הלכות שבת - פרק ששה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבת - פרק ששה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל כְּלֵי הָאוֹרֵג וַחֲבָלָיו וְקָנִים שֶׁלּוֹ מֻתָּר לְטַלְטְלָן כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסּוּר חוּץ מִכֹּבֶד [א] הָעֶלְיוֹן וְכֹבֶד הַתַּחְתּוֹן לְפִי שֶׁאֵין נִטָּלִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּקוּעִין. וְכֵן הָעַמּוּדִים שֶׁל אוֹרֵג אָסוּר לְטַלְטְלָן שֶׁמָּא יְתַקֵּן הַגֻּמּוֹת שֶׁלָּהֶן. וּשְׁאָר כְּלֵי הָאוֹרֵג מֻתָּרִין:

מגיד משנה כל כלי האורג החבלים והקנים וכו'. פ' אלו קשרים (שבת קי"ג) אמר שמואל כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת ואפי' כובד העליון וכובד התחתון אבל לא את העמודים. ושם בעא מיניה ר' יוחנן מרבי יהודה בר לואי כובד העליון וכובד התחתון מהו לטלטלן בשבת א''ל אין מטלטלין מ''ט לפי שאין ניטלין. ופסק רבינו כר' יהודה דלא כשמואל משום דמשמע דמדקא בעא מיניה ר' יוחנן דעדיף מיניה הוה וקי''ל ר' יוחנן ושמואל הלכה כר''י. וכתב רבינו ששאר כלי האורג הן ככלים שמלאכתן לאיסור והכובדין הרי הן כאילו אין עליהם תורת כלי אבל רש''י ז''ל פי' כלי קיואי מותר לטלטלן דחזו לתשמיש אחר ואשמעינן דאין גרדי מקפיד עליהן ולא הוי כלי שמלאכתו לאיסור עכ''ל. וכובדין נראה שהוא סבור שהם ככלים שמלאכתן לאיסור. ודברי רבינו נראין לי עיקר דהא משמע פרק כל הכלים (דף קכ"ב קכ"ג) בהדיא דכל דמיוחד לאיסור אף על פי שאין מקפיד עליו אם משתמשין בו תשמיש אחר הוי כלי שמלאכתו לאיסור ואם מקפיד עליו שמא יפחת מדמיו הוה ליה מוקצה מחמת חסרון כיס כמו שמבואר: וכן העמודים וכו'. מפורש שם (דף קי"ג) הדין והטעם:

ב מִכְבָּדוֹת שֶׁל תְּמָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁמְּכַבְּדִין בָּהֶן אֶת הַקַּרְקַע הֲרֵי הֵן כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְכַבֵּד בְּשַׁבָּת. לְבֵנִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִן הַבִּנְיָן הֲרֵי הֵן כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר מִפְּנֵי שֶׁרְאוּיִין לְהָסֵב עֲלֵיהֶן שֶׁהֲרֵי שָׁפִין אוֹתָן וּמְתַקְּנִין אוֹתָן. וְאִם צָבַר אוֹתָן הֲרֵי הִקְצָם וְאָסוּר לְטַלְטְלָם:

מגיד משנה מכבדות של תמרה וכו'. פרק כל הכלים (דף קכ"ד:) מפורש אמר רב דמכבדות של תמרה הן ככלי שמלאכתו לאיסור. ובהלכות והאידנא דקי''ל כר''ש ומותר לכבד את הבית הויין להו מלאכתן להיתר ואלו הן דברי רבינו. ואע''פ שבפכ''א כתב שאסור לכבד את הבית אלא אם כן הוא רצוף באבנים מ''מ כיון שברצוף מותר הם מלאכתן להיתר: לבנים שנשארו מן הבנין וכו'. שם אמר ר''נ הני לבני דאישתיור מבנינא שרי לטלטולינהו משום דמיחזי למזגא עלייהו שרגינהו ודאי אקצינהו. ופירש''י ז''ל דאישתיור שהשלים בנינו ונותרו דהא השתא לא קיימי לבנין אלא לישב עליהן ותורת כלי יש עליהן עכ''ל:

ג חֶרֶס קְטַנָּה מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הוֹאִיל וּרְאוּיָה הִיא בְּחָצֵר לְכַסּוֹת בָּהּ פִּי כְּלִי קָטָן. מְגוּפַת חָבִית שֶׁנִּתְכַּתְתָּה הִיא וּשְׁבָרֶיהָ מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ וְאִם זְרָקָהּ לָאַשְׁפָּה מִבְּעוֹד יוֹם אָסוּר לְטַלְטְלָהּ. כְּלִי שֶׁנִּתְרוֹעֵעַ לֹא יִתְלֹשׁ מִמֶּנּוּ חֶרֶס לְכַסּוֹת בּוֹ אוֹ לִסְמֹךְ בּוֹ:

מגיד משנה חרס קטנה מותר לטלטלה וכו'. שם חרס קטנה מותר לטלטלה ואסיק רבא אפי' ברה''ר כיון שראויה לכסות בה כלי בחצר וכתבו המפרשים ז''ל ודוקא חרס דאתי משברי כלים אבל אבן דלא אתי משברי כלים לא ופשוט הוא: מגופת חבית שנתכתתה היא ושבריה וכו'. שם (דף קכ"ד קכ"ה) מגופה שנכתתה היא ושבריה מותר לטלטלן בשבת ואם זרקן באשפה מבע''י אסור ומפורש שם דדוקא מבע''י אבל זרקה בשבת כיון שבין השמשות היה תורת כלי עליה מותר: כלי שנתרועע וכו'. שם (דף קכ"ד:) גבי מגופת חבית שנכתתה ולא יספות ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה ובהלכות פירוש לא יספות לא יחתוך:

ד מֻתָּר לְהַכְנִיס [ב] לְבֵית הַכִּסֵּא שָׁלֹשׁ אֲבָנִים מְקֻרְזָלוֹת לְקַנֵּחַ בָּהֶן וְכַמָּה שִׁעוּרָן כִּמְלֹא הַיָּד. אֲבָל אֲדָמָה שֶׁהִיא קְרוֹבָה לְהִתְפָּרֵךְ אָסוּר לְטַלְטְלָהּ לְקַנֵּחַ בָּהּ. וּמֻתָּר לְהַעֲלוֹת אֲבָנִים לַגַּג לְקַנֵּחַ בָּהֶן. יָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים וְנִשְׁתַּקְעוּ בְּטִיט אִם רִשּׁוּמָן נִכָּר מֻתָּר לְטַלְטֵל. אֶבֶן שֶׁיֵּשׁ [ג] עָלֶיהָ טִנּוּף שֶׁוַּדַּאי לְקַנֵּחַ הִיא מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ וַאֲפִלּוּ הִיא גְּדוֹלָה:

מגיד משנה מותר להכניס לבית הכסא וכו'. פ' המוציא (שבת פ"א) ת''ר בשבת ג' אבנים מקורזלות מותר אדם להכניס לבית הכסא ונחלקו שם בשיעורן ואמרו בברייתא אחרת שם נמנו וגמרו כמלא היד וכ''פ בהלכות. ופי' מקורזלות חדות שהן ראויות לקנוח ושיעור כמלא היד הוא בין שלשתן: אבל אדמה וכו'. שם א''ר יהודה אבל לא את הפיאס. ופירשו בהלכות אדמה שהיא קרובה להתפרך ע''כ. ופירש''י ז''ל דהואיל ומיפרכא לא חשיב לקנוח ואתי לטלטל: ומותר להעלות וכו'. בעיא (שם ע"א וב') ופירש''י ז''ל אי חיישינן לטרחא יתירתא כשהוא מעלן לגג או לא ופשטו שמותר: ירדו עליהם גשמים וכו'. שם (פ"א) א''ל אביי לר' יוסף ירדו עליהם גשמים ונטשטשו מהו א''ל אם רשומן ניכר מותר ע''כ גרסת ההלכות. ופירשו ירדו גשמים על האבנים המקורזלות ונטבעו בקרקע מהו מי חיישינן שמא יהא כסותר או כטוחן או לא עכ''ל. ויש לרש''י ז''ל גירסא אחרת בזה ופי' אחר: אבן שיש עליה טנוף וכו'. שם א''ר ששת אם יש עליה עד מותר. ופי' רבינו כפי' ההלכות וגם בזה יש לרש''י ז''ל פירוש אחר ודברי הגאונים עיקר:

ה הָיָה לְפָנָיו צְרוֹר וְחֶרֶשׂ מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר [ד] וְאִם הָיָה הַחֶרֶשׂ מֵאוֹגְנֵי כֵּלִים מְקַנֵּחַ בַּחֶרֶשׂ. הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וַעֲשָׂבִים אִם הָיוּ עֲשָׂבִים רַכִּים מְקַנֵּחַ בָּהֶן וְאִם לָאו מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר:

מגיד משנה היו לפניו צרור וחרס וכו'. מחלוקת שם (דף פ"ב) פסק כהלכות ופי' רש''י ז''ל מקנח בצרור בשבת ואע''ג דלאו בר טלטול הוא ואינו מקנח בחרס משום סכנה. באוגני כלים שהן חלקים ואינן מקרעין הבשר עכ''ל: היו לפניו צרור וכו'. ג''ז שם מחלוקת ופסק כמ''ד מקנח בעשבים ואין מקנח בצרור והקשו שם מדתניא המקנח בדבר שהאור שולטת בו שניו נושרות ותירצו לא קשיא הא בלחין הא ביבשין. ופירש''י ז''ל לחין אין אור שולט בהן וכ''נ מדברי רבינו אבל בהלכות מצאתי בהפך ודוקא עלין יבשין אבל לחין משירין השנים וכ''כ בספר העתים:

ו שְׁיָרֵי מַחְצְלָאוֹת שֶׁבָּלוּ הֲרֵי הֵן כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר מִפְּנֵי שֶׁרְאוּיִין לְכַסּוֹת בָּהֶן הַטִּנּוּף. אֲבָל שְׁיָרֵי בְּגָדִים שֶׁבָּלוּ שֶׁאֵין בָּהֶן שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה אָסוּר לְטַלְטְלָן שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לֹא לַעֲנִיִּים וְלֹא לַעֲשִׁירִים. שִׁבְרֵי הַתַּנּוּר מֻתָּר לְטַלְטְלָן וַהֲרֵי הֵן כְּכָל הַכֵּלִים שֶׁמְּלַאכְתָּן לְהֶתֵּר. כִּירָה שֶׁנִּשְׁמְטָה אַחַת מִיַּרְכוֹתֶיהָ אָסוּר לְטַלְטְלָהּ שֶׁמָּא יִתְקַע:

מגיד משנה שירי מחצלאות שבלו וכו'. פרק כל הכלים שם (דף קכ"ה) אמר שמואל קרומים של מחצלת מותר לטלטלן בשבת מ''ט מחצלת גופא למאי חזיא לכסויי בה עפרא האי נמי חזיא לכסויי בה טנופא. ובהלכות פירשו שירי מחצלאות שבלו וכתב הרמב''ן ז''ל אם היו קרומיות מבע''י וזרקן אסורין דהוו להו כצרורות שבחצר ודמיא לשברי חביות שזרקן לאשפה מבעוד יום דאסירי עכ''ל: אבל שירי בגדים וכו'. שם שירי פרוזמיות אסור לטלטלן אמר אביי במטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא חזו לא לעניים ולא לעשירים. ופירשו בהלכות בלאות של טליתות וכדאמרינן במסכת סוכה תכלתא לפרוזמא דאינשי ביתיה ע''כ. וכתב הרשב''א ז''ל נראה משום דפחות מכן לא חזו כלל וסתמן אדם משליכן לאשפה. אבל ראיתי בשם הראב''ד ז''ל דהכא בשירי טלית של מצוה עסקינן דאינו מקנח בו טנוף הא שירי טליתות דעלמא אפי' פחות מכן מותר דלא גרע מחרס קטנה שראויה לקנח ע''כ. ורבינו סובר דבכל טליתות אסור וקצת מפרשים סוברים כדברי הראב''ד ז''ל: שברי תנור מותר לטלטלן וכו'. מחלוקת תנאים שם ופסק כר' מאיר כדאיתא בהלכות וכמבואר פ' כ''ה דכל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין והוא שעושין מעין מלאכה: כירה שנשמטה אחת מירכותיה וכו'. פרק תולין (דף קל"ח:) כירה שנשמטה אחת מירכותיה מותר לטלטלה שתים אסור לטלטלה רב אמר אפי' אחת אסור לטלטלה גזירה שמא יתקע. ובהלכות והלכה כרב ע''כ. ופי' רש''י ז''ל ירכותיה פטפוטין שלה כעין רגלים:

ז * סֻלָּם שֶׁל עֲלִיָּה אָסוּר לְטַלְטְלוֹ שֶׁאֵין עָלָיו תּוֹרַת כְּלִי. וְשֶׁל שׁוֹבָךְ מֻתָּר לְהַטּוֹתוֹ. אֲבָל לֹא יוֹלִיכוֹ מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל וְיָבוֹא לָצוּד. קָנֶה שֶׁמּוֹסְקִין בּוֹ הַזֵּיתִים אִם יֵשׁ עָלָיו תּוֹרַת כְּלִי הֲרֵי הוּא כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסּוּר. קָנֶה שֶׁהִתְקִינוֹ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל בּוֹ אִם יֵשׁ תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו הֲרֵי הוּא כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר:

ההראב"ד סולם של עליה וכו'. כתב הראב''ד אין כאן מקום לזה. עכ''ל:

מגיד משנה סולם של עליה וכו'. זה למד רבינו מיו''ט שאסרו בו סולם של עליה אפילו בהטיה כדאיתא פ''ק דיו''ט (דף ט') וכ''ש בשבת וסולם של שובך הותר שם בהולכה מחלון לחלון בחצר אבל לא ברה''ר לדעת רבינו כמבואר פרק חמישי מהלכות יו''ט ומשם למד דבשבת אפי' בחצר אסור ששם לא התירו אלא משום שמחת יו''ט כמ''ש שם. ובשבת אינו יכול לצוד ולא ליטול יונים מן השובך ולפיכך אסור. זה דעת רבינו ובהשגות א''א אין כאן מקום לזה ע''כ: קנה שמוסקין וכו'. פ' כל הכלים (שבת קכ"ג) משנה קנה של זיתים אם יש קשר בראשו מקבל טומאה ואם לאו אינו מקבל טומאה בין כך ובין כך ניטל בשבת. וכתב רבינו אם יש עליו תורת כלי בדוקא. ולמד כן מדין קנה שהתקינו בעל הבית שיתבאר בסמוך דבעיא תורת כלי ויש מחלקין ביניהם דשאני התם שעשוי לשמש את הקרקע ודעת רבינו עיקר: קנה שהתקינו וכו'. ברייתא שם (דף קכ"ז) קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו בזמן שקשור ותלוי פותח ונועל בו אין קשור ותלוי אין פותח ונועל בו רשב''ג אומר מתוקן אע''פ שאינו קשור א''ר יוחנן הלכה כרשב''ג ואמרו שם דבעינן שיהא עליה תורת כלי וכן העלו בהלכות. ופירוש תורת כלי זכרתיו פכ''ה בבבת כל כסויי הכלים:

ח דֶּלֶת שֶׁהָיָה לָהּ צִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עַתָּה צִיר שֶׁהֱכִינָהּ לִסְתֹּם בָּהּ מָקוֹם מֻקְצֶה וְהִיא נִגְרֶרֶת שֶׁנּוֹטְלִין אוֹתָהּ וְסוֹתְמִין בָּהּ. וְכֵן חֲדָקִים שֶׁסּוֹתְמִין בָּהֶן הַפִּרְצָה. וְכֵן מַחְצֶלֶת הַנִּגְרֶרֶת. בִּזְמַן שֶׁקְּשׁוּרִין וּתְלוּיִין בַּכֹּתֶל סוֹתְמִין בָּהֶן וְנוֹעֲלִים בָּהֶם וְאִם לָאו אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן. וְאִם הָיוּ גְּבוֹהִים מֵעַל הָאָרֶץ נוֹעֲלִין בָּהֶן:

מגיד משנה דלת שהיה וכו'. בהמוצא תפילין (עירובין ק"א) משנה הדלת שבמוקצה וחדקין שבפרצה ומחצלת אין נועלין בהן אא''כ היו גבוהין מן הארץ ובגמרא ורמינהי דלת הנגררת וקנקן הנגרר בזמן שקשורין ותלויין נועלין בהן בשבת ואצ''ל ביו''ט אלמא לא בעי גבוהין ותירץ רבא הא דלא בעי גבוהין בשהיה להן ציר ואע''ג דהשתא לית להו ציר מוכח מלתא. ומתני' דבעו גבוהין בשלא היה להן ציר מעולם כך נראה פי' השמועה וכן פירשו ז''ל. ולפי זה יקשה לשון רבינו שלא חלק בגבוהין אלא שאין צריכין תליה וקשירה ולא אמר אע''פ שלא היה להן ציר והסוגיא שלשם מוכחת בפירוש דגבוהים אע''פ שלא היה להם ציר מותרין ואפשר שאף לזה נתכוין רבינו:

ט דֶּלֶת שֶׁהָיָה לָהּ לוּחַ אֶחָד שֶׁשּׁוֹמְטִין אוֹתָהּ וְנוֹעֲלִין בָּהּ אִם לֹא הָיָה לָהּ לְמַטָּה כֵּן כְּמוֹ אַסְקֻפָּה שֶׁמּוֹכִיחַ עָלֶיהָ שֶׁהִיא כְּלִי מוּכָן לִנְעִילָה אֵין נוֹעֲלִין בָּהּ. וְאִם יֵשׁ לְמַטָּה אַסְקֻפָּה נוֹעֲלִים בָּהּ. וְכֵן נֶגֶר שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁוֹ קְלֻסְטְרָא שֶׁמּוֹכַחַת עָלָיו שֶׁהוּא כְּלִי מוּכָן לִנְעִילָה וְאֵינוֹ קוֹרָה כִּשְׁאָר כָּל הַקּוֹרוֹת נוֹעֲלִין בּוֹ בְּשַׁבָּת:

מגיד משנה דלת שהיה וכו'. שם תני ר' חייא דלת אלמנה נגררת ואין נועלין בה בשבת. היכי דמי דלת אלמנה א''ד דלית לה כשימא פירשו בהלכות אסקופא התחתונה שאין לה כן א''ד דחד שיפא פי' בהלכות לוח אחד ופסק רבינו כשני הלשונות להקל שאינה אסורה אלא כשהיא של לוח אחד ואין לה כן וכן עיקר: וכן נגר וכו'. משנה שם (ק"א ק"ב) נגר שיש בראשו קלוסטרא ר''א אוסר ור' יוסי מתיר. ובגמרא בניטל באגדו כ''ע ל''פ דשרי כי פליגי בשלא נטל באגדו ר' יוסי סבר כיון שיש בראשו קלוסטרא תורת כלי עליו ומר סבר כיון שאין ניטל באגדו לא. ובהלכות והלכה כר''י ופירש''י ז''ל נגר לאקיבל''ה בלעז שתוחבין אותה באסקופא לנעול הדלת. שיש בראשו קלוסטרא שראשו עבה וראוי לכתוש בו פלפלין ותורת כלי עליו עכ''ל:

י [ה] נֶגֶר שֶׁאֵין בְּרֹאשׁוֹ קְלֻסְטְרָא אִם הָיָה קָשׁוּר וְתָלוּי בַּדֶּלֶת נוֹעֲלִין בּוֹ. וְכֵן * אִם הָיָה נִטָּל וְאֶגְדּוֹ עִמּוֹ. אֲבָל אִם הָיָה אֶגְדּוֹ קָבוּעַ בַּדֶּלֶת וְהָיָה הַנֶּגֶר נִשְׁמָט כְּמוֹ קוֹרָה וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בַּזָּוִית וְחוֹזְרִין וְנוֹעֲלִין בּוֹ בְּעֵת שֶׁרוֹצִין הֲרֵי זֶה אָסוּר לִנְעל בּוֹ שֶׁאֵין עָלָיו תּוֹרַת כְּלִי וְאֵינוֹ אָגוּד וְאֵין בּוֹ אֶגֶד לְהוֹכִיחַ עָלָיו:

ההראב"ד אם היה ניטל ואגדו עמו וכו'. כתב הראב''ד אינו תופס דרך הגמרא אלא אם אינו קשור בדלת והוא קשור בבריח יפה יפה שהוא ניטל עם הבריח מפני האגד אע''פ שנוטלין הבריח והנגר ומניחין אותם בזוית מותר לנעול בו שדינו כדין בריח ואין בו לא משום מוקצה ולא משום בונה אבל אם אינו נאגד יפה אלא פעמים שנשמטים זה מזה אין נועלין בו משום מוקצה או משום בונה. עכ''ל:

מגיד משנה נגר וכו'. משנה וברייתא (שם דף ק"ב) נחלקו ואמר ר''י נגר שקשור ותלוי וראשו מגיע לארץ אף במדינה מותר אלא אי זהו נגר הנגרר שבמדינה אסור ובמקדש מותר כל שאינו לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זוית אמר שמואל הלכה כר' יהודה אמר רבא והוא שקשור בדלת. והקשו והא ר' טבלא איקלע למחוזא חזייה לההוא נגרא דהוה תלי בעיבורא דדשא ולא אמר להו מידי ותירצו ההוא ניטל באגדו הוה. ומדברי רבינו שכל שניטל באגדו א''צ שיהא קשור אפי' בעיבורא דדשא ודר' טבלא מעשה שהיה כך היה. ומדברי ההשגות דבעי נמי שיהא קשור בבריח הדלת וכבר כתבו בתוס' כדברי רבינו וכן הוכיח הרשב''א ז''ל וכתב רבינו אבל אם היה אגדו וכו' שאין תורת כלי עליו האריך בזה להפריש בין זה לדין פקק החלון שנתבאר פכ''ב שאע''פ שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקוק בו את החלון. והחלוק שביניהם משום דהתם יש כל שהוא מתוקן לכך יש תורת כלי עליו וכאן כיון שאין בנגר זה אחת מן הדברים הנזכרים אין עליו תורת כלי ואסור אלא א''כ קשור ותלוי וכן פסקו בהלכות והמפרשים ג''כ כתבו חילוק זה ואליו נתכוין רבינו:

כסף משנה נגר שאין בראשו וכו'. נראה מדברי רבנו שהוא מפרש דניטל באגדו היינו שמתיר ראש החבל שבדלת שנמצא הנגר מיטלטל עם החבל ואינו ניטל באגדו היינו שמתיר ראש החבל שבנגר שנמצא הנגר מיטלטל בלא חבל וכל שהוא מיטלטל עם החבל הקשור בו אפי' אין ראש החבל השני קשור בשום מקום שרי דהיינו ניטל באגדו ודאמרינן בעובדא דרבי טבלא דהוה תלי בעיבורא דדשא לאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה. והנה מצאתי להריטב''א שכתב בשם התוס' דניטל באגדו היינו שעשה לו בראשו קשר אחד שהיו נוטלין אותו בקשר ההוא ותולין אותו בכותל כשאר כלים ולפיכך מתיר בו דכלי גמור הוא וכל שהוא כלי גמור לא מיחזי כבונה הילכך אע''פ שאינו קשור לא בדלת ולא בעיברא דדשא נועלין בו והא דאמרינן דהוה תלי בעיברא דדשא מעשה שהיה כך היה דבלאו הכי נמי שרי עכ''ל. ונכון לומר שכך היה מפרש רבינו אלא דק''ל הא דאמר רבא והוא שקשור בדלת ומשמע דדוקא דלת מדפריך ליה מעובדא דתלי בעיברא דדשא וכיון דכי קשור בדלת אגדו מוכיח עליו מאי איריא דלת הא כל כה''ג בכל דוכתא שרי כדמסיק ההוא ניטל באגדו הוה. ולכן נ''ל שדעתו כמו שפירשתי תחלה וליישב קושיא זו נ''ל שענין הנגר הוא על שני דרכים הא' שראש החבל הקשור בדלת אין מתירין אותו אבל ראש החבל השני קושרים אותו בנגר בעת שרוצים לנעול וכשפותחים מתירים אותו ונוטלים הנגר לבדו ומניחים אותו בקרן זוית. השני שראש החבל הקשור בנגר אין מתירין אותו אבל ראש החבל השני קושרין אותו בדלת בעת שרוצין לנעול וכשפותחים מתירים אותו מהדלת ונוטלין הנגר ואגדו עמו ומניחים אותו בקרן זוית ורבא איירי בנגר שהוא בדרך הראשון דכיון שהנגר ניטל בלא אגד אפילו קשור ותלוי במקום אחר אסור דהא כיון שהוא עשוי ליטלו משם בלא אגד זה מוכיח עליו ועובדא דר' טבלא קס''ד שהיה בנגר העשוי כדרך זה ומש''ה פריך לרבא מיניה ושני דעובדא דרבי טבלא לאו בנגר העשוי בדרך זה הוא אלא בנגר העשוי כדרך השני שהוא ניטל ואגדו עמו ומשום הכי שרי בתלי בעיברא דדשא והוא הדין למונח בקרן זוית כמו שנתבאר:

יא מְנוֹרָה שֶׁל חֻלְיוֹת בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ שֶׁמָּא יַחֲזִירֶנָהּ בְּשַׁבָּת. הָיוּ בָּהּ חֲדָקִים וְהִיא נִרְאֵית כְּבַעֲלַת חֻלְיוֹת. אִם הָיְתָה גְּדוֹלָה הַנִּטֶּלֶת בִּשְׁתֵּי יָדַיִם אָסוּר לְטַלְטְלָהּ מִפְּנֵי כָּבְדָהּ. הָיְתָה קְטַנָּה מִזּוֹ מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ:

מגיד משנה מנורה של חוליות וכו'. מסקנא בגמרא בכירה (שבת מ"ו) הילכך דחוליות בין גדולה בין קטנה אסורה גדולה נמי ואית בה חידקי אסורה גזירה משום גדולה דחוליות כי פליגי בקטנה ואית בה חידקי מר סבר גזרינן ומ''ס לא גזרינן וקי''ל כמאן דשרי דס''ל כר''ש דלית ליה מוקצה. ושם נתבאר שגדולה היא שניטלת בשתי ידים. וכתב הרשב''א ז''ל בספרו דהא דהכא אין צריך לומר בשאינה רפויה כלל אלא אפי' רפויה ואינה רפויה אסור לטלטלה. אבל רפויה לגמרי אפילו להחזירה מותר וכבר נתבאר בדברי רבינו בפרק כ''ב:

כסף משנה מנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה וכו'. יש לתמוה על דברי רבינו דהא משמע בגמרא (שבת מ"ו) דהא דאסר ר' יוחנן דאית בה חידקי לאו מטעם מוקצה הוא אלא משום דגזרינן אטו של חוליות וא''כ הו''ל לאסור בקטנה בעלת חדקים כר' יוחנן. וע''ק שכתב היו בה חדקים וכו' אם היתה גדולה וכו' אסור לטלטלה מפני כובדה דהיינו לטעמא דרב יוסף ורבה דאמרי תרווייהו הואיל ואדם קובע לו מקום והא אידחי ליה האי טעמא ואסיקנא דטעמא משום דגדולה דאית בה חידקי גזרינן אטו של חוליות ובקטנה לא גזרינן. ונראה שטעמו של רבינו שפסק כר''ל מדאמר בפרק כל כתבי (דף קכ"א קכ"ב) בפמוטות של בית אביך והוא ז''ל מפרש כפירש''י דאסר בגדולות וכר''ל דאמר ניטלת בשתי ידיו אסור לטלטלה ומשמע ליה ז''ל דמשום כובדה הוא דאסר ולא משום חידקי כדאמרי' התם בסמוך קרונות של בית רבי מותר לטלטלם בשבת וא''ל בניטלין באדם אחד או בשני בני אדם א''ל כאותן של בית אביך ומשמע ודאי דקרונות לא מישתרי אלא מפני כובדן וא''כ ה''ה לפמוטות וצ''ל שיש שום חילוק בין ההוא שריתא דהוה בי ר' פדת וההיא אסיתא דהוו בי מר שמואל דשרו לטלטלם משום דתורת כלי עליהם כדאיתא בפרק בתרא דעירובין (דף ק"ב) וכתבו רבינו בפכ''ה לקרון ופמוט ומ''מ יש לדקדק במ''ש אם היתה גדולה הניטלת בשתי ידיו אסור לטלטלה משום כובדה דכיון דמשום כובדה הוא דאסר לה מאי איריא אית ביה חידקי אפי' לית בה חידקי נמי. וי''ל דאה''נ דגדולה אפי' לית בה חידקי אסור לטלטלה ולא נקט אית בה חידקי אלא לאשמועינן דאפ''ה אם היא קטנה שרי:

יב מִנְעָל שֶׁעַל גַּבֵּי הָאִמּוּם [ו] שׁוֹמְטִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. מַכְבֵּשׁ שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים מַתִּירִין אֲבָל לֹא כּוֹבְשִׁין. וְשֶׁל כּוֹבְסִין לֹא יִגַּע בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס. וְכֵן גִּזֵּי צֶמֶר אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן. לְפִיכָךְ אִם יִחֲדָן לְתַשְׁמִישׁ מֻתָּרִין. וְהַשְּׁלָחִין מֻתָּר לְטַלְטְלָן בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁל אֻמָּן מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם:

מגיד משנה מנעל שע''ג אמום וכו'. סוף פ' תולין (דף קמ"א:) תני חדא שומטים מנעל מע''ג האמום ותניא אידך אין שומטין ובהלכות הביאו הא דשומטין לבד ומוכרח הוא בגמרא ואפילו אינו רפוי. ובהלכות אמום דפוס של מנעל ע''כ: מכבש של בעלי בתים וכו'. משנה שם (דף קמ"א) מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין ושל כובסין לא יגע בו ר' יהודה אומר אם היה מותר מע''ש מתיר את כולו ושומטה ופירוש מכבש ידוע מתירין שנוטל את היתד והוא ניתר דהיינו צורך שבת שנוטל את הכלים אבל לא כובשין דהיינו צורך חול עכ''ל פירוש רש''י ז''ל. ושל כובסין לא יגע בו פירש רבינו ז''ל מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס וכן נ''ל עיקר ולא כדברי רש''י ז''ל שפי' מפני שהוא רוצה לתקן הבגדים ותוחבו בחזקה ומהדק והתרה שלו דומה לסתירה. ואם כדבריו קשה לי למה נחלק ת''ק על ר' יהודה באם היה מותר מע''ש ודאי משמע דפליגי. ואפשר לדבריו דת''ק גזר דאי שרית ליה ליטול כליו במותר יבא להתירו: וכן גזי צמר אין מטלטלין אותן וכו'. משנה פ' במה טומנין (דף מ"ט.) טומנין בגזי צמר ואין מטלטלין אותן. ובגמרא ל''ש אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן וכן בהלכות. ויש שם אוקימתא אחרת ומשמע מינה דגזי צמר שאינן מן האוצר כל שטמן בהן אע''פ שלא יחדן להטמנה מותר לטלטלן וכשהן מן האוצר צריכין יחוד וכן דעת הרשב''א ז''ל בשם רבו ז''ל ודברי רבינו כדברי ההלכות: השלחין מותרין לטלטלן וכו'. במשנה שם (דף מ"ט) טומנין בשלחין ומטלטלין אותן והעלו בהלכות בשם הגאונים ז''ל שאפי' שלחין של אומן מטלטלין אותן. ופירש''י ז''ל שלחין עורות תרגום והפשיט ואשלח:

יג כָּל דָּבָר מְטֻנָּף כְּגוֹן רְעִי וְקִיא וְצוֹאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אִם הָיוּ בְּחָצֵר שֶׁיּוֹשְׁבִין בָּהּ מֻתָּר לְהוֹצִיאָן לְאַשְׁפָּה אוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא גְּרָף שֶׁל רְעִי. וְאִם הָיוּ בְּחָצֵר אַחֶרֶת כּוֹפִין עֲלֵיהֶן כְּלִי כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא הַקָּטָן וְיִתְלַכְלֵךְ בָּהֶן. רֹק שֶׁעַל הַקַּרְקַע דּוֹרְסוֹ לְפִי תֻּמּוֹ וְהוֹלֵךְ. * [ז] מְטַלְטְלִין כְּנוּנָא מִפְּנֵי אֶפְרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שִׁבְרֵי עֵצִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּגְרָף שֶׁל רְעִי. וְאֵין עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת. אֲבָל אִם נַעֲשָׂה מֵאֵלָיו אוֹ שֶׁעָבַר וְעָשָׂהוּ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ:

ההראב"ד מטלטלין כנונא וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אינו תופס דרך הגמרא כלל והגמרא שהאפר מוכן הוא שהיה בו מקצת אפר שהוסק מע''ש ומקצת אפר שהוסק בשבת וכלי שנעשה בסיס לאיסור ולהיתר מותר לטלטלו עכ''ל:

מגיד משנה כל דבר מטונף וכו'. סוף פ' כל כתבי (דף קכ"א:) מבואר זה גבי צואה של קטן וכפי גרסת ההלכות שם עיקר: רוק שע''ג קרקע וכו'. שם רוק דורסו לפי תומו ופי' דורסו לפי תומו כתבתיו פי''א כדעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל: מטלטלין כנונא מפני אפרו אע''פ שיש עליה שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי. דין זה סוף כירה (דף מ"ז) ואיני יודע לתרץ הסוגיא אשר שם לפי מ''ש רבינו מפני שהוא כגרף של רעי אא''כ נאמר דה''פ אלא אמר רבא במחתא באפרא ליכא משום גרף של רעי משום דמיכסי והוא עיקר הטעם אבל בכנונא שהוא כלי שעושין אותו להתחמם בו והוא מגולה הרי הוא כגרף של רעי ומטלטלין אותו וכבר הושג רבינו מזה ואיני יודע לו תירוץ אחר. וגם זה דחוק ונראה שעקר הנוסחא ראויה להיות בספריו מפני שראוי לגרף של רעי כלומר האפר שהזכיר ראוי לכסות גרף של רעי ונמצא הכנונא בסיס לאפר שמותר בטלטול ולעצים שאסורין ובסיס לדבר המותר והאסור מותר לטלטלו וכן פירשו ז''ל. אי נמי משום דשברי עצים לא חשיבי ובטלי וכן עיקר דכל דחשיב אף על פי שיש עמו דבר המותר לא בטיל ואסור לטלטלו: ואין עושין גרף של רעי וכו'. כבר הזכרתיו זה בפרק כ''ה בבבת נותנין כלי תחת הדלף:

יד [ח] שֶׁמֶן שֶׁיּוֹצֵא מִתַּחַת הַקּוֹרָה שֶׁל בֵּית הַבַּד בְּשַׁבָּת וְכֵן תְּמָרִים וּשְׁקֵדִים הַמּוּכָנִים לִסְחוֹרָה מֻתָּר לְאָכְלָם בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ אוֹצָר שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ תְּבוּאָה צְבוּרָה מַתְחִיל לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת שֶׁאֵין שׁוּם אֹכֶל שֶׁהוּא מֻקְצֶה בְּשַׁבָּת כְּלָל אֶלָּא הַכּל מוּכָן הוּא. חוּץ מִגְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִין שֶׁבַּמֻּקְצֶה בִּזְמַן שֶׁמְּיַבְּשִׁים אוֹתָם הוֹאִיל וּמַסְרִיחוֹת בֵּינְתַיִם וְאֵינָם רְאוּיִין לַאֲכִילָה הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם מֻקְצֶה. חָבִית שֶׁנִּתְגַּלְּתָה וַאֲבַטִּיחַ שֶׁנִּשְׁבְּרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה נוֹטְלָן וּמַנִּיחָן בְּמָקוֹם הַמֻּצְנָע. כַּיּוֹצֵא בּוֹ קָמֵעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יוֹצְאִין בּוֹ מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ. מוֹתַר הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר וְשֶׁבַּקְּעָרָה שֶׁהִדְלִיקוּ בָּהֶן בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻקְצֶה מֵחֲמַת אִסּוּר:

מגיד משנה שמן היוצא מתחת הקורה וכו'. פ''ק (דף י"ט:) שמן של בדדין ומחצלות של בדדין רב אסר ושמואל שרי תמרי דעסקא פלוגתא דר' יהודה. ור''ש ובהלכות שמן של בדדין שיוצא מתחת הקורה בשבת. והלכתא כשמואל דקאי כר''ש דלית ליה מוקצה לענין שבת ע''כ. ופי' תמרי דעסקא העומדים לסחורה וכ''ש לכלים המוכנים לסחורה ושאם הוא צריך להם שמותר לטלטלם שהרי פירות אלו הותרו אפי' באכילה. ומ''ש רבינו אפי' אוצר של תבואה או תבואה צבורה. מבואר ריש פ' מפנין (דף קכ"ז) דלר''ש דלית ליה מוקצה בשבת מותר להתחיל באוצר ובתבואה צבורה להסתפק מהן. ומ''ש רבינו חוץ מגרוגרות וצמוקים מבואר פ' כירה (דף מ"ה) אמר שמואל אין מוקצה לר''ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד ובהלכות הביאו ירושלמי דאמר מאי שנא הני הואיל ומסריחות בינתים ע''כ: חבית שנתגלתה וכו'. תוספתא פט''ו. ועיקר הנוסחא ואבטיח שנקרה כלומר שנקר בה נחש וכן הוא בתוספתא: מותר השמן שבנר ושבקערה וכו'. פ' כירה (דף מ"ד) מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ור''ש מתיר ונפסקה הלכה פ' מי שהחשיך (דף קנ"ז) כר''ש חוץ ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו בשבת:

טו * אוֹצָר שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל כַּדֵּי יַיִן אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ אָסוּר לְהַתְחִיל בּוֹ לְפַנּוֹתוֹ אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁפִּנָּהוּ לְהַכְנָסַת אוֹרְחִין אוֹ לִקְבֹּעַ בּוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְכֵיצַד מְפַנִּין אוֹתוֹ. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְמַלֵּא אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ קֻפּוֹת עַד שֶׁגּוֹמְרִין. וְלֹא יְכַבְּדוּ קַרְקָעִיתוֹ שֶׁל אוֹצָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אֶלָּא נִכְנָס וְיוֹצֵא בּוֹ וְעוֹשֶׂה שְׁבִיל בְּרַגְלָיו בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ:

ההראב"ד אוצר של תבואה וכו'. כתב הראב''ד זה המחבר מזכי שטרא לבי תרי שמפרש משנתנו כרב חסדא וכשמואל עכ''ל:

מגיד משנה אוצר של תבואה ושל כדי יין וכו'. (דף קכ"ו קכ"ז) ר''פ מפנין אפי' ד' וה' קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחין ומפני בטול ביהמ''ד אבל לא את האוצר ובגמ' השתא חמש מפנין ארבע מיבעיא ופי' שמואל ד' וה' כדאמרי אינשי ואיכא מאן דגרסי ואי בעי אפי' טובא מפנין ואין זו גרסת רב אחא משבחא ולא גרסת רבינו ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר כולו אבל אתחולי מתחיל ומני ר''ש היא דלית ליה מוקצה ויש שם אוקימתא אחרת וזו עיקר לדעת רבינו. ומדקתני מפני האורחים ומפני בטול ביהמ''ד למד רבינו דדוקא להני אבל לדבר הרשות לא דאי לא ה''ל למיתני סתמא וזה מוכרח שם. ומ''ש וכיצד מפנין אותו כל אחד ואחד ממלא ד' או ה' קופות הכין משמע בגמרא דכל חד וחד מפני לנפשיה: ולא יכבד קרקעיתו. משום אשוויי גומות. וכתב רבינו כמו שביארנו והוא ריש פכ''א. ומ''ש אלא נכנס ויוצא בו מדברי הגמרא (דף קכ"ז) נראה שבמקום שאינו רשאי לפנות היא הכונה ויאמר רבינו שלדברי הרשות אסור להתחיל ולפנות אלא עושה בו שביל וכן כתב הרמב''ן ז''ל שרבותיו מעמידין ברייתא אין מתחילין באוצר תחלה אבל עושה בו שביל בדבר הרשות וא''א לפרש בדבר מצוה דכיון שגומרין אע''פ שאין מכבדין מה צורך יש בשביל ומה ענין לו בכאן והברייתא מוכחת כמו שכתבתי. ודע שנסתלקה מכאן השגת הר''א ז''ל שכתב א''א זה המחבר מזכי שטרא לבי תרי הוא שמפרש משנתנו כרב חסדא וכשמואל ע''כ. ועם גרסת רב אחא משבחא שאינו גורס בדשמואל אפי' טובא נמי דברי רבינו הם כשמואל בדוקא ואף לגרסא האחרת יש להעמיד דבריו בחדא כרב חסדא ובחדא כשמואל וכ''כ הרמב''ן והרשב''א ז''ל:

כסף משנה אוצר של תבואה או של כדי יין וכו'. אין לפרש שמ''ש אסור להתחיל בו לפנותו הוא ממאי דפריש רב חסדא (שבת קכ"ו) מאי דתנן אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה דהא רב חסדא אליבא דר' יהודה דאית ליה מוקצה אמרה ואנן קי''ל כר''ש דלית ליה מוקצה ותו דלרב חסדא אליבא דר' יהודה אפי' לצורך מצוה לא יתחיל את האוצר אלא טעמו מדת''ר אין מתחילין באוצר אבל עושה בו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו ומפרש רבינו דלדבר הרשות הוא דאילו לדבר מצוה מישרא שרי וכדי שלא יעלה על דעתנו דמשום מוקצה הוא דאסרינן להתחיל באוצר כתב אף על פי שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל לפנותו אלא לדבר מצוה כלומר דנהי דלית לן מוקצה היינו כשרוצה להסתפק ממנו אבל אם אינו רוצה אלא לפנותו אסור להתחיל בו אם לא לדבר מצוה: ומ''ש רבינו כל אחד ממלא ד' או ה' קופות. שם (דף קכ"ז) איבעיא להו הני ד' או ה' קופות אע''ג דאית ליה אורחים טובא או דילמא הכל לפי האורחים ואת''ל הכל לפי האורחים חד גברא מפני לכולהו או דילמא כל חד מפני לנפשיה. ובעיא קמייתא הא איפשיטא באת''ל ואידך בעיא לא איפשיטא וכתב הרי''ף וכיון דאיסורא הוא עבדינן לחומרא. ומ''מ נ''ל דהא דאמרינן כל חד מפני לנפשיה לאו למימרא שהאורחים צריכים לפנות אלא אחרים יכולים לפנות לצרכם ובלבד שלא יפנה כל אחד יותר מארבע וחמש קופות:

טז כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף הַמְּצוּיִין מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. כֵּיצַד. מְטַלְטְלִין אֶת הַתֻּרְמוֹס הַיָּבֵשׁ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְעִזִּים אֲבָל לֹא אֶת הַלַּח. אֶת הֶחָצָב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לִצְבָאִים. אֶת הַחַרְדָּל מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְיוֹנִים. אֶת הָעֲצָמוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַאֲכָל לִכְלָבִים. וְכֵן כָּל הַקְּלִפִּין [ט] וְהַגַּרְעִינִין הָרְאוּיִין לְמַאֲכַל בְּהֵמָה מְטַלְטְלִין אוֹתָן. וְשֶׁאֵינָן רְאוּיִין אוֹכֵל אֶת הָאֹכֶל וְזוֹרְקָן לְאַחֲרָיו וְאָסוּר לְטַלְטְלָן. מְטַלְטְלִין בָּשָׂר תָּפוּחַ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְחַיָּה. וּמְטַלְטְלִין בָּשָׂר חַי בֵּין תָּפֵל בֵּין מָלִיחַ מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְאָדָם. וְכֵן דָּג מָלִיחַ. אֲבָל הַתָּפֵל אָסוּר לְטַלְטְלוֹ:

מגיד משנה כל שהוא ראוי למאכל וכו' כיצד וכו'. דין התורמוס משנה שם (דף קכ"ו:) כלשון רבינו ובגמרא (דף קכ"ז קכ"ח) דוקא יבש אבל לח כיון דמריר לא אכלה. עוד בגמרא ת''ר מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים וכתובה בהלכות. ואני תמה היאך כתבו היתר בחרדל שהרי במשנה (דף קכ"ו:) שנינו ולא את הלוף ולא את החרדל והיא סתם משנה בלא מחלוקת וטעמא דתנא דמתני' משום דרוב חרדל למאכל אדם קאי וכיון דהשתא לא חזי ליה אף ע''ג דהוא נמי מאכל ליונים אסור בטלטול דמידי דחזי ליה מקצה ליה מיונים וכ''כ הרשב''א ז''ל ופסק כתנא דמתני' וצ''ע. ודין העצמות ברייתא שם (דף קכ"ח) ומטלטלים את העצמות מפני שהוא מאכל לכלבים. ומ''ש ושאינן ראויין אוכל את האוכל וזורקן לאחריו מבואר סוף פרק נוטל (דף קמ"ג) רב ששת זריק להו בלישניה רב פפא זרק להו אחורי המטה אמרו עליו על זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו לאחורי המטה וזורקו. פירוש וטעם לאחוריו כדי שלא יעשו כגרף של רעי לפי שאין עושין גרף של רעי לכתחלה וכן נראה שם. ודין בשר תפוח ברייתא פרק מפנין (דף קכ"ח:) כלשון רבינו. ודין הדג והבשר ברייתא מפורשת שם (דף קכ"ח):

כסף משנה כל שהוא ראוי למאכל בהמה וכו' את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים וכו'. כתב ה''ה ואני תמה היאך כתבו היתר בחרדל שהרי במשנה שנינו לא את הלוף ולא את החרדל והיא סתם משנה בלא מחלוקת עכ''ל. ואני אומר דאי משום הא לא איריא דרשב''ג דמתיר בלוף ה''ה דמתיר בחרדל כדמשמע בברייתא וכמ''ש התוספות וכל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו אלא הכי ה''ל לאקשויי דכיון דאוקימנא לרשב''ג בשטה לא קי''ל כוותיה והרי''ף כפי נוסחאות שלנו נראה שפוסק כת''ק דמתניתין שכתב דלית הלכתא כרשב''ג וכתב עוד ואין מטלטלין את החרדל דקי''ל בהא כסתם משנה. אבל ה''ה כתב שדעתו כדעת רבינו וגם הר''ן כתב כן ויישב דעתם דמשמע דס''ל דתנא דמתני' ותנא דברייתא לא פליגי אהדדי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דברייתא היו רגילין לגדל יונים ובאתריה דתנא דמתני' לא היו רגילין בהם אבל לכ''ע אין מטלטלין אלא מה שהוא ראוי לבהמה חיה ועוף המצויים אצל רוב בני אדם עכ''ל. וכך מבואר דברי רבינו שכתב שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים מטלטלין אותו בשבת וכו' אין מטלטלין שברי זכוכית וכו' מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויים אצל רוב בני אדם:

יז אֵין מְטַלְטְלִין שִׁבְרֵי זְכוּכִית אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַאֲכָל לְנַעֲמִיּוֹת. וְלֹא חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַאֲכָל לְפִילִים. וְלֹא אֶת הַלּוּף אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַאֲכָל לְעוֹרְבִים. מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְצוּיִין אֵצֶל רֹב בְּנֵי אָדָם:

מגיד משנה אין מטלטלין שברי זכוכית וכו'. שם במשנה התיר רשב''ג את הלוף ובגמרא התיר שברי זכוכית והעמידו דבריו בשטה דקסבר כל ישראל בני מלכים וראויים לגדל עופות שאינן מצויין ואין הלכה כמותו כמבואר בהלכות. ואיסור חבילי זמורות מוסכם בברייתא שם:

יח חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי זְרָדִין אִם הִתְקִינָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה מְטַלְטְלִין אוֹתָן וְאִם לָאו אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. חֲבִילֵי סֵיאָה פּוּאָה וְאֵזוֹב וְקוֹרָנִית. הִכְנִיסָן לְעֵצִים אֵין מִסְתַּפֵּק מֵהֶם בְּשַׁבָּת. לְמַאֲכַל בְּהֵמָה מִסְתַּפֵּק מֵהֶן. וְכֵן בַּאֲמִינְתָּא וְכֵן בְּפֵיגָם וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי תַּבְלִין:

מגיד משנה חבילי קש וכו'. שם (דף קכ"ו:) משנה כלשון רבינו והטעם דבעינן התקינן משום דסתמן להסקה קיימי ואע''ג דחזו למאכל בהמה בסתמא לא קיימי להכי: חבילי סיאה פואה ואיזוב וקורנית וכו'. ברייתא שם (דף קכ"ח) כלשון רבינו. ומיני עשבים הם ראויים להסקה וראויים למאכל בהמה לפיכך הכל הולך אחר מחשבתו. וכן בשאר מיני תבלין שהן כיוצא באלו:

יט אֵין גּוֹרְפִין מַאֲכָל מִלִּפְנֵי הַפְּטָם בֵּין בְּאֵבוּס שֶׁל כְּלִי בֵּין [י] בְּאֵבוּס שֶׁל קַרְקַע. וְאֵין מְסַלְּקִין לַצְּדָדִין מִפְּנֵי הָרְעִי גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשְׁוֶה גֻּמּוֹת. נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי הַחֲמוֹר וְנוֹתְנִין לִפְנֵי הַשּׁוֹר. אֲבָל אֵין נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי הַשּׁוֹר וְנוֹתְנִין לִפְנֵי הַחֲמוֹר מִפְּנֵי שֶׁהַמַּאֲכָל שֶׁלִּפְנֵי הַשּׁוֹר מְטֻנָּף בְּרִירוֹ וְאֵין רָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה אַחֶרֶת. וְכֵן עָלִים שֶׁרֵיחָם רַע וּמְאוּסִין וְאֵין הַבְּהֵמָה אוֹכַלְתָּן אָסוּר לְטַלְטְלָן. לְפִיכָךְ תְּלַאי שֶׁל דָּגִים אָסוּר לְטַלְטְלוֹ וְשֶׁל בָּשָׂר מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה אין גורפין מאכל מלפני הפטם וכו'. משנה פרק תולין (דף ק"מ) גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין מפני הרעי דברי ר' דוסא וחכמים אוסרין ובגמרא מפרש דחכמים אתרווייהו פליגי. עוד שם אמר רב חסדא מחלוקת באבוס של כלי אבל באבוס של קרקע דברי הכל אסור פי' ורבנן גזרו של כלי אטו קרקע וכולה חדא גזרה היא ופי' המשנה שור שמפטמין אותו וגורפין מלפניו בשבת לתת בתוכו תבן ושעורין ע''כ לשון רש''י ז''ל: ונוטלין מלפני החמור וכו'. משנה שם ומסקנא דגמרא מקמי חמרא לגבי תורא שקלינן מקמי תורא לגבי חמרא לא שקלינן. וכן עלין וכו'. שם אמר רב חסדא האי הוצא דירקא אי חזי למאכל בהמה שרי לטלטולי ואי לא אסיר. אמר רב האי תלאי דבשרא שרי לטלטולי דכוורי אסור. ופירשו בהלכות תלאי דבשרא העץ שתולין בו הבשר מטלטלין אותו דתורת כלי עליו דרגילות הוא דכוורי לא אלא כל שנשתמש בו זורקו לבין העצים ע''כ כתב הרשב''א ז''ל וכן עיקר:

כ אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְטַלְטֵל אֶת הַמֵּת בְּשַׁבָּת סָכִין אוֹתוֹ וּמְדִיחִין אוֹתוֹ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָזִיזוּ בּוֹ אֵיבָר. וְשׁוֹמְטִין אֶת הַכַּר מִתַּחְתָּיו כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֻטָּל עַל הַחוֹל בִּשְׁבִיל שֶׁיַּמְתִּין וְלֹא יַסְרִיחַ. וּמְבִיאִין כְּלֵי מֵיקֵר וּכְלֵי מַתָּכוֹת וּמַנִּיחִין לוֹ עַל כְּרֵסוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּח. וּפוֹקְקִין אֶת נְקָבָיו שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בָּהֶן הָרוּחַ. וְקוֹשְׁרִין אֶת הַלֶּחִי לֹא שֶׁיַּעֲלֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף. וְאֵין מְעַמְּצִין אֶת עֵינָיו בְּשַׁבָּת:

מגיד משנה אע''פ שאסור לטלטל וכו'. כל זאת הבבא משניות וברייתא פ' שואל (דף קכ"א) קרוב ללשון רבינו. ופירש''י ז''ל לא יזיז בו אבר לא יגביה לא את ידו ולא ריסי עיניו. וקושרין את הלחי של מת שהיה הולך ונפתח קושרין את לחיו כדי שלא יפתח פיו יותר ולא שתעלה להסגר ממה שנפתחה דהיינו מזיז אבר אלא שלא תוסיף להפתח. כלי מיקר כגון כלי זכוכית. ואין מעמצין משום דדמי למזיז בו אבר עכ''ל:

כא [כ] מֵת הַמֻּטָּל בַּחַמָּה מַנִּיחַ עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק [ל] וּמְטַלְטְלוֹ. וְכֵן אִם נָפְלָה דְּלֵקָה בְּחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מֵת מַנִּיחַ עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק וּמְטַלְטְלוֹ. וְאִם אֵין שָׁם כִּכָּר וְלֹא תִּינוֹק מַצִּילִין אוֹתוֹ מִן הַדְּלֵקָה מִכָּל מָקוֹם שֶׁמָּא יָבֹא לְכַבּוֹת [מ] מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל עַל מֵתוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂרֵף. וְלֹא הִתִּירוּ לְטַלְטֵל בְּכִכָּר אוֹ תִּינוֹק [נ] אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד מִפְּנֵי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מֵתוֹ:

מגיד משנה מת המוטל בחמה וכו'. פ' כירה (דף מ"ג:) אתמר מת המוטל בחמה א''ר יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה רב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. היכא דאיכא ככר או תינוק כ''ע לא פליגי דשרי כי פליגי דליכא וקי''ל כרב באיסורי. עוד שם אין מצילין את המת מפני הדליקה אריב''ל שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. ואסיקנא בדליכא ככר או תינוק פליגי והלכה כריב''ל ואפי' לרב מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי. ומבואר בהלכות: ולא התירו וכו'. מימרא פ' נוטל (דף קמ"ב:) במסקנא ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד:

כב הָיָה מֻטָּל בַּחַמָּה וְאֵין לָהֶם מָקוֹם לְטַלְטְלוֹ אוֹ שֶׁלֹּא רָצוּ לַהֲזִיזוֹ מִמְּקוֹמוֹ בָּאִין שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִים מִשְּׁנֵי צְדָדָיו. חַם לָהֶם מִלְּמַטָּה זֶה מֵבִיא מִטָּתוֹ וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ וְזֶה מֵבִיא מִטָּתוֹ וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ. חַם לָהֶם מִלְּמַעְלָה זֶה מֵבִיא מַחְצֶלֶת וּפוֹרֵשׁ עַל גַּבָּיו. וְזֶה מֵבִיא מַחְצֶלֶת וּפוֹרֵשׁ עַל גַּבָּיו. זֶה זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמָט וְהוֹלֵךְ לוֹ וְזֶה זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמָט וְהוֹלֵךְ לוֹ וְנִמְצָא מְחִצָּה עֲשׂוּיָה מֵאֵלֶיהָ. שֶׁהֲרֵי מַחְצֶלֶת זֶה וּמַחְצֶלֶת זֶה גַּגֵּיהֶן סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ וּשְׁנֵי קְצוֹתֵיהֶם עַל הַקַּרְקַע מִשְׁנִי צִדֵּי הַמֵּת:

מגיד משנה היה מוטל בחמה וכו'. שם (דף מ"ג:) תנא שילא בר מרי מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה חם להם מלמעלה מביאין מחצלת ופורסין עליהן זה זוקף מיטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו ונמצאת מחיצה עשויה מאליה. וכתבו המפרשים ואע''פ שאין עושין אהל עראי לכתחלה כיון שמשנה שהוא עושה אותו מלמעלה למטה בשביל המת התירו:

כסף משנה היה מוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו וכו'. נראה מדברי רבינו שאין שם אהל אלא מהמחצלאות בלבד וזוקף מטתו דקאמר לא להיות עומדת זקופה והמחצלת עליה כדפירש''י אלא לומר שזוקפה ומסירה משם אם ירצה לפי שאינה צריכה לו עוד ולפי זה מאי דמצרכינן שישבו תחלה עד שיחם להם ואז יביאו מטות וישבו עליהם אע''פ שאין צורך לאהל במטות היינו כדי שיהא נראה דפריסת מחצלאות לא כדי לעשות אהל בחיבור שתיהן היתה אלא כדי לפרוס כל אחד על עצמו להגן מפני החמה שהרי גם כשחם להם מלמטה הביא כל אחד מטתו וישבו עליהם. ואפשר שאם רצה להניח מחצלת על המטה אינו רשאי לדעת רבינו ומש''ה אמרו שזוקף מטתו כלומר ולא יניחנה שם כי היכי דתהוי הוכחה שלא נתכוון בפריסת המחצלאות לעשות אהל משתיהן אלא להגן עליהם מפני החמה שהרי כשחם לו מלמטה הביא מטה וישב עליה וכשעמד זקפה משם והלך לו: ומ''מ יש לדקדק למה פסק רבינו דבאין שני בני אדם ויושבים בצדו וכו' הא בלאו הכי יכולים לעשות מחיצה דהא בגמרא איתא למימרא זו אמאי דא''ר יצחק אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואמר להו רב ששת פוקו אמרו לר' יצחק כבר תירגמה רב הונא לשמעתך בבבל דאמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת מאי היא דאמר רב שמואל בר יהודה מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה וכו' משמע דלמ''ד כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל עושין מחיצה למת בשביל מת כמו שמותר לעשות בשביל חי ומאחר דקי''ל כמ''ד כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל תו לא ה''ל למיפסק כהאי מימרא ואפשר שמטעם זה השמיטה הרי''ף וא''כ יש לתמוה על רבינו שכתבה. ואפשר דס''ל לרבינו דנהי דרב ששת סבר דטעמא דבעינן שיבאו שני בני אדם וישבו בצדו הוא משום טלטול הכלים שיהו ניטלים לצורך החי ולא לצורך המת וכדרבי יצחק מיהו אנן דלא קי''ל כוותיה מפרשים דטעמא לאו משום כלים הוא דלצורך המת ניטלים אלא טעמא כדי שתהא המחיצה נעשית מאליה דאין עושין אהל עראי ובשביל צער החי התירו לעשותם בשינוי כזה אבל מפני המת לא התירו. ואפשר דרב הונא נמי משום עשיית מחיצה קאמר וכדדייקא לישניה ולא לענין טלטול כלים ורב ששת הוא שרצה לפרש דבריו משום טלטול וכדר' יצחק וליתא. ולפי זה מה שהשמיטה הרי''ף לאו משום דלא ס''ל הכי אלא משום דמשמע ליה שדבר פשוט הוא שאין מותר לעשות אהל עראי אלא לצורך החי:

כג מֵת שֶׁהִסְרִיחַ בְּבַיִת וְנִמְצָא מִתְבַּזֶּה בֵּין הַחַיִּים וְהֵם מִתְבַּזִּים מִמֶּנּוּ [ס] מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ לְכַרְמְלִית. גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁהוּא (דברים יז-יא) 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל'. וְאִם הָיָה לָהֶן מָקוֹם אַחֵר לָצֵאת בּוֹ אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ אֶלָּא מְנִיחִין אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ וְיוֹצְאִין הֵם:

מגיד משנה מת שהסריח בבית וכו'. בהמצניע (דף צ"ד:) ההוא שכבא דהוה בדרוקרת שרא להו ר''נ בר יצחק לאפוקיה לכרמלית ואסיקנא טעמא גדול כבוד הבריות שדוחה ל''ת שבתורה. ופי' הראב''ד ז''ל דכבוד החיים קאמר מפני שהיה מסריח וכדי לסלק מהם ריחו התירו. וזה דעת רבינו ועיקר. ונחלקו המפרשים ז''ל אם צריך ככר או תינוק לטלטלו יש מי שאומר שצריך שכל שנוכל לתקן ולגרוע איסור הטלטול נתקן והרמב''ן ז''ל אמר שאינו צריך כדי שלא יהא מרבה בהוצאה והרשב''א ז''ל הכריע כדעת האחרים בזה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן