הלכות שבת - פרק תשעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבת - פרק תשעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל כְּלֵי הַמִּלְחָמָה אין יוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת. וְאִם יָצָא אִם הָיוּ כֵּלִים שֶׁהֵן דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ כְּגוֹן שִׁרְיוֹן וְכוֹבַע וּמַגָּפַיִם שֶׁעַל הָרַגְלַיִם הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם יָצָא בְּכֵלִים שֶׁאֵינָן דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ כְּגוֹן רֹמַח וְסַיִף וְקֶשֶׁת וְאַלָּה וּתְרִיס הֲרֵי זֶה [א] חַיָּב:

מגיד משנה כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן וכו'. פרק במה אשה יוצאה (שבת דף ס') משנה לא יצא האיש לא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים ואם יצא אינו חייב חטאת. וכתב רבינו לפי שהן דרך מלבוש וכן פירש''י ז''ל ופשוט הוא. עוד שם (דף ס"ג) לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת. ובגמרא (דף ס"ב) קסדא אמר רב סנורתא. ופירש רש''י כובע עור תחת כובע המתכת וכן פירש רבינו כובע. עוד שם מגפיים פוזמקי פירש''י אנפלאות של ברזל כמ''ש רבינו. עוד שם (דף ס"ג) מאי אלה קופלא ופירש''י ז''ל מס''א בלע''ז:

ב אֵין יוֹצְאִין בְּסַנְדָּל [ב] מְסֻמָּר שֶׁסְּמָרוֹ לְחַזְּקוֹ. וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב גָּזְרוּ עָלָיו שֶׁלֹּא יֵצֵא בּוֹ. וּמֻתָּר לָצֵאת בְּאַבְנֵט שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חֲתִיכוֹת קְבוּעוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב כְּמוֹ [ג] שֶׁהַמְּלָכִים עוֹשִׂין. מִפְּנֵי שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט וְכָל שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט מֻתָּר. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא רָפוּי שֶׁמָּא יִפּל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיָבוֹא לַהֲבִיאוֹ:

מגיד משנה אין יוצאין בסנדל המסומר וכו'. שם (דף ס'.) לא יצא האיש בסנדל מסומר ובגמרא (דף ס':) מבואר דאפילו ביו''ט אסור. ועוד שם אמר שמואל לא שנו אלא לחזק אבל לנוי מותר. ושם נחלקו אמוראים כמה הם לנוי. וכן נאמרו שם צדדין אחרים להתיר כשחפהו כולו במסמרים כדי שלא תהא קרקע אוכלתו ודרך אחרת. ומבואר כל זה בהלכות. ורבינו לא הזכיר אלא מימרא דשמואל מפני שאין בינינו אלא מסומרים לחזק ואין רגילות באותה של נוי וגם בגמרא לא העלו פסק אי זה מהן הוא נקרא לנוי אלא א''ל איפה לרבה בר בר חנה אתון דתלמידי דר''י אתון עבידו כר''י אנן נעביד כר''ח ומתוך כך קצר רבינו: ומותר לצאת וכו'. (שם נ"ט:) אמר רב ששת קמרא שרי איכא דאמרי דארוקתא ואמר רב ספרא מידי דהוה אטלית מוזהבת. ואיכא דאמרי דאניסכא מידי דהוה אאבנט של מלכים. ופירש''י קמרא אבנט חשוב. ארוקתא עושין אותה רצועה ומשובצת זהב ואבנים טובות קבועות בה. אניסכא כולו טס של זהב, עכ''ל. ובהלכות קמרא הוא חגור שבמתנים. ורבינו פירש אניסכא שחתיכות נסכא קבועות בו וכן עיקר. ומכאן הביא ראיה ר''ת ז''ל שאין גוזרין בתכשיטי האיש שמא יראם לפי שהאיש אינו מתפאר בתכשיטיו כמו שהאשה עושה שדעתה קלה וכן מפורש בירושלמי וזה דעת רבינו כמו שיתבאר בדין הטבעת שיש עליה חותם ועיקר. ומ''ש רבינו והוא שלא יהיה רפוי וכו'. נלמד מהסוגיא שבראש הפרק. ורבינו כתב כלישנא בתרא דאניסכא שריא וכ''ש דארוקתא וכן מפורש בהלכות:

ג טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִישׁ הִיא וְאֵינָהּ מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִשָּׁה. וְשֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם מִתַּכְשִׁיטֵי אִשָּׁה וְאֵינָהּ מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִישׁ. לְפִיכָךְ אִשָּׁה שֶׁיָּצָאת בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם. וְאִישׁ שֶׁיָּצָא בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם חַיָּבִין. וּמִפְּנֵי מָה הֵן חַיָּבִין וַהֲרֵי הוֹצִיאוּ אוֹתָן שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָאִישׁ לְהוֹצִיא בְּאֶצְבָּעוֹ אֶלָּא טַבַּעַת הָרְאוּיָה לוֹ וְכֵן הָאִשָּׁה אֵין דַּרְכָּהּ לְהוֹצִיא בְּאֶצְבָּעָהּ אֶלָּא טַבַּעַת הָרְאוּיָה לָהּ. מִפְּנֵי שֶׁפְּעָמִים נוֹתֵן הָאִישׁ טַבַּעְתּוֹ לְאִשְׁתּוֹ לְהַצְנִיעָהּ בַּבַּיִת וּמַנַּחַת [ד] אוֹתָהּ בְּאֶצְבָּעָהּ בְּעֵת הוֹלָכָה. וְכֵן הָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת טַבַּעְתָּהּ לְבַעְלָהּ לְתַקְּנָהּ אֵצֶל הָאֻמָּן וּמַנִּיחַ אוֹתָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ בְּעֵת הוֹלָכָה עַד חֲנוּת הָאֻמָּן וְנִמְצְאוּ שֶׁהוֹצִיאוּ אוֹתָן כְּדֶרֶךְ שֶׁדַּרְכָּן לְהוֹצִיאָן וּלְפִיכָךְ חַיָּבִין:

מגיד משנה טבעת שיש עליה חותם מתכשיטי האיש היא ואינה וכו'. (שם נ"ז) לא תצא אשה לא בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינה נקובה ואם יצאת אינה חייבת חטאת. עוד שם (דף ס"ב) לא תצא אשה לא במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת. ובגמרא על המשנה זו אמר עולא וחלופיהן באיש אלמא קסבר עולא כל מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה וכל מידי דחזי לאשה לא חזי לאיש והקשו על זה ותירצו אלא אמר רב יוסף קסבר עולא נשים עם בפני עצמן הן. והקשו והא הוצאה כלאחר יד היא ותירץ רבא פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא ומניחתה בידה עד שמגעת לקופסא ופעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה לאומן ומניחה בידו עד שמגיע אצל אומן ע''כ. וביאור זה בדברי רבינו מפורש דעולא דאמר וחלופיהן באיש קאי אטבעת שאין עליה חותם ואמחט שאינה נקובה שהאשה פטורה והאיש חייב חטאת ובטבעת שיש עליה חותם ובמחט נקובה האיש פטור והאשה חייבת חטאת ולא עוד אלא שבטבעת שיש עליה חותם האיש מותר אפילו לכתחלה לפי שהוא לו תכשיט ואין דרך האיש להראותו והקשו בגמרא בדין הטבעות היאך תהיה האשה חייבת ביש עליה חותם והאיש באין עליה כשהוציאוה באצבעותיהן והלא אין דרך הוצאה בכך ואין חיוב חטאת אלא במי שמוציא כדרך המוציאין כמו שמבואר פי''ב. ותירץ רבא שדרך ההוצאה זו היא לטבעת בחול לפעמים באצבעות ולפיכך יש בה חיוב בשבת. זה דרך ההלכות ורבינו בדברים אלו ולזה הסכימו רוב המפרשים האחרונים ועיקר. אלא שנחלקו בדין המחטין שדינן שוה בנשים ובאנשים. ולא דיבר עולא אלא בטבעות בלבד וכן פירש''י ז''ל וכן פירש רבינו שרירא ורבינו האי גאונים ז''ל. וכן נראה מדברי הרמב''ן ז''ל ולזה הסכים הרשב''א ז''ל. וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ועכשיו שלא הוזהרו בכך אנשים ואפילו נשים הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין:

ד לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתַּכְשִׁיטֶיהָ גְּזֵרָה שֶׁמָּא תּוֹצִיאָהּ [ה] בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לְהַרְאוֹת לְחַבְרוֹתֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַנָּשִׁים עוֹשׂוֹת תָּמִיד. וְאִם יָצָאת בָּהּ פְּטוּרָה. אֲבָל הָאִישׁ מֻתָּר לָצֵאת בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם מִפְּנֵי שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט וְאֵין דַּרְכּוֹ לְהֵרָאוֹת. וְנָהֲגוּ כָּל הָעָם שֶׁלֹּא יֵצְאוּ בְּטַבַּעַת כְּלָל:

מגיד משנה לא תצא אשה בטבעת וכו'. כבר נתבאר בסמוך: אבל האיש מותר לצאת בטבעת וכו'. גם זה נזכר בסמוך. וכתב רבינו ז''ל ונהגו העם שלא יצאו בטבעות כלל ומנהג חסידים הוא באותן ארצות ואילו היה אפשר להחזיר כל המקומות לאותו מנהג היה טוב מאד:

ה אִשָּׁה שֶׁיָּצְאָה בְּמַחַט נְקוּבָה חַיֶּבֶת וְהָאִישׁ פָּטוּר. וְאִישׁ שֶׁיָּצָא בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה חַיָּב וְהָאִשָּׁה פְּטוּרָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִתַּכְשִׁיטֶיהָ וְאֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא תַּרְאֶה לְחַבְרוֹתֶיהָ. זֶה הַכְּלָל כָּל הַיּוֹצֵא בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִתַּכְשִׁיטָיו וְאֵינוֹ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ וְהוֹצִיאוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתוֹ דָּבָר חַיָּב. וְכָל הַיּוֹצֵא בְּדָבָר שֶׁהוּא מִתַּכְשִׁיטָיו וְהָיָה רָפוּי וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּפּל בִּמְהֵרָה וְיָבֹא לַהֲבִיאוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁיָּצָאת בְּתַכְשִׁיטִין שֶׁדַּרְכָּן לִשְׁלֹף אוֹתָן וּלְהַרְאוֹתָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין. וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט וְאֵינוֹ נוֹפֵל וְאֵין דַּרְכָּהּ [ו] לְהַרְאוֹתוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ. לְפִיכָךְ אֶצְעָדָה שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתָהּ בַּזְּרוֹעַ אוֹ בַּשּׁוֹק [ז] יוֹצְאִין בָּהּ בְּשַׁבָּת וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה דְּבוּקָה לַבָּשָׂר וְלֹא תִּשָּׁמֵט. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה אשה שיצאה במחט וכו'. גם זה נזכר בסמוך: זה הכלל כל היוצא וכו'. החלק הראשון פשוט שעל זה אמרו במשניות ובגמרא חייב חטאת. והחלק הב' בכל דבר שהוא רפוי וכו' מפורש בסוגיא בראש הפרק. וכן גבי מוך שבאזנה ומוך שבסנדלה כמו שיתבאר בפרק זה. וכן תכשיטי האשה שדרכן לשלוף וכו' כבר נתבארו בפרק זה ועוד יתבארו לפנינו. והחלק השלישי הם קצת מן הדברים שהאשה יוצאה כמו שיתבאר וכל זה פשוט: לפיכך אצעדה וכו'. במשנה (שם ס"ג) בירית טהורה ויוצאין בה בשבת אמר רב יהודה בירית זו אצעדה מתיב רב יוסף בירית טהורה ויוצאין בה בשבת ואילו אצעדה טמאה היא. אלא א''ר יוסף קסבר רב יהודה בירית במקום אצעדה עומדת, ורש''י ז''ל פי' אצעדה של זרוע והיא טמאה דכתיב במעשה מדין אצעדה וצמיד וכתיב תתחטאו אתם ושביכם. בירית במקום אצעדה עומדת בירית בשוק במקום אצעדה שבזרוע עומדת להחזיק בתי שוקים שלא יפולו ויוצאין בה דצורך לבישה היא ומשלף ואחוויי נמי ליכא למיחש דלא מגלי שוקה, עכ''ל. ומדבריו נראה שאצעדה שבזרוע אין יוצאין בה דילמא משלפא ומחויא ורבינו סבור דרב יוסף לא בא לברר ולחלק בין זו לזו אלא בדין הטומאה אבל לענין שבת כדקאי קאי דאפילו אצעדה שבזרוע מותר וקאמר הכי בירית לענין שבת להתיר במקום אצעדה עומדת שכשם שהאצעדה מותרת בשבת כך הבירית. ולענין טומאה יש בהן חלוק, וכתב רבינו והוא שתהיה דבוקה וכו' כמו שנתבאר פעמים:

ו לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה * בְּחוּטֵי צֶמֶר אוֹ בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן אוֹ בִּרְצוּעוֹת [ח] הַקְּשׁוּרוֹת לָהּ עַל רֹאשָׁהּ שֶׁמָּא תַּחְלֹץ אוֹתָהּ בִּשְׁעַת טְבִילָה וְתַעֲבִירָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְלֹא בְּצִיץ שֶׁמַּנַּחַת בֵּין עֵינֶיהָ וְלֹא בִּלְחָיַיִם שֶׁל זָהָב שֶׁיּוֹרְדִין מִן הַצִּיץ עַל לְחָיֶיהָ בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין זֶה בָּזֶה. וְלֹא בַּעֲטָרָה שֶׁל זָהָב שֶׁמֻּנַּחַת בְּרֹאשָׁהּ וְלֹא [ט] בִּכְבָלִים שֶׁיּוֹצְאִין בָּהֶן הַבָּנוֹת בְּרַגְלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְסְעוּ פְּסִיעָה גַּסָּה שֶׁלֹּא יַפְסִידוּ בְּתוּלֵיהֶן. כָּל אֵלּוּ אֲסוּרִין לָצֵאת בָּהֶן בְּשַׁבָּת שֶׁמָּא יִפְּלוּ וּתְבִיאֵן בְּיָדָהּ:

ההראב"ד בחוטי צמר וכו'. כתב הראב''ד זה שבוש אע''פ שהן תפורין זה בזה אם אינם תפורין לשבכה לא תצא לא בטוטפות ולא בסרביטין, עכ''ל:

מגיד משנה לא תצא אשה וכו'. במשנה ובגמ' (נ"ז) לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהן עד שתרפם וכיון דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם בשבת לא תצא דילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאיתויינהו ד''א ברה''ר ע''כ ופירש''י שבראשה אכולהו קאי אחוטים וארצועות ופשוט הוא: ולא בציץ וכו'. במשנה (שם) ולא בטוטפות ולא בסרביטין בזמן שאין תפורין ובגמרא טוטפת המקפת מאוזן לאוזן סרביטין שמגיעין עד הלחיים. ושם תניא יוצאה אשה בשבכה המוזהבת ובטוטפות ובסרביטין הקבועים בה ומכאן שהותר לצאת בהן בקבועים בשבכה וכן כתב רבינו לפנינו ויוצאה בציץ ולחיים של זהב בהן בזמן שהן תפורים בשכבה שעל ראשה כדי שלא יפולו וכאן כתב בזמן שאין תפורים זה בזה הא תפורים מותר. והטעם שהוא מפרש שהאיסור הוא משום דילמא נפול ואתי לאיתויי ולפיכך אם תפורים זה בזה אין לחוש ואם קבועים בשכבה אין לחוש. וזהו שהזכירו במשנה תפורים ובברייתא קבועים. אבל רש''י ז''ל פי' שהאיסור הוא דילמא שלפה ומחויא ופי' שאין תפורים בשבכה וטעמא משום דלא שלפא שבכה דמיגליא רישא וזה דעת ההשגות וכ''כ שם. אמר אברהם זה שבוש שאע''פ שהן תפורים זה בזה וכו'. וכבר הזכרתי טעם דברי רבינו: ולא בעטרה של זהב שמונחת בראשה וכו'. במשנה (שם נ"ז ונ"ח) ולא בעיר של זהב ובגמרא מפרש ירושלים דדהבא ופי' רבינו עטרה וכן מוכיח בפרק אחרון דסוטה (דף מ"ט:) דאמרו שם גזרו על עטרות כלות ופירשו ג''כ שם ירושלים דדהב והנה בכאן שהן קרויות עטרות. עוד שם (שבת ס"ג.) כבלים טמאים ואין יוצאין בהן. ופירשו בגמרא שהן כמו בירית אלא שהן בשתי שוקים ומטילים שלשלת ביניהן ועושין אותם כדי שלא יפסעו פסיעה גסה כמפורש שם. ונראה מדברי רבינו שהן נטלים על ידי השלשלת שביניהן ומתוך כך רפויין. אבל רש''י ז''ל פירש שהשלשלת קבועה בהן ומפני כן נאסרו שמא תראה השלשלת ולא תגלה שוקיה שהרי בירית במקומה עומדת:

ז לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּקַטְלָא שֶׁבְּצַוָּארָה וְלֹא בְּנִזְמֵי הָאַף וְלֹא בִּצְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיָּיטוֹן הַקְּבוּעָה עַל זְרוֹעָהּ. וְלֹא בַּכִּיס הַקָּטָן הֶעָגל שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ שֶׁמֶן הַטּוֹב וְהוּא הַנִּקְרָא כּוֹבֶלֶת. וְלֹא בְּפֵאָה שֶׁל שֵׂעָר שֶׁמַּנַּחַת עַל רֹאשָׁהּ כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה בַּעֲלַת שֵׂעָר הַרְבֵּה. וְלֹא בְּכָבוּל שֶׁל צֶמֶר שֶׁמַּקֶּפֶת אוֹתוֹ סָבִיב לְפָנֶיהָ. וְלֹא בְּשֵׁן שֶׁמַּנַּחַת בְּפִיהָ בִּמְקוֹם שֵׁן שֶׁנָּפַל. וְלֹא בְּשֵׁן שֶׁל זָהָב שֶׁמַּנַּחַת עַל שֵׁן שָׁחֹר אוֹ אָדֹם שֶׁיֵּשׁ בְּשִּׁנֶּיהָ. אֲבָל שֵׁן שֶׁל כֶּסֶף מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר. כָּל אֵלּוּ אֲסוּרִין לָצֵאת בָּהֶן שֶׁמָּא יִפְּלוּ וּתְבִיאֵם בְּיָדָהּ אוֹ תַּחְלֹץ וְתַרְאֶה לְחַבְרוֹתֶיהָ:

מגיד משנה לא תצא אשה בקטלא וכו'. שם (נ"ז וס"ב) במשנה לא בקטלא ולא בכובלת ולא בנזמים ולא בצלוחית של פלייטון. עוד שם ולא בכבול לרשות הרבים ע''ש (דף ס"ד:) יוצאה אשה בכבול ובפאה נכרית לחצר משמע הא לרשות הרבים אסור וכן מפורש בגמרא שם. עוד שם שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים וידוע שהלכה כחכמים ובגמרא תניא לא שנא אלא בשל זהב אבל בשל כסף דברי הכל מותר. ובגמרא (שם נ"ט:) מאי קטלא מנקטא פארי ובהלכות ושמה בלשון ישמעאל מכנסה. נזמים נזמי האף ובכבול נחלקו בגמ' (דף נ"ז:) והעלו בהלכות כמ''ד כפה של צמר ופירוש חוטי דעמרא דגדילן ועבידן כהוצא ורחבה שתי אצבעות כדאמרינן כפה של צמר היה מונח בראש כ''ג ועליו ציץ נתון שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ע''כ בהלכות:

ח כָּל שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים לָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אָסוּר לוֹ לָצֵאת בּוֹ אֲפִלּוּ בְּחָצֵר [י] שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת. חוּץ מִכָּבוּל וּפֵאָה שֶׁל שֵׂעָר שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת בָּהֶן לְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עַל בַּעְלָהּ. וְהַיּוֹצֵאת בִּצְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיָּיטוֹן [כ] שֶׁאֵין בָּהּ בּשֶֹׁם כְּלָל חַיֶּבֶת:

מגיד משנה כל שאסרו חכמים וכו'. שם (ס"ד:) אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה''ר אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית ואע''ג דפליגי עליה התם הלכה כרב דמוכחת מתני' כותיה כדאיתא בהלכות ומבואר בגמרא שהיתר שני אלו כדי שלא תתגנה על בעלה כמ''ש רבינו ופירש רבינו שאינה מעורבת שאם במעורבת הרי היא כבית ואם אסור אפילו בבית דרך מלבוש שמא ישכח ויצא היה להם להזכיר בית שהוא רבותא גדולה וכן נראה ממה שאמרו לצאת בו לחצר נראה שבבית מותר. והטעם נ''ל שהם אסרו לצאת בהן לחצר מפני שידוע שאין מוציאים שום דבר מן הבתים לחצרות שאינן מעורבות מפני גזרת חכמים כמבואר פ''א מהלכות עירובין. ואלו שהן דרך מלבוש ותכשיט בדין היה שיהיו מותרים להוציאן שהרי אפילו ברה''ר לא נאסרו אלא מפני חשש שמא יטלטלם ד' אמות ברה''ר ובחצר אין בו אותו חשש אבל חשו חכמים שאם אתה מתיר להוציאן לחצר דרך תכשיט יאמרו אף לרה''ר מותר שהרי שאר דברים כשם שאסורין להוציאן לרה''ר כך אסורים להוציאן לחצר. ואלו שהן מותרין להוציאן לחצר הרי הן כמלבוש גמור ואף להוציאן לרה''ר מותר ומפני כך גזרו להוציאן לחצר ושלא להתקשט בהן בחצר מפני חשש זה והכל גזרה אחת היתה כך נ''ל טעם הענין. והרבה מפרשים בזה כדעת רבינו שבבית ובחצר מעורבת מותרות להתקשט בהם אבל הרמב''ן ז''ל והרשב''א הסכימו לאסור אפילו בבית דרך מלבוש ותכשיט שמא ישכח ויצא ופירשו לחצר אפילו מעורבת. אבל דרך טלטול ביד מותר שאין לחוש שמא ישכח ויצא בהן שאין דרכו בחול בכך. וכתב הרשב''א ז''ל ולפיכך אסור לצאת אפילו בחצר מעורבת ובמבואות המשותפין ומפתח תיבתו תלויה לו בחגורו, עכ''ל. והביא ראיה לזה מן הירושלמי וראוי לחוש לדבריהם: והיוצאת בצלוחית וכו'. (שם ס"ב:) וחכמים פוטרים ובגמרא במה דברים אמורים בשיש בה בושם אבל אין בה בושם חייבת חטאת, ע''כ:

ט יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּחוּטֵי שֵׂעָר הַקְּשׁוּרִים לָהּ עַל רֹאשָׁהּ מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן וְאֵינָן חוֹצְצִין וְאֵינָהּ חוֹלַצְתָּן אִם אֵרְעָה לָהּ טְבִילָה עַד שֶׁנִּגְזֹר שֶׁמָּא תְּבִיאֵם לִרְשׁוּת הָרַבִּים. בֵּין שֶׁהָיוּ הַחוּטִין שֶׁלָּהּ בֵּין שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ בֵּין שֶׁל בְּהֵמָה. וְלֹא תֵּצֵא הַזְּקֵנָה בְּשֶׁל יַלְדָּה שֶׁשֶּׁבַח הֵן לָהּ וְשֶׁמָּא תַּחְלֹץ וְתַרְאֵם לְחַבְרוֹתֶיהָ. אֲבָל יַלְדָּה יוֹצֵאת בְּחוּטֵי זְקֵנָה. וְכָל שֶׁהוּא אָרוּג יוֹצֵאת בּוֹ עַל רֹאשָׁהּ:

מגיד משנה יוצאת אשה בחוטי שיער וכו'. משנה (שם ס"ד:) יוצאה אשה בחוטי שיער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה ומפורש בגמרא בראש הפרק שהטעם מפני שאין חוטי שער חוצצין: לא תצא וכו'. שם תנא ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה והקשו בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה אלא ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה ותירצו כדי נסבה. ומפרש רבינו לחנם ובלא אמת לקחה תנא דברייתא ואגב גררא דזקנה בשל ילדה דודאי בילדה אין לחוש שמא תראה שגנאי הוא לה: וכל שהוא ארוג וכו'. מימרא (שם נ"ז):

כסף משנה ולא תצא הזקנה בשל ילדה וכו'. וכתב ה''ה ותירצו כדי נסבא ומפרש רבינו לחנם ובלא אמת לקחה תנא דברייתא וכו'. ויש לתמוה דא''כ תני שיקרא משום איידי וכן לא יעשה. ויותר נכון לומר שגרסא אחרת היתה לו לרבינו בגמ':

לחם משנה לא תצא הזקנה בשל ילדה וכו'. כתב ה''ה מפרש רבינו לחנם וכו'. קשה דלפי הנראה כאן פסק רבינו דכל מידי דמגניא לא אתיא לאחוויי ולמעלה פסק ולא בשן של זהב והיינו כחכמים דלית להו כל מידי דמגניא וכו' כמו שמבואר פרק במה אשה (דף ס"ה) דמזה הטעם אסרו שן של זהב משום דמחכו עלה אבל שן של כסף אינו ניכר ומותר כמו שפירש''י ז''ל שם בשם רבותיו וכ''נ מדברי רבינו שכתב אבל של כסף מותר מפני שאינו ניכר. וע''ק לפי' רבינו דפי' גנאי הוא לה ולא אתא לאחווי דהא בגמרא אמרו איפכא וצריכא דאי אשמעינן דידה משום דלא מאיס כלל ולא מחכו עליה וכו' משמע דכל היכא דמגניא טפי אתי למישלפא. וא''כ מאי פריך הגמרא גנאי הוא לה מאחר שבתחילה אמרו השיטה איפכא וצ''ע:

י יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּחוּטִין שֶׁבְּצַוָּארָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ חוֹנֶקֶת עַצְמָהּ בָּהֶן וְאֵינָן חוֹצְצִין. וְאִם הָיוּ צְבוּעִין אֲסוּרִים שֶׁמָּא תַּרְאֶה אוֹתָן לְחַבְרוֹתֶיהָ. וְיוֹצְאָה אִשָּׁה בְּכָלִיל שֶׁל זָהָב בְּרֹאשָׁהּ שֶׁאֵין יוֹצְאָה בּוֹ אֶלָּא אִשָּׁה חֲשׁוּבָה שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לַחֲלֹץ וּלְהַרְאוֹת. וְיוֹצְאָה בְּצִיץ וּבִלְחָיַיִם שֶׁל זָהָב בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין בִּשְׂבָכָה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפּלוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם:

מגיד משנה יוצאה אשה בחוטין שבצוארה וכו'. שם גבי אמר רב הונא וכולן בראש הבנות שנינו. פי' חוטי צמר וחוטי פשתן כמפורש שם ואמרו למעוטי צואר דלא לפי שאין אשה חונקת את עצמה. וכתב רבינו ואם היו צבועין אסורין וכו', לפי שאמרו (שם ס"ה) אבוה דשמואל לא שבק להו לבנתיה דנפקן בחוטי משום דמיני צבעונין הוו ומפורש בגמרא ובהלכות דדוקא חוטין אבל חבקין שבצואר כגון קטלא וכיוצא בה חוצצין דאשה חונקת את עצמה כדי שתראה בעלת בשר וכן הזכיר רבינו פ''ב מהל' מקואות ולפיכך אין יוצאין בהו כדאיתא בגמרא ורבינו לא הזכיר בכאן איסור ההוצאה לפי שסמך על מ''ש ולא בקטלא שבצוארה. וגרסתו בגמרא כגרסת רש''י ז''ל: ויוצאה אשה בכליל וכו'. מסקנא דגמרא (שם נ"ט:) כלילא שרי ואפי' דאניסכא וכדאיתא בהלכות. ופי' טס של זהב שמנחת על פדחתה וקושרתו מאוזן לאוזן: ויוצאה בציץ ולחיים וכו'. ברייתא (שם נ"ז:) הזכרתיה למעלה בדין ולא בציץ כו'. ולא הזכיר רבינו בכאן בלחיים בזמן שהן תפורין זה בזה שמותר כפי שיטתו שהוא מפרש תפורין שבמשנה זה בזה מפני שהוא סומך על מ''ש למעלה ושם כתבתי דעת החולקים עליו:

יא יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנָהּ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָשׁוּר בְּאָזְנָהּ. וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָשׁוּר בְּסַנְדָּלָהּ. וּבְמוֹךְ [ל] שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר [מ] וַאֲפִלּוּ עָשְׂתָה לוֹ בֵּית יָד [נ] שֶׁאִם נָפַל אֵינָהּ מְבִיאָה אוֹתוֹ מִפְּנֵי מְאִיסוּתוֹ:

מגיד משנה יוצאה אשה וכו'. משנה שם (ס"ד ס"ה) יוצאה אשה במוך שבאזנה ובגמרא והוא שקשור לה באזנה ובמוך שבסנדלה ובגמרא והוא שקשור לה בסנדלה. ובמוך שהתקינה לנדתה ובגמרא אמר רבא אע''ג דאינו קשור לה כיון דמאיס לא אתי לאיתויי ושם שאפי' עשתה לו בית יד מותר:

יב וְיוֹצְאָה [ס] בְּפִלְפֵּל וּבְגַרְגִּיר מֶלַח וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ מִפְּנֵי רֵיחַ הַפֶּה. וְלֹא תִּתֵּן [ע] לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת. יוֹצְאוֹת הַנָּשִׁים בְּקֵיסָמִין שֶׁבְּאָזְנֵיהֶן וּבִרְעָלוֹת שֶׁבְּצַוָּארָן אוֹ שֶׁבִּכְסוּתָן וּבָרְדִיד הַפָּרוּף וּפוֹרֶפֶת בַּתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת [פ] עַל הָאֶבֶן וְעַל הָאֱגוֹז וְיוֹצְאָה. וְלֹא תַּעֲרִים [צ] וְתִפְרֹף עַל הָאֱגוֹז כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ לִבְנָהּ הַקָּטָן. וְכֵן לֹא תִּפְרֹף עַל הַמַּטְבֵּעַ לְכַתְּחִלָּה מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ. וְאִם פָּרְפָה [ק] יוֹצְאָה בּוֹ:

מגיד משנה ויוצאה אשה בפלפל וכו'. משנה (שם ס"ד:) יוצאה אשה בפלפל ובגרגיר של מלח וכל דבר שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת ואם נפל לא תחזיר. ורבינו לא כתב ואם נפל לא תחזיר מפני שנסמך על מה שביאר בדין הרטיה וחזרתה פרק כ''א. ויש מחלקים ביניהם ומעמידין משנה זו כפשטה. ובגמרא (דף ס"ה) פלפל לריח הפה. גרגיר מלח לדורשני פי' לחולי השינים. וכל דבר זנגבילא אי נמי דרצינא: יוצאות הנשים בקיסמין וכו'. שם הבנות יוצאות בחוטין ואפי' בקיסמין שבאזניהם ערביות רעולות מדיות פרופות וכל אדם אלא שדברו בהוה. ופירש''י ז''ל הבנות קטנות שמנקבות את אזניהן ואין עושים להם נזמים עד שיגדלו ונותנין חוטים או קסמים באזניהם שלא יסתמו נקבי אזניהם עכ''ל. ורעלות פירשו בהלכות שמן בלשון ערבי גרץ. פרופות פירש רש''י ישראליות שבמדי מתעטפות בטליתות ותולה רצועה בשפתה האחת כנגד צוארה ובשפתה השניה כורכת אבן או אגוז וקושרה הרצועה בכרך ואין נופלת מעליה עכ''ל: ופורפת לכתחלה וכו'. במשנה שם ופורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת והקשו בגמרא (דף ס"ה:) והא אמרת רישא פורפת ותירץ אביי סיפא אתאן למטבע ופירש''י ז''ל אתאן למטבע דלאו בר טלטול הוא אבל אבן שהקצה לכך ראויה לטלטול עכ''ל: ולא תערים וכו'. בעיא שם מהו שתערים ותפרוף על האגוז כדי להוציאה לבנה קטן ולא איפשיטא ופסק רבינו לחומרא: וכן לא וכו'. כבר נתבאר בסמוך:

יג יוֹצֵא אָדָם בְּקֵיסָם שֶׁבְּשִׁנָּיו וְשֶׁבְּסַנְדָּלוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם נָפַל לֹא יַחֲזִיר. וּבְמוֹךְ וּבִסְפוֹג שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִכְרֹךְ עֲלֵיהֶן חוּט אוֹ מְשִׁיחָה שֶׁהֲרֵי הַחוּט וְהַמְּשִׁיחָה חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ וְאֵינָם מוֹעִילִין לַמַּכָּה. וְיוֹצֵא בִּקְלִפַּת הַשּׁוּם וּבִקְלִפַּת הַבָּצָל שֶׁעַל הַמַּכָּה וּבְאֶגֶד שֶׁעַל גַּבֵּי מַכָּה וְקוֹשְׁרוֹ וּמַתִּירוֹ בְּשַׁבָּת. וּבְאִסְפְּלָנִית וּמְלוּגְמָא וּרְטִיָּה שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה וּבְסֶלַע שֶׁעַל הִצִּינִית וּבְבֵיצַת הַחַרְגּוֹל וּבְשֵׁן הַשּׁוּעָל וּבְמַסְמֵר הַצָּלוּב. וּבְכָל דָּבָר שֶׁתּוֹלִין אוֹתוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה וְהוּא שֶׁיֹּאמְרוּ הָרוֹפְאִים שֶׁהוּא מוֹעִיל:

מגיד משנה יוצא אדם וכו'. תוספתא הובאה רובה בהלכות פ' במה אשה יוצאין במוך: ויוצא בקליפת וכו'. שם באותה תוספתא יוצאין בקליפת השום ובקליפת בצל שע''ג מכה ואם נפל לא יחזיר וא''צ לומר שלא יתן לכתחילה בשבת יוצאין באגד שע''ג המכה וקושרו ומתירו בשבת אספלנית שפרשה מן האגד מחזירה עם האגד יוצאין באספלנית ובמלוגמא וברטיה שע''ג המכה ואם נפל לא יחזיר ואין צ''ל שלא יתן לכתחלה בשבת ע''כ. וכתוב בהלכות הא דקתני אם נפל לא יחזיר קא חזינן בגמרא דעירובין (דף ק"ב:) הלכה מחזירין את הרטיה ותמן ברירנא לה עכ''ל. ואף רבינו לא הזכיר בכאן אלא מה שהוא מענין הוצאה אבל החזרה והנתינה לכתחלה שהם אפילו ברה''י ומשום רפואה סמך על מ''ש בעניינים אלו פכ''א: ובסלע שעל כו'. משנה שם (שבת ס"ה) יוצאים בסלע שע''ג הצינית. עוד שם (דף ס"ז) יוצאים בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב משום רפואה דברי ר' יוסי ע''כ ונפסקה הלכה בגמרא כר''י שכל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי וכתב רבינו בפירוש המשנה צינית חולי הנקרא בערבי סלעא וחכמים קורין אותה בת ארעא לעובי חמרה וקושי עצמה וסלע כמו פשוט מפותח מכסף או נחשת או זולתו כי סגולת התועלת הוא בפתוח עכ''ל. עוד כתב חרגול מין חגב את החרגול למינהו וזה יועיל לחולשת עצם הירכים בסגולה, ושן של שועל חי יתלו אותו על מי שארך שנתו להקיצו ואם משועל מת יעשה להפך וכמו זה יאמרו בעלי הסגולות כי כשיוקח מסמר מעץ הצלוב ויתלו אותו על גרגרת מי שיש לו קדחת שלישית יועיל לו ע''כ. וכל זה ביאור למה שנזכר בגמרא:

יד יוֹצֵאת הָאִשָּׁה בְּאֶבֶן תְּקוּמָה וּבְמִשְׁקַל אֶבֶן תְּקוּמָה שֶׁנִּתְכַּוֵּן וּשְׁקָלוֹ לִרְפוּאָה. וְלֹא אִשָּׁה עֻבָּרָה בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁאָר הַנָּשִׁים שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְתַפִּיל. [ר] וְיוֹצְאִין בְּקָמֵעַ מֻמְחֶה. וְאֵי זֶה הוּא קָמֵעַ מֻמְחֶה זֶה [ש] שֶׁרִפֵּא לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם אוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ [ת] אָדָם שֶׁרִפֵּא שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם בִּקְמֵעִין אֲחֵרִים. וְאִם יָצָא בְּקָמֵעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ. וְכֵן הַיּוֹצֵא בִּתְפִלִּין פָּטוּר:

מגיד משנה יוצאה אשה וכו'. שם (ס"ז:) ת''ר יוצאין באבן תקומה בשבת משום ר''מ אמרו אף במשקל אבן תקומה ולא שהפילה אלא שמא תפיל ולא שנתעברה אלא שמא תתעבר ותפיל אמר רב יימר והוא דאיכוון ותקל ובהלכות דאיכוון ותקל לרפואה והלכה כר''מ כדאיתא התם ופירש רש''י ז''ל אבן תקומה נשים עוברות נושאות אותה שלא יפילו וקורין אותה קונטנ''ה בלעז עכ''ל: ויוצאין בקמיע וכו'. במשנה שם (דף ס') ולא בתפילין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ואם יצא אינו חייב חטאת ונתבאר בגמרא (דף ס"א) דאי אתמחי גברא אע''ג דלא אתמחי קמיע יוצאין וכ''ש אי אתמחי קמיע ולא אתמחי גברא כדתניא התם אי זהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושילש מדברי רבינו שהוא מפרש לג' בני אדם בדוקא אבל לאדם אחד ג' פעמים אין זה נקרא מומחה ונראה כדבריו ממ''ש רב פפא שם חד קמיע לתלתא גברי קמיע אתמחי גברא לא אתמחי אבל רש''י והרשב''א ז''ל פירשו דלאו דוקא לתלתא גברי דהוא הדין לחד גברא תלתא זמני והאריכו להעמיד זה. עוד שם בברייתא אחד קמיע של כתב אחד קמיע של עקרים ואפי' חולה שאין בו סכנה ולא שנכפה אלא שלא יכפה וכו' ורבינו הזכיר קמיע סתם ואדם סתם ודי בכך:

טו מִי שֶׁיֵּשׁ בְּרַגְלוֹ מַכָּה יוֹצֵא בְּסַנְדָּל יְחִידִי בְּרַגְלוֹ הַבְּרִיאָה [א]. וְאִם אֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה לֹא יֵצֵא בְּסַנְדָּל יָחִיד. וְלֹא יֵצֵא קָטָן בְּמִנְעָל גָּדוֹל אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּחָלוּק גָּדוֹל. וְלֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּמִנְעָל רָפוּי וְלֹא בְּמִנְעָל חָדָשׁ שֶׁלֹּא יָצְאָה בּוֹ שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם. וְאֵין [ב] הַקִּטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ. אַנְקַּטְמִין שֶׁל עֵץ אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן מִדַּרְכֵי הַמַּלְבּוּשׁ. וְאִם יָצְאוּ פְּטוּרִין:

מגיד משנה מי שיש ברגלו מכה וכו'. במשנה (שם ס') ולא בסנדל יחיד בזמן שאין ברגלו מכה ובגמרא (דף ס"א) הא יש ברגלו מכה נפיק בהי מיניהו א''ר הונא באותה שיש בה מכה ר' חייא בר רב אמר באותה שאין בה מכה ופסק רבינו כחייא בר רב וכן פסקו בהלכות: ולא יצא קטן וכו'. סוף פרק תולין (שם קמ"א:) לא יצא קטן במנעל של גדול אבל יוצא בחלוק של גדול ולא תצא אשה במנעל מרופט ואין יוצאין במנעל חדש ובאי זה מנעל אמרו במנעל של אשה תני בר קפרא ל''ש אלא שלא יצאתה שעה אחת מבע''י אבל יצאתה שעה אחת מבע''י מותר ע''כ. ורבינו ז''ל פירש מרופט רפוי וכן פירשו בהלכות והטעם לפי שהיא מקפדת בכך ודילמא שלפא ומתיא ליה ד''א ברה''ר. אבל רש''י ז''ל פירש מרופט קרוע מלמעלה דגנאי הוא לה וכי חייכי עלה שלפא ומתיא ליה עכ''ל: ואין הקטע יוצא וכו'. פרק במה אשה (שבת ס"ה ס"ו) משנה הקטע יוצא בקב שלו דברי ר''מ ר' יוסי אוסר והעלו בגמ' הלכה כר''י. עוד במשנה אנקטמין טהורין ואין יוצאים בהן ובמשנה עוד סמוכות שלו טמאים מדרס ויוצאים בהם בשבת ומתוך זה העלו המפרשים שכל שא''א לו לילך כלל בלתי אותו דבר מותר לצאת בו וכן התיר ר''ת ז''ל למי שנכווצו גידי שוקיו לצאת במקלו שבידו ע''כ בחדושי הרשב''א ז''ל. ובגמרא (שם ס"ו:) גבי אנקטמא הרבה פירושים וכתב רבינו בפירוש המשנה כמו מנעל מעץ עכ''ל:

טז יוֹצְאִין בִּפְקָרִיוֹן וּבְצִיפָה [ג] שֶׁבְּרָאשֵׁי בַּעֲלֵי חֲטָטִין. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁצְּבָעָן בְּשֶׁמֶן וּכְרָכָן אוֹ שֶׁיָּצָא בָּהֶן שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה בָּהֶן מַעֲשֶׂה וְלֹא יָצָא בָּהֶן קֹדֶם הַשַּׁבָּת אָסוּר לָצֵאת בָּהֶן:

מגיד משנה יוצאין בפקריון וכו'. בבמה טומנין (שבת נ') תניא יוצאין בפקורין ובציפא (צמר) בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה לא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה אין יוצאין בהם ואם יצא בהם שעה אחת מבע''י אע''פ שלא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה מותר לצאת בהם ע''כ. ומתוך מ''ש רבינו שבראשי בעלי חטטין נ''ל שהוא מפרש כפי' רב האי שהוא מפרש פאה נכרית שעושה איש קרח לכסות את ראשו כמי שיש לו שיער ע''כ. אבל רש''י ז''ל פי' פקורין פשתן סרוק שנותנין אותה ע''ג המכה ולא משום רפואה אלא שלא ישרטו מלבושיו את המכה עכ''ל:

יז יוֹצְאִין בְּשַׂק עָבֶה וּבִירִיעָה וּבְסָגוֹס עָבֶה וּבַחֲמִילָה מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. אֲבָל לֹא בְּתֵבָה וְלֹא בְּקֻפָּה וְלֹא בְּמַחְצֶלֶת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. הַכַּר וְהַכֶּסֶת אִם הָיוּ רַכִּין וְדַקִּין כְּמוֹ הַבְּגָדִים מֻתָּר לְהוֹצִיאָן מֻנָּחִין עַל רֹאשׁוֹ בְּשַׁבָּת דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ. וְאִם הָיוּ קָשִׁין הֲרֵי הֵן כְּמַשּׂאוֹי וַאֲסוּרִין:

מגיד משנה יוצאין בשק עבה וביריעה ובסגוס וכו'. ברייתא בנדרים פרק הנודר מן הירק (דף נ"ה:) ותוספתא הובאה בהלכות כלשון רבינו בפרק במה אשה: הכר והכסת וכו'. פרק חבית בי סדיא רב אסר ושמואל שרי ברכין כולי עלמא לא פליגי דשרי בקשין כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי במיצעי ואסיקנא דהא דרב אסר לאו קושטא הוא הלכך קי''ל דכל היכי דאינם קשין מותרין:

כסף משנה הכר והכסת אם היו רכים ודקים וכו'. בס''פ חבית (שבת קמ"ו:) בי סדיא רב אסר וכו' עיין במ''מ. ובתר הכי מסיק הגמ' דרב ושמואל לא פליגי כלל דבמיצעי נמי שרי רב. ופירש''י לבדין ועשויין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת. ומשמע בגמ' דלענין להביאו דרך רה''ר כשהוא מעוטף בו אתמר וכן פירש''י וכך הם דברי רבינו:

יח יוֹצְאִין בְּזוֹגִין הָאֲרוּגִין בַּבְּגָדִים. וְיוֹצֵא הָעֶבֶד בְּחוֹתָם שֶׁל טִיט שֶׁבְּצַוָּארוֹ אֲבָל לֹא בְּחוֹתָם שֶׁל [ד] מַתֶּכֶת שֶׁמָּא יִפּל וִיבִיאֶנּוּ. הַמִּתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וְקִפְּלָהּ מִכָּאן וּמִכָּאן בְּיָדוֹ אוֹ עַל כְּתֵפוֹ אִם נִתְכַּוֵּן לְקַבֵּץ כְּנָפָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרְעוּ אוֹ שֶׁלֹּא יִתְלַכְלְכוּ אָסוּר. וְאִם קִבְּצָן לְהִתְנָאוֹת בָּהֶן [ה] כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּמַלְבּוּשָׁן מֻתָּר:

מגיד משנה יוצאין בזוגין הארוגין וכו'. שבת (ס"ו ס"ז) ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה ואמרו בגמרא באריג בכסותו ודברי הכל: ויוצא העבד בחותם של טיט שבצוארו וכו'. שם (דף נ"ח) יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו והקשו מברייתא דתניא לא יצא העבד בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו ותירצו הא דיוצא בשל טיט הא דלא יצא בשל מתכת ומכאן שבכסות אף של טיט אסור. ורבינו ז''ל לא הוצרך לפרש אחר שהזכיר בצוארו בדוקא. ודע שיש מפרשים מעלין מן הסוגיא דאפילו בחותם של טיט אם עשאו העבד לעצמו אינו יוצא בו ולא התירו אלא של טיט ועשאו רבו שיש לו אימה להסירו. וכן יש להחמיר: המתעטף בטליתו וכו'. פרק חבית (שבת קמ"ז) על קפול הטלית אמרו שם א''ר פפא נקוט האי כללא בידך כל אדעתא לכנופי אסור כל להתנאות שפיר דמי ע''כ. ופירש רבינו לכנופי לקבץ כנפיו כדי שלא יתקרעו וכו' ה''ה כדי שיוכל ללכת מהר שכל שאינו להתנאות אסור, ופירוש אחר יש וזה עיקר:

כסף משנה המתעטף בטליתו וכו'. נראה שרבינו מפרש לישנא דגמרא דקאמר גבי מרזב אסור כפשטיה דאיסורא איכא אבל לא חיוב חטאת ומפני כך הקדים דין המתעטף בטליתו וכו' לדין היוצא בטלית מקופלת:

יט הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית מְקֻפֶּלֶת וּמֻנַּחַת עַל כְּתֵפוֹ חַיָּב. אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּסוּדָר שֶׁעַל כְּתֵפוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין [ו] נִימָה קְשׁוּרָה לוֹ בְּאֶצְבָּעוֹ. וְכָל סוּדָר שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ אָסוּר לָצֵאת בּוֹ. הָיְתָה סַכְנִית קְצָרָה שֶׁאֵינָהּ רְחָבָה קוֹשֵׁר שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ לְמַטָּה מִכְּתֵפַיִם וְנִמְצֵאת כְּמוֹ אַבְנֵט וּמֻתָּר לָצֵאת בָּהּ:

מגיד משנה היוצא בטלית מקופלת וכו'. מימרא שם כלשונו: אבל יוצא וכו'. ברייתא ופסק הלכה בגמרא כלשונו: וכל סודר וכו'. (שם קמ"ז:) א''ר יוחנן האוליירין מביאין בלורי נשים לבי בני ובלבד שיתכסה בהן ראשו ורובו סכניתא א''ר יוחנן צריך לקשר שני ראשיה למטה מכתפים. ופי' הבלנין מביאים סדינין שהנשים מסתפגות בהן לבית המרחץ דרך מלבוש ובלבד שיהיו רחבים כל כך שיתכסה בהם ראשו ורובו סכניתא הוא כלי צמר ארוך וצר שמתעטפין בה הראש ומעט מן הכתפים כשיוצאין מבית המרחץ:

כסף משנה ומה שכתב רבינו אבל יוצא הוא בסודר שעל כתפו. משמע דאפילו במקופל ומונח על כתפו שרי דבגונא דחייב בטלית התיר בסודר וטעמא משום דשאני סודר שדרך לבישתו בכך ודלא כרבינו ירוחם שכתב מותר לצאת בסודר המעוטף כעין מעיל ומשמע מדבריו שאם אינו מעוטף אסור: ומה שכתב וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו וכו'. נראה שרבינו מפרש דהא דא''ר יוחנן האוליירין מביאין בלורי נשים לבי בני ובלבד שיתכסה בהן ראשו ורובו היינו לומר שתהיה רחבה כדי לכסות בה ראשו ורובו וכל שהיא רחבה אע''פ שלא כיסה בה ראשו ורובו שרי:

כ מֻתָּר לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית שֶׁיֵּשׁ בְּשִׂפְתוֹתֶיהָ מֶלֶל אַף עַל פִּי שֶׁהֵן חוּטִין אֲרֻכִּין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן נוֹי הַטַּלִּית מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּטֵלִים לְגַבֵּי הַטַּלִּית וְאֵינוֹ מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן בֵּין הָיוּ בֵּין לֹא הָיוּ. לְפִיכָךְ הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁאוֹתָן הַחוּטִין [ז] חֲשׁוּבִין הֵן אֶצְלוֹ וְדַעְתּוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיַּשְׁלִים חֶסְרוֹנָן וְיֵעָשׂוּ צִיצִית. אֲבָל טַלִּית הַמְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. שֶׁאֵין הַצִּיצִית הַגְּמוּרָה מַשּׂאוֹי אֶלָּא הֲרֵי הִיא מִנּוֹי הַבֶּגֶד וּמִתַּכְסִיסָיו כְּמוֹ הָאִמְרָא וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. וְאִלּוּ הָיוּ חוּטֵי הַצִּיצִית שֶׁהִיא מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ מַשּׂאוֹי הָיָה חַיָּב הַיּוֹצֵא בָּהּ אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁאֵין מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת דּוֹחָה שַׁבָּת:

מגיד משנה מותר להתעטף בטלית וכו'. פרק תולין (שם קל"ט:) מתעטף אדם בכילה ובכסכסיה ויוצא לר''ה ואינו חושש והקשו ומ''ש מדרב הונא היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת ותירצו ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי הני לא חשיבי ובטלי ע''כ. ופי' כסכסיה רצועות התלויות בה כך פירש''י ז''ל ורבינו כתב שיש בשפתה וכו' שכך הם כסכסי הכילה: אבל טלית מצוייצת וכו'. היה מי שסובר שהטלית המצוייצת אסור לצאת בה בלילה מפני שאין הלילה זמן ציצית ונמצא יוצא בציצית שלא במקום מצוה. ורבינו הכריח שאין היתר ההוצאה מפני המצוה אלא מפני שהמצוה עושה הציציות נוי לטלית והרי אינו מוציא אלא דבר שאינו משאוי כלל שאם היה הדבר משאוי אלא שהתירוהו במקום מצוה לא היתה מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת אלו דברי רבינו. והיתר היציאה בטלית המצוייצת פשוט ומבואר סוף פרק הקומץ רבה במנחות (דף ל"ז ל"ח) ושם נזכר שאם נפסק חוט אחד מן הציצית בכרמלית שיכול ללבשו עד ביתו ואינו צריך לפושטו שם שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה של דבריהם:

כא לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּשַׁבָּת בְּמַחַט הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדוֹ. וְלֹא נַגָּר בְּקֵיסָם שֶׁבְּאָזְנוֹ. וְלֹא גַּרְדִּי בָּאִירָא שֶׁבְּאָזְנוֹ. וְלֹא סוֹרֵק בִּמְשִׁיחָה שֶׁבְּאָזְנוֹ. וְלֹא שֻׁלְחָנִי בְּדִינָר שֶׁבְּצַוָּארוֹ. וְלֹא צַבָּע בְּדֻגְמָא שֶׁבְּאָזְנוֹ. וְאִם יָצָא פָּטוּר [ח] אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא דֶּרֶךְ אֻמָּנוּתוֹ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין:

מגיד משנה לא יצא החייט וכו'. ברייתא פרק קמא דשבת (י"א:) כלשונה וסופה אם יצא פטור אבל אסור דברי ר''מ ר''י אומר אומן דרך אומנתו חייב ורבינו פסק כר''מ. ונ''ל שהביאו לזה סוגית הגמרא שלמעלה מברייתא זו ששנינו שם לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא ולא הלבלר בקולמוסו והביאו על משנה זו משנה דלא יעמוד אדם בר''ה וישתה ברה''י ושאלו כרמלית מהו ואמר אביי אסור ורבא אמר היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה והלכה כרבא כמו שמבואר פט''ו והקשו על רבא שאמר שאין גוזרין גזרה לגזרה מהמשנה ששנינו לא יצא החייט וכו' מאי לאו דתחובה בבגדו פי' ואפילו בשבת פטור מן התורה אבל אסור מדבריהם מפני שאינו דרך הוצאה ואעפ''כ גזרו עליו בע''ש ושמענו שגוזרין גל''ג כזה ותירץ רבא לא דנקיט לה בידיה שאם הוציא כן בשבת חייב חטאת. עוד הקשו מברייתא לא יצא חייט במחט התחובה לו בבגדו מאי לאו בע''ש. ותירצו לא בשבת דוקא. והקשו מדתניא לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו ע''ש עם חשיכה. ותירץ הא מני ר''י היא דאמר אומן דרך אומנתו חייב ומפני שלא העמידו הברייתא הראשונה והמשנה כר' יהודה ועוד שהקשו דרך פשיטות מאי לאו דתחובה לו בבגדו כלומר שאין בהוצאתה דרך כך בשבת חיוב חטאת כמבואר למעלה למד רבינו שאין הלכה בזו כר' יהודה כנ''ל. ופי' קיסם פרש''י קיסם ארוך ושוה ובו משוה את הנסרים. סורק במשיחה הוא קושר הקוצים שקורין קרדונ''ש. גרדי באירא הוא צמר או צמר גפן שסותם בה פי קנה וכו'. עכ''ל:

כב הַזָּב שֶׁיָּצָא בְּכִיס שֶׁלּוֹ חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כִּיס זֶה לְהוֹצִיאוֹ אֶלָּא כַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְגוּף הַהוֹצָאָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְלַכְלְכוּ בְּגָדָיו [ט] שֶׁהַמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּב עָלֶיהָ:

מגיד משנה הזב שיצא וכו'. שם תני חדא לא יצא הזב בכיס שלו ואם יצא פטור אבל אסור ותניא אידך חייב חטאת ובאו להעמיד הא דפטור כר''מ דלעיל בסמוך והא דחייב כר''י. והקשו אימר דשמעת ליה לר''מ דפטור במידי דלאו אורחיה במידי דהיינו אורחיה מי שמעת ליה. ומתוך כך אביי ורבא אמרי הא דאמר חייב כר''י דאמר מלאכה שאצ''ל חייב עליה והא דתני פטור כר''ש דאמר דפטור עליה. וכבר נזכר פרק ראשון דעת רבינו לפסוק כר''י ודעת החולקין עליו:

כג הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין בְּשַׁבָּת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. לוֹבְשָׁן כְּדַרְכָּן, [י] מֵנִיחַ שֶׁל יָד בְּיָדוֹ שֶׁל רֹאשׁ בְּרֹאשׁוֹ וְנִכְנָס וְחוֹלְצָן בְּבַיִת וְחוֹזֵר וְיוֹצֵא וְלוֹבֵשׁ זוּג שֵׁנִי וְחוֹלְצָן עַד שֶׁיַּכְנִיס אֶת כֻּלָּן. וְאִם הָיוּ הַרְבֵּה וְלֹא נִשְׁאַר מִן הַיּוֹם כְּדֵי לְהַכְנִיסָן דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ הֲרֵי [כ] זֶה מַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶם וּמַכְנִיסָן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְאִם הָיָה בִּימֵי הַגְּזֵרָה שֶׁמִּתְיָרֵא לֵישֵׁב וּלְשָׁמְרָן עַד הָעֶרֶב מִפְּנֵי הַכּוּתִים מְכַסָּן [ל] בִּמְקוֹמָן וּמַנִּיחָן וְהוֹלֵךְ:

מגיד משנה המוצא תפילין וכו'. בעירובין (צ"ה:) המוצא תפילין מכניסן זוג זוג רבן גמליאל אומר בד''א בישנות אבל בחדשות פטור מצאן צבותים או כרוכות מחשיך עליהם ומביאן ובסכנה מכסן והולך לו ר''ש אומר נותנן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה ופרשו בגמ' צבתים זוי זוי כרוכות דכריכי טובא. והקשו אמאי מחשיך עליהן ניעיילינהו זוג זוג ותירצו כל שאילו מכניסן זוג זוג כלות קודם שקיעת החמה מכניסן זוג זוג ואם לאו מחשיך עליהן ומביאן. והקשו על מ''ש ובסכנה מכסן והולך לו מדתניא בסכנה מוליכן פחות פחות מד''א. ותירצו משנתנו בסכנת כותים פי' שגזרו גזרה על מצות תפילין ברייתא בסכנת ליסטים. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני ובסכנה מכסן והולך לו בד''א בסכנת כותים אבל בסכנת ליסטים מוליכן פחות פחות מארבע אמות ר''ש אומר נותנן לחבירו וחבירו לחבירו וכו'. ורבינו פסק כת''ק דלא כר''ג וכן נראה מן ההלכות וכן פסקו ז''ל. ופסק כדברי האומר בהולכה פחות מד' וכדברי ר''ש ואפילו בדבר הרשות כמבואר פי''ב ושם כתבתי שהרמב''ן ז''ל חלוק בזה דנתינה לחבירו:

כד * הָיָה מִתְיָרֵא לְהַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי הַלִּסְטִים נוֹטֵל אֶת כֻּלָּן כְּאַחַת וּמוֹלִיכָן פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ נוֹתְנָן לַחֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ בָּהֶן רְצוּעוֹתֵיהֶן וְהֵן מְקֻשָּׁרִין קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁוַּדַּאי תְּפִלִּין הֵן אֲבָל אִם לֹא הָיוּ [מ] רְצוּעוֹתֵיהֶן מְקֻשָּׁרוֹת אֵינוֹ נִזְקָק לָהֶן:

ההראב"ד היה מתיירא וכו'. כתב הראב''ד אני ראיתי ג''כ שטעה במקום אחר בזה שהוא סבור החדשות שר' יהודה אומר מפני שחושש שמא קמיעין הן ואינו כן כי בודאי אין אדם טורח לעשות קמיע כעין תפילין אלא חדשות שאינן מקושרות לפי שאין קושרין בשבת ותפילין שאינן מקושרין מחשיך עליהם שלא בשעת הגזרה ושלא בסכנת ליסטים ומביאן לערב שלא לזלזל בקדושתן כמו שמצילין כל כתבי הקדש מן האיבוד, עכ''ל:

מגיד משנה במה דברים אמורים כשהיו בהן רצועותיהן והיו מקושרין וכו'. דברי רבינו בזה הוא כדברי ההלכות שכתבו בחדשות מ''ט לא דחיישינן שמא קמיע נינהו אבל ישנות כיון דמקושרין נינהו לא טרחי אינשי כולי האי בקמיעי עכ''ל. ודע שהם דיעות בגמ' (עירובין צ"ו צ"ז) רבא סבר דטעמא דחדשות הוא מפני חשש קמיעים דטרח איניש בקמיע ולדבריו המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולה דטרח איניש לזייף כולי האי וכ''כ רבינו בעיקר הנוסחא הראשונה שלו פ''ב מהל' ציצית. ובאמת שאין מסקנת השמועה כדברי ההלכות ולא כדבריו אלו אלא דכולי עלמא לא טרח איניש לעשות קמיע כעין תפילין וכן המוצא חוטי תכלת בשוק פסוקין ושזורין כשרה דלא טרח לזייף כולי האי וטעמא דתפילין חדשות שאינו נזקק להן הוא מפני שא''א לו לקשרן בשבת ולהכניסן ולפיכך אינו מכניסן אבל להחשיך עליהן מחשיך שלא בשעת הסכנה וכן כתוב בהשגות כאן ואף רבינו נשאל על דין הציצית מחכמי לוני''ל ז''ל והשיב להן ודאי אמת כדבריכם ובעיקר העתקתי לנוסחא שלי טעיתי וכך הן הדברים וכזה תקנו הנוסחא אפי' מצא חוטין פסוקין פסולה ואם שזורין כשרה עכ''ל:

כה הַמּוֹצֵא סֵפֶר תּוֹרָה יוֹשֵׁב וּמְשַׁמְּרוֹ וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו. וּבַסַּכָּנָה מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְאִם הָיוּ גְּשָׁמִים יוֹרְדִין מִתְעַטֵּף בְּעוֹר וְחוֹזֵר וּמְכַסֶּה אוֹתוֹ וְנִכְנָס בּוֹ:

מגיד משנה המוצא ספר תורה וכו'. תוספתא פ''ח:

כו לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחֲטוֹ בְּיָדוֹ וְלֹא הַלַּבְלָר בְּקֻלְמוֹסוֹ עֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיוֹצִיא. וְחַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בְּבִגְדוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה שֶׁמָּא יִהְיֶה שָׁם דָּבָר שָׁכוּחַ וְיֵצֵא בּוֹ בְּשַׁבָּת. מֻתָּר לָצֵאת בִּתְפִלִּין עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה הוֹאִיל וְחַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלָּיו בְּכָל עֵת אֵינוֹ שׁוֹכְחָן. שָׁכַח וְיָצָא בָּהֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ מְכַסֶּה אֶת רֹאשׁוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ:

א כָּל כְּלֵי הַמִּלְחָמָה אין יוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת. וְאִם יָצָא אִם הָיוּ כֵּלִים שֶׁהֵן דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ כְּגוֹן שִׁרְיוֹן וְכוֹבַע וּמַגָּפַיִם שֶׁעַל הָרַגְלַיִם הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם יָצָא בְּכֵלִים שֶׁאֵינָן דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ כְּגוֹן רֹמַח וְסַיִף וְקֶשֶׁת וְאַלָּה וּתְרִיס הֲרֵי זֶה [א] חַיָּב:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן