הלכות שופר וסוכה ולולב - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א מִצְוַת עֲשֵׂה [א] שֶׁל תּוֹרָה לִשְׁמֹעַ תְּרוּעַת הַשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט-א) 'יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם'. וְשׁוֹפָר שֶׁתּוֹקְעִין בּוֹ בֵּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין בְּיוֹבֵל הוּא קֶרֶן הַכְּבָשִׂים [ב] הַכָּפוּף. * וְכָל הַשּׁוֹפָרוֹת פְּסוּלִין חוּץ מִקֶּרֶן הַכֶּבֶשׂ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה תְּרוּעָה בְּשׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּיוֹבֵל [ג] (ויקרא כה-ט) 'וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר' וְכוּ' (ויקרא כה-ט) 'תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר'. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מַה תְּרוּעַת יוֹבֵל בְּשׁוֹפָר אַף תְּרוּעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשׁוֹפָר:

ההראב"ד וכל השופרות פסולים וכו'. א''א הפריז על מדותיו אלא מצוה בכפופין ואם תקע בשל יעל יצא:

מגיד משנה מצות עשה מן התורה וכו'. זה מבואר בכתוב ופשוט בהרבה מקומות: ושופר שתוקעין בו וכו'. בפרק ראוהו בית דין (ר"ה כ"ו:) אמר ר' לוי שופר של ר''ה ושל יוה''כ בכפופים. ופירוש יו''כ של יובל וזו היא מסקנא דגמרא: וכל השופרות פסולים כו'. שם במשנה (דף כ"ו) כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן אמר ר' יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן וכו'. (דף כ"ו:) שופר של ר''ה של יעל פשוט וכו' שוה היובל לר''ה לתקיעות ולברכות ר' יהודה אומר בר''ה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים. וסובר רבינו כדעת קצת מפרשים (עיין כאן בשיטמ"ק) שסוברין דכולא מתניתין לעכובא איתניא ופלוגתא היא דת''ק מכשיר כל השופרות החלולין חוץ משל פרה ור' יוסי מכשיר אפילו משל פרה ותנא אחרינא דסבר דדוקא בשל יעל פשוט ור''ה ויובל שוין ור''י סבר בר''ה בשל זכרים כפופים וביובל בשל יעלים ור' לוי בגמרא פסק כר''י דשל ר''ה בשל זכרים ופסק כת''ק דשוה יובל לר''ה הלכך זה וזה דשל זכרים כפופים כדאיתא בגמרא וקיימא לן כר' לוי הלכך כל השופרות פסולין חוץ משל זכרים זה דעת רבינו. ושיטה אחרת יש דמתניתין דכל השופרות היא לעכב ואידך דשופר של ר''ה היא למצוה בלבד והא דר' לוי דגמרא נמי מצוה היא בדוקא ולא לעכב. וכן (דף ט"ז) מה שאמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל וכו' למצוה היא בדוקא. וזו היא שיטת ההשגות וכן כתוב שם א''א הפריז על מדותיו אלא מצוה בכפופים ואם תקע בשל יעל יצא ע''כ. ולא ידעתי למה כתב בשל יעל דלפי שיטה זו כל השופרות החלולין כשרין בדיעבד חוץ משל פרה וזה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל ועיקר: ואף על פי שלא נתפרש בתורה וכו'. ברייתא פרק יום טוב של ר''ה (דף ל"ג:) ת''ר מנין שבשופר ת''ל והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בר''ה מנין ת''ל וכו' שיהיו כל תרועות שבחדש השביעי זה כזה וכו':

כסף משנה ושופר שתוקעין בו בין בר''ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש. בפ' ראוהו ב''ד (ר"ה כ"ו:) תנן שוה היובל לר''ה לתקיעה ולברכות ר' יהודה אומר בר''ה תוקעים בשל זכרים וביובל בשל יעלים ואיפסיקא הלכתא כר' יהודה וכדא''ר לוי שופר של ר''ה ושל יוה''כ מצוה בכפופים וסובר רבינו דת''ק ור''י לעיכובא פליגי וכיון דקי''ל כר''י נמצא דאין יוצאין אלא בשל איל בלבד. ואע''ג דלכאורה נראה מדברי רבינו דלא קפיד אלא שיהא קרן כבש אבל לא אכפוף א''א לומר כן דהא ר' לוי דאמר מצוה בכפופים אוקימנא כר''י ואם איתא דמשכחת לה של זכרים שאינם כפופים לא ה''ל למישבק לישנא דזכרים דקאמר ר''י דכל עיקר מילתא תלי בזכרים אלא ודאי של זכרים כפופים הם והכי אמרינן בגמ' בהדיא גבי ר' לוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר''י אומר בר''ה תוקעים בשל זכרים כפופים אלמא סתם של זכרים כפופים הן. וכן כתב בסמ''ג וכן כתב הר''ן שהוא דעת רבינו אלא שתמה עליו. ולפי זה מ''ש ושופר שתוקעים בו בין בר''ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף לאו למימרא דאיכא קרן כבשים שאינו כפוף אלא ה''ק שופר שתוקעים בו הוא קרן הכבשים שסתם קרן זה הוא כפוף ומפני כך כתב וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש ולא כתב חוץ מקרן הכבש הכפוף דסתם קרן כבש הוא כפוף וסתמו כפירושו. אבל הרא''ש כתב לכאורה נראה דל''פ ת''ק ור''י אלא למצוה אבל כולהו מודו דיוצא בדיעבד בין בשל איל בין בשל יעל כדקתני רישא כל השופרות כשרים חוץ משל פרה ואם לא מצא של איל יוצא בשל יעל או בשל עזים ותדע דלמצוה פליגי דהא ר' לוי מצוה קאמר ועוד אטו פשוט וכפוף בקרא כתיבי תעבירו שופר כתיב ביובל וילפינן ר''ה מיניה וכיון דכולהו איקרי שופר חוץ משל פרה אמאי לא יצא ועוד דמשמע מילתייהו דרבנן ור''י מחלוקת בפני עצמה וכו' אלא ודאי ר''י ורבנן בר פלוגתיה דוקא למצוה פליגי וכן כתב הרמב''ן שלש מדות (כשרות) בשופר וכו' והתוס' חזרו והקשו דהא ר' לוי דאמר מצוה של ר''ה ויוה''כ בכפופים היינו משום דיליף ר''ה ויוה''כ מהדדי בג''ש דשביעי כדאמר לקמן בברייתא וכדתנן שוה היובל לר''ה וכו' אי הוי משום מצוה בעלמא כדקאמר כמה דכייף אינש טפי עדיף האי טעמא שייך דוקא בר''ה שהתקיעה לתפלה ולזכרון ולא ביובל שאין התקיעה אלא לסימן שלוח עבדים ולהשמטת קרקעות ומתוך זה היה נראה שאין יוצא בר''ה אלא בכפוף. ונ''ל דקושיא חלושה היא זאת לדחות כל הראיות חזקות שכתבתי ויש לדחות קושיא זו דר' לוי סבר כיון דבג''ש ילפי מהדדי ויש טעם לומר בר''ה כפופים למצוה מעתה כדי להשוותם יחד ראוי גם ביוה''כ להצריך כפופים למצוה ואע''ג דלא שייך ביה האי טעמא עכ''ל הרא''ש. וגם ה''ה הזכיר דעת זה שכתב על דברי רבינו שיטה אחרת יש דמתניתין דשופר של ר''ה למצוה היא בדוקא וזו היא שיטת ההשגות. וכ''כ שם א''א הפריז על מדותיו אלא מצוה בכפופים ואם תקע בשל יעל יצא ע''כ. ולא ידעתי למה כתב בשל יעל דלפי שיטה זו כל השופרות החלולים כשרים בדיעבד וזה דעת הרמב''ן והרשב''א ועיקר עכ''ל המגיד. ומה שתמה על הראב''ד אין לו מקום דודאי פשיטא דיעל דנקט הראב''ד לאו דוקא אלא משום דכל של יעל סתמו הוא פשוט וכדתנן שופר של ר''ה של יעל פשוט נקט יעל וה''ה לשאר מינין דאע''ג דפשוטים הם אם תקע בהם יצא לדעת הראב''ד. והכלבו כתב אפשר שדעת הרמב''ם אינו אלא למעט של פרה אבל של עז ושל תיש כולהו בכלל כבש הן וכן של יעלים ובלבד שיהיו כפופים והוא מדברי אורחות חיים ואין זה במשמע דברי רבינו אלא כמו שכתבתי: ואע''פ שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר וכו'. ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר וכו'. קשיא לי למה אמר ומפי השמועה למדו הא בגמ' (ר"ה ל"ג ל"ד) מייתינן לה בהיקשא א''נ בג''ש. ונ''ל שלפי שבגמ' מייתי ברישא דברייתא מהיקשא דבר''ה בעינן שופר ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ובתר הכי קאמר ומנין לג' של שלש שלש ת''ל והעברת וכו' ומנין ליתן את האמור של זה בזה וכו' ת''ל שביעי שביעי לג''ש ומקשי גמרא ותנא מעיקרא מייתי לה מהיקשא ולבסוף מייתי לה בג''ש ה''ק אי לאו ג''ש הוה מייתינן ליה בהיקשא השתא דאתיא ליה בג''ש לא צריך היקשא ופירש''י ותנא מעיקרא מייתי בהיקשא ללמוד זה מזה מנין שבשופר ופשוטה לפניה ולאחריה גמר ר''ה מיובל בהיקשא דאין ת''ל בחדש השביעי אלא להקיש כל תקיעות של חדש השביעי שהן שוות ולבסוף גמר בג''ש ליתן את האמור של זה בזה הא נמי תיתי בהיקשא דאי כדכתיבי שיהו שתים בר''ה ואחת ביובל אין תרועות של חדש השביעי שוות. ה''ק אי לאו ג''ש אילו לא נאמרה ג''ש זו למשה מסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקשא השתא דאיתמר ג''ש זו למשה מסיני איני צריך להביא עוד בהיקשא מעצמי ע''כ. הנה שעכשיו שנאמרה ג''ש למשה משם אנו לומדין הכל ולכן כתב רבינו ומפי השמועה למדו מה תרועת שופר ביובל וכו'. ובראש פ''ג כתב כמה תקיעות חייב אדם לתקוע וכו' ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש הזה אחד הן וכו' כיון גם כן לג''ש הנזכרת כאן שהיא הלכה למשה מסיני שכך אמרו השתא דאתמר ג''ש ור''ל השתא דאתמר ג''ש זו למשה מסיני. כתב הר' מנוח שאין בקול דין גזל כלומר שקול אין בו ממש כדתנן פ' שני דנדרים (דף ט"ו) קונם שאיני מדבר וכו' ובירושלמי פרק לולב הגזול איכא תרי טעמי ורבינו פסק כר''י ממיץ דחיישינן למצוה הבאה בעבירה ולפיכך כתב שאין בקול דין גזל ולא כתב משום יום תרועה יהיה לכם:

לחם משנה מצות עשה של תורה וכו'. הטור כתב דהטעם הוא דבשמיעה תליא מילתא ולא בתקיעה והביא ראיה דהא אמרינן התוקע לתוך הבור או העומד על שפת הבור לא יצא ואפילו התוקע עצמו לא יצא היכא דעומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור. וא''ת אמאי לא מייתי ראיה דהא השומע אע''פ שלא תקע יצא אם כן משמע דבשמיעה תליא מילתא וכן הביא הרמב''ם בתשובה וראיה זו הוזכרה בתשובת הרב מהרא''ם ז''ל סימן מ''ז ע''ש. וכ''ת דהתוקע הוי שליח השומע והוי כאילו תקע הוא בעצמו א''כ השתא נמי לא מייתי ראיה כלל דנימא דבתרוייהו תליא מילתא בתקיעה ובשמיעה והתוקע לתוך הבור לא יצא דאין שם שמיעה וה''ה אם היה שם שמיעה בלי תקיעה שאינו שלוחו לתקוע דודאי לא יצא ומה שיצא הוא מפני שיש כאן שמיעה ותקיעה שהוא שלוחו לתקוע. וי''ל על דא סמיך הטור דמהניא שמיעה אע''פ שלא תקע א''נ ודאי דהשמיעה מהניא אבל הראיה שהביא הוא ז''ל הוא כדי דלא נימא דתרוייהו מהני שמיעה בלא תקיעה ותקיעה בלא שמיעה לכך הביא ראיה שתקיעה בלא שמיעה לא מהניא וכיון דידעינן דשמיעה בלא תקיעה מהניא ממילא דבשמיעה תליא מילתא ולא בתקיעה. והרא''ם הקשה על טעם זה דא''כ למה בהלכות שמיטה ויובל כתב רבינו מצוה לתקוע דהתם נמי תוקע לתוך הבור לא יצא דהרי כתב שם רבינו דשוה יובל לר''ה לתקיעות והכל דין א' וא''כ מהך טעמא נמי התם תליא בשמיעה ואמאי לא כתב שם רבינו מצוה לשמוע כמו הכא. והיה נראה ליישב קושיא זו עם מ''ש דהתם כתב רבינו כל יחיד ויחיד חייב לתקוע וא''כ אמרינן התם דתרוייהו בעינן תקיעה ושמיעה אבל הכא דאחד תוקע ואחד שומע ויוצא משמע דבשמיעה תליא ולא בתקיעה, ולאו מילתא היא דהתם נמי אם אחד תקע ואחד שמע יצא ולא אמרינן כל יחיד ויחיד חייב לתקוע אלא לאפוקי שאינה מצוה מסורה לב''ד ודוקא כמו ספירה וקדוש שכתב שם רבינו בראש הפרק שהם מסורים לב''ד בלבד אבל לעולם דאם אחד תוקע ואחד שומע יצא תדע לך דבגמרא בריש פרק יו''ט של ר''ה (דף ל"ח) אמרו שם על ברייתא דקאמרה שוה היובל וכו' אלא שביובל תוקעים וכו' וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ובר''ה לא היו תוקעים וכו' ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע וכו' מאי אין כל יחיד ויחיד וכו' ואילימא דביובל תוקעין יחידין ובר''ה אין תוקעים ומוקי לה דהכי קאמר ביובל בין בפני ב''ד בין שלא בפני ב''ד ור''ה בפני ב''ד דוקא ואי איתא שיש חילוק בין יובל לר''ה דביובל בעינן שיתקע הוא בעצמו ובר''ה אחד תוקע וחבירו שומע ויוצא לימא דהיינו פשטא דברייתא א''ו דהכל שוים. ונ''ל לקושית הרב ז''ל דמ''מ כיון דאמרינן בדיובל דמצוה זו מסורה לבית דין תחילה כדכתב שם רבינו א''כ משמע דב''ד מצווין לתקוע והתקיעה היא עיקר המצוה משא''כ בר''ה שלא נמסרה התקיעה לב''ד: וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש. הר''ן ז''ל בפירוש ההלכות הקשה לפי' רבינו שמפרש דמתניתין (דף כ"ו:) דשופר של ר''ה של יעל וכו' פליגא אמתני' קמא דא''כ לא ה''ל למיתני מחלוקת שני בסתמא היל''ל ואחרים אומרים שופר של ר''ה וכו'. וכן הקשה על שכתב רבינו חוץ מקרן הכבש דמשמע דמפרש זכרים דקאמר ר' יהודה כבשים דוקא והוא תימה דכיון דטעמא הוא משום דבר''ה כמה דכייף איניש טפי מעלי מה לי של כבשים מה לי של שאר בהמות כיון שהם כפופים סגי דבכפופים תליא מילתא. ועוד קשה דלפי דברי רבינו שמפרש דמתניתין כבשים דוקא אמאי קאמר טעמא בגמרא משום דמיכף כייף לימא משום טעמא דר' אבהו דאמר למה תוקעים בשופר של איל כדי שיזכור להם עקידת יצחק ולכך פי' הר''ן ז''ל פי' אחר דזכרים דמתניתין הוא בין כבשים בין שאר בהמות דכיון דבכפיפה תליא מלתא כל כמה דכייף טפי מעלי וכו' ור' אבהו דאמר למה תוקעים בשופר של איל למצוה מן המובחר אמרו ור' יהודה איירי להכשיר לכתחילה דבהא פליגי במתניתין בתרא ובמתניתין קמא הוי פלוגתא להכשיר בדיעבד זהו תורף פירושו ז''ל. ואני אומר שרבינו נראה לו לפרש דזכרים דר''י הוי כבשים דוקא והטעם דבעינן כבשים דוקא משום טעמא דר' אבהו דלמה תוקעים וכו' כדי שיזכור עקידתו של יצחק תדע לך דהכי היא דאל''כ היכי קאמר ר' אבהו למה תוקעים בשופר של איל והיכן מצא ר' אבהו דליהוי הדין כך אדרבה זכרים דמתני' משמע כולל כל כמה דכפוף מהני ואי מאי דאמר ר' אבהו הוי למצוה מן המובחר לא היה לו לסדר דבריו בלשון שאלה למה שנראה שהבין הוא כך אלא היה לו לחדש לנו הדין מדעתו א''ו שנראה לו לר' אבהו דזכרים דמתני' היינו כבשים דוקא אע''פ שהר''ן יכול לדחות זה לומר דשאלה דלמה תוקעים הוא מנהג שנוהגים לתקוע בשל איל מ''מ לא נראה לו לרבינו כן וכתב ל''ל למיתלי טעמא משום דכייף איניש לימא מטעמא דר' אבהו. י''ל דאה''נ דהכי הוי טעמא אלא מאי דרצה לתת טעם זה הוא מפני שהברייתא הזכירה כפופים משמע דהא מלתא דכפיפה צריך עכ''פ וה''ק מ''ט בעי כפיפה דאי מטעמא דר' אבהו לחוד לא היל''ל [אלא] של אילים לבד מדהזכיר כפופים משמע דטעמא משום דכייף איניש. ועוד יש לי סיוע לדעת רבינו שהוא סובר במה שהזכיר ר''י זכרים דהוי דוקא דאל''כ כשהקשו בגמ' על ר' לוי דאמר מצוה בכפופים לימא הלכה כר''י אמאי לא תירצו אי כר''י ה''א זכרים דוקא ואשמעינן ר' לוי דכל כפוף אע''פ שאינו זכר א''ו במ''ש ר' לוי כפוף הוי זכר דוקא שלא כדברי המפרשים שפירשו דהוי כל כפוף אע''פ שאינו זכר והמפרשים יתרצו לקושיא זאת ויאמרו דהכי פריך לימא הלכה כר''י ויפרש דבריו דמאי דקאמר ר''י זכרים ל''ד אלא כל כפופים וגנובא גנובי למה לך. ועל הקושיא האחרת שלמה הזכיר המחלוקת ב' סתם ודאי דהוא דוחק לפירוש רבינו אבל כבר כתב הרב ב''י ז''ל בסי' תקפ''ו ההכרח שהכריחו לרבינו לפרש כן והיא קושית התוס' ז''ל. עוד אני אומר דאפשר לפרש פירוש אחר בדברי רבינו שלא כדרך ה''ה ז''ל שיתרץ זה דס''ל דמתני' קמא איירי לענין דין תורה אם הם כשרים מדין תורה או לא דת''ק סבר דכשרים ור' יוסי אית ליה דפסולים ומחלוקת שניה אע''ג דמדין תורה כשרים כדברי ת''ק מ''מ רבנן פסלוהו אפילו בדיעבד משום טעמא דכל כמה דפשיט איניש כו' ור' יהודה סבר איפכא והשתא רבינו דקאמר כל השופרות פסולים ר''ל מדרבנן שהם פסולים בדיעבד וכמתני' בתרא והשתא לא פליגי מתניתין קמא לבתרא. אבל זה הפירוש דחוק דכשרים דמתניתין קמא משמע כשרים בדיעבד דאורייתא ודרבנן דאי הוו פסולים דרבנן לא הוה ליה למיתני כשרים: כתב הרב ב''י בספרו סימן תקפ''ו בא''ח דאף על גב דרבינו כתב חוץ מקרן הכבש אין לפרש דבריו דלא קפיד אלא שיהיה קרן הכבש אבל לא איכפת ליה בכפוף דהא ר' לוי דאמר מצוה בכפופים אוקימנא כר''י ואם איתא דמשכחת לה של זכרים שאינם כפופים לא הוה ליה למישבק וכו'. נראה שדעתו לומר דזכרים דקאמר ר''י ע''כ הם כפופים דלא משכחת לה בלא כפופים דאל''כ אלא דמשכחת לה זכרים בלא כפופים מנין לו לר' לוי לתלות הדבר בכפופים. ולא הבינותי זה אדרבה מוכרח בגמ' דמשכחת לה זכרים בלא כפופים דאל''כ תקשי למה אמר הוא דאמר כי האי תנא דתניא כו' לימא כר' יהודה דמתניתין שהזכיר זכרים. א''ו משום דבמתני' אפשר לומר אע''פ שאינם כפופים לכך הביא הברייתא שהזכירה כפופים לומר שמהברייתא יצא לו לר' לוי כן. ומה מאד קשה מ''ש והכי אמרינן בגמרא בהדיא גבי ר' לוי הוא דאמר כי האי תנא וכו' דאדרבה משם משמע דזכרים אפשר בלא כפופים מדהוצרך להזכיר כפוף משמע משום דאפשר לזכרים בלא כפופים לכך הזכיר דבעינן תרתי זכרים וכפופים אבל כפופים בלא זכרים לא מהני משום דבעינן איל זכר לעקידת יצחק וכן זכרים בלא כפופים לא מהני וע''כ נראה זה מוכרח מדלא הביא ראיה מדר' יהודה דמתניתין. וע''ק דאע''ג דכל זכר כפוף לדעתו אינו מוכרח שיהיה מתהפך ונאמר כל כפוף זכר וא''כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא הזכיר ר' לוי זכר שהוא העיקר דאע''ג שהזכיר כפוף אינו מוכרח שכל כפוף יהיה זכר אע''פ שכל זכר יהיה כפוף. סוף דבר לא ירדתי לסוף דעתו כלל:

ב בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשׁוֹפָר אֶחָד וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין. הַשּׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וְהַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בְּשׁוֹפָר. וְלָמָּה תּוֹקְעִין עִמּוֹ בַּחֲצוֹצְרוֹת מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים צח-ו) 'בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה''. אֲבָל בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת אֵין תּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶלָּא בְּשׁוֹפָר בִּלְבַד:

מגיד משנה במקדש היו תוקעין בר''ה וכו'. במשנה פרק ראוהו בית דין (דף כ"ו:) שתי חצוצרות משני צדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. ובגמ' (דף כ"ז) במד''א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות אמר ריב''ל מאי קראה בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא:

ג שׁוֹפָר שֶׁל עַכּוּ''ם אֵין תּוֹקְעִין בּוֹ לְכַתְּחִלָּה וְאִם תָּקַע [ד] יָצָא. וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת אִם תָּקַע בּוֹ לֹא יָצָא. שׁוֹפָר הַגָּזוּל שֶׁתָּקַע בּוֹ יָצָא שֶׁאֵין הַמִּצְוָה אֶלָּא בִּשְׁמִיעַת הַקּוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ וְלֹא הִגְבִּיהוֹ הַשּׁוֹמֵעַ יָצָא * וְאֵין בַּקּוֹל דִּין גֵּזֶל. וְכֵן שׁוֹפָר שֶׁל עוֹלָה לֹא יִתְקַע בּוֹ וְאִם תָּקַע יָצָא שֶׁאֵין בַּקּוֹל דִּין מְעִילָה. וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא נֶהֱנָה בִּשְׁמִיעַת הַקּוֹל. מִצְוֹת לֹא לֵהָנוֹת נִתְּנוּ. לְפִיכָךְ הַמֻּדָּר הֲנָיָה מִשּׁוֹפָר מֻתָּר לִתְקֹעַ בּוֹ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה:

ההראב"ד ואין בקול דין גזל. א''א ואפילו יהיה בו דין גזל יום תרועה יהיה לכם מ''מ הכי איתא בירושלמי עכ''ל:

מגיד משנה שופר של עכו''ם ושל עיר הנדחת וכו'. שם (דף כ"ח) אמר רב יהודה בשופר של עכו''ם לא יתקע ואם תקע יצא. וכתב הרשב''א ז''ל ובמס' חולין סוף פ' כסוי הדם (דף פ"ט) תניא לא יצא ואוקימנא לה באשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעוריה וכבר ביאר רבינו זה גבי לולב ושם יתבאר ראש פרק ח'. עוד כתב הרשב''א ז''ל וה''ה בשל תקרובת עכו''ם דעובד כו''ם דאין לה בטלה עולמית והכא בשופר שהוא עצמו עכו''ם אי נמי שהוא משמשי עכו''ם והכא במאי עסקינן כשנטלו על מנת שלא לזכות בו דאי לא מדאגבהיה קנייה ונעשה עכו''ם דישראל, עכ''ל. ופרק שמיני בהלכות עכו''ם באר רבינו דינים אלו ודין עיר הנדחת. ובגמ' ר''ה (דף כ"ח) בשופר של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא מ''ט עיר הנדחת אכתותי מיכתת שיעורה: שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע וכו'. כתבתי לשון רבינו לפי שראיתי גדולים בספריהם משתבשים בכונתו ומפליגין ענינו לדרכים אחרים. וזה מה שנראה לי בבאורו, רבינו כתב ששופר גזול שתקע בו יצא ואין הדין כן בלולב ובמצה ונתן טעם לדבר מפני מה נחלק שופר מהם לפי שמצות השופר אינה אלא השמיעה והשמיעה בלא הגעה היא ובלא הגבהה מן השומע אף על פי שהתוקע נגע בו מכל מקום אין השומע נוגע בו כלל אלא ששומע הקול היוצא ואין בקול דין גזל ולפיכך אף התוקע יוצא בו אבל לולב ומצה אין אדם יכול לצאת ידי חובתו בהן אלא בנגיעת גופן ולפיכך כשהן גזולין לא יצא בהן. זה ביאור דברי רבינו וכן מפורש בירושלמי מה בין לולב ומה בין שופר אמר רבי אליעזר תמן בגופו הוא יוצא הכא בקולו הוא יוצא ודברים פשוטים הם. ובהשגות א''א אפילו יהיה בקול דין גזל יום תרועה יהיה לכם מכל מקום הכי איתא בירושלמי עד כאן. סובר הר''א ז''ל כדברי מי שאומר כן בירושלמי ומ''מ אין כאן מקום להשגה אחר שהדין והטעם שהזכיר רבינו אמת: וכן שופר של עולה וכו'. שם (דף כ"ח) מסקנא דגמרא אמר רבא אחד שופר של עולה ואחד שופר של שלמים אם תקע בו יצא מ''ט מצות לאו ליהנות נתנו: לפיכך המודר הנאה משופר וכו'. שם המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה והמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה, ורבינו ז''ל הזכיר החלק השני וכל שכן החלק הראשון:

כסף משנה וכן שופר של וכו' יצא. היינו בשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרי' בזבחים ומנחות ולא הוצרך רבינו לכתוב דין שופר של שלמים מאחר שכתב דין שופר של עולה דיצא כל שכן לשל שלמים:

לחם משנה שופר של עכו''ם אין תוקעין בו לכתחילה ואם תקע יצא. ראיתי להאריך קצת בלשון זה ולהוכיח הסוגיא שבראש השנה בפרק ראוהו ב''ד (דף כ"ח) והסוגיא שבסוכה פרק לולב הגזול והסוגיא שבסוף פרק כיסוי הדם ולבאר מ''ש רבינו בפרק שמיני מהלכות סוכה. בפרק ראוהו ב''ד אמרו אמר רב יהודה בשופר של ע''ז לא יתקע ואם תקע יצא של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא מאי טעמא עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה ובפ' לולב הגזול (דף ל"א:) על מתני' דשל אשרה ושל עיר הנדחת פסול. הקשו בגמ' והא אמר רבא לולב של עכו''ם לא יטול ואם נטל כשרה הכא באשרה דמשה עסקינן דכתותי מיכתת שעוריה דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש''מ. ובסוף פרק כיסוי הדם (דף פ"ט) הקשו על רב דאמר דמכסין בעפר של עיר הנדחת משום דמצות לאו ליהנות ניתנו מברייתא דקאמר שופר של עכו''ם לא יתקע בו ולולב של עכו''ם לא יטול וכו' והתניא תקע לא יצא נטל לא יצא ותירצו אמר רב אשי הכי השתא התם שיעורא בעינן ועכו''ם כתותי מיכתת שיעורה הכא כל מה דמיכתת [טפי] מעלי לכסוי ע''כ. ופי' המפרש דבאשרה דמשה דתירצו בפרק לולב הגזול רצה לומר אשרה דישראל דאין לה ביטול ולהכי כתותי מיכתת שעורה. וכן מה שתירצו בפרק כסוי הדם הכי השתא התם שיעורה בעינן וכו' הוא משום דאיירי בעכו''ם דישראל דאין לה בטול כדתירץ בפרק לולב הגזול אבל של עכו''ם אע''פ שלא בטלה על דא קאמר רבא לולב של עכו''ם לא יטול ואם נטל יצא. ולדעת רבינו תם כתבו התוס' דאפילו בעכו''ם בעינן בטול. ורבינו ז''ל אינו מפרש כן כדכתב ה''ה בפרק ח' מדלא חילק שם בין עכו''ם לישראל ולכך הוא ז''ל מפרש דברי רבינו באשרה דמשה רוצה לומר אילן שנטעו מתחלה לכך לשם עכו''ם והוא דעכו''ם דבטלה וגורס בגמ' בפרק לולב הגזול הב''ע באשרה דמשה ומשום מצוה הבאה בעבירה כלומר אע''פ שבטלה הרי היא מצוה הבאה בעבירה אבל שופר של משמשי עכו''ם או שהוא עבודת כוכבים עצמו של עכו''ם ובטלו לא מיפסל משום מצוה הבאה בעבירה. ומ''מ נראה ודאי לפי פירוש זה דאפילו בעבודת כוכבים של עכו''ם כל כמה דלא בטלו אסור דכ''ש דהוי מה''ב טפי. וקשה על זה הפירוש שפירש ה''ה דסוגיא דבפ' כסוי הדם דמתרץ כתותי מיכתת שעוריה ע''כ מוקי לה בעכו''ם של ישראל וא''כ סוף סוף קשה למה לא הזכיר רבינו בעכו''ם של ישראל שאם נטלו לא יצא והיה לו לחלק בין עכו''ם לישראל ועוד בעכו''ם עצמו היה לו לחלק בין בטלו ללא בטלו. וע''ק דלמה לא תירץ הגמ' בפרק לולב הגזול דאיירי מתני' דשל אשרה פסול בעבודת כוכבים דישראל כמו שתירץ בפ' כסוי הדם ואמאי מהדר לתרץ דאיירי באשרה דמשה. ונ''ל דה''ה יפרש דבכסוי הדם מוקי לה בשל עכו''ם ובלא בטלה ופירש טעמא משום כתותי מיכתת שיעוריה אבל הכא בפרק לולב הגזול לא מצי לאוקמי מתניתין בשלא בטלה כדאוקי התם דאשרה ודאי דאיירי לאחר בטול כדכתבו התוספות לפירוש ר''ת משום דמשנקצץ הלולב מן האילן נתבטל ולכך לא מצי לשנויי כדשני התם ותירץ באשרה דמשה. וכ''ת אכתי קשה אמאי לא קאמר דעכו''ם היכא דלא בטלו אסור וה''ה בישראל היכא דבטלו. וי''ל דזה הוי מכ''ש דאשרה שנתבטלה דהשתא אשרה שנתבטלה פסול משום מה''ב כ''ש עכו''ם ושלא נתבטלה דאיכא תרתי כתותי מיכתת שיעורא ומה''ב ולכך לא הוצרך לפרש. זה נ''ל ליישב פי' ה''ה ז''ל בדברי רבינו וזה עם שנוי הגירסא בגמרא דגריס משום מה''ב וגם צ''ל ע''כ לפי זה דלא גריס דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנידחת דכיון דמוקי לה באשרה שבטלה לא הוי דומיא דעיר הנידחת דנשרפת בשלמא לפירוש שאר המפרשים דהוי עבודת כוכבים של ישראל הוי דומיא דעיר הנידחת דאין לה תקנה ונשרפת אבל לפירוש רבינו לא הוי הכי לכ''נ ודאי דלא גריס ליה. ועוד אני אומר ליישב דברי רבינו שלא כדברי ה''ה ז''ל שהוא גורס כגירסתנו בגמ' ומכח הקושיא שהקשו התוס' מההיא דפרק כל הצלמים (דף מ"ז) דבעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו וכו' דלכל הפירושים קשה למה שפירש ר''ת צ''ל דמ''ש אם נטל יצא איירי לאחר בטול קשה דמשמע דהוי בעיא דלא איפשיטא והכא אמר רבא דאם נטל יצא משמע דיש דחוי לקולא ולפירוש האחר שפירש נטל בלא בטול ג''כ קשה כדכתבו שם התוספות לכך הוא מפרש כפירוש התוס' דגמ' ה''ק הכא מתניתין איירי באשרה דמשה כלומר עכו''ם של ישראל שנטעו מתחלה לכך זה נקראת אשרה כדכתב רבינו ולכך פסול דכתותי מיכתת שעוריה ורבא איירי באילן שנטעו ולבסוף עבדו כרבנן דשרו ומ''מ לכתחלה לא יטול והך אשרה בשלא בטלה אבל באשרה של עכו''ם שנטעה מתחלה לכך ובטלה זו היא הבעיא של פרק כל הצלמים ולא איפשיטא אם יש דחוי או לא כלומר אי אמרינן כיון שנידחית שעה אחת ממצוה קודם בטול תו לא אתכשר א''ד אין דחוי וכיון דסלקא בתיקו פסק רבינו ז''ל לחומרא ולכך כתב דאשרה שבטלה אם נטל לא יצא כלומר מכח ההיא בעיא דהתם דסלקא בתיקו וא''כ אמרינן יש דחוי. וא''ת הא בעיא דהתם כבר איפשיטא בפרק לולב הגזול שאמרו שם דחוי מעיקרא לא הוי דחוי תפשוט מינה וכמ''ש הר''ן בפ' כל הצלמים, י''ל דרבינו סבור כפירוש התוס' דפירשו בפרק כל הצלמים וכן בפרק לולב הגזול דבעיין דכל הצלמים לא איפשיטא דשאני התם בהדס דכיון דהוי בידו למעט לכך לא הוי דחוי אבל הכא גבי אשרה אין בידו לבטלה אם לא על ידי עכו''ם דישראל אין מבטל עבודת כוכבים כלל דא''כ לא איפשיטא בעיין, ואם תאמר מכ''מ היה לו לרבינו לחלק דאשרה שבטלה דוקא שבטלה ביו''ט דזה נקרא דחוי מעיקרו אבל אם בטלה מעי''ט לא הוי דחוי כלל וכמ''ש התוס' בפרק לולב הגזול ונראה מוכרח ממאי דבעי ר' ירמיה (דף ל"ג) נקטם ראשו מעיו''ט ועלתה בו תמרה ביו''ט אבל עלתה בו תמרה בעיו''ט לא חשיב דחוי והכא נמי כשבטלה מעיו''ט דכוותה היא. ויש לומר דרבינו יתרץ דכיון דבפ' כל הצלמים אמרו סתם אשרה שבטלה ולא אמרו שבטלה מערב יו''ט כמו שאמרו בפרק לולב הגזול גבי הדס ע''כ שבטלה דקאמר גבי אשרה הוי בכל גוונא. ויש לחלק בין אשרה להדס דבאשרה כיון שהתיקון לא אתי ממילא אלא צריך לעשותו בידים לכך ודאי דחויו שנדחה מקודם הוי דחוי אבל גבי הדס כיון דהתיקון אתי ממילא נסתלקה דחויו כאילו אינו וחזר הדבר לכמו שהיה קודם שנקטם. והשתא לפי פירוש זה שפיר' בדברי רבינו יהיה גירסתו כגירסתנו והתירוץ שתירצו בפרק כיסוי הדם הוא התירוץ שתירצו בפרק לולב הגזול דבכסוי הדם מוקי לה דלולב ושופר של עבודת כוכבים של ישראל אין לו בטול וכ''ת למה לא נתבאר דין זה בדברי רבינו כאן בשופר וכאן בלולב דעכו''ם של ישראל דפסול. ויש לומר דכ''ש הוא דהשתא עבודת כוכבים דעכו''ם שבטלה קאמר דפסול כל שכן עבודת כוכבים של ישראל שאין לה בטול ולא קתני אלא לולב של עבודת כוכבים כלומר אילן שנטעו ולבסוף עבדו שמותר ובשופר קאמר שופר של עכו''ם ר''ל שופר של עבודת כוכבים של עכו''ם כלומר שלא נאסר מפני שהשתחוה לבהמה ובעלי חיים אינם נאסרים ומ''מ לא יטול לכתחלה אבל כל דבר של עבודת כוכבים שנאסר אע''פ שבטלו אח''כ לדעת רבינו אם נטל לא יצא משום דיש דחוי: שופר הגזול וכו'. יראה דלרבינו הוקשה לו בכאן שני דברים ותירץ לשניהם. האחד דאפילו תאמר דמצות לאו ליהנות ניתנו מכל מקום קשה מאי שנא הכא מלולב ומצה שאמרו בגמרא שאינו יוצא ואע''ג דמצות לא ליהנות ניתנו וכו' והטעם נתבאר בריש פרק לולב הגזול (דף ל') משום שהיא מה''ב הכא נמי היא מה''ב ותיתסר לזה תירץ שאין בקול דין גזל ולכך לא מיתסר מה''ט. ועוד הוקשה לו דהרי נהנה מגזל לזה תירץ דמצות לאו ליהנות נתנו, ומ''ש שם טעמא דמה''ב יותר משאר דברים ע''ש בתוספות: שופר של עולה וכו'. וא''ת דהכא משמע מדבריו דתוקע לא עביד מעשה והוי קול והוא ז''ל כתב בסוף פ' ה' מהלכות מעילה קול ומראה וריח של הקדש לא נהנין ולא מועלין וא''כ כיון דהוי קול ואין בו דין מעילה איך אמרו בגמ' פרק ראוהו בית דין (דף כ"ח) מ''ט עולה בת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לחולין הא כיון דהוי קול לאו בת מעילה היא ורבה נמי דאתקיף לא קאמר אלא אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא תקע משמע דמודה ליה דמעל. וי''ל דרבינו סובר דכי פריך ליה הוי לפי סברתו אבל לפי האמת אין בו מעילה דהא אמרינן פרק ה' שלשה דברים אין בהן מעילה קול ומראה וריח וזה דוחק. ויש לדקדק מה הקשה רבינו וא''ת הלא נהנה הא אין בו דין מעילה. וי''ל דמ''מ הרי כתב רבינו דאין נהנין ולא מועלין ואע''פ דאי איסור הנאה לא הוי אלא איסור דרבנן מ''מ מקשה רבינו אמאי יצא בדיעבד וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וה''ל למימר דאפילו בדיעבד לא יצא. ואם תאמר דכיון דהוצרך רבינו לתת טעם זה בקול לתרץ קושיא דלולב ומצה כדכתב ה''ה למה לא הקשה ג''כ גבי שופר של עכו''ם ולישני נמי התם דשאני משום דהוי קול. וי''ל הא לאו מילתא היא דבלולב נמי של עכו''ם אם נטל יצא כמ''ש בריש פ''ח ואע''ג דבלולב הגזול לא יצא משום מה''ב ואע''ג דמצות לאו ליהנות נתנו (בגמרא) [בלולב] דעכו''ם לא אמרינן הכי אלא יצא. וא''ת למה לא כתב רבינו דין שלמים וי''ל משום דהוה ס''ד בגמרא דגרע שלמים משום דלית בהו מעילה אבל כיון דפי' רבינו דבעולה ג''כ אין בה מעילה משום דהוא קול א''כ כ''ש שלמים שהם קדשים: מצות לאו ליהנות ניתנו וכו'. כתב ה''ה ורבינו ז''ל הזכיר החלוק השני וכ''ש החלוק הראשון ע''כ. טעמו נתבאר בהר''ן ז''ל שכתב בפירוש ההל' ואצטריך לאשמועינן במודר הנאה דס''ד מודר הנאה מחבירו ה''ט דשרי לפי שאין דעתו של נודר דבר מצוה כיון שלא פירש אבל הנודר משופר דפרה ליתסר קמ''ל:

ד שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת יוֹם טוֹב וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת. כֵּיצַד. הָיָה הַשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְאֵין לוֹ שׁוֹפָר אֶלָּא הוּא אֵינוֹ עוֹלֶה בָּאִילָן וְאֵינוֹ שָׁט עַל פְּנֵי הַמַּיִם כְּדֵי לַהֲבִיאוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ אוֹ עוֹשִׂין בּוֹ מְלָאכָה. מִפְּנֵי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר מִצְוַת עֲשֵׂה וְיוֹם טוֹב עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. מֻתָּר לִתֵּן בְּתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן אוֹ חֹמֶץ בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לְצַחְצְחוֹ. וְלֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מֵי רַגְלַיִם לְעוֹלָם מִפְּנֵי הַכָּבוֹד שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִצְוֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו:

מגיד משנה שופר של ר''ה וכו'. פ' יו''ט של ר''ה (דף ל"ב) משנה שופר של ר''ה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל ולא עולין באילן ואין רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום לא תעשה, ובגמ' מ''ט שופר עשה הוא וי''ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה ל''ת ועשה: ומותר ליתן וכו'. באותה משנה אבל אם רצה ליתן בתוכו מים או יין יתן פירוש כדי לצחצחו ובגמ' (דף כ"ז:) מי רגלים אסור מפני הכבוד:

כסף משנה שופר של ר''ה אין מחללין עליו את יו''ט וכו'. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. פי' וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהם לא ידחה:

ה שִׁעוּר הַשּׁוֹפָר כְּדֵי שֶׁיֹּאחֲזֶנּוּ [ה] בְּיָדוֹ וְיֵרָאֶה לְכָאן וּלְכָאן. נִסְדַּק לְאָרְכּוֹ פָּסוּל. לְרָחְבּוֹ אִם נִשְׁתַּיֵּר [ו] בּוֹ כַּשִּׁעוּר כָּשֵׁר וּכְאִלּוּ נִכְרַת מִמְּקוֹם הַסֶּדֶק. נִקַּב אִם סְתָמוֹ * שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ [ז] פָּסוּל. סְתָמוֹ בְּמִינוֹ אִם נִשְׁתַּיֵּר רֻבּוֹ שָׁלֵם וְלֹא עִכְּבוּ הַנְּקָבִים שֶׁנִּסְתְּמוּ אֶת הַתְּקִיעָה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. קְדָחוֹ בְּזִכְרוּתוֹ כָּשֵׁר שֶׁמִּין בְּמִינוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ. דִּבֵּק שִׁבְרֵי שׁוֹפָרוֹת עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לְאֶחָד פָּסוּל:

ההראב"ד שלא במינו פסול וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא הסכים לירושלמי והכי גרסינן התם כיני מתניתא היה מעכב את התקיעה פסול, פירוש אע''פ שתקנו מפני שקול הסתימה הוא זה ואם סתמו במינו מיהת כשר והעכוב שאמרו לא עכוב לגמרי אלא אפילו פוגם ושם פירשו שאם לא סתמו והניחו פגום כשר שכל הקולות כשרים בשופר עכ''ל:

מגיד משנה שיעור השופר וכו'. (שם) פרק ראוהו בית דין וכמה שיעור שופר פירש רשב''ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן ופי' כדי שיאחזנו אדם בינוני לא קטן ולא גדול, וכן בארו בגמרא בנדה פרק המפלת ששיעור זה טפח הוא וכן כתבו ז''ל: נסדק לארכו פסול לרחבו וכו'. (דף כ"ז:.) משנה שם בשופר שנסדק ודבקו פסול ובגמרא נסדק לארכו פסול לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול. ופי' נסדק לארכו פסול בשנסדק כולו או רובו אבל מיעוטו ודאי לא וזה דעת הרבה מן המפרשים ועיקר. ונסדק לרחבו יש מי שכתב דבעינן שיעור תקיעה שלם כלפי פיו ולא למטה ויש מי שכתב בין למטה מן הסדק בין מלמעלה ויש להחמיר: ניקב וסתמו וכו'. דברי רבינו הם כדברי ההלכות דבעינן ג' דברים שיהיה הסתימה במינו ושלא ניקב חציו אלא נשתייר רובו ושאינו מעכב את התקיעה אחר הסתימה וכן פסקו ר''ח ובעל הלכות ז''ל כלישנא קמא דר' יוחנן ולחומרא ויש בזה שטה אחרת וכבר העלה הרשב''א ז''ל שפסק זה עיקר. ופירוש מעכב התקיעה שנחלש הקול קצת ויוצא משם כך פירש הרמב''ן ז''ל ואמרו בירושלמי ניקב וסתמו ר' בא בר זמינא בשם רבי זעירא והוא שסתמו הא לא סתמו כשר שכל קולות כשרין בשופר. וכתב בהשגות זה הירושלמי וכן נכתב בעטור והרמב''ן והרשב''א ז''ל כתבוהו אבל בעלי ההלכות לא כתבוהו: קדחו בזכרותו כשר וכו'. שם (דף כ"ז.) שלחו ליה לאבוה דשמואל קדחו בזכרותו ותקע בו יצא דמין במינו אינו חוצץ. פירש''י ז''ל בזכרותו כשהוא מחובר בבהמה בולט עצם מן הראש ונכנס לתוכו ומוציאין אותו מתוכו וזה לא הוציאו אלא נקב את הזכרות, עכ''ל: דבק שברי שופרות פסול. משנה שם (דף כ"ז) דבק שברי שופרות פסול:

כסף משנה שיעור השופר וכו'. נתבאר בהמפלת (נדה כ"ו) דהיינו טפח שוחק: נסדק לאורכו פסול לרחבו אם נשתייר בו כשיעור כשר וכאילו נכרת מקום הסדק. פירוש דוקא שישתייר שיעור תקיעה לצד הפה הוא דמכשרינן משום דחזינן כל מה שלמעלה ממנו כאילו ניטל משם וזה רמז רבינו באומרו וכאילו נכרת מקום הסדק לאפוקי מבעל העיטור ומר''י ן' גיאת שמכשירים אפילו לא נשתייר לצד הפה: סתמו במינו וכו' ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר. כוונת רבינו ז''ל שאם סתמו במינו ואינו מעכב התקיעה עתה אע''פ שקודם שנסתם היה מעכב את התקיעה כשר לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר, וכן נראה מלשונו ז''ל ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה דמשמע אחר הסתימה לא עכבו הנקבים דאי קודם הסתימה הוה ליה למימר ולא היו מעכבים ולא שנסתמו וכן כתב הר''ן ז''ל שזהו דעת רבינו. וההגהות שכתבו מתוך לשון העמוד נראה שר''ל כדמוכח בירושלמי דאמר אם היה מעכב את התקיעה קודם שנסתם הנקב פסול נראה שהיה להם גירסא אחרת בדברי רבינו כמו שכתוב בספרים אבל הנוסחא האמיתית היא זאת שכתבתי וכן נראה מדברי בעל מגיד משנה ז''ל ועדותו של הר''ן תכריע: דבק שברי שופרות. מסתברא שאם היה השבר אחד מהם שיעור שלם אע''פ שדבק שבר אחר והוסיפו עליו כשר דומיא דנסדק לרחבו ויש פוסלים:

לחם משנה ניקב אם סתמו שלא במינו פסול וכו'. כבר כתב ה''ה ז''ל שדעתו כדעת ההלכות שהוא ז''ל מפרש המחלוקת שבברייתא ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול רבי נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול דאיירי בשאינו מעכב את התקיעה אבל מעכב את התקיעה דברי הכל בין במינו בין שלא במינו פסול ופסק כרבי נתן מדשקיל וטרי ר' יוחנן אליביה ולהכי בעינן תלתא במינו ואינו מעכב ונשתייר רובו, והכריח הר''י פירוש זה דאלת''ה קשה דר' יוחנן לר' יוחנן דהא איהו פסק כרבי נתן ואי אמרת דר' נתן איירי אפילו במעכב ומכשיר במינו א''כ סתם מתני' דלא כותיה דקאמרה דבמעכב אפילו במינו דהא מתניתין אם מעכב את התקיעה סתמא קאמרה אפילו במינו ור' יוחנן א''ל בעלמא דהלכה כסתם משנה וא''כ קשיא. וא''ת אם נפרש דברי ר' נתן באינו מעכב ואז ודאי מכשיר במינו כפירוש הר''ן ז''ל א''כ ואם לאו כשר שאמר במתניתין איירי דוקא במינו ועל הא קאמרה מתניתין דכשר בשאינו מעכב דאם לא נפרש כן פליגא אדרבי נתן וא''כ הא ע''כ השתא נמי לא איירי מתניתין בסתמא אלא במינו דוקא א''כ איך סתר הר''ן דהמחלוקת לא הוי במעכב דא''כ מתניתין דאם מעכב איירי בשאינו מינו ומתניתין סתמא קאמרה נימא דרישא דמתני' איירי פרטית בשלא במינו דוקא וסיפא כולל כמו שאנו אומרים השתא דסיפא פרטית דאיירי במינו דוקא ורישא כולל. ויש לומר דטפי מסתבר לאוקמי רישא כולל מסיפא והשתא רישא הויא כולל בין במינו בין שלא במינו אבל לפירוש דסתר הר''ן רישא הוי פרטית וזה דוחק וסיפא אע''ג דהשתא הוי פרטית אינו דוחק דא''ל לומר אגב רישא נקטיה ועם זה נתבאר פירוש רבינו ז''ל וטעמו. ועוד י''ל דהרמב''ן כתב בס' המלחמות דסתמא דמילתא הוי הדיבוק במינו ואורחא הוי הכי ע''ש. וצ''ל לפי זה דמפרש מעכב את התקיעה שר''ל מעכב אחר שנסתם וזהו שאמר הנקבים שנסתמו את התקיעה כלומר אחר הסתימה דאי מפרש מעכב קודם הסתימה היכי מצי למימר דמחלוקת דברייתא איירי כשאינו מעכב קודם הסתימה וכי אפשר שנפחת רובו ולא יעכב התקיעה וכמו שהקשו התוס' ז''ל אלא ודאי ע''כ פירוש שמעכב אחר הסתימה קאמר ולא כמו שהבין בעל ההגהה בדברי רבינו ז''ל שכונתו לומר קודם הסתימה דאי אפשר לומר כן כדפרישית. ועל מה שכתב הראב''ד ז''ל בהשגות לא הסכים לירושלמי דגרסינן התם כיני מתני' היה מעכב וכו', כונתו להשיג על רבינו דאין כמ''ש שהסתימה מעכב אלא קודם הסתימה היה מעכב וזהו שאמרו היה מעכב התקיעה דמהלשון היה משמע קודם. ועוד השיגו דבמינו לבד סגי אע''פ שהוא מעכב את התקיעה והך נמי משמע מן הירושלמי כפי מה שמפרשו בעל המאור ע''ש. ויתר הדברים מבוארים הם:

ו הוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ פָּסוּל. צִפָּהוּ זָהָב מִבִּפְנִים אוֹ בִּמְקוֹם הַנָּחַת פֶּה פָּסוּל. צִפָּהוּ מִבַּחוּץ אִם נִשְׁתַּנָּה קוֹלוֹ מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה פָּסוּל וְאִם לֹא נִשְׁתַּנָּה כָּשֵׁר. נָתַן שׁוֹפָר בְּתוֹךְ שׁוֹפָר אִם קוֹל פְּנִימִי שָׁמַע יָצָא וְאִם קוֹל חִיצוֹן שָׁמַע לֹא יָצָא. הִרְחִיב אֶת הַקָּצָר וְקִצֵּר אֶת הָרָחָב פָּסוּל:

מגיד משנה הוסיף עליו כל שהוא וכו'. ברייתא שם (דף כ"ז) כלשון רבינו: צפהו זהב מבפנים וכו'. ברייתא שם צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר. וכתב הרמב''ן ז''ל וטעמא דפסולא במקום הנחת פה משום דאיכא הפסק בין פיו לשופר ושמע מינה שאם הרחיק השופר מפיו ונפח בו ותקע בו פסול. עוד כתב גבי צפהו זהב מבחוץ ונשתנה קולו מכמות שהיה פסול לפיכך אלו שמציירין צורות לנאותו לא יפה הם עושים שמא נשתנה קולו מחמת אותן ציורין ואע''פ שאין כולו מצופה במיני הציורין לפעמים קולו משתנה בהן, עכ''ל: נתן שופר וכו'. ברייתא כלשון רבינו וכתב הרמב''ן ז''ל שאם שמע קול שניהם יש לחוש ולפסול: הרחיב את הקצר וכו'. שם ג''כ כלשון רבינו:

כסף משנה צפהו זהב מבפנים וכו'. ברייתא פרק ראוהו ב''ד (ר"ה כ"ז:) צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר ע''כ. ונראה שרבינו שלא תפס שלא במקום הנחת פה כשם שהוא בברייתא סובר שהברייתא הכי מיפרשא שלא במקום הנחת פה כשר ולא תימא דבכל מקום דלאו הנחת פה כשר דאי מבפנים אי נמי מבחוץ אם נשתנה קולו פסול אלא הא דכשר שלא במקום הנחת פה היכא דצפהו מבחוץ ולא נשתנה קולו כדאמרינן בכמה דוכתי תנא והדר מפרש וא''כ אינה חלוקה בפני עצמה: נתן שופר לתוך שופר כגון שהיה ראש הפנימי משוך מבחוץ ותקע בו יצא. ואם קול חיצון וכו' כגון שראש החיצון משוך חוץ לפנימי ואין הפנימי נוגע בפיו לא יצא לפי שהקול נכנס בפנימי ונכנס גם כן בין הפנימי והחיצון ונמצא תוקע בשני שופרות ושופר אחד אמר רחמנא, לא הזכיר הא דאפכיה ככיתונא וי''ג לא תימא דהפכיה ככיתונא דמותר לתקוע בו אלא הרחיב וכו' ורבינו כתב הא דהרחיב ולא כתב הא דהפכו. ויש גורסין לא תימא אפכיה ככיתונא והתם הוא דפסול אלא אפילו לא הפכו אלא שהרחיב וכו' פסול וכ''ש הפכיה ככיתונא ורבינו כתב הא דהרחיב וכו' פסול וכ''ש הפכיה ככיתונא:

לחם משנה צפהו זהב מבפנים או במקום הנחת פה פסול. פרק ראוהו בית דין (דף כ"ז) ת''ר וכו' צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר צפהו זהב מבפנים וכו'. ויש בפירוש הנחת פה פירושים שונים. הפירוש האחד דכל מה שבתוך השופר מראשו לסופו הוא קרוי בפנים ועל השפה במקום הנחת פה הוא מקום הנחת פה ושלא במקום הנחת פה ר''ל סמוך לשפה נטוי לצדו. וזהו הפירוש הראשון שכתבו התוס' ז''ל נראה לפרש דעובי השופר וכו' ודחו פירוש זה דא''כ שלא במקום הנחת פה היינו מבחוץ והרא''ש ז''ל קיימו בפסקיו. עוד יש לדחות פירוש זה דא''כ מקום הנחת פה היינו הוסיף עליו דהוספה מיקרי באורך השופר וצפוי מיקרי על גב השופר או תוכו והיינו החילוק שבין הוספה לצפוי ואי מקום הנחה ר''ל על השפה במקום שמניח הפה א''כ היינו הוסיף וא''כ אמאי נקט במקום הנחת פה אפילו בצד הרחב מהשופר שאינו הנחת פה אם הצפוי על השפה של צד הרחב פסול מטעם הוספה. ונראה לתרץ לזה דלרבותא נקט מקום הנחת פה דאע''ג דאין יוצא הקול מכאן עד שתי אצבעות משופר וכדכתב הרא''ש ז''ל בשם ה''ר יונה וה''א דלא איכפת לן בכאן הוספה אלא במקום שהקול יוצא שהוא בצד הרחב קמ''ל. הפירוש השני במקום הנחת פה ר''ל השפה במקום שמניח הפה כדפירש רש''י ושלא במקום הנחת פה היינו על השפה של צד הרחב. והתוספות דחו שם ג''כ פירוש זה ואמרו דהא אמרינן בסמוך הוסיף וכו' פסול וא''כ שלא במקום הנחת פה אמאי כשר. הפי' השלישי פי' הר''ן ז''ל במקום הנחת פה ושלא במקום הנחת פה הכל הוא על השפה של המקום שמניח פיו שעוביו של שופר דרך משל הוא רחב שליש אצבע או רביע אצבע ועובי שפתו במקום שמניח פיו הוא רחב כל כך ומקום הנחת פה קרי למה שהוא לצד חלל השופר כלומר זה העובי חלקנו אותו לשני חלקים אחד לצד חלל השופר ואחד לצד חוץ אם צפה בחלק אשר לצד החלל נקרא במקום הנחת פה ואם צפה בחלק אשר לצד חוץ נקרא שלא במקום הנחת פה. ולפי' זה קשה דשלא במקום הנחת פה אמאי כשר היינו הוסיף עליו כל שהוא. וי''ל דכי פסלינן בהוסיף היינו שההוספה באורך השופר הוא כעוביו של שופר כלומר שעורו של שופר הוא רחב רביע אצבע וגם ההוספה שיוסיף הוא רחב כ''כ. אבל השתא פחות מעוביו של שופר שהעובי הוא רחב רביע אצבע וזהו פחות ודאי שאינו נקרא מוסיף באורך השופר שודאי הוא נראה שהוא נוי בעלמא ולא מיקרי הוספה ומ''מ במקום הנחת פה פסול מטעם הפסקה דאיכא הפסק בין פיו לשופר. ואולי שכן היה מפרש הרמב''ן ז''ל שהביא ה''ה שכתב טעם האיסור משום הפסק ולא כתב משום הוספה. ורבינו ז''ל לא ביאר דעתו בזה: נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא וכו'. כתב הרא''ש ז''ל בפסקיו כגון שהיה פה של פנימי משוך קצת למעלה חוץ לפה החיצון ולא נכנס קולו בין שני השופרות. אם קול החיצון שמע לא יצא פירוש אף קול החיצון דא''א לשמוע קול חיצון בלא קול פנימי:

ז הָיָה אָרֹךְ וְקִצְּרוֹ כָּשֵׁר. גֵּרְדוֹ בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ אֲפִלּוּ הֶעֱמִידוֹ עַל גִּלְדּוֹ כָּשֵׁר. הָיָה קוֹלוֹ עָב אוֹ דַּק אוֹ צָרוּר כָּשֵׁר שֶׁכָּל הַקּוֹלוֹת כְּשֵׁרִין בְּשׁוֹפָר:

מגיד משנה היה ארוך וכו'. ברייתא שם כלשון רבינו: גרדו בין וכו'. שם ברייתות: היה קולו עבה וכו'. ברייתא שם כלשון רבינו:

ח הַתּוֹקֵעַ בְּתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה. אוֹתָן הָעוֹמְדִים בְּתוֹךְ הַבּוֹר וְהַמְּעָרָה יָצְאוּ. וְהָעוֹמְדִים בַּחוּץ אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמְעוּ יָצְאוּ. וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמְעוּ לֹא יָצְאוּ. וְכֵן הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ [ח] חָבִית גְּדוֹלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע יָצָא וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע לֹא יָצָא:

מגיד משנה התוקע לתוך וכו'. שם התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס אם קול שופר שמע יצא אם קול הברה שמע לא יצא. ובגמ' אמר רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור אבל לאותן העומדים בבור יצאו. ופירש רש''י ז''ל שהטעם שהם שומעים קול שופר לעולם, ע''כ. ופירוש פיטס חבית גדולה:

כסף משנה (ז-ח) היה ארוך וקצרו כשר. אע''פ שקצרו משום אי זה פסול חוזר להכשרו א''נ אשמעינן דלא בעינן כל הקרן כמו שהוא בראש הבהמה: או צרור כלומר יבש כי דרך השופרות שמתחממים ומתיבשים מחמת התקיעה ואין קולו צלול וצריך ללחלחו במים: התוקע לתוך וכו' וכן התוקע לתוך חבית גדולה וכו'. כתב הר''ן שדעת רבינו לחלק בין העומדין בתוך הבור או בתוך המערה לעומדין חוץ ולא לחלק בין העומדים בתוך החבית לעומדים חוץ לפי שמאמר רב הונא בגמרא (דף כ"ז:) אינו אלא בבור דאמרינן התם אמר רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדין על שפת הבור אבל אותם העומדים בתוך הבור יצאו ולא אמר העומדים על שפת הבור והפיטס אלמא דלא איירי אלא בבור וה''ה לדות דבור ודות חד הוא אלא שזה בחפירה וזה בבנין, וכתב שאפשר שדעתו ז''ל שמפני שחבית הברתו גדולה אפילו העומדין בתוכו אם קול הברה שמעו לא יצאו ואע''פ שיש לדחות ולומר דה''ה לפיטס ורב הונא רישא דמילתא נקט לא נראה לרבינו לדחות כן: מ''כ ראיה לדברי הר''ם דפיטס מתוך שאינו כ''כ עמוק כבור ודות אפילו העומדים בתוכו אפשר שישמעו קול הברה דקתני בברייתא התוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא משמע שהעומדים בבור לא שמעו אלא קול שופר אבל פיטס לא נזכר בברייתא משמע שהעומדים לתוך הפיטס אפשר שישמעו קול שופר או קול הברה ע''כ. ורבינו טודרוס הלוי כתב יש שסוברים לומר דפיטס הברה שלה מרובה וכו' ואני אומר שלא היה כן דעת הרמב''ם שלא נזכר זה החילוק כלל ואילו היה כן לא הוה שתיק גמרא מיניה אלא שהרב דקדק בלשונו ודבר בהוה ובמה שהוא אורחא דמילתא שבור ודות הם גדולים ופיהם רחב ודרך התוקע ליכנס בתוכה ולפיכך חילק בין העומדים בתוכה לעומדים בחוץ אבל פיטס אע''פ שהיא חבית גדולה אין דרך התוקע ליכנס בתוכה שפיה אינו רחב כ''כ אלא עומד מבחוץ ומכניס ראש השופר ותוקע דלפי שהוא בחוץ ודאי ה''ל ליתן לו דין העומדים בחוץ ואם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, ותדע שכן הוא דעת הרב דגבי בור ודות כתב התוקע בתוך הבור או בתוך הדות ומדקאמר בתוך בבי''ת משמע שהתוקע נכנס בתוכם ובתוקע בפיטס התוקע לתוך החבית הגדולה ומדקאמר לתוך בלמ''ד משמע ודאי שהתוקע בחוץ ותוקע לתוכה כגון שמכניס ראש השופר לתוכה כן נראה ויפה דקדק עכ''ל: כתב הר' מנוח הא מיירי שהתוקע והשופר מבפנים והוא תוקע ועולה וקמ''ל אם שמע קול שופר כלומר שביחד יצא ראשו והשופר מהבור נמצא שלא נתבלבל הקול יצא ואם קול הברה שמע שהוציא ראשו מהבור ופי השופר עדיין בתוך הבור לא יצא שנתבלבל הקול ומהאי טעמא לא הזכיר הר''ם ההיא דשמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור:

לחם משנה התוקע בתוך הבור וכו'. רבינו מפרש כפי' רש''י (דף כ"ז:) במה שאמר רב הונא לא שנו וכו' וה''ק מתניתין בעומדים על שפת הבור איירי ומש''ה חילקה בין קול הברה לקול שופר אבל עומדים בבור אין חלוק דלעולם קול [שופר] שמעו אבל הרא''ש מפרש דל''ש דקאמר רב הונא הוי פירוש דמתני' כלומר מאי דקאמר מתניתין אם קול הברה שמעו היינו העומדים על שפת הבור דודאי קול הברה שמעו ומ''ש אם קול שופר שמעו הוא שעומד בתוך הבור דודאי קול שופר שמעו, וקשיא לפירוש זה אם כן היכי קאמר תניא נמי הכי התוקע לתוך הבור או לתוך הדות והא לא מייתי ראיה כלל דעיקר ראיית הגמרא היא מדלא חילקה הברייתא בין קול הברה לקול שופר דאי לא לימא דמאי דקאמרה הברייתא הוי דשמע קול שופר דוקא ולכך יצא א''ו דהראיה היא דאם כן היה לה לברייתא לחלק ומדלא חילקה משמע דבכל גוונא יצא ובשלמא לפירוש רבינו ורש''י אתי שפיר דברייתא איירי בעומדים בבור ושם אין חילוק ולכך לא יצא ומתניתין איירי בעומדים בחוץ ולכך חלקה אלא להרא''ש מה לי ברייתא מה לי מתני' למה חילקה מתניתין בין עומד בחוץ לעומד בפנים וברייתא לא חילקה. וי''ל דמ''מ הראיה דמייתי הוא דודאי כדאמר רב הונא דפי' מתניתין היא דמ''ש אם קול הברה שמעו הוי העומד בחוץ ואם קול השופר הוי העומד בפנים דאי כמשמעו דבין בפנים בין בחוץ יש לחלק בכך קשה טובא למה לא חילקה הברייתא כיון דבין בחוץ בין בפנים איכא הך חילוקא אבל אי בפנים קול שופר שמע ודאי ברייתא איירי בפנים דוקא אע''ג דלא חילקה בין עומד בחוץ לעומד בפנים כמו שחילקה (הברייתא) [המתניתין] אינה קושיא כנ''ל וק''ל ומ''מ הוי קצת דוחק לפירוש הרא''ש וסיעתא לפירוש רבינו ורש''י ז''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן