הלכות שגגות - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שגגות - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

א הַמִּשְׁתַחֲוְה לַעֲבוֹדָה זָרָה וְנִסֵּךְ וְקִטֵּר וְזִבֵּחַ בְּהֶעְלֵם אַחַת חַיָּב אַרְבַּע חַטָּאוֹת. וְכֵן אִם פִּעֵר עַצְמוֹ לִפְעוֹר וְזָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס בְּהֶעְלֵם אַחַת. חַיָּב שְׁתַּיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה יְהֵא חַיָּב עַל כָּל עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהֵזִיד בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְשָׁגַג בַּעֲבוֹדוֹת אֵלּוּ. אֲבָל אִם הֵזִיד בַּעֲבוֹדוֹת אֵלּוּ וְשָׁגַג בַּעֲבוֹדָה זָרָה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. כֵּיצַד. יָדַע שֶׁזּוֹ עֲבוֹדָה זָרָה וְשֶׁאָסוּר לְעָבְדָהּ אֲבָל לֹא יָדַע שֶׁהַהִשְׁתַּחֲוָיָה וְהַנִּסּוּךְ עֲבֵרָה וְהִשְׁתַּחֲוָה וְנִסֵּךְ חַיָּב שְׁתַּיִם. יָדַע שֶׁאֵלּוּ עֲבוֹדוֹת הֵן וְאָסוּר לַעֲבֹד בָּהֶן לְאֵל אַחֵר וְלֹא יָדַע שֶׁזּוֹ עֲבוֹדָה זָרָה לְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב וְעָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין קְרוּיִין עֲבוֹדָה זָרָה אֶלָּא שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב וַעֲבָדָהּ בְּכָל הָעֲבוֹדוֹת אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת:

כסף משנה המשתחוה לע''ז וכו'. בפ' ד' מיתות תני ר' זכאי קמיה דר''י זיבח וקיטר וניסך והשתחוה בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת א''ל פוק תני לברא ורב יוסף סבר כר''י ואמרינן בתר הכי דר' אמי ס''ל כר' זכאי ואביי דבתראה הוא פליג עליה הילכך קם לה הלכתא כר''י. ומה שכתב בד''א בשהזיד בע''ז וכו'. שם אמרינן ועשה מאחת מהנה וכו' אחת שהיא הנה זדון ע''ז ושגגת עבודות הנה שהיא אחת שגגת ע''ז וזדון עבודות האי שגגת ע''ז היכי דמי ואסיקנא באומר מותר ואע''ג דבתר הכי אמרינן דלא מצית מוקמת האי קרא בע''ז מ''מ דינא קושטא הוא דזדון ע''ז ושגגת עבודות אינו חייב אלא אחת ושגגת ע''ז וזדון עבודות חייב על כל אחת ואחת:

ב כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בְּשַׁבָּת כָּל הַשּׁוֹכֵחַ עִקַּר שַׁבָּת וְשָׁכַח שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַשַּׁבָּת. אוֹ שֶׁנִּשְׁבָּה וְהוּא קָטָן לְבֵין הָעַכּוּ''ם אוֹ נִתְגַּיֵּר קָטָן וְהוּא בֵּין הָעַכּוּ''ם. אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת שֶׁהַכּל שְׁגָגָה אַחַת הִיא. וְכֵן חַיָּב חַטָּאת אַחַת עַל כָּל חֵלֶב שֶׁאָכַל וְחַטָּאת אַחַת עַל דָּם שֶׁאָכַל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בַּעֲבוֹדוֹת אֵלּוּ. וְכָל הַיּוֹדֵעַ עִקַּר שַׁבָּת אֲבָל שָׁכַח שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְדִמָּה שֶׁהוּא חֹל אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בּוֹ מְלָאכוֹת הַרְבֵּה חַיָּב חַטָּאת אַחַת עַל הַיּוֹם כֻּלּוֹ וְכֵן חַטָּאת עַל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת שֶׁשָּׁגַג בּוֹ:

ג וְכָל הַיּוֹדֵעַ שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְשָׁגַג בִּמְלָאכוֹת וְלֹא יָדַע שֶׁמְּלָאכוֹת אֵלּוּ אֲסוּרוֹת אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁהֵן אֲסוּרוֹת וְלֹא יָדַע שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה. חַיָּב חַטָּאת עַל כָּל אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה. אֲפִלּוּ עָשָׂה הָאַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת בְּהֶעְלֵם אַחַת מֵבִיא שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע חַטָּאוֹת:

כסף משנה (ב-ג) כלל גדול אמרו וכו'. משנה ר''פ כלל גדול (דף ס"ו:). ומ''ש או שנשבה והוא קטן לבין העכו''ם או נתגייר והוא בין העכו''ם. שם רב ושמואל ור''י ור''ל ופסק כרב ושמואל וכבר כתבתי הטעם בפ''ב. ויש לתמוה על מ''ש רבינו שנתגייר קטן דאפילו גדול נמי אפשר שלא ידע מצות שבת. וי''ל משום דאם נתגייר גדול ודאי שהודיעוהו מצות שבת אבל גר קטן שמטבילין אותו ע''ד ב''ד א''צ להודיעו. ומ''ש וכל היודע עיקר שבת וכו' וכל היודע שהיום שבת וכו'. שם במשנה. ומ''ש או ידע שהן אסורות ולא ידע שחייבים עליהם כרת. נתבאר בפ''ב: מצאתי כתוב שנשאל ה''ר אברהם בנו של רבינו על לשון זה בשלמא בבא דסיפא לא קשיא לי דהיינו זדון שבת ושגגת מלאכות אלא בבא דרישא לא ידע לה לשבת אלא בעשה ואפ''ה חייב על כל אחת ואחת ואנן לא אשכחן זדון שבת אלא בלאו מדאותביה לר''ל שישגוג בלאו וכרת מהא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מניינא למה לי וכו' והיכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות בשלמא לר''י דאמר כיון ששגג בכרת אע''פ שהזיד בלאו משכחת לה דידע לשבת בלאו אלא לר''ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה בשבת במאי ואוקימנא דידע לה בתחומין ואליבא דר''ע ואי ידיעת עשה שמה ידיעה נוקמה כגון שידע לשבת בעשה ולא תידוק מדקאמר ז''ל ולא ידע שמלאכות אלו אסורות אבל יודע הוא במלאכות אחרות שהרי חזר ואמר אפילו עשה הל''ט בהעלם אחת חייב ל''ט חטאות מכלל שידיעת עשה שמה ידיעה ובתחומין ואליבא דר''ע ליכא לאוקומה דלית הלכתא כוותיה ואי אמרת כגון שידע שיש מלאכות אסורות ולא ידע שאלו הל''ט הן האסורות אין זה אלא אבות מלאכות דאלת''ה אמאי לא משכחת לה אלא בתחומין ואליבא דר''ע נוקמה לשגגת מלאכות כגון שלא ידע שאלו הל''ט הן האסורות ומדלא משנינן הכי ש''מ דל''ש הכי ול''ש הכי זדון שבת הוא ולא עוד אלא אפי' תימא דס''ל כר''ע הא לא אזלא אלא כר''ל ובבא דסיפא דקאמר ז''ל או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבים עליהם כרת אתי לר''י דאמר כגון ששגג בכרת אע''פ שהזיד בלאו דאי כר''ל הא אמרת עד שישגוג בלאו וכרת ומייתי לה קרא מאשר תעשינה בשגגה וא''כ ה''ל חדא כר''ל וחדא כר''י. והשיב לעולם ידיעת עשה לא שמה ידיעה ולא פסק אלא כר''י ובבא דרישא לא קשיא שדבריו ז''ל מדוקדקים ולא ידע שמלאכות אלו אסורות ואפשר דידע במלאכות אחרות ודקשיא לך מדאמר בסוף אפילו עשה הארבעים חסר אחת וכו' אבבא דסיפא קאי דאמר או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת א''נ ידע לה בתולדות ושגג באבות כולן כגון דידע שהצר בכלי צורה עובר על לא תעשה כל מלאכה שניכרת לו מלאכה זו שהיא מלאכה ושגג באב עצמו שאין המכה בפטיש אסור ולא ניכר לו ענין המלאכה בזו וכן כל כיוצא בזה ולפי זה הפירוק ליכא קושיא אפילו נאמר דאתרי בבי קאי כשאמר אפילו עשה הארבעים חסר אחת. ואפשר לפרק פירוק אחר כדאמרת כגון שידע שיש בה מלאכות אסורות ולא ידע שאלו הם הל''ט ודקשיא לך א''כ אמאי לא פריק הגמרא הכי אליבא דר''ל טעמא דמילתא משום דר''ש ס''ל עד שישגוג בלאו וכרת ולפיכך נסיב הגמרא אליביה מידי דלית ביה כרת כלל דהוא תחומין ואליבא דר''ע, א''נ חדא מגו תרתי אשמעינן ולאו משום דלא פריק בגמרא הכי נימא דכה''ג זדון מלאכות כדאמרת דלעולם אי אפשר שיהיה זדון מלאכות שלפי זה הפירוק המלאכות שידע השבת בהם והם שעלו בדעתו אינם מלאכות כלל דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת ותו ליכא ואלו הארבעים חסר אחת שהן מלאכות הרי שגג בהן ולא ידע שהן אסורות לא הן ולא תולדותיהן עכ''ל:

ד שָׁכַח שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְשָׁגַג אַף בִּמְלָאכוֹת וְלֹא יָדַע שֶׁמְּלָאכוֹת אֵלּוּ אֲסוּרוֹת אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת:

כסף משנה שכח שהיום שבת ושגג אף במלאכות וכו'. שם (דף ע':) ואסיקנא לא שנא ופירש רש''י ואינו חייב אלא אחת:

ה הָעוֹשֶׂה אָב וְתוֹלְדוֹתָיו בְּהֶעְלֵם אַחַת אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הָעוֹשֶׂה תּוֹלָדוֹת הַרְבֵּה שֶׁל אָב אֶחָד שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת:

כסף משנה העושה אב ותולדותיו וכו'. בספ''ג דכריתות (דף ט"ז). במשנה פלוגתא דר''א ור''ע ופסק כר''ע:

ו עָשָׂה תּוֹלָדָה שֶׁל אָב זֶה וְתוֹלָדָה שֶׁל אָב זֶה בְּהֶעְלֵם אַחַת. יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת:

כסף משנה ומ''ש עשה תולדה של אב זה וכו' יראה לי שהוא חייב שתי חטאות. מצאתי כתוב שנשאל ה''ר אברהם בנו של רבינו למה אמר יראה לי והלא גמרא ערוכה בריש ב''ק מאי איכא בין אב לתולדה נ''מ דאי עביד שני אבות בהדי הדדי א''נ שתי תולדות בהדי הדדי מיחייב תרתי א''כ מאי יראה לי דקאמר. והשיב לא אמר בגמרא שתי תולדות של שני אבות ולפיכך אמר יראה לי שאפשר לומר דהאי דאמרינן בגמרא שתי תולדות של אב אחד לאו אליבא דהלכתא ואפשר שנתעלם זה המקום ממנו ז''ל בעת שכתב יראה לי ומ''מ הדין אמת ואליבא דהלכתא עכ''ל. ואני שמעתי ולא אבין מ''ש שאפשר לומר דהא דאמרינן בגמרא שתי תולדות של אב אחד שהרי מק''ו יש לחייב על שתי תולדות משני אבות. והר''י קורקוס ז''ל כתב שיש לדחוק שכתב כן רבינו מפני שיש תולדה דשייכא לשני אבות ואם התרו בו משום זה או משום זה חייב כגון משמר דאי אתרו ביה משום בורר חייב ומשום מרקד חייב והשתא אם עשה תולדה מאחת מאלו השני אבות ועשה גם תולדה זו דשייכא לאב של התולדה האחרת ולאב אחר גם כן סד''א שלא יתחייב אלא אחת כיון ששתי התולדות מאב אחד הם קמ''ל כיון שאחת מהן שייכא גם לאב אחר חייב שתים ושדינן זו בתר האב האחר והרי הם של שתי אבות. מ''מ דוחק לפרש כן דלא הוה סתים רבינו. והיותר קרוב אצלי שלא היה גורס בגמ' א''נ שתי תולדות בהדדי הדדי ולכך כתב יראה לי עכ''ל:

ז עָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת. כְּגוֹן שֶׁזָּרַע וְהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב בְּהֶעְלֵם אַחַת אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. וּכְבָר נִתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת הָאָבוֹת וְהַתּוֹלָדוֹת וְהַמְּלָאכוֹת שֶׁהֵן מֵעֵין אָבוֹת:

כסף משנה עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת וכו'. משנה פרק כלל גדול העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת:

ח עָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה בֵּין בִּזְדוֹן שַׁבּתַ וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת בֵּין בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת חַיָּב עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה. כֵּיצַד. יָדַע שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְזָרַע בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהַזְּרִיעָה מְלָאכָה. וְכֵן בְּשַׁבָּת שְׁנִיָּה יָדַע שֶׁהוּא שַׁבָּת וְנָטַע בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהַנְּטִיעָה אֲסוּרָה מִשּׁוּם מְלָאכָה. וְכֵן בְּשַׁבָּת שְׁלִישִׁית הִבְרִיךְ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהַהַבְרָכָה מְלָאכָה. חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת. מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׁבָּתוֹת כְּגוּפִין מֻחְלָקִין:

כסף משנה עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בשבתות הרבה וכו'. משנה בספ''ג דכריתות שם אמר ר''ע שאלתי את ר''א העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת מהו חייב אחת על כולן או אחת על כל אחת ואחת א''ל חייב על כל אחת ואחת ואיפליגו אמוראי בפירושא דמתני' ורב חסדא אמר זדון שבת ושגגת מלאכות אפילו ר''ע ס''ל דכגופין דמיין וכי בעי מיניה שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה דימים שבינתיים אי הויין ידיעה לחלק ופשט ליה ימים שבינתיים דהויין ידיעה לחלק וקביל מיניה ופסק רבינו כוותיה משום דאותביה לרבא ואע''ג דשני שינויי דחיקי נינהו ועוד דשמואל סבר כרב חסדא כדפירש''י:

ט שָׁגַג שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְזָרַע בּוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַזְּרִיעָה מְלָאכָה. וְכֵן בְּשַׁבָּת שְׁנִיָּה שָׁכַח שֶׁהוּא שַׁבָּת וְנָטַע בּוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַנְּטִיעָה מְלָאכָה. וְכֵן בַּשְּׁלִישִׁית שָׁכַח שֶׁהוּא שַׁבָּת וְהִבְרִיךְ אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַהַבְרָכָה מְלָאכָה. הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. שֶׁהַיָּמִים שֶׁבֵּין שַׁבָּת לְשַׁבָּת הֲרֵי הֵן כִּידִיעָה אַחַת לְחַלֵּק:

י מִי שֶׁקָּצַר וְטָחַן כִּגְרוֹגֶרֶת בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. וְחָזַר וְקָצַר וְטָחַן כִּגְרוֹגֶרֶת בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה. וְנוֹדַע לוֹ עַל קְצִירָה שֶׁל שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת. קְצִירָה גּוֹרֶרֶת קְצִירָה וּטְחִינָה גּוֹרֶרֶת טְחִינָה וּכְאִלּוּ עָשָׂה אַרְבַּעְתָּן בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. וְכֵיוָן שֶׁהִקְרִיב חַטָּאת זוֹ נִתְכַּפֵּר לוֹ עַל הַכּל. וּכְשֶׁיְּדָעֵם אַחַר כֵּן אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא חַטָּאת אַחֶרֶת. אֲבָל אִם נוֹדַע לוֹ תְּחִלָּה עַל קְצִירָהּ שֶׁל זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת וְהִקְרִיב חַטָּאת. נִתְכַּפֵּר לוֹ עַל זוֹ הַקְּצִירָה שֶׁנּוֹדַע לוֹ עָלֶיהָ וְעַל הַקְּצִירָה וְהַטְּחִינָה שֶׁל שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת. מִפְּנֵי שֶׁשְּׁנֵיהֶן כִּמְלָאכָה אַחַת וְנִגְרְרָה קְצִירָה וּטְחִינָה עִם הַקְּצִירָה וְתִשָּׁאֵר הַטְּחִינָה שֶׁל זְדוֹן שַׁבָּת עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ עָלֶיהָ וְיָבִיא חַטָּאת שְׁנִיָּה. קָצַר כַּחֲצִי גְּרוֹגֶרֶת בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת וְחָזַר וְקָצַר כַּחֲצִי גְּרוֹגֶרֶת בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. קְצִירָהּ גּוֹרֶרֶת קְצִירָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת:

כסף משנה מי שקצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וכו'. מימרא דרבא פרק כלל גדול (דף ע':). ודע דאמרינן התם בגמ' (דף ע"א) על הא דרבא ומי אית ליה לרבא גרירא והא אתמר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחת ונודע לו על אחד מהם וחזר ואכל כזית בהעלמו של שני אמר רבא הביא קרבן על ראשון ראשון ושני מתכפרים שלישי אינו מתכפר וכו' אביי אמר אפילו הביא קרבן על אחד מהם נתכפרו כלם בתר דשמעה מאביי סברה א''ה טחינה נמי תגרר לטחינה גרירא אית ליה גרירא דגרירא לית ליה. ומשמע דהדר ביה רבא לגבי אביי ואמר אפילו הביא קרבן על אחד מהם נתכפרו כולם וכן פירש''י וא''כ יש לתמוה על רבינו שבפרק הקודם לזה פסק כההיא דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחת כדהוה אמר רבא שאם הביא חטאת על הראשון ראשון ושני מתכפרים שלישי אינו מתכפר וכיון דאמרינן דהדר ביה רבא לגבי אביי ה''ל למפסק שאפילו הביא קרבן על אחד מהם נתכפרו כלם. ועוד קשה ששני פסקים אלו סותרים זה את זה שאם אתה אומר בדין של פרק זה שקצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה צריך אתה לומר בדין שבפרק שקודם זה שאפי' הביא קרבן על אחד מהם נתכפרו כלם והיאך לא פסק רבינו כן וה''ז כמזכי שטרא לבי תרי. ולתרץ זה י''ל היכי קאמר בתר דשמעה מאביי סברה ה''ל למימר הדר ביה רבא מההיא ולכן סובר רבינו שאין לפרש דהדר ביה רבא אלא ה''ק כששמע רבא שאביי סובר כמה גדול כח גרירא לדעתו שאפילו הביא קרבן על אחד מהם נתכפרו כלם סבר דמהניא גרירא לקצירה וטחינה שעמה אבל לא חשיב כח גרירא כ''כ שיועיל כאוכל שני זיתי חלב שאפילו הביא קרבן על אחד מהם נתכפרו כלם. וטעם יש בדבר לחלק בין גרירא זו לגרירא זו שבענין קצירה וטחינה שפיר שייך ביה למימר גרירא דכיון דבשגגת שבת נעשו שתיהם ה''ל כדבר אחד אבל אוכל שני זיתי חלב בהעלם אחת ההעלם אינו מצוי שיעלם ממנו שהחלב אסור אבל ההעלם הראוי הרגיל וההוה הוא שיעלם ממנו שזה חלב ויסבור שהוא שומן וא''כ כשאכל כזית חלב זה וסבור שהוא שומן ואח''כ אכל כזית חלב זה וסבור שהוא שומן הרי הם כשני דברים ואע''פ שמתכפרים שניהם בקרבן אחד מ''מ לא חשיבי כ''כ כדבר אחד לשיתכפר בקרבנו של ראשון השלישי שלא היה בהעלמו אע''פ שהיה בהעלמו של שני: ומצאתי למורי הרב מהר''י בי רב ז''ל שנשאל ממנו לשון זה של רבינו והשיב שהריטב''א הוקשה לו והניח הדבר בצ''ע ושהוא ז''ל נראה לו ליישב זה כשנאמר שאע''פ שבגמ' הקשו מרבא לרבא והמתרץ הודה לדבריו זהו מפני שרצה להודות לו הקדמתו וכוונתו לומר אפילו שאודה לך שהנושאים שוים אומר לך ששמעה מאביי קבלה מיניה והדר ביה, אבל האמת הוא שהקושיא מתחלה אינו קושיא ולא דמי כלל שמי שיאמר שהעושה קצירה וטחינה בשגגת שבת אין בכאן אלא מעשה אחד שהשגגה לא היתה אלא בשסבר שלא היה שבת ואין שם אלא מעשה אחד שהוא שגגת שבת אבל באכל שני זיתי חלב יש שם שני מעשיות ומפני זה כשאנו אומרים שהקצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה אין זה גרירא שהכל הוא דבר אחד שכיון שנתכפר שגגת שבת כל מה שעשה ג''כ מתכפר שהכל הוא מעשה אחד ואינו גרירה שהכל הוא אחד אבל בענין שני זיתי חלב שאכל בהעלם אחת ונודע לו על הראשון ואכל השלישי בהעלם השני למה יתכפר השלישי בשביל השני והקרבן לא נעשה בשביל השני אלא בשביל הראשון ומפני שהיה בהעלמו מתכפר השני עכ''ל: ונסתייע מדברי המאירי. והר''י קורקוס ז''ל כתב שאפשר שמה שתירצו כן היינו משום דסברי דהפרשות דוקא מחלקות הילכך הכא דלא הויא אלא ידיעה לחודה לא עדיפא מההיא דקצר וטחן ואיצטריך לומר דהדר ביה אבל כיון דאסיקנא דידיעות לחודייהו מחלקות ר''ל בנודע ונודע א''כ מינה דידיעה דידע קודם זית שלישי חשיבא טובא ומחלקת טובא לבטל טעם גרירה. ואפשר עוד שסובר רבינו דבתר דאקשו מטחינה ותירצו גרירה אית ליה גרירה דגרירה לית ליה אין אנו צריכין עוד לומר דהדר ביה אלא אמרינן ההיא דזית שלישי אינו מתכפר עם הראשון משום דחשיב גרירה לגרירה דזית שני נקרא גרירה עם הראשון כמו שנתבאר ממ''ש שהקציר' גוררת קצירה וכיון ששלישי אינו בהעלמו של ראשון חשיבא כגרירה לגרירה ודוקא גבי נושא דידן נפטר שהרי ברישא מחשיבים ארבעתן כשגגה אחת דוק ותשכח עכ''ל. וכתב עוד וז''ל וכתב רבינו ונודע לו על קצירה של שגגת וכו' ואילו במימרא אמרו על קצירה וטחינה כבר פירש''י דעל קצירה או על טחינה קאמר ואין צריך לידיעת שתיהן וכיון שהם בהעלם אחת כל שנודע לו על אחת כנודע על שתיהן דמי ושתיהן גוררות שתים השניות וזה דעת רבינו עכ''ל. על מ''ש רבינו קצר כחצי גרוגרת וכו' מצאתי כתוב בספר אחר כלשון הזה כתב הראב''ד אנו אין לנו אלא לחטאות ולא מצטרפי עכ''ל. וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו:

יא הַמִּתְכַּוֵּן לַחְתֹּךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחֻבָּר אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַחֲתִיכָה הוֹאִיל וְלֹא עָשָׂה מַחְשַׁבְתּוֹ פָּטוּר מִן הַחַטָּאת שֶׁזֶּה כְּמִתְעַסֵּק וְלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כַּמָּה פְּעָמִים:

כסף משנה המתכוין לחתוך את התלוש וכו'. בפרק כלל גדול (דף ע"ב:) ובפרק ב' דכריתות (דף י"ט) פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא:

יב הַחוֹתֶה גֶּחָלִים בְּשַׁבָּת שֶׁהוּא מְכַבֶּה אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת וּמַדְלִיק אֶת הַתַּחְתּוֹנוֹת אִם נִתְכַּוֵּן לְכַבּוֹת וּלְהַבְעִיר חַיָּב שְׁתַּיִם. חָתָה גֶּחָלִים לְהִתְחַמֵּם מֵהֶם וְהֻבְעֲרוּ מֵאֲלֵיהֶן חַיָּב שְׁתַּיִם מִפְּנֵי שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּב עָלֶיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת. וּכְשֵׁם שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת כָּךְ חַיָּב עַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבַּן חַטָּאת:

כסף משנה החותה גחלים בשבת שהוא מכבה את וכו'. בספ''ד דכריתות (דף כ') ואע''ג דאיפליגו תנאי בברייתא במלתא היכא דנתכוון לכבות ולהבעיר כ''ע ל''פ דחייב ופירש''י החותה ממלא כלים מצבור הגחלים מכבה העליונות שעכשיו נעשות תחתונות וכבות מחמת משא של עליונות ומבעיר התחתונות מחמת משא שהיא עליהן וכשהן עכשיו עליונות מתבערות: חתה גחלים להתחמם מהם וכו'. גם זה שם ופירש''י שאינה צריכה לגופה כגון זה שאינו צריך להבעירן אלא להתחמם בחתייתן ומ''מ ידוע היה שיתבערו וע''מ כן עשה והוי ליה מתכוין מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה הויא הך הבערה עכ''ל. ורבינו מפרש לה דחייב שתים משום מכבה ומבעיר ותמיהא לי שכתב בסמוך שאם נתכוון לכבות ולהבעיר חייב שתים הא אם לא נתכוון לא והכא אם נתכוון היינו הך ועוד למה איצטריך לומר שחייב משום דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה תיפוק ליה מפני שהוא מתכוין ואם אינו מתכוין אמאי חייב וצ''ע ואפשר לומר שמאחר שהוא יודע שודאי יתבערו הוי כפסיק רישיה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן