הלכות שופר וסוכה ולולב - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

א (ויקרא כג-מ) 'כַּפּוֹת תְּמָרִים' הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה הֵן חֲרָיוֹת שֶׁל דֶּקֶל כְּשֶׁיִּצְמְחוּ קֹדֶם שֶׁיִּתְפָּרְדוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהֶן לְכָאן וּלְכָאן אֶלָּא כְּשֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ שַׁרְבִיט. וְהוּא הַנִּקְרָא לוּלָב:

מגיד משנה כפות תמרים וכו'. פרק לולב הגזול (סוכה ל"ב) א''ל אביי לרבא ממאי דהאי כפות תמרים לולב הוא אימר חרותא אמר ליה בעינן כפות וליכא ודבר פשוט הוא:

ב (ויקרא כג-מ) 'פְּרִי עֵץ הָדָר' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא אֶתְרוֹג. (ויקרא כג-מ) 'וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא הַהֲדַס שֶׁעָלָיו חוֹפִין אֶת עֵצוֹ. כְּגוֹן שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֹשָׁה עָלִין אוֹ יֶתֶר עַל כֵּן בְּגִבְעוֹל אֶחָד. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנֵי הֶעָלִין בְּשָׁוֶה זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְהֶעָלֶה הַשְּׁלִישִׁי לְמַעְלָה מֵהֶן אֵין זֶה עָבוֹת אֲבָל נִקְרָא * הֲדַס שׁוֹטֶה:

ההראב"ד הדס שוטה. כתב הראב''ד ז''ל וצריך להיות כן כל השיעור או רובו, עכ''ל:

מגיד משנה פרי עץ וכו'. שם (דף ל"ה.) מבואר וגם זה פשוט: וענף עץ וכו'. אמרו שם (דף ל"ב:) תנא עבות כשר ושאינו עבות פסול ה''ד עבות אמר ר' יהודה והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא ואסיקנא התם דתרי וחד הדס שוטה הוא. ובהשגות א''א וצריך שיהיה כן כל השיעור או רובו ע''כ. ואני אומר כולן בדוקא דהא כל מה שאינו עבות הוה ליה כמין אחר ונחסר השיעור:

כסף משנה וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס וכו' כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד וכו'. כתב הטור וז''ל כתבו הגאונים שצריך שיהא בכל שיעור אורך ההדס עבות ואם לאו פסול. ובעל העיטור כתב אפילו אין בו רק פעם אחת תלתא בחד קינא כשר וכן כתב הרמב''ם עכ''ל. ואיני מוצא מקום על מה שיסמוך לומר כן בדברי רבינו שהרי דבריו סתומים כדברי הגמרא:

ג (ויקרא כג-מ) 'עַרְבֵי נַחַל' הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אֵינָן כָּל דָּבָר הַגָּדֵל עַל הַנַּחַל אֶלָּא מִין יָדוּעַ הוּא הַנִּקְרָא עַרְבֵי נַחַל. עָלֶה שֶׁלּוֹ מָשׁוּךְ כְּנַחַל וּפִיו חָלָק וְקָנֶה שֶׁלּוֹ אָדֹם וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא עֲרָבָה. וְרֹב מִין זֶה גָּדֵל עַל הַנְּחָלִים לְכָךְ נֶאֱמַר עַרְבֵי נָחַל. וַאֲפִלּוּ הָיָה גָּדֵל בַּמִּדְבָּר אוֹ [א] בֶּהָרִים כָּשֵׁר:

מגיד משנה ערבי נחל וכו'. כל זאת הבבא מפורשת בברייתא פרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ג ל"ד):

כסף משנה ערבי נחל וכו' ואפי' היה גדל במדבר או בהרים. כתב הרא''ש נ''ל לפרש דערבי נחל הגדלות על הנחל כלומר ממין הגדל על הנחל והיינו ערבה שרובה גדלה על הנחל למעוטי צפצפה הגדלה על ההרים, ד''א ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל למעוטי צפצפה שעלה שלה עגול. והאי תנא לא מצריך קרא לרבויי של בעל ושל הרים דבכלל ערבי נחל היא והכי סברי רבנן דלקמן דמצרכו ב' ערבות וכן משמע מתוך דברי הרמב''ם שכתב ערבי נחל האמור בתורה וכו' ורוב מין זה גדל על הנחלים לכך נקרא ערבי נחל ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר עכ''ל. ומהרא''ם כתב על זה ואינו מחוור דמנ''ל לפרושי מלתא דהרמב''ם דלכך נאמר ערבי נחל ממשמעות ערבי נחל ולא מרבויא דערבי כדקתני בברייתא ת''ל ערבי נחל מ''מ שפירושו מריבויא דערבי לשון רבים. ואולי הנוסחא שלו הביאתו לזה שכתוב בו לכך נקראו ערבי נחל במקום לכך נאמר ערבי נחל הכתוב בכל הנוסחאות שבידינו עכ''ל. ולא ידעתי למה לא נתחוורו לרא''ם דברי הרא''ש דהא כיון דרבינו פסק דב' ערבות בעינן והיינו ודאי מריבויא דערבי היכי אפשר לרבויי מיניה תו של בעל ושל הרים דשתי דרשות לא דרשינן מערבי כדמוכח בגמרא והלכך צ''ל דמשמעות ערבי נחל מייתי של בעל ושל הרים:

לחם משנה ערבי נחל האמורות וכו' לכך נאמר ערבי נחל וכו'. כלומר מפני אלו השני טעמים שהזכרתי נאמר ערבי נחל. האחד שהוא משוך כנחל והשני שהרוב גדל על הנחלים מפני אלו השני טעמים נקראים ערבי נחל אבל לעולם שא''צ עכ''פ שיהא גדל על הנחל והיינו השני טעמים שהזכירו בברייתא (דף ל"ד) ערבי נחל הגדילות על הנחל וכו'. אבל ממ''ש מהררי''ק ז''ל בסימן תרמ''ז נראה שהרא''ש ז''ל הבין דהאי לכך נאמר ערבי נחל רוצה לומר מפני דאינו דוקא הגדל על הנחל לכך נאמר ערבי שמשמעותו הכל אפילו של בעל ושל הרים. והרב מהרא''ם ז''ל השיג עליו שאין כונת הרמב''ם אלא לומר מפני שאינו גדל על הנהר דוקא לכך נאמר ערבי לשון רבוי לרבות (בלשון) של בעל ושל הרים ומרבויא דריש ולא ממשמעותה. ומהררי''ק ז''ל תמה על הרב מהרא''ם ז''ל דודאי שפיר קא מייתי הרא''ש ז''ל ראיה דמדהרמב''ם פסק דשתי ערבות בעינן והיינו ודאי מרבויא היכי אפשר לרבויי מיניה עוד של בעל וכו'. ואין זו דחיה לדברי הרב דהרב לא השיג על הרא''ש אלא מניין הוציאו מדברי הרמב''ם וזה ההכרח אינו אלא בדברי הגמרא עצמה וכבר כתבו הרא''ש ז''ל קודם שכתב והכי סברי רבנן לקמן דמצרכי שתי ערבות וכו' אבל מה שהוציאו מדברי הרמב''ם בדין תמה עליו:

ד וְיֵשׁ מִין אַחֵר דּוֹמֶה לַעֲרָבָה אֶלָּא שֶׁעָלֶה שֶׁלּוֹ עָגל וּפִיו דּוֹמֶה לְמַסָּר וְקָנֶה שֶׁלּוֹ אֵינוֹ אָדֹם וְזֶהוּ הַנִּקְרָא צַפְצָפָה וְהִיא פְּסוּלָה. וְיֵשׁ שָׁם מִין עֲרָבָה שֶׁאֵין פִּי הֶעָלֶה שֶׁלָּהּ חָלָק וְאֵינוֹ כְּמַסָּר אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ תְּלָמִים קְטַנִּים [ב] עַד מְאֹד כְּמוֹ פִּי מַגָּל קָטָן וְזֶה כָּשֵׁר. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ נִתְפָּרְשׁוּ:

כסף משנה ויש שם מין ערבה שאין וכו'. דברי רבינו כאן סתומים דבפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ד) תני ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל והתניא דומה למגל כשר דומה למסר פסול אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא ופירש רש''י מגל קציר פגימותיה כולן נוגעות לצד אחד עקומות כלפי בית יד שלה מסר היא מגירה ופגימותיה הולכות נכחו ולהם שני עוקצים אחד מכאן ואחד מכאן כפגימת הסכין עכ''ל. אבל רבינו נראה שמפרש דומה למגל שפגימותיה קטנות ואין כשר אלא כחילפא גילא כדמפורש בגמרא ולזה כתב בתחלה שערבה הכשרה פיה חלק והפסולה דומה למסר והדומה למגל יש מין ממנה שכשר והיינו חילפא גילא המוזכר בגמ', ואם לא נמצא אחד מהם אין מביאין תחתיו מין אחר הדומה לו כלומר דסד''א דנייתי כי היכי דלא תשתכח מצות לולב קמ''ל:

לחם משנה ויש מין אחר דומה לערבה וכו'. בגמרא אמרו בדין הצפצפה ופיה דומה למגל והתניא דומה למגל כשר דומה למסר פסול. ותירצו כי תניא ההיא בחילפא גילא כלומר מין ערבה כשרה. וא''כ קשה על רבינו אמאי קאמר בדין הצפצפה ופיה דומה למסר דלפי המסקנא פיה דומה למגל הוי ואין כשרה בדומה למגל אלא חילפא גילא. וי''ל דרבינו רצה לתת כלל מוחלט ובתחלה כתב שהערבה כשרה ודאית עלה שלה משוך ופיה חלק ואח''כ כתב הצפצפה ודאית היא דומה למסר אבל יש אחר דומה למגל שפעמים היא צפצפה ופעמים ערבה וז''ש ויש שם מין ערבה שאין פי העלה שלה וכו':

ה אַרְבָּעָה מִינִין [ג] אֵלּוּ מִצְוָה אַחַת הֵן וּמְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה וְכֻלָּן נִקְרָאִים מִצְוַת לוּלָב. וְאֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן. וְאִם לֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן אֵין מְבִיאִים תַּחְתָּיו מִין אַחֵר הַדּוֹמֶה לוֹ:

מגיד משנה ארבעה מינין אלו מצוה אחת הן וכו'. במנחות בהקומץ רבה (דף כ"ז) משנה ד' מינין שבלולב מעכבין זה את זה וכן אמרו שם (דף כ"ח) גבי ארבע ציציות ואמרו הטעם לפי שארבעתן מצוה אחת הן ופ' לולב הגזול (סוכה ל"א) תניא ד' מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהן לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון ולא דבר אחר:

ו [ד] מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לֶאֱגֹד לוּלָב וַהֲדַס וַעֲרָבָה וְלַעֲשׂוֹת שְׁלָשְׁתָּן אֲגֻדָּה אַחַת. וּכְשֶׁהוּא נוֹטְלָם לָצֵאת בָּהֶן [ה] מְבָרֵךְ תְּחִלָּה עַל נְטִילַת [ו] לוּלָב הוֹאִיל וְכֻלָּן סְמוּכִין לוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל הָאֲגֻדָּה הַזֹּאת בִּימִינוֹ וְאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאלוֹ וְנוֹטְלָן דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן שֶׁיִּהְיוּ עִקְּרֵיהֶן לְמַטָּה לָאָרֶץ וְרָאשֵׁיהֶן לְמַעְלָה לַאֲוִיר. וְאִם לֹא אֲגָדָן וּנְטָלָן אֶחָד אֶחָד [ז] יָצָא וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ אַרְבַּעְתָּן מְצוּיִין אֶצְלוֹ. אֲבָל אִם לֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא מִין אֶחָד אוֹ שֶׁחָסֵר מִין אֶחָד לֹא יִטּל עַד שֶׁיִּמְצָא הַשְּׁאָר:

מגיד משנה מצוה מן וכו'. שם (דף ל"ג) מחלוקת דר''י ורבנן דרבנן סברי דלולב אין צריך אגד וקי''ל כותיה ואמרו שם דלרבנן מצוה לאגדו כדי להתנאות לפניו במצות: נוטל וכו'. (דף ל"ז:) אמר רבה לולב בימין ואתרוג בשמאל א''ל ר' ירמיה מ''ט מברכינן אלולב הואיל ומינו גבוה מכולן: ונוטלן דרך וכו'. פרק לולב וערבה (דף מ"ה:) כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן: ואם לא אגדן וכו'. מפורש במנחות (דף כ"ז) הובא כאן בהלכות ד' מינין שבלולב מעכבין זה את זה לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין ואע''ג דנטל כל חד וחד לחודיה נפיק ידי חובתו דקי''ל לולב אין צריך אגד ע''כ:

כסף משנה מצוה מן המובחר וכו' מברך תחלה על נטילת לולב. לאו למימרא שיברך בלשון הזה מאחר שכתב שמברך עובר לעשייתו כדמשמע ממ''ש וכשהוא נוטלן לצאת בהם צריך לברך, ולא בא אלא לומר שיברך על הלולב ולא על שאר מינין. ובענין נוסח הברכה סמך על מ''ש בסוף ה' ברכות נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא י''ח לולב אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב, ואע''פ שכתב עוד בפ' זה משחרב בהמ''ק התקינו וכו' וכל יום ויום מברך עליו אקב''ו על נטילת לולב ה''נ סמך על מ''ש בהלכות ברכות בנוסח הברכות ולא בא אלא ללמדנו שאע''פ שאינו חייב בלולב מן התורה מיום ראשון ואילך צריך לברך עליו ולא נחית לפרושי נוסח הברכה:

לחם משנה מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכין לו. כלומר מפני שהכל סמוכין ללולב והוא העיקר מפני כן מברכין עליו. וקשה דהל''ל שמינו גבוה מכלן כמ''ש בגמרא. ואולי יש לפרש דהיינו סמוכין לו כלומר שהוא מעולה מכלן וז''ש בגמרא מינו גבוה כלומר שכיון שהוא גבוה הוא מעולה מכולן. (ולי המגיה סמוכין ר"ל נשענין עליו שכחו חזק לסובלן באגדו ולא הן לו והיינו מפני גובהו ותוקפו):

ז * כַּמָּה נוֹטֵל מֵהֶן. לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד [ח] וּשְׁנֵי בַּדֵּי עֲרָבָה וּשְׁלֹשָׁה בַּדֵּי הֲדַס. וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף בַּהֲדַס כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה אֲגֻדָּה גְּדוֹלָה מוֹסִיף [ט]. וְנוֹיֵי מִצְוָה הוּא. אֲבָל שְׁאָר הַמִּינִין אֵין מוֹסִיפִין עַל מִנְיָנָם וְאֵין גּוֹרְעִין מֵהֶן. וְאִם הוֹסִיף [י] אוֹ גָּרַע ( פָּסוּל):

ההראב"ד כמה נוטל וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא שמעתי מעולם פסול בזה ולא איסור תוספת ולא גירוע ואפילו לר' יהודה דאמר לולב צריך אגד דהא אמר רבא מ''ט דר' יהודה דאמר אין אוגדין את הלולב אלא במינו קסבר לולב צריך אגד ואי אגיד ביה מינא אחרינא הוה ליה מוסיף מכלל דכי קטיר ליה בסיב ובעיקרא דדיקלא ליכא מוסיף אע''ג דאיכא טפי מלולב אחד וכ''ש לרבנן דאמרי א''צ אגד דאמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, עכ''ל:

מגיד משנה כמה נוטל וכו'. שם (סוכה ל"ד:) משנה ר' ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד אפילו שנים קטומים ואחד שאינו קטום. פי' אהדסים קאי ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים ר''ע אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת ובגמרא אמר שמואל הלכה כר''ט ודעת כל הגאונים לפסוק במנין כר' ישמעאל דבעינן ג' הדסים וכדברי ר''ט שאמר שלשתן קטומין הזכיר שלשה בהדס. אבל הרמב''ן ז''ל כתב דהלכה כר''ע מחבירו במנין שאפילו בהדס אחד יוצא י''ח, ור''ט נחלק על ר' ישמעאל בדין הקטימה ולא הכניס עצמו במחלוקת המנין ור''ע דיבר במנין ולא בקטימה וקי''ל כר''ט בקטימה לפי שנפסקה הלכה כמותו וקי''ל כר''ע במנין ושתיהן להקל דאפילו בחד וקטום יוצא בדיעבד אלא שלא קיים מצוה מן המובחר ע''כ דבריו. ונתלה בזה באותה סוגיא האמורה שם ולידרוש להו כר''ע וכבר כתבתי שדעת כל הגאונים ז''ל כרבינו: ואם רצה וכו'. דין תוספת ההדס מוסכם הוא לפי שהוא לנאותו ואע''ג שלולב אין צריך אגד לעכב מצוה לאגדו לנוי כנזכר למעלה. אבל על מ''ש רבינו בשאר מינין ואם הוסיף או גרע פסול, כתוב בהשגות א''א לא שמעתי מעולם פסול כזה וכו'. נראה בדעת הר''א ז''ל שאין משום בל תוסיף אלא במין אחר והביא ראיה מהא דרבא שבפ' לולב הגזול והסוגיא שבפרק המוצא תפילין בעירובין (צ"ה צ"ו) קשה לדעתו ז''ל שבבאור נראה שם שהמניח ב' תפילין בראש עובר משום בל תוסיף ומה בין זה לשני לולבין והראיה שהביא מסיב ועיקרא דדקלא אינה כלום דהא ודאי הנוטלן בלבד לא יצא ידי חובתו וכיון שכן היאך יעבור עליהן משום שני לולבין והרי אינן לולבין ומ''מ כיון שהן ממינו אינן כחמשה מינין ואוגדין בהן את הלולב לדעת ר' יהודה. והנראה אלי לתרץ הסוגיות הוא שאם נטל שני לולבין הוסיף ועבר והוא שנטלן כאחד דומיא דתפילין אבל אם לקח עמו מין אחר לדידן דקי''ל לולב אין צריך אגד לא עבר משום לא תוסיף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כמוזכר בסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין (דף פ"ח:). ומ''מ אין מוסיפין לכתחלה כמוזכר פרק לולב הגזול (סוכה ל"א:.) כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן. והעמידוה שם אפילו למ''ד לולב אין צריך אגד והוא בלכתחלה. כ''נ מדעת רבינו שכתב למעלה ואין מוסיפין עליהן ולא כתב ואם הוסיף פסול וכאן כתב ואם הוסיף או גרע פסול, ומ''מ כל לנוי מוסיף הוא בין מינו בין מין אחר ורשאי לאגדו בכל מה שירצה ולזה התיר רבוי ההדס בין עבות בין שוטה וכן היה מן הגאונים שהיה מתיר תוספת הערבה דומה להדס. וכבר השיב רבינו בתשובה שכיון שלא מצינו בגמרא היתר תוספת אלא בהדס אין להוסיף במין אחד עכ''ד. ויש בדברים אלו שטות חלוקות למפרשים ז''ל:

כסף משנה ואם רצה להוסיף וכו'. מדברי ה''ה נראה שלא היה גורס בדברי רבינו ובערבה, שכתב שנתן טעם רבינו בתשובה להתיר תוספת ההדס ולאסור תוספת הערבה דכיון דלא מצינו בגמרא היתר תוספת אלא בהדס אין להוסיף במין אחר ע''כ. ואיני יודע היכן הוזכר בגמ' היתר תוספת הדס, אבל הר''מ כתב הגיהו בספרי הרב ואם רצה להוסיף בהדס ובערבה ואינו כן בדעת הרב שאין להוסיף על שני בדי ערבה שכך כתב בתשובה. ואמנם הערבה אני רואה שאין ראוי להוסיף על שני בדים כמו שאין ראוי להוסיף על לולב אחד ואתרוג אחד ומי שעשה כן עשה מצוה מן המובחר אך בהדס מוסיפין מפני הושענא ונויי מצוה הוא ע''כ. מיהו אם הוסיף בערבה לא פסל וטעמא דמילתא דאי כתב שתי ערבות בהדיא והוסיף עליהם או גרע פסול אבל השתא דכתיב ערבי דאין פחות משנים ומשמע נמי יותר אם הוסיף לא פסל אבל לא עשה מצוה מן המובחר עכ''ל. אבל הר''ן ז''ל כתב בפרק לולב הגזול דכל לנאותו לא גזרו ולפיכך כתב הרמב''ם שאם רצה להוסיף בהדס ובערבה כדי שיהא אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר המינים אין מוסיפים על מנינם פירוש משום דבהנהו ליכא נוי עכ''ל הר''ן. ורבינו ירוחם כתב תשובת הרמ''ה ז''ל זה לשונה אם יוכל אדם להוסיף על שני בדי ערבה או לא, כבר נשאלתי מאתכם פעם אחרת והייתי מורה לאיסור כדברי הרמב''ם ואח''כ העיד לי אדם גדול מחכמי פרובינציא שהוא עמד על תשובת הרמב''ם שחזר בו בסוף ימיו מדבר זה והורה בדבר להכשיר וכן הדעת נוטה להכשיר מ''ט ערבי נחל כתיב ואע''ג דמיעוט ערבי שנים ליכא למשמע מינה דטפי משנים פסול אלא דבתרי סגי ואי אוסיף שפיר דמי דערבי נחל משמע ואפילו מאה כדדרשינן גבי עדים ומנין אפילו הם מאה ת''ל עדים דאע''ג דמיעוט עדים שנים דרשינן מינייהו אפילו מאה ועוד בהדיא אמרינן בגמרא דאפילו הוסיף במינים ואגדן בהדייהו לא פסיל דקי''ל לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי הילכך גבי לולב ואתרוג כיון דחד משמע אסור לאוסופי ואם הוסיף כיון דהאי לחודיה והאי לחודיה קאי נמצא שלא פסל וגבי הדס וערבה אפילו לכתחלה נמי עכ''ל: ואני יוסף המחבר באו לידי תשובות הר''א בנו של רבינו וכתוב בהן ששאלוהו האי דאסור לרבות בערבה שבלולב ואמר אם הוסיף על שתי ערבות ה''ז פסול ומ''ש מן ההדס שאם הוסיף כשר. והשיב תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל ושמענו מפיו ראיה חזקה להאי סברא. והרא''ש כתב וז''ל הרמב''ם כתב אם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה מוסיף ומנויי מצוה הוא אבל שאר מינין אין מוסיפין על מנינם ואם הוסיף או גרע פסול ואיפכא מסתברא דבהדס כתיב ענף עץ עבות ובערבות כתיב ערבי ומיעוט ערבי שתים אבל כל מה שהוסיף בכלל ערבי הוא וחכמי פרובינציא הקשו עליו וחזר בו והכשיר הכל עכ''ל:

לחם משנה כמה נוטל מהן לולב אחד. כתב ה''ה אבל הרמב''ן ז''ל כתב דהלכה כר''ע וכו' דברי הרמב''ן פירשם הר''ן ז''ל בפירוש ההלכות וכלל דבריו דר' ישמעאל דהזכיר שנים קטומים ואחד אינו קטום משמע שנים קטומים הוא לכתחלה אבל בדיעבד בחד שאינו קטום סגי ועל דא פליג ר''ט וכ''ת א''כ וחד דקטים סגי כשתירץ הגמ' חד ולא קטים לא שכיח אכתי לדרוש להו כר''ע ור''ט דחד וקטים סגי, לתרץ זה כתב הר''ן וזה לשונו ומשום הכי פרכינן דוקא ולדרוש להו כר''ע משום דקים לן דהלכתא כוותיה דאפילו תימא דלא בעי למדרש כקולי דתרוייהו לאכשורי בחד וקטים מ''מ לדרוש להו כר''ע ע''כ. ועדיין הקושיא במקומה דכיון דשמואל לא בעי למפסק כקולי דתרוייהו איך פסק הוא כקולי שניהם. וע''ק דמ''ש ר' ישמעאל שנים קטומים ואחד אינו קטום לכתחלה קאמר למה הוצרך לומר בגמרא חזר בו ר' ישמעאל ממאי דאמר תחלה שלשה הדסים לימא דמאי דקאמר מתחלה שלשה הדסים לכתחלה קאמר ואח''כ שנים קטומים ואחד אינו קטום ותו קשיא מאי מקשה ולדרוש להו כר''ע הא לכתחלה כ''ע מודו דבעינן שנים קטומים ואחד אינו קטום כדכתב הרמב''ן ואם כן היכי הוי מצי למדרש כר''ע כיון דלכתחלה מיהא לא עבדינן ליה. ונראה לתרץ לקושיא הראשונה עם הקושיא האחרונה דאע''ג דאנן נקטינן כתרוייהו ובחד וקטים סגי היינו בדיעבד ומ''מ שמואל לא הוה בעי ליה למדרש כקולי דתרוייהו כיון דלכתחלה כ''ע מודו דלא מהני וכ''ת אפילו דחד ולא קטים כולי עלמא מודו דלכתחלה לא מהני אין זה כלום דסוף סוף מה שהיה אומר לדרוש להם כר''ט דלשלשתן קטומין לכתחלה אסור דלפחות שאחד שאין קטום בעינן דאלת''ה אלא דלכתחלה בשלשה קטומים סגי א''כ לדרוש להו כר''ט אמאי אמר להו אשוו וזבינו בין אשוו בין לא אשוו הוה ליה למדרש כדפריך בגמ' בפרק כל שעה (דף ל') גבי הא דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו זביני אכנדיכי ואי לא דרשינן לכו כר''ש ופריך שם בגמרא ולדרוש להו דהא שמואל כר''ש סבירא ליה ותירץ אתריה דרב הוה ומדלא פריך הכא הכי משמע ליה לגמרא דודאי לכתחלה חד שאינו קטום בעינן וכן כתב בספר תניא וז''ל ומדלא מקשינן ולדרוש כדמקשינן גבי קדרות בפסח ש''מ דר''ט למצוה בעי שלמים ע''כ. וא''כ כיון דלכתחלה בעינן חד ולא קטום ומ''מ היה אומר להם למדרש כר''ט ומש''ה פריך גמרא למדרש כר''ע אע''ג דלכתחלה לא אבל למדרש כקולי דתרוייהו חד וקטום כיון דלכתחלה אסור לא מקלינן כל כך דבשלמא השתא דדריש כר''ט איכא חדא לריעותא דהוו קטומים אע''ג דהם ג' ואי דריש כר''ע איכא נמי ריעותא דהוי חד אע''ג שאינו קטום אבל לומר חד וקטים דהוו תרתי לריעותא אע''ג דבדיעבד מהני כיון דלכתחלה לא עבדינן ליה לא היה רוצה שמואל להקל כ''כ. ולקושיא אמצעית י''ל דהוצרך לומר בגמרא דחזר. חדא משום דתני שלשה הדסים ושתי ערבות וכי היכי דשתי ערבות הוי לעיכובא הכי נמי שלשה הדסים לכך קאמר דחזר. ועי''ל דאי לאו חזר אלא מעיקרא אמר שלשה הדסים לכתחלה א''כ אין כאן אלא שני מחלוקת דר' ישמעאל ור''ע הכל דבר אחד וא''כ למה הוזכרו במשנה דברי שלשתן דמשמע דהם ג' מחלוקות אבל השתא דחזר א''ש דהזכיר ר' ישמעאל משום קודם החזרה דהיה מחלוקת אחר אע''ג דלאחר החזרה הוא שוה עם ר''ע מ''מ בשביל קודם החזרה הוזכר. ומ''ש ה''ה ודעת כל הגאונים לפסוק במנין כר' ישמעאל ק''ק דהא ר''י אמרו בגמרא דחזר ואמר חד. ונראה דה''ק דמאי דקאמר ר''י מעיקרא אע''ג דחזר כיון דר''ט הזכיר שלשתן קטומים הרי הסכים למאי דאמר ר''י קודם דחזר: ואם רצה להוסיף בהדס כדי שיהיה אגודה גדולה מוסיף. כתב ה''ה נראה בדעת הר''א שאין משום בל תוסיף אלא במין אחר כלומר שאין משום בל תוסיף אלא כשהוסיף מין אחר אבל כשהוסיף מאותו המין אין כאן בל תוסיף. ולפי זה האי אחד שכתב הרב המגיד צריך להגיה ולומר אחר. מ''מ קשה דאיך כתב דדעת הראב''ד לומר כן דהא ודאי לרבנן אפילו דס''ל דלולב אין צריך אגד אפילו בהוספת מין אחר אין כאן משום בל תוסיף כמו שנראה מדברי רבא פ' לולב הגזול (דף ל"ו:) דאמר מאי טעמא דר' יהודה קסבר לולב צריך אגד ואי מייתי מינא אחרינא הוו (להו) חמשה מיני משמע דמשום דאית לן לולב צריך אגד אמרינן הכי אבל אי אמרינן דאין לולב צריך אגד אפילו מייתי מינא אחרינא לא הוי מוסיף ולא כתב הראב''ד ז''ל דאינו משום בל תוסיף אלא לר' יהודה אבל כפי האמת ליכא משום בל תוסיף אפילו במין אחר. ואולי שכוונת ה''ה לומר דלדעת הראב''ד ז''ל ליכא סברא דאית לה בל תוסיף אלא במין אחר אבל ודאי כפי האמת הדין אפילו במין אחר ליכא בל תוסיף אלא דבמין אחר איכא פלוגתא ובאותו המין ליכא פלוגתא כלל. ואם נגיה ונאמר שאין משום בל תוסיף במין אחד ונמחוק מלת אלא מתיישב יפה דה''ק נראה בדעת הראב''ד ז''ל דס''ל דבמין אחד ליכא בל תוסיף כלל. עוד כתב והנראה אלי לתרץ הסוגיות וכו' וק''ק דהא כבר תירץ אותה דמאי דשרי בפרק לולב הגזול הוא דקטריה בסיב ודיקלא שאין הנוטלן בלבד יצא ידי חובתו אבל בפרק המוצא תפילין אמרינן שהמניח שני תפילין בראש עובר וה''ה דשני לולבין דבכל אחד מהם יוצא בפני עצמו. ונראה לומר דמ''מ עדיין הוקשה לו דבהך סוגיא דלולב הגזול משמע דאפילו הוספה במין אחר אליבא דרבנן אינו כלום והתם משמע דשני לולבין הוי הוספה ואע''ג דבכל אחד מהם יוצא בפ''ע מ''מ הוספה דמין אחר שקול כנגד זה לפי מאי דס''ד ואח''כ תירץ ואמר דאפילו במין אחר מותר ולא דמי לשני לולבין. ומ''מ קשה בדבריו ז''ל דלדעתו בשני לולבין איכא משום בל תוסיף אפילו לדידן דלולב אין צריך אגד א''כ איך הקשו בפ' אלו הנחנקין (דף פ"ח) אי ס''ל דלולב אין צריך אגד דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר ואין זה גורע דלפי דעתו ז''ל הא משכחת ליה גורע אפילו בלולב דאין צריך אגד בשני לולבין. וי''ל דלתרץ זה נתכוון ה''ה ואמר והוא שנטלן כאחד וכו' דבזה א''א לפרש בפ' הנחנקין דאיכא גורע בשני לולבין דלא דמי לכותב ד' בתים של תפילין ואח''כ הוסיף אחד דהתם הניחן בראשו בכשרות ואח''כ הניח בית חמישי מפסול וא''כ לא הוי גרוע ועומד אבל הכא כיון דבשעת הנטילה מיפסיל הוה ליה גרוע ועומד ודומה למה שתירצו התוספות שם בד''ה אי סבירא לן בלולב וכו'. ומ''ש דומיא דתפילין ר''ל דנוטל שני זוגות של תפילין למיפסל משום בל תוסיף בעינן שיטלם כאחד. ועל דברי הראב''ד ז''ל קשה איך יישב ההיא ברייתא דאין מוסיפין עליהן. וי''ל דיישב אותה לשאינו מינו. ומה שתמה על רבינו ז''ל הוא במ''ש דבמינו שייך הוספה מ''מ מ''ש איסור תוספת וגרוע אינו מיושב דאם פחת ודאי דמודה הראב''ד ז''ל דפסול דד' מינים מעכבין ומאי קאמר גרוע. וא''ת אפילו לשאינו מינו איך יישב אותה והא לרבנן דקי''ל דאין צריך אגד קושרין אותו בחוט או במשיחה ואמאי כיון דברייתא קאמרה דלכתחלה אין מוסיפין. וי''ל דשאני התם דהוי נוי דלדידן דקי''ל דאין צריך אגד מצוה לאגדו משום זה אלי ואנוהו וא''כ גבי נוי הותר. וכ''ת א''כ מה הקשה הראב''ד ז''ל על רבינו מהתם דקאמר דאי קטריה בסיב וכו' דמותר שאני התם דהוי לנוי הא ודאי לאו קושיא היא דלר' יהודה דאית ליה צריך אגד האגד מן המצוה לא איכפת לן שיהיה לנוי הלכך אסרו כשאינו מינו מפני שמוסיף אבל לרבנן הותר מטעם נוי וק''ל: אבל שאר המינין וכו'. קשה בדברי רבינו שכתב שאם הוסיף בערבה פסולה ומה בין הוסיף בד אחד של ערבה למוסיף בית אחד על ארבעה בתים דאמרו בפרק הנחנקין (דף פ"ט) דאינו מוסיף דאמרו שם אי הכי תפילין נמי אם עביד ארבעה בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודיה קאי וכו' ועוד מה בין זה למוסיף חוט אחד על הציצית על השמונה דאמרו שם בגמרא למ''ד קשר עליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. וי''ל דאה''נ דאם הוסיף בד אחד של ערבה אינו פסול ומ''ש רבינו אם הוסיף פסול היינו כשהוסיף בדים כיון שראוי לצאת בהן בפני עצמן דהא כל מין ומין אם נטלו בפני עצמו יצא כדכתב רבינו לעיל וכיון דהוספה ראוי לצאת בה בפני עצמה הוה ליה כשני לולבין שראוי לצאת בכל אחד בפ''ע וה''ה כשהוסיף בתפילין ארבעה בתים שראוי לצאת עם כל הד' בפני עצמן דעובר וכן בציציות אם הוסיף שמונה על שמונה דראוי לצאת בכל שמונה בפני עצמן אבל בד אחד דערבה ובית אחד דתפילין וחוט אחד דציצית אין הוספה ולפי זה מ''ש רבינו ואם הוסיף וכו' היינו שני בדי ערבה דוקא ולא בד אחד וזה דוחק. עוד כתב ה''ה כן נראה מדעת רבינו שכתב למעלה ואין מוסיפין עליהן וכו' וכאן כתב ואם הוסיף. וא''ת גם שם כתב אין פוחתין ולא כתב ואם פחת פסול אלא מאי אית לך למימר סמך על מ''ש כאן גם בהוספה נמי סמך על מ''ש כאן. וי''ל דבפחת לא הוצרך לבאר שהרי כתב ד' מינין מעכבין זה את זה וגם כתב שם ואם לא נמצא מין א' אין מביאין אחר הדומה לו וכו':

ח * כַּמָּה שִׁעוּר אֹרֶךְ כָּל מִין מֵהֶם. לוּלָב אֵין פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים וְאִם הָיָה אָרֹךְ כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר. וּמְדִידָתוֹ מִשִּׁדְרָתוֹ בִּלְבַד לֹא מֵרֹאשׁ הֶעָלִים. וַהֲדַס וַעֲרָבָה אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְאִם הָיוּ אֲרֻכִּין כָּל שֶׁהֵן כְּשֵׁרִים. וַאֲפִלּוּ אֵין בְּכָל בַּד וּבַד אֶלָּא שְׁלֹשָׁה עָלִין לַחִין כְּשֵׁרִים וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ בְּרֹאשׁ הַבַּד. וְאִם אָגַד הַלּוּלָב צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שְׁדֵרוֹ [כ] שֶׁל לוּלָב יוֹצֵא מִן הַהֲדַס וַעֲרָבָה טֶפַח אוֹ יוֹתֵר. וְשִׁעוּר [ל] אֶתְרוֹג אֵין פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה וְאִם הָיָה גָּדוֹל [מ] כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר:

ההראב"ד כמה שיעור אורך וכו'. כתב הראב''ד ז''ל שלשה טפחים קטנים שהם עשרה אצבעות בגודל כר' טרפון, עכ''ל:

מגיד משנה כמה שיעור וכו'. משנה (דף כ"ט:) וגמ' (ל"ב:) אמר ר''י אמר שמואל שיעור הדס וערבה שלשה ולולב ארבעה כדי שיהא לולב יוצא מהן טפח ור' יוחנן אמר שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח וקיי''ל שמואל ור''י הלכה כר''י ומבואר שם עוד דלר''י שיעור הלולב הוא משדרו ולמטה. ובהשגות בשיעור ההדס והערבה א''א שלשה טפחים קטנים שהם עשר אצבעות בגודל כר''ט ע''כ. וכן פסקו מקצת הגאונים והאחרונים ז''ל אבל בהלכות לא הביאו אותה סוגיא ארבי טרפון כלל אלא המימרות שהזכרתי בלבד ואפשר שהם סוברין דשמואל הוא דפסיק כר''ט דאמר דסגי בטפחים קטנים ודלא כת''ק דברייתא דבעי טפחים שלמים ולא קיי''ל כותיה דשמואל כי היכי דלא קיי''ל כותיה במאי דאמר ששיעור הלולב הוא עם עליו אלא כר' יוחנן ואף בעל העטור לא כתב אלא מימרות כפשטן ומ''מ הנכון כדעת שאר המפרשים ז''ל: ואם היו וכו'. זה מבואר בהלכות מן הגמ' דכל הני אין להן שיעור למעלה: ואפילו אין בכל וכו'. שם (דף ל"ג) ת''ר יבשו עליו ונשתיירו בו ג' בדי עלין לחין כשר אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד: ואם אגד וכו'. כבר הזכרתי זה בסמוך. ודעת רבינו שאם ההדס והערבה ארוכין אפילו עשרה צריך שתהא שדרו של לולב טפח על גביהן וכן העלו בהלכות רבינו יצחק אבן גיאת ז''ל וכן הסכימו מן האחרונים ז''ל: ושיעור אתרוג אין וכו'. משנה (דף ל"ד:) שיעור אתרוג קטן ר' מאיר אומר כאגוז ר' יהודה אומר כביצה וידוע ר''מ ור''י הלכה כר''י. עוד שם והגדול כדי שאוחז שנים בידו אחת דברי ר''י ור' יוסי אומר אפילו אחד בשתי ידיו וידוע ר' יוסי ור''י הלכה כר' יוסי ומבואר עוד בגמרא דלרבי יוסי אין שיעור לגדלו:

לחם משנה כמה שיעור אורך וכו'. כתב ה''ה ולא קי''ל כותיה דשמואל כי היכי דלא קי''ל כותיה במאי דאמר ששיעור וכו'. קשה דמה ענין זה לזה. ונראה דה''ק דר' יוחנן פליג על הכל מדהזכיר שדרו של לולב צריך שיהיה יוצא מן ההדס טפח. והך טפח סתמו טפח גדול דלשמואל לא אמרינן הכי אלא משום דלא תפלוג מדידיה אדידיה וסמך לזה מדכתב הרא''ש שם בפסקיו לדחות סברת הרי''ף ורבינו וז''ל ור''י נמי לא פליג עליה דשמואל בהא דבאותן טפחים דאיירי שמואל איירי נמי ר' יוחנן וכו' אם כן נוכל לומר דטעמא של הרי''ף כך כיון שהוצרך לדחותו:

ט מִשֶּׁיַּגְבִּיהַ אַרְבָּעָה מִינִין אֵלּוּ בֵּין שֶׁהִגְבִּיהָן כְּאַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה בֵּין בְּיָמִין בֵּין בִּשְׂמֹאל יָצָא. וְהוּא שֶׁיַּגְבִּיהָן דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן. אֲבָל שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן לֹא יָצָא. וּמִצְוָה כְּהִלְכָתָהּ שֶׁיַּגְבִּיהַּ אֲגֻדָּה שֶׁל שְׁלֹשָׁה מִינִין בְּיָמִין וְאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאל וְיוֹלִיךְ וְיָבִיא וְיַעֲלֶה וְיוֹרִיד וִינַעֲנֵעַ הַלּוּלָב שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּכָל רוּחַ וְרוּחַ:

מגיד משנה משיגביה ארבעה וכו'. שם (דף מ"ב) בסוגיא מדאגבהיה נפק ביה ושם (דף מ"ה:) מבואר שאם נטלן שלא כדרך גדילתן לא יצא כנזכר למעלה: ומצוה כהלכתה וכו'. כבר הוזכר למעלה (דף ל"ז:) לולב בימין ואתרוג בשמאל מ''ט האי תלתא מצות והאי חדא מצוה והנענוע מפורש למטה ואמרו בגמרא (דף ל"ז ל"ח) שהוא מוליך ומביא מעלה ומוריד. ורבינו וקצת מפרשים סוברין שהנענוע הוא מהולכה והבאה וכ''נ מן ההלכות אבל הרבה מהגאונים אמרו שאין שם נענוע אחר אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד ודיו. ויש מי שאמר שהוא מוליך ומביא מעלה ומוריד פעם אחת ואח''כ מנענע הלולב ומטרפו או קודם לכן. ויש מי שאמר שהוא מנענע ומטרפו בשעת הולכה והבאה ועליה וירידה ואין מנין לנענועין אלו וכולן נתלו בסוגית הירושלמי הכתובה בהלכות ואין להאריך בזה לפי שבכל אחד מן הצדדין אדם יוצא ידי חובתו:

כסף משנה משיגביה ארבעה וכו'. וכתבו המפרשים דכיון דקי''ל דכל המצות מברך עליהם קודם לעשייתם שמברך עליו קודם שיטלנו או יהפוך אחד מהם ראשו למטה. וי''א שיכוון שלא לצאת עד שיברך ואחרים אומרים דשפיר מיקרי עובר לעשייתן עד הנענוע כדאמרינן בנט''י עד שינגב ידיו מיקרי עובר לעשייתן:

י כֵּיצַד. מוֹלִיךְ [נ] וּמְנַעְנֵעַ רֹאשׁ הַלּוּלָב שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וּמֵבִיא וּמְנַעְנֵעַ רֹאשׁ הַלּוּלָב שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְכֵן בַּעֲלִיָּה וִירִידָה. וְהֵיכָן מוֹלִיךְ וּמֵבִיא. בִּשְׁעַת [ס] קְרִיאַת הַהַלֵּל בְּ (תהילים קיח-א) (תהילים קיח-כט) 'הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב' [ע] תְּחִלָּה וָסוֹף וּבְ(תהילים קיח-כה) 'אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא'. וְכָל הַיּוֹם [פ] כָּשֵׁר לִנְטִילַת לוּלָב וְאֵינוֹ נוֹטֵל בַּלַּיְלָה:

מגיד משנה והיכן מוליך ומביא וכו'. משנה (דף ל"ז:) היכן היו מנענעין בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא דברי ב''ה. פירש''י ז''ל תחלה וסוף הודו לה' ראשון ואחרון: וכל היום וכו'. משנה פרק הקורא את המגלה ושם (מגילה כ':) ובהרבה מקומות מבואר שאינו ניטל בלילה:

כסף משנה כיצד מוליך וכו'. בירושלמי תנא צריך לנענע ג''פ על כל דבר ודבר ר' זירא בעי הכין חד והכין חד א''ד הכין והכין חד. ורבינו נראה שהוא מפרש דה''ק צריך לנענע על כל דבר ודבר היינו על כל תנועה של הולכה והבאה והעלאה והורדה ובתר הכי מיבעיא ליה אם מוליך ומביא חשוב חד ואין לנענע בשניהם אלא שלש תנועות קטנות וכן במעלה ומוריד או כל אחד מהם חשוב אחד ויש לו לנענע שלש תנועות קטנות בכל אחד ואחד מהן וכיון דלא איפשיטא מאחר דלאו מילתא דטרחא היא עבדינן לחומרא ומנענע ג''פ בכל דבר ודבר:

לחם משנה כיצד מוליך וכו'. ה''ה כתב כאן ארבעה פירושים והשלשה נ''ל שהם מבוארים בדברי הר''ן בפירוש ההלכות בפרק לולב הגזול וכלם הוציאו דבריהם מן הירושלמי דאמר שם צריך לנענע ג' פעמים על כל דבר ודבר ר' זירא בעי הכין חד והכין חד או דילמא הכין והכין חד וכו' ולא איתפרש. פי' האחד שהביא הר''ן הוא דעל כל דבר ודבר ר''ל בכל מקומות ההלל שמנענעין בהן וה''ק ודאי דהך מוליך ומביא מעלה ומוריד קרי ליה תלתא ולא חשיב ליה ארבעה משום דהעלאה והורדה אחת היא דא''א להעלאה בלא הורדה אבל אפשר להולכה בלא הבאה אצלו אלא שיניחנו שם במקום שהוליכו וההולכה וההבאה מספקא ליה אי הוי הכל דבר אחד וצריך הולכה והבאה שתי פעמים או לא וכיון דלא איפשיטא נקטינן דהולכה והבאה תרי מילי נינהו וזו הסברא היא מ''ש ה''ה אבל הרבה מן המפרשים אמרו שאין שם נענוע אחר אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד פעם אחת ודיו. הפירוש השני פירש דעל כל דבר ודבר ר''ל על כל תנועה של הולכה והבאה והעלאה והורדה ובעי בתרוייהו בהולכה ובהבאה ובהעלאה והורדה אי חשוב הולכה והבאה חד וכן העלאה והורדה וצריך לנענע בהולכה והבאה ב' פעמים א''ד הולכה חד והבאה חד וצריך לנענע שלש פעמים בהולכה וכן בהבאה וכיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא וזו היא סברת רבינו שכתב כיצד מוליך וכו'. ומ''ש רבינו שלש פעמים בכל רוח אע''ג דהוי שש פעמים לכל רוח דבהולכה תלתא ובהבאה תלתא משום דלהולכה והבאה הכל קרי חד לענין המנין וקרי ג' פעמים להולכה והבאה. ואחרים פירשו דבכל דבר ודבר היינו כל מקומות ההלל כפירוש קמא ואלו התנועות הם חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד ושואל הירושלמי אם אלו התנועות הם מכל אחד מהולכה והבאה או הולכה חד והבאה חד וכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא וצריך לנענע אח''כ שהוליך והביא והעלה והוריד ג' זוגות של תנועות קטנות. ונ''ל שזה הפירוש הוא מ''ש ה''ה ויש מי שאמר שהוא מוליך ומביא מעלה ומוריד פעם אחת ואח''כ מנענע וכו'. עוד כתב ה''ה יש מי שאומר שהוא מנענע ומטרפו בשעת הולכה והבאה עליה וירידה ואין מנין לנענועים אלו ע''כ. והוא דבר תימה מ''ש אין מנין לנענועים וכו' דהא בירושלמי אמרו שלש פעמים וע''ק מה חילוק בין זה הפירוש לפירוש רבינו דלכאורה נראה דה''ק רבינו מוליך ומנענע ומביא ומנענע וכו' והיינו נענוע בשעת הולכה והבאה. ונראה דלפי הפירוש זה מפרש כפירוש הירושלמי בפי' קמא דכתיבנא ולהולכה והבאה והעלאה והורדה קרי נענוע ומדקרי להו נענוע משמע ליה שצריך לנענע בשעת ההולכה וכן בשעת הבאה וכו' דאי לא אמאי תני להו הירושלמי אבל מנין הנענועים כמה יהיו לפירוש זה אין כאן דמאי דקאמר הירושלמי שלש פעמים לא הוי אלא להולכה והבאה עליה וירידה אבל לא דבר מענין הנענועים שיעשה בשעת ההולכה והבאה אלא מדקרי להו נענוע מפקינן הכי. א''נ שהוא צריך לנענע שלש פעמים כלומר בשלש פעמים שהוא ההולכה וההבאה צריך לנענע בכל אחד מהן וכמה יהיו הנענועים לא דבר אלא שיהיה שם נענוע אבל לא אמר כמה הם אבל שאר הפירושים כפירוש קמא אלא שסובר דנקטינן בעיא דירושלמי לקולא ולכך מוליך ומביא מעלה ומוריד לבד ומנענע בכל אחד מהן וזה דוחק והראשון עיקר. עוד כתב הרא''ש ז''ל בפסקיו וז''ל על כל דבר ודבר כלומר מכל רוח שמוליך הלולב צריך לנענע ג''פ חוץ ממוליך ומביא וכו' כלומר אין מספיק לו ההולכה וההבאה עד שינענע ג' פעמים בכל הולכה והבאה. ונ''ל שזה הוא פירוש חמישי בירושלמי שמפרש על כל דבר ודבר שר''ל בכל רוח ורוח שצריך לנענע ג''פ ושואל הירושלמי אלו הג''פ ההולכה וההבאה הכל אחד וצריך ג''פ בכל אחד וצריך מהולכה והבאה א''ד חשיב תרי ודי בהולכה והבאה והולכה ונקטינן לחומרא משום חבובי מצוה ולכך צריך ג''פ לכל רוח כל אחד מהולכה והבאה. והוא ז''ל כתב שזו כוונת הרי''ף ז''ל וע''פ פירוש זה יצא מנהג רוב העולם שעושין כן, באופן שלפי זה מ''ש בגמ' מוליך ומביא ר''ל שיעשה שלש תנועות מהולכה והבאה לכל רוח שמוליך ומביא ובגמרא לא הוזכר אלא ההולכה וההבאה והירושלמי ביאר יותר הדברים. ומ''ש צריך לנענע ג''פ בכל הולכה והבאה ר''ל בכל הולכה והבאה שיעשה לצד אחד צריך שיהיה ג''פ הולכה והבאה ולזה הפירוש מסכים מ''ש הטור בסימן תרנ''א וז''ל כתב ב''ה הולכה והבאה הוא הנענוע ואין צריך נענוע אחר וא''ת הרי הטור כתב למעלה והנענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו וינענע שם ג''פ מהולכה וג''פ מהבאה ומדכתב וינענע שם כלומר במקום שהוליך ידו משמע שהוא מפרש כפירוש הרמב''ם ז''ל וכאן נראה שפירש כפירוש הראשון. ועוד שכתב שם ובהל' כתב ונענוע דרבנן ואזלינן לקולא ואין צריך לכל רוח וכו' והיינו בהל' שכתב הרא''ש ז''ל בפסקיו וליכא בינייהו לענין פירוש הירושלמי כלל אלא דמר נקיט ליה לחומרא ומר לקולא וכן נראה לשון הטור שכתב ובהלכות כתב וכו' שאין הפרש למ''ש תחלה אלא מתחלה נקט ליה לחומרא ואח''כ לקולא ופירוש ההלכות נראה מסכים לפירוש הרא''ש שכתבתי. ואם כן הדבר קשה איך כתב וב''ה כתב וכו' דמשמע דאין ביניהם הפרש לענין הפירוש דהא טובא איכא דאיהו מפרש פירוש הרמב''ם ובהלכות מפרש כפי' הרא''ש. ונראה לדחוק לשון הטור ולומר דהוא מפרש כפירוש הרא''ש ומ''ש וינענע שם ג' פעמים אינו ר''ל במקום שהוליך ידו אלא באותו רוח כלומר אם מוליך ידו במזרח ינענע במזרח ג' פעמים בהולכה והבאה וז''ש אח''כ ואחר כך מטה ידו לצד צפון כלומר שם במזרח ינענע ג' פעמים ואחר כך מטה ידו לצפון. ומ''ש שמוליך ידו מכנגדו להלאה כוונתו לבאר לנו אל תחשוב שהנענוע בלא הולכה והבאה אלא כשכוש לבדו אלא שיוליך ידו מכנגדו להלאה. ופירוש זה דחוק הוא בדברי הטור אבל מה נעשה להסכים דבריו עם דבריו. והרב''י ז''ל כתב שדעת הרא''ש לפרש פירוש הרמב''ן והוא פירוש שלישי שכתבתי. ובעיני רחוק דעתו מדעת הרמב''ן כדכתיבנא ובלשון שכתב שדעת הרא''ש כדעת הרמב''ם נראה דפליג דידיה אדידיה ולא נתבארו לי דבריו יפה:

יא עָשָׂה לַאֲגֻדָּה זוֹ גִּימוֹן שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב אוֹ שֶׁכָּרַךְ עָלֶיהָ סָדִין וּנְטָלָהּ יָצָא. לְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שְׁמָהּ [צ] לְקִיחָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה דֶּרֶךְ כָּבוֹד וְדֶרֶךְ הִדּוּר שֶׁכָּל שֶׁהוּא לְנָאוֹתוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ. אֲבָל אִם נָתַן אֶת הַמִּינִין הָאֵלּוּ בְּעָצִיץ אוֹ בִּקְדֵרָה וּנְטָלָהּ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

מגיד משנה עשה לאגודה וכו'. שם (סוכה ל"ו) במשנה מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין לולביהן בגימוניות של זהב ובגמרא (דף ל"ח) אמר להו רבה להנהו דגדלי הושענא שיירו בית יד כי היכי דלא להוי חציצה רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ ואמר רבה לא לינקוט איניש הושענא בסודרא דבעינן ולקחתם וליכא רבא אמר לקיחה ע''י דבר אחר שמה לקיחה ואמר רבה (דף ל"ז:) לא לידוץ איניש לולביה בהושענא דלמא נתרי טרפיה והוה ליה חציצה רבא אמר מין במינו אינו חוצץ. ובהלכות והלכתא בכולהו כרבא וסובר רבינו שדברי רבא הם שכל מה שהוא נוי לו והדור בין קשור עמו בין אינו קשור או שהוא ממינו אע''פ שאינו נוי לו אינו חוצץ ויוצא בו ידי חובתו לכתחלה מה שאינו ממינו ואינו נוי לו ודאי חוצץ כנזכר שם (דף מ"ב) דרבא אמר שאם הוציאו בכלי לא יצא והקשו והא הוא גופיה אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ותירצו ה''מ דרך כבוד אבל דרך בזיון לא ע''כ. ויש בזה שיטה אחרת וזה עיקר:

לחם משנה עשה לאגודה זו וכו'. כתב ה''ה וסובר רבינו שדברי רבא וכו'. ק''ק דכיון דס''ל דמאי דאמרו בגמרא (דף ל"ז) לא לינקוט איניש הושענא בסודרא וכו' הוא דעביד לנוי ומש''ה אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה היה לו לרבא לומר כל לנאותו אינו חוצץ כמו שאמר קודם. ותו קשיא לרבה דקאמר דבעינן ולקחתם וכו' אמאי לא קאמר כדאמר לעיל משום טעמא דחציצה ועוד היכי קאמר דרבא לא אמר אלא היכא שעשאו לנאותו הא הראיה שהביא מההיא דאזוב הוי אפילו היכא דאינו לנאותו דהא התם אינו נוי ואע''ג דדחו אותו בגמרא לא דחו אותה אלא משום דחברו אבל היכא דחברו מודה ליה דשמה לקיחה אע''פ שאינו נוי ורבינו כתב שבין קשור דהוי חברו בין אינו קשור צריך שיהיה לנוי כדכתב ה''ה וא''כ קשה. ועוד דלפי המסקנא דיליף לה משפופרת אפילו בלא חברו הא התם לא הוי נוי. וי''ל דלעיל דהוי אגד הצריך ללולב כמו גימוניות של זהב לא שייך שם טעמא דלקיחה על ידי דבר אחר כיון שהוא צריך ללולב אלא טעמא דחציצה בלחוד שייך ביה והך טעמא דחציצה לא שייך אלא בלולב דוקא משום דכתיב כאן ולקחתם כדדרשינן ולקחתם שתהא לקיחה תמה כדדרשינן ליה בברייתא ומהכא נפקא לן חציצה מדרבנן כדכתב הר''ן בפירוש ההלכות אבל בעלמא גבי אזוב ועפר לא שייך התם פיסול מטעם חציצה (אלא) דלא כתיב שם ולקחתם אבל פיסול מטעם לקיחה ע''י דבר אחר שייך בהו משום דכתיב קרא ולקחתם שעל כל פנים צריך ליקח הוא בידים ולהכי לעיל דלא שייך אלא טעמא דחציצה כדכתיבנא דהוי פסול דרבנן כדכתב הר''ן אמר רבה דפיסול מטעם חציצה אבל הכא דאינו אגד דצריך ללולב פסלו רבה מטעם אחר שהוא לקיחה על ידי דבר אחר שהוא פסול מן התורה לכך הוצרך רבא לומר לקיחה ע''י דבר אחר (לא) שמה לקיחה דטעמא דלנוי לא סגי אלא לדחות פיסול החציצה כדכתב הר''ן שהוא מדרבנן אבל לדחות טעמא דלקיחה על ידי דבר אחר שהוא מן התורה לא והביא ראיה ואמר שלקיחה על ידי דבר אחר (לא) שמה לקיחה דהא גבי אזוב וגבי עפר כתיב ולקח ואי איתא דלא שמה לקיחה הא מיפסל התם א''ו דשמה לקיחה אבל הכא גבי לולב בעינן נוי אע''ג דהתם לא בעינן נוי משום דהכא שייך פסול חציצה משום ולקחתם דליתא התם כדכתיבנא. וז''ש בגמ' דגבי לולב לקיחה ע''י דבר אחר שמה לקיחה ה''מ דרך כבוד כלומר שהוא לנוי אבל אם אינו לנוי מיפסל מטעם חציצה ולא מטעם לקיחה על ידי דבר אחר וא''ש לפי' רבינו מ''ש בגמרא ה''מ דרך כבוד משמע דבעינן נוי אבל לשאר המפרשים צ''ל דהך דרבא לא הוי לנאותו ולכך הוצרך לומר דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה דאם היה לנאותו אינו חציצה. ומ''ש בגמרא ה''מ דרך כבוד ר''ל דאינו בזיון ואינו נוי ופשט הסוגיא מתיישב יותר לפי' רבינו ולכך כתב הרב המגיד דהיא עיקר:

יב אָגַד אֶת הַלּוּלָב עִם הַהֲדַס וְהָעֲרָבָה וְהִבְדִּיל בֵּין הַלּוּלָב וּבֵין הַהֲדַס בְּמַטְלָת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ. הִבְדִּיל בֵּינֵיהֶן בַּעֲלֵי הֲדַס אֵינוֹ חוֹצֵץ. [ק] שֶׁמִּין בְּמִינוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְיֵשׁ לוֹ לֶאֱגֹד אֶת הַלּוּלָב בְּחוּט אוֹ בִּמְשִׁיחָה וּבְכָל מִין שֶׁיִּרְצֶה הוֹאִיל וְאֵין אֲגִידָתוֹ מְעַכֵּב:

מגיד משנה ויש לו לאגוד את הלולב וכו'. מפורש בגמרא (דף ל"ו:) שטעם ר''י שהיה אומר שאין אוגדין את הלולב אלא במינו הוא משום דסבר לולב צריך אגד ולדידן דקי''ל דאין אגד מעכב אוגדו בכל מה שירצה:

יג מִצְוַת לוּלָב לְהִנָּטֵל בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חַג בִּלְבַד בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-מ) 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן'. וּבַמִּקְדָּשׁ לְבַדּוֹ נוֹטְלִין אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִשִּׁבְעַת יְמֵי הֶחָג שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-מ) 'וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם' וְגוֹ'. חָל יוֹם הַשַּׁבָּת לִהְיוֹת בְּתוֹךְ יְמֵי הֶחָג אֵינוֹ נִטָּל בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יוֹלִיכֶנּוּ בְּיָדוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּמוֹ שֶׁגָּזְרוּ בְּשׁוֹפָר:

לחם משנה מצות לולב לינטל ביום הראשון של החג בלבד בכל מקום ובכל זמן וכו'. כתב ה''ה ז''ל פי' אפילו במקדש חסר החלוקה x הנך דלית להו עיקר גזרו וכו' ועל דא קאמר פי' אפילו במקדש:

יד וְלָמָּה לֹא גָּזְרוּ גְּזֵרָה זוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה וַאֲפִלּוּ בִּגְבוּלִין. נִמְצָא שֶׁאֵין דִּינוֹ וְדִין שְׁאָר הַיָּמִים שָׁוֶה שֶׁבִּשְׁאָר יְמֵי הֶחָג אֵין אָדָם חַיָּב לִטּל לוּלָב אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ:

טו מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיֶה לוּלָב נִטָּל בְּכָל מָקוֹם כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. וְכָל יוֹם וָיוֹם מְבָרֵךְ עָלָיו אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְתַקָּנָה זוֹ עִם כָּל הַתַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יַחְזְרוּ הַדְּבָרִים לְיָשְׁנָן:

טז בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הָיָה לוּלָב נִטָּל בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. וְכֵן בִּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת שֶׁיָּדְעוּ בְּוַדַּאי שֶׁיּוֹם זֶה הוּא יוֹם הֶחָג בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל הַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים בִּקְבִיעוּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ לֹא הָיוּ נוֹטְלִין הַלּוּלָב מִסָּפֵק:

יז וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָסְרוּ חֲכָמִים לִטּל אֶת הַלּוּלָב בְּשַׁבָּת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וַאֲפִלּוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּדְּשׁוּ אֶת הַחֹדֶשׁ. מִפְּנֵי בְּנֵי הַגְּבוּלִין הָרְחוֹקִים שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין בִּקְבִיעַת הַחֹדֶשׁ. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַכּל שָׁוִין בְּדָבָר זֶה וְלֹא יִהְיוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין בְּשַׁבָּת וְאֵלּוּ אֵין נוֹטְלִין. הוֹאִיל וְחִיּוּב יוֹם רִאשׁוֹן בְּכָל מָקוֹם אֶחָד הוּא וְאֵין שָׁם מִקְדָּשׁ לְהִתָּלוֹת בּוֹ:

כסף משנה (טז-יז) בזמן שבהמ''ק קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל וכו'. והקשו המפרשים דהא שופר דאיתיה בגבולין דאורייתא ולא דחי שבת אפילו בזמן שביהמ''ק קיים דתנן בפרק ב' דר''ה (דף כ"ט:) יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ותירץ הר''ן ז''ל דה''ט לפי שברוב השנים לא היו יודעים בשחרית שיהיה שעת תקיעת שופר בקבועו של חדש זה שהוא חג שהחדש מתכסה בו ורוב השנים לא היו עדים באים בשחרית דמש''ה תמיד של שחר היה קרב כהלכתו כלומר שאפילו באו עדים בשחרית היו אומרים בו שיר של חול כדרכו ברוב השנים ולפיכך אמרו שבמדינה לא היו תוקעין שאם נתיר להם לתקוע כשבאו העדים בשחרית לשנה הבאה יתקעו אע''פ שלא באו עדים עדיין יאמרו אשתקד מי לא תקעינן עכשו נמי נתקע כשם שאנו נוהגים אותו קדש ולפיכך לא רצו להתיר אלא במקדש במקום זריזים: ואין שם מקדש להתלות בו. כלומר דכשבית המקדש קיים מתוך שהיה לולב ניטל במקדש כך היה ניטל בכל היכא דידעי בקיבועא דירחא אבל כיון שאין בית המקדש קיים השוו חכמים מדותיהם בכל המקומות:

לחם משנה ומשחרב בית המקדש וכו'. בכאן תירץ קושיא אחת והיא דאפילו x בראשונה במי שהיה במקדש הקרובים היו נוטלים ביום שבת והרחוקים לא הא מיחזי כשתי תורות לכך קאמר דבזמן שהיה מקדש אע''פ שמי שהיה במקדש והקרובים למקדש היו נוטלים בשבת היו תולים הכל במקדש שהיה קיים אבל השתא דליכא מקדש מיחזי תורה כשתי תורות. וא''ת יו''ט שני אמאי עבדינן ליה בחוצה לארץ הא מיחזי כשתי תורות. וי''ל דעכ''פ מוכרחים מפני דמנהג אבותינו בידינו ואע''פ שאנו יודעים בקביעות החדש שמא ישתכח כדאמרו בגמ' וא''ת ליעבדו אותו ג''כ בא''י משום דלא ליחזי כשתי תורות כמו בלולב דמן הדין להם לטול ואינן נוטלים משום דמיחזי כשתי [תורות] וי''ל דשב ואל תעשה שאני דבשלמא בלולב עבדו רבנן שב ואל תעשה אבל הכא בקום עשה שיעשו יו''ט בא''י כולי האי לא עבדינן משום דמיחזי כשתי תורות:

יח וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁהַכּל עוֹשִׂין עַל פִּי הַחֶשְׁבּוֹן נִשְׁאָר הַדָּבָר כְּמוֹת שֶׁהָיָה שֶׁלֹּא יִנָּטֵל לוּלָב בְּשַׁבָּת כְּלָל לֹא בִּגְבוּלִין וְלֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכּל יוֹדְעִים בִּקְבִיעַת הַחֹדֶשׁ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁעִקַּר הָאִסּוּר בִּנְטִילַת הַלּוּלָב בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים:

מגיד משנה (יג-יח) מצות לולב להנטל ביו''ט הראשון של חג וכו'. משנה פרק לולב הגזול (דף מ"א) בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב ביהמ''ק התקין ריב''ז שיהיה לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ואמרו שם (דף מ"א:) שיו''ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין לולביהן לבית הכנסת למחר כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו, פירוש מע''ש היו מוליכין אותו מפני איסור ההוצאה ולמחר היתה נטילתו דוחה שבת והעמידוה פרק לולב וערבה (דף מ"ג) בזמן שביהמ''ק קיים שהיה יום ראשון דוחה שבת בכ''מ. ופ' לולב וערבה (דף מ"ב מ"ג) לולב וערבה שבעה וששה כיצד יו''ט הראשון שחל להיות בשבת לולב שבעה ושאר כל הימים ששה והקשו בגמרא ושאר כל הימים ששה אמאי טלטול בעלמא הוא ולידחי שבת ותירץ רבה גזרה שמא ילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברה''ר והיינו טעמיה דשופר והקשו אי הכי ראשון נמי לא לידחי ותירצו ראשון דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין לא גזרו ביה רבנן הנך דלית להו עיקר מן התורה גזרו בהו רבנן פירוש אפילו במקדש והקשו אי הכי לדידן נמי לידחו ראשון ותירצו לא ידעינן בקיבוע דירחא והקשו אינהו דידעי בקיבוע דירחא לידחו ותירצו כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו ונתבארו כל דברי רבינו: ומ''ש אבל המקומות הרחוקים שלא היו יודעין וכו'. למד ממה שאמרו לא ידעינן בקיבוע דירחא אלמא מספק אין דוחין וה''ה לאותן מקומות שהיו בספק שלא היו דוחין וזה ברור: ומ''ש ובזמן הזה שאנו עושין ע''פ החשבון וכו'. דבר ברור הוא דהשתא נמי לא דחי ונתלו בזה המפרשים בסוגיא האמורה פ''ק דיו''ט (דף ד':) והאידנא דידעינן בקביעא דירחא מ''ט עבדינן תרי יומי ותירצו משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם וה''ה לכל דבר שנשאר כמות שהיה שהוא מפני טעם זה:

לחם משנה וכבר ביארנו שעיקר האיסור וכו'. זה נראה ודאי שאין לו קשר פה ויש לפרש מקושר דה''ק אע''פ שהכל יודעים בקביעות החדש וגם שזה האיסור הוא קל דאינו אלא מדרבנן כדכתיבנא וא''כ היה לנו להקל בזמן הזה אפילו הכי לא מקלינן:

יט כָּל שֶׁחַיָּב בְּשׁוֹפָר וּבְסֻכָּה חַיָּב בִּנְטִילַת הַלּוּלָב. וְכָל הַפָּטוּר מִשּׁוֹפָר וְסֻכָּה פָּטוּר מִנְּטִילַת לוּלָב. קָטָן [ר] הַיּוֹדֵעַ לְנַעֲנֵעַ חַיָּב בְּלוּלָב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת:

מגיד משנה כל שחייב וכו'. זה ברור ששניהם מצות עשה שהזמן גרמא ופשוט בסוגיא: קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים וכו'. משנה (סוכה מ"ב) קטן שיודע לנענע חייב בלולב ופירשו בירושלמי מדבריהם כדי לחנכו ופשוט הוא:

כ הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶּׁמְּבִיאִין בַּמִּקְדָּשׁ עֲרָבָה אַחֶרֶת חוּץ מֵעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב. וְאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב. וְשִׁעוּרָהּ אֲפִלּוּ עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד:

מגיד משנה הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת וכו'. פרק לולב וערבה (דף מ"ד) מבואר דלרבנן ערבה במקדש הל''מ ופסק רבינו כדברי האומר שם (מ"ד) ערבה צריכה שיעור ואינה נטלת אלא בפני עצמה ואין אדם יוצא בערבה שבלולב ואמרו שם וכמה שיעורה אמר רב נחמן שלשה בדי עלים לחין ורב ששת אמר עלה אחד בבד אחד וקי''ל ר''נ ורב ששת הלכה כר''נ בדיני וכרב ששת באיסורי:

כא כֵּיצַד הָיְתָה מִצְוָתָהּ. בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִשִּׁבְעַת הַיָּמִים הָיוּ מְבִיאִין מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה וְזוֹקְפִין אוֹתָן עַל צִדְדֵי הַמִּזְבֵּחַ וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וּבְעֵת שֶׁהָיוּ מְבִיאִין אוֹתָהּ וְסוֹדְרִין אוֹתָהּ תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין וְתוֹקְעִין. חָל יוֹם שַׁבָּת לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הֶחָג אֵין זוֹקְפִין עֲרָבָה אֶלָּא אִם כֵּן חָל יוֹם שְׁבִיעִי לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת זוֹקְפִין אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְפַרְסְמָהּ שֶׁהִיא מִצְוָה:

מגיד משנה כיצד היתה מצותה בכל יום ויום משבעת הימים היו וכו'. משנה (דף מ"ה) מצות ערבה כיצד היו מלקטין מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצד המזבח וראשיהן כפופים על גבי המזבח תקעו והריעו ותקעו ע''כ במשנה: חל יום שבת להיות בתוך החג אין זוקפין ערבה אא''כ וכו'. שם (דף מ"ב:) ערבה שבעה כיצד יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת ערבה שבעה ושאר כל הימים ששה ומפורש שם (דף מ"ה) כשחל שביעי בשבת היו מלקטין אותן מערב שבת ומניחין אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו ולמחר היו זוקפין אותן בצד המזבח:

לחם משנה כדי לפרסמה שהיא מצוה וכו'. זהו מ''ש בגמרא אמר ר' יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה. אע''ג דלכאורה כשתירצו שלוחי בית דין מייתו לה לא קאי מילתא דר' יוחנן אינו כן ולפי המסקנא דאמר ולידחי ביו''ט וכו' ותירצו לא מוכחא מילתא וכו' ודאי דקאי הך דר''י ולכך עבדינן לה ביום ז' ולא ביום הראשון כדי לפרסמה וליכא פרסום ביום ראשון:

כב כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. מְבִיאִין אוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לַמִּקְדָּשׁ וּמַנִּיחִין אוֹתָהּ בְּגִגִּיּוֹת שֶׁל זָהָב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמְשׁוּ הֶעָלִין. וּלְמָחָר זוֹקְפִין אוֹתָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּבָאִין הָעָם וְלוֹקְחִין מִמֶּנָּה וְנוֹטְלִין אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל יוֹם. וַעֲרָבָה זוֹ הוֹאִיל וְאֵינָהּ בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה אֵין נוֹטְלִין אוֹתָהּ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בִּלְבַד הוּא שֶׁנּוֹטְלִין אוֹתָהּ בַּזְּמַן הַזֶּה. כֵּיצַד עוֹשֶׂה. לוֹקֵחַ [ש] בַּד אֶחָד אוֹ בַּדִּין הַרְבֵּה חוּץ מֵעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב וְחוֹבֵט בָּהּ עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל הַכְּלִי פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלֹשׁ בְּלֹא [ת] בְּרָכָה שֶׁדָּבָר זֶה מִנְהַג נְבִיאִים הוּא:

מגיד משנה וערבה זו הואיל וכו'. תמה אני על טעם זה לפי ששם (דף מ"ד) שאלו בגמרא מאי שנא לולב דעבדינן שבעה זכר למקדש ומאי שנא ערבה דלא עבדינן שבעה זכר למקדש ומתרץ אמר רב זביד משמיה דרבא לולב דאורייתא עבדינן שבעה זכר למקדש ערבה דרבנן לא עבדינן שבעה זכר למקדש ומקשה דערבה לאו מדרבנן היא לשום תנא דאבא שאול מקרא יליף לה רבנן הלכתא גמירי לה ומתוך כך נתנו טעם אחר ואמרו אלא לולב דאית ליה עיקר מדאורייתא בגבולין עבדינן ליה שבעה זכר למקדש ערבה דלית ליה עיקר מן התורה בגבולין לא עבדינן שבעה זכר למקדש וזו היא מסקנא דגמ' וא''כ ה''ל לרבנן להזכיר כן לפי שאין לערבה עיקר כלל מן התורה בגבולין לא תקנו לה שבעה ואולי היה לו לרבינו גרסא אחרת בזה וצ''ע: כיצד עושה לוקח בד אחד וכו'. שם (מ"ד:) מסקנא חביט חביט ולא בריך מנהג נביאים הוא:

לחם משנה וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה וכו'. ומה שתמה ה''ה ז''ל על רבינו תימה גדולה היא. ונראה דיש להקשות עוד על רבינו מכאן על מה שהניח בספר המצות דהל''מ ורבוי הוי ד''ס x וא''כ לכאורה קשה דהא הכא הקשו למ''ד מדרבנן דאיך קראו מדרבנן כיון דהוי הלכה למשה מסיני או רבוי לאבא שאול. ואין זו קושיא כלל דפי' הגמ' לדברי רבינו כך הוא אמאי מקלינן ביה אע''ג דהוי מדרבנן כיון דהוי הל''מ או רבוי א''כ יש להחמיר בו כדין תורה וכפי מה שהניח רבינו בשרשו דאע''ג דהוי דרבנן יש להחמיר בו כדין תורה:

כג בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בְּלוּלְבֵיהֶן בִּידֵיהֶן פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִין (תהילים קיח-כה) 'אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא'. (תהילים קיח-כה) 'אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא'. וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. וּכְבָר נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת לְהַנִּיחַ תֵּבָה בְּאֶמְצַע בֵּית הַכְּנֶסֶת וּמַקִּיפִין אוֹתָהּ בְּכָל יוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ:

מגיד משנה בכל יום ויום וכו'. משנה כלשונה שם (דף מ"ה) וכתנא קמא והמנהג שהזכיר רבינו פשוט הוא:

כסף משנה בכל יום ויום היו מקיפין את המזבח בלולביהן וכו'. פ' לולב וערבה (מ"ג:) איפליגו אמוראי אהא דתנן התם בכל יום מקיפין את המזבח אי הוי בלולבין או בערבה ופסק רבינו כרבא דאמר לר' יצחק תא אימא לך מילתא מעליא דהוה אמר אבוך הא דתנן אותו יום מקיפין את המזבח ז' פעמים הכי אמר אבוך משמיה דר' אלעזר בלולב משום דרבא הוא בתרא. ועוד שמנהגנו עכשיו הכי הוא שאנו מקיפין התיבה בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים ואי הוה ס''ל דאותו היקף היה בערבה כיון שאין עושין ערבה זכר למקדש אלא יום שביעי בלבד לא היה לנו להקיף אלא בשביעי אבל כיון דס''ל דבלולב מתוך שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש שבעה הנהיגונו להקיף בו זכר למקדש. ולפי זה אף בשביעי של ערבה ראוי להקיף בלולב ולא בערבה כך כתב הר''ן ושכך כתב רש''י בתשובה:

כד כָּךְ הָיָה הַמִּנְהָג בִּירוּשָׁלַיִם. יוֹצֵא אָדָם מִבֵּיתוֹ שַׁחֲרִית וְלוּלָבוֹ בְּיָדוֹ. וְנִכְנָס לְבַיִת הַכְּנֶסֶת וְהוּא בְּיָדוֹ. מִתְפַּלֵּל וְהוּא בְּיָדוֹ. וְיוֹצֵא לְבַקֵּר חוֹלִים וּלְנַחֵם אֲבֵלִים וְהוּא בְּיָדוֹ. וּכְשֶׁיִּכָּנֵס לַמִּדְרָשׁ מְשַׁלְּחוֹ לְבֵיתוֹ בְּיַד בְּנוֹ אוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ:

מגיד משנה כך היה המנהג בירולשים וכו'. ברייתא פ' לולב הגזול (דף מ"א:) כלשונה ומפורש שם קורא קריאת שמע ומתפלל ולולב בידו:

כסף משנה כך היה המנהג בירושלים וכו' מתפלל והוא בידו. ואמרו בגמ' (מ"א:) דאע''ג דקיימא לן לא יאחז אדם תפילין בידו ויתפלל התם לאו מצוה כלומר נטילתם בידו אינה מצוה ולהכי טריד עלייהו עד שיניחם הכא מצוה כלומר נטילתו מצוה ומתוך שחביבה עליו המצוה אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד:

כה מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה הַלּוּלָב מִיַּד בְּנָהּ אוֹ מִיַּד בַּעְלָהּ וּמַחְזִירָתוֹ לַמַּיִם בְּשַׁבָּת בִּזְמַן שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין לוּלָב בְּשַׁבָּת. וּבְיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין עַל הַמַּיִם וּבַמּוֹעֵד מַחְלִיפִין הַמַּיִם:

מגיד משנה מקבלת אשה וכו'. משנה שם (דף מ"ב) מקבלת אשה וכו' כלשון רבינו. ופירש רבינו דדוקא בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת אבל בזמן הזה אינו ראוי לטלטול בשבת ודבר ברור הוא וכן כתבו ז''ל:

כסף משנה מקבלת האשה וכו'. פירוש ביום טוב הראשון ובזמן שבית המקדש קיים שהיה לולב דוחה שבת ואשמעינן דאפילו אשה דלאו בת חיובא היא מטלטלא ליה כיון דראוי לנטילת אנשים ואשמעינן נמי שמותר להחזיר למים בשבת אבל השתא לדידן שאין לולב דוחה שבת אפילו ביו''ט ראשון לא שרי לטלטולי כלל: וביו''ט מוסיפין. פירוש אבל לא מחליפין דטורח הוא:

כו [א] הֲדַס שֶׁבַּלּוּלָב אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לְרֵיחַ וְהוֹאִיל וְהֻקְצָה לְמִצְוָה אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ. אֲבָל אֶתְרוֹג מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ שֶׁהֲרֵי הֻקְצָה לְמִצְוָה מֵאֲכִילָה:

מגיד משנה הדס שבלולב אסור להריח וכו'. מימרא מפורשת שם (דף ל"ז:) הדין והטעם:

כז וְאָסוּר לֶאֱכל אֶתְרוֹג כָּל יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִפְּנֵי [ב] שֶׁהֻקְצָה לְמִקְצָת הַיּוֹם הֻקְצָה לְכֻלּוֹ. וּבַשְּׁמִינִי מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נוֹטְלִין לוּלָב בַּשְּׁמִינִי הָאֶתְרוֹג אָסוּר בַּשְּׁמִינִי כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה אָסוּר בַּשְּׁמִינִי בִּזְמַן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים מִפְּנֵי הַסָּפֵק שֶׁהוּא סְפֵק שְׁבִיעִי. הִפְרִישׁ שִׁבְעָה אֶתְרוֹגִין לְשִׁבְעַת יָמִים כָּל אַחַת וְאַחַת יוֹצֵא בָּהּ לְיוֹמָהּ וְאוֹכְלָהּ לְמָחָר:

מגיד משנה ואסור לאכול אתרוג ביום השביעי וכו'. פרק לולב וערבה (דף מ"ו:) אמר ר' יוחנן אתרוג בשביעי אסורה בשמיני מותרת ור''ל אמר אפילו בשביעי נמי מותרת וקי''ל כר''י ואמרו בגמרא ולדידן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן ואמר אביי שמיני ספק שביעי אסורה תשיעי ספק שמיני מותרת ונפסקה הלכה שם כן. והטעם שאין נוטלין לולב בשמיני ויושבין בסוכה לפי שסוכה היא כל שבעה מן התורה ולולב אין מצותו מן התורה בגבולין אלא יום ראשון בלבד: הפריש שבעה אתרוגין וכו'. שם הפריש ז' אתרוגין לשבעת הימים אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר רב אסי אמר כל אחת יוצא בה ואוכלה למחר ובהלכות והלכתא כרב אסי דקאי ר''י כותיה ומפורש בגמרא שטעם אחד הוא לר''י ולרב אסי:

כסף משנה ובזמן הזה שאנו עושים שני וכו'. ה''ה נתן טעם למה אין נוטלין לולב בשמיני כשם שיושבים בסוכה לפי שסוכה כל ז' דאורייתא ולא לולב. ואפשר לתת טעם אחר דבלולב איכא איסור טלטול משא''כ בסוכה. ונ''ל שיש חסרון תיבה אחת בלשון רבינו מט''ס וכך צריך להגיה כדרך שהיה אסור בשמיני בזמן שהיו עושין שני ימים מפני הספק:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן