עליו בענין זה הקלנו לענין אחר והוא דאילו היינו מפרשים דברי רבינו כפשטן דמה שנהגו שלא להכשיר על ידי נפיחה הוא מנהג בעלמא מקומות שנהגו כן אינן יכולים לחזור בשום זמן כשירצו לחזור. אבל אם נפרש דברי רבינו ע''ד מה שפירש ר''י מקומות שנהגו שלא להכשיר על ידי נפיחה משום דדעתם כדעת האוסרים ואחר כך רצו לחזור ולסבור כדעת המתירין יכולין לחזור. וכן כתב הרב הגדול בעל הכללים ז''ל וז''ל דינים חלוקים יש בעניני המנהגות יש מקומות שנוהגין איסור בדברים המותרים להם ובזה יש דרכים הרבה שיש מהם שנוהגין איסור ויודעים בהם שהם מותרים אלא שקבלו עליהם אבותיהם לגדר ויש שנוהגין בו איסור מפני שמצאו שני תנאים או שני אמוראין חולקין בדבר ולקחו לעצמם דברי האוסר ולא שקבלוהו לגדר ובכל אלו הענינים יש לחלק כל אחד ואחד כפי דינו. ונאמר תחלה בדבר שיודעין שהוא מותר אלא שקבלו אבותיהם עליהם כך לגדר דבר זה אין לו צד היתר בעולם ואפילו באו לישאל עליו. מנהג שלקחו לעצמם כדברי האוסר בדבר שיש בו מחלוקת אינו חמור כל כך שאם רצו לחזור בהם חוזרין. מנהג שנהגו בטעות לפי שאינם יודעין בו היתר זה הקל שבהם שאם באו לישאל עליו מתירין להם עכ''ד ז''ל. אם כן נמצינו למדים כפי זה דבמקומות דנהגו שלא להכשיר על ידי נפיחה ואחר כך רצו לחזור בהם שחוזרין מאחר שלא נהגו כן מצד גדר אלא שסברו כדעת האוסרין כל עת שירצו לחזור ולסבור כדעת המתירין הרשות בידם ובלבד שיהיה בהסכמת החכמים הנמצאים בזמן ההוא בעיר על פי רובם. ודברים אלו יש להם סמך ועיקר מהתלמוד והגאונים ז''ל:

כסף משנה המנהג הפשוט בישראל וכו'. כלומר דאילו מן הדין אינה צריכה בדיקה דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה: ומ''ש רבינו או שנמצאה סירכא מאזן לאזן על הסדר וכו', נתבאר בפרק שמיני:

לחם משנה ואע''פ שאלו הן הדברים וכו'. כתב הר''א ז''ל בהשגות א''א אינן נראין וכו'. ונראה דהלשון מוטעה וצ''ל חוזר למה שאמר למעלה וכוונתו לומר דהר''א ז''ל לעיל בפ''ז פירש דנפיחה דר' נחמיה לא הוי אלא בדאית מכה בדופן אבל בדלית מכה בדופן לא מהני נפיחה כלל ולכך לדבריו אין היתר נפיחה בגמרא אבל רבינו ז''ל פירש למעלה שהיתר הנפיחה הוא בדלית מכה בדופן ולכך יצא לו היתר בנפיחה ושם כתב הר''א ז''ל עליו שהוא שבוש גדול וכאן כתב שחוזר לשבוש שאמר למעלה, ואני כבר ביארתי דעתו ז''ל למעלה: או מן האום לאזן וכו'. הר''א ז''ל כתב בהשגות דלגאונים שמתירין סרוכה מאונא לאומא אנו שומעין (עי' כ"מ):

ח וְאִם נִמְצָא חוּט יוֹצֵא מִן הָאוֹם שֶׁל רֵאָה לְאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁיִּמָּשֵׁךְ וַאֲפִלּוּ הָיָה כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה אוֹסְרִין אוֹתָהּ:

ט וְכֵן אִם הָיָה מִן הָרֵאָה חוּט מָשׁוּךְ לַלֵּב אוֹ לְטַרְפַּשׁ הַכָּבֵד אוֹ לְכִיס הַלֵּב אוֹ לַוַּרְדָּא. בֵּין שֶׁהָיָה הַחוּט מִן הָאוֹם שֶׁל רֵאָה בֵּין שֶׁהָיָה מִן הָאֹזֶן וַאֲפִלּוּ הָיָה כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה אוֹסְרִין אוֹתָהּ. [ו] וְכֵן וַרְדָּא שֶׁנִּמְצֵאת דְּבוּקָה בְּכִיסָהּ אוֹ חוּט יוֹצֵא מִמֶּנָּה לְכִיסָהּ אוֹסְרִין אוֹתָהּ. וְחוּט הַיּוֹצֵא מֵאֹזֶן לְאֹזֶן שֶׁלֹּא * עַל הַסֵּדֶר אוֹסְרִין אוֹתָהּ:

ההראב"ד אפילו במקום רביצתה או על הסדר שלא במקום רביצתה אוסרין אותה. א''א זהו אומא לאונא ואין שומעין לו שהגדולים מהגאונים התירוה:

כסף משנה ומ''ש רבינו וחוט היוצא מאזן לאזן שלא על הסדר אפי' במקום רביצתה אוסרים אותה. הראב''ד היה גורס בדברי רבינו או על הסדר שלא במקום רביצתה אוסרין אותה וכתב עליו א''א זהו אומא לאונא וכו'. ובספרי רבינו שבידינו אין כתוב או על הסדר שלא במקום רביצתה:

י יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמִּנְהָגָן אִם מָצְאוּ סִרְכָא מִן הָאֹזֶן לַבָּשָׂר וְלָעֶצֶם שֶׁבַּצְּלָעוֹת וְהַסִּרְכָא דְּבוּקָה בִּשְׁתֵּיהֶן אוֹסְרִין אוֹתָהּ. וְאַבָּא מָרִי מִן הָאוֹסְרִין וַאֲנִי מִן הַמַּתִּירִין. * וּמִעוּט מְקוֹמוֹת מַתִּירִין אֲפִלּוּ נִדְבְּקָה בָּעֶצֶם לְבַדּוֹ וַאֲנִי אוֹסֵר:

ההראב"ד ומיעוט מקומות מתירין אותה וכו'. א''א אני מתיר וכבר כתבתי למעלה מה שראוי לסמוך עליו:

מגיד משנה יש מקומות שמנהגן וכו'. כבר נתפרש זה למעלה:

כסף משנה יש מקומות שמנהגן אם מצאו סירכא מן האזן וכו'. טעם האוסרים משום דאהא (דף מ"ח) דאמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה ואוקימנא דוקא במקום רביתא דהיינו חיתוכא דאוני אמר רבינא והוא דסביך בבישרא ומשמע להו דבעינן שכל הסיבוך יהיה בבשר שבין הצלעות שמתוך שהוא רך הויא סתימא שרירא דלא מיפרקא משא''כ בשקצת הסיבוך הוא בעצם וכתב הרא''ש רואה אני את דברי האוסרים כיון דבגרמא לחודיה לא חשיב סתימה ה''ה בגרמא ובבישרא דנהי שהבשר סותם כנגדו לא מהני אותה סתימה כיון שכנגד העצם אינו סותם עכ''ל. ולדעת רבינו י''ל דכי סביך בעצם לבד אפשר שיתפרק דעצם קשה הוא ואין הריאה נאחזת בו יפה בענין שלא תתפרק ממנו אבל בנסרכת גם בבשר אינה עתידה להתפרק ואפי' מה שכנגד העצם סופו להעלות ארוכה ומשמע דמהאי טעמא אפי' בשרוב הסירכא בעצם כשרה. ומהר''י ן' חביב כתב סתימת הדופן הצד שכנגדה היא סתימה חזקה מהודקת וגדול כחה כי אפילו אם ניקבה ודאי ר''ל שראינו בעינינו נקב באונא ודופן סותמתה היא כשרה שהרי יש על הנקב תחבושת חזק שיגין על הנקב והדרא בריא ויש חילוק גדול בין ניקבה ודופן סותמתה לנסרכה בלבד כי בניקבה ר''ל שנראה הנקב בעין צריך שתהיה סרוכה ואחוזה מסתבכת לבשר ואם נסרכה לעצם ולבשר יש מתירים ויש אוסרים אמנם בנסרכה לבד לפי דעתי כשרה אפילו לדעת הרא''ש כיון שאין הנקב נראה לעין ובתנאי שתהיה רוב הסירכא כנגד הבשר ומיעוטה כנגד העצם עכ''ל. ומ''ש רבינו ומיעוט מקומות יש שמתירים אפי' נדבקה בעצם לבדו. כן דעת הראב''ד בהשגות ונראה שטעמם משום דמשמע להו דסביך בבישרא דאמר רבינא לאו לאפוקי סביך בגרמא דהא על הצלעות יש קצת בשר ולא אתא לאפוקי אלא כי לא סביך כלל:

לחם משנה אפילו נדבקה בעצם לבדו וכו'. הר''א ז''ל כתב למעלה בפ' שביעי שבסירכא מותר ואינו אסור אלא בנקב וכאן חזר והשיגו:

יא וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹפְחִין הָרֵאָה שֶׁמָּא יֵשׁ בָּהּ נֶקֶב. וְרֹב הַמְּקוֹמוֹת אֵין נוֹפְחִין שֶׁהֲרֵי לֹא נוֹלַד דָּבָר שֶׁגּוֹרֵם לַחֲשָׁשׁ. וּמֵעוֹלָם לֹא נָפַחְנוּ רֵאָה בִּסְפָרַד וּבַמַּעֲרָב אֶלָּא אִם נוֹלַד לָנוּ דָּבָר שֶׁחוֹשְׁשִׁים לוֹ:

מגיד משנה ויש מקומות וכו'. אותם המקומות הוכיחו זה ממימרא דרבינא דאמר אטום בריאה מייתינן וכו' ואם אין כל ריאה צריכה נפיחה מהיכן ירדנו לחשש זה ומי הגיד לנו שיש שם מקום אטום אלא נראה מכאן שכל ריאה צריכה נפיחה. אבל הפוסקים כולם דחו סברא זו והוכיחו שאין משם ראיה דרבינא הכי קאמר ריאה שהוצרכה נפיחה מפני חשש שנולד בה ונמצא בה מקום אטום אבל לנפח הריאה בלי צורך אינו דין וזהו שכתב רבינו ומעולם לא נפחנו ריאה וכו' אלא א''כ נולד בה חשש:

כסף משנה ויש מקומות שנופחים הריאה וכו' ודברים אלו אינם על פי הדין. כלומר אותם שנהגו לנפוח הריאה אינו מן הדין שמן הדין אין צריכים לחוש שמא יש בה נקב כמ''ש בראש פרק זה כשישחטו שחיטה כשרה אינן צריכים בדיקה שמא יש בהן אחת מן הטריפות:

יב וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּן אֵינָן עַל פִּי הַדִּין אֶלָּא עַל פִּי הַמִּנְהָג כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְנוּ בְּמִי שֶׁבָּדַק עוֹף אֶלָּא אִם נוֹלַד לוֹ חֲשָׁשׁ:

יג מִי שֶׁשָּׁחַט אֶת הַבְּהֵמָה וְקָרַע אֶת הַבֶּטֶן. וְקֹדֶם שֶׁיִּבְדֹּק אֶת הָרֵאָה בָּא כֶּלֶב אוֹ עַכּוּ''ם וְנָטַל אֶת הָרֵאָה וְהָלַךְ לוֹ. הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. * וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא נְקוּבָה [ז] הָיְתָה אוֹ שֶׁמָּא דְּבוּקָה הָיְתָה. שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין אִסּוּר. אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת הֶתֵּר עַד שֶׁיִּוָּדַע בַּמֶּה נִטְרְפָה. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין לִקְרוּם מֹחַ וְלַשִּׁדְרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כָּךְ לֹא נָחוּשׁ לַרֵאָה שֶׁאָבְדָה. וְאֵין בָּזֶה מִנְהָג שֶׁדָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי אֵין בּוֹ מִנְהָג:

ההראב"ד ואין אומרים שמא נקובה היתה או שמא דבוקה. א''א יש שחולקין על הריאה:

מגיד משנה מי ששחט וכו'. בגמ' גרסינן (דף מ"ח) בעא מיניה ר' אבא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעים מהו ואקשינן נטל הא ליתנהו אלא נקב בני מעים מהו ואקשי תו נקב הא קחזינן דהוא נקבינהו אלא נטלן והחזירן כשהם נקובים מהו מי חיישינן שמא במקום נקב נקב או לא אמר אין חוששין שמא במקום נקב נקב. ודעת רבינו כאן דדין אחד להם לריאה ובני מעים משום דסמכינן ארוב בהמות בריאין הם ואכללא דכלול בידינו כל בהמה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך וכו' והכי מוכח בירושלמי בפ' אין צדין דגרסינן התם באו זאבים ונטלו בני מעים ואכלום כשרה ומקשינן וחש לומר שמא ניקבה הריאה ומפרקינן חזקת בני מעים כשרים הרי נראה דבכלל בני מעים ריאה. ובתלמוד שלנו כן משמע דאמרי' בפא''ט אינקבה ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן והלכתא תלינן דהא תלינן בזאב. ומעשה בא לפני רש''י ז''ל והתיר והשיב לפני רבותיו שהיו מחמירים בדבר אתמול אכלנו מחלבה והיום נחזיקנה בטריפה וכן פסקו רוב הפוסקים. ומן הדין היה כפי זה דאפילו כשהיתה הריאה לפנינו שנסמוך על רוב בהמות בחזקת בריאות הן אלא מפני שהריאה עלולה וסרכות מצויים בה חוששין לה חכמים ולשאינו מצוי לא חששו דהרי בשאר טריפות אין אנו מחפשין אחריהן אלא אם באו לידינו:

כסף משנה מי ששחט את הבהמה וקרע את הבטן וכו'. בריש חולין (דף ט') נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה: וכתב הראב''ד ואין אומרים שמא נקובה היתה א''א יש שחולקין על הריאה עכ''ל, ואני אומר גברה יד המסכימים עם רבינו הלא הם רש''י ובעל העיטור והרא''ש והרשב''א והר''ן וכן משמע בירושלמי. ומ''ש רבינו ואין בזה מנהג כלומר דאין לומר במקום זה נהגו איסור בדבר זה משום דבדבר שאינו מצוי לא שייך לומר מנהג הילכך בכל מקום יעמוד הדבר על הדין שהיא מותרת:

לחם משנה מי ששחט את הבהמה וכו'. דין זה יצא לו לרבינו מן הדין שאמרו בפרק הכל שוחטין (חולין דף ט') וכתבו רבינו בפרק ששי בני מעים שבא זאב או כלב וכו' וכתב הר''א ז''ל בהשגות שיש חולקין בענין הריאה מפני שדרכה להיות מלאה סירכות והורע חזקתה ולא אמרו בגמרא כן אלא בבני מעים לבד ורבינו ז''ל אינו מחלק: ואין בזה מנהג. כלומר אפילו הנוהגים דהיכא דלית בהו ריעותא בודקין בכאן אין חשש דהוא דבר שאינו מצוי:

יד בָּא הָעַכּוּ''ם אוֹ הַיִּשְׂרָאֵל וְהוֹצִיא הָרֵאָה קֹדֶם שֶׁתִּבָּדֵק וַהֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת נוֹפְחִין אוֹתָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם הָיוּ שָׁם צְמָחִין אוֹ לֹא הָיוּ. מִפְּנֵי פִּשּׁוּט הַמִּנְהָג:

מגיד משנה בא הנכרי וכו'. דוקא נכרי וישראל דלא עבידי לנקובי הוא דמצריך לה בדיקה להחמיר אבל כלב וזאב אפילו היא לפנינו אין נופחין אותה משום דעביד לנקובי וחיישינן שמא נקבוה:

כסף משנה ומ''ש בא העכו''ם או הישראל והוציא הריאה וכו' מפני פישוט המנהג. כלומר שנהגו לבדוק הריאה אם יש בה סירכא עכשיו שהוציאוה בלא בדיקה יבדקוה בנפיחה מאחר שהיא לפנינו:

לחם משנה בא העכו''ם או ישראל וכו' קודם שתבדק. דאם אחר שתבדק במקומה אין נופחין אותה כלל דזה איירי כפי המנהג הפשוט שכתב למעלה שבודקין אותה במקומה ואין נופחין אותה אלא היכא דאיכא ריעותא ולכך דוקא בשניטלה קודם שתבדק אז נופחין אותה ולא מן הדין אלא מפני שהמנהג נתפשט דהיכא דאיכא ריעותא נופחין אותה:

טו יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאִם נִמְצְאוּ סִרְכוֹת מְדֻלְדָּלוֹת מִן הָרֵאָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן דְּבוּקוֹת לֹא לַדֹּפֶן וְלֹא לְמָקוֹם אַחֵר אוֹסְרִין אוֹתָהּ. וְדָבָר זֶה הֶפְסֵד גָּדוֹל הוּא וְאִבּוּד מָמוֹן לְיִשְׂרָאֵל. וּמֵעוֹלָם לֹא נָהֲגוּ זֶה לֹא בְּצָרְפַת וְלֹא בִּסְפָרַד וְלֹא נִשְׁמַע זֶה בַּמַּעֲרָב. וְאֵין רָאוּי לִנְהֹג בְּמִנְהָג זֶה. אֶלָּא נוֹפְחִין אוֹתָהּ בִּלְבַד. אִם נִמְצֵאת שְׁלֵמָה מִן הַנֶּקֶב הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת:

מגיד משנה יש מקומות וכו'. זהו דעת הרבה מן הראשונים שהם מצריכין בדיקה בפושרין לסרכות תלויות וכן כתב בעל העיטור בשם חכמי לוניל אבל הרבה מן האחרונים התירו אפי' בלא בדיקה כלל משום דס''ל דסירכא כשמה כן היא שנסרכת לשני מקומות משני ראשיה אבל כל שהיא תלויה כשרה ואין צריך לומר לדעת רבינו יצחק בעל התוס' שאמר שיש סרכא בלא נקב ואינה אסורה אלא משום שעתידה להתפרק ולינקב דהא ודאי אינה מתפרקת אלא אפי' לדברי רש''י ז''ל שכתב שאין סירכא בלא נקב בכי האי גוונא מכשרינן לה דאינה סירכא בנקב אלא כשמסתרכת לשני ראשיה וכל שאינה נאחזת בשני ראשיה ריר בעלמא הוא ואין שם נקב כלל ולפיכך כשרה בלא בדיקה וכן פשט המנהג:

כסף משנה יש מקומות שאם נמצאו סירכות מדולדלות וכו'. כתב הרא''ש דאפילו לדברי האומרים אין סירכא בלא נקב שריא לפי שסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום הסמוך לה לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עבה וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת לחות הריאה ולא בא ממקום נקב ורבינו הצריך לבודקה בנפיחה ודעת הרשב''א להתירה בלא בדיקה וכתב הר''ן שכן המנהג הפשוט:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן