הלכות שבת - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבת - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

א אָסוּר לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת לָנוּ [א] מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל הַשַּׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ מִקֹּדֶם [ב] הַשַּׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאוֹתָהּ מְלָאכָה אֶלָּא לְאַחַר הַשַּׁבָּת. וְדָבָר זֶה אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶן וְיָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן:

מגיד משנה אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה וכו'. מבואר בכמה מקומות. ומ''ש ואע''פ שאמר לו מקודם השבת הוא מוסכם וראיה מדין האגרת שיתבאר בפרק זה. והמפרשים ז''ל הוכיחו כן ממקום אחר: ומה שכתב אף על פי שאינו צריך וכו'. גם זה פשוט ומוסכם ויתבאר מהדינים שיבואו בפרק זה:

ב נָכְרִי שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה מֵעַצְמוֹ בְּשַׁבָּת אִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל עָשָׂה [ג] אוֹתָהּ אָסוּר לֵהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁתֵּעָשֶׂה. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא הַדָּבָר בְּפַרְהֶסְיָא עַד שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ רַבִּים שֶׁדָּבָר זֶה בִּשְׁבִיל פְּלוֹנִי הוּא נַעֲשָׂה בְּשַׁבָּת. וְאִם בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ בִּלְבַד עָשָׂה מֻתָּר [ד] לֵהָנוֹת בָּהּ בְּשַׁבָּת:

מגיד משנה נכרי שעשה מלאכה מעצמו וכו'. זה מבואר במשנה פרק כל כתבי (שבת דף קכ"ב) כמו שיתבאר. ודע שבו ביום אסור לכל בכל דבר שיש במינו במחובר וכן מוכחת הסוגיא שבפ' אין צדין (ביצה כ"ד:) אבל לערב נחלקו המפרשים ז''ל אם צריך לישראל אחר להמתין בכדי שיעשו ודבריהם וראיותיהם ארוכים ופשט מימרא שבפרק אין צדין שאומרת ולערב כדי שיעשו מורה כדברי רבינו שאפילו אחר צריך להמתין בכדי שיעשו. ומ''ש והוא שלא יהא הדבר הזה מפורסם וכו', למד מדין הקבר שיתבאר בפרק זה:

ג כֵּיצַד. נָכְרִי שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אָסוּר. עָשָׂה נָכְרִי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ מִן הַסְּפִינָה יֵרֵד אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אָסוּר. מִלֵּא מַיִם לְהַשְׁקוֹת בְּהֶמְתּוֹ מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל [ה] וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אָסוּר. לִקֵּט עֲשָׂבִים לְהַאֲכִיל לִבְהֶמְתּוֹ מַנִּיחַ יִשְׂרָאֵל בְּהֶמְתּוֹ לֶאֱכל מֵהֶן. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא אוֹתוֹ הַנָּכְרִי מַכִּיר לְאוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּמְלַאכְתּוֹ בִּשְׁבִילוֹ וְנִמְצָא עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְכֵן [ו] כָּל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְהַרְבּוֹת בּוֹ לֹא יֵהָנֶה בּוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן אֵינוֹ [ז] מַכִּירוֹ:

מגיד משנה כיצד נכרי שהדליק את הנר וכו'. משנה כלשונה פרק כל כתבי (שבת קכ"ב): עשה נכרי כבש לירד בו וכו'. שם במשנה כלשונו: מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. שם ואמרו קצת מפרשים ז''ל אפילו כשמילא בשביל ישראל אינו אסור אלא לבהמת ישראל שלא היה לה באפשר לירד אבל לשתות מהם ישראל מותר שלא ההנהו בדבר שאם רצה היה מטפס ויורד לבור מטפס ועולה ע''כ דבריהם ז''ל, ודין ליקט העשבים קשה להם שהרי הבהמה עצמה היתה יכולה לאכול מהם במחובר ודחקו לתרץ כגון שיש נהר מפסיק. ואין זה עיקר אלא ודאי אפילו לשתות מהם ישראל אסור וזה דעת רבינו: ליקט עשבים וכו'. ברייתא שם נכרי שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. מלא מים וכו' בד''א בשאינו מכירו אבל מכירו אסור והקשו שם ממעשה דר''ג והזקנים שהיו באין בספינה ועשה נכרי כבש לירד בו וירד אחריו ר''ג וזקנים ואמרו והא ר''ג מכירו הוה ותירץ אמר אביי שלא בפניו הוה רבא אמר אפילו תימא בפניו נר לאחד נר למאה והלכה כרבא. ובודאי אפילו במכירו כל שלא בפניו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו הוא מותר וכאביי וכ''כ ז''ל וגם זה אפשר שהוא נכלל בדברי רבינו שכל שאין לחוש שמא יעשה בשביל ישראל מותר. ומכל מקום בהלכות לא הביאו הא דאביי ואפשר שדעתם ז''ל דרבא לא מודה לאביי אלא תולה הכל במכירו וחילק בין דבר שיש בו כדי להרבות לדבר שאין בו. ודע שמהדינין הנזכרים יש ללמוד שפת שאפה נכרי בשביל עצמו או בשביל נכרי אחר מותר לישראל אלא א''כ מכירו ויודע שצריך לו שיש לחוש שמא ירבה בשבילו. וכ''כ הרמב''ן ז''ל פירות שתלשן לצורך עצמו אסורין משום מוקצה ודברים התלושים שאפאן ובשלן מותרין והוא שראויין מתחלתן לכוס הא לאו הכי מוקצין הן ואסורין למי שיש לו מוקצה בהך ע''כ. וכ''כ הרשב''א ז''ל והוסיף לאסור אף הנולד כגון משקין הבאין ע''י סחיטת נכרי. ועשבים שהתירו לתת לבהמה אינו לתת לה בידים אלא לעמוד בפניה כדי שתלך שם ותאכל כדאיתא בגמרא. וכך יתבאר פרק כ''א שאסור להעמיד ממש בהמתו על המוקצה:

כסף משנה ליקט עשבים להאכיל לבהמתו וכו'. רבינו והרי''ף והרא''ש לא כתבו אלא דברי רבא לבד וכתב ה''ה אפילו במכירו כל שלא בפניו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו מותר וכאביי וכו'. נראה מדבריו ומדברי הר''ן שהם סוברים דרבא מודה לאביי דשלא בפניו ודאי שרי דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו אלא שבא לומר דאפילו בפניו נמי שרי אם הוא מידי דליכא לאפושי ביה בשביל ישראל וכך הם דברי הרמ''ך ותמה על דברי רבינו והרי''ף וכתב עוד הרב המגיד שאפילו במכירו אינו אסור אלא א''כ הנכרי יודע שישראל צריך לאותו דבר ומשמע דאפילו בפניו נמי שרי וכן בדין לפי שיטתו דבעינן מכירו ובפניו ודאי שאם אינו יודע שישראל צריך לאותו דבר ליכא למיחש למידי. ולא נהירא דאם איתא דהרי''ף ורבינו הוו סברי הכי לא היו משמיטים דברי אביי אלא ודאי שהם מפרשים דרבא פליג על אביי ואסר אפילו שלא בפניו שמאחר שמכירו אפילו שלא בפניו איכא למיחש שמא ירבה בשבילו וכ''נ שהוא דעת התוספות: כתב הרמ''ך נכרי שעשה מלאכה וכו'. צריך לפרש מ''ט אסור לישראל אחר ואם מבשל בשוגג מותר לישראל אחר כ''ש זה ור''ת והראב''ד וכל הפוסקים אומרים דמותר לישראל אחר עכ''ל. ודברי הרמ''ך תמוהים שהרי דברי רבינו מבוארים במשנה וגמרא ומה שהוא פשוט אצלו דמבשל בשוגג מותר לישראל אחר איני יודע מנין לו ואפילו לפי דבריו לא דמו דבישראל ליכא למיגזר שפעם אחרת יבשל בשביל ישראל אחר משא''כ בנכרי, וצ''ל שכל דברי הרמ''ך אינם אלא לענין המתנה בכדי שיעשו ועכ''ז קשה מה שהקשיתי עליו שיש לחלק בין מבשל בשוגג לנכרי שעשה מלאכה:

לחם משנה ליקט עשבים להאכיל לבהמתו וכו'. כתב ה''ה וגם זה אפשר שהוא נכלל בדברי רבינו וכו', ובאמת אין לשונו משמע כן שכתב והוא שלא יהא אותו הנכרי מכיר לאותו ישראל והיה לו להשמיענו כל שאינו לפניו אפי' מכירו. עוד כתב ועשבים שהתירו לתת לבהמה אינו לתת לה בידים אלא לעמוד בפניה וכו' וא''ת בפ''ב בבבא המתחלת אבל השוחט וכו' כתב הוא ז''ל לדעת רבינו דאין מוקצה אלא מחמת איסור ודחאו בידים כמו הדליק נר דהוי דחאה בידים ומוקצה של עשבים אין כאן דחאה בידים כלל. וי''ל דהרי תירצו התוס' בגמרא דהך מוקצה דמחובר אפי' ר''ש מודה ע''ש בפ' כל כתבי (ד' קכ"ב):

ד אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ לְהַרְבּוֹת וּלְמַעֵט כְּגוֹן נֵר וְכֶבֶשׁ הוֹאִיל וְעָשָׂה בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ נֶהֱנֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַכִּירוֹ. נֵר הַדָּלוּק בִּמְסִבָּה בְּשַׁבָּת. אִם רֹב יִשְׂרָאֵל אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ שֶׁהַמַּדְלִיק עַל דַּעַת הָרֹב מַדְלִיק. וְאִם רֹב נָכְרִים מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה אָסוּר. נָפְלָה דְּלֵקָה בְּשַׁבָּת וּבָא נָכְרִי לְכַבּוֹת אֵין אוֹמְרִין לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה [ח] מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה נר הדלוק במסיבה וכו'. ברייתא שם. ויש מי שכתב שאם עשאו לצורך עצמו בידוע אפילו היו שם כמה ישראלים מותר דלעולם עיקר דעתו אינו אלא לעצמו וצ''ע: נפלה דליקה בשבת וכו'. במשנה (דף קכ"א) נכרי שבא לכבות וכו', וכלשון רבינו: וממ''ש וכן כל כיוצא בזה יראה שדעתו כדעת התוס' שהתירו בנכרי המלקט עשבים ומאכיל לבהמתו של ישראל שאין הישראל חייב למנעו. והביאו ראיה ממשנה זו, אבל במערים אסור:

כסף משנה נפלה דליקה בשבת וכו'. כתב הרמ''ך למה הניח הא דא''ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד וה''ל לכתוב נמי דקטן שבא לכבות אין שומעין לו וצ''ע למה הניח הכל עכ''ל. ואני אומר שדבריו מורים על מיעוט השגחתו בדברי רבינו שהרי בפי''ב כתב הכל:

לחם משנה נר הדלוק וכו'. כתב ה''ה ויש מי שכתב וכו' ואחרי כן שדין זה צ''ע וטעמו הוא מפני שדין זה אינו מוכרח בגמרא בהלכות שבת (דף קכ"ב) דאפשר דמעשה דר''ג וזקנים היו מחצה נכרים בספינה ומחצה ישראל ומפני כן כשעשה הנכרי הכבש ירדו בו הזקנים אבל אם היו כלם ישראלים לא. ומ''ש שם בגמרא התם כי מחממי אדעתא דרובא מחממי לאו למימרא דאם ידענו שנכרי הדליק לעצמו דשרי דליכא למימר אדעתא דרובא אלא ר''ל שאפי' שידענו שהדליק בשביל עצמו אסור כיון שיש רוב ישראל אבל במחצה על מחצה מותר אם יש הוכחה שהדליק בשביל עצמו וכן מעשה דשמואל דהביאו שם בגמרא בההוא נכרי דאדליק שרגא וגו' היו מחצה על מחצה ישראל כמ''ש שם התוס' ועכ''ז אין הכרח לדין זה ומפני כן כתב הרב ז''ל וצ''ע: שהמדליק על דעת הרוב מדליק. מכאן קשה לדברי הג''ה שכתב מותר לומר לנכרי או לשפחה מדוע לא עשית כן בשבת שעבר אע''פ שע''י כך יעשה לשבת הבאה דהא מכאן משמע דאפי' שיעשה הנכרי מעצמו כשהרוב ישראל אסור כ''ש כשהדליקה השפחה בבית שיש שם ישראל שאסור וצ''ע:

ה מֵת שֶׁעָשׂוּ לוֹ נָכְרִים אָרוֹן וְחָפְרוּ לוֹ קֶבֶר בְּשַׁבָּת אוֹ הֵבִיאוּ לוֹ חֲלִילִין לִסְפֹּד בָּהֶן. אִם בְּצִנְעָה יַמְתִּין בִּכְדֵי [ט] שֶׁיֵּעָשׂוּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיִקָּבֵר בּוֹ. וְאִם הָיָה הַקֶּבֶר בִּסְרַטְיָא גְּדוֹלָה וְהָאָרוֹן עַל גַּבָּיו וְכָל הָעוֹבְרִין וְהַשָּׁבִין אוֹמְרִים שֶׁזֶּה שֶׁהַנָּכְרִים עוֹשִׂין עַכְשָׁו בְּשַׁבָּת לִפְלוֹנִי הוּא. הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּבֵר בּוֹ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל עוֹלָמִית. מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּפַרְהֶסְיָא. וּמֻתָּר לִקְבֹּר בּוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְהוּא שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה מת שעשו לו נכרים תכריכין וארון וכו'. פ' שואל במשנה (דף קנ"א). עשו לו ארון חפרו לו את הקבר יקבר בו ישראל ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית. ובגמרא הקשו אמאי אסור לעולם לימא בכדי שיעשו אמר עולא בעומד בסרטיא. פי' שהוא מקום פרהסיא. והקשו הא תינח קבר ארון מאי איכא למימר. א''ר אבהו במוטל על קברו. והנה התבאר בכאן כל מה שהזכיר רבינו חוץ ממ''ש ומותר לקבור בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשה שלמד מן התוספתא שאמרו עשו לו ארון וחפרו לו את הקבר לא יקבר בו אותו ישראל ולישראל אחר מותר ומפרש רבינו לאותו ישראל אסור לעולם ושנעשה בפרהסיא לישראל אחר מותר. ודוקא בכדי שיעשו וזה כפי שטתו שכתבתי למעלה. ואחרים פירשוה בשלא נעשה בפרהסיא ולאותו ישראל אסור לאלתר עד כדי שיעשו ולישראל אחר מותר למוצאי שבת לאלתר ואפילו בו ביום אם היה אפשר. ולדבריהם נכרי שהדליק את הנר בשבת בשביל ישראל מותר לישראל אחר להשתמש לאורו. ואין זה פשט המשניות. אבל אם צריך לערב ישראל אחר כדי שיעשו זה צריך הכרע. ובהשגות א''א לא הכל מודים לו שיהא ישראל אחר צריך להמתין בכדי שיעשו ולפי הטעם שהוא מפרש לפנים בהמתנה זו דומה שאין ישראל אחר צריך להמתין, ע''כ. ומ''ש רבינו בטעם המתנה זה מוסכם הוא מרוב המפרשים ז''ל ואעפ''כ צריך אפילו לישראל אחר להמתין שלא חלקו בדבר שנעשית בו מלאכה גמורה בשביל ישראל וכן דעת רש''י ז''ל וכ''כ הרמב''ן ז''ל בתורת האדם שלו:

כסף משנה מת שעשו לו נכרים ארון וכו'. וכתב הראב''ד לא הכל מודים לו שיהא ישראל צריך להמתין וכו'. טעמו לומר שרבינו כתב דטעמא שצריך להמתין בכדי שיעשו שא''ת יהא מותר מיד שמא יאמר לנכרי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד. וטוען הראב''ד דהכא כיון שאסור לאותו ישראל שנעשה בשבילו תו ליכא למיגזר מידי:

ו נָכְרִי שֶׁהֵבִיא חֲלִילִין בְּשַׁבָּת לְמֵת אַף עַל פִּי שֶׁהֱבִיאָן מִצַּד הַחוֹמָה יַמְתִּין לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּכְדֵי שֶׁיָּבוֹא מִמָּקוֹם קָרוֹב וְאַחַר כָּךְ יִסְפְּדוּ בָּהֶן. שֶׁמָּא בַּלַּיְלָה הֱבִיאוּם מִמָּקוֹם אַחֵר עַד הַחוֹמָה וּבַבֹּקֶר נִכְנְסוּ בָּהֶן. וְאִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁמִּמָּקוֹם פְּלוֹנִי הֱבִיאוּם בְּשַׁבָּת יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם [י] אַחַר הַשַּׁבָּת. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא הַדָּבָר בִּסְרַטְיָא גְּדוֹלָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:

מגיד משנה נכרי שהביא חלילין בשבת וכו'. במשנה (שם דף קנ"א) נכרי שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אא''כ באו ממקום קרוב ובגמרא מאי ממקום קרוב אמר רב מקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. ואמרינן התם דדייק מתניתין דמסכת מכשירין כותיה דשמואל וזה פי' רבינו ז''ל לא יספוד בהן ישראל לאלתר אא''כ באו ממקום קרוב. ושאלו בגמרא מאי ממקום קרוב כלומר מה היא כונת המשנה ופירש רב שכונתה לא יספוד בהן לאלתר אא''כ ראה אותן באין ממקום קרוב שא''א שלא יהא בשעת הספד שיעור שיבאו משם שאין ההספד ממש בשעה שחשיכה ואם באו ממקום קרוב מסתמא יש בו שיעור. וזה הוא שאמר ממש כלומר כונת המשנה כפשטה היא ובא שמואל וחלק עליו ואמר אין צ''ל באו בחצי היום אלא אפילו ראינום באים בבקר השכם אין אומרים לולא שבאו ממקום קרוב לא היה נכנסים בבקר אלא חוששין שמא באו בלילה וחוץ לחומה לנו. ולפיכך כיון שאינו יודע צריך להמתין כדי שיבאו ממקום קרוב וקיי''ל כותיה דשמואל דדיקא מתניתין כותיה. ומה שכתב רבינו ואם ידע וכו' כך דעת קצת המפרשים ז''ל שאפי' דבר המצוי במקום קרוב אם בא מרחוק צריך להמתין בכדי שיבא ממקום שבא. ויש מי שהקל בהמתנה שיעור חוץ לתחום. ויש בסוגיא זו פירושים אחרים וזה כדעת הגאונים ז''ל:

כסף משנה נכרי שהביא חלילין וכו'. כתב הרמ''ך כתב בכאן שני דברים האחד כדברי הרי''ף ואין רבותי מודים לו דכל ספק דרבנן לקולא וספק תחומין ספק דרבנן הוא, והאחר כתב שלא כדברי המפרשים ומפורש בהדיא בברייתא בגמרא דלא בעינן אלא בכדי שיבואו מחוץ לתחום אפי' יבאו מרחוק בעשר פרסאות והלשון מוכיח דקתני כדי שיבואו ממקום קרוב ולא קתני בכדי שיבאו משם וצ''ע עכ''ל:

לחם משנה נכרי שהביא חלילין בשבת וכו'. ביאור דברי ה''ה ז''ל דהוא מפרש דעת רבינו כרב (פ' שואל דף קנ"א) דאמר מקום קרוב ממש ר''ל אא''כ ראה שאלו החלילין באו ממ''ק ר''ל מחוץ לתחום שהוא מ''ק ור''ל קרוב מפני שכשהחשיך אינן מספידין מיד דדרך להמתין מעט משחשיכה ואותו המעט של המתנה הוא שיעור כדי הבאת החלילין מחוץ לתחום ובערך זה נקרא מ''ק שיספיק אותו הזמן מועט להביאם משם. וז''ש ה''ה שא''א שלא יהיה בשעת הספד וכו' כלומר בשעה הראויה להספד א''א שלא יהיה מעט קודם שיעשו ההספד. ויש מקצת ספרי דפוס שכתוב א''א שיהיה בשעת הספד והוא טעות וצ''ל שלא יהיה. זו היא סברת ה''ה ולדידיה אתיא מתני' כפשטה שר''ל אא''כ ראו שבאו ממ''ק ודלא כשמואל שפי' אא''כ המתין בעת שחשכה כדי שיבואו ממ''ק אלא מתני' כפשטה היא וז''ש מקום קרוב ממש ושמואל סבר דהך מקום קרוב דמתני' אינו מ''ק כמ''ש רב שר''ל מ''ק מחוץ לתחום שיספיק אותו הזמן להביאם משם אלא המ''ק הוא העיר או הכפר היותר קרוב לעיר זו שמאותה העיר מביאים החלילין ואפי' שראינו אותו בא ממ''ק שאמר רב שיספיק בזמן המועט אשר בין משהחשיך להספד כדי להביאם משם עכ''ז צריך להמתין כדי שיבאו מן הכפר או מן העיר הקרובה שממנו מביאין החלילין משום דאפשר דאע''פ שראינו עתה שמביא אותם מן המקום ההוא קודם לכן הביאם לשם בשבת זה עצמו ולא מבעיא כשראינו שהביאם משם בחצי יום שבת דחיישינן דילמא הביאם עד שם משהאיר הבקר ועד עתה ואחרי כן הביאם בפנינו משם אלא אפי' שראינו שהביאם משם בהאיר הבקר והיה ראוי לומר שקודם השבת היו שם יש לחוש שמא ליל שבת הלך נכרי זה והביאם ממקום אשר הם באים עד הבקר ועתה בבקר הביאם משם בפנינו וז''ש ה''ה א''א לולא שממ''ק באו כלומר לולא שבאו ממ''ק שאנו רואים אותו שהוא בא שהוא הנקרא מ''ק כדברי רב לא היה נכנס בבקר אלא חוששין וכו' וצריך להמתין כדי שיבאו ממ''ק ר''ל מהעיר או הכפר היותר קרוב אשר מהם מביאים החלילין ולפ''ז אין המ''ק שכתב קודם ה''ה כדברי שמואל דומה למ''ש לבסוף אלא האחד הוא מ''ק אליבא דרב והאחרון הוא כשמואל ובזה יתיישב דבריו אלו של ה''ה דלכאורה היה נראה דסותר מ''ש באחרונה צריך להמתין כדי שיבא ממקום קרוב למ''ש בראשונה לולא שבאו ממקום קרוב:

ז עִיר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְנָכְרִים דָּרִין בְּתוֹכָהּ וְהָיְתָה בָּהּ מֶרְחָץ הַמַּרְחֶצֶת בְּשַׁבָּת. אִם רֹב נָכְרִים מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד. וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ חַמִּין. שֶׁבִּשְׁבִיל הָרֹב הוּחַמּוּ. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ חַמִּין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה עיר שישראל ונכרים דרין בה. משנת מכשירין הובאה שם כלשונו. ומ''ש מפני שכשהוחמו בשביל הרוב הוחמו מבואר בגמרא פ' כל כתבי (דף קכ"ב):

ח יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה זוֹ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מֻתָּר לוֹ לֵהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה לָעֶרֶב אַחַר שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁתֵּעָשֶׂה. וְלֹא אָסְרוּ בְּכָל מָקוֹם עַד שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דָּבָר זֶה. שֶׁאִם תֹּאמַר יְהֵא מֻתָּר מִיָּד שֶׁמָּא יֹאמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת לוֹ וְיִמְצָא הַדָּבָר מוּכָן מִיָּד. וְכֵיוָן שֶׁאָסְרוּ עַד שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ לֹא יֹאמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת לוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִשְׂתַּכֵּר כְּלוּם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְעַכֵּב לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה דָּבָר זֶה שֶׁנַּעֲשָׂה בְּשַׁבָּת:

מגיד משנה ישראל שאמר לנכרי לעשות לו מלאכה. זה נלמד מפני שלא מצינו בו איסור בגמרא ואין זה חמור כישראל העושה מלאכה במזיד שאסורה לו לעולם כמו שיתבאר בפרק זה ואולי במקום אחר מבואר ההיתר. ומ''מ מ''ש ימתין בכדי שיעשה פשוט דלא גרע מאם עשאו נכרי מאליו לצורך ישראל:

ט דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה וְאֵין אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מִקְצָת חלִי אוֹ יִהְיֶה צָרִיךְ לַדָּבָר צֹרֶךְ הַרְבֵּה אוֹ מִפְּנֵי מִצְוָה:

מגיד משנה דבר שאין בו מלאכה ואין אסור לעשות כו'. זה מוסכם מן הגאונים ז''ל שדוחין שבות דשבות לגבי אמירה לנכרי במכשירי מילה אף ע''פ שאין דוחין את השבת. ולמדו כן ממ''ש פ' הדר (עירובין דף ס"ז) שמותר לומר לנכרי להביא חמין לתינוק דרך מבוי שאינו מעורב וזה בהסכמה מהם ז''ל. ומכאן למד רבינו לכל המצות כולן. והנראה לי מלשון רבינו שהוא מפרש מעשה דפ' הדר שלא ביום מילה אלא קודם לה או אחריה הרבה. ואעפ''כ התירו משום צער התינוק שהחמין יפין לו ודברי הגאונים ז''ל בדין המילה כ''ש הוא. וי''ח ואומרים דמילה שאני דניתנה שבת לידחות אצלה אבל בשאר מצות אסור וכן סוברין שאינו מותר אלא במקום חולי גמור ודברי רבינו עיקר. ובהשגות א''א אם היה מקצת חולי הוא עצמו עושה שהרי גונח יונק חלב בשבת וכן אמרו הלכה מחזירין את השבר. וכן אמרו במקום הפסד כגון צינור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו, ע''כ. וכל אלו שכתב כבר נתבארו בדברי רבינו. ואמנם כונתו בכאן שאין כאן חולי כולל כל הגוף ולא סכנת אבר אלא קצת צער. וזהו שכתב מקצת חולי או מצטער, ועוד שזה מה שעושה בו הוא כדרכו. ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שהתירו חכמים ולגבי מילה לא התירו שבות גמור ולגבי לוקח בית בא''י התירו וכן כתבו ז''ל:

לחם משנה דבר שאינו מלאכה וכו'. נראה מכאן דבענין המילה לא התירו אלא שבות דשבות אבל שבות גמור לא התירו והא דכתב ה''ה ז''ל בפ''ב בבבא המתחלת וכן מרחיצין אותו לפני המילה דבמים חמין שעבר ישראל וחממן הכשירו קודם המילה מפני דאינו אלא משום גזירת מרחצאות דמשמע דאע''ג דהוי שבות התירו בענין מילה וא''כ ה''נ בעלית האילן דהוא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש לא היה להם להעמיד גזירתם במקום שבות והיה ראוי שהישראל עצמו יתירו לו להעלות באילן להביא הסכין. וי''ל דהתם בחמין שהוחמו דומיא דשבות דהגזירה התם היא משום מרחצאות ומרחצאות עצמן היא גזירה כמבואר בדברי רבינו פכ''ב ע''ש כתב ה''ה שזה מה שעושה בו הוא כדרכו לכאורה נראה דפירוש דבריו כך אפי' כדבריך דפירוש דברי רבינו איירי בחולי כולל כל הגוף מ''מ יש כאן חלוק בין הכא לגונא דהתם על ידי שינוי והכא כדרכו. וקשה לזה דהא הוא ז''ל כתב לעיל בפ' שני בדבור המתחיל חולה שאין בו סכנה וכו' דהוי כולל כל הגוף אפי' ישראל עצמו עושה בלי שינוי לכך נראה דפי' דבריו כן אפי' שתאמר שגונח אינו כולל כל הגוף דומיא דמקצת חולי שכתב כאן רבינו יש חילוק דמה שהותר כשאינו כולל ע''י ישראל ובשינוי אבל ע''י נכרי הודיענו דאפי' בלא שינוי מותר. וצ''ל לדעת הראב''ד ז''ל דהמעשה דפ' הדר (דף ס"ז) הוא מפרשו כפירוש הגאונים דאיירי בחמין הצריכין למילה אבל אם יש בו חולי אפי' הוא עצמו עושה ובגמרא אמרו שם מי א''ל זיל אחים וכו' כלומר שהוא שבות גמור ולדעת הראב''ד ז''ל כל שיש בו חולי אפי' שבות גמור ע''י ישראל התירו א''כ ודאי דברי המעשה האמורים אחר המילה מטעם חולי ומצטער כדברי רבינו דבהכי מותר אפי' ע''י עצמו כמו שהשיג הוא עצמו על רבינו ז''ל אלא איירי במכשירי מילה וכדעת הגאונים ז''ל כתב ה''ה ז''ל ומתוך כך פירשו ז''ל אפשר דבשדה אפי' שדרכו ליטול באריסות לפי זה אסור להשכירו ע''ש משום דמיחזי כנוטל שכר שבת:

י כֵּיצַד. אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לְנָכְרִי בְּשַׁבָּת לַעֲלוֹת בָּאִילָן אוֹ לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם כְּדֵי לְהָבִיא לוֹ שׁוֹפָר. אוֹ סַכִּין לְמִילָה. אוֹ מֵבִיא לוֹ מֵחָצֵר לְחָצֵר שֶׁאֵין עֵרוּב בֵּינֵיהֶן מַיִם חַמִּין [כ] לְהַרְחִיץ בָּהֶם קָטָן וּמִצְטַעֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

יא הַלּוֹקֵחַ בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִן הַנָּכְרִי מֻתָּר לוֹ לוֹמַר לַנָּכְרִי לִכְתֹּב לוֹ שְׁטָר בְּשַׁבָּת. שֶׁאֲמִירָה לְנָכְרִי בְּשַׁבָּת אֲסוּרָה מִדִּבְרֵיהֶם וּמִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא גָּזְרוּ בְּדָבָר זֶה. וְכֵן הַלּוֹקֵחַ בַּיִת מֵהֶם בְּסוּרְיָא, שֶׁסּוּרְיָא כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְדָבָר זֶה:

מגיד משנה הלוקח בית בארץ ישראל וכו'. מימרא פ' מרובה (ב"ק דף פ') כלשונה: וכן כל הלוקח בית מהם בסוריא שסוריא כארץ ישראל לדבר זה. פ''ק דגיטין (דף ח':):

יב פּוֹסֵק אָדָם עִם הַנָּכְרִי עַל הַמְּלָאכָה [ל] וְקוֹצֵץ דָּמִים וְהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת מֻתָּר. וְכֵן הַשּׂוֹכֵר אֶת הַנָּכְרִי לְיָמִים הַרְבֵּה מֻתָּר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת. * כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁשָּׂכַר הַנָּכְרִי לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁתַּיִם שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ אוֹ שֶׁיֶּאֱרֹג לוֹ. הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב וְאוֹרֵג בְּשַׁבָּת וּמֻתָּר כְּאִלּוּ קָצַץ עִמּוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ סֵפֶר אוֹ שֶׁיֶּאֱרֹג לוֹ בֶּגֶד שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְהוּא שֶׁלֹּא יַחְשֹׁב עִמּוֹ יוֹם יוֹם:

ההראב"ד כיצד כגון ששכר לשנה או לשתים. כתב הראב''ד ז''ל דבר זה לא נהיר ולא צהיר שאף על פי שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל מ''מ אותה מלאכה משתרשא ליה ואינו דומה לקבלנות, עכ''ל:

מגיד משנה פוסק אדם עם הנכרי על המלאכה וכו'. זה מבואר במשנה פרקא קמא (שבת י"ז:) שנינו שם ב''ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב''ה מתירין עם השמש. ואפילו ב''ש לא אסרו כשהוא עושה בשבת אלא כשאין שהות ביום לעשות ונראה כאילו אומר עשה בשבת וקי''ל כב''ה ובכמה מקומות דין זה פשוט. ומ''ש רבינו קצץ דמים בדוקא נלמד מדין האגרת שיתבאר בפרק זה, וכתב הרשב''א ז''ל ודוקא בביתו של נכרי אבל בביתו של ישראל אפי' בקבולת מטלטלין אסור. ירושלמי תני אומנין נכרים שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר בד''א בקבולת אבל בשכירות אפי' בתוך בתיהם אסור. בד''א בתלוש אבל במחובר לקרקע אסור, ע''כ: וכן השוכר נכרי לימים הרבה וכו'. בהשגות א''א דבר זה לא נהיר ולא צהיר כו' ואין זה דומה לקבלנות, ע''כ. ול''נ שיצא לרבינו מהברייתא הנזכרת בפרק מי שהפך במסכת מ''ק (דף י"ב) שאמרו בה היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע מסייעין אותן וכו' ויתבאר פרק שמיני מהל' יו''ט. וסובר הרב ז''ל שהטעם לפי שהן כקבלנין וצ''ע:

יג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים [מ] בְּצִנְעָה שֶׁאֵין מַכִּירִים הַכּל שֶׁזּוֹ הַמְּלָאכָה הַנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא. אֲבָל אִם הָיְתָה יְדוּעָה וּגְלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת אֲסוּרָה שֶׁהָרוֹאֶה אֶת הַנָּכְרִי עוֹסֵק אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁקָּצַץ וְאוֹמֵר שֶׁפְּלוֹנִי שָׂכַר הַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת:

מגיד משנה בד''א בצנעה שאין הכל מכירין וכו'. מימרא פ' מי שהפך אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. ואסיקנא התם ה''מ בשבתות וי''ט והוא דליכא מתא דמקרבא להתם. ובע''ז ספ''ק (דף כ"א) לא ישכיר אדם מרחצו לנכרים מפני שנקראת על שמו ונכרי זה עושה מלאכה בו בשבתות ויו''ט אבל שדהו לנכרי מאי שרי דאמרי אריסותיה קא עביד מרחץ נמי אמרי אריסותא קא עביד אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי. הא למדת שהכל תלוי ברואין וכן הסכימו ז''ל:

יד לְפִיכָךְ הַפּוֹסֵק עִם הַנָּכְרִי לִבְנוֹת לוֹ חֲצֵרוֹ אוֹ כָּתְלוֹ אוֹ לִקְצֹר אֶת שָׂדֵהוּ אוֹ שֶׁשְּׂכָרוֹ שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם לִבְנוֹת לוֹ חָצֵר אוֹ לִטַּע לוֹ כֶּרֶם. אִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה בַּמְּדִינָה אוֹ בְּתוֹךְ [נ] הַתְּחוּם אָסוּר לוֹ לַהֲנִיחָן לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי הָרוֹאִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁפָּסַק. וְאִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה חוּץ לַתְּחוּם מֻתָּר שֶׁאֵין שָׁם יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּרְאֶה אֶת הַפּוֹעֲלִין כְּשֶׁהֵן עוֹשִׂין בְּשַׁבָּת:

טו וְכֵן מֻתָּר לְאָדָם לְהַשְׂכִּיר כַּרְמוֹ אוֹ שָׂדֵהוּ לְנָכְרִי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא זוֹרְעָן וְנוֹטְעָן בְּשַׁבָּת. שֶׁהָרוֹאֶה יוֹדֵעַ שֶׁשְּׂכוּרִין הֵן אוֹ בַּאֲרִיסוּת נָתַן לָהֶן. וְדָבָר שֶׁשֵּׁם יִשְׂרָאֵל בְּעָלָיו קָרוּי עָלָיו וְאֵין דֶּרֶךְ רֹב אַנְשֵׁי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְהַשְׂכִּירוֹ אוֹ לִתְּנוֹ בַּאֲרִיסוּת אָסוּר לְהַשְׂכִּירוֹ [ס] לְנָכְרִי. מִפְּנֵי שֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וְהוּא נִקְרָא עַל שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל בְּעָלָיו:

מגיד משנה וכן מותר לאדם וכו' דבר ששם הישראל וכו'. ברייתא וסוגיא פרקא קמא דע''ז זכרתיה למעלה. ויש מי שכתב שכיון שמותר להשכיר שדהו לנכרי לפי שהרואין תולין באריסות אף מותר לשכור הנכרי בקבולת לחפור לו שדהו או לנטוע לו כרמו ואפילו תוך התחום לפי שהרואין תולין באריסות. וכשאמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור לא אמר אלא בקבולת בנין. ודבר זה מחלוקת בין האחרונים ז''ל. ויש מי שאסר כדעת רבינו לפי שלא התירו אלא כשהאמת כן הוא כמו שיאמרו הרואים כלומר שהם יתלו בשכירות ואריסות וכן הוא הענין ואם יחקרו הדבר ימצאו הנכרי נוטל פירות ודבר הנראה הוא אבל כשאין הנכרי נוטל בפירות אלא שהישראל קוצץ עמו במלאכה אין מתירין על סמך שיתלו הרואים בדבר שאינו שיאמרו שכורה היא לנכרים וישראל נוטל פירותיה למחר וא''ת נתיר על סמך שיאמר קבולת היא זה אינו שאם היינו דנין שהרואין תולין אותו בקבולת אפילו לבנות את הבית היה מותר וזה ברור כנ''ל: ומ''ש רבינו דבר ששם הישראל וכו' ולא פרט מרחץ, לפי שאין דין זה תלוי במהות הדברים אלא לפי המקומות יש שדרכן להשכיר פורני ויש שאין דרכן וכן במרחץ אלא שדברו חכמים בהווה לפי מנהג ארצם. וכן כתבו ז''ל דעכשיו שנהגו במקומותינו להשכיר בין מרחץ בין פורני מותר:

טז * מֻתָּר [ע] לְהַשְׁאִיל כֵּלִים וּלְהַשְׂכִּירָן לְנָכְרִי וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּהֶן מְלָאכָה בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּים עַל שְׁבִיתַת [פ] הַכֵּלִים. אֲבָל בְּהֶמְתּוֹ וְעַבְדּוֹ אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ מְצֻוִּין עַל שְׁבִיתַת בְּהֵמָה וְעֶבֶד:

ההראב"ד ומותר להשאיל כלים ולהשכירן לגוי. א''א אין הכל מודים בשכירות הואיל ונהנה כאלו עושה מלאכה לישראל וכל יום ו' אסור שמא יכנס בו שבת, עכ''ל:

מגיד משנה מותר להשאיל ולהשכיר כלים וכו'. מתוך דברי רבינו שהשוה שכירות לשאלה נראה שדעתו ז''ל שכשם ששאלה מותרת אפילו בע''ש כך השכירות מותר והוא שיצא מביתו קודם שחשיכה כמו שיתבאר לפנינו. ויש שהקשו מן הברייתא ששנינו שם לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע''ש וברביעי ובחמישי מותר. כיוצא בו אין משלחין אגרות ביד נכרי בע''ש ובד' ובה' מותר אמרו עליו על יוסף החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי לעולם. ומתוך כך פירשו ז''ל דבכלים שעושין בהם מלאכה שכירות חלוק משאלה דאסור להשכיר מע''ש לנכרי דמיחזי כנוטל שכר שבת ואפילו בהבלעה אסור להשכירן מע''ש. וזה דעת הר''א ז''ל בהשגות אבל בהלכות לא הביאו זאת הברייתא מדעתם שאינה הלכה דאתיא כבית שמאי דאית להו שביתת כלים ואע''פ ששנינו (שם י"ח:) ב''ש אומרים לא ימכור אדם חפצו לנכרי ולא ישאילנו ולא ילונו ולא יתן לו במתנה אלא אם כן יגיע לביתו ושם שנו שב''ה מתירין כדי שיצא מפתח ביתו אלמא אפילו ב''ש לא הצריכו אלא כדי שיגיע לביתו. יש לומר דזהו בשאלה והלואה ושאר הנזכרים באותה ברייתא אבל בשכירות שהישראל נהנה החמירו ב''ש כל יום ששי ומיהו בחמישי מותר לפי שאין אנו מוזהרין אלא על מלאכתנו שלא תעשה בכלינו וזה דעת ב''ש ואינה הלכה: ויש מי שהקשה אם כן היאך הביאו בגמרא סתם כהלכה פסוקה. ואני אומר יגיד עליו רעו כיוצא בו דאגרות האמור שם ששנינו שם ברייתא אחרת חולקת על זו כמו שיתבאר לפנינו. כך נראה לי דעת רבינו וההלכות ונכון הוא:

יז הַמִּשְׁתַּתֵּף עִם הַנָּכְרִי בִּמְלָאכָה אוֹ בִּסְחוֹרָה אוֹ בַּחֲנוּת. אִם הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה שְׂכַר הַשַּׁבָּת לַנָּכְרִי לְבַדּוֹ אִם מְעַט אִם הַרְבֵּה וּשְׂכַר יוֹם אַחֵר כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת לְיִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ מֻתָּר. וְאִם לֹא הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה. כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לַחֲלֹק נוֹטֵל הַנָּכְרִי שְׂכַר הַשַּׁבָּתוֹת כֻּלָּן לְבַדּוֹ וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין אוֹתוֹ. וְאֵינוֹ מוֹסִיף לוֹ כְּלוּם כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה. וְכֵן אִם קִבְּלוּ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת דִּין אֶחָד הוּא:

מגיד משנה המשתתף עם הנכרי במלאכה וכו'. ברייתא בסוף פ' קמא דע''ז (דף כ"ב) ישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לנכרי טול חלקך בשבת ואני חלקי בחול ואם התנו מתחלה מותר ואם באו לחשבון אסור, ע''כ. ורבינו ז''ל לא הזכיר באו לחשבון. נראה שהוא מפרש כפירש''י ז''ל שפירש דה''ק אם לא התנה מתחלה וגם לא אמר לו טול אתה חלקך בשבת ואני בחול אלא שעמד זה ונטל את חלקו מעצמו בשבת ולסוף באו לחשבון אסור דנכרי שלוחיה הוה. ואיבעיא להו התם סתמא מאי כלומר שנטלו סתם בלא תנאי ובלא חשבון ולא איפשטא. וכתבו ז''ל דלחומרא עבדינן ואסור. ומתוך כך סתם רבינו ואסר כשלא התנה ואמר שהנכרי נוטל שכר בשבתות:

לחם משנה המשתתף עם הנכרי במלאכה וכו'. כתב הרב המגיד וכו' נראה שהוא מפרש כפרש''י ז''ל דה''ק דאם לא התנה מתחילה וגם לא אמר טול אתה חלקך בשבת וכו' קשה דמה לנו אם אמר לו אחר השתוף טול חלקך בשבת דאפי' אמרו כיון שהוא אחר השיתוף לא מהני ולא יזיק ג''כ דמה לנו אם אמרו אח''כ וי''ל דאם אמרו אח''כ פשיטא דאסור משום דודאי מזיק באומר לו אח''כ טול חלקך בשבת שגילה בדעתו שרוצה שיהיה הוא שלוחו ליטול חלקו בשבת כדי שהוא יטול חלקו בחול ומה שהודיענו אפי' שלא אמר לו כן ה''פ אח''כ שאין כאן גילוי דעת, וזה דוחק:

יח וְאִם לֹא הִתְּנוּ וּבָאוּ לַחֲלֹק הַשָּׂכָר וְלֹא הָיָה שְׂכַר שַׁבָּת יָדוּעַ יֵרָאֶה לִי שֶׁהַנָּכְרִי [צ] נוֹטֵל לְבַדּוֹ שְׁבִיעִית הַשָּׂכָר וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין. הַנּוֹתֵן מָעוֹת לְנָכְרִי לְהִתְעַסֵּק [ק] בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהַנָּכְרִי נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּשַׁבָּת חוֹלֵק עִמּוֹ בַּשָּׂכָר בְּשָׁוֶה וְכֵן הוֹרוּ כָּל הַגְּאוֹנִים:

מגיד משנה ואם לא התנו וכו'. סברת רבינו נכונה ופשוטה: הנותן מעות לנכרי וכו'. סברת הגאונים ז''ל בדין העסק נראית פשוטה שהרי אין המלאכה הזאת מוטלת על ישראל לעשותה שנאמר שהנכרי עושה שליחותו וכן אין העסק ניכר ממי הוא ולמה יאסר:

יט לֹא יִתֵּן אָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת כֵּלִים לְאֻמָּן נָכְרִי לַעֲשׂוֹתָן אַף עַל פִּי שֶׁפָּסַק עִמּוֹ. אֶלָּא בִּכְדֵי שֶׁיֵּצֵא בָּהֶן מִבֵּיתוֹ קֹדֶם שֶׁחֲשֵׁכָה. וְכֵן לֹא יִמְכֹּר אָדָם חֲפָצָיו לְנָכְרִי וְלֹא יַשְׁאִילֶנּוּ וְלֹא יַלְוֶנּוּ וְלֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ וְלֹא יִתֵּן לוֹ בְּמַתָּנָה אֶלָּא בִּכְדֵי שֶׁיֵּצֵא בְּאוֹתוֹ חֵפֶץ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת. שֶׁכָּל [ר] זְמַן שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ אֵין אָדָם יוֹדֵעַ אֵימָתַי נָתַן לוֹ וּכְשֶׁיֵּצֵא הַנָּכְרִי מִבֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת וְחֵפֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ יֵרָאֶה כְּמִי שֶׁהִלְּוָהוּ לַנָּכְרִי אוֹ מִשְׁכְּנוֹ אוֹ פָּסַק עִמּוֹ אוֹ מָכַר לוֹ בְּשַׁבָּת:

מגיד משנה לא יתן אדם כלים וכו'. משנה (שבת י"ז:) ובכולן ב''ה מתירים עם השמש וכבר זכרתיה למעלה, ומ''ש רבינו קודם חשיכה ובמשנה עם השמש לפי שכבר ביאר שמשתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים הוא בין השמשות שהוא ספק חשיכה: וכן לא ימכור וכו' וכן לא ימשכנו וכו'. ברייתא (שם י"ח:) כבר זכרתיה למעלה גבי מותר להשאיל וכו':

כ הַנּוֹתֵן אִגֶּרֶת לְנָכְרִי לְהוֹלִיכָהּ לְעִיר אַחֶרֶת אִם קָצַץ עִמּוֹ שְׂכַר הוֹלָכָה מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. וְהוּא שֶׁיֵּצֵא בָּהּ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת. וְאִם לֹא קָצַץ אִם יֵשׁ בַּמְּדִינָה אָדָם קָבוּעַ [ש] שֶׁהוּא מְקַבֵּץ הָאִגְּרוֹת וְשׁוֹלֵחַ אוֹתָם לְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה עִם שְׁלוּחָיו מֻתָּר לִתֵּן לַנָּכְרִי הָאִגֶּרֶת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה קֹדֶם הַשַּׁבָּת. שֶׁמָּא זֶה שֶׁמְּקַבֵּל הָאִגְּרוֹת וְשׁוֹלְחָן בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַחוֹמָה הוּא. וְאִם אֵין שָׁם אָדָם קָבוּעַ לְכָךְ אֶלָּא הַנָּכְרִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ הָאִגֶּרֶת הוּא שֶׁמּוֹלִיכָהּ לְעִיר אַחֶרֶת אָסוּר לִשְׁלֹחַ בְּיַד נָכְרִי הָאִגֶּרֶת לְעוֹלָם אֶלָּא אִם כֵּן קָצַץ לוֹ דָּמִים:

מגיד משנה הנותן אגרת לנכרי וכו'. שם ברייתא (דף י"ט). ת''ר אין משלחין אגרות ביד נכרי בע''ש אא''כ קצץ לו דמים בש''א וכו' והוינן בה ואמר רב ששת ה''ק ואם לא קצץ בית הלל אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. והקשו והא אמרת רישא אין משלחין פירוש בלא קציצה. לא קשיא הא דקביע דואר במתא הא דלא קביע דואר במתא. ובהלכות שמעינן השתא דהיכא דקצץ כו' כדברי רבינו ז''ל, עוד שם דואר אדם ידוע כל כתב אליו יובל והוא משכיר ומשלח אגרות לכל מי שנשתלחו אליו, ע''כ. ומכאן אתה למד דברייתא דלעיל כיוצא בו אין משלחין אגרות אינה וכמ''ש למעלה. ואני הייתי סבור לפרשה בלא קצץ ובליכא דואר ואעפ''כ בחמישי מותר שלא אסרו אלא בע''ש וזה שהזכירו בזו בע''ש אלא שאין דעת רבינו וההלכות נראה כן:

כסף משנה הנותן אגרת לנכרי וכו'. מדברי רבינו נראה שהוא מפרש שהבי דואר הוא במקום שממנו שולחים האגרות ולא כדפירש''י, ונראה עוד מדבריו שמה שאמרו כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה היינו לומר שמאחר שאין אנו יודעים היכן הוא ביתו של הבי דואר צריך שיהיה שהות ביום כדי שילך לבית היותר רחוק והוא הבית הסמוך לחומה, וקשה על זה דא''כ ה''ל ב''ה לחומרא. ויש לדקדק בלישנא דברייתא דב''ש אמרי כדי שיגיע לביתו וב''ה אמרי כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה במאי עסקינן אי בשיודע הישראל היכן הוא בית הבי דואר או בשאינו יודע אי בשאינו יודע היכי אמרי ב''ש כדי שיגיע לביתו והא לא ידע היכן הוא ביתו והיאך ישער בו ואי בשיודע אמאי אמרי ב''ה כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ליסגי בכדי שיגיע לביתו. ואפשר לומר דבשאינו יודע ביתו עסקינן וב''ש אסרי כל שאינו יודע ביתו משום דחיישי' שבעודו מבקש לידע ביתו יקדש היום ונמצא נכרי זה הולך בשליחותו של ישראל בשבת וב''ה סברי דאפי' אם אינו יודע ביתו שרי בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה מהצד היותר קרוב לבית ישראל הנותן האגרת דכיון שזו אינה אלא חששא בעלמא תלינן להקל והוי האי שמא שכתב רבינו כמו ההיא דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו לפירוש הרי''ף ורבינו. ואם נדקדק לשון רבינו שפתח בעיר וסיים במדינה דשם מדינה הוא מחוז שיש בו עיירות הרבה אפשר לפרש שאותו בי דואר יושב באחת מהעיירות שבמחוז ההוא וכל בני העיירות של אותו מחוז שולחים אגרותיהם לאותו בי דואר והוא משלחם למי שנשתלחו לו ואפי' שהם חוץ למחוז והשתא מיירי שאחד מבני עיר אחת מעיירות המחוז שולח אגרת לבי דואר שבעיר אחרת מאותו המחוז כדי שישלחנה למחוז אחר וב''ש אסרי לשלוח אגרת מעיר זו לבי דואר שבעיר אחרת אלא א''כ זה השליח יודע ביתו של הבי דואר (וב"ה מתירין אם) יש שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה שהבי דואר יושב בה דתלינן להקל שמא ביתו סמוך לחומה הוא. ודרך זה בפירוש רבינו כפתור ופרח: כתב הטור אם אין אדם ידוע בעיר לקבל הכתבים אין משלחין אותו בע''ש אא''כ קצץ ובד' ובה' מותר והרמב''ם כתב לא קצץ אסור לשלח לעולם עכ''ל. פי' אסור לשלח לעולם אפילו בד' ובה' שהרי לא חילק בין ע''ש לד' וה' וזה דעת הרי''ף ג''כ שגם השמיט ברייתא דשריא בד' ובה'. ולפי דעתם ז''ל צ''ל דהא דת''ר אין משלחין אגרות ביד נכרי בע''ש לאו דוקא ע''ש אלא כל שאין המלאכה נעשית קודם השבת קרי ליה ע''ש אפילו מיום ראשון. א''נ נקט ע''ש לאשמועינן דבשקצץ אפילו בע''ש מותר:

לחם משנה הנותן אגרת לנכרי להוליכה לעיר אחרת וכו'. עיין בפסקי מוהר''ר לוי ן' חביב ז''ל אשר שם הרב מוהר''י בי רב ז''ל חולק עמו בהבנת לשון זה וארכו הדברים ביניהם ואין צורך כאן להאריך:

כא נָכְרִי שֶׁהֵבִיא חֲפָצָיו בְּשַׁבָּת וְהִכְנִיסָן לְבֵית יִשְׂרָאֵל מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֹ הַנִּיחָן בְּזָוִית זוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּמְזַמְּנִין אֶת הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת וְנוֹתְנִין לְפָנָיו מְזוֹנוֹת [ת] לְאָכְלָן. וְאִם נְטָלָן וְיָצָא אֵין נִזְקָקִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ. וְכֵן נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי הַכֶּלֶב בֶּחָצֵר וְאִם נְטָלָן וְיָצָא אֵין נִזְקָקִין לוֹ:

מגיד משנה נכרי שהביא חפציו בשבת וכו'. דע שאמירה לנכרי במלאכת הנכרי מותרת גמורה ר''ל שמותר לישראל לומר לנכרי לעשות מלאכת הנכרי עצמו. וכ''כ המפרשים ז''ל ודקדקו כן במכילתא וכ''ש מ''ש רבינו. והנראה מלשונו הוא שחפצים אלו הוא מפקידן אצל ישראל ואין בזה שום איסור ואפי' יביאם לישראל ויהיו דברים האסורין בטלטול כיון שהם ביד הנכרי רשאי לומר לו לפנותן לאיזה מקום שירצה ואין כאן שבות דשבות כיון שהם ביד הנכרי: ומזמנין את הנכרי בשבת. מימרא כלשונה פרק שני דביצה (דף כ"א:): ונותנין לפניו מזונות וכו'. ברייתא פ''ק דשבת ת''ר נותנין מזונות לכלב בחצר ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו כיוצא בו נותנין מזונות לפני נכרי בחצר אם נטלן ויצא אין נזקקין לו. ומ''ש רבינו לאכלן לפי שבמפרש להוציא אסור וכן אמרו בירושלמי אין נותנין מזונות לנכרי ע''מ לצאת וכן פירשו ז''ל. וכתבו ז''ל שההיתר כדי לאכלן הוא שאנו חושבים אותו כמזונותיו עלינו מפני דרכי שלום ואינו כחזיר שאסור כמבואר פכ''א:

כב מִי שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם וְהָיוּ עִמּוֹ מָעוֹת נוֹתֵן כִּיסוֹ לְנָכְרִי לְהוֹלִיכוֹ לוֹ וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ שָׂכָר עַל זֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ מִשֶּׁחֲשֵׁכָה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּשְׁלִיכֶנּוּ. וְאִם לֹא תַּתִּיר לוֹ דָּבָר זֶה שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יָבוֹא לַהֲבִיאוֹ בְּיָדוֹ וְעוֹבֵר עַל מְלָאכָה שֶׁל תּוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכִיסוֹ אֲבָל מְצִיאָה לֹא יִתֵּן לַנָּכְרִי אֶלָּא מוֹלִיכָהּ בְּפָחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת:

מגיד משנה מי שהיה בא בדרך וכו'. משנה פרק אחרון (שבת דף קנ"ג) מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי ובגמרא מאי טעמא שרו ליה רבנן למיהב כיסיה לנכרי קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאיתויי [ארבע אמות] ברשות הרבים. ובתוספות כתבו מכאן יש ללמוד למי שמתירא מן הלסטין או מן השלטון שהוא מותר לטלטל המעות כדי להחביאן דמשום הפסד התירו לו לטלטלן ונחלקו עליהם הרמב''ן והרשב''א ז''ל. ונתן טעם הרשב''א ז''ל לאיסור ואמר שבכאן לא התירו לו דבר קל משום הפסד ממונו אלא כדי שלא יעבור על דבר חמור. אבל במתירא מן הלסטים אין מתירין לו טלטול כדי שלא יבא לידי טלטול. ע''כ דבריו ז''ל: במה דברים אמורים בכיסו אבל מציאה וכו'. מימרא שם. ומה שכתב אבל יוליכנה יתבאר דעתו ודעת החולקין פ' כ'. ושם יחלק בין מציאה הבאה לידו למציאה שלא באה לידו:

כסף משנה מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום. מדברי רבינו שכתב וקדש עליו היום נראה שסובר כמו שכתב הרא''ש דהא דתנן נותן כיסו לנכרי אף משתחשך קאמר: בד''א בכיסו אבל מציאה לא יתן לנכרי אלא מוליכה בפחות מארבע אמות. עיין בדברי רבינו ובדברי ה''ה בפרק עשרים. כתב הרשב''א בתשובה מה שהוקשה לכם בגמרא לא משמע הכי כבר השיב עליו הראב''ד כן אלא שהרמב''ן הצילו מעט ונתן טעם לדבריו שבכיסו מתוך שהוא בהול על ממונו נחפז ללכת ושמא יוליכנו ד' אמות לפיכך לא התירו לו לכתחלה להוליכה פחות מארבע אמות ולאסור לגמרי לא רצו לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והתירו לו נכרי. אבל גבי מציאה אסרו לו נכרי לפי שאדם מעמיד עצמו עליה והתירו להוליכה פחות מארבע אמות דלא אוושא מילתא כולי האי ובדרך שהתירו במוצא תפילין להכניסן בשעת הגזרה בפחות פחות מד' אמות. ואינו מחוור כלל דכיון שאמרו אבל מציאה לא אם איתא דהולכה פחות מד''א שרי הוו אמרי אבל מוליכה פחות מד''א עכ''ל: והרמ''ך כתב מי שהיה בא בדרך וכו' בד''א בכיסו וכו' תימה דבגמרא משמע דבכיסו אם אין עמו נכרי ולא חמור מוליכה פחות פחות מד' אמות אלמא דבמוליכה איכא למיגזר יותר והוא התיר במציאה להוליכה ולא לתתה לנכרי ובהדיא חזינן בפ' המוצא תפילין דבמציאה לא התירו להוליכה כי אם בסכנה דקתני ובסכנה מוליכה פחות פחות מארבע אמות. ויש לתרץ דמשום בזיון דכתבי הקדש אדם בהול עליהם ככיסו ומש''ה התירו במציאה דכיון דאין אדם בהול עליה לא אתי למיעבר בתחלה ד''א וצ''ע. ועוד יש לתמוה נמי אמאי התיר להוליכה פחות פחות מד''א דעביד טלטול דהוי שבות שיש בו מעשה ובהזאה לא התירו שבות כזה ודחינן פסח ואסרו אמירה לנכרי דהוא שבות דאמירה דמוטב שיאמר לנכרי דלא עביד כ''א אמירה מלהוליכה דקא עביד טלטול ואיכא למיגזר שמא יוליכנה ארבע אמות ואיכא שני איסורים דרבנן וצ''ע, עכ''ל:

כג יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אִם עָבַר וְעָשָׂה בְּזָדוֹן אָסוּר לוֹ לֵהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה לְעוֹלָם. וּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל מֻתָּר לָהֶם לֵהָנוֹת בָּהּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לא-יד) 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא', הִיא קֹדֶשׁ וְאֵין מַעֲשֶׂיהָ קֹדֶשׁ. כֵּיצַד. יִשְׂרָאֵל שֶׁבִּשֵּׁל בְּשַׁבָּת בְּמֵזִיד. לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת יֵאָכֵל לַאֲחֵרִים אֲבָל לוֹ לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית. וְאִם בִּשֵּׁל בִּשְׁגָגָה לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת יֹאכַל בֵּין הוּא בֵּין אֲחֵרִים מִיָּד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה ישראל שעשה מלאכה בזדון וכו'. ברייתא פרק מרובה (בבא קמא דף ע"א) ובפרקא קמא דחולין (דף ט"ו) ובכתובות (דף ל"ד) ובהרבה מקומות. המבשל בשבת וכו'. רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית. ויש בברייתא דעות אחרות. והכריחו המפרשים ז''ל שפירוש דברי ר''י כך הוא בשוגג יאכל למו''ש בין לו בין לאחרים ובו ביום אסור לכל. במזיד לא יאכל עולמית הוא אבל אחרים אוכלין. וכן כתוב בהלכות פרק כירה ושם נפסקה הלכה כר''י וכן כתבו הגאונים ז''ל. וכן הכריע הרמב''ן ז''ל. ומ''מ מ''ש רבינו מיד כלומר שא''צ להמתין בכדי שיעשו הוא נמשך אחר הטעם הנזכר למעלה ואין לחוש לו במה שנעשה על ידי ישראל בשוגג או במזיד. וי''ח בזה ואומרין שהוא כדי שלא יהנה במעשה שבת. והרמב''ן ז''ל כדעת זה הוא סובר והצריכו בכאן אפילו בשוגג המתנה כדי שיעשו. וה''ר יונה ז''ל דעתו כדעת רבינו והרשב''א ז''ל לא הכריע בזה כלום:

לחם משנה ישראל שעשה מלאכה בשבת וכו'. כתב ה''ה ויש חולקים בזה ואומרים שהוא כדי שלא יהנה במעשה שבת וכו' והרמב''ן ז''ל כדעת זה. אע''ג שהוא ז''ל כתב בפ' זה בלשון המתחיל מת שעשו לו נכרים וכו' וכ''כ הרמב''ן ז''ל בתורת האדם שלו דמשמע משם דהוצרך הרמב''ן לתת טעם אמאי אסור לאחרים בכדי שיעשו מפני שלא חלקו בדבר וכפי מ''ש כאן בשמו דהטעם כדי שיעשו הוא מפני שלא יהנה במלאכת שבת לא היה צריך לטעם ההוא דהיה לו לומר דאסור לאחרים מפני שלא יהנה במלאכת שבת י''ל דאין שייך לומר שם טעם זה דהתם הבישול נעשה ע''י נכרי וכיון שהנכרי לא נצטוה על הבישול לא נעשה הדבר באיסור אבל כאן שנעשה הדבר ע''י ישראל נעשה הדבר באיסור מן התורה שייך לומר שלא יהנה במלאכת שבת. וא''ת אמאי לא אמרינן דאחרים לא יאכלו עולמית היכא דנעשה במזיד כיון שהוא אינו אוכל עולמית משום דאין לנו לחלק בינו לאחרים כמו שאין אנו מחלקין לעיל בענין שיעור כדי שיעשו. וי''ל דאין ראוי לומר שלאחרים יהיה אסור עולמית שהוא איסור חמור מטעם לא חלקו שהוא טעם קל דבשלמא לומר דימתינו אחרים בכדי שיעשו אהני הך טעמא דלא חלקו אבל לאיסור חמור כי האי לא אהני, וכ''ת א''כ נימא כאן בכדי שיעשו ואמאי אמרו שהוא לא יאכל עולמית ולאחרים מותר מיד וי''ל דכיון דאפי' היינו אומרים סוף סוף היה מתבטל טעם דלא חלקו משום דישראל לא יאכל עולמית ואין אוכלין בכד''ש א''כ אין לנו לאסור לאחרים מהך טעמא דלא חלקו בכד''ש דסוף סוף נתבשל ואין אנו מקיימים אותו וא''כ ראוי להעמיד דבריו על הדין ולומר דלאחרים מותר מיד כדין. וא''ת אמאי לא קנסינן כאן שוגג דלא יעשנו במזיד ויאמר שוגג אני י''ל דלא אתי למיעבד במזיד כיון דהוא איסור סקילה וכמ''ש לעיל בשם התוס' בפ' כל כתבי:

כד * פֵּרוֹת שֶׁיָּצְאוּ [א] חוּץ לַתְּחוּם וְחָזְרוּ. בְּשׁוֹגֵג יֵאָכְלוּ בְּשַׁבָּת שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה בְּגוּפָן מַעֲשֶׂה וְלֹא נִשְׁתַּנּוּ. בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכְלוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת:

ההראב"ד פירות שיצאו. כתב הראב''ד ז''ל דוקא שלא חזרו למקומן אבל חזרו למקומן אפילו במזיד יאכלו והכי אסקה רב פפא בעירובין, עכ''ל:

מגיד משנה פירות שיצאו חוץ לתחום וכו'. ברייתא הובאה פ' מי שהוציאוהו (עירובין מ"א מ"ב) ותירצו בגמרא כך. פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו בד''א בשלא במקומן אבל במקומן אפילו במזיד יאכלו רבי אליעזר בן יעקב ורבי נחמיה אומרין לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין. ורבינו ז''ל פסק כמותן לפי שהן שנים לגבי ת''ק ועוד שמשנת ראב''י קב ונקי. ובהשגות א''א דוקא שלא חזרו וכו' רב פפא בעירובין, ע''כ. וביאור דבריו כך היא, גרסינן התם (שם מ"א ב') אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן מאי טעמא אנוסין נינהו איתיביה רב יוסף ברבי שמעיה לר''פ רבי נחמיה וראב''י אומרים לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין בשוגג אין במזיד לא. ותירצו תנאי היא דתניא פירות וכו'. ופירוש ור''פ ס''ל כת''ק וא''כ יש לנו לפסוק כת''ק אחר שר''פ סובר כמותו. ועוד אני מוסיף להקשות על דברי רבינו ז''ל שהוא בעצמו פסק כר''פ פרק ה' מה' יו''ט בביאור. ונ''ל בתירוץ כל זה שאין גרסת רבינו תנאי היא אלא ההיא בשבת היא. והטעם בזה לפי שדברי ר''פ בהכרח הם ביו''ט שאדם יכול להוליכן ברשות הרבים תוך התחום והמקשה היה סבור שדברי ר' נחמיה ור' אליעזר היה ביו''ט ואמרו לו דבשבת היא ולא נחלקו אלא לענין אכילה ולא לענין הגבלת התחומים ואין דברי ר''פ תלויין בהן. כן נ''ל לדברי רבינו ונכון הוא אילו היו הספרים מודים לו. והרשב''א ז''ל כתב בהפך מכולם והעמיד דבריהם דוקא ביו''ט אבל בשבת כיון שהעבירן ישראל ד''א ברה''ר או שהחזירן מרה''ר לרה''י לא יאכלו. וכבר ראיתי שדעת הר''א ז''ל בזה כדברי רבינו לפרשם בשבת וצ''ל לפי דבריהם ביצאו ע''י נכרי אי נמי אפילו ע''י ישראל החמירו בתחומין דדבריהם יותר מארבע אמות דרשות הרבים דאורייתא לפי שדבריהם צריכין חזוק וזה צ''ע. ומ''מ כונת דבריהם על ידי ישראל היא ודאי כיון שחלקו בין שוגג למזיד:

כסף משנה פירות שיצאו חוץ לתחום וכו'. כתב הרמ''ך תימה אמאי לא פסק כר''פ דהוא בתרא ורב אלפס פסק כוותיה וה''ל לשוויי חילוק בין הוציאם הוא עצמו להוציאם אחר כמו שפירשו רבותי, עכ''ל. וכבר נתבאר טעם רבינו בדברי הרב המגיד:

לחם משנה פירות שיצאו חוץ לתחום וכו'. בפרק חמישי מהלכות יום טוב כתב רבינו פירות שיצאו חוץ לתחום וכו' ולא הזכיר שם אם הם מותרים באכילה ואם הם אסורים. ויש תימה איך לא הזכיר זה ואם הם מותרים באכילה וסובר שמה שאמרו בגמרא לא נאמר אלא לענין תחומין למה הוצרכו לדחוק בגמרא לתרץ לפי גירסת רבינו דהיא בשבת אפי' שיהיה ביו''ט לישני התם לאכילה הכא לתחומין. ונראה שרבינו סמך שם על מ''ש כאן דכיון דבשבת מותרים כ''ש ביו''ט. ומ''ש ה''ה שדברי ר''פ הם בהכרח ביו''ט משום דאי בשבת ל''ל חוץ לתחום אפילו שיהיה תוך לתחום אינו יכול להוליכה כיון שעובר ברה''ר אלא ודאי דאיירי ביו''ט ולענין תחומין ודברי רבי נחמיה ורבי אלעזר איירי בשבת לדברי רבינו ולא יאכלו. וא''ת אמאי נקט חוץ לתחום אפי' בתוך התחום נמי אסור משום דהעבירן ד' אמות ברשות הרבים כבר תירץ ה''ה ז''ל דמשום העברה ברה''ר אינו אסור אבל משום תחומין אסור דעשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:

כה הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִשְׁמֹר לוֹ אֶת הַפָּרָה וְאֶת הַתִּינוֹק לֹא יִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁל שַׁבָּת. לְפִיכָךְ אֵין אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו. וְאִם הָיָה הַשָּׂכִיר שְׂכִיר שַׁבָּת אוֹ שְׂכִיר שָׁנָה נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מָשְׁלָם. לְפִיכָךְ אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו. וְלֹא יֹאמַר לוֹ תֵּן לִי שְׂכָרִי שֶׁל שַׁבָּת אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ תֵּן לִי שְׂכָרִי שֶׁל שָׁנָה אוֹ שֶׁל עֲשָׂרָה יָמִים:

מגיד משנה השוכר את הפועל וכו'. ברייתא הובאה פ' הזהב (מציעא נ"ח) כלשונו עד אחריות שבת עליו. ובהלכות פרק השואל הובאה כולה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן