הלכות שבת - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבת - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הַמַּבְעִיר כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. וְהוּא שֶׁיְּהֵא צָרִיךְ לָאֵפֶר. אֲבָל אִם הִבְעִיר דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה [א] פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. וְהַמַּבְעִיר גְּדִישׁוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ הַשּׂוֹרֵף דִּירָתוֹ חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַשְׁחִית. מִפְּנֵי שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְהִנָּקֵם מִשּׂוֹנְאוֹ וַהֲרֵי נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ וְשָׁכְכָה חֲמָתוֹ וְנַעֲשָׂה כְּקוֹרֵעַ עַל מֵתוֹ אוֹ בַּחֲמָתוֹ שֶׁהוּא חַיָּב וּבְחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה שֶׁכָּל אֵלּוּ מְתַקְּנִים הֵן אֵצֶל יִצְרָן הָרַע. וְכֵן הַמַּדְלִיק אֶת הַנֵּר אוֹ אֶת הָעֵצִים בֵּין לְהִתְחַמֵּם בֵּין לְהָאִיר הֲרֵי זֶה חַיָּב. * הַמְחַמֵּם אֶת הַבַּרְזֶל כְּדֵי לְצָרְפוֹ בְּמַיִם הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַבְעִיר וְחַיָּב:

ההראב"ד המחמם וכו'. כתב הראב''ד ולמה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתונא דמרפא רפי והדר קמיט, עכ''ל. א''א והמחמם את הברזל והמצרפו במים אינו מכבה אבל הוא מכה בפטיש שגומר את חסומו מ''מ חיוב אין בו דצרוף דרבנן הוא, עכ''ל:

מגיד משנה המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהיה וכו'. בהאורג (שבת ק"ו) תני ר' אבהו קמי דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר אמר ליה פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואם תמצא לומר משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו. והא אנן תנן וכולא סוגיא. ורבו הפירושין בסוגיא זו והעיקר שהדין שהזכיר רבינו בכאן אמת הוא שאע''פ שאין תועלת האפר כנגד קלקול חפצים חייב וזה נראה דעת הרמב''ן ז''ל. ובהשגות א''א ואם הבעיר תחת תבשילו חייב שתים ע''כ. ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו פרק ט' שהנותן העצים תחת הקדרה חייב משום מבשל ומ''מ אין זה בכל שהו אא''כ יש בו שיעור כדי לבשל כגרוגרת מביצה קלה שכיון שמשום מבשל אנו מחייבין אותו א''א בפחות משיעור תבשיל: והמבעיר גדישו וכו'. כבר הזכרתי פרק ח' גבי חובל דעת רבינו וטעמו בזה ודעת החולקים עליו: וכן המדליק וכו'. זה פשוט ומבואר פרק ספק אכל חלב (כריתות [כ'] ע"ב) שהמדליק את הנר חייב: המחמם את הברזל וכו'. ובהשגות א''א ולמה לא משום מבשל כו' דצרוף דרבנן הוא, עכ''ל. ומ''ש לחייבו משום מבשל אינו נ''ל שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור וזה נראה ברור. אבל מ''ש שחיוב הצרוף הוא מפני מכה בפטיש זהו דעת רש''י ז''ל וזה תימה שאין עושין כן בגמר מלאכה ומכל מקום יש לדקדק במ''ש ז''ל שהצרוף הוא מדבריהם ומפשט הסוגיא שבפרק כירה (שבת מ"א) נראה שהצרוף הוא דבר תורה וכל שאינו מתכוין הוא מותר כר''ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר ואפילו למאן דסבר כר''י במלאכה שאינה צריכה לגופה וכמו שיתבאר פרק כ''ב גבי מיחם שפנה ממנה מים מפני שאפשר שלא הגיע לצרוף ואינו בהכרח גמור שיצרף אבל ביומא (דף ל"ד:) פ' אמר להם הממונה גבי טבילה שנינו ר' יהודה אומר עששיות של ברזל היו מחמין מעיוה''כ ומטילין לתוך צונן בשביל שתפוג צנתן והקשו והרי מצרף ותירץ רב ביבי בשלא הגיע לצרוף ואביי תירץ אפילו תימא שהגיע לצרוף דבר שאין מתכוין מותר והקשו ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי הלכה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ותירצו הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צרוף בעלמא דרבנן הוא ושבות היא ואין שבות במקדש. ע''כ. נראה מזו הסוגיא בבאור שהצרוף מדבריהם. ויש לדחותה ולומר שהיא לדעת אביי בלבד ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דוקא שלא הגיע לצרוף. אבל הרמב''ן ז''ל דחה ואמר שאין בעששיות צרוף כמו בגחלת לפי שהן חמות הרבה ומפשירות המים ואין מצטרפות לגמרי אלא במים צוננין ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה במ''ש פ''ב מהל' יוה''כ מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב וכו'. עוד כתב הרמב''ן ז''ל ואי קשיא הא דאמרי' פר''א דמילה (שבת קל"ד) ממתיקין את החרדל בגחלת ואוקימנא בשל מתכת אלמא ליכא צרוף גמור במתכת איכא למימר שאני חרדל שאינו מצרף ואין צירוף אלא במים עכ''ל. עוד כתב שמדברי הגאונים ז''ל נראה שסוברים שהצירוף הוא מן התורה ודברי רבינו הם כדעת זו, וממ''ש שהיו מחממין מבערב יוה''כ ולא היו מחממין ביום הכפורים יש ללמוד שיש בחמום חיוב לפי שאין שבות במקדש אע''פ שיש לדחות זו היא שטת רבינו:

כסף משנה המבעיר כל שהוא חייב וכו'. כתב הרמ''ך כל זה לדעת רבי שמעון אבל לדעת רבי יהודה הא איצטריך הבערה גבי בת כהן וכיון שכן הבערה הרי היא ככל המלאכות שאם הקלקול יותר (מהיזקן) [נ''ל מהנאתן] פטור ובודאי המבעיר קורה אחת משום האפר מקלקל ויש שמפרשים כפירושו ואין נראים דבריהם, עכ''ל:

לחם משנה המחמם את הברזל וכו'. כתב ה''ה ומ''ש לחייבו משום מבשל וכו' משמע דסבור דכיון דנעשה אש ושורף אין לחייב משום מבשל. וקשה שהרי בפרק ט' חייב רבינו משום מבשל שכתב המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה מתולדת מבשל. לכן נראה דמ''ש ה''ה ז''ל דבדין הוא לחייבו משום מבעיר לבסוף שנעשה אש שכל מבשל משום הפועל הראשון דמרפא רפי חייב ודלא כהראב''ד ז''ל דסבור דלעולם אינו חייב אלא משום מבשל בלבד. עוד כתב ומפשט הסוגיא דבפרק כירה (דף מ"א) נראה וכו' וקשה דמאין נראה לו כן מפשט הסוגיא דהתם אפשר לישבה דצרוף דהתם מדרבנן וזהו שהקשו והלא מצרף ותירצו דאתיא כר''ש דאמר דדבר שאינו מתכוין מותר. וי''ל דמשמע לו כן משום דאלת''ה אמאי לא תירצו דאתיא אפי' כר''י וע''כ לא קאמר ר''י אלא בדבר שאיסורו מדאורייתא אבל דבר שאיסורו מדרבנן מודה לר''ש דאפושי במחלוקת בין ר''י ובין ר''ש לא מפשינן אלא ודאי דאיסור הצרוף מדאורייתא, ואולי שזהו כונתו במ''ש וכל שאינו מתכוין הוא מותר לר''ש וכו' כלומר דזהו הוכחה דהצירוף הוא מדאורייתא מדלא אוקמוה אלא כר''ש כדפירשתי. אבל קשה לזה שביומא (דף ל"ד) כשתירץ אביי ואמר אין שבות במקדש אמאי לא קאמר דאפי' שבות ליכא דר''י מודה בזה הצירוף. עוד כתב ואפילו למאן דסבר וכו' מפני שאפשר שלא הגיע לצירוף ואינו בהכרח גמור וכו' משמע דכונתו לתת טעם למה לא הוי כפסיק רישיה דהוא אסור אפי' לר''ש וכתב שאינו בהכרח גמור שצירוף וכו' וקשה דהרי הוא עצמו כתב למטה בלשון המכבה את הגחלת דבענין צירוף כל שאינו מתכוין מותר וא''ל דהוי פסיק רישיה ואפילו ר''י מודה בזה מהטעם שכתב שם עם שיש מקום עיון להבין דבריו כמו שאנו עתידים לבאר בעז''ה ועוד קשה במ''ש דדעת רבינו כדעת הרמב''ן ומחלק בין ההיא דעששיות להך דגחלת דהתם צרופו מדרבנן משום שהן מחממות הרבה וכאן בגחלת צירופו דאורייתא דלפי פירושו שפירש בדברי רבינו דבצירוף דבר שאין מתכוין מותר אפילו לר''י אמאי לא תירצו שם בגמרא ביומא כההיא דעששיות דבצירוף כמו ההוא דבר שאינו מתכוין מותר לגמרי אליבא דכ''ע דאפילו ר''י מודה בזה כמ''ש הוא ז''ל ג''כ בההיא דפ' כירה שהקשו והלא מצרף קשה אמאי לא תירצו כן לפי סברתו דאמר דבענין צירוף כל שאינו מתכוין מותר לכ''ע והוה מצי לאוקומי אפי' כר''י. ולכל זה יש לתרץ ולומר דכוונת חילוק שכתב ה''ה למטה בענין הגחלת כך הוא דבענין צירוף הגחלת אין לומר פסיק רישיה והטעם דמלאכת הצירוף אינה במשכן וכל מלאכות ממשכן ילפינן להו וכיון דאינה במשכן אנן ל''ל למילף לה בשום מקום. אבל רבינו כתב דיש ללמוד מפני שכן עושים לוטשי הברזל שכשכוונתם לעשות כלי תחלה מחממים הברזל ואח''כ מצרפין אותו במים וכיון דהלוטשים שכוונתם לעשות כלי עושים כן הויא מלאכה ג''כ ואין לנו לומר שהיא מלאכה אלא מפני שעושה אותה הלוטש דמכוין לעשות את הכלי. א''כ כיון דהטעם במלאכה הזאת מפני הכוונה האחרונה שהיא לעשות הכלי, כשאין כונתו לכך אין ראוי שתקרא מלאכה ואינו חייב כיון שאינה מפורשת במשכן ונתבטל הטעם אשר בעבורו קראוה מלאכה שהיא בכוונה. וכל זה יובן דוקא בגחלת של מתכת שאין כאן תיקון כלל שאינו כלי ואין החיוב בא אלא מחמת הכונה אשר לו דאם אין לו כונה אין הצירוף מועיל בגחלת דמה לי שיהיה מצרף או לא אבל במיחם שנתנו לתוכו צונן שיש שם תיקון כלי בההיא שעתא שמחזק הכלי אז ודאי ראוי לחייבו אע''פ שאין לו כונה לצירוף כיון דנעשה צירוף המועיל לתיקון הכלי מאליו וז''ש ה''ה למטה שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור כלומר כיון דהוא גחלת ואין כאן תיקון כלי כלל פטור. ועם זה נסתלק קושיית הראב''ד ז''ל דהרי זה מלאכה שאין זה צריכה לה כיון דאינה מלאכה כלל. ואחר שביארנו זה נתיישבו כל הקושיות דהוצרך ה''ה גבי מיחם לומר דלא הוי פס''ר דמ''ש ואינו בהכרח גמור וכו' דאל''כ כיון דהוא כלי ומתקנו בצירופו חייב אע''פ שאינו מתכוין כמו שביארנו. ומזה הטעם לא תירצו בגמ' בפ' כירה דבהך צירוף דמיחם מודה ר''י דלא מודה ר' יהודה אלא בצירוף דגחלת כמ''ש ה''ה אבל לא בצירוף כי הך דיש כאן תיקון כלי וכן מפני כן לא תירצו בגמ' מההיא דעששיות דאפי' ר''י מודה דהתם בעששיות הם כלים אע''פ שרש''י פירש שם שהם חתיכות של ברזל מ''מ כלים נמי במשמע. תדע לך שבפ' מי שהחשיך (קנ"ד:) הקשו לר''ה דאמר היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית וכו' מביא כרים וכסתות ומניח וכו' ואמרו מיתיבי היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות וכו' ותירצו התם בכולסה ופירש''י ז''ל חתיכות רחבות של זכוכית [שאינם כלים] ע''כ. והוזכר בדברי ה''ה פרק כ''א משמע מהתם דהוה ס''ד דמקשה דעששיות שהם כלים דהכי משמע פשט עששיות והמתרץ תירץ לו בדרך אוקימתא ומפני שהם כלים לא מצי לתרץ דדבר שאינו מתכוין מותר דכיון דיש כאן תיקון כלי חייב מיד כדפרישית. עוד כתב ה''ה בסוף דבריו בלשון המכבה את הגחלת אינו דומה לקטימת קיסם שהזכרנו בפרק י''א וכו' וקשה דהתם הוי מותר לגמרי כמו שמבואר שם והכא פטור אבל אסור והיה ראוי להיות מותר דומיא דהתם כיון דהם שוים וי''ל דאסור משום הכיבוי שכן כתב רבינו המכבה את הגחלת ומשום שהוא מקלקל וכל המקלקלים פטורים אבל מחמת הצירוף אין כאן איסור כלל התם נמי אין שם איסור כלל דקיטמו להריח:

ב הַמְכַבֶּה כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. * אֶחָד הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר וְאֶחָד הַמְכַבֶּה אֶת הַגַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ. אֲבָל הַמְכַבֶּה גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת פָּטוּר. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְצָרֵף חַיָּב. שֶׁכֵּן לוֹטְשֵׁי הַבַּרְזֶל עוֹשִׂים מְחִמִּים אֶת הַבַּרְזֶל עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה גַּחֶלֶת וּמְכַבִּין אוֹתוֹ בְּמַיִם כְּדֵי לְחַסְּמוֹ. וְזֶהוּ לְצָרֵף שֶׁהָעוֹשֶׂה אוֹתוֹ חַיָּב וְהוּא תּוֹלֶדֶת מְכַבֶּה. וּמֻתָּר לְכַבּוֹת גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזּוֹקוּ בָּהּ רַבִּים. הַנּוֹתֵן שֶׁמֶן לְתוֹךְ הַנֵּר הַדּוֹלֵק חַיָּב מִשּׁוּם מַבְעִיר. וְהַמִּסְתַּפֵּק מִן הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר חַיָּב מִשּׁוּם מְכַבֶּה:

ההראב"ד אחד המכבה וכו'. כתב הראב''ד ואם הוא מכבה למה אינו חייב אע''פ שאינו מתכוין ופסיק רישיה ולא ימות הוא ואפילו לא יהא צריך לצרופו והא איהו כר''י ס''ל, ועוד מה בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ והלא בשתיהם לדבריו יש בהן משום מבעיר ומשום מכבה ובפרק מילה אמרינן ממתקין החרדל בגחלת של מתכת בי''ט אבל לא בגחלת של עץ ועוד דבמסכת יומא אמרינן צירוף דרבנן הוא וחיובא ליכא וביו''כ שרי ליה בטבילת כ''ג משום מצוה ואפילו לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, עכ''ל:

מגיד משנה המכבה כל שהוא חייב אחד וכו'. רבינו הולך לשטתו שפסק כר''י בחיוב מלאכה שאצ''ל שאילו לר''ש המכבה כחס על הנר פטור ואינו חייב אלא כחס על הפתילה וצריך להבהבה שהוא עושה פחם כדאיתא בפרק במה מדליקין (שם כ"ט ב') בהדיא בגמרא וכבר כתבתי כן פרק ראשון: אבל המכבה גחלת וכו'. פ' כירה (מ"ב) אמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברה''ר בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ. ואקשינן אי כר''ש אפי' של עץ נמי ותירצו דכר''י ס''ל בדין מלאכה שא''צ לגופה שחייב עליה. ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שהזכרנו פי''א שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שניו אע''פ שראוי לכך בקטימתו פטור שכל שהוא מפני תקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר''י המחייב בדבר שאין מתכוין. וקרובים לזה דברי הרמב''ן ז''ל והדבר מוכרח לומר כן לפי שטת רבינו: ומותר לכבות וכו'. כבר הזכרתי זה ולדברי הפוסקים כר''ש אפילו גחלת של עץ מותר. ויש בהשגות שטה אחרת בענינים אלו: הנותן שמן וכו'. ברייתא פרק שני דיום טוב (ביצה דף כ"ב) הנותן שמן לתוך הנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה ע''כ. ונראה שחיוב הכבוי הוא כרבי יוסי בדוקא:

כסף משנה המכבה כו' ואם נתכוין לצרף חייב. כתב הרמ''ך תימה אם צירוף מן התורה היכא מותר לכבות גחלת של מתכת הא הוי פסיק רישיה ובגמרא לא אמרו כ''א אסור אבל לא אמרו חייב ובפרק אמר להם הממונה (יומא ל"ד.) מפורש בהדיא דצירוף דרבנן הוא, עכ''ל:

ג * דְּלֵקָה שֶׁנָּפְלָה בְּשַׁבָּת הַמְכַבֶּה אוֹתָהּ מִפְּנֵי אִבּוּד מָמוֹן חַיָּב שֶׁאֵין אִבּוּד מָמוֹן דּוֹחֶה שַׁבָּת אֶלָּא אִבּוּד נְפָשׁוֹת. לְפִיכָךְ יֵצְאוּ בְּנֵי אָדָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּתוּ וְיַנִּיחוּ הָאֵשׁ תְּלַהֵט וַאֲפִלּוּ שׂוֹרֶפֶת כָּל דִּירָתוֹ כֻּלָּהּ:

ההראב"ד דליקה שנפלה וכו'. א''א חיוב אין כאן כר''ש משום דאינו צריך לפחם שלו:

מגיד משנה דליקה שנפלה בשבת וכו'. גם זה כר''י בדוקא דאי לר''ש פטור אבל אסור וכן מבואר בירושלמי פרק כל כתבי ופשוט הוא ופרק כ''ג אכתוב שיש בזה כעין סיוע לפסוק כר''י. ומ''ש רבינו שאין אבוד ממון דוחה את השבת אלא אבוד נפשות, ר''ל שאם היה שם אבוד נפשות שא''א להצילן אלא על ידי כיבוי מכבין את הדליקה. ופשוט הוא שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ומבואר פרק שני ופ' יו''ט שחל אמרו מהו לכבות את הדליקה ביו''ט היכא דאיכא סכנת נפשות לא תבעי לך דאפי' בשבת שרי כי תבעי לך היכא דאיכא אבוד ממון וכו' ע''כ:

ד מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בְּכָל הַכֵּלִים בֵּין מְלֵאִים בֵּין רֵיקָנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲבֹר הַדְּלֵקָה. אֲפִלּוּ כְּלִי חֶרֶשׂ חֲדָשִׁים [ב] מְלֵאִים מַיִם עוֹשִׂין מֵהֶן מְחִצָּה אַף עַל פִּי שֶׁוַּדַּאי מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּים. שֶׁגְּרַם כִּבּוּי מֻתָּר. וְכוֹפִין קְעָרָה עַל גַּבֵּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵּאָחֵז בַּקּוֹרָה:

מגיד משנה מותר לעשות מחיצה וכו'. במשנה בכל כתבי (שבת ק"כ) ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים מפני שאינן יכולין לקבל את האור ומתבקעין מאליהן ומכבין את הדליקה ואמרינן בגמרא דרבנן סברי גרם כיבוי מותר ור''י סבר גרם כבוי אסור וידוע שהלכה כרבנן: וכופין קערה ע''ג הנר וכו'. (שם קכ"א) במשנה כופין קערה על הנר שלא יאחוז האור בקורה ע''כ:

ה תֵּבָה שִׁדָּה וּמִגְדָּל שֶׁאָחַז בָּהֶן הָאוּר מֵבִיא עוֹר גְּדִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁאֵין הָאוּר מְלַהֶטֶת אוֹתָן וּפוֹרְשׂוֹ עַל הַקָּצֶה שֶׁעֲדַיִן לֹא נִשְׂרַף כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲבֹר שָׁם הָאֵשׁ:

מגיד משנה תיבה שידה ומגדל וגו'. במשנה (שם ק"ך) ר''ש בן ננס אומר פורסין עור של גדי ע''ג תיבה שידה ומגדל שאחז בהן האור מפני שהוא מחרך והלכה כמותו:

ו טַלִּית שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר פּוֹשְׁטָהּ וּמִתְכַּסֶּה בָּהּ וְאִם כָּבְתָה כָּבְתָה. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאָחַז בּוֹ הָאוּר פּוֹשְׁטוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ וְאִם כָּבָה כָּבָה. וְנוֹתֵן מַיִם מִן [ג] הַצַּד שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְלָה בּוֹ הָאוּר וְאִם כָּבְתָה כָּבְתָה. שָׁכַח נֵר דָּלוּק עַל גַּבֵּי טַבְלָא מְנַעֵר אֶת הַטַּבְלָא וְהוּא נוֹפֵל וְאִם כָּבָה [ד] כָּבָה. אֲבָל הִנִּיחוֹ מִבָּעֶרֶב אַף עַל פִּי שֶׁכָּבָה אָסוּר לְטַלְטְלוֹ:

מגיד משנה טלית שאחז וכו'. בגמ' א''ר יהודה טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין מים מצד אחר ואם כבתה כבתה מיתיבי טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ס''ת שאחז בו האור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה. פירוש ואילו נתינת מים לא שרו בברייתא ותירצו הוא דאמר כר''ש. והקשו אימר דאר''ש מפני שהוא מחרך גרם כיבוי מי אמר ותירצו אין מדקתני סיפא ר' יוסי אוסר וכו' מכלל דת''ק שרי ע''כ. והנה דברי רבינו מבוארים לפסוק כר''י וכר''ש ורבנן דסברי גרם כיבוי מותר אבל בהלכות לא הביאו אלא הברייתא והשמיטו הא דר''י. ופסקו כר''ש ודלא כר' יוסי. ויש תימה כיון שכן למה לא כתבו הא דרב יהודה ותירצו הראב''ד והרמב''ן ז''ל דהא דרב יהודה אינה הלכה לפי שהוא מדמה מחיצת מים ממש למחיצת כלים חדשים מלאים ואינו כן אלא אפי' רבנן ור''ש אוסרין מחיצת מים ממש והביאו ראיה לזה ממה ששנינו פ' כירה (מ"ז:) נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ואמרי' עלה בגמ' לימא תנן סתמא כר' יוסי דאמר גורם לכבוי אסור ודחו ותסברא אימר דאר''י בשבת בע''ש מי אמר וכ''ת הכי נמי בשבת והא תניא ולא יתן לתוכו מים אפי' בע''ש אלא א''ר אשי אפילו תימא רבנן שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו ע''כ. ופירשו הם שזה כיון שנותן מים להדיא אפי' רבנן אסרי ונמצאו רב יהודה ורב אשי חולקין וקי''ל כרב אשי דהוא בתרא זהו דעתן ז''ל. והרשב''א ז''ל פסק כרב יהודה ופסק כרב אשי ואמר שאינן חולקין לפי שפירוש מקרב את כבויו שא''ר אשי הוא שאם אתה מתירו לעשות כן בע''ש אתי למעבד אפי' בשבת ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא משים הכלי ומכבה אותו. א''נ דהכא אין שום דבר מפסיק בין הניצוצות והמים אלא האויר והמים תחת הניצוצות ממש אבל בטלית אין המים תחת האש כדי לכבותו כשיפול אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא ע''כ דבריו והאחרון נראה עיקר. ורבינו ז''ל פסק כר''י וכתב פ' חמישי דין לא יתן לתוכו מים כלל כדעת הרשב''א ז''ל: שכח נר וכו'. בכל כתבי (שם ק"כ:) ת''ר נר שע''ג טבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ע''כ. ובסמוך לזו הביאו בגמרא תנא נר שאחורי וכו' לייט עליה רב וכבר הבאתי פרק חמישי. וכבר הקשו המפרשים היאך התירו לנער הטבלא והלא הכרח הוא שישפך השמן והמחסר השמן חייב משום מכבה כנזכר למעלה ואע''פ שאינו מתכוין פסיק רישיה ולא ימות הוא. ויש מי שתירץ שכל שאינו נהנה מאותה מלאכה אפי' פסיק רישיה כל שאינו מתכוין מותר וכדעת בעל הערוך שהזכרתי פ''א. ויש מי שתירץ הכא בנר של שעוה וכיוצא בו ושני תירוצים אלו בהשגות והאחרון עיקר. ועוד כתב בהשגות א''א בהא כבוד הרב יהא במקומו מונח דלא אתמר לייט עלה רב אהא אלא אנר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבה כבה ע''כ. נראה שר''ל כבוד הרב אלפסי ז''ל ונזדמנה לו נוסחת הלכות שלא הביאו זאת דנר שעל גבי טבלא או שדחאוה מהלכה אבל בנוסחי ההלכות שלנו מפורשת היא כלשון הגמרא:

כסף משנה טלית שאחז בה האור כו'. כתב הרמ''ך רב אלפס לא הביא זה אע''ג דאתיא כת''ק ופסק כת''ק משום דהוי פסיק רישיה וחזינא לאביי דקא לייט על כל פסיק רישיה כגון נר שאחורי הדלת וכגון ההיא דפותח דלת כנגד המדורה וכיון שכן אסור לעשות מחיצה בכלים שודאי מתבקעין דה''ל כלא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ניצוץ האש א''נ הרי הוא מכבה ממש לבסוף, ותימה למה התיר זה ונר שעל גבי טבלא אע''ג דהוי פסיק רישיה, עכ''ל:

ז נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת אֵין [ה] אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ. אֲבָל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה עוֹשֶׂה עַל דַּעַת אָבִיו. אֲבָל מִדַּעַת עַצְמוֹ אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁוֹ. [ו] וּבִדְלֵקָה הִתִּירוּ לוֹמַר כָּל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד:

מגיד משנה נכרי שבא וכו'. משנה (שם דף קכ"א) נכרי שבא לכבות א''א לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו. ובגמרא שמעת מינה קטן אוכל נבלות ב''ד מצווין להפרישו בתמיה. ותירצו א''ר יוחנן בקטן העושה על דעת אביו. ופירש''י ז''ל בקטן היודע להבחין שכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו והקשו ודכותה גבי נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל מי שרי. ותירצו נכרי לדעתא דנפשיה עביד. ופירש רש''י ז''ל אפי' יודע שנוח לו לישראל להנאת עצמו נתכוין שיודע שלא יפסיד עכ''ל. והזכרתי פירש''י ז''ל לבאר מהו עושה על דעת אביו: ובדליקה התירו וכו'. מימרא שם כלשונה:

ח הוֹצָאָה וְהַכְנָסָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת מְלָאכָה מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת הִיא. וְאַף עַל פִּי שֶׁדָּבָר זֶה עִם כָּל גּוּפֵי תּוֹרָה מִפִּי משֶׁה מִסִּינַי נֶאֶמְרוּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בַּתּוֹרָה (שמות לו-ו) 'אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַהֲבָאָה מְלָאכָה קוֹרֵא אוֹתָהּ. וְכֵן לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁהַמַּעֲבִיר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע הֲרֵי הוּא כְּמוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְחַיָּב:

מגיד משנה הוצאה מרשות וכו'. בכלל גדול (שם ע"ג) גבי אבות מלאכות המוציא מרשות לרשות ובהזורק (שם צ"ו:) מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא א''ר יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה וכו'. וכתב רבינו האי ז''ל דלא גרסי' היכא כתיבא וטעות הוא דמעיקרא לא אסתפק להו אלא מנלן דהויא מלאכה ומהדרינן משום דכתיב לא יעשו מלאכה ויכלא העם מהביא אלמא הבאה דהיינו הוצאה קרויה מלאכה וזה דעת רבינו. וכתב הרשב''א ז''ל והוא הנכון: וכן למדו מפי וכו'. שם בהזורק מסקנא דגמרא כל ד' אמות ברה''ר גמרא גמירי לה:

לחם משנה הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות היא וכו' והרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב וכו'. בריש פרק הזורק (דף צ"ו:) אמרו דהוצאה אב והכנסה תולדה ורבינו הזכירם כאחד דמשמע דכלם אב והוא תימה אלא שלא חש לבאר מפני שאין בזה חילוק לענין הדין שבין שיהיה אב כמו זומר בערך זורע או תולדה כמו מחבץ בערך בורר אם עשה שניהם כאחד אינו חייב אלא אחת כמו שכתב רבינו בפרק שביעי ואין לנו בזה אלא חילוף השמות ומה שהוצרכו בגמרא לומר שהיא תולדה הוא לומר שאינו אב אחד כמפרר ולא כאחת שיהיה חייב שנים אלא תולדה דידה וה''ה אב מעין דידה דלא איכפת לן לענין הדין וא''צ לבאר. כתב ה''ה וכתב רבינו האי ז''ל דלא גרסינן היכא כתיבא וטעות הוא דמעיקרא לא אסתפק להו אלא מנלן וכו'. וקשה קצת דאמאי לא גרסינן היכא כתיבא ואמרינן דהכי קאמר היכא כתיבא שהיא אסורה מלאכה זו ואם תאמר דלא גריס כן דברור לנו כן הלכה למשה מסיני כפי האמת נמי דגרסינן מנלן מאי קמבעיא הל''מ הוא. וי''ל דכי אמרינן היכא כתיבא ר''ל נהי דהיא מלאכה אבל היכן איסורה וזה א''א דכל שאר המלאכות לא נתברר בתורה שהן אסורות אלא דילפי ממשכן והך מלאכה במשמע אבל כד אמרינן מנא לן ר''ל נהי דילפי ממשכן היינו דוקא המלאכות אבל זאת אין כאן מלאכה כלל דהיא גרועה כמו שכתבו התוס' לזה תירצו משום דבעינן ולא יעשו. או אפשר דרבינו האי מחק הגירסא ואמר מנלן משום דהוא גריס דכתיב לא יעשו כל מלאכה וכו' ואי הוה גריס היכא כתיבא זה אי אפשר דפירוש היכא כתיבא ר''ל מנין לנו שזאת המלאכה אסורה והא לא ילפינן לה מקרא דויכלא העם וכו' אבל אי גרסינן מנלן דהיא מלאכה אתי שפיר ולפי זה לפי גרסתנו דבגמרא דילפינן לה בגונא אחריתי מצינן למיגרס היכא כתיבא:

ט אֵין הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת חַיָּב עַד שֶׁיּוֹצִיא כַּשִּׁעוּר הַמּוֹעִיל. מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְיַעֲקֹר מֵרְשׁוּת זוֹ וְיַנִּיחַ בִּרְשׁוּת שְׁנִיָּה. אֲבָל אִם עָקַר וְלֹא הִנִּיחַ אוֹ הִנִּיחַ וְלֹא עָקַר אוֹ שֶׁהוֹצִיא פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר פָּטוּר. וְכֵן הַמַּעֲבִיר מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲקֹר כַּשִּׁעוּר מִצַּד זֶה וְיַנִּיחֶנּוּ מִצַּד אַחֶרֶת:

מגיד משנה אין המוציא וכו'. שיעורי הדברים לענין הוצאה יתבארו פי''ח. ומ''ש רבינו שאינו חייב עד שיעקור ויניח מבואר במשנה ראשונה דשבת ובהרבה מקומות ויתבאר פי''ג. וכן דין המעביר מבואר בהרבה מקומות והוא תולדת המוציא:

י הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת אוֹ הַמּוֹשִׁיט הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מוֹצִיא וְחַיָּב. וְכֵן הַזּוֹרֵק אוֹ הַמּוֹשִׁיט בְּיָדוֹ מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מוֹצִיא וְחַיָּב. וְהַזּוֹרֵק כִּלְאַחַר יָד פָּטוּר:

מגיד משנה הזורק מרשות לרשות וכו'. כבר הזכרתי למעלה מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא וכן ההושטה מרה''ר לרה''י או בהפך אם עקר כל החפץ מרשות זו והניח ברשות אחרת דרך הושטה פשוט הוא שהוא חייב ומבואר בגמרא פ' המצניע (שם צ"א:) גבי היה מגרר ויוצא דלדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו כמבואר בסמוך אינו חייב דרך גרירה שהוא דרך הושטה אלא בהעתקת כל החפץ מרשות לרשות: וכן הזורק וכו'. כל זה פשוט שהם תולדת הוצאה לפי שבמשנה לא נזכר אב מלאכה אחר הדומה להם: והזורק כלאחר יד פטור. מבואר פ' מי שהחשיך (שם דף קנ"ג:) דזריק ליה כלאחר יד. ופירש''י ז''ל שלא כדרך זריקה כגון מכתפיו ולאחוריו:

כסף משנה הזורק מרשות לרשות או המושיט וכו'. כתב הרמ''ך ה''ל לכתוב דבדיוטא אחת חייב שכך היתה הושטת הלויים ותימה למה פשט כל מושיט והלא חכמים מודים בשתי גזוזטראות דזו בצד זו חייב, עכ''ל. ואני אומר שזה מורה על מיעוט השגחתו בדברי רבינו שהרי רבינו כתב חלוק זה בסוף פי''ג:

לחם משנה הזורק מרשות לרשות כו'. כתב הרב המגיד ומבואר בגמרא פרק המצניע (דף צ"א) וכו' הוה למילף ליה מהוצאה גופה דבעינן הוצאת כל הקופה כמבואר לקמן וכתב הושטה שהוא תולדה דידה להיות כמותה אלא מפני שמצא הדבר מפורש בגמרא הביא ראיה משם:

יא הַמּוֹצִיא מִקְצָת הַחֵפֶץ מֵרְשׁוּת מִשְּׁתֵּי רְשׁוּיוֹת אֵלּוּ לִרְשׁוּת שְׁנִיָּה פָּטוּר. עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַחֵפֶץ כֻּלּוֹ מֵרְשׁוּת זוֹ לִרְשׁוּת זוֹ. קֻפָּה שֶׁהִיא מְלֵאָה חֲפָצִים אֲפִלּוּ מְלֵאָה חַרְדָּל וְהוֹצִיא רֻבָּהּ מֵרְשׁוּת זוֹ לִרְשׁוּת זוֹ פָּטוּר עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַקֻּפָּה וְכֵן כָּל הַדּוֹמֶה לָזֶה [ז] שֶׁהַכְּלִי מֵשִׂים כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּחֵפֶץ אֶחָד:

מגיד משנה המוציא מקצת חפץ וכו'. מהמשנה שבפ' המצניע (צ"א:) ומוסכם בגמ' שם כמו שיתבאר בסמוך: קופה שהיא מלאה פירות כו'. משנה שם קופה שהיא מלאה פירות ונתנה על האסקופה החיצונה אע''פ שרוב פירות בחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה. ובגמ' אמר חזקיה לא שנו אלא בקופה מלאה קשואין ודלועין אבל מלאה חרדל חייב אלמא קסבר אגד כלי לא שמיה אגד ור' יוחנן אמר אפי' מלאה חרדל פטור אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד ואמרו שם דרבא ס''ל כר' יוחנן ואביי כחזקיה. ולפיכך פסק רבינו כר' יוחנן ורבא. ועד שיוציא את כל הקופה. פירש''י ז''ל אא''כ הוציא בראשונה את כל הקופה ע''כ. באור דבריו שאם אחר שהניח הקופה מקצתה ברשות זו ומקצתה ברשות זו עקרה וגמר להוציאה אינו חייב לפי שלא היתה בשעת עקירה שניה הוצאה בבת אחת שכבר היה מקצת הכלי ברה''ר:

יב הַמּוֹצִיא בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ בֵּין בְּתוֹךְ חֵיקוֹ אוֹ שֶׁיָּצָא בְּמָעוֹת צְרוּרִין לוֹ בִּסְדִינוֹ חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין. וְכֵן הַמּוֹצִיא עַל כְּתֵפוֹ חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּשּׂאוֹי לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. שֶׁכֵּן הָיָה מַשָּׂא בְּנֵי קְהָת בַּמִּשְׁכָּן לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז-ט) 'בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ'. וְכָל הַמְּלָאכוֹת מִמִּשְׁכָּן לוֹמְדִין אוֹתָן:

מגיד משנה המוציא בין בימינו בין משמאלו וכו'. במשנה (שם צ"ב) המוציא בין בימינו בין בשמאלו חייב בתוך חיקו ועל כתפו חייב שכן משא בני קהת ובגמרא א''ר אלעזר המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת. ופירש''י ז''ל מעבירו בידו באויר ואינו מניחו על כתפו וגבוה מעשרה מן הארץ דאי במניח על כתפו מתני' היא ומאי הוה משמע לן ע''כ דבריו. ורבינו ז''ל פי' שדברי ר''א הם להשמיענו שמתני' אינה דוקא בשאין כתפו למעלה מעשרה. ולענין הדין דעתם שוה:

יג אֲבָל הַמּוֹצִיא לְאַחַר יָדוֹ בְּרַגְלוֹ בְּפִיו וּבְמַרְפֵּקוֹ בְּאָזְנוֹ וּבִשְׂעָרוֹ וּבְכִיס שֶׁתָּפוּר בְּבִגְדוֹ וּפִי הַכִּיס לְמַטָּה בֵּין בֶּגֶד לְבֶגֶד, בְּפִי בִּגְדוֹ בְּמִנְעָלוֹ וּבְסַנְדָּלוֹ פָּטוּר שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין:

מגיד משנה אבל המוציא לאחר ידו וכו'. במשנה לאחר ידו ברגלו בפיו במרפקו באזניו בשערו באפונדתו ופיה למטה בין פונדתו לחלוקו בשפת חלוקו במנעלו ובסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין. ופירשו המפרשים בפיו שלא דרך אכילה הא בשעה שהוא אוכל ומתכוין להוציא כך חייב כדאיתא בהדיא סוף פרק הזורק (שם ק"ב) ומבואר פי''ג. ובמרפקו פירש''י ז''ל אצילי ידיו שקורין אישילי''ש:

לחם משנה אבל המוציא לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו וכו'. כתב ה''ה ז''ל ופירשו המפרשים בפיו שלא כדרך אכילה וכו' ונתבאר זה בדברי רבינו בפ' שלאחר זה שכתב מפני שמחשבתו משימה פיו וכו'. וקשה דגם השאר דלאחר ידו ורגלו ובמרפקו אמאי לא אמרו שם דאי חשב להוציא חייב דומיא דאכילה. וי''ל דשאני אכילה דדרך אכילה בכך וחשב להוציא. וכמ''ש שם התוס' ז''ל ועוד כמ''ש רש''י ז''ל שם ואחשבה להוצאה זו וכו' ע''ש:

יד הַמּוֹצִיא מַשּׂאוֹי עַל רֹאשׁוֹ. אִם הָיָה מַשּׂאוֹי כָּבֵד כְּגוֹן שַׂק מָלֵא אוֹ תֵּבָה וּמִגְדָּל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהוּא מֵשִׂים עַל רֹאשׁוֹ וְתוֹפֵשׂ בְּיָדוֹ חַיָּב. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַמּוֹצִיאִין וְנִמְצָא כְּמוֹצִיא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ בְּיָדוֹ. אֲבָל אִם לָקַח חֵפֶץ קַל כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחַ בֶּגֶד אוֹ סֵפֶר אוֹ סַכִּין עַל רֹאשׁוֹ וְהוֹצִיאוֹ וְהוּא אֵינוֹ אוֹחֵז בְּיָדוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ רֹב הָעוֹלָם לְהוֹצִיא הַחֲפָצִין מֻנָּחִין עַל רָאשֵׁיהֶם. * הַמַּעֲבִיר חֵפֶץ מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱבִירוֹ לְמַעְלָה מֵרֹאשׁוֹ חַיָּב:

ההראב"ד המעביר חפץ וכו'. א''א אין זה הפירוש נכון למה שאמר דרך עליו. אלא כך פירושו האדם העומד במקומו ונוטל חפץ מצד ימינו ומניחו בצד שמאלו לסוף ד' אמות אע''פ שכשהגיע לנגד עצמו הרי הוא כמי שהניחו באמצע שהוא מקום פטור כיון שלא הניחו חייב ואם הניחו או עכבו בידו שם מעט פטור כמו שאמרו אדם עומד על האסקופה ונוטל מבעה''ב עכ''ל:

מגיד משנה המוציא משאוי על ראשו אם היה משאוי כבד וכו'. בגמרא (שם צ"ב) אמר רב משום ר' חייא המוציא משאוי על ראשו בשבת פטור. וא''ת אנשי הוצל עושין כן בטלה דעתם אצל כל אדם ע''כ. וראה רבינו לחלק בין משאוי כבד התפוס ביד שהוא דרך הוצאתו למשאוי קל שאינו תפוס ביד ואינו דרך הוצאתו אלא לבני הוצל ובאותו פטר ר''ח בדוקא. וכן פירש''י ז''ל אנשי הוצל היו נושאין כדי מים ויין על ראשם ואין אוחזים אותם בידם עכ''ל: המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף וכו'. פ''ק (דף ח' ט') אמר רבא המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' בר''ה אע''פ שהעבירו דרך עליו חייב. והקשו ממנה לדין הנזכר פי''ד היה עומד במקום פטור ונטל החפץ מרה''י והניחו ברה''ר פטור. ותירצו התם נח הכא לא נח. ופירש''י ז''ל שהעבירו דרך עליו שהגביהו למעלה מעשרה דלא שליט ביה אוירא דר''ה והוי מקום פטור חייב כי אנחיה ואע''ג דדרך מקום פטור אזל. ותירצו התם לא נח במקום פטור והוה ליה עקירה מרה''ר והנחה לרה''ר הכא נח במקום פטור ביד העומד שם עכ''ל. ופירושו כדברי רבינו. ובהשגות פירשו פירוש אחר והסכים אליו הרשב''א ז''ל. ולדברי הכל דינו של רבינו ז''ל אמת:

לחם משנה המוציא משאוי על ראשו וכו' והוא אינו אוחז בידו. אין פירוש ואינו אוחז בידו דומה לתופש בידו שאמר קודם דהתם הוא תופש בידו למשאוי שהיה על ראשו אבל הכא כוונתו לומר המשאוי בראשו ואינו כדרך המוציאים שמוציאים אותו בידו ולא בראשו, אבל אין כוונה לומר שאינו תופס בידו לחפץ שהוא בראשו דא''כ הוא משמע דכשהוא תופש בידו למשאוי אפילו שהוא דבר קל והוא בראשו חייב דא''כ היה לו לרבינו לחלק הכל בדבר קל ועוד דכל שהוא בראשו שלא כדרך הוצאה הוא שכ''כ למטה שאין דרך רוב העולם להוציא חפצים וכו' אלא עיקר הדברים כמו שפירשתי וכ''נ מדברי רש''י ז''ל שם בגמרא הביאו ה''ה ז''ל אלא שבא בדבריו הלשון מוטעה והוא טעות דפוס:

טו * מֻתָּר לְאָדָם לְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדָּן. וְיֵשׁ לוֹ לְטַלְטֵל בְּכָל הַמְרֻבָּע הַזֶּה. וּבְאַמָּה שֶׁלּוֹ מוֹדְדִין. וְאִם הָיָה נַנָּס בְּאֵיבָרָיו נוֹתְנִין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת כְּבֵינוֹנִיּוֹת שֶׁל כָּל אָדָם. וּמִפִּי הַקַּבָּלָה אָמְרוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות טז-כט) 'שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו' שֶׁלֹּא יְטַלְטֵל חוּץ לִמְרֻבָּע זֶה אֶלָּא בִּמְרֻבָּע זֶה שֶׁהוּא כְּמִדַּת אֹרֶךְ אָדָם כְּשֶׁיִּפְשֹׁט יָדָיו וְרַגְלָיו בּוֹ בִּלְבַד יֵשׁ לְטַלְטֵל:

ההראב"ד מותר לאדם לטלטל וכו'. א''א והוא שיהא לשם מקום קביעות כגון ששבת שם או שיצא חוץ לתחום בין לאנסו בין לרצונו עכ''ל:

מגיד משנה מותר לאדם לטלטל ברה''ר וכו'. דין הטלטול בפחות מד' אמות להיתר מבואר בהרבה מקומות. ובהשגות אמרו שלא התירו אלא במקום הדחק ואינו מחוור אלא בכל גוונא מותר. וכן דעת התוס' ולא אמרו במקום הדחק בדוקא אלא במעביר הרבה בפחות פחות מארבע כמו שיתבאר בפ' כ' ולזה הסכים הרשב''א ז''ל ועיקר. ומ''ש רבינו שהוא עומד בצדן יצא לו ממה ששנינו פ' מי שהוציאוהו (עירובין מ"ה) מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר''י בן נורי וחכ''א אין לו אלא ד''א ר' אליעזר אומר והוא באמצען ר' יהודה אומר לאי זה רוח שירצה ומודה ר' יהודה שאם ברר לו שאינו יכול לחזור בו ואמרו בגמ' דחכמים סבירא להו ד' לכל רוח שהן ח' על ח' ואמר רבא מחלוקת להלך אבל לטלטל דברי הכל ד''א ותו לא וקי''ל במהלך כר''י בן נורי כמבואר (דף מ"ח) הני ד''א היכא כתיבן כדתניא שבו איש תחתיו וכו'. וכתבו מקצת המפרשים ז''ל שלטלטל בבת אחת קאמר שאסור לעקור מתחלת ח' ולהניח בסוף ח' אבל ודאי כיון ששמונה אלו מקומו הן מותר לו לטלטל בכל השמונה ובלבד שלא יטלטל בבת אחת יותר מד''א. ולזה הסכים הרשב''א ז''ל. ואפשר שזה דעת רבינו שלא כתב לרוח אחת בדוקא אבל ממ''ש פכ''ז בשבת מי שיצא חוץ לתחום נראה שרבינו סבור שאין מקומו של אדם אלא ד' אמות לרוח אחת כר' יהודה. ולזה נתכוין בכאן שכתב והוא עומד בצדן ולא כתב לכל רוח וכן נראה דעת ההלכות שלא הזכירו ח' על ח' ושם אבאר פכ''ז: ובאמה שלו וכו'. מסקנא דגמ' (שם מ"א) לעולם באמה דידיה יהבינן ליה דאי לא עוג מלך הבשן היכי יתיב ודקא קשיא לך מ''ט לא קתני לה גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם לא פסיק ליה משום דאיכא ננס באיבריו ופירש''י ז''ל שגופו בינוני ואמתו קצרה ולא סגי ליה באמה דידיה ובעו למיתב ליה באמה של קדש ע''כ. והיא בת ששה טפחים וכ''כ הרשב''א ז''ל. ורבינו כתב בינונית של כל אדם והוא השיעור הנזכר:

כסף משנה מותר לאדם לטלטל ברה''ר בתוך ד''א וכו' שלא יטלטל אלא במרובע זה שהוא במדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לו לטלטל. בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ח) גופו ג''א ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי ר''מ ר' יהודה אומר גופו ג' אמות ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו מאי בינייהו ד' אמות מצומצמות. ופירש רש''י דלר''י הוו מצומצמות ולר''מ הוו מרווחות. ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו ולא פירש. ועוד יש לתמוה עליו שכתב שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו והיינו כרבי מאיר ולמה פסק כר''מ לגבי ר''י. ואפשר שהוא ז''ל מפרש שכדי לפשוט ידיו ורגליו הוו ד' אמות מצומצמות וכמו שפירשו הרי''ף והרא''ש וס''ל דכיון דאסיקנא בריש עירובין (דף ג':) דבטפחים עצבות משחינן לחומרא ממילא הוה ליה ארבע אמות מצומצמות ודלא כר' יהודה:

טז הָיוּ שְׁנַיִם מִקְצָת אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל זֶה לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל זֶה מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאִם הָיוּ שְׁלֹשָׁה וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בֵּינְתַיִם. הוּא מֻתָּר עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרִין עִמּוֹ וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה:

מגיד משנה היו שנים וכו'. פ' מי שהוציאוהו (שם מ"ה) כלשון רבינו ופירש הוא ז''ל בפי' המשנה זו המשנה כוללת לשבת ויו''ט והוא כי האדם בשבת מותר הטלטול בארבע אמות ובכאן מדבר כשאירע השיתוף לשני בני אדם ונשתמשו במקום המשותף וזה מבואר עכ''ל:

יז לְפִיכָךְ מֻתָּר לְאָדָם לַעֲקֹר חֵפֶץ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וְלִתְּנוֹ לַחֲבֵרוֹ שֶׁעִמּוֹ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְכֵן חֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ הָאַחֵר שֶׁבְּצִדּוֹ אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַחֵפֶץ הוֹלֵךְ כַּמָּה מִילִין בְּשַׁבָּת מֻתָּר. * מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן לֹא טִלְטֵל אֶלָּא בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ:

ההראב"ד מפני שכל אחד וכו'. א''א כל זה לא התירו אלא במקום הדחק ע''כ:

מגיד משנה לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרה''ר וכו'. משנה ריש פרק המוצא תפילין (שם דף צ"ה:) ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו חוץ לתחום אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה. והקשו בגמ' (דף צ"ז:) וכי לית ליה לר''י הא דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. פי' שאפי' בי''ט אין מוליכין הבהמה והכלים חוץ לתחום בעליהם. ומסקנא דשמעתא רב אשי אמר הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסקינן ומאן אמרו ליה ר' יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ומאי לא תהלך זו יותר מרגלי בעלים לא יהלכו אלו יותר מכלים שיש להם בעלים ע''כ. ובהלכות לא הביאו סוגיא זו גם רבינו לא הזכיר כי אם המשנה כפשוטה. והכוונה להם בזה הוא שענין התחומין מתבאר במקומו ופשוט הוא דלא עדיף שבת להיתר מיו''ט ואם ביו''ט הכלי שיש להם בעלים לא ילך חוץ לתחום כל שכן בשבת וידוע שאין הלכה כריב''נ. וכן דעת הראב''ד והר''ז ז''ל. אבל הרמב''ן ז''ל כתב שאין הלכה כרבי יהודה משום דאוושא מלתא ואפילו במוצא תפילין אסור כה''ג כל שכן בדבר הרשות ע''כ דבריו:

לחם משנה לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרה''ר וכו'. מותר מפני שכל אחד מהן לא טלטל אלא בתוך ד''א שלו וכו'. כתב ה''ה וידוע דאין הלכה כר''י בן נורי וכן דעת הראב''ד וכו'. וכ''נ מאחר שלא השיג הראב''ד ז''ל לרבינו כאן משמע דהוא סבור כמותו. אבל מה שהוא תימה שבפרק ה' מהלכות יו''ט כתב הראב''ד ז''ל עצמו שהלכה כריב''נ שקונין שביתה כמ''ש הרב המגיד בלשון המתחיל וחפצי הפקר ודבר תימה הוא זה, וצ''ע:

יח הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ לְאָדָם לְטַלְטֵל בְּכָל הַמְרֻבָּע שֶׁהוּא אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת נִמְצָא מְטַלְטֵל בְּאֹרֶךְ אֲלַכְסוֹנוֹ [ח] שֶׁל מְרֻבָּע זֶה חָמֵשׁ אַמּוֹת וּשְׁלֹשָׁה חֻמְשֵׁי אַמָּה. לְפִיכָךְ אֵין הַמַּעֲבִיר אוֹ הַזּוֹרֵק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲבִיר חוּץ לְחָמֵשׁ אַמּוֹת וּשְׁלֹשָׁה חֻמְשֵׁי אַמָּה. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע אוֹ הַמַּעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת חַיָּב הוּא מִתְּחִלַּת הָאֲלַכְסוֹן שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת עַד סוֹפוֹ וְאִם הֶעֱבִיר פָּחוֹת מִזֶּה פָּטוּר:

מגיד משנה הואיל ויש לו לאדם וכו'. לפיכך אין המעביר או הזורק וכו'. פרק מי שהוציאוהו (שם נא.) אמר ר' אחא בר יעקב המעביר ד' אמות ברה''ר אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן. ומדברי רש''י ז''ל נראה כפירוש רבינו שלעולם אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן. וכן כתב ר''ת ז''ל וכן הסכים הרשב''א ז''ל לפי שיש מן המפרשים שאומרים שכשהוא מעביר ד' אמות ביושר כנגד פניו בד' אמות בלבד חייב. וכן יש מי שאומר שלא אמרו הן ואלכסונן אלא במעביר באלכסון העולם אבל לרוחות העולם אפי' הן בלא אלכסונן. ודעת רבינו ז''ל עיקר. והוא סובר דדוקא חיובא ליכא אבל איסורא איכא בד' אמות בלבד. והוכרח בזה ממה שאמרו אינו חייב ולא אמרו מותר דהוה ליה רבותא טפי ולשון אינו חייב מורה איסור וזהו שלא הזכירו כן על המשנה שהזכרתי למעלה. ועוד שאל''כ חכמים לא היו עושים כלל סייג לתורה. אלא ודאי בעינן דבר תורה הן ואלכסונן ופחות מכאן מותר גמור וחכמים התירו ד' אמות בלבד בלא אלכסון כלל שאם היו מתירין הן ואלכסונן פחות משהו דילמא נגע באיסורא דאורייתא אלא העיקר כדברי רבינו ז''ל. ואע''פ שמדברי הרשב''א ז''ל נראה שהוא סבור שכל שהוא פחות מהן ואלכסון מותר גמור עיקר הדין כדברי רבינו ז''ל:

לחם משנה הואיל ויש לו לאדם וכו'. פי' שאינו חייב חטאת אבל איסור מיהא איכא כמו שביאר למטה היו ביניהם יותר מד' אמות ועדיין הן בתוך ה' אמות פטור. ומ''ש ה''ה והוא סובר דדוקא חיובא ליכא אבל איסורא איכא בד''א בלבד ר''ל שלא יהיה יותר מחמש אמות וג' חומשי אמה, וז''ש בלבד. אבל אם הוא ד''א בלא אלכסון מותר וז''ש למטה וחכמים התירו ד''א בלבד בלא אלכסון כלל, וצריך לבאר בלא אלכסון מפני שנבין שאין בפירושו דפירש ד' אמות בלבד שהזכיר קודם:

יט נִמְצָא כָּאן שָׁלֹשׁ מִדּוֹת. כֵּיצַד. הָעוֹקֵר חֵפֶץ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים מִמָּקוֹם זֶה וְהִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אִם הָיָה בֵּין שְׁנֵי הַמְּקוֹמוֹת עַד אַרְבַּע אַמּוֹת * הֲרֵי זֶה מֻתָּר. * הָיָה בֵּינֵיהֶן יֶתֶר מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וַעֲדַיִן הֵן בְּתוֹךְ חָמֵשׁ אַמּוֹת וּשְׁלֹשָׁה חֻמְשֵׁי אַמָּה פָּטוּר. הָיָה בֵּינֵיהֶן חָמֵשׁ אַמּוֹת וּשְׁלֹשָׁה חֻמְשֵׁי אַמָּה בְּשָׁוֶה הֲרֵי זֶה חַיָּב שֶׁהֲרֵי הֶעֱבִיר הַחֵפֶץ חוּץ לַאֲלַכְסוֹנוֹ שֶׁל מְרֻבָּע:

ההראב"ד הרי זה מותר. א''א כל זה במקום הדחק, ע''כ: היה ביניהם יתר וכו'. א''א זה אינו מחוור במקום הדחק אמאי אסור, עכ''ל:

מגיד משנה נמצאו כאן שלש מדות וכו'. כבר נתבארו מדברי מדות אלו. ובהשגות שטה אחרת בענינים אלו והוא שהתיר ד' אמות אינו אלא במקום הדחק ובמקום הדחק מותר הן ואלכסונן פחות משהו. ודעת רבינו ז''ל המחוור שבכולן:

כסף משנה נמצא כאן ג' מדות וכו'. כתב הרמ''ך לא ידעתי מאין הוציא אלו הג' מדות דכיון דפירש כפשטה הא דאמרי' במס' עירובין (דף נ"א) המעביר ד' אמות ברה''ר אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן א''כ מה חילוק יש בין ד' אמות לה' אמות אי ד' אמות מותר חמש מותר ואי ה' פטור ד' פטור ולפי ההלכה כל פחות מד' אמות פטור אבל אסור דהכי מסקינן. גם מה שפירש דאינו חייב עד ה' אמות וג' חומשי אמה לא נהיר לן דכיון דחזינן מערי הלויים לא היה לנו לתת פאות כי אם כשהולך בפאות כמו בערי הלויים דלא יהבינן יותר מאלפים אמה כ''א באלכסון העיר אבל אם הולך כנגד העיר לא וכן המעביר מלפניו או מלאחוריו לא יהבינן אלכסון העיר דלא לישתמיט תנא וליתני המעביר ה' אמות וג' חומשי אמה. ותמיהא לן נמי לדבריו א''כ עמוד גבוה י' צריך שיהיה רחב ה' וג' חומשים דתרוייהו חזינן מזה יהיה לכם כזה יהיו כל שובתי שבת ואיהו גופיה כתב פי''ד דתל הגבוה י' ורחבו ד' חייב עכ''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן