הלכות שבת - פרק תשעה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבת - פרק תשעה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

א מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְקַדֵּשׁ [א] אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-ח) 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ'. כְּלוֹמַר זָכְרֵהוּ זְכִירַת שֶׁבַח וְקִדּוּשׁ. וְצָרִיךְ לְזָכְרֵהוּ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. בִּכְנִיסָתוֹ בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם וּבִיצִיאָתוֹ בְּהַבְדָּלָה:

ב וְזֶה הוּא נֹסַח קִדּוּשׁ הַיּוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָנוּ וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּנוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:

ג וְזֶה הוּא נֹסַח הַהַבְדָּלָה [ב]. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל וּבֵין אוֹר לְחשֶׁךְ בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל:

מגיד משנה (א-ג) מצות עשה מן התורה וכו'. מדברי רבינו נראה בביאור שהוא סובר שההבדלה ג''כ דבר תורה והכל בכלל זכור. וראיתי המפרשים ז''ל חלוקים בזה יש סוברים כדברי רבינו ואע''ג דבגמרא פ' ערבי פסחים (דף ק"ו) אין שם אלא זכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא בלילה וכו' מ''מ ילפינן ליה מדכתיב ולהבדיל כמ''ש פרק ידיעות הטומאה (שבועות י"ח:) ולשון מכילתא זכור את יום השבת קדשהו בברכה ובביאור אמר זכרהו על היין ואמרו גם כן קדשהו בכניסתו וקדשהו ביציאתו. וי''א שההבדלה אינה אלא מד''ס אבל הקידוש הוא דבר תורה. ודע שלדברי הכל אחד אנשים ואחד נשים חייבין הם בקידוש היום ומימרא מפורשת היא נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. ונפקא לן מזכור ושמור והבדלה נמי אם היא דבר תורה נפקא לן חיובא דנשים מהתם ואם היא מדבריהם דומיא דקידוש תקנוה ורבינו ז''ל סתם כאן וכיון שלא הזכיר בהן פטור מכלל שהן חייבות ופרק י''ב מהלכות עבודת כוכבים ומזלות וחקותיהם כתב רבינו וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי פסחים ואכילת פסח והקהל ושמחה שאף הנשים חייבות ע''כ. ונסח הקידוש ידוע הוא. ונוסח ההבדלה נחלקו בו שם פ' ערבי פסחים (דף ק"ג ק"ד) והעלו בגמרא כדברי רבינו. וזה מוסכם:

ד עִקַּר הַקִּדּוּשׁ בַּלַּיְלָה. אִם לֹא קִדֵּשׁ בַּלַּיְלָה בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד מְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְאִם לֹא הִבְדִּיל בַּלַּיְלָה מַבְדִּיל לְמָחָר וּמַבְדִּיל וְהוֹלֵךְ עַד סוֹף יוֹם [ג] שְׁלִישִׁי. אֲבָל אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הָאוּר אֶלָּא בְּלֵיל מוֹצָאֵי [ד] שַׁבָּת בִּלְבַד:

מגיד משנה עיקר הקידוש בלילה וכו'. שם (דף ק"ו) עיקר קדושא בלילה הוא ואמרו שם (דף ק"ה) מי שלא קדש בע''ש מקדש והולך כל היום כולו. ויש מי שכתב שפרשת ויכלו שנהגו לומר כמו שיתבאר אינה אלא במקדש בליל שבת כדינו: ואם לא הבדיל בלילה וכו'. שם (דף ק"ו) אמרו בני ר' חייא מי שלא הבדיל במ''ש מבדיל והולך כל השבת כולה עד כמה א''ר זירא עד רביעי בשבת ונחלקו בדין זה הגאונים ז''ל שיש מהן גורסין בסוף השמועה (דף ק"ז) כלישנא בתרא מבדיל והולך כל היום כולו וכ''נ מן ההלכות ורבו סברות הגאונים ז''ל בזה. ודברי רבינו מחוורין אע''פ שדעת האחרונים כדעת ההלכות. ותשעה באב שחל להיות באחד בשבת העלה הרמב''ן ז''ל שאין כאן הבדלה על הכוס אלא בתפלה בלבד ואינו צריך להבדיל בליל מוצאי תשעה באב: אבל אינו מברך וכו'. שם (דף ק"ו) מפורש. א''ר יעקב אבל לא על האור:

כסף משנה עיקר הקידוש בלילה וכו' ומבדיל והולך עד סוף יום הרביעי. קשה דבגמרא משמע דעד יום הרביעי ולא עד בכלל ומצאתי ספר מוגה שכתוב בו עד סוף יום ג' והיא הגירסא הנכונה:

ה אָסוּר לְאָדָם לֶאֱכל אוֹ [ה] לִשְׁתּוֹת יַיִן מִשֶּׁקָּדַשׁ הַיּוֹם עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ. וְכֵן מִשֶּׁיָּצָא הַיּוֹם אָסוּר לוֹ לְהַתְחִיל לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְלַעֲשׂוֹת מְלָאכָה אוֹ לִטְעֹם כְּלוּם עַד שֶׁיַּבְדִּיל. וְלִשְׁתּוֹת מַיִם מֻתָּר. שָׁכַח אוֹ עָבַר וְאָכַל וְשָׁתָה קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ אוֹ קֹדֶם [ו] שֶׁיַּבְדִּיל הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ וּמַבְדִּיל אַחַר שֶׁאָכַל:

מגיד משנה אסור לאדם לאכול או לשתות יין משקדש היום וכו'. כך היא הנסחא בקצת הספרים ויראה מזה שלשתות מים מותר קודם קידוש כמו קודם הבדלה. ויש שכתוב בהן או לשתות סתם. ואף לזאת הנסחא אפשר שדעת רבינו ממ''ש בסיום הבבא ולשתות מים מותר שאף קודם קידוש מותר. ובגמ' (דף ק"ה) גבי הבדלה מפורש רבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא ויש לדמות קידוש להבדלה כדברי רבינו והרשב''א ז''ל השיב שקודם קידוש אפי' לשתות מים אסור והביא ראיה מן הירושלמי וכן נהגו: וכן משיצא היום וכו'. אכילה ושתיה מפורשין שם ועשיית מלאכה פ' שואל בשבת (דף ק"נ:) אסור לאדם לעשות חפצו קודם שיבדיל והיתר שתית המים הזכרתיו בסמוך: שכח או עבר וכו'. בערבי פסחים (דף ק"ז) טעם מקדש טעם מבדיל:

ו מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים [ז] לְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן וּלְהַבְדִּיל עַל הַיַּיִן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִבְדִּיל בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ לְהַבְדִּיל עַל הַכּוֹס. וּמֵאַחַר שֶׁיַּבְדִּיל וְיֹאמַר בֵּין קֹדֶשׁ לְחל מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִבְדִּיל עַל הַכּוֹס. וּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ. [ח] וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֶת יָדָיו עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ:

מגיד משנה מדברי סופרים וכו'. הקידוש פשוט שאינו מן התורה על היין ויתבאר לפנינו שאם מתאוה לפת יותר מן היין מקדש על הפת. וההבדלה מבואר בברכות (דף ל"ג) פרק אין עומדין שמדבריהם היא על הכוס: ומאחר שיבדיל ויאמר וכו'. פרק שואל (שבת ק"נ.) כי הוינן בי רב כהנא אמרינן המבדיל בין קדש לחול ומסלתינן סלתי וכן מימרא אחרת שם כיוצא בזו ונחלקו המפרשים אם צריכה שם ומלכות ובהלכות כתבו שצריכה וכן כתב שם כלומר אינו צ''ל בין אור לחושך וכו' אלא בא''י אמ''ה המבדיל בין קדש לחול. וכתבו הגאונים ז''ל שאם התפלל והבדיל בתפלה יכול לעשות מלאכה ואין צריך לברכה אחרת ולזה הסכימו מן האחרונים ז''ל ועיקר: וכשהוא מקדש וכו'. פ' אלו דברים בברכות (דף נ"א:) ב''ה אומרים מברך על היין ואח''כ מברך על היום. ומה שכתב ואינו נוטל וכו'. שם בפ' ערבי פסחים (דף ק"ו) נטל ידיו לא יקדש ויתבאר בסמוך:

ז כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. לוֹקֵחַ כּוֹס שֶׁהוּא מַחֲזִיק רְבִיעִית אוֹ יֶתֶר וּמְדִיחוֹ מִבִּפְנִים וְשׁוֹטְפוֹ מִבַּחוּץ וּמְמַלְּאֵהוּ יַיִן וְאוֹחֲזוֹ בִּימִינוֹ וּמַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח אוֹ יֶתֶר וְלֹא יַסִּיעַ בִּשְׂמֹאל. וּמְבָרֵךְ עַל הַגֶּפֶן וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ. וּמִנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל לִקְרוֹת בַּתְּחִלָּה [ט] פָּרָשַׁת (בראשית ב-א) 'וַיְכֻלּוּ' וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ [י] וְשׁוֹתֶה מְלֹא לֻגְמָיו וּמַשְׁקֶה לְכָל בְּנֵי חֲבוּרָה וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל יָדָיו [כ] וּמְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וְאוֹכֵל:

מגיד משנה כיצד הוא עושה וכו'. דברים אלו שכתב רבינו נאמרו בגמרא פ' שלשה שאכלו (ברכות נ"א) גבי כוס של ברכה ומפרש רבינו דכוס של ברכה הוא כוס שאומרים עליו קידוש היום או ברכת המזון כמוזכר פ''ז מהלכות ברכות ולא עוד אלא שעקר הדבר הוא לדעת רבינו בכוס של קידוש כמ''ש. ורש''י ז''ל פי' כוס של ברכה ברכת המזון: מנהג פשוט הוא בכל ישראל לקרות בתחלה פרשת ויכלו וכו'. כן נהגו ויש להם סמך ממ''ש בפ' כל כתבי (שבת קי"ט) שאפילו יחיד צריך לומר ויכלו ולפיכך סמכוהו כל הכוס: ושותה מלא לוגמיו ומשקה לכל בני חבורה ואחר כך נוטל וכו'. מסקנא בערבי פסחים (דף ק"ז) המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא וכן בהלכות ופירשו מלא לוגמיו שאם יסלקנו לצדדין נראה כמלא לוגמיו ומדברי הגאונים ז''ל נראה שאין כל בני החבורה צריכין מלא לוגמם:

ח אֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה. כֵּיצַד. לֹא יְקַדֵּשׁ בְּבַיִת זֶה וְיֹאכַל בְּבַיִת אַחֵר. אֲבָל אִם קִדֵּשׁ בְּזָוִית זוֹ אוֹכֵל [ל] בְּזָוִית שְׁנִיָּה. וְלָמָּה [מ] מְקַדְּשִׁין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין שָׁם:

מגיד משנה אין קידוש אלא במקום סעודה כיצד לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר וכו'. מסקנת ההלכות וכל הפוסקים שם (דף ק"א) כשמואל דאמר הכי אין קידוש אלא במקום סעודה. ואמרו שם סבור מינה ה''מ מבית לבית אבל מפנה לפנה לא אמר להו רב ענן בר תחליפא זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דמר שמואל ואפי' מאגרא לארעא הוה מקדש ע''כ בגמרא ובהלכות. וזהו כפשוטו מתמיה על דברי רבינו ז''ל שכתב אבל אם קידש בזוית וכו' אבל ראיתי בספרי הגאונים ז''ל שכתבו לקדש בבית ולצאת לחצר בסעודה אם רואה את מקומו מותר שנעשה כמקום אחד ואינו דומה כמפנה לפנה ואם אינו רואה את מקומו נעשה כמפנה לפנה ואסור עכ''ל. מתוך כך נראה שהם מפרשים בית בית דירה ויש בה חדרים ועליות מבית דירה לבית דירה אחר היו סבורים שיצטרך קידוש אחר אבל מפנה לפנה כגון מחדר לחדר בבית דירה אחת לא. ובא רב ענן והעיד שאפי' בבית דירה אחת מן הגג לחצר היה מקדש. ויעיד על זה הפירוש שאם היה פירוש מפנה לפנה בחדר בעליה אחת היאך היה מוציאה מידי כונתם רב ענן כשהיה רואה שמואל מקדש מארעא לאגרא. ולפי זה הפי' נאמרו דברי רבינו ז''ל ויש בזה פירוש אחר: ולמה מקדשין בבית הכנסת מפני האורחים שאוכלים וכו'. שם מבואר ועכשיו נהגו לקדש שם ואף על פי שאין אורחים אוכלים לפי שכיון שנתקן לא זזה תקנה ממקומה, וכתבו ז''ל שלא היו אוכלין בבהכ''נ ממש דהא קי''ל דבתי כנסיות אין אוכלין בהן כמבואר פי''א מהלכות תפילה אבל בבית הסמוך לבהכ''נ והיו יושבין שם בעת שמיעת הקידוש וכן כל כיוצא בזה:

ט הָיָה מִתְאַוֶּה לַפַּת יוֹתֵר מִן הַיַּיִן אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ יַיִן הֲרֵי זֶה נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה וּמְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּמְקַדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ בּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל. וְאֵין [נ] מַבְדִּילִין עַל הַפַּת אֶלָּא עַל הַכּוֹס:

מגיד משנה היה מתאוה לפת יתר מן היין או שלא היה וכו'. שם (דף קו) א''ר ברונא אמר רב נטל ידיו לא יקדש אמר להו רב יצחק וכו'. אכתי לא נח נפשיה דרב ושכחינן שמעתתיה זמנין סגיאין הוא קאמינא קמיה דרב זמנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא זמנין דחביבא ליה חמרא מקדש אחמרא. וזה פירוש רבינו נטל ידיו לקדש קס''ד שלא יקדש כלל אלא אחרים מקדשין לו ואפשר שהיו סבורין שאין מקדשין על הפת. ואמר להו רב יצחק דרב היה מקדש על הפת כשהיה חביב לו ואם כן כשנטל ידיו מקדש על הפת וזה פירוש נכון וכן כתבו מן האחרונים ויש מי שפירש דהא דר''י פליגא לגמרי אדרב ברונא שאין הדבר תלוי בנטילה אלא בחביבות וע''ז נהגו ליטול ידיהם ולקדש אחר כך ביין ע''כ:

כסף משנה היה מתאוה לפת וכו' מי שנתכוין לקדש על היין בלילי שבת וכו'. כתב הר''ן שנראה מדברי הרי''ף שהוא מפרש כך נטל ידיו לא יקדש משום דכיון דאין נוטלים ידים לפירות גלי דעתיה דחביבא ליה ריפתא וס''ל לרב ברונא דאין מקדשין על הפת הילכך לא יקדש שעל הפת א''א לקדש ואי מקדש אחמרא נמצא מקדש על שאינו חביב ואסיקנא דליתא דהא רב כל אימת דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא ומיהו נפקא לן מדרב ברונא דנטל ידיו לא יקדש על הפת דבמאי דאמר דמכי משא ידיה גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה מהא לא איתותב ונראה שכך היה מפרש רבינו ג''כ:

י מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן בְּלֵילֵי שַׁבָּת וְשָׁכַח וְנָטַל יָדָיו קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ עַל [ס] הַפַּת וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן אַחַר שֶׁנָּטַל יָדָיו לַסְּעֵדָּה. וּמִצְוָה [ע] לְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן בְּיוֹם הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁיִּסְעֹד סְעֵדָּה שְׁנִיָּה. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא קִדּוּשָׁא רַבָּה. מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן בִּלְבַד וְשׁוֹתֶה וְאַחַר כָּךְ יִטּל יָדָיו וְיִסְעֹד. * וְאָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעֹם כְּלוּם קֹדֶם [פ] שֶׁיְּקַדֵּשׁ. וְגַם קִדּוּשׁ זֶה לֹא יִהְיֶה אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה:

ההראב"ד ואסור לו לאדם וכו'. כתב הראב''ד ז''ל בחיי ראשי אם מסברא אמרה לא סבר מימיו סברא פחותה מזו ולפי שקראוהו קדושא רבא יצא לו, ואינו כלום שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום ואילו בא לקדש על הפת מי לא מקדש ותחשב המוציא במקום ברכת היין ויאכל וכשדרשו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת''ל את יום אסמכתא היא דעיקר קדושא בליליא כתיב מדכתיב את יום ולא כתיב ביום א''נ דאי לא קדיש בליליא קאמר, עכ''ל:

מגיד משנה מי שנתכוין לקדש על היין בלילי שבת ושכח וכו'. כבר ביארתי זה בסמוך: ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה וכו'. שם (דף ק"ו) ת''ר זכור את יום השבת זכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת''ל זכור את יום ביום מאי מברך אמר רב יהודה בורא פרי הגפן ושם קראוהו קדושא רבה והוא לכנוי כמו שקורין לסמיא סגי נהור: ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש וכו'. בהשגות א''א בחיי ראשי אם מסברא אמרה וכו'. ואני אומר שרבינו למד כן ממה שקראוהו קידוש ואמרו בסתם שאסור לסעוד קודם קידוש. ומעתה אשיב על דברי הר''א ז''ל מ''ש ואילו בא לקדש ביום על הפת מי לא מקדש אני אומר דלא. והטעם בזה לפי שבלילה שהוא מזכיר קדושת היום די היכר בכך ואם חביב עליו פת יותר יקדש על הפת קודם שיטעום אבל ביום שאין ההיכר אלא כשמברך בפה''ג קודם סעודה שלא כדרכו בחול אם בא לקדש על הפת איזה היכר יש כאן וזה נ''ל נכון. ומה שאמר אסמכתא בעלמא דעיקר קדושה בלילה הוא אף רבינו ז''ל סובר כן. וכ''כ למעלה עיקר הקידוש בלילה אבל חכמים דרשו לקדש ביום ואינו בדין שיוכל למלא כריסו ולאכול ואחר כך יברך על היין ויאכל סעודה אחרת שאם אתה מתיר לו לטעום אף אתה מתירו לאכול כל צרכו שאם לא כן נתת דבריך לשיעורין. ומה שכתב א''נ דאי לא קדיש בלילה קאמר, זו באמת סברא פחותה מסברת רבינו והיא מבוארת הסתירה חדא דהא ברייתא לא משמעה הכין ותו דבסמוך ממש אמרו ביום מאי אמר רב יהודה בפ''ה ואי לא קדיש בלילה ודאי מזכיר הוא קידוש שבת על הכוס כדמוכח התם בהדיא. ועוד ששם (דף ק"ה) שאל רבינא מר''נ מי שלא קדש בערב שבת מהו שיקדש כל היום כולו והשיבו מדאמרי בני רבי חייא מי שלא הבדיל במו''ש מבדיל והולך וכו' ה''נ מי שלא קדש מקדש והולך. ולא הביאו שם ברייתא זו להוכיח כן. ועוד ששם הקשו על זה מברייתות אחרות ותירצום והיה להם להביא זו לסיוע אלא ודאי אין דברי הר''א ז''ל בזה הפירוש נכונים כלל:

יא יֵשׁ לוֹ לְאָדָם לְקַדֵּשׁ עַל [צ] הַכּוֹס עֶרֶב שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְנְסָה הַשַּׁבָּת. וְכֵן מַבְדִּיל עַל הַכּוֹס מִבְּעוֹד יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא שַׁבָּת. שֶׁמִּצְוַת זְכִירָה לְאָמְרָהּ בֵּין בִּשְׁעַת כְּנִיסָתוֹ וִיצִיאָתוֹ בֵּין קֹדֶם לְשָׁעָה זוֹ כִּמְעַט:

מגיד משנה יש לו לאדם לקדש וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ"ז:) אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש על הכוס מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס. ופירשו שאע''פ שמבע''י קדש או הבדיל מותר לו לערב לאכול בקידוש זה ולאכול ולעשות מלאכה בהבדלה זו. וזה דעת קצת מן הגאונים וכ''כ מן האחרונים וכדברי רבינו וכן עיקר:

יב מִי שֶׁהָיָה אוֹכֵל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם וְהוּא בְּתוֹךְ הַסְּעֵדָּה [ק] פּוֹרֵס מַפָּה עַל הַשֻּׁלְחָן וּמְקַדֵּשׁ וְגוֹמֵר סְעֻדָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. * הָיָה אוֹכֵל בְּשַׁבָּת וְיָצָא [ר] הַשַּׁבָּת וְהוּא בְּתוֹךְ סְעֻדָּתוֹ גּוֹמֵר סְעֵדָּתוֹ וְנוֹטֵל יָדָיו וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל עָלָיו. וְאִם הָיָה בְּתוֹךְ הַשְּׁתִיָּה פּוֹסֵק וּמַבְדִּיל וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר לִשְׁתִיָּתוֹ:

ההראב"ד היה אוכל בשבת וכו'. כתב הראב''ד ז''ל והוא שאין לו אלא אותו הכוס, עכ''ל:

יג הָיָה אוֹכֵל וְגָמַר אֲכִילָתוֹ עִם הַכְנָסַת שַׁבָּת מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ עַל כּוֹס שֵׁנִי. וְלֹא יְבָרֵךְ וַיְקַדֵּשׁ עַל כּוֹס אֶחָד שֶׁאֵין עוֹשִׂין שְׁתֵּי מִצְוֹת בְּכוֹס אֶחָד. שֶׁמִּצְוַת קִדּוּשׁ וּמִצְוַת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שְׁתֵּי מִצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה הֵן:

מגיד משנה (יב-יג) מי שהיה אוכל ע''ש וכו'. מסקנא דגמ' פ' ערבי פסחים (דף ק') דאמר שמואל גבי דין זה פורס מפה ומקדש. ובהלכות כתבו ואח''כ שרי המוציא וגומר לסעודתו ומברך ברכת המזון. ואינו מחוור שאם היה צריך המוציא ליבעי ברכה על מה שאכל א''ו אין כאן המוציא וכדברי רבינו שלא הזכירו וכ''כ ז''ל. וגדולה מזו אמרו בירושלמי פרק קמא דברכות שאם כבר בירך על היין בתוך הסעודה כשהוא מקדש עכשיו על הכוס אינו מברך ברכת היין שהרי כבר נפטר ממנה: היה אוכל וכו'. שם (דף ק"ה) לענין מיפסק אי קא אכלי ואתו מעיקרא לא פסיק אבל אתחולי לא מתחיל ומפסיק נמי לא אמרן אלא באכילה אבל בשתיה פסיק ושתיה נמי לא אמרן אלא בחמרא ושכרא אבל מיא לית לן בה והיתר המים לא הוצרך רבינו לבארו בכאן שאף להתחיל לשתות מים מותר כנזכר למעלה בפרק זה. ומ''ש ונוטל ידיו ר''ל מים אחרונים ומבואר ענינם פ''ו מהלכות ברכות. ומה שכתב ומברך ברכת המזון על הכוס ואח''כ מבדיל עליו ר''ל שבהמ''ז וההבדלה הם על כוס אחד למד זה רבינו מן המשנה שבפ' אלו דברים (ברכות נ"א:) ב''ש אומרים נר ומזון וכו' ואמרו בגמרא לא נחלקו ב''ש וב''ה על המזון שהוא בתחלה ועל ההבדלה שהיא בסוף ופירשוה בהלכות ביושב ואוכל במוצאי שבתות וחשך היום ומשמע מהתם שמברך הכל על כוס אחד. אבל בהשגות כתוב אמר אברהם בשאין לו אלא אותו כוס ע''כ. וכ''כ קצת המפרשים ז''ל. והכריחם לזה מה שאמרו פרק ערבי פסחים (דף ק"ב:) גבי מזון וקידוש שא''א אותן על כוס אחד לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות כמבואר בסמוך והקשו על זה והעלו דקדושא ואבדלתא חדא מלתא היא ויכול לאמרן על כוס אחד ברכת המזון וקדושא תרי מילי נינהו, והם מפרשים דברכת המזון הוא למפרע למה שאכל וקידוש להבא ועיולי יומא וה''ה לברכת המזון עכ''ל אחד מן המפרשים ז''ל. ורבינו ז''ל סבור דברכת המזון והבדלה הכל הוא על מה שעבר שחיוב ההבדלה אינו בשביל הזמן ההוה והעתיד שהוא חול אלא בשביל הזמן שעבר שהיה שבת. ומ''מ מדברי הגאונים ז''ל נראה שאם יש לו שני כוסות שעל אחד מברך ברכת המזון ועל האחר מבדיל ועיקר: היה אוכל בשבת ויצא וכו'. וגמר סעודתו. כבר הזכרתי זה בסמוך:

יד אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא עַל הַיַּיִן הָרָאוּי לְנַסֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. לְפִיכָךְ * אִם נִתְעָרֵב בּוֹ דְּבַשׁ אוֹ שְׂאוֹר אֲפִלּוּ כְּטִפַּת הַחַרְדָּל בְּחָבִית גְּדוֹלָה אֵין מְקַדְּשִׁין עָלָיו. כָּךְ אָנוּ מוֹרִין בְּכָל הַמַּעֲרָב. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לְקַדֵּשׁ עָלָיו וְאוֹמֵר לֹא נֶאֱמַר הַיַּיִן הָרָאוּי לְנַסֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא לְהוֹצִיא יַיִן שֶׁרֵיחוֹ רַע אוֹ מְגֻלֶּה אוֹ [ש] מְבֻשָּׁל שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין עַל אֶחָד מֵהֶן:

ההראב"ד אם נתערב כו' ויש מי כו'. כתב הראב''ד אמת הוא זה וכן מכוון בירושלמי שמקדשין ביין קונדיטון, עכ''ל:

מגיד משנה אין מקדשין אלא על היין וכו'. פרק המוכר פירות בבבא בתרא (דף צ"ז) אמר רב אין אומרין קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח ושקלו וטרו התם והעלו שכל מה שכשר לניסוך בדיעבד לכתחלה אומר עליו קידוש ומה שאינו כשר בדיעבד לניסוך אין מקדשין עליו ואמרו לאפוקי מאי והעלו להוציא שריחו רע או מגולה והעלו חכמי המערב שהוא הדין לנתערב בו דבש שאף הוא פסול לנסכים ואפילו בדיעבד ואע''פ שלא פרטוהו כיון שהזכירו בדומה די בכך, והגאונים האחרים סבורים שלא מעטו לקדוש אלא יין הפסול מחמת עצמו אבל יין שנתערב בו דבש הדבש הוא שאסרו מפני שפסלו הכתוב מעל גבי המזבח ולא נתמעט לקידוש וכן עיקר ולזה הסכימו האחרונים. ומבואר בירושלמי שיוצאים בקונדיטון ויש בו דבש ופלפלין וכן כתוב בהשגות ויין מבושל אף על פי שלא נזכר בגמרא מיעוטו גבי קידוש דעת כל הגאונים ז''ל שאין מקדשין עליו וכמו שכתב רבינו ולאו כי רוכלא נחשוב וניזיל. ויש מהן מי שכתב שאין מברכין עליו אלא שהכל ואין כן דעת רבינו שלא הזכיר כן בהל' ברכות והאחרונים הסכימו שמקדשין עליו משום דעלויי עלייה ואף המעושן הכשירו וכן דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל:

טו יַיִן שֶׁטַּעֲמוֹ טַעַם חֹמֶץ אַף עַל פִּי שֶׁרֵיחוֹ רֵיחַ יַיִן אֵין מְקַדְּשִׁין עָלָיו. וְכֵן שְׁמָרִים שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶן מַיִם אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טַעַם יַיִן אֵין מְקַדְּשִׁין עֲלֵיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנָּתַן עַל הַשְּׁמָרִים שְׁלֹשָׁה מַיִם וְהוֹצִיא פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה. אֲבָל אִם הוֹצִיא אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה יַיִן מָזוּג וּמְקַדְּשִׁין עָלָיו:

מגיד משנה יין שטעמו חומץ וכו'. כך העלו בהלכות פרק ערבי פסחים שהכל הולך אחר הטעם וריחיה חמרא וטעמיה חלא חלא וריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא. ועיקר דין בהמוכר פירות: וכן שמרים שנתן עליהם וכו'. שם ובהלכות פרק ערבי פסחים שמרים שיש בהם טעם יין קיוהא בעלמא הוא ואין מברכין עליו בפ''ה. ופירשו ז''ל שיש בהן טעם יין ולא שיעור יין שאם הטיל שלשה והוציא ארבעה הרי זה יין מזוג וכמ''ש רבינו ומוכרח הוא שם. וכתב הרשב''א ז''ל דה''מ לפורצני הנדרכין בגת ע''י קורה שהקורה דוחקת הרבה ומוציאה הכל אבל הנדרכין ברגל לא אלא אע''פ שלא מצא כדי מדתו תורת יין עליו:

טז * כְּלִי שֶׁהָיָה מָלֵא יַיִן אֲפִלּוּ מַחֲזִיק כַּמָּה רְבִיעִיּוֹת אִם שָׁתָה מִמֶּנּוּ מְעַט הֲרֵי זֶה פְּגָמוֹ [ת] וְנִפְסַל וְאֵין מְקַדְּשִׁין עַל הַשְּׁאָר מִפְּנֵי [א] שֶׁהוּא כְּשִׁיּוּרֵי כּוֹסוֹת:

ההראב"ד כלי שהיה מלא וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ודוקא מן הכוס עצמו, עכ''ל:

מגיד משנה כלי שהיה מלא יין וכו'. שם פסחים (דף ק"ו) מסקנא דגמרא טעמו פגמו ר' יעקב בר אידי קפיד אחביתא פגומה. ובהשגות אמר אברהם דוקא מן הכוס עצמו עכ''ל. ודברים סתומים הם ונראית כונתו ששתה מאותו הכלי שהוא מלא יין עם הכלי עצמו וא''כ היא כונתו כן הוא האמת וזהו דעת רבינו ולא היה צריך לאמרו ואם רצה לומר שאם אחר שטעמו ערה ממנו לכוס אחר שמברך על הכוס השני אינו אמת וילפינן לה מדר' יעקב ואע''פ שיש שם פירוש אחר זהו דעת רבינו ועיקר:

יז יַיִן שֶׁרֵיחוֹ רֵיחַ הַחֹמֶץ וְטַעֲמוֹ טַעַם יַיִן מְקַדְּשִׁין [ב] עָלָיו. וְכֵן יַיִן מָזוּג. וְכֵן יֵין צִמּוּקִים מְקַדְּשִׁין עָלָיו וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ צִמּוּקִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן לַחְלוּחִית שֶׁאִם יִדְרֹךְ אוֹתָן יֵצֵא מֵהֶן דִּבְשָׁן. וְכֵן יַיִן חָדָשׁ מִגִּתּוֹ מְקַדְּשִׁין עָלָיו. וְסוֹחֵט אָדָם אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים וּמְקַדֵּשׁ עָלָיו בִּשְׁעָתוֹ. [ג] מְדִינָה שֶׁרֹב יֵינָהּ שֵׁכָר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּסוּל לְקִדּוּשׁ מֻתָּר [ד] לְהַבְדִּיל עָלָיו הוֹאִיל וְהוּא חֲמַר הַמְּדִינָה:

מגיד משנה יין שריחו חומץ וכו'. כבר נתבאר זה למעלה: יין מזוג ויין צמוקים וכו'. בהמוכר פירות (ב"ב צ"ו) ומבואר בהלכות פרק ערבי פסחים ושם נזכר בשם הגאונים ז''ל מ''ש רבינו והוא שיהיו צמוקים שיש בהן לחלוחית וכו': וכן יין חדש וכו'. שם בהמוכר פירות (דף צ"ז) ומבואר בהלכות בערבי פסחים: מדינה שרוב יינה שכר וכו'. בערבי פסחים (דף ק"ז) מסקנא שאין מקדשין על השכר ושם נזכר שאמימר הבדיל על השכר מפני שהיה חמר מדינה. ויש מן הגאונים שאמרו שה''ה לקידוש. ויש מהם שחלקו ואמרו דכיון שמקדשין על הפת היא קודמת לשכר אע''פ שהוא חמר מדינה אבל לענין הבדלה הואיל ואין מבדילין על הפת מבדילין על השכר אם חמר מדינה הוא וכן העלה ה''ר ר' יצחק אבן גיאת ז''ל וכדברי רבינו ועיקר:

יח כְּשֵׁם שֶׁמְּקַדְּשִׁין בְּלֵילֵי שַׁבָּת וּמַבְדִּילִין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כָּךְ מְקַדְּשִׁין בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים וּמַבְדִּילִין בְּמוֹצָאֵיהֶן וּבְמוֹצָאֵי יוֹם [ה] הַכִּפּוּרִים שֶׁכֻּלָּם שַׁבְּתוֹת ה' הֵן. וּמַבְדִּילִין בְּמוֹצָאֵי יָמִים טוֹבִים לְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לְיוֹם טוֹב. אֲבָל אֵין מַבְדִּילִים בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת:

יט נֹסַח קִדּוּשׁ יוֹם טוֹב. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן בָּחַר בָּנוּ וַיְּגַדְּלֵנוּ רָצָה בָּנוּ וַיְּפָאֲרֵנוּ. וַתִּתֵּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה אֶת יוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה אוֹ חַג הַשָּׁבוּעוֹת אוֹ חַג הַסֻּכּוֹת זְמַן חֵרוּתֵנוּ אוֹ זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ אוֹ זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ בְּאַהֲבָה זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶׁךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וְאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מַזְכִּיר שַׁבָּת וְחוֹתֵם כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹתֵם בַּתְּפִלָּה מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:

כ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר. וַתִּתֵּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה [ו] זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ בְּאַהֲבָה זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן. וְאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת חוֹתֵם מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹתֵם בַּתְּפִלָּה:

כא בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב מְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן כִּבְשַׁבָּת. וְאִם אֵין לוֹ יַיִן אוֹ שֶׁהָיָה מִתְאַוֶּה לְפַת מְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת. וְכֵן בְּיוֹם טוֹב מְקַדֵּשׁ קִדּוּשָׁא רַבָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּקַדֵּשׁ בְּשַׁבָּת:

מגיד משנה (יח-כא) כשם שמקדשין וכו'. כל זאת הבבא מבוארת במקומות הרבה ועקרן פ' ערבי פסחים (דף ק"ג ק"ד ודף ק"ה) וכבר נתבאר פ''ו דין מוצאי יו''ט לשבת שאין מבדילין. ונוסח קידוש יו''ט ומה שכתב כשהוא מתאוה לפת שמקדש על הפת אם ירצה. דברים פשוטים הם. ודע שאין קידוש יו''ט דבר תורה:

כב כֵּיצַד מְבָרְכִין בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת. בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עַל הַגֶּפֶן. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ קִדּוּשׁ יוֹם טוֹב. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַנֵּר. וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל וְחוֹתֵם בְּהַבְדָּלָה הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ:

מגיד משנה כיצד מברכין בלילי יו''ט וכו'. מסקנא דגמרא שם (דף ק"ג) יקנה''ז פי' יין קידוש נר הבדלה זמן. ובשביעי של פסח שאין אומרים זמן אומר יקנ''ה:

כג כָּל לֵילֵי יוֹם טוֹב וּבְלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמְרִים [ז] שֶׁהֶחֱיָנוּ. וּבִשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח אֵין מְבָרְכִין שֶׁהֶחֱיָנוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּכְבָר בֵּרֵךְ עַל הַזְּמַן בִּתְחִלַּת הַפֶּסַח:

מגיד משנה כל לילי יום טוב ויום הכפורים אומר שהחיינו וכו'. בעירובין ס''פ בכל מערבין (דף מ':) והלכתא אומרים זמן בר''ה ויוה''כ. ופי' ביוה''כ אין אומרו על הכוס והכי איתא התם והלכתא זמן אומרו אפילו בשוק. ונהגו במקומותינו שש''צ מוציא ס''ת ואומר זמן וכל הקהל עונין ויוצאין בכך ובימים טובים אומרו על הכוס אחר קידוש וכבר נתבאר כן בסמוך בדברי רבינו: ובליל שביעי וכו'. כבר נתבאר זה. ופירוש בשמיני של חג מברכין זמן לפי שהוא רגל בפני עצמו כדאיתא בסוכה פ' לולב וערבה (דף מ"ז) מימרא כתובה בהלכות. ורבינו כתב כל ימים טובים חוץ משביעי של פסח ודי בכך:

כד סֵדֶר הַבְדָּלָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ עַל הַבְּשָׂמִים [ח] וְאַחַר כָּךְ [ט] עַל הַנֵּר. וְכֵיצַד מְבָרֵךְ עַל הַנֵּר, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל:

מגיד משנה סדר הבדלה וכו'. כך היא מסקנת הגמרא פרק אלו דברים (ברכות דף נ"א:):

כה אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד [י] שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר בֵּין מַטְבֵּעַ [כ] מְדִינָה זוֹ לְמַטְבֵּעַ מְדִינָה אַחֶרֶת. וְאֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁסְּתַם מְסִבָּתָן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְאֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְלֹא עַל הַנֵּר שֶׁל מֵתִים:

מגיד משנה אין מברכין על הנר וכו'. משנה אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו ונחלקו שם (דף נ"ג:) בפירוש זה ואמר רבא יאותו ממש פירש''י ז''ל שעומד בסמוך וכמה חזקיה אמר עד שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של צפורי עולא אמר בין איסר לפונדיון ופסק רבינו כחזקיה ופירש שצריך לעמוד בסמוך שאם היו בידו שתי מטבעות אלו יכיר בין זו לזו: ואין מברכין על הנר של וכו'. במשנה שם (דף נ"א:) אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עובדי כוכבים ומזלות ע''כ, ושאלו בגמרא (דף נ"ב:) בשלמא נר משום דלא שבת אלא בשמים מ''ט לא א''ר יהודה הכא במסבת עובדי כוכבים ומזלות עסקינן מפני שמסבת עובדי כוכבים ומזלות לעבודת כוכבים ומזלות והקשו מדתני סיפא של עבודת כוכבים ומזלות מכלל דרישא לאו בעובדי כוכבים ומזלות עסקינן ותירצו מה טעם קאמר מה טעם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עובדי כוכבים ומזלות מפני שמסבת עובדי כוכבים ומזלות לעבודת כוכבים ומזלות, וזו היא גרסת רבינו אבל ההלכות היו גורסים גירסא אחרת שכ''כ שם נר משום דלא שבת בשמים משום דסתם הסבת עובדי כוכבים ומזלות לעבודת כוכבים ומזלות. ודע שאם הדליק נכרי נר בשבת אין מברכין עליו במ''ש ואצ''ל אם הדליקו ישראל בשבת בעבירה בין בשוגג בין במזיד דאור שלא שבת מעבירה אין מברכין עליו ולא הוצרך רבינו לבאר זה מפני שכבר ביאר שאין מברכין על נר של נכרי ואפילו נכרי מנכרי במו''ש כמו שיתבאר. וישראל שהדליק אינו דבר מצוי ודינו מתבאר ממה שיתבאר באור של חיה ודיני הבשמים מבוארים בפ''ט מהל' ברכות: ואין מברכין לא על הנר של וכו'. כבר נזכר זה בסמוך:

כו יִשְׂרָאֵל שֶׁהִדְלִיק מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מִיִּשְׂרָאֵל מְבָרְכִין עָלָיו. עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. הָיָה מְהַלֵּךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְרָאָה אוֹר אִם רֹב אַנְשֵׁי הַכְּרַךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֵינוֹ מְבָרֵךְ וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ. אוּר שֶׁל כִּבְשָׁן שֶׁל תַּנּוּר וְשֶׁל [ל] כִּירַיִם לְכַתְּחִלָּה לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו. הַגֶּחָלִים אִם כְּשֶׁיַּכְנִיס קֵיסָם בֵּינֵיהֶן דּוֹלֵק מֵאֵלָיו מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן. אוּר שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ אִם יֵשׁ שָׁם אָדָם [מ] חָשׁוּב שֶׁמַּדְלִיקִים בִּשְׁבִילוֹ מְבָרְכִין עָלָיו. שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת אִם יֵשׁ שָׁם חַזָּן שֶׁהוּא דָּר שָׁם מְבָרְכִין עָלָיו. וַאֲבוּקָה לְהַבְדָּלָה מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. [נ] וְאֵין מְחַזְּרִין עַל הָאוּר כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּחַזְּרִין עַל כָּל הַמִּצְוֹת אֶלָּא אִם יֵשׁ לוֹ מְבָרְכִין עָלָיו:

מגיד משנה ישראל שהדליק וכו'. ברייתא כלשונה שם ופי' עובד כוכבים ומזלות שהדליק מישראל לדעת רבינו דוקא כשאינו במסבה שאם לא כן כבר נתבאר שסתמה לעבודת כוכבים ומזלות: היה מהלך חוץ לכרך וכו'. ברייתא שם קרוב ללשון רבינו ופירשו ז''ל כשיכול להשתמש לאורו ושם בגמרא העלו דמחצה על מחצה מברך ודבר שאינו מצוי הוא ע''כ לא נזכר בהלכות גם לא בדברי רבינו: אור של תנור וכו'. ברייתות שם תני חדא אור של כבשן מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין עליו ותירצו ל''ק הא בתחלה הא בסוף וכיוצא בזה ממש באור של תנור וכירים והרבה פירושים נאמרו בזה ועיקר כדברי רבינו האי ז''ל שפירש בתחלה אין מברכין עליו עד שלא אחז האור ברוב העצים משום דסליק קוטרא ולא צייל נהורא אבל לסוף צייל נהורא וציית נורא ומברכין עליו ע''כ: הגחלים אם וכו'. שם (דף נ"ג:) גחלים לוחשות מברכין עליהם עוממות אין מברכין עליהם ושאלו היכי דמי לוחשות והשיבו כל שאילו מכניס קיסם ביניהם ודולק מאליו: אור של וכו'. רבינו היה גורס כגירסת ההלכות שכתבו (דף נ"ג) תני חדא אור של בה''מ מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין ל''ק הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב ולא מצאתיה ברוב ספרי הגמרא. ויש שפירשו הפך מדברי רבינו אי איכא אדם חשוב נמצא שלכבודו נעשה ואין מברכין עליו והיכא דליכא מוכחא מלתא דלהאיר נעשה ומברכין עליו וי''מ כדברי רבינו: ושל בה''כ וכו'. זה נמצא בספרים ולא נזכר בהלכות ורבו בו הגרסאות והפירושים ודברי רבינו אמת. ובארצותינו שאין החזן דר שם נהגו להדליק נר מיוחד בבהכ''נ כדי להבדיל עליו: ואבוקה להבדלה מצוה וכו'. פרק ערבי פסחים (דף ק"ג:) כלשון רבינו. ופי' אבוקה כמו חבוקה שיש בה עצים הרבה ומאורות הרבה: ואין מחזרין על האור כדרך שמחזרין וכו'. מימרא פרק אלו דברים (ברכות נ"ג:) כלשון רבינו. ובחדושי הרשב''א ז''ל כתב הראב''ד כ''ש על הבשמים דאינה אלא הנאה לנפשיה ואור לרבותא נקטיה וה''מ במוצאי שבתות אבל על אור ששבת במוצאי יוה''כ איכא למימר דמהדר וכו':

כז אוּר שֶׁהֻדְלַק בְּשַׁבָּת לְחוֹלֶה וּלְחַיָּה מְבָרְכִין עָלָיו בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. אוּר שֶׁהֻקְדַּח מִן הָעֵצִים וּמִן הָאֲבָנִים מְבָרְכִין עָלָיו בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁהִיא הָיְתָה תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ בִּידֵי אָדָם. אֲבָל אֵין מְבָרְכִין [ס] עָלָיו בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאֵין מְבָרְכִין בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל אוּר שֶׁשָּׁבַת. אַף עַל פִּי שֶׁהֻדְלַק לְחוֹלֶה אוֹ לְחַיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבָרְכִין עָלָיו שֶׁהֲרֵי שָׁבַת מֵעֲבֵרָה:

מגיד משנה אור שהודלק וכו'. ברייתא שם (דף נ"ב נ"ג) אור של חיה ושל חולה מברכין עליו ואמרו שם ששבת ממלאכת עבירה ומכלל זה שאם הודלק בשבת שלא בהיתר שאין מברכין עליו כמ''ש למעלה: אור וכו'. פרק מקום שנהגו (פסחים נ"ד) תני חדא אור היוצא מן העצים ומן האבנים מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין עליו ל''ק כאן במוצאי שבת כאן במוצאי יוה''כ ושם מוכרח שבמוצאי יוה''כ אין מברכין עליו וכתב הרמב''ן ז''ל שישראל שהדליק מנכרי שאין מברכים עליו במוצאי יום הכפורים שאע''פ שבמוצאי שבת מברכין עליו כבר אמרו בגמרא שעל תוספת ההיתר הוא מברך וה''ל כאור היוצא מן העצים אבל ביוה''כ א''מ אלא על אור ששבת ממש או על אור שהודלק ממנו וכן נהגו במקומותינו להדליק במוצאי יוה''כ מעששיות של בהכ''נ ע''כ דבריו. ונראה שזו היא כונת רבינו שהזכיר אור ששבת ביוה''כ בדוקא ואמר שאין מברכין אלא עליו:

כח יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע שַׁבָּת אוֹמֵר בְּהַבְדָּלָה הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל וּבֵין אוֹר לְחשֶׁךְ וּבֵין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמֵר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁסֵּדֶר הַהַבְדָּלוֹת הוּא מוֹנֶה. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ לֹא עַל הַבְּשָׂמִים וְלֹא עַל הַנֵּר. וְכֵן אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַבְּשָׂמִים בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים:

מגיד משנה יו''ט שחל להיות וכו'. בחולין סוף הכל שוחטין (דף כ"ו:) מימרא שם כלשון רבינו: ואינו צריך לברך על הבשמים במוצאי יום הכפורים וכו'. זה מבואר ומוסכם והמנהג שלא לברך על הבשמים לא במוצאי יו''ט ולא במו''ש ליו''ט כנזכר למעלה שהוא מברך יקנה''ז. וכבר נתנו טעם לפי שאין הנפש דואבת אלא ביציאת שבת שהיתה נחה מכל מלאכה ומ''מ כשחל יו''ט להיות באחד בשבת עונג יו''ט עולה בבשמים. וכתב רבינו ואינו צריך לפי שברכת הריח ברכת הנאה היא ומברך אותה בכל עת ובכל זמן כמבואר בהלכות ברכות:

כט וְלָמָּה מְבָרְכִים עַל הַבְּשָׂמִים בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפֶשׁ [ע] דּוֹאֶבֶת לִיצִיאַת שַׁבָּת מְשַׂמְּחִין אוֹתָהּ וּמְיַשְּׁבִין אוֹתָהּ בְּרֵיחַ טוֹב:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן