הלכות שופר וסוכה ולולב - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א כַּמָּה תְּקִיעוֹת חַיָּב אָדָם לִשְׁמֹעַ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר תְּרוּעָה בְּיוֹבֵל וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְכָל תְּרוּעָה פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל תְּרוּעוֹת שֶׁל חֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי אֶחָד הֵן. בֵּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל יוֹבֵל תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת תּוֹקְעִין בְּכָל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן. תְּקִיעָה וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה. תְּקִיעָה וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה. תְּקִיעָה וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה:

מגיד משנה כמה תקיעות חייב אדם לתקוע וכו'. ברייתא פרק יו''ט של ר''ה (דף ל"ג ל"ד) מנין שפשוטה וכו' ומנין שפשוטה לאחריה וכו' ומנין שהן שלש של שלש שלש ת''ל והעברת שופר תרועה זכרון תרועה יום תרועה ומנין ליתן את האמור של זה בזה פי' של יובל בר''ה ושל ר''ה ביובל ת''ל שביעי שביעי לגזרה שוה הא כיצד שלש שהן תשע ע''כ: תשע תקיעות וכו'. כבר נזכר זה בסמוך:

ב תְּרוּעָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה נִסְתַּפֵּק לָנוּ בָּהּ סָפֵק לְפִי אֹרֶךְ הַשָּׁנִים וְרֹב הַגָּלוּת וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין הֵיאַךְ הִיא. אִם הִיא הַיְלָלָה שֶׁמְּיַלְּלִין הַנָּשִׁים בֵּינֵיהֶן בְּעֵת שֶׁמְּיַבְּבִין. אוֹ הָאֲנָחָה כְּדֶרֶךְ שֶׁיֵּאָנַח הָאָדָם פַּעַם אַחַר פַּעַם כְּשֶׁיִּדְאַג לִבּוֹ מִדָּבָר גָּדוֹל. אוֹ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד הָאֲנָחָה וְהַיְלָלָה שֶׁדַּרְכָּהּ לָבוֹא אַחֲרֶיהָ הֵן הַנִּקְרָאִין תְּרוּעָה. שֶׁכָּךְ דֶּרֶךְ הַדּוֹאֵג מִתְאַנֵּחַ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְיַלֵּל. לְכָךְ אָנוּ עוֹשִׂין הַכּל:

לחם משנה תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק וכו' לכך אנו עושין הכל וכו'. כתב ה''ה ולזה נתכוון רבינו שכתב למטה והוא וכו'. קשה דאיך כתב זה בכוונת רבינו דלכאורה א''א ליישב כן בדבריו דשם כתב לא שישמע תרועה ואחריה ב' תקיעות או ב' תקיעות ואחריהן תרועה ע''כ. דמשמע דכוונתו דכששומע תר''ת לא ישמע התרועה ואח''כ שתי תקיעות או אפכא אלא הכל על הסדר. ובתר''ת קא עסיק רבינו ואם כמו שפירש בו ה''ה שהכוונה לומר שכששומע תר''ת לא ישמע בין תקיעה והתרועה תקיעה אחרת אע''פ שאחר כך שומע התרועה. ונדחוק ונפרש מ''ש או ב' תקיעות ואחריהן תרועה כלומר אע''פ שאח''כ ישמע תקיעה אחרת, וכן מ''ש לא שישמע תרועה ואחריה ב' תקיעות רוצה לשמוע תרועה ותקיעה ושמע התרועה של תר''ת ואח''כ שתי תקיעות קשה דמאי איכפת לן אם שמע שתי תקיעות ואח''כ התרועה כיון ששומע התקיעה אחרונה לבסוף נימא שהתקיעה השנייה מהשתי תקיעות ששמע ראשונה הוא שעולה והוי הכל על הסדר. וי''ל דכיון דכוונתו לצאת בתקיעה הראשונה ששמע אינו עולה לו השנייה כלל דתקיעת שופר צריך כוונה א''כ אפשר דמשמע ליה הכי מיתורא דלשון רבינו שאחר שכתב על סדרה למה כתב אח''כ לא שישמע וכו' אלא שבתחלה אמר דין אחד ואח''כ דין אחר וגם זה דוחק. והיותר נכון שרצה ה''ה לכלול כך בלשון רבינו אע''פ שאינו מבואר בדבריו יפה. וע''ק בדברי ה''ה למה לא הביא ראיה מן הגמרא שאמרו שם בסוף ר''ה (דף ל"ד:) בברייתא וכשהוא שומען שומען על הסדר. וע''ק לקמן שהביא ראיה מן הירושלמי למה לא הביא ראיה מגמרא דידן מהברייתא. וי''ל דאי מהברייתא ה''א לכתחלה לא אבל בדיעבד יצא לכן הביא מהירושלמי דקאמר על מימרא דר' יוחנן דאמר יצא והוא ששמען על הסדר אבל אם לא שמען על הסדר משמע דלא יצא וכונת ה''ה כאן להביא ראיה דלא יצא ולכך הביא ראיה (מהירושלמי) מדברי רבינו ולא מן הגמרא והוא נכון:

ג הַיְלָלָה הִיא שֶׁאָנוּ קוֹרְאִין תְּרוּעָה. וְהָאֲנָחָה זוֹ אַחַר זוֹ הִיא שֶׁאָנוּ קוֹרְאִין אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים. נִמְצָא סֵדֶר הַתְּקִיעוֹת כָּךְ הוּא. מְבָרֵךְ וְתוֹקֵעַ תְּקִיעָה וְאַחֲרֶיהָ שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים [א] וְאַחֲרֶיהָ תְּרוּעָה וְאַחֲרֶיהָ תְּקִיעָה. וְחוֹזֵר כְּסֵדֶר זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְתוֹקֵעַ תְּקִיעָה וְאַחֲרֶיהָ שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים וְאַחֲרֶיהָ תְּקִיעָה וְחוֹזֵר כַּסֵּדֶר הַזֶּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְתוֹקֵעַ תְּקִיעָה וְאַחֲרֶיהָ תְּרוּעָה וְאַחֲרֶיהָ תְּקִיעָה וְחוֹזֵר כְּסֵדֶר זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. נִמְצָא מִנְיַן הַתְּקִיעוֹת שְׁלֹשִׁים כְּדֵי לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק:

מגיד משנה (ב-ג) תרועה זו האמורה וכו'. בגמ' (דף ל"ד) ובהלכות אתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה ושלשה שברים תרועה ותקיעה ושאלו מה נפשך אי ילולי הוא תרועה נעביד שלשה שברים לא נעביד אי גנוחי הוא שלשה שברים נעביד תרועה לא נעביד. ותירצו ר' אבהו ספוקי מספקא ליה אי גנוחי הוא אי ילולי הוא. מתקיף לה רב עוירא ודלמא גנוחי הוא ואתיא תרועה ומפסקא בין שברים לתקיעה ותירצו הדר עביד בבא אחרינא תש''ת והקשה רבינא ודלמא ילולי הוא ואתיא שברים ומפסקא בין תקיעה לתרועה ותירצו הדר עביד תר''ת. והקשו א''כ דעביד תש''ת ותר''ת דר' אבהו דאתקין תשר''ת למה לי ותירצו דילמא גנוחי וילולי והקשו אי הכי ליעבד נמי תרש''ת ותירצו סתמא דמילתא גנוחי מגנח איניש והדר מייליל ע''כ בגמ' ובהל'. וכתבתי סוגיא זו לפי שיש ללמוד ממנה שאע''פ שאם שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא כמו שיתבאר בסמוך דוקא בשלא הפסיק ביניהן בקול שופר שאינו מן הראוי באותה בבא כלומר שאם היה שומע בבבא תקיעה שברים תקיעה תקיעה ואחריה שברים ובין שברים לתקיעה של אחריה שמע תרועה לא יצא וכן הדין בכל הבבות לפי שאע''פ שאין השהיה פוסלת בהפסקה בקול שופר שאינו ראוי פוסל ולזה נתכוין רבינו ז''ל למטה שכתב והוא שישמע כל בבא מהן על הסדר. וכ''כ הרמב''ן ז''ל ועיקר. וממ''ש ונמצא מנין התקיעות ל' נראה שהוא סובר שבסימן תשר''ת יכול הוא להפסיק בין השברים לתרועה רוצה לומר שאין חייב לעשותן בנשימה אחת אלא יכול להפסיק ביניהם אבל ודאי השברים בנשימה אחת חייב לעשותן שהרי תרועה אחת הן שלשתן ולא הוצרך רבינו ז''ל לבאר זה כיון שביאר שהן תרועה אחת. וכן דעת הרבה מן המפרשים ז''ל. אבל הרמב''ן ז''ל כתב דשברים ותרועה דתשר''ת כולן תרועה אחת הן דלמא גנוחי וילולי הוא תרועה הלכך אע''פ שמשונין בקולן אין לו להפסיק ביניהן ויש לחוש לדבריו. ודע שאם רצה להרבות בשברים ולעשותן ד' או ה' רשאי הוא והוא שלא יפסיק ביניהם. וזה ברור:

כסף משנה הרי שתקע וכו' וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. לאו למימרא שיחזיר הסימן ג' פעמים דהא מיירי שתקע והריע ותקע אלא ג' פעמים חוזר לתקיעה ותרועה ותקיעה וזה לאפוקי מהירושלמי דאמר אפילו אחת אין בידו. רש''י גורס כתוספתא שמע ט' תקיעות יצא ורבינו גרס לא יצא וכן גירסת הספרים ואין למחוק הספרים מפני התוספתא:

ד * שִׁעוּר תְּרוּעָה כִּשְׁתֵּי [ב] תְּקִיעוֹת. שִׁעוּר שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים כִּתְרוּעָה. הֲרֵי שֶׁתָּקַע וְהֵרִיעַ וְתָקַע תְּקִיעָה אֲרֻכָּה וּמָשַׁךְ בָּהּ כִּשְׁתַּיִם בָּרִאשׁוֹנָה. אֵין אוֹמְרִין תֵּחָשֵׁב כִּשְׁתֵּי תְּקִיעוֹת וְיָרִיעַ אַחֲרֶיהָ וְיַחֲזֹר וְיִתְקַע. אֶלָּא אֲפִלּוּ מָשַׁךְ בָּהּ כָּל הַיּוֹם אֵינָהּ אֶלָּא תְּקִיעָה אַחַת וְחוֹזֵר וְתוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:

ההראב"ד שיעור תרועה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל כל זה שיבוש המעתיק הוא אלא שיעור תקיעה כג' תרועות שיעור תרועה כג' שברים. ודע שאין מחלוקת בין התנאים אלא בענין התרועה מה היא וכמה שיעורה כי התנא האחד אומר כי התרועה היא טרימוט ושיעורה ג' טרימוטות פירוש קולות קצרים ביותר והוא שיעור קטן והתנא האחר אומר כי התרועה היא שלשה שברים והוא שיעור גדול אבל שיעור התקיעה אחד הוא לשניהם כט' טרמוטות או כג' שברים הכל שיעור אחד ומי שאומר שברים הוא שאומר שיעור תקיעה כתרועה ומי שאומר טרמוטות הוא שאומר שיעור תקיעה כג' תרועות, עכ''ל:

מגיד משנה שיעור תרועה כשתי תקיעות וכו'. משנה שם (דף ל"ג:) שיעור תקיעה כשלש תרועות שיעור תרועה כשלש יבבות ובגמ' הקשו והא תניא שיעור תקיעה כתרועה ותירץ אביי תנא דידי קא חשיב תקיעות דכלהו בבי ותרועות דכלהו בבי תנא ברא קא חשיב חד בבא ולא פליגי. עוד הקשו על סוף המשנה מדתניא שיעור תרועה כשלשה שברים ותירץ אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה יהיה לכם מר סבר ילולי הוא ומר סבר גנוחי הוא ע''כ בגמרא. וזהו פי' רבינו ושאר המפרשים ז''ל דשתי תקיעות כתרועה ותנא דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי ר''ל שש תקיעות של שלש בבות מהם שלש לפני התרועות ושלש לאחר התרועות ושיעורן כשלש תרועות ותנא ברא לא קא חשיב אלא תקיעות בבא אחת שהם שתים ושיעורן כתרועה אחת לדברי הכל. ובשיעור תרועה פליגי דתנא דידן סבר שהוא ילולי שהוא קולות קטנים והתרועה היא שלש יבבות שלשה קולות קטנים ונקראים בירושלמי טרימוטא ותנא ברא סבר שהוא גנוחי ונקראים שברים והשבר הוא קול גדול. ורבינו לא הזכיר שיעור לפי שכבר ביאר שנסתפק לנו מה היא התרועה אבל כתב ששיעור השברים הם כתרועה וכן הוא ששיעור היבבות והשבר אחד שהשברים הם שלש והיבבות תשע וכן כתבו ז''ל ולא נתבאר זה בדברי רבינו יפה. ובהשגות יש שטה אחרת שהם מפרשים תקיעות דכולהו בבי התקיעות שלפני התרועות ונמצא שיעור תקיעה אחת כתרועה דכיון דאמר אביי בהא ודאי פליגי ממילא לא צריכין לתירוצא אחרינא אלא דכ''ע שיעור תקיעה x אחת כשלשה שברים לפי שהם מפרשים דתנא דידן לא חשיב אלא תקיעה ולפי שהוא סובר שהתרועה שלש יבבות קטנות לפיכך אמר שהתקיעה היא כשלש מאלו שהן תשע יבבות. ותנא ברא סובר שהתרועה היא שלשה שברים גדולים כט' יבבות ולפיכך אמר שהתקיעה היא כתרועה ונמצא שהם שוין בשיעור התקיעה ובשיעור התרועה הוא שנחלקו. ולדעת זה הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ששיעור התקיעה כתרועה אחת והיא או שלשה שברים או תשעה טרימוטות שהכל בשיעור אחד וכן עיקר. ויש מי שהחמיר בתקיעה של תשר''ת שצריך להאריך בה כשיעור שלשה שברים ותרועה שהם שמונה עשר טרימוטות ואין זה עיקר אלא שיעור כל התקיעות אחד וכל אחת היא כתשעה טרימוטות: הרי שתקע והריע וכו'. משנה שם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. ופירוש רבינו בה ברור ונכון וכן הסכימו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל:

לחם משנה שיעור תרועה כשתי תקיעות. כתב ה''ה ורבינו לא הזכיר שיעור כו'. מהא דכתב ה''ה נראה לו שרבינו מפרש כפי' בעל העטור שכתב בעל הטורים ז''ל דתנא דידן ותנא ברא לא פליגי בענין השיעור דכ''ע סברי דשיעורא חדא הוא אלא דמ''ד שיעור תרועה כג' יבבות ר''ל שצריך לעשות התרועה כעין ג' יבבות במהירות שהם ט' כחות שכל יבבא הם ג' כחות אבל מ''ד כשלשה שברים הוא בקולות מופסקים שאין כאן בכל שבר שלשה כחות כמו בכל יבבא נמצא השברים הם ג' והג' יבבות הם ט' כלומר הם תשעה כחות אבל שיעורן שוה וז''ש ה''ה שהשברים הם ג' והיבבות הם תשע. ומה שכתב הרב המגיד בשיעור תרועה פליגי ר''ל באיזה אופן יעשה אותה. וכן נראה שפירשה הרב''י ז''ל בא''ח. וקשה לי טובא על פירוש זה, חדא דה''ה כתב דהג' יבבות נקראים טרימוטין והוא כתב למטה דג' שברים הוי ט' טרימוטין א''כ איך נאמר לשיעור ג' יבבות שהם ג' טרימוטין הוי כשיעור ג' שברים. ועוד קשה מהו זה שאמר ורבינו לא הזכיר שיעור אם כונתו לומר באיזה אופן יעשה הרי כבר ביאר לעיל שיעשה הכל מספק וכ''ת היינו מה שתירץ ה''ה מ''מ לאו אורחיה לומר לא ביאר כן מפני שכבר ביארו היל''ל ורבינו כבר ביארו. וע''ק מלת שיעור שלא היה לומר שיעור כיון דהשיעור הוא אחד. וע''ק מ''ש והיבבות ט' דמשמע ט' יבבות דומיא דמאי דקאמר השברים הם שלשה, ועוד דקאמר ששיעור היבבות והשבר אחד. לכך היה נ''ל לפרש דה''ה סובר במאי דקאמר רבינו שיעור ג' שברים כתרועה היינו כל אחד מהם הוא כתרועה (ומאי דקאמר) ר''ל השיעור שיש בג' שברים הוא דכל אחד מהם הוי כתרועה והוא תרועה [של] שלש יבבות וכו' דלזה אנו קוראים תרועה זה שהוא יללה כתנא דידן. ולזה כתב ה''ה שהדין עמו שהיבבות כלומר הג' יבבות והשבר שיעור אחד דלרבינו שבר אחד ושלש יבבות הם שיעור אחד שהשברים הם שלשה והיבבות ט' יבבות כלומר ט' יבבות הם ג' שברים. ומפני שלשון רבינו הוא דחוק במ''ש שיעור שלשה שברים דמשמע כל הג' לכך קאמר לא נתבאר זה בדברי רבינו יפה. ומ''ש ורבינו לא הזכיר שיעור ה''ק היל''ל שיעור תרועה ג' יבבות לזה תירץ שכוונתו לתת שיעור לתרועה של תורה וכיון דתרועה של תורה כתב למעלה שיש לנו בה ספק איך יאמר שיעור תרועה כג' יבבות וכי תימא נתן שיעור למה שאנו קוראים תרועה שהיא יללה יש לומר דרבינו אינו בא אלא ליתן שיעור לתרועה של תורה וכמ''ש שיעור תרועה כשתי תקיעות דהיינו בין שתהיה אנחה בין שתהיה יללה הוי כשתי תקיעות דכ''ע מודו בהא תנא דידן ותנא ברא. וכי תימא השתא דאמר שלשה שברים כתרועה לא הוי כתרועה של תורה אלא כמו שאנו קוראים אותו תרועה כיון דכפי שלשה שברים הוי כל אחד מהם. וי''ל דמ''מ אינו מפרש התרועה של תורה אלא בא לפרש השברים ואע''פ שיפרש אותם בתרועה שלנו אינו דוחק אבל כשבא לפרש אינו מפרש אלא התרועה של תורה וכל זה הוא דוחק בפירוש דברי רבינו ועדיין צ''ע: הרי שתקע וכו'. מ''ש ה''ה פירוש רבינו בה ברור ונכון משום דיש פירוש אחר שפירש דאין בידו אלא אחת רוצה לומר התקיעה הראשונה קודם התרועה אבל זו אפילו באחת אינו עולה לו. ועיין בטור ובב''י ז''ל:

ה שָׁמַע תְּקִיעָה אַחַת בְּשָׁעָה אַחַת וּשְׁנִיָּה בְּשָׁעָה שְׁנִיָּה אֲפִלּוּ שָׁהָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין [ג] וְיָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְהוּא שֶׁיִּשְׁמַע כָּל בָּבָא מֵהֶן עַל סִדְרָה. לֹא שֶׁיִּשְׁמַע תְּרוּעָה וְאַחֲרֶיהָ שְׁתֵּי תְּקִיעוֹת אוֹ שְׁתֵּי תְּקִיעוֹת וְאַחֲרֵיהֶן תְּרוּעָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה שמע תקיעה אחת בשעה וכו'. מימרא שם (דף ל"ד) א''ר יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ומ''ש רבינו והוא שישמע כל בבא מהם על הסדר, פשוט הוא ומבואר בירושלמי והוא ששמעו על הסדר וכבר הארכתי למעלה לבאר זה:

ו שָׁמַע תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת מִתִּשְׁעָה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד [ד] לֹא יָצָא אֲפִלּוּ יְדֵי אַחַת. תְּקִיעָה מִזֶּה וּתְרוּעָה מִזֶּה וּתְקִיעָה מִשְּׁלִישִׁי בָּזֶה אַחַר זֶה יָצָא וַאֲפִלּוּ בְּסֵרוּגִין וַאֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיִּשְׁמַע כָּל הַתֵּשַׁע תְּקִיעוֹת שֶׁכֻּלָּן מִצְוָה אַחַת הֵן לְפִיכָךְ מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ:

מגיד משנה שמע תשע וכו'. ברייתא שם (דף ל"ד:) גבי הא דר' יוחנן דלעיל תנ''ה שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא מתשעה בני אדם כאחד לא יצא תקיעה מזה ותרועה מזה יצא ואפילו בסירוגין ואפילו כל היום כלו:

לחם משנה שמע תשע תקיעות וכו'. נראה דרבינו גורס בגמרא (דף ל"ד:) שמע תשע תקיעות מט' בני אדם לא יצא ואע''ג דהקשה רש''י ז''ל דהא אסיקנא לעיל תרי קלי בתרי גברי משתמעי כתב הר''ן דליתא להך טעמא דהכא משום הכי לא יצא לפי שצריך לשמוע על סדר תקיעה ותרועה ותקיעה הא לאו הכי לא יצא דאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. אבל מ''מ קשה לי אם דעת רבינו כן למה לא יצא אף ידי אחת כיון דתרי קלי משתמעי יצא ידי תקיעה אחת לבד ולזה היה נראה לתת טעם אחר לדברי רבינו משום דאית ליה דאע''ג דאסיקנא בגמרא גבי חצוצרות ושופר דמשתמעי בתרי גברי היינו מפני שהן שתי קולות משונים מחצוצרות ושופר אבל הכא שהכל הוא קול שופר לא משתמעי אע''פ שזה תרועה וזה תקיעה ומש''ה אפילו ידי אחת לא יצא וכי פריך בגמרא לעיל משנים קורין ושנים מתרגמין הוה מצי לשנויי הכי דהתם לא משתמעי מפני שהוא קול שוה אבל חצוצרות ושופר שהם קולות משונים אלא דעדיפא מיניה קא משני דלא דמיא אלא לסיפא אבל לפי הטעם שנתבאר בדברי הר''ן ק''ל מה שכתבתי בדברי רבינו אם הוא סובר הטעם ההוא:

ז הַצִּבּוּר חַיָּבִין לִשְׁמֹעַ הַתְּקִיעוֹת עַל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת. כֵּיצַד. אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם וּמַלְכֻיּוֹת וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ. וְאוֹמֵר זִכְרוֹנוֹת וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ. וְאוֹמֵר שׁוֹפָרוֹת וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָיָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים:

מגיד משנה חייבים לשמוע וכו'. במשנה (דף ל"ב) ואומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע. זכרונות ותוקע. שופרות ותוקע. ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים וזה דעת רבי עקיבא. ובהלכות וקי''ל הלכה כרבי עקיבא מחברו:

לחם משנה אבות וגבורות וקדושת ה' וכו'. בהלכות תפלה ביאר רבינו כוללה עם המלכיות וכאן לא ביאר שאין זה מקומו:

ח שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אֶמְצָעִיּוֹת אֵלּוּ שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל יוֹבֵל שֶׁהֵן מַלְכֻיּוֹת וְזִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וְצָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל בְּרָכָה מֵהֶן עֲשָׂרָה פְּסוּקִים מֵעֵין הַבְּרָכָה. שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים מִן הַתּוֹרָה. וּשְׁלֹשָׁה מִסֵּפֶר תְּהִלִּים. וּשְׁלֹשָׁה מִן הַנְּבִיאִים. וְאֶחָד מִן הַתּוֹרָה מַשְׁלִים בּוֹ. וְאִם הִשְׁלִים בְּנָבִיא יָצָא. וְאִם אָמַר פָּסוּק אֶחָד מִן הַתּוֹרָה וְאֶחָד מִן הַכְּתוּבִים וְאֶחָד מִן הַנְּבִיאִים יָצָא. וַאֲפִלּוּ אָמַר וּבְתוֹרָתְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ כָּתוּב לֵאמֹר וְאָמַר פָּסוּק שֶׁל תּוֹרָה וְהִפְסִיק שׁוּב [ה] אֵינוֹ צָרִיךְ [ו] כְּלוּם:

מגיד משנה שלש ברכות וכו'. ברייתא שם (ל"ד:) תקיעות וברכות של ר''ה ויוה''כ מעכבות זו את זו פירוש התקיעות מעכבות זו את זו והברכות מעכבות זו את זו. ופירוש יוה''כ של יובל. וכן הוא פ' ראוהו ב''ד (דף כ"ו:) שוה יובל לר''ה לתקיעות ולברכות: וצריך לומר וכו'. משנה (דף ל"ב) פרק יו''ט של ר''ה אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות. ר' יוחנן בן נורי אומר אם אמרן של שלשה שלשה יצא ואין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות של פורענות מתחיל בתורה ומשלים בנביא ר' יוסי אומר אם השלים בתורה יצא ואסיקנא דה''ק ר' יוסי אומר משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא. ובהלכות וקי''ל כר''י וכן בגמרא תניא א''ר אלעזר בר''י ותיקין היו משלימין בתורה. עוד שם ריב''ן אומר אם אמר שלשה מכלן יצא כנגד תורה נביאים וכתובים אמר שמואל הלכה כריב''ן. ובהלכות ואסיקנא בסוף פרקא א''ר חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך ה' אלהינו כתוב לאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד בין יחיד בין רבים שוב אינו צריך וכן הלכתא ע''כ בהלכות. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש שבפסוק אחד של תורה די. ונראה לי לפי פירושו דרב חננאל סובר שריב''ן שאמר אם אמר שלשה מכולן יצא מכל הברכות קאמר דהיינו מלכיות וזכרונות ושופרות וכי קאמר במשנה שלשה שלשה ה''ק ג' מן התורה בין כל הברכות או ג' מן הנביאים וג' מן הכתובים ובא ר''ח ופי' דבעינן שיהא אותו הפסוק של תורה. ויש בפירוש הא דר''ח הרבה שטות ומדברי הגאונים ז''ל נראה כפירוש רבינו אבל הרמב''ן ז''ל פירש שהוא צ''ל ובתורתך וכן צ''ל ובדברי קדשך וכן צ''ל וע''י עבדיך הנביאים אלא שאינו צריך להזכיר הפסוקים. ודע שאם רצה להוסיף יותר מי' פסוקים מוסיף וכן כתבו הגאונים ז''ל. עוד כתבו שכתובים באמצע קודם הנביאים כמו שכתב רבינו ז''ל וכן נהגו:

לחם משנה וצריך לומר בכל ברכה מהן עשרה פסוקים כו'. כתב ה''ה ומדברי רבינו נראה וכו' נ''ל לפי פירושו דר''ח וכו'. וקשה טובא לפירוש ה''ה דא''כ דר''ח קאי אמלכיות זכרונות ושופרות מאי פריך בגמרא בסוף ר''ה (דף ל"ה) מאי שנא הני אילימא משום דנפישי וכו' והאמר רב חננאל וכו' הא ר''ח לא קאמר אלא בדיעבד דבאחד של תורה די דהא רבי יוחנן בן נורי לא פליג אלא בדיעבד כדקאמר יצא וכדכתב הר''ן ז''ל וכן נראה מדברי רבינו שכתב דלכתחלה בעינן שיאמר העשרה פסוקים ואע''ג דפסק כריב''ן ואם כן לא פריך כלל דאע''ג דבדיעבד יצא מ''מ כיון דלכתחלה בעינן כולהו להכי בעינן ששליח צבור יוציאם. ויש לומר דהכי פריך דמאי חיישת דאמרת דמוציא את הבקי משום דילמא יטעה אפילו הבקי הא הוי ספק דדילמא הבקי לא יטעה ואפילו יטעה הא בדיעבד יצא וכיון דהוי ספק בדבר דבדיעבד יצא לא הוה ליה למימר דיוציא את הבקי. ואכתי קשיא איך יפרש ר''ח המשנה (דף ל"ב) דתנן ריב''ן [אומר אם] אמר שלשה שלשה מכולן יצא דלפיכך לא הוה ליה למימר אלא שלשה לבד דחד אמלכיות וחד אזכרונות וחד אשופרות וזו סייעתא להרב הטור שמפרש דברי ר' יוחנן אפילו לכתחלה מדקאמר אנן עבדינן כרבנן ודלא כריב''ן ותפס עליו הרב ב''י וזה ודאי סיוע לדבריו וגם הוא סיוע לשון דקאמר שוב אינו צריך דאתי כריב''ן וזה הלשון משמע אפילו לכתחלה אבל לדברי רבינו קשה. וי''ל דה''ק אם אמר שלשה פסוקים לכל אחד ואחד כלומר שלשה למלכיות ושלשה לזכרונות ושלשה לשופרות כלומר לכל אחד אחד של תורה ואחד של נביאים ואחד של כתובים או אפילו שאמר שלשה מכולן כלומר אפילו שיאמר בזכרונות ומלכיות ובשופרות שלשה כלומר שלשה של תורה יצא ולפי זה מה שאמר שלשה ומה שאמר שלשה מכולן הוא שתי חלוקות זו אף זו. וא''ת איך יתרץ הברייתא דאין פוחתין וכו' דהביאו בגמרא לפשוט הבעיא דר' יוחנן בן נורי. וי''ל דכ''ש דאתי ליה שפיר טפי דהפשיטות לא הוי אלא אי אמרת שלשה מן התורה ושלשה מן הנביאים ושלשה מן הכתובים וכו' שבעה נמי הוי כדי הג' והוה ליה ריב''ן מוסיף אבל לפירוש רב חננאל ודאי דאתי שפיר טפי דשבעה רוצה לומר מכלן ממלכיות וזכרונות ושופרות וא''ש דפוחת טפי: וצריך לומר בכל ברכה וכו'. למה שהקשיתי לעיל איך יתרץ ר''ח המשנה נ''ל פירוש אחר הגון ויפה דהוא גורס המשנה אם אמר שלשה שלשה יצא ולא גריס שלשה שלשה מכלן כדפרישית. וכגירסתנו בגמ' וכן הוא בגירסא שהביא ה''ה והרי''ף והרא''ש ז''ל והכי קאמר ריב''ן אומר אם אמר שלש ברכות דהיינו מלכיות וזכרונות ושופרות ובשלשתם שלשה פסוקים יצא ולה''ק שלשה שלשה דאם יאמר שלשה דוקא הוה משמע אף שלשה פסוקים בחד ברכה לכך קאמר שלשה שלשה ובא ר''ח ואמר דהני שלשה הוי של תורה ובגירסא זו דלא גריס בגמרא מכלן אתי שפיר הבעיא דבעי בגמרא היכי קתני שלשה מן הנביאים וכו' דאם איתא במשנה מכלן פשיטא דאמלכיות וזכרונות ושופרות קאי דהיכן הוזכר במשנה תורה נביאים וכתובים שיפול על זה מלת מכלן. והשתא אתי הפשטות דת''ש כפשטו דפשיט מהברייתא וקאמר ואם אמר שלשה מכלן דכיון דברייתא קאמרה מכולן משמע דקאי אמלכיות וזכרונות ושופרות אבל רש''י שגורס במשנה מכלן ואפילו הכי קא בעי לא מצי למימר דפשיט מדקאמר בברייתא מכלן דעל הא קא בעי לכך הוצרך לדחוק ולומר דפשיט דא''כ ר' יוחנן דקאמר לא יפחות משבעה הוי מוסיף אבל לפירוש רבינו אתי שפיר. והוצרך לומר רבינו דרב חננאל מפרש כן כריב''ן כדי שלא יחלוק עליו ונמצא דאתי דלא כמ''ד ואע''ג דצדדי הברייתא דבעי בגמרא לא משמע דבעי אלא אי בעינן ט' דמלכיות וט' דזכרונות וט' דשופרות או שלשה דמלכיות וג' דזכרונות וג' דשופרות אבל שלשה בין כלן לא משמע הכי אפשר לומר דמאי דקאמר בגמרא או דלמא אחד מן התורה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים דהוה להו שלשה הוי בכלהו במלכיות וזכרונות שופרות. אי נמי אע''ג דרב חננאל מפרש פירוש שלישי בדברי ריב''ן אין זה דוחק וכוותיה נקטינן וזה עיקר דאם צדדי הבעיא לא הוי אלא אי תשעה דמלכיות ותשעה דזכרונות ותשעה דשופרות או שלשה בשלשתן אם כן למה הזכיר רבינו שלשה במלכיות אחד מן התורה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים וכן בזכרונות וכן בשופרות כיון שלא הוזכרו בגמרא א''ו עיקר הפירוש כן ופסק כרב חננאל. ויש נוסחאות בדברי ה''ה תוספת בלשון וז''ל וכי קאמר במשנה שלשה ה''ק שלשה מן התורה בין כל הברכות או שלשה מן הנביאים או שלשה מן הכתובים ובא רב חננאל וכו' ובשאר הספרים ליתא וכן עיקר. וכבר אפשר ליישב זאת הנוסחא וכוונתו לומר דמתניתין הוה משמע הכי ג' ג' דמשמע בשלש ברכות שלשה ולא ידענו מה הן אותם השלשה והוה משמע בין מתורה בין מנביאים בין מכתובים עד שבא רב חננאל ופירש. אבל עיקר הדבר דלא גרסינן הא בדברי ה''ה. אבל אכתי קשיא לי טובא דבסוף סדר אהבה בנוסח התפלות שכתב רבינו כתב שם נהגו העם בכל תפלות המוספין כשהוא אומר כמו שכתבת עלינו וכו' מזכיר קרבנות היום כמו שהם כתובים בתורה וקורא אותם הפסוקים וכו' ואם לא הזכיר כיון שאמר כמו שכתבת עלינו בתורתך שוב אינו צריך ע''כ. הרי מבואר שם דמפרש הא דרב חננאל כפירוש רש''י ז''ל דקאי אמוספין וקאמר דאין צריך להזכיר הפסוקים וכן כתב הרב''י ז''ל באורח חיים בהלכות יום הכפורים שמפרש רבינו כפירוש רש''י ז''ל ואם כן הוא תימה גדול על ה''ה שכתב שהוא מפרש פירוש רב חננאל כפירוש זה ואולי נאמר דמסברא ידע ליה רבינו הא דמוספין דכיון דלא הוזכרו פסוקים אלו בגמרא לא איכפת לן אי אמר להו וכדהקשה הרא''ש בפסקיו על ר''ת יע''ש ועדיין צ''ע:

ט אֵין מַזְכִּירִין זִכְרוֹנוֹת מַלְכֻיּוֹת וְשׁוֹפָרוֹת שֶׁל פֻּרְעָנוּת. זִכְרוֹנוֹת כְּגוֹן (תהילים עח-לט) 'וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה' וְכוּ'. מַלְכֻיּוֹת כְּגוֹן (יחזקאל כ-לג) 'בְּחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם'. שׁוֹפָרוֹת כְּגוֹן (הושע ה-ח) 'תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה' וְכוּ'. וְלֹא זִכְרוֹן יָחִיד אֲפִלּוּ לְטוֹבָה כְּגוֹן (תהילים קו-ד) 'זָכְרֵנִי ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ'. (נחמיה ה-יט) (נחמיה יג-לא) 'זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה'. וּפִקְדוֹנוֹת אֵינָן כְּזִכְרוֹנוֹת. כְּגוֹן (שמות ג-טז) 'פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם'. וְיֵשׁ לוֹ לְהַזְכִּיר פֻּרְעָנוּת שֶׁל אֻמּוֹת עַכּוּ''ם כְּגוֹן (תהילים צט-א) 'ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים'. (תהילים קלז-ז) 'זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֶת יוֹם יְרוּשָׁלָםִ'.(גמרא ראש השנה לב-ב) ' וַה' אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן'. (דברים ו-ד) 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד'. (דברים ד-לה) 'אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת' וְכוּ'. (דברים ד-לט) 'וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ' וְכוּ'. כָּל פָּסוּק מֵאֵלּוּ מַלְכוּת הוּא עִנְיָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ זֵכֶר מַלְכוּת וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ (שמות טו-יח) 'ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד', (דברים לג-ה) 'וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ' וְכוּ':

מגיד משנה ואין מזכירין וכו'. כבר נזכר זה במשנה והפסוקים שהזכיר רבינו מבוארים בגמ': ולא זכרון וכו'. ברייתא כלשון רבינו: ופקדונות אינן וכו'. בגמרא פקדונות הרי הן כזכרונות כגון פקד פקדתי אתכם דברי ר' יוסי ר''י אומר פקדונות אינן כזכרונות. ובהלכות אע''ג דקי''ל דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי הכא נהוג עלמא כר' יהודה: ויש לו להזכיר פורענות של אומות עכו''ם וכו'. ברייתא כלשון רבינו ז''ל: שמע ישראל וגו'. שלשה פסוקים אלו בגמרא מחלוקת ר' יוסי ור' יהודה וקי''ל כר' יוסי דאמר שהן מלכיות וכן כתוב בהלכות:

לחם משנה שמע ישראל וכו'. עוד יש פסוקים בגמרא דפליגי ר' יוסי ור' יהודה במלכיות דהוזכר בהם פעמים מלכיות דהוי כשתים ולא הביאם רבינו וכן תרועה בלא זכרון ועוד אחרים. והטעם כמו שכתב הרב''י ז''ל דכיון דמצא פסוקים רצה לצאת מן המחלוקת אבל בשמע ישראל ה' וכו' והני ד' הביאן משום דלא מצא פסוק אחר ממלכיות דאנן בעינן עשרה וארבעה מלכיות של תורה ולית כאן אלא שלשה כדפריך בגמרא לכך הוצרך לפסוק שם כר' יוסי:

י הַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט בְּסֵדֶר הַתְּקִיעוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּצִבּוּר כָּךְ הוּא. אַחַר שֶׁקּוֹרְאִין בַּתּוֹרָה וּמַחְזִירִין הַסֵּפֶר לִמְקוֹמוֹ יוֹשְׁבִין כָּל הָעָם וְאֶחָד עוֹמֵד וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ [ז] שֶׁהֶחֱיָנוּ וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. וְתוֹקֵעַ שְׁלֹשִׁים תְּקִיעוֹת שֶׁאָמַרְנוּ מִפְּנֵי הַסָּפֵק עַל הַסֵּדֶר. וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ וְעוֹמְדִין וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מוּסָף. וְאַחַר שֶׁגּוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה רְבִיעִית שֶׁהִיא מַלְכֻיּוֹת תּוֹקֵעַ תְּקִיעָה שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים תְּרוּעָה תְּקִיעָה פַּעַם אַחַת. וּמְבָרֵךְ בְּרָכָה חֲמִישִׁית שֶׁהִיא זִכְרוֹנוֹת. וְאַחַר שֶׁגּוֹמְרָהּ תּוֹקֵעַ תְּקִיעָה שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים וּתְקִיעָה. וּמְבָרֵךְ בְּרָכָה שִׁשִּׁית שֶׁהִיא שׁוֹפָרוֹת. וְאַחַר שֶׁגּוֹמְרָהּ תּוֹקֵעַ תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה פַּעַם [ח] אַחַת וְגוֹמֵר הַתְּפִלָּה:

מגיד משנה המנהג הפשוט בסדר תקיעות של ר''ה כך הוא. זה המנהג היה פשוט בכל העולם וכן מבואר בהלכות. נמצא עכשיו שתוקעין ג' פעמים תשר''ת ותוקעין שלש פעמים תש''ת ותוקעין שלש פעמים תר''ת ונהגו העם לתקען כשהם יושבין ומברכין עליהן ברכת התקיעה ומפני שהצבור צריכין לשמוע התקיעות על סדר ברכות לפיכך חוזרין ותוקעין תשר''ת למלכיות פעם אחת ותש''ת לזכרונות פעם אחת ותר''ת לשופרות פעם אחת ובדין הוא שיתקעו אותן על סדר ברכות כסדר שתקעו כשהן יושבין אלא כיון שהברכות אינן מעכבות את התקיעות והרי יצאו י''ח באותן שתקעו כשהן יושבין די להם לתקוע תשר''ת תש''ת תר''ת על סדר ברכות פעם אחת שלא להטריח את הצבור וכך מנהג בכל העולם ובשתי ישיבות עכ''ל. ורבינו יעקב ז''ל הנהיג בהרבה מקומות בצרפת לתקוע תשר''ת במלכיות ובזכרונות ובשופרות וכבר הכריעו הרמב''ן והרשב''א ז''ל כדברי הגאונים ורבינו וכן נהגו:

יא זֶה שֶׁתּוֹקֵעַ כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין הוּא שֶׁתּוֹקֵעַ עַל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִים. וְאֵינוֹ [ט] מְדַבֵּר בֵּין תְּקִיעוֹת שֶׁמְּיֻשָּׁב לִתְקִיעוֹת שֶׁמְּעֻמָּד. וְאִם סָח בֵּינֵיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ:

מגיד משנה זה שתוקע כשהן עומדין וכו'. כ''כ הגאונים וכך אמר רבינו האי ז''ל המנהג בישראל שהתוקע בזמן שהצבור יושבין ומברך קודם התקיעה הוא התוקע על סדר הברכות כשהן עומדין וא''צ ברכה ואם נאנס הראשון ואינו יכול לתקוע שוב אין השני צריך לברך ע''כ: מ''ש רבינו ואינו מדבר אבל אם שח שאין חוזר ומברך, כך מבואר בהלכות שם בשם ריש מתיבתא וכן כתבו רבינו סעדיה ורבינו האי ז''ל ועוד כתב בהלכות הרב ר' יצחק אבן גיאת ז''ל בשם קצת גאונים שאפילו הקהל חייבים שלא לשיח שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע ע''כ. ואין נראה כן מדברי רבינו ומן האחרונים ז''ל יש שכתבו שאפילו התוקע אינו צריך שלא ישיח והאריכו בזה. והנכון למנוע האיש התוקע מלשיח אבל הצבור אם לא נמנעו אין גוערין בהם:

יב בְּדִין הָיָה שֶׁיִּתְקְעוּ עַל כָּל בְּרָכָה כָּל בָּבָא מֵהֶן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים כְּדֶרֶךְ שֶׁתָּקְעוּ כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ מִידֵי סָפֵק בַּתְּקִיעוֹת שֶׁמְּיֻשָּׁב אֵין מַטְרִיחִין עַל הַצִּבּוּר לַחֲזֹר בָּהֶן כֻּלָּן עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת. אֶלָּא דַּי לָהֶן בָּבָא אַחַת עַל כָּל בְּרָכָה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ תְּקִיעוֹת עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּצִבּוּר אֲבָל הַיָּחִיד בֵּין שֶׁשָּׁמַע עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת בֵּין שֶׁלֹּא שָׁמַע עַל הַסֵּדֶר בֵּין מְעֻמָּד בֵּין מְיֻשָּׁב יָצָא וְאֵין בָּזֶה מִנְהָג:

מגיד משנה בדין היה שיתקעו וכו'. כבר נתבאר זה בדברי ההלכות שכתבתי למעלה: וכל הדברים האלו וכו'. שם (דף ל"ד:) תניא כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות במה דברים אמורים בחבר עיר פירוש ש''צ אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות ועוד מבואר שם:

לחם משנה בדין היה שיתקעו וכו' כל בבא מהם שלש פעמים. א''ל כדמשמע הלשון דר''ל בדין היה שיתקעו במלכיות ג''פ תשר''ת ושלש פעמים תש''ת וג''פ תר''ת וכן בזכרונות וכן בשופרות דזה אין לו מובן כלל דרחמנא בעי שלש תרועות כדכתב רבינו בריש פרקין ורבנן תיקנו חד למלכיות וחד לזכרונות וחד לשופרות ותקנו תשר''ת תש''ת תר''ת מן הספק וא''כ כשיתקע פעם אחת תשר''ת ואחד תש''ת ואחד תר''ת במלכיות וכן בכלם יצאנו מידי כל הספיקות ולמה לן ג' פעמים כל סימן מהם במלכיות וכן בזכרונות וכן בשופרות. ואם הפירוש הוא דכוונתו לומר במ''ש כל בבא מהם ר''ל במלכיות שלש פעמים תשר''ת ובזכרונות שלש פעמים תש''ת ובשופרות שלש פעמים תר''ת כמו שנהגו העולם זה א''א לפרש עם מ''ש אח''כ בסוף הלשון אלא די להן בבא אחת על כל ברכה וברכה ולא היל''ל אלא די להן פעם אחת על כל ברכה וברכה דבבא אחת למה היינו אומרים שיתקעו מן הדין לא היה אלא בבא אחת (על כולן). ואם נפרש דה''ק בדין היה שיתקעו תשר''ת ותש''ת ותר''ת פעם אחת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות. ויהיה פירוש דבריו כך שיתקעו על כל ברכה כל בבא מהן כלומר כל הבבות באופן שיהיה ג' פעמים נעשית כל בבא ובבא בזה האופן פעם אחת במלכיות ופעם אחת בזכרונות ופעם אחת בשופרות ואינו ר''ל שלש פעמים בכל ברכה וברכה אלא בכל הברכות שלשתן יהיה שלש פעמים. ובזה היה מתיישב סוף הלשון שכתב אלא די להן בבא אחת וכו'. אבל זה הוא דוחק גדול בלשון. ולכך היה עיקר הפירוש השני שכתבנו עם היות שסוף הלשון קצת [דחוק] כדפרישית אבל מ''מ מדברי הטור משמע הפירוש אחרון ועיקר:

יג * הַתְּקִיעוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת אֶת הַבְּרָכוֹת וְהַבְּרָכוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת אֶת הַתְּקִיעוֹת. שְׁתֵּי עֲיָרוֹת בְּאַחַת יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִי שֶׁיְּבָרֵךְ לָהֶן תֵּשַׁע בְּרָכוֹת וְאֵין שָׁם תּוֹקֵעַ. וּבַשְּׁנִיָּה סָפֵק יֵשׁ שָׁם תּוֹקֵעַ סָפֵק אֵין שָׁם תּוֹקֵעַ הוֹלֵךְ לַשְּׁנִיָּה. שֶׁהַתְּקִיעָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְהַבְּרָכוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

ההראב"ד התקיעות אינם מעכבות וכו'. א''א אבל של ר''ה מעכבות זו את זו עכ''ל:

מגיד משנה התקיעות אינן מעכבות וכו'. זה מבואר במה שיתבאר בסמוך בדין שתי עיירות ועוד שנינו במשנה (דף ל"ג:) מי שבירך ואח''כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע וכן כתבו ז''ל: שתי עיירות באחת יודע וכו'. ברייתא שם (דף ל"ד:) מצוה בתוקעין יותר מן המברכין כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין והקשו פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן ותירצו ל''צ דהא ודאי והא ספק, ע''כ:

לחם משנה התקיעות אינן מעכבות את הברכות וכו'. מצאתי בקצת ספרים השגה כתובה כאן. א''א אבל של ר''ה מעכבות זו את זו. ונראה טעמו משום דמפרש כפירוש רש''י הברייתא דקאמרה תקיעות וברכות מעכבות הברכות לתקיעות והתקיעות לברכות. וכבר הקשה על פירוש זה הרא''ש ז''ל בפסקיו וכן הר''ן ז''ל דוחקו ע''ש. ולכך אמרו דעיקר הפירוש בדברי רבינו דהתקיעות מעכבות זו את זו וברכות זו את זו אבל ברכות לתקיעות לא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן