הלכות שבת - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבת - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

א הָאוֹפֶה כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב. אֶחָד הָאוֹפֶה אֶת הַפַּת אוֹ הַמְבַשֵּׁל אֶת הַמַּאֲכָל אוֹ אֶת הַסַּמְמָנִין אוֹ הַמְחַמֵּם אֶת הַמַּיִם הַכּל עִנְיָן אֶחָד הוּא. שִׁעוּר הַמְחַמֵּם אֶת הַמַּיִם כְּדֵי לִרְחֹץ בָּהֶן אֵיבָר קָטָן. * וְשִׁעוּר מְבַשֵּׁל סַמְמָנִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִין לְדָבָר שֶׁמְּבַשְּׁלִין אוֹתָן לוֹ:

ההראב"ד ושיעור מבשל סממנים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל כדי לצבוע בהם בגד קטן פי סבכה, עכ''ל:

מגיד משנה האופה כגרוגרת חייב אחד האופה את הפת וכו'. בגמרא (שבת דף ע"ד:) שביק תנא דידן בישול סמנין דהוה במשכן וכו'. ושיעור הגרוגרת כבר הזכרתיו:

כסף משנה שיעור המחמם וכו'. כתב הרמ''ך לא ידעתי מאין הוציא וצ''ע, עכ''ל:

לחם משנה ושיעור מבשל סממנין וכו'. כלומר הוא עושה סמנין אלו כדי לצבוע ירוק שיהיו ראויים למין צביעת ירוק. כלומר שצבעו שום דבר מירוק שהוא הצבע שהיה רוצה:

ב הַנּוֹתֵן בֵּיצָה בְּצַד הַמֵּיחַם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל וְנִתְגַּלְגְּלָה חַיָּב. שֶׁהַמְבַשֵּׁל בְּתוֹלֶדֶת הָאוּר כִּמְבַשֵּׁל בָּאוּר עַצְמָהּ. וְכֵן הַמֵּדִיחַ בְּחַמִּין דָּג מָלִיחַ הַיָּשָׁן אוֹ קוּלְיָיס הָאִסְפָּנִין וְהוּא דָּג דַּק וְרַךְ בְּיוֹתֵר הֲרֵי זֶה חַיָּב. שֶׁהֲדָחָתָן בְּחַמִּין זֶה הוּא גְּמַר בִּשּׁוּלָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

מגיד משנה שיעור המחמם את המים וכו'. הנותן ביצה בצד המיחם וכו'. במשנה בפרק כירה אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל וכו' ובגמ' (שם ל"ח:) גלגל מאי אמר רב יוסף גלגל חייב חטאת: וכן המדיח בחמין וכו'. משנה פ' חבית (שם קמ"ה:) כל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן מליח ישן וקולייס האספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. ובגמ' הדיח חייב חטאת, ע''כ:

ג הַמַּפְקִיעַ אֶת הַבֵּיצָה בְּבֶגֶד חַם אוֹ בְּחוֹל וּבַאֲבַק דְּרָכִים שֶׁהֵן חַמִּים מִפְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁנִּצְלֵית פָּטוּר. שֶׁתּוֹלְדוֹת חַמָּה אֵינָם כְּתוֹלְדוֹת הָאֵשׁ. אֲבָל גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי תּוֹלְדוֹת הָאוּר. וְכֵן הַמְבַשֵּׁל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם פָּטוּר. הַמְבַשֵּׁל עַל הָאוּר דָּבָר שֶׁהָיָה מְבֻשָּׁל כָּל [א] צָרְכּוֹ אוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ בִּשּׁוּל כְּלָל פָּטוּר:

מגיד משנה המפקיע את הביצה וכו'. פ' כירה (שם ל"ח:) במשנה ולא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה. ובגמ' אמר רב נחמן בחמה כ''ע לא פליגי דשרי בתולדת אור כ''ע ל''פ דאסיר כי פליגי בתולדת חמה מר סבר גזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור ומר סבר לא גזרינן ופסק רבינו כת''ק והיתר החמה מבואר פרק כ''ב: וכן המבשל בחמי טבריא וכו'. בגמרא אמר רבינא ש''מ המבשל בחמי טבריא בשבת חייב ואסיקנא מאי חייב נמי דקאמר מכת מרדות דרבנן: המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו וכו'. פרק חבית (שם קמ"ה:) במשנה כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת ואמרו בגמ' כגון מאי אמר רב ספרא כגון תרנגולתיה דר' אבא. ופי' כגון מאי הוא מבושל כל צרכו בביאה בחמין מלפני השבת כדי שיהא מותר לשהותו בחמין בשבת כגון תרנגולתיה דר' אבא שהיתה מלוחה ביותר והיה די לה בביאה בחמין ומכאן שהמבשל דבר המבושל אפילו באור ממש פטור שאם היה בו משום בשול אפילו בחמי האור היה חייב. ודעת הרשב''א ז''ל וקצת מהמפרשים שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בו משום חיוב בשול דבר תורה ומ''מ באור ממש אסור וזה נלמד מדין חזרת מצטמק ורע לו כנזכר פ''ג ופשוט הוא. ומה שכתב וכן דבר שאינו צריך בישול פשוט הוא ונלמד ממה שנחלקו פרק כירה (שם מ"ב) שמן אם יש בו משום בשול אם לאו מכאן שדבר שאינו צריך בשול אין בו בשול לדברי הכל:

כסף משנה המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו וכו' פטור. נראה מדברי רבינו שכל שלא נתבשל כל צרכו אע''פ שהגיע למאכל בן דרוסאי שייך ביה בישול וחיובי מיחייב. והרמ''ך כתב נראה מדבריו שאם אינו מבושל כל צרכו אע''פ שנתבשל כמאכל ב''ד חייב משום מבשל, וק''ל א''כ לדבריו היאך מותר לשהות ע''ג כירה גרופה וקטומה דבר הצריך לו לאכול בלילה ניחוש דילמא מגיס כדגזרינן בצמר ליורה דבעינן עקורה וטוחה אלא לאו ש''מ דכל דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אם מבשלו יותר אין בו משום מבשל כדאמרינן כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת ותרנגולת דר' אבא מפרשי לה שלא כדברי הרי''ף, עכ''ל:

ד * אֶחָד נָתַן אֶת הָאוּר וְאֶחָד נָתַן אֶת הָעֵצִים וְאֶחָד נָתַן אֶת הַקְּדֵרָה וְאֶחָד נָתַן אֶת הַמַּיִם וְאֶחָד נָתַן אֶת הַבָּשָׂר וְאֶחָד נָתַן אֶת הַתַּבְלִין וּבָא אַחֵר וְהֵגִיס כֻּלָּם חַיָּבִים מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה דָּבָר מִצָּרְכֵי הַבִּשּׁוּל הֲרֵי זֶה מְבַשֵּׁל. אֲבָל אִם שָׁפַת אֶחָד אֶת הַקְּדֵרָה תְּחִלָּה וּבָא אַחֵר וְנָתַן אֶת הַמַּיִם וּבָא אַחֵר וְנָתַן אֶת הַבָּשָׂר וּבָא אַחֵר וְנָתַן אֶת הַתַּבְלִין וּבָא אַחֵר וְנָתַן אֶת הָאוּר וּבָא אַחֵר וְנָתַן עֵצִים עַל הָאוּר וּבָא אַחֵר וְהֵגִיס. שְׁנַיִם הָאַחֲרוֹנִים בִּלְבַד חַיָּבִין מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל:

ההראב"ד אחד נתן את האור וכו'. כתב הראב''ד ז''ל בגמרא מוקי לה בקדרה חדשה ומשום לבון רעפים נגעו בה:

מגיד משנה אחד נתן את האור וכו'. ברייתא במסכת ביצה פרק המביא (דף ל"ד) ובגמ' שופת את הקדרה מאי קא עביד. פירוש אחר שהיא ריקנית. ותירצו הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה, ע''כ. וחיוב ההגסה יש מי שכתב שאין חייב בה אלא בהגסה ראשונה שאינו מתבשל מהרה אלא בהגסה זו אבל משהגיס פעם אחת דבלא מגיס מתבשל אף המגיס פטור דמאי עבד ולזה נוטה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל ובודאי לדברי הכל כל שאין בבשולו חיוב אין חיוב בהגסתו ר''ל שאין חיוב בהגסת מבושל כל צרכו לדעת רבינו. ולא בהגסת מבושל כמאכל ב''ד לדעת אחרים ז''ל: אבל וכו' שם:

כסף משנה אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים וכו'. כתב מורי הרב הגדול כמה''ר יעקב בי רב תנצב''ה בזה''ל צריך לעיין שני דברים א' באומרו שנים האחרונים בלבד חייבים ולמה לא יהיה חייב גם מי שנתן את האור וא''ת מפני שלא עשה דבר אותו שנתן את האור שאם לא היה נותן האחר אח''כ את העצים האור היה נכבה והתבשיל לא היה מתבשל אימא רישא ותקשה מדידיה אדידיה אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים וכו' כולם חייבים ואמאי נותן את האור לא עשה דבר. וע''ק דבגמרא מסקינן שהאחרון בלבד חייב וכלם פטורים דגרסינן התם במס' יו''ט פרק המביא (ביצה ל"ד) תנן התם אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד מביא את המים ואחד מגיס כלם חייבים והתניא האחרון חייב וכלם פטורים ל''ק הא דאייתי אור מעיקרא הא דאייתי אור לבסוף. ופי' רש''י ז''ל אייתי אור מעיקרא כלהו עבדי מעשה אייתי אור לבסוף איהו הוא דעבד והנך לא עבדי מידי. א''כ תימה על הרב ז''ל איך פסק שנים האחרונים חייבין. וא''ת התם בגמרא נמי תקשה מ''ט האחרון בלבד חייב וכלם פטורים דהא אפי' שתאמר דאייתי אור לבסוף ואפי' נותן העצים הקדים עצמו לנותן את האור באופן שסוף כל המלאכות היתה נתינת האור הרי מגיס שע''כ הוא אחר נתינת האור והיה ראוי שיאמר שנים האחרונים חייבים הא ל''ק דהא דאמרינן בגמ' האחרון חייב וכלם פטורים אינו אלא בערך הנותנים כי המגיס פשיטא שהוא חייב שהוא אחר שהרתיח הקדרה וזו היא מלאכה בפני עצמה שבאה אחר כך דאינה סמוכה למלאכות האחרות א''כ לפי זה יפה דנו השתי ברייתות אי דאייתי אור מעיקרא כלם חייבין דהא כלהו עבוד מעשה אי דאייתי אור לבסוף אחר כל הנותנים הנותן האחרון חייב וכלם פטורים אבל על הרב קשה שכפי מה שסידרם הוא ז''ל נותן את האור ונותן העצים והמגיס כלם חייבים ג' האחרונים הל''ל. וכדי ליישב לשון הרב ז''ל יש מי שמחליף הגירסא ומטעה הספר שאומר שלא זכר הרב ז''ל נתינת האור בחלוקה השנית וזאת הסברא דחויה היא מצד עצמה ובפרט שמצינו התוספתא שמביא אלו השני חלוקות שהביא הרב ז''ל כתוב בה שנים האחרונים חייבים וז''ל התוספתא במסכת שבת פרק י''ב אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כלם חייבים, אחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ואחד הביא את האור ואחד נתן את העצים ובא אחר והגיס שנים האחרונים חייבים עכ''ל התוספתא. א''כ נראה שלשון הרב ז''ל אמת ואין בו טעות כלל וצריך הבנה וסיעתא דשמיא. ולהבין לשונו צריך לעורר בו שני דברים ובהם נבין כונת הרב ז''ל. אחת שבחלוקה הראשונה כתב אחד נתן ואחד נתן וכן כולם לבד בהגיס שכתב ובא אחר והגיס ובחלוקה השנית כתב ובא אחר ובא אחר וכן כולם וצריך לדעת למה שינה ועוד שבחלוקה הראשונה כתב ואחד נתן את העצים ובחלוקה השנית כתב ואחד נתן עצים על האור וצריך לדעת ג''כ למה שינה אבל האמת הוא ששינה ודק בלישניה כדי להשיב הקושיא שעליו וזה פירושו שבחלוקה הראשונה כלם באו ביחד ובבת אחת ומפני זה כלם חייבים ואפי' אותו שהביא האור לפי שהאור והעצים כלם נתנום בבת אחת וזהו שדייק בלשונו אחד נתן ואחד נתן כלומר וכלם נתנום ביחד לבד המגיס שבא אח''כ בפני עצמו ולפיכך כתב ובא אחר והגיס. אבל בחלוקה השנית כתב בא אחר בא אחר כמ''ש בחלוקה הראשונה במגיס לפי שהיא מלאכה בפני עצמה כלומר שלא היו שם ביחד אלא שבא זא''ז ולפיכך נותן את האור אינו חייב שלא עשה דבר ולא היה התבשיל מתבשל והאור היה מתכבה לולא נותן העצים וז''ש הרב ז''ל בחלוקה השנית ובא אחר ונתן את העצים על האור שכיון בזה שהאור והעצים לא נתנום ביחד. אבל בחלוקה הראשונה שבאו כלם ביחד לא כתב על האור מפני שלא היתה קדימה ביניהם אלא שניהם ביחד העצים והאור א''כ צדק הרב ז''ל באומרו שנים האחרונים חייבים. וזו היא ג''כ כונת התוספתא שבחלוקה הראשונה כתב בכל המלאכות אחד נתן ואחד נתן וכן כלם וכן בחלוקה השנית חוץ מן האור שכתב בחלוקה השנית ואחד הביא את האור לפי שלא נשתתף עמהם לעשות מלאכתו אלא הוא לבדו נתן את האור ואח''כ בא אחר ונתן את העצים כי זה הוא שעשה המלאכה לא נתן את האור כמו שפירשתי, וזהו שדייק לשון התוספתא ואמר אחד נתן ואחד נתן וכו' גם בחלוקה השנית ולא כתב בא אחר בא אחר כמ''ש הרמב''ם ז''ל בחלוקה השנית כדי לגלות לנו כי אין חשש אפי' שבאו כלם יחד כי זהו מורה לשון אחד נתן ואחד נתן כמו שפירשתי לבד בנתינת האור שכתב ואחד הביא את האור כי זה ודאי צריך שיהיה בפני עצמו ולא שיצטרף עם שנותן את האור ולפיכך כשהגיע לנתינת האור כתב ואחד הביא את האור ועתה כל אחד ואחד על מקומו יבא בשלום הגמרא והתוספתא והרב עכ''ל. והנה מצאתי אני ספר מוגה שכתוב בו בדברי רבינו בבבא דסיפא ובא אחר ונתן את העצים ובא אחר ונתן את האור לגירסא זו ניחא שאין חיוב כ''א בשנים האחרונים בלבד דנתן עצים קודם שיתן חברו את האור אין שם רמז בישול כלל. ואין נראית בעיני נוסחא זו מפני שאינה מכוונת לא עם הגמרא ולא עם התוספתא:

לחם משנה אחד נתן את האור וכו' כולם חייבים משום מבשל וכו' אבל אם שפת וכו'. תימה דאמאי חייב המגיס והנותן עצים ונותן את האור אינו חייב דומיא דלעיל שחייב נותן את האור וגם קשה בשופת את הקדרה אמאי אינם כולם חייבים דומיא דאור דחייב משום בישול אע''ג דעדיין לא בשל מפני שבא אחר הבישול ה''נ הנותן את הקדרה והמים והשאר יהיו חייבים כל אחד מפני שעתיד לבא הבישול. מיהו לזה יש לומר דפטור משום דעשה שלא כסדר ודי לן שיהיה חייב כל אחד ואחד אע''פ שכל אחד לא עשה פעולה בשלמות היכא שיהיו כסדר אבל אין לנו להחמיר ולומר דאפילו עשו שלא כסדר שהם חייבים מ''מ קושיא ראשונה צ''ע. ועיין בהגהות מהר''ם מפדוואה שעמד על זה וכן בפסקי מוהר''ר לוי ן' חביב. וע''ק בדברי רבינו בנותן את האור ונותן את העצים אמאי לא כתב שחייבים משום מבעיר ונראה דה''ה אלא מ''ש כאן הוא שכלם חייבים משום מלאכה אחת שהוא הבישול והראיה על זה שבבישול סמנין כתב רבינו בריש הפ' שחייבים משום מבשל וכתב הרב המגיד שהוא הדין שחייבים משום צובע, ועוד יש לומר דמשום מבעיר אינו חייב אלא בצריך לאפרו כמו שאמרו בגמרא וכאן אינו צריך לאפרו אלא לבישול וכבר לוקה על הבישול:

ה הִנִּיחַ בָּשָׂר עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים אִם נִצְלָה בּוֹ כִּגְרוֹגֶרֶת אֲפִלּוּ בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת חַיָּב. לֹא נִצְלָה בּוֹ כִּגְרוֹגֶרֶת אֲבָל נִתְבַּשֵּׁל כֻּלּוֹ חֲצִי בִּשּׁוּל חַיָּב. * נִתְבַּשֵּׁל חֲצִי בִּשּׁוּל מִצַּד אֶחָד פָּטוּר. עַד שֶׁיַּהֲפֹךְ בּוֹ וְיִתְבַּשֵּׁל חֲצִי בִּשּׁוּל מִשְּׁנֵי צְדָדִין. שָׁכַח וְהִדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר בְּשַׁבָּת וְנִזְכַּר מֻתָּר לוֹ לִרְדוֹתָה קֹדֶם שֶׁתֵּאָפֶה וְיָבוֹא לִידֵי מְלָאכָה:

ההראב"ד נתבשל חצי בשול וכו'. א''א חצי בשול הוא כמאכל בן דרוסאי, ע''כ:

מגיד משנה הניח בשר על גבי גחלים וכו'. פרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ"ז) אמר ר' יוחנן הניח בשר על גבי גחלים הפך בו חייב לא הפך בו פטור ה''ד אילימא דאי לא הוה מהפך ביה לא בשיל פשיטא אלא דאי לא הוה מהפך ביה הוה בשיל אמאי לא מחייב לא צריכא דאי לא מהפך ביה בשיל מצד אחד כמב''ד ואי מהפך ביה בשיל משני צדדין כמב''ד וקמ''ל דכל מצד אחד כמב''ד ולא כלום הוא, ע''כ. ועוד שם אמר רבא ואם נצלה בו כגרוגרת במקום אחד חייב איכא דאמרי אמר רבא אפילו בב' וג' מקומות. ופסק רבינו כלשון אחרון. ופירשו כמאכל בן דרוסאי חצי בשול. אבל רש''י ז''ל פי' ליסטים היה והיה מבשל מאכלו שליש, עכ''ל: שכח והדביק וכו'. פ''ק דשבת (דף ג' ד') מימרא הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ולמעלה מזה בסוגיא מפורש דלאו דוקא הדביק במזיד אלא אפילו בשוגג וכן פירשו ז''ל ולזה כתב רבינו שכח וכ''ש הדביק במזיד:

כסף משנה הניח בשר ע''ג גחלים וכו'. כתב הרמ''ך לא ידעתי מאין הוציא זה דמ''ש בישול מצלי וגם לא ידעתי מאי חצי בישול שהוא חייב כי נתבשל כמב''ד כולא בישול הוא לגבי שבת ואם לא נתבשל כמב''ד אמאי חייב לענין שבת וצ''ע עכ''ל. והנה ה''ה כתב מקום מוצאו:

לחם משנה שכח והדביק פת בתנור בשבת וכו'. כתב הרב המגיד ולמעלה מזה בסוגיא מפורש דלאו דוקא הדביק במזיד וקשה מאין יצא לו כן מן הסוגיא. ומה שכתב רבינו שכח אע''פ שבגמרא לא מצינו שום מציאות חילוק לשוגג היינו משום דאמר שלא יבא לידי חיוב חטאת ומפני כן הקשו בגמרא (דף ד') אי דהדר ואידכר אינו חייב חטאת. אבל רבינו שכתב כדי שלא יבא לידי מלאכה אין קשה לו כלל:

ו הַמַּתִּיךְ אֶחָד מִמִּינֵי מַתָּכוֹת כָּל שֶׁהוּא אוֹ הַמְחַמֵּם אֶת הַמַּתָּכוֹת [ב] עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה גַּחֶלֶת הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְבַשֵּׁל. וְכֵן הַמְמַסֵּס אֶת הַדּוֹנַג אוֹ אֶת הַחֵלֶב אוֹ אֶת הַזֶּפֶת וְהַכֹּפֶר וְהַגָּפְרִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְבַשֵּׁל וְחַיָּב. וְכֵן הַמְבַשֵּׁל כְּלֵי אֲדָמָה עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ חֶרֶס חַיָּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר בֵּין שֶׁרִפָּה גּוּף קָשֶׁה בָּאֵשׁ אוֹ שֶׁהִקְשָׁה גּוּף רַךְ הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל:

מגיד משנה המתיך אחד מכל מיני מתכות וכו'. ירושלמי ופרק קמא דיבמות (דף ו') מה לי בשול פתילה מה לי בשול סמנין וכו': וכן הממסס וכו'. שם (שבת ע"ד:) האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל מהו דתימא כיון דהדר ואקיש אימא לא קמ''ל: וכן המבשל כלי אדמה וכו'. שם האי מאן דשדא סיכתא חייב משום מבשל. וראיתי בספר העתים שיש גאונים פירשו שהוא מבשל כלי אדמה דקין. ורש''י ז''ל פירש יתד של עץ לח, וכבר הזכרתי למעלה יותר מבואר מזה גבי שופת קדרה: כללו של דבר וכו'. כבר נתבאר:

לחם משנה בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף הרך וכו'. קשה דבפ' כלל גדול (דף ע"ד) אמרו האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל והקשו פשיטא ותירצו מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ''ל דמירפא רפי והדר קמיט ע''כ. ופירש''י דמירפא רפי ע''י חום האור והמים שבתוכו ולאחר שיצאו מימיו קמיט מתקשה וכי רפי ברישא הוי בישולו ע''כ. משמע דבסיכתא אי לאו דרפי בתחלה לא הוה חייב ואיך כתב שבכ''מ שהקשה גוף הרך שחייב וי''ל דהוא סובר דכל דבר לח שמתבשל אע''פ שמתקשה חייב משום בישול דומיא דאופה ומה שאמרו בסיכתא שהוא כלי אדמה לפי דעתו ז''ל הפירוש מהו דתימא שאינו עושה שום מלאכה שהרי הם חזקים שהם מתחזקים יותר קמ''ל שחייב על הבישול מפני שבתחלה האש מרפה אותם ונעשה לח ואח''כ מקשה אותם ומש''ה חייב אבל לעולם דבכל דבר לח חייב בקישויו:

ז הַגּוֹזֵז צֶמֶר אוֹ שֵׂעָר בֵּין מִן הַבְּהֵמָה בֵּין מִן הַחַיָּה בֵּין מִן הַחַי בֵּין מִן הַמֵּת אֲפִלּוּ מִן הַשֶּׁלַח שֶׁלָּהֶן חַיָּב. כַּמָּה שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט שֶׁאָרְכּוֹ כְּרֹחַב הַסִּיט כָּפוּל. וְכַמָּה רֹחַב הַסִּיט כְּדֵי לִמְתֹּחַ מִן בֹּהֶן שֶׁל יָד עַד הָאֶצְבַּע הָרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁיִּפְתַּח בֵּינֵיהֶן בְּכָל כֹּחוֹ וְהוּא קָרוֹב לִשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי זֶרֶת. הַתּוֹלֵשׁ כָּנָף מִן הָעוֹף הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת גּוֹזֵז. הַטּוֹוֶה אֶת הַצֶּמֶר מִן הַחַי פָּטוּר שֶׁאֵין דֶּרֶךְ גְּזִיזָה בְּכָךְ וְאֵין [ג] דֶּרֶךְ נִפּוּץ בְּכָךְ וְאֵין דֶּרֶךְ טְוִיָּה בְּכָךְ:

מגיד משנה הגוזז את הצמר או שער וכו'. תוספתא הגוזז מן החיה מן הבהמה מן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפול חייב ע''כ. וכמה רוחב הסיט פירוש פשוט. ופרק האורג (שבת ק"ה:) במשנה שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רוחב הסיט כפול והאורג ב' חוטין שיעורו כמלא הסיט. ובגמ' (שם ק"ו) רב יוסף מחוי כפוף ר' חייא בר אמי מחוי פשוט. ורבינו פי' מלא הסיט רוחב שבין גודל לאצבע, ופירוש כפוף שאינו פושט אצבעותיו ככל הצריך אלא כפוף ופירוש פשוט שהוא פושטן. ופסק כן רבינו שאין לחייב אלא בראיה ברורה. והזרת הוא ג' טפחים לפי שהאמה היא בת ו' טפחים ויש בה שתי זרתות במדת הזרת האמור בכתוב ולא המשוער ביד. שהמשוער ביד מלא הסיט יותר הוא משני שלישים במורגש ונמצא שרוחב הסיט כפול הוא ד' טפחים זה דעת רבינו. ורש''י ז''ל פירש סיט שהוא הפסק בין אצבע לאמה כמה שאדם יכול להרחיבן, ע''כ. ובגמרא פירש רב יוסף אחוי האי הסיט כפול דמתניתין כפול ממש בריוח קצר שבין אצבע לאמה משער שתי פעמים. מחוי פשוט שבין גודל לאצבע פעם אחת והוא כפול דמתני' שיש בזה כפלים כאותן שבין אמה לאצבע, עכ''ל: התולש כנף מן העוף ה''ז תולדת וכו'. פ' כלל גדול (שם ע"ד:) התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות ארשב''ל תולש חייב משום גוזז קוטם חייב משום מחתך ממרט חייב משום ממחק, ע''כ: הטווה את הצמר מן החי פטור שאין דרך וכו'. שם אר''י הטוה צמר מעל גבי בהמה בשבת חייב ג' חטאות משום גוזז ומשום מנפץ ומשום טויה רב כהנא אמר אין דרך טויה בכך ואין דרך גזיזה בכך ואין דרך נפוץ בכך עכ''ל:

ח הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו אוֹ שְׂעָרוֹ אוֹ שְׂפָמוֹ אוֹ זְקָנוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת גּוֹזֵז וְחַיָּב. וְהוּא שֶׁיִּטּל בִּכְלִי. אֲבָל אִם נְטָלָן בְּיָדוֹ בֵּין לוֹ בֵּין לְאַחֵר [ד] פָּטוּר. וְכֵן הַחוֹתֵךְ יַבֶּלֶת מִגּוּפוֹ בֵּין בְּיָד בֵּין בִּכְלִי פָּטוּר בֵּין לוֹ בֵּין לְאַחֵר. וּמֻתָּר לַחְתֹּךְ יַבֶּלֶת בַּמִּקְדָּשׁ בְּיָד אֲבָל לֹא בִּכְלִי. וְאִם הָיְתָה יְבֵשָׁה חוֹתְכָהּ אַף בִּכְלִי וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה:

מגיד משנה הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו הרי זה וכו'. משנה פרק המצניע (דף צ"ד:) הנוטל צפרניו זו בזו או בשניו וכן שערו וכן זקנו וכן שפמו וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת ר''א מחייב חטאת וחכמים אוסרים משום שבות ובגמ' מחלוקת ביד אבל בכלי ד''ה חייב: וכן החותך יבלת מגופו וכו'. הכלי שכתב רבינו הוא מתמיה אצלי כי לפי הסוגיא שבסוף עירובין (דף ק"ג) נראה בביאור שהיבלת הלחה החותכה בכלי הרי הוא כחותך צפרניו בכלי שהוא חייב וזה נ''ל כמוכרח שם ודברי רבינו צל''ע: ומותר לחתך יבלת במקדש ביד אבל לא וכו'. במשנה שם חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ואם בכלי כאן וכאן אסור. ובגמרא הקשו ממה ששנינו גבי קרבן פסח חתיכת יבלת אינה דוחה את השבת. ותירצו חד אמר הא והא בלחה הא ביד הא בכלי וחד אמר הא והא ביד הא בלחה והא ביבשה. ושאלו למאן דאמר הא ביד הא בכלי מאי טעמא לא אמר הא בלחה והא ביבשה. והשיבו יבשה אפילו בכלי נמי שריא פרוכי מפרכא. ופסק רבינו כמ''ד הא והא בלחה הא ביד הא בכלי ויבשה אפילו בכלי שרי:

ט הַנּוֹטֵל שְׂעָרוֹ בִּכְלִי כַּמָּה יִטּל וְיִהְיֶה חַיָּב. שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְאִם לִקֵּט לְבָנוֹת מִתּוֹךְ שְׁחוֹרוֹת אֲפִלּוּ אַחַת חַיָּב. צִפֹּרֶן שֶׁפֵּרְשָׁה רֻבָּהּ וְצִיצִין שֶׁל עוֹר שֶׁפֵּרְשׁוּ רֻבָּן אִם פֵּרְשׁוּ [ה] כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְצַעֲרוֹת אוֹתוֹ מֻתָּר לִטּל אוֹתָן בְּיָדוֹ אֲבָל לֹא בִּכְלִי. וְאִם נְטָלָן בִּכְלִי פָּטוּר. וְאִם אֵינָן מְצַעֲרוֹת אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בַּיָּד אָסוּר. וְאִם לֹא פֵּרְשׁוּ רֻבָּן אֲפִלּוּ מְצַעֲרוֹת אוֹתוֹ אָסוּר לְנָטְלָן בְּיָדוֹ וְאִם נְטָלָן בִּכְלִי חַיָּב:

מגיד משנה הנוטל שערו בכלי וכו'. פ' המצניע (שבת צ"ד:) הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג שתים רבי אליעזר אומר אחת ומודים חכמים לר' אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב ודבר זה אף בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה: צפורן שפירשה רובה וכו'. (שם) תניא רשב''א אומר צפורן שפרשה רובה וציצין שפירשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת. אמר ר' יהודה הלכה כרשב''א אמר ר' יוחנן והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו:

כסף משנה צפורן שפירשה רובה וכו'. נוסחא משובשת נזדמנה להרמ''ך בדברי רבינו ולפיכך תמה עליו ונוסחת ספרים דידן בספרי רבינו מכוונת:

י הַמְלַבֵּן אֶת הַצֶּמֶר אוֹ אֶת הַפִּשְׁתָּן אוֹ אֶת הַשָּׁנִי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִמַּה שֶּׁדַּרְכָּן לְהִתְלַבֵּן חַיָּב. וְכַמָּה שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט אֶחָד אָרְכּוֹ כִּמְלֹא רֹחַב הַסִּיט כָּפוּל שֶׁהוּא אֹרֶךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים:

מגיד משנה המלבן את הצמר וכו'. במשנה פרק האורג שעור המלבן כתבתיה בפרק זה:

לחם משנה אורך ארבעה טפחים. דעתו לומר קרוב לד''ט שהרי למעלה כתב קרוב לשני שלישי זרת:

יא הַמְכַבֵּס בְּגָדִים הֲרֵי הוּא תּוֹלֶדֶת מְלַבֵּן וְחַיָּב. והַסּוֹחֵט אֶת הַבֶּגֶד עַד שֶׁיּוֹצִיא הַמַּיִם שֶׁבּוֹ הֲרֵי זֶה [ו] מְכַבֵּס וְחַיָּב. שֶׁהַסְּחִיטָה מִצָּרְכֵי כִּבּוּס הִיא כְּמוֹ שֶׁהַהֲגָסָה מִצָּרְכֵי הַבִּשּׁוּל. וְאֵין סְחִיטָה בְּשֵׂעָר [ז] וְהוּא הַדִּין לְעוֹר שֶׁאֵין חַיָּבִין עַל סְחִיטָתוֹ:

מגיד משנה המכבס בגדים הרי זה תולדת מלבן וחייב וכו'. זה מוזכר בהרבה מקומות. ופירש רבינו שהוא תולדת מלבן ופשוט הוא: הסוחט את הבגד וכו'. בהרבה מקומות דלמא אתי לידי סחיטה ופירשו קצת המפרשים ז''ל שהסחיטה בבגד יש בה שני פנים האחד כשהיא ממים שהבגד בסחיטה זו מתלבן וזו היא תולדת המלבן והשני כשהיא משאר משקין כגון יין ושמן שאין הבגד מתלבן בהן ואסורה מפני תולדת הדש לפי שהוא מפרק ומוציא המשקין המובלעין וזו אינה אסורה אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכין לאבוד. ולזה נראה שנוטה דעת הרשב''א ז''ל אבל הרמב''ן ז''ל כתב סוף פ' שמונה שרצים כך ראוי לומר בכל סוחט פירות תולדת מפרק בצריך למשקים ושיעורן כגרוגרת ואין דישה אלא בגידולי קרקע כלומר בפירות וכיוצא בהן. והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן והוא נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין כדאמרינן התם לאכלה ולא למשרה ולא לכביסה והוא שמתכבס הבגד בכך מעט ושיעורו כמלא רוחב הסיט כפול בחוטין ובארוג ג' על ג' כשיעורן להוצאה וכענין הזה כתב הרב משה הספרדי ז''ל. ושנינו בתוספתא המכבס והסוחט מלאכה אחת ר' ישמעאל בנו של ר''י בן ברוקה אומר צבעים שבירושלים קבעו סחיטה מלאכה בפני עצמה עכ''ל וכן דעת רבינו וכמ''ש: ואין סחיטה בשער וכו'. פרק מפנין (שבת קכ"ח) רבה ור''י דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשער ע''כ, ומיהו איסורא איכא:

כסף משנה המכבס בגדים הרי הוא תולדת וכו' והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו וכו'. כתב ה''ה פירשו קצת המפרשים שהסחיטה בבגד יש בה שני פנים וכו'. אבל הרמב''ן כתב ספ''ח שרצים כך ראוי לומר בכל סוחט פירות תולדת מפרק וכו'. ואיני יורד לעומק דעת הרמב''ן במאי דמרכיב בגד אתרי ריכשי אצובע ואמלבן. ומ''מ במ''ש שכן דעת רבינו לענין דסוחט הוי משום מלבן פשוט הוא בדברי רבינו אבל מ''ש דביין נמי שייך כיבוס לכאורה משמע מדברי רבינו בהפך דבמים דוקא חייב אלא שבפרק כ''ב כתב הסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהם בפי האשישה וכיוצא בהם לסתמה שמא יבא לידי סחיטה ומדלא פירש דבאשישה מליאה מים דוקא מיירי אפשר לומר דבשאר משקים נמי חייב דסתם אשישה שאר משקין יש בה וא''כ צ''ל שמ''ש כאן עד שיוציא המים שבו לאו דוקא מים:

לחם משנה והסוחט את הבגד וכו'. כתב ה''ה והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן וכו'. צ''ל שמ''ש תולדת צובע הוא מפני שהמלבן הוא כמין צובע אבל אינו אלא תולדת מלבן, ומה שהכריח מן התוספתא שאמרה המכבס והסוחט מלאכה אחת היא משום דחילק בין מים ליין ושמן וכו'. ומ''ש ה''ה וכן דעת רבינו הוא משום דלא חילק:

יב הַמְנַפֵּץ אֶת הַצֶּמֶר אוֹ אֶת הַפִּשְׁתָּן אוֹ אֶת הַשָּׁנִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן חַיָּב. וְכַמָּה שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט אֶחָד אָרְכּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים. וְהַמְנַפֵּץ אֶת הַגִּידִים עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ כְּצֶמֶר כְּדֵי לִטְווֹת אוֹתָן הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְנַפֵּץ וְחַיָּב:

מגיד משנה המנפץ את הצמר וכו'. משנה פ' האורג (שם ק"ה:) נזכר בפרק זה: והמנפץ את הגידים וכו'. ירושלמי:

יג הַצּוֹבֵעַ חוּט שֶׁאָרְכּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט כָּזֶה חַיָּב. וְאֵין הַצּוֹבֵעַ חַיָּב עַד שֶׁיְּהֵא צֶבַע הַמִּתְקַיֵּם. אֲבָל צֶבַע שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם כְּלָל כְּגוֹן שֶׁהֶעֱבִיר סָרָק אוֹ שָׁשַׁר עַל גַּבֵּי בַּרְזֶל אוֹ נְחשֶׁת וּצְבָעוֹ פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי אַתָּה מַעֲבִירוֹ לִשְׁעָתוֹ וְאֵינוֹ צוֹבֵעַ כְּלוּם. וְכָל שֶׁאֵין מְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּמֶת בְּשַׁבָּת פָּטוּר:

מגיד משנה הצובע חוט שארכו וכו'. משנה פרק האורג נזכרה בפרק זה: ואין הצובע וכו'. זה נלמד מדין הכותב שאינו אלא בדבר המתקיים כמבואר פרק י''א ובמשנה פ' הבונה (שם ק"ב:) זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב, ע''כ:

יד הָעוֹשֶׂה עֵין הַצֶּבַע הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת צוֹבֵעַ וְחַיָּב. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנָּתַן קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ מֵי עַפְּצָא שֶׁנַּעֲשָׂה הַכּל שָׁחוֹר. אוֹ שֶׁנָּתַן אִיסְטִיס לְתוֹךְ מֵי כַּרְכֹּם שֶׁנַּעֲשָׂה הַכּל יָרֹק. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכַמָּה שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לִצְבֹּעַ בּוֹ חוּט שֶׁאָרְכּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים:

מגיד משנה העושה עין וכו'. נראה שרבינו ז''ל מפרש מ''ש בפרק קמא (שם י"ח) מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתו להתחייב משום צובע. ויש לפרש כל הסוגיא בדרך זו שמה שאינו בר גיבול נגמרה בו מלאכת הצביעה. ומה שהוא בר גיבול דעתו על הלישה ואין בו צביעה וזה דוחק וצ''ע. ובהשגות א''א בשול סמנין דגמרינן מיניה מבשל תיפוק לי משום צובע המים ואני לא הייתי סבור שיתחייב משום צובע עד שיצבע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע אבל צביעת מים שאינה לצורך לא ושריית דיו וסמנין משום לש באו לה ולא משום צבע המים כמו שריית הכרשינין וכעין מים וקמח או מים ועפר, עכ''ל. ודברי רבינו נכונים בעיקר דינו. ואי משום מבשל סמנין שהקשה הראב''ד ז''ל תיפוק לי משום צובע אה''נ וחייב שתים אבל אנן ילפינן שהבשול מלאכה וחייבין עליה:

טו הַטּוֹוֶה אֹרֶךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים מִכָּל דָּבָר הַנִּטְוֶה חַיָּב. אֶחָד הַטּוֹוֶה אֶת הַצֶּמֶר אוֹ אֶת הַפִּשְׁתָּן אוֹ אֶת הַנּוֹצָה אוֹ אֶת הַשֵּׂעָר אוֹ אֶת הַגִּידִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. * הָעוֹשֶׂה אֶת הַלֶּבֶד הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת טוֹוֶה וְחַיָּב. וְהוּא שֶׁיְּלַבֵּד דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט אֹרֶךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים בְּעֹבִי בֵּינוֹנִי:

ההראב"ד העושה את הלבד וכו'. א''א איני מכיר טויה בעשית הלבדין לפי שהוא לוקח צמר מלובן ומנופץ ושוטחו על גבי בגד ונותן מוך על מוך עד שנעשה עבה ומטפיחו במים וכורכו עם הבגד ומהדקו עד שמתחבר ומתקשה ונעשה הלבד, ואם זה החבור קורא לו טויה איני יודע. ונראה יותר שהוא כמגבן שהוא תולדת בונה ושיעורו איני יודע ואולי ברוחב ובאורך כאותן קליעות שעושות בנות העניים על מצחיהם, עכ''ל:

מגיד משנה הטווה אורך וכו'. משנה פרק האורג (שם דף ק"ה:) נזכרה בפרק זה: העושה את הלבד וכו'. ירושלמי:

טז הָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָּתֵּי נִירִין חַיָּב. הָעוֹשֶׂה נָפָה אוֹ כְּבָרָה אוֹ סַל אוֹ סְבָכָה אוֹ שֶׁסָּרַג מִטָּה בַּחֲבָלִים הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת עוֹשֶׂה נִירִין וּמִשֶּׁיַּעֲשֶׂה שְׁנֵי בָּתִּים בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָּתֵּי נִירִין בְּדָבָר שֶׁעוֹשִׂין אוֹתוֹ בָּתִּים בָּתִּים כְּגוֹן אֵלּוּ חַיָּב:

מגיד משנה העושה שני וכו'. משנה פרק האורג (שם דף ק"ה:) העושה שני בתי נירין בנירין ובקירוס בנפה ובכברה בסל חייב. ופירש''י ז''ל שני בתי נירין שנתן שני חוטין של שתי בנירה אחת שקורין ליצ''א, עכ''ל:

לחם משנה העושה שני בתי נירין חייב וכו'. נראים דברי רבינו שהבתים עושה וכן צריך לפרש פירוש בית שכתב שני חוטים בבית ניר וכו' כלומר שני בתי נירין שבכל בית ניר מהם הוא ראוי לתת שני חוטים אבל הוא לא עשה אלא הבתים. וכן נראה מדברי הרב המגיד שהסכים פי' רש''י עם רבינו. ובמה שכתב רבינו בענין השובט הביא הרב המגיד פירושים על דברי רבינו. ולכאורה נראה שהם חלוקים וכן במסך הביא פי' רש''י שנקרא אורדי''ר ורבינו כתב שהוא מתיחת חוטים אם לא שנאמר שענין מתיחת החוטים נקרא בלשונם אורדי''ר. וכן הביא פירוש רש''י בענין המדקדק ורבינו פירש מדקדק בענין אחר וכל זה בא שלא בדקדוק שלא היה ראוי לכותבם אחר שנראה שהם חלוקים:

יז דֶּרֶךְ הָאוֹרְגִין שֶׁמּוֹתְחִין הַחוּטִין תְּחִלָּה בְּאֹרֶךְ הַיְרִיעָה וּבְרָחְבָּהּ וּשְׁנַיִם אוֹחֲזִין זֶה מִכָּאן וְזֶה מִכָּאן וְאֶחָד שׁוֹבֵט בְּשֵׁבֶט עַל הַחוּטִין וּמְתַקֵּן אוֹתָן זֶה בְּצַד זֶה עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה כֻּלָּהּ שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב. וּמְתִיחַת הַחוּטִין כְּדֶרֶךְ הָאוֹרְגִין הִיא הַנְסָכַת הַמַּסֶּכֶת וְזֶה הַמּוֹתֵחַ נִקְרָא מֵסֵךְ. וּכְשֶׁכּוֹפְלִין אוֹתָהּ וּמַתְחִיל לְהַכְנִיס הַשְּׁתִי בָּעֵרֶב נִקְרָא אוֹרֵג:

מגיד משנה דרך האורגים שמותחין וכו'. פרק כלל גדול (שם ע"ג וע"ה:) במשנה המיסך ובגמ' ר''י מוסיף את השובט והמדקדק אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג. ופירש רש''י ז''ל מיסך אורדי''ר בלעז. ובגמרא השובט משוה השתי בכרכר, מדקדק כשמותח חוט הערב ומכה בכרכר עליו במקומות מקומות לישבן שלא יהא מתוח יותר מדאי שהמתיחה מעכבתו מהתחבר יפה על האריגה, עכ''ל. וכל אלו שיעור אחד להם:

יח הַמֵּסֵךְ חַיָּב וְהִיא מְלָאכָה מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת. וְהַשּׁוֹבֵט עַל הַחוּטִין עַד שֶׁיִּפָּרְקוּ וִיתַקְּנֵם הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מֵסֵךְ. וְכַמָּה שִׁעוּרוֹ מִשֶּׁיְּתַקֵּן רֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת. וְכֵן הָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין בְּרֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת חַיָּב. בֵּין שֶׁאֲרָגָן בַּתְּחִלָּה בֵּין שֶׁהָיָה מִקְצָת הַבֶּגֶד אָרוּג וְאָרַג עַל הָאָרוּג שִׁעוּרוֹ שְׁנֵי חוּטִין. וְאִם אָרַג חוּט אֶחָד וְהִשְׁלִים בּוֹ הַבֶּגֶד חַיָּב. אָרַג בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה שְׁנֵי חוּטִין בְּרֹחַב שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי נִירִין חַיָּב. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאוֹרֵג צִלְצוּל קָטָן בְּרֹחַב שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי נִירִין:

מגיד משנה וכן האורג שני חוטין וכו'. משנה פרק האורג (שם ק"ה:) והאורג שני חוטין שיעורן כמלא הסיט. ופירש רבינו ז''ל שתי אצבעות מפני שלא אמרו כמלא רחב הסיט אלא כמלא הסיט ואין נראה כן מדברי רש''י ז''ל כמו שאכתוב למטה. ועוד שם במשנה וחכ''א בין בתחלה בין בסוף שיעורו שני חוטין ע''כ: ואם ארג חוט אחד וכו'. ברייתא פרק הבונה (שם קד:) ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב והעמידה רב אשי אפילו כחכמים ולהשלים שאני: ארג בשפת היריעה וכו'. ברייתא פ' האורג (שם ק"ה) ובשפה שני חוטין וכו' כלשון רבינו. ופי' רש''י ז''ל יש שאורגים סביב [הבגד] השפה באורך הבגד כולו מין אחר של (ערב) [שתי] ורוחב ברוחב הבגד כשיעור ג' בתי נירין והאורג שני חוטין חייב הא למה זה דומה כלומר להכי מיחייב באריגה כי האי ולא אמרינן כמלא רוחב הסיט כדמשערינן במתני' באורג באמצע הבגד זה דומה לאורג צלצול קטן חגורה קצרה שאינו רחב יותר מג' בתי נירין, עכ''ל:

יט הַמְדַקְדֵּק אֶת הַחוּטִין וּמַפְרִידָן בְּעֵת הָאֲרִיגָה הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת אוֹרֵג. וְכֵן הַקּוֹלֵעַ אֶת הַנִּימִין הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת אוֹרֵג וְשִׁעוּרוֹ מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה קְלִיעָה בְּאֹרֶךְ שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת:

כ * הַבּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין חַיָּב. וּבוֹצֵעַ הוּא הַמַּפְרִישׁ אֶת הָאָרוּג. בֵּין שֶׁהוֹצִיא הָעֵרֶב מִן הַשְּׁתִי אוֹ שֶׁהֶעֱבִיר הַשְּׁתִי מֵעַל הָעֵרֶב הֲרֵי זֶה בּוֹצֵעַ וְחַיָּב. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא מְקַלְקֵל אֶלָּא יִתְכַּוֵּן לְתַקֵּן כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין אֵלּוּ שֶׁמְּאַחִין אֶת הַבְּגָדִים הַקַּלִּים בְּיוֹתֵר שֶׁבּוֹצְעִין וְאַחַר כָּךְ מְאַחִין וְחוֹזְרִין וְאוֹרְגִין חוּטִין שֶׁבָּצְעוּ עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ שְׁנֵי הַבְּגָדִים אוֹ שְׁנֵי הַקְּרָעִים אֶחָד. וְהַסּוֹתֵר אֶת הַקְּלִיעָה לְתַקֵּן הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת בּוֹצֵעַ וְשִׁעוּרוֹ כְּשִׁעוּר הַבּוֹצֵעַ:

ההראב"ד הבוצע וכו' עד הקרעים. כתב הראב''ד ז''ל זה הפירוש נוטה לקורע ע''מ לתפור וכבר הוא שנוי במשנה ואנו מקובלים בוצע כמו פוצע והוא לשון חתוך שחותך ב' חוטין שאחר שהשלים אריגתו חותך את הארוג מן המשויר שבמסכת ואפילו לא חתך ממנו אלא שני חוטין חייב בחתיכה זו, עכ''ל:

מגיד משנה (יט-כ) המדקדק את החוטין ומפרידן בעת האריגה ה''ז תולדת אורג. ברייתא פרק כלל גדול (שם דף ע"ה:) זכרתיה למעלה: וכן הקולע וכו'. . הבוצע שני חוטין וכו'. במשנה פרק כלל גדול (שם דף ע"ג) והבוצע שני חוטין. ופירש''י ז''ל מנתק לצורך וזה כדברי רבינו. ובהשגות א''א זה הפירוש נוטה וכו' חייב בחתיכה זו, עכ''ל. ואני אומר שפירושו נוטה ודומה למכה בפטיש שהוא גמר מלאכה וכבר שנוי במשנה. ומה שאמר שפירוש רבינו נוטה לקורע על מנת לתפור י''ל שאין דומה קורע החוטין עצמן וחותך אחת לשנים לזה שאינו חותכן אלא מפריד הארוג:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן