הלכות שבת - פרק שלשה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבת - פרק שלשה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

א הָעוֹשֶׂה נֶקֶב שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא כְּגוֹן נֶקֶב שֶׁבְּלוּל הַתַּרְנְגוֹלִין שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהַכְנִיס הָאוֹרָה וּלְהוֹצִיא הַהֶבֶל הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ עַל כָּל נֶקֶב אֲפִלּוּ הָיָה עָשׂוּי לְהוֹצִיא בִּלְבַד אוֹ לְהַכְנִיס בִּלְבַד שֶׁמָּא יָבוֹא לַעֲשׂוֹת נֶקֶב שֶׁחַיָּבִין עָלָיו. וּמִפְּנֵי זֶה אֵין נוֹקְבִין בְּחָבִית נֶקֶב חָדָשׁ וְאֵין מוֹסִיפִין בּוֹ. אֲבָל פּוֹתְחִין נֶקֶב יָשָׁן. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַנֶּקֶב לְמַטָּה מִן הַשְּׁמָרִים שֶׁאִם הָיָה לְמַטָּה מִן הַשְּׁמָרִים הֲרֵי זֶה עָשׂוּי לְחַזֵּק וְאָסוּר לְפָתְחוֹ:

מגיד משנה העושה נקב שהוא עשוי וכו' לפיכך גזרו על כל נקב וכו' מפני זה אין נוקבין וכו'. דין נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא מבואר פ' עשירי. וגזרת חכמים. מימרא פ' חבית (שבת קמ"ו:) כתבתיה שם. ודין נקב החבית. שם פרק חבית ת''ר אין נוקבין נקב חדש בשבת ואם בא להוסיף מוסיף ויש אומרים אין מוסיפין. אמר רבי יוחנן הלכה כיש אומרים ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחלה. אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לשמר אבל לחזק אסור. ואסיק רבא דאפי' למטה מן היין נמי זהו לשמר והיכי דמי לחזק כגון שנקבה למטה מן השמרים ע''כ. ופירש''י ז''ל לא שנו אלא במקום שסתימה זו אינה עשויה אלא לשמר את ריח היין שלא יצא ויתקלקל כיון דלאו סתימה מעליתא עבדי לה לאו כלום הוא. אבל לחזק שיחזק את הכלי שלא יצא יינו למטה מן השמרים אצל שוליו שכל כובד היין נשען שם סתימה מעליתא הוי וכי הדר נקיב לה הויא כפותח לכתחלה עד כאן לשונו:

ב נוֹקְבִין מְגוּפָה שֶׁל חָבִית לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה יַיִן וּבִלְבַד שֶׁיְּנַקְּבֶנָּהּ מִלְּמַעְלָה אֲבָל מִצִּדָּהּ אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי. [א] שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכל מִמֶּנָּה גְּרוֹגָרוֹת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת כְּלִי. וּמֵבִיא אָדָם חָבִית שֶׁל יַיִן וּמַתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ בְּסַיִף לִפְנֵי הָאוֹרְחִין וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְהַרְאוֹת נְדִיבַת לִבּוֹ:

מגיד משנה נוקבין מגופה של חבית וכו'. משנה שם (דף קמ"ו) אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין ולא יקבנה מצדה. ובגמ' א''ר הונא מחלוקת למעלה אבל מן הצד דברי הכל אסור והיינו דקתני ולא יקבנה מצדה ופירוש מצדה של מגופה ורב חסדא אמר וכו'. ופסקו בהלכות כרב הונא: שובר אדם את החבית וכו'. משנה פרק חבית ופירש''י ז''ל ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי לנקבה יפה בפה נאה עכ''ל: ומביא אדם חבית כו'. ברייתא שם. ואמרו בגמרא משום דלעין יפה קא מכוין:

ג וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לִפְתֹּחַ כָּל נֶקֶב כָּךְ אָסוּר לִסְתֹּם כָּל נֶקֶב. לְפִיכָךְ אָסוּר לִסְתֹּם נֶקֶב הֶחָבִית וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְמָרֵחַ וְאֵינוֹ בָּא לִידֵי סְחִיטָה כְּגוֹן שֶׁיִּסְתֹּם בְּקֵיסָם אוֹ בִּצְרוֹר קָטָן. אֲבָל אִם הִנִּיחַ שָׁם אֹכֶל כְּדֵי לְהַצְנִיעוֹ וְנִמְצָא הַנֶּקֶב נִסְתָּם מֻתָּר. וּמֻתָּר לְהַעֲרִים בְּדָבָר זֶה:

מגיד משנה וכשם שאסור לפתוח וכו'. פרק תולין (דף קל"ט) אמרו ליה רבנן לרב אשי חזי מר האי מרבנן דשקיל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר אנא לאצנועי קא מכוינא ואזיל וניים במברא ועבר להך גיסא וסייר להו פירי ואמר למינם קא מכוינא. אמר להו הערמה מדרבנן וצורבא מדרבנן לא אתי למיעבד לכתחלה ע''כ. ורבינו כתב ומותר להערים בדבר זה ולא חלק בין תלמיד חכם לאדם אחר. ואולי שהוא סובר שלא אמר וצורבא מדרבנן בדוקא אלא משום ההעברה במברא וזהו שלא הזכיר רבינו הדין ההוא כלל לפי שאין צורבא מדרבנן מצוי. ומ''ש אפי' בדבר שאינו מתמרח וכו' נלמד מכאן ויתבאר עוד בפרק זה:

ד כָּל דָּבָר שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. וּמִפְּנֵי זֶה הַגּוֹרֵר כָּל שֶׁהוּא אוֹ הַמְתַקֵּן כְּלִי בְּאֵיזֶה דָּבָר שֶׁיְּתַקֵּן חַיָּב. לְפִיכָךְ אָסוּר לְהַשְׁמִיעַ קוֹל שֶׁל שִׁיר בְּשַׁבָּת בֵּין בִּכְלֵי שִׁיר כְּגוֹן כִּנּוֹרוֹת וּנְבָלִים בֵּין בִּשְׁאָר דְּבָרִים. אֲפִלּוּ לְהַכּוֹת בְּאֶצְבַּע עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל הַלּוּחַ אוֹ אַחַת כְּנֶגֶד אַחַת כְּדֶרֶךְ הַמְשׁוֹרְרִים אוֹ לְקַשְׁקֵשׁ אֶת הָאֱגוֹז לְתִינוֹק אוֹ לְשַׂחֵק בּוֹ בְּזוֹג כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתֹּק כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא [ב] יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר:

מגיד משנה כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום וכו' לפיכך אסור להשמיע קול של שיר וכו'. חיוב גמר מלאכה מבואר פרק עשירי ואיסור השמעת הקול פרק המוצא תפילין (עירובין ק"ד) ושם העלו בהלכות כמאן דאמר לא אסרו אלא בקול של שיר בלבד אבל מותר להקיש על השער וכל כיוצא בזה ואע''פ שיש אוסרין כן עיקר:

כסף משנה לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת. עיין במה שכתבתי בר''פ כ''א גבי נשים המשחקות באגוזים: אפילו להכות באצבע וכו' או אחת כנגד אחת וכו' אסור. אין להקשות על זה מדתנן בפרק קמא דיומא (דף י"ט:) שהיו מכין לפני כהן גדול באצבע צרידא דשאני מקדש שאין בו משום שבות:

ה אֵין מְסַפְּקִין וְלֹא מְרַקְּדִין וְאֵין מְטַפְּחִין בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר. [ג] וּלְסַפֵּק כִּלְאַחַר יָד מֻתָּר. אֵין שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין. בְּרֵכָה שֶׁבֶּחָצֵר מֻתָּר לָשׁוּט בְּתוֹכָהּ שֶׁאֵינוֹ בָּא לַעֲשׂוֹת חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לָהּ שָׂפָה מֻקֶּפֶת שֶׁלֹּא יֵעָקֵר מִמֶּנָּה הַמַּיִם. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶכֵּר וְהֶפְרֵשׁ בֵּינָהּ וּבֵין הַיָּם:

מגיד משנה אין מספקין ולא מטפחין וכו'. משנה ביום טוב פרק משילין (ביצה דף ל"ו:) ופירש רש''י ז''ל אין מטפחין ביד ואין מספקין על ירך ואין מרקדין ברגל וכולן לשמחה ולשיר ובגמרא מפרש גזירה שמא יתקן כלי שיר. ומה שכתב רבינו ולספק כלאחר יד מותר הוא בירושלמי וכתוב בהלכות שם: אין שטין על פני המים גזירה שמא יתקן וכו'. שם במשנה והטעם בגמרא. ופי' רש''י ז''ל חבית של שייטין כלי של גומא שאורגים אותו ועושין אותו כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט עכ''ל: בריכה שבחצר מותר וכו'. פ' כירה (שבת מ' מ"א) תניא לא ישוט אדם בברכה מלאה מים ואפי' עומדת בחצר וחלקו בגמרא בין אית לה גדודי ללית לה ופירש בהלכות דאי אית לה גידודי שרי ופירוש אחר יש. ופירוש גידודי שפתות גבוהות:

כסף משנה ולספק כלאחר יד מותר. כתב כן מדאמרי' בירושלמי רבי יונה אמר אחורי ידיהון שרי דהא איתחבור ביומוי דרבי והוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא עבר ר''מ ושמע קלהון אמר רבותינו הותרה שבת שמע רבי קליה אמר מי זה שבא לרדותנו בתוך ביתנו שמע ר''מ קליה דרבי וערק. וכתב הרי''ף דמשמע דלר''מ אסור לטפח כלאחר יד אעפ''כ פסק כר' יונה דבתרא הוא דס''ל כרבנן דבי רבי דהוו מטפחי אחורי ידיהון. וסמ''ג כתב דיש לסמוך על דברי רבי משום דהוו שכיחי רבים גביה ומחדדן שמעתתיה. ואיכא למימר עוד דאפילו ר''מ שרי לטפח כלאחר יד ולא אמר רבותינו הותרה שבת אלא משום דסבר דהוו מטפחין כדרכם והיינו דכי א''ל רבי מי זה בא לרדותנו בתוך ביתנו ערק ר''מ דכיון דאהדר ליה הכי ידע ר''מ דכלאחר יד הוו עבדי דשרי וערק מכיסופא דאיגלאי מילתא דאוכחינהו שלא כדין:

ו אֵין חוֹתְכִין שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי. הָיְתָה חֲתוּכָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מְתֻקֶּנֶת [ד] מֻתָּר לְהַכְנִיסָהּ בְּנֶקֶב הֶחָבִית בְּשַׁבָּת לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה יַיִן וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יְתַקֵּן. וְאָסוּר לְהַנִּיחַ עָלֶה שֶׁל הֲדַס וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּתוֹךְ הַנֶּקֶב שֶׁל חָבִית כְּדֵי שֶׁיְּקַלֵּחַ אֶת הַיַּיִן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּעוֹשֶׂה מַרְזֵב בְּשַׁבָּת. וְאֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס וְאֵין קוֹרְעִין אֶת הַנְּיָר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי:

מגיד משנה אין חותכין שפופרת של וכו'. פרק חבית (דף קמ"ו:) מחלוקת אמוראים ותנאים ומבואר שם דמחתך לכתחלה כ''ע ל''פ דאסור דהא מתקן אהדורא כ''ע לא פליגי דשרי כי פליגי דחתוכא ולא מיתקנא מאן דאסר גזרינן דלמא אתי למיחתך לכתחלה ומאן דשרי לא גזרינן וקמו להו שמואל ור' יוחנן בחדא שטתא דשרי וקיימא לן כוותייהו: ואסור להניח עלה של הדס וכו'. שם אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור ובהלכות פי' אסור ליתן עלה של הדס בתוך הנקב של חבית לקלח בו היין כדי שלא יהא שותת בדפני החבית ע''כ. מ''ט רב ירמיה מדפתי אמר משום מרזב פירש''י ז''ל גזירה שמא יכין מרזב רב אשי אמר גזירה שמא יקטום מאי בינייהו איכא בינייהו דאקטים ומנח ע''כ. ופסק רבינו כרב ירמיה להחמיר וצ''ע דרב אשי בתראי: ואין שוברין וכו'. משנה ביו''ט פרק המביא (ביצה ל"ב) ופירש''י ז''ל כשצולין דגים על האסכלא חותכין קנים או שוברין חרסים או חותכין נייר ושורין במים וסודרין הדגים על הנייר וכו' עכ''ל:

כסף משנה ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית וכו'. כתב ה''ה פסק רבינו כר' ירמיה להחמיר וצ''ע דרב אשי בתרא הוא עכ''ל. ול''נ שטעם רבינו משום דהא דגזר שמא יקטום אתי דלא כהלכתא דכי קטים מאי הוי והא אסיקנא בפ' המביא כדי יין (ביצה ל"ג:) דרב יהודה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא ורב אשי דאמר גזירה שמא יקטום לפרושי טעמא דשמואל אתא ולא משום דס''ל הכי וכיון דלטעמיה דרב ירמיה מיתוקמא שפיר מימרא דשמואל אליבא דהלכתא לא דחינן לה:

ז זְמוֹרָה שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בְּטָפִיחַ מְמַלְּאִין בָּהּ בְּשַׁבָּת. וְאִם אֵינָהּ קְשׁוּרָה אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקְטֹם אוֹתָהּ וְיִתְקָעָהּ. אָסוּר לָחֹף כְּלֵי כֶּסֶף בְּגַרְתָּקוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְלַבְּנָן כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֻמָּנִין עוֹשִׂין וְנִמְצָא כִּמְתַקֵּן כְּלִי וְגוֹמֵר מְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת. אֲבָל חוֹפְפִין אוֹתוֹ בְּחוֹל וּבְנֶתֶר. וְכֵן כָּל הַכֵּלִים חוֹפְפִין אוֹתָן בְּכָל דָּבָר. * וְאָסוּר לְהָדִיחַ קְעָרוֹת וְאִלְפָּסִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן אֶלָּא אִם כֵּן הֱדִיחָן לֶאֱכל בָּהֶן סְעֻדָּה אַחֶרֶת בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת. אֲבָל כְּלֵי שְׁתִיָּה כְּגוֹן כּוֹסוֹת וְקִיתוֹנוֹת מֻתָּר לַהֲדִיחָן בְּכָל עֵת שֶׁאֵין קֶבַע לִשְׁתִיָּה. וְאֵין מַצִּיעִין אֶת הַמִּטּוֹת בְּשַׁבָּת כְּדֵי לִישֹׁן עֲלֵיהֶן לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲבָל מַצִּיעִין מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְשַׁבָּת:

ההראב"ד ואסור להדיח וכו'. כתב הראב''ד ז''ל כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול, עכ''ל:

מגיד משנה זמורה שהיא קשורה בטפיח וכו'. פ' כל הכלים (שבת קכ"ו:) משנה זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת ובגמרא קשורה אין שאין קשורה לא ואסיק רב אשי טעמא גזירה שמא יקטום ופירש''י ז''ל זמורה של גפן שהיא קשורה בטפיח ששואבים בה מן הבור או מן המעין עכ''ל: אסור לחוף כלי כסף וכו'. פ' במה טומנין (דף נ') בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון והעלו שם דאפי' כלי כסף בנתר וחול מותר. ופי' רש''י ז''ל חפין משפשפים את הכלים לצחצחן בגרתקון כמין עפר שגדל בחביות של יין והוא עיקר תקון כלי כסף עכ''ל: ואסור להדיח קערות וכו'. פרק כל כתבי (דף קי"ח) ת''ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות קיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה ע''כ. ובהשגות א''א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול ע''כ. ואף רבינו ז''ל כך הוא סבור שתקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול: ואין מציעין את המטות וכו'. משנה פרק אלו קשרים (דף קי"ג) ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת ע''כ:

ח אָסוּר [ה] לְהַטְבִּיל כֵּלִים טְמֵאִין בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי. אֲבָל אָדָם טָמֵא מֻתָּר לִטְבּל מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמֵיקֵר. וְאֵין מַזִּין עָלָיו בְּשַׁבָּת. הַמַּטְבִּיל כֵּלִים בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. בְּמֵזִיד לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וּמֻתָּר [ו] לְהַטְבִּיל אֶת הַמַּיִם הַטְּמֵאִים בְּשַׁבָּת. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. נוֹתְנָן בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּגוֹן כְּלֵי אֲבָנִים וּמַטְבִּיל הַכֵּלִים בַּמִּקְוֶה עַד שֶׁיַּעֲלֶה מֵי הַמִּקְוֶה עֲלֵיהֶן וְיִטְהָרוּ:

מגיד משנה אסור להטביל כלים וכו'. ביו''ט פ' יו''ט שחל (ביצה י"ז י"ח) משנה וברייתא ומסקנא שם: המטביל כלים וכו'. ברייתא שם (דף י"ז:) (ומשנה פרק אין תורמין ויש לשם ירושלמי שמתיר כלים קטנים ולא חשש לו רבינו ובפ"ב דביצה מוכח דכולהו אסירי משום טעמי דאיתא התם ולזה לא חילק רבינו). [כל זה בס''א אינו וישנו בכ''מ]: ומותר להטביל את המים וכו'. שם במשנה ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם. ודע שטבילת כלי תשמיש הנקחים מן הנכרי אסורה בשבת מפני שהוא כמתקן כלי ועוד אזכיר זה פ''ד מהלכות י''ט:

כסף משנה המטביל כלים וכו'. פרק ב' דתרומות ויש שם ירושלמי דמתיר כלים קטנים ולא חש לו רבינו משום דבמסכת ביצה מוכח דכולהו אסירי משום טעמי דאיתא התם ולזה לא חילק רבינו:

לחם משנה אסור להטביל כלים טמאים בשבת וכו'. כאן פסק כרבא (ביצה דף י"ח) (ובפ' י"ח) [ובהל' י''ט פ''ד] פסק כרב ביבי דאמר שמא ישהא ועיין בפסקי מהר''ר לוי ן' חביב שעמד על זה ותירץ תירוץ נכון:

ט * אֵין מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְתַקֵּן דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה מְתֻקָּן:

ההראב"ד אין מגביהין וכו'. א''א ואפילו ליתן לכהן בו ביום:

מגיד משנה ואין מגביהין תרומות וכו'. משנה פרק משילין (ביצה דף ל"ו:) ובפרק במה מדליקין (שבת דף ל"ד) ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים:

י מְעַבֵּד מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת הוּא. וְהַמְרַכֵּךְ עוֹר בְּשֶׁמֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעַבְּדָנִים עוֹשִׂים הֲרֵי זֶה מְעַבֵּד וְחַיָּב. לְפִיכָךְ לֹא יָסוּךְ אָדָם רַגְלוֹ בְּשֶׁמֶן וְהוּא בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל אוֹ בְּתוֹךְ הַסַּנְדָּל הַחֲדָשִׁים. אֲבָל סָךְ הוּא אֶת רַגְלוֹ שֶׁמֶן וְלוֹבֵשׁ מִנְעָלוֹ אוֹ סַנְדָּלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן חֲדָשִׁים. וְסָךְ כָּל גּוּפוֹ שֶׁמֶן וּמִתְעַגֵּל עַל גַּבֵּי קַטַּבְלִיָא חֲדָשָׁה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַשֶּׁמֶן מֻעָט כְּדֵי שֶׁיְּצַחְצֵחַ הָעוֹר בִּלְבַד אֲבָל אִם הָיָה בִּבְשָׂרוֹ שֶׁמֶן הַרְבֵּה כְּדֵי שֶׁיְּרַכֵּךְ הָעוֹר הֲרֵי זֶה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְעַבְּדוֹ. וְהַכּל בַּחֲדָשִׁים אֲבָל בִּישָׁנִים מֻתָּר:

מגיד משנה מעבד מאבות מלאכות וכו' לפיכך לא יסוך וכו'. דין העבוד פי''א ודין הסיכה ברייתא פרק תולין (דף קמ"א:) תני ר' חייא אין מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל אבל סך את רגלו שמן ומניחה בתוך המנעל או בתוך הסנדל. (אבל) וסך את כל גופו שמן ומתעגל על גבי קטבליא ואינו חושש ואמר רב חסדא לא שנו אלא שיעור לצחצחו אבל לעבדו אסור ע''כ בגמרא ובהלכות ורבינו ז''ל התיר בישנים. ופירוש קטבליא עור שלוק:

יא הַמְמָרֵחַ רְטִיָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב מִשּׁוּם מוֹחֵק אֶת הָעוֹר. לְפִיכָךְ אֵין סוֹתְמִין נֶקֶב בְּשַׁעֲוָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁמָּא יְמָרֵחַ וַאֲפִלּוּ [ז] בְּשֻׁמָּן אֵין סוֹתְמִין אֶת הַנֶּקֶב גְּזֵרָה מִשּׁוּם שַׁעֲוָה:

מגיד משנה הממרח רטיה וכו' לפיכך אין סותמים וכו'. מרוח הרטיה פי''א וסתימת הנקב פרק חבית (דף קמ"א:) משנה אם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח. ובגמרא משחא רב אסר ושמואל שרי מאן דאסר גזרינן משום שעוה ומאן דשרי סבר לא גזרינן. ובהלכות והלכה כרב ואם תשאל והלא כבר נתבאר למעלה בפ''ז שאסור לסתום כל נקב אפילו בקיסם או בצרור ואם כן למה צריכין אנו בשמן לגזירת שעוה ובשעוה עצמה לגזרת מרוח. תשובתך אין סתימה זו כסתימה של מעלה שהסתימה של מעלה היא שנכנסת תוך הנקב ובעובי הכלי וסתימה זו היא על פני הכלי ומגבו ואינה אסורה מפני עצמה אלא מפני גזרת מרוח:

כסף משנה הממרח רטיה בשבת וכו' לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכו'. כתב ה''ה ואם תשאל והלא נתבאר למעלה בפרק זה וכו' עד ואינה אסורה מפני עצמה אלא מפני גזירת מירוח. ואפשר דס''ל לרבינו דסתימת נקב החבית אסורה בכל דבר משום דהוי כבונה ואם סתמו בשעוה אסור משום ממרח ג''כ והא דבמשחא שרי שמואל היינו לומר שאין בו משום ממרח אבל אה''נ דאסור משום דהוי כבונה:

יב כּוֹתֵב מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת. לְפִיכָךְ אָסוּר לִכְחל בַּפּוּךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּכוֹתֵב. וְאָסוּר לִלְווֹת וּלְהַלְווֹת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב. וְכֵן אָסוּר לִקְנוֹת וְלִמְכֹּר וְלִשְׂכֹּר וּלְהַשְׂכִּיר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב. לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם פּוֹעֲלִים בְּשַׁבָּת וְלֹא יֹאמַר לַחֲבֵרוֹ לִשְׂכֹּר לוֹ פּוֹעֲלִין. אֲבָל לִשְׁאל וּלְהַשְׁאִיל מֻתָּר. שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵאָמֵר לוֹ הַלְוֵינִי:

מגיד משנה כותב מאבות מלאכות לפיכך אסור לכחול וכו'. משנה בפרק המצניע (דף צ"ד:) הכוחלת חכמים אוסרין משום שבות ובגמרא כוחלת משום כותבת ופי' רש''י ז''ל שמוליכה מכחול סביב לעין כאדם המוליך קולמוס סביב האות עכ''ל: ואסור ללוות ולהלוות גזרה שמא יכתוב וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם פ' שואל (דף קמ"ח) ושם בגמרא מבואר הטעם: לא ישכור פועלים בשבת וכו'. משנה שם (דף ק"נ) כלשונה: אבל לשאול ולהשאיל וכו'. משנה שם (דף קמ"ח) שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני וכן אשה מחברתה ככרות ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת ע''כ. ואמרו בגמרא מ''ט השאילני לא אתי למיכתב הלויני אתי למיכתב. ובהלכות פירשו משום דהלויני לזמן מרובה משמע ולפיכך אתי למיכתב, ע''כ:

לחם משנה כותב מאבות מלאכות וכו' מפני שהוא ככותב וכו'. יש כאן קושיא עצומה דאינו מסכים כלל עם דברי הגמרא וע''ק מדידיה אדידיה. ועיין בשלטי הגבורים שהוא מקשה אותה שם:

יג אֶחָד הַמּוֹכֵר בַּפֶּה אוֹ בִּמְסִירָה אָסוּר. [וְאָסוּר לִשְׁקל] בֵּין בְּמֹאזְנַיִם בֵּין שֶׁלֹּא בְּמֹאזְנַיִם. וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לִשְׁקל כָּךְ אָסוּר לִמְנוֹת וְלִמְדֹּד בֵּין בִּכְלִי מִדָּה בֵּין בַּיָּד בֵּין בְּחֶבֶל:

מגיד משנה אחד המוכר בפה או במסירה אסור וכו' ואסור לשקול בין וכו'. זה מבואר וממה שיתבאר בהלכות יום טוב יש להוכיח כן. והמדידה מבואר סוף פרק מי שהחשיך (שבת דף קנ"ז.):

יד אֵין דָּנִין בְּשַׁבָּת וְלֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין וְלֹא מְקַדְּשִׁין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב. וְאֵין מַקְדִּישִׁין וְלֹא מַעֲרִיכִין וְלֹא מַחְרִימִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמִקָּח וּמִמְכָּר. וְאֵין מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁזֶּה דּוֹמֶה לְמַקְדִּישׁ אוֹתָן פֵּרוֹת שֶׁהִפְרִישׁ. וְעוֹד מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן אוֹתָן בְּשַׁבָּת. וְאֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַבְּהֵמָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִרְשֹׁם בְּסִיקְרָא. וּמַקְדִּישׁ אָדָם פִּסְחוֹ בְּשַׁבָּת וַחֲגִיגָתוֹ בְּיוֹם טוֹב שֶׁזּוֹ מִצְוַת הַיּוֹם הִיא. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מַקְדִּישִׁין כָּךְ אֵין מְקַדְּשִׁין מֵי חַטָּאת:

מגיד משנה אין דנין בשבת ולא חולצין וכו'. פרק משילין (ביצה ל"ו ל"ז) משנה ובגמ' גזרה שמא יכתוב ובתוספתא שאין מגרשין. ובס' העתים שאסורין צבור להחרים שום דבר בשבת אלא א''כ הוא לצורך השבת דומה להתר נדרים כנזכר פ''ז מהלכות שבועות: ואין מקדישין ולא מעריכין וכו'. שם במשנה ובגמרא משום מקח וממכר פירוש ואע''ג דמקח וממכר גופיה אינו אסור אלא גזרה שמא יכתוב לאו גזרה לגזרה הוא אלא כולה חדא גזרה היא כך מפרשין ז''ל: ואין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה וכו'. כבר נזכר דין זה למעלה וחזר רבינו ושנאו כאן לפי שיש שתי סבות לאיסורו כמ''ש והאחת היא מענין הנזכר למעלה שהוא מפני איסור מכה בפטיש והאחרת מפני מה שנכתב כאן שהוא מפני איסור הכתיבה לפי שרבינו כותב על הסדר של דבריהם מפני האבות על סדר חיוב האבות מלאכות: ואין מעשרין את הבהמה גזרה שמא ירשום וכו'. משנה פ' אחרון דבכורות (דף נ"ז נ"ח) ולמה אמרו בכ''ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא יו''ט וא''א לעשר ביו''ט ואמרו בגמרא משום סיקרא וזה מבואר והוזכר ג''כ פ''ק דחגיגה בגמרא (דף ח'): ומקדיש אדם וכו'. מימרא פ' שואל (שבת קמ"א:) כלשונה ואמרו מפני שהן חובות הקבוע להם זמן ולזה כתב רבינו שזה מצות היום היא: וכשם שאין מקדישין כך אין מקדשין וכו':

טו הַמַּגְבִּיהַּ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב בְּשׁוֹגֵג יֹאכַל מִמַּה שֶּׁהִתְקִין. בְּמֵזִיד לֹא יֹאכַל עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ תִּקֵּן אֶת הַפֵּרוֹת. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ אוֹ הַמַּעֲרִיךְ אוֹ הַמַּחֲרִים בְּשַׁבָּת בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד מַה שֶּׁעָשָׂה [ח] עָשׂוּי וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב. וְכֵן הַמַּקְנֶה לַחֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת קָנָה. מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֲבָל לֹא אֶת הַוַּדַּאי:

מגיד משנה המגביה תרומות [ו] מעשרות בשבת או ביום טוב בשוגג וכו'. משנה בתרומות (דף מ"ט) הובאה בגמרא פרק יום טוב שחל (דף י"ז): וכן המקדיש או המעריך או המחרים וכו'. ירושלמי שם כתוב בהלכות: מעשרין את הדמאי בין השמשות אבל לא וכו'. משנה בבמה מדליקין (שבת דף ל"ד):

טז מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי אוֹ לְמַעֲשַׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי לֹא יִטְלֵם בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁיְּיַחֵד מְקוֹמָן מִקֹּדֶם הַשַּׁבָּת וַהֲרֵי הֵן יְדוּעִין וּמֻנָּחִין בְּצַד הַפֵּרוֹת. וְאִם הָיָה כֹּהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים לֶאֱכל אֶצְלוֹ יָבוֹאוּ וְיֹאכְלוּ. וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעַ לַכֹּהֵן שֶׁזּוֹ שֶׁאֲנִי מַאֲכִילְךָ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְיוֹדִיעַ לֶעָנִי שֶׁזּוֹ שֶׁאֲנִי מַאֲכִילְךָ מַעֲשַׂר עָנִי:

מגיד משנה ( מי שקרא שם וכו'. משנה פ"ד דדמאי). [ס''א אינו והוא מן הכסף משנה]:

כסף משנה מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי וכו'. משנה פ''ד דדמאי:

יז אָסוּר לְהָפִיס וּלְשַׂחֵק בְּקֻבִּיָּא בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמִקָּח וּמִמְכָּר. וּמֵפִיס אָדָם עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵּיתוֹ עַל מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַקְפִּידִין:

מגיד משנה אסור להפיס ולשחק בקוביא וכו'. משנה וגמרא פרק שואל (דף קמ"ח קמ"ט) ופי' להפיס להטיל גורלות לחלק מי הגיע כל מנה והשחוק בקוביא אפילו בחול אסור משום גזל מדבריהם כמו שמבואר פרק ששי מהלכות גזלה וכן מבואר כאן בגמרא: ומפיס אדם עם בניו וכו'. שם (דף קמ"ט:) מבואר בגמרא באוקמתא ונתנו טעם כדרב דאמר מותר לאדם להלוות לבניו ולבני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית ויש סוברין שכיון שאין הלכה כרב כדאיתא פרק אי זהו נשך (בבא מציעא ע"ה) ולא היא דילמא אתי למסרך אף ההפסה אסורה במנה גדולה כנגד קטנה. ואני אומר דע''כ לא נדחית ההיא דרב אלא גבי רבית שחוששין מן התורה וחוששין דלמא אתי לסרוכי. אבל קוביא שאינה אסורה אלא מדבריהם בבניו ובני ביתו לא גזרו. ותדע לך שכן הוא דהא מתניתא לית לה פתרי לחלק בהפסה בין בניו ובני ביתו לאחר אלא בכך ואיך נדחה משנתנו מהלכה אלא ודאי כדעת רבינו עיקר כך נ''ל:

כסף משנה ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על מנה וכו'. כתב ה''ה ויש סוברים דכיון שאין הלכה כרב וכו' ואני אומר דע''כ לא נדחית ההיא דרב אלא גבי רבית וכו' עד ואיך נדחה משנתנו מהלכה. ול''נ דאפי' את''ל דמימרא דרב אידחיא לה גם לענין קוביא משום דילמא אתי לסרוכי משכחת לה למתניתין פתרי דבבניו ובני ביתו לא שרי להפיס אלא במנות שוות דוקא ועם אחרים אפי' בשוות לא משום דשמואל דאמר בני חבורה המקפידין זה על זה עוברים משום מדה ומשקל ומנין ואף על גב דאטעמא דיהבינן משום בני חבורה המקפידים זה על זה מקשה א''ה אפי' בניו ובני ביתו היינו משום דהוה ס''ד דמקשה דבבניו ובני ביתו איכא למיחש לבני חבורה המקפידים זה על זה ואהדר ליה דבבניו ובני ביתו ליכא קפידא כיון שהכל שלו וכדרב יהודה אמר רב מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית אלמא כיון שהכל שלו ליכא משום רבית וה''נ ליכא משום מקפידים זה על זה כיון שהכל שלו וכך הם דברי רש''י ואע''ג דהא דאמר רב מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית דחייא לה בדוכתא כיון דלא נדחית אלא משום דילמא אתי לסרוכי אלמא דמדינא ליכא איסורא מפני שהכל שלו ואם כן שפיר מייתי ראיה שכיון שהכל שלו ליכא משום בני חבורה המקפידין זה על זה וכי פריך בתר הכי א''ה אפי' מנה גדולה כנגד קטנה נמי היינו משום דסלקא דעתיה דס''ל כההיא דרב דאמר מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית כיון דמייתי מינה והוה מצי לאהדורי ליה דאע''ג דלא ס''ל כוותיה משום דחיישינן דילמא אתי לסרוכי מ''מ שפיר מייתי ראיה מיניה כיון דמדינא ליכא משום רבית כשהכל שלו ה''ה דליכא משום מקפידין זה על זה וכדפרישית אלא שהשיב לו לפי מה שעלה על דעתו שהמתרץ היה סובר דקי''ל כדרב דאפ''ה מייתבא מתניתי דחסורי מחסרא והכי קתני. ועי''ל דודאי ידע דמתני' מייתבא שפיר לדידן דכל היכא דהכל שלו ליכא משום קפידא אע''ג דלא קי''ל כרב וכדפרישית לעיל ולא אקשי ליה א''ה אפילו מנה גדולה כנגד קטנה נמי אלא לאותובי לרב יהודה ממתניתין שאע''פ שהכל שלו חייש משום קוביא ואהדר ליה דלרב יהודה צ''ל מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני מפיס עם בניו ובני ביתו אפילו מנה גדולה כנגד קטנה וכו' אבל לדידן דלא קי''ל כוותיה מתני' במנות שוות דוקא היא דכיון שהכל שלו ליכא קפידא לכ''ע כדפרישית אבל גדולה כנגד קטנה לא משום קוביא שאע''פ שהכל שלו אסור משום דילמא אתי לסרוכי ועם אחרים מנות שוות נמי לא משום דמקפידין זה על זה. ועי''ל דאה''נ דבהאי שקלא וטריא ס''ל לגמרא כדרב דאמר מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית מיהו כיון דחזינן דאידחייא לה בדוכתא ע''כ צריך לאוקומי מתניתין במנות שוות דוקא וכדפרישית:

יח אָסוּר לְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶן בְּשַׁבָּת בֵּין שֶׁעָבַר בֵּין שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב. לְפִיכָךְ חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן צֹרֶךְ מֻתָּר לְחַשְּׁבָן. כֵּיצַד. כַּמָּה סְאִין תְּבוּאָה הָיָה לָנוּ בְּשָׁנָה פְּלוֹנִית, כַּמָּה דִּינָרִין הוֹצִיא בְּחַתְנוּת בְּנוֹ, וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ שֶׁהֵן בִּכְלַל שִׂיחָה בְּטֵלָה שֶׁאֵין בָּהֶן צֹרֶךְ כְּלָל, הַמְחַשֵּׁב אוֹתָן בְּשַׁבָּת כִּמְחַשֵּׁב בְּחל:

מגיד משנה אסור לחשוב חשבונות שהוא צריך להן בשבת בין וכו'. שם (שבת ק"כ:) ברייתות מחשבין חשבונות שאינן צריכין ואין מחשבין חשבונות שצריכין ומבואר בברייתא אחרת שהצריכין בין שעברו בין שעתידין להיות אסור לחשבן של מה לך ושל מה בכך מותרין. וכתב רבינו הרי הן בכלל שיחה בטלה כלומר שאין שיחה בטלה ראויה ליראי חטא. ופרק כ''ד יתבאר שאסור לכל אדם להרבות בשיחה בטלה בשבת:

יט [ט] אָסוּר לִקְרוֹת בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת בְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא יְהֵא כְּדֶרֶךְ חֹל וְיָבֹא לִמְחֹק. מוֹנֶה אָדָם פַּרְפְּרוֹתָיו וְאֶת אוֹרְחָיו מִפִּיו אֲבָל לֹא מִן הַכְּתָב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרָא [י] בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הַשֵּׁמוֹת חֲקוּקִין עַל הַטַּבְלָה אוֹ עַל הַכֹּתֶל מֻתָּר לִקְרוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מִתְחַלֵּף בִּשְׁטָר. וְאָסוּר לִקְרוֹת בִּכְתָב הַמְהַלֵּךְ תַּחַת הַצּוּרָה וְתַחַת [כ] הַדְּיוּקְנִי בְּשַׁבָּת. אַף לִקְרוֹת בַּכְּתוּבִים בְּשַׁבָּת בִּשְׁעַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ [ל] אָסוּר גְּזֵרָה מִשּׁוּם בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְקוֹרֵא וְיִמָּנַע מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ:

מגיד משנה אסור לקרות וכו'. פרק כל כתבי (דף קי"ו:) ופרק שואל (דף קמ"ט) מבואר שאין קורין בשטרי הדיוטות ופירש''י ז''ל כגון של חשבונות או אגרות השלוחות למצוא חפץ עכ''ל. והרשב''א ז''ל כתב ולענין קריאה באגרות שלום בשבת אסור גזרה משום קריאה בשטרי הדיוטות שהם שטרי מקח וממכר. וכ''ש לדברי רבינו שלמה שפירש שטרי הדיוטות אגרות שלום עכ''ל. וראיתי כתוב בשם הרמב''ן ז''ל שמותר לקרות באגרות של שלום וכן נהגו. וכתב רבינו בפירוש המשנה טעם מה שאסרו למנות מן הכתב גזרה שמא יקרא אגרות שלום בשבת והוא אסור כי לבד ספרי הנבואות ופירושיהן אסור לקרות בשבת וביו''ט ואפילו היה אותו הספר בחכמה מן החכמות עכ''ל. ומכאן אתה למד שדעת רבינו בפירוש שטרי הדיוטות כדעת רש''י ז''ל הנזכר למעלה: מונה אדם את אורחיו וכו'. משנה שם (דף קמ"ח קמ"ט) וכלשונה ובגמרא מ''ט רב ביבי אמר גזרה שמא ימחוק אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות ופסקו בהלכות כאביי. ופירוש אבל לא מן הכתב יש מי שכתב שלא אסרו אלא בקורא בפיו מן הכתב אבל להסתכל בכתב ולמנות במחשבתו מותר וה''ר יונה כתב דבין כך ובין כך אסור: לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלא וכו'. דברי רבינו לפי הנראה לי הם בחקוקין על הטבלא ועל הכותל לא בכתובים לפי שהכתובים ודאי אסור וכן מוכחת הסוגיא שם ואף בחקוקים על הטבלא נחלקו עליו קצת המפרשים ואמרו דטבלא ושטר מיחלפי אחר ששניהם מיטלטלין. ולבאר הסוגיא לפי דעות אלו יאריכו הדברים: ואסור לקרות בכתב וכו'. שם ת''ר כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקני אסור לקרותו בשבת. ופירש''י ז''ל כגון בני אדם הצרים בכותלים חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם על שם מעשיהם כגון מלחמת דוד וגלית וכותבין תחתיהן זו צורת חיה פלונית וצורת פלוני ופלוני אסור לקרותו בשבת גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות עכ''ל: אף לקרות בכתובים וכו'. פרק כל כתבי (דף קט"ו) ומפני מה אין קורין בהם מפני בטול בית המדרש ובגמרא (דף קט"ז:) אמר רב לא שנו אלא בזמן בית המדרש אבל שלא בזמן בית המדרש קורין ושמואל אמר אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין והלכה כרב באיסורי. ופירוש דרכם היה שהיו דורשין לעם בשבתות ומלמדים לעם חקי האלהים ותורותיו והיה תועלת גדולה לכלם בזה וזה היו עושין קודם אכילה ואפי' על החכמים הגדולים היה הרב מקפיד כשלא היו באין לשמוע דבריו לפי שהקבוץ ההוא ברוב עם היה חוזק הדת ושמירת גדריו:

כ [מ] נָפְלָה דְּלֵקָה בֶּחָצֵר בְּשַׁבָּת אֵינוֹ מַצִּיל כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בֶּחָצֵר לְחָצֵר אַחֶרֶת שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמָּבוֹי אַף עַל פִּי שֶׁעֵרְבוּ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְכַבֶּה הַדְּלֵקָה כְּדֵי שֶׁיַּצִּיל מִפְּנֵי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁלֹּא יַצִּיל אֶלָּא מָזוֹן שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ לְאוֹתוֹ שַׁבָּת [נ] וְכֵלִים שֶׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּשַׁבָּת וּבְגָדִים שֶׁיָּכוֹל לִלְבּשׁ. שֶׁנִּמְצָא מִתְיָאֵשׁ מִן הַכּל וְאֵינוֹ בָּא לִידֵי כִּבּוּי. וְאִם [ס] לֹא עֵרְבוּ אַף מְזוֹנוֹ וְכֵלָיו אֵינוֹ מַצִּיל:

מגיד משנה נפלה דליקה בחצר וכו'. במשנה שם (דף קי"ז) מצילין מזון ג' סעודות הראוין לאדם לאדם הראוין לבהמה לבהמה כיצד נפלה דליקה בליל שבת מצילין מזון ג' סעודות בשחרית מצילין מזון ב' סעודות במנחה מצילין מזון סעודה אחת ר' יוסי אומר לעולם מצילין מזון ג' סעודות והלכה כת''ק. עוד שם (דף ק"כ) להיכן מצילין אותם לחצר מעורבת. בן בתירא אומר אף לחצר שאינה מעורבת והלכה כת''ק. עוד שם ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ר' יוסי אומר י''ח כלים. והלכה כת''ק. עוד שם וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים באו והצילו עמי ע''כ במשנה. ובגמרא שאלו מכדי בהיתרא קא טרח ליציל טפי. ותירץ רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי ע''כ. וכתבו בתוס' דדוקא בחצר שנפלה שם הדליקה איכא למיחש דלמא אתי לכבויי אבל בחצר אחרת מותר להציל כל דבר דליכא למיחש לכבויי. וכתב הרמב''ן ז''ל וזו סברא בלא ראיה והרשב''א ז''ל הסכים לדברי התוס' ואף מדברי רבינו שכתב נפלה דליקה בחצר נראה כן:

כא וּמַה הוּא מַצִּיל לִמְזוֹנוֹ. אִם נָפְלָה דְּלֵקָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֵדּוֹת. הָרָאוּי לְאָדָם לְאָדָם וְהָרָאוּי לִבְהֵמָה לִבְהֵמָה. נָפְלָה בְּשַׁחֲרִית מַצִּילִין מְזוֹן שְׁתֵּי [ע] סְעֻדּוֹת. בְּמִנְחָה מַצִּילִין מְזוֹן סְעֵדָּה אַחַת:

כב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמַצִּיל בְּכֵלִים הַרְבֵּה אוֹ שֶׁהָיָה מְמַלֵּא כְּלִי וּמוֹצִיאוֹ וּמְעָרֶה וְחוֹזֵר וּמְמַלֵּא אוֹתוֹ שֵׁנִית הוּא שֶׁאֵין מַצִּיל אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לוֹ. אֲבָל אִם הוֹצִיא כְּלִי אֶחָד בְּהוֹצָאָה אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה סְעֵדּוֹת מֻתָּר:

מגיד משנה בד''א במציל בכלים הרבה וכו'. פי' בין בכלים הרבה בפעם אחת בין בכלי אחד בהרבה פעמים אינו מותר להציל אלא מזון ג' סעודות אבל בכלי אחד בפעם אחת מותר להציל כמה ומבואר זה שם (דף ק"כ) ששנינו במשנה מצילים סל מלא ככרות אע''פ שיש בו מאה סעודות וכו' ושאלו בגמרא והא תנא ליה רישא שלש סעודות ותו לא. ותירץ רב הונא ל''ק כאן בבא להציל כאן בבא לקפל. ופי' בהלכות להציל בכלי אחד לקפל בשנים ושלשה כלים ע''כ:

כג כֵּיצַד. מַצִּיל סַל מָלֵא כִּכָּרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה סְעֻדּוֹת. וְעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה וְחָבִית שֶׁל יַיִן. וְכֵן אִם פָּרַשׂ טַלִּיתוֹ וְקִבֵּץ בָּהּ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לְהוֹצִיא וְהוֹצִיאָהּ מְלֵאָה בְּבַת אַחַת מֻתָּר:

מגיד משנה וכן אם פרש טליתו וכו'. שם בעיא פרס טליתו וקפל והניח מאי ואסיקנא כבא להציל דמי וש''ד. ופירשו בתוס' שהביא כלים הרבה וקפל טליתו עליהן והוציא הטלית מקופל על הכלים המלאים. אבל הרמב''ן ז''ל פירש שזה אסור הוא כיון שהמזון בכלים מוחלקין ולא התירו אלא במביא כלים מלאים ומערן בתוך הטלית ואח''כ הוציא הטלית מלאה אוכלין וכ''נ מדברי רבינו ועיקר:

כד וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַצִּיל מָזוֹן שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ אוֹ כְּלִי אֶחָד שֶׁמַּחֲזִיק אֲפִלּוּ דָּבָר גָּדוֹל וַהֲרֵי הוּא שֶׁל מַצִּיל. וְאִם לֹא רָצָה הַמַּצִּיל לְקַחְתּוֹ וּנְתָנוֹ לִבְעָלָיו מֻתָּר לוֹ לִטּל מִמֶּנּוּ אַחַר הַשַּׁבָּת שְׂכַר עֲמָלוֹ וְאֵין זֶה שְׂכַר שַׁבָּת שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם מְלָאכָה וְלֹא אִסּוּר שֶׁלֹּא הוֹצִיאוֹ אֶלָּא בְּמָקוֹם מְעֹרָב:

מגיד משנה ואומר לאחרים וכו'. משנה שם ואומר לאחרים באו והצילו לכם ואם היו פקחין עושין עמו חשבון לאחר השבת ובגמרא חשבון מאי עבידתיה מהפקרא קא זכו. ותירצו אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן אמר רבא חסידי אגרא דשבתא שקלי אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן דלא ניחא ליה דליתהני מאחריני ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח וה''ק ואם פקחין הן דידעי דכה''ג לאו שכר שבת הוא עושין עמו חשבון לאחר השבת ע''כ. ולשון רבינו שכתב ואין זה שכר שבת שהרי אין שם לא מלאכה ולא איסור שבת וכו' אין במשמע ששכר שבת מותר בעושה דברים המותרים שהרי סוף פ''י מבואר שלשמור את התנוק אסור לקבל שכר שבת אא''כ היה שכיר שבוע או שנה כמבואר שם אלא כונת רבינו בכאן לומר שלא הותר בכאן שום דבר איסור מפני הפסד הממון כדי שנאמר שלא יהא מותר אלא להציל למפסיד:

כה הִצִּיל פַּת נְקִיָּה אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַצִּיל פַּת שֶׁאֵינָהּ נְקִיָּה. אֲבָל אִם הִצִּיל פַּת שֶׁאֵינָהּ נְקִיָּה חוֹזֵר וּמַצִּיל פַּת נְקִיָּה. וּמַצִּיל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לְשַׁבָּת אִם הָיָה יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֲבָל אֵינוֹ מַצִּיל בְּשַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְיוֹם טוֹב. וְלֹא מִשַּׁבָּת זוֹ לְשַׁבָּת הַבָּאָה. וּמַה שֶּׁהוּא מַצִּיל לִלְבּשׁ. לוֹבֵשׁ כָּל מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל לִלְבּשׁ וְעוֹטֵף כָּל מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל לַעֲטֹף וּמוֹצִיא וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד לוֹבֵשׁ וּמִתְעַטֵּף בְּכֵלָיו וּמוֹצִיא. וַהֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ כְּמוֹ הַמַּאֲכָל שֶׁהֲרֵי מִן הַהֶפְקֵר הֵן זוֹכִין:

מגיד משנה הציל פת נקיה וכו'. שם (דף קי"ז) ת''ר הציל פת נקיה אין מציל פת הדראה פת הדראה מציל פת נקיה: ומציל ביוה''כ וכו'. שם ומצילין מיוה''כ לשבת אבל לא משבת ליוה''כ ואצ''ל משבת ליו''ט ולא משבת לשבת הבאה. וכתב רבינו אם היה יוה''כ בע''ש לומר שאם היה בחמישי ודאי אין מצילים שהרי אפשר לו להכין ביום הששי וזה פשוט. ודע שבזמן הזה שאין אנו מקדשין עפ''י הראיה לעולם אין יוה''כ חל לא בע''ש ולא באחד בשבת כנזכר בפרק ח' מהלכות עירובין וזה הדין לא נאמר אלא להם שהיו מקדשין עפ''י הראיה והיה באפשר לחול בכל ימי השבוע. וכתב הרשב''א ז''ל מדלא קאמר ולא מיוה''כ למוצאי יוה''כ ש''מ דמצילין והכי איתא בירושלמי דיוה''כ כל עמא מודו שמצילין מזון סעודה אחת מפני הסכנה ע''כ. עוד בירושלמי תני מצילין לחולה ולזקן כבינוני ולרעבתן כבינוני ע''כ: ומה שהוא מציל ללבוש וכו'. משנה כבר כתבתיה למעלה ושם במשנה (דף ק"כ) נזכר וחוזר ולובש ומוציא. וגם בברייתא לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא ופושט ואפי' כל היום כלו דברי ר''מ. וזה לא נזכר בדברי רבינו בביאור וכתב הרשב''א ז''ל והא דלא שרינן הכי באוכלין ומשקין משום דהתם כיון דבידו הוא מוציא מתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא כיון שאין מתירו אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומידכר:

כסף משנה ומה שהוא מציל ללבוש וכו'. כתב ה''ה שם במשנה ובברייתא לובש כל מה שהוא יכול ללבוש ופושט וחוזר ולובש ומוציא וזה לא נזכר בדברי רבינו בביאור. ואני אומר שלא בביאור ולא ברמז לא נזכר בדבריו זה ואדרבה משמע מתוך דבריו שאינו פושט וחוזר ולובש ומוציא שהרי כתב נפלה דליקה בחצר וכו' לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת ובגדים שיכול ללבוש שנמצא מתיאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי. נראה מדבריו שאינו יכול להציל אלא בגדים שהוא יכול ללבוש בלבד ואינו פושט וחוזר ולובש ומוציא כשם שאינו יכול להציל אלא מזון שלש סעודות לבד ואינו מציל וחוזר ומציל שטעמו מפני שהוא סובר דכי תנן במתניתין פושט וחוזר ולובש ומוציא דברי ר' יוסי הם ות''ק פליג עליה דאל''כ הכי ה''ל למתני לובש כל מה שהוא יכול ללבוש וחוזר ולובש ומוציא כדקתני ר''מ בברייתא וס''ל דר''מ לא היינו ת''ק דמתניתין והלכה כת''ק דמתני':

כו מֻתָּר לְהַצִּיל כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בֶּחָצֵר לְחָצֵר אַחֶרֶת שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמָּבוֹי וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֵרְבוּ. וּבִלְבַד [פ] שֶׁיִּהְיֶה לַמָּבוֹי שָׁלֹשׁ מְחִצּוֹת וְלֶחִי אֶחָד. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ כְּתוּבִין אַשּׁוּרִית וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ [צ] אֲבָל אִם הָיָה כְּתוּבִין בְּכָל לָשׁוֹן אוֹ בִּכְתָב אַחֵר אֵין מַצִּילִין אוֹתָן אֲפִלּוּ הָיָה שָׁם עֵרוּב. וּבְחל אָסוּר לִקְרוֹת בָּהֶם אֶלָּא מַנִּיחָן [ק] בִּמְקוֹם הַתֹּרֶף וְהֵן מִתְאַבְּדִין מֵאֲלֵיהֶן:

מגיד משנה מותר להציל וכו'. משנה (דף קט"ו וק"כ) ריש פ' כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה וכו' להיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש בן בתירא אומר אף למפולש. ובגמרא מסקנא אמר רב אסי שלש מחיצות ולחי אחד זהו מבוי שאינו מפולש שלש מחיצות בלא לחי זהו מבוי מפולש ופסקו בהלכות כת''ק דמתני' וכ''פ ר''ח שלא כדברי בן בתירא וכדעת רבינו וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל. וכתב הרשב''א אמרו בירוש' דלר''ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אם אינו יכול להציל כתבי הקדש אלא בכבוי מכבה לפי שאין דבר של שבות עומד בפני כתבי הקדש ע''כ. ומתוך שלא נזכר זה במשנה ולא בגמרתנו אני אומר שיש בזה כעין סיוע לרבינו ז''ל שהוא פוסק בכמה מקומות דלא כר''ש ולפי שאין הלכה כמותו סתמו במשנה ולא הזכירו כבוי בשום צד. ומ''מ אפשר שדעת משנתנו שלא כל השבותין נדחין מפני כתבי הקדש שהרי לא התירו הצלתן למבוי המפולש אע''פ שאיסורו מדבריהם וזה נ''ל עיקר לדעת הפוסקים כר''י: והוא שיהיו כתובים וכו'. בגמרא (דף קט"ו) אתמר היו כתובים תרגום ובכל לשון רב הונא אמר אין מצילין אותן מפני הדליקה רב חסדא אמר מצילין. ופסקו בהלכות כרב הונא דהוא רביה דר''ח. ובגמרא שם דבעינן כתב אשורית ולשון הקודש הא לאו הכי מניחן במקום התורפה והם מתאבדין מאליהן. ומ''מ כתבו ז''ל שכל הכתובים ביונית מצילים שהרי שנינו במסכת מגילה (דף ח') שהספרים הותרו ליכתב יונית. וכ''כ רבינו פ''א מהל' תפילין ומזוזה וס''ת. ושם כתב רבינו וכבר נשתכח היום כתב יוני מן העולם ואבד זכרו לפיכך אין כותבין היום אלא אשורית עכ''ל. ולפיכך לא כתב רבינו בכאן דין היונית. ותרגום שלנו של אונקלוס ושל יונתן בן עוזיאל הרמב''ן והרשב''א ז''ל הסכימו שמצילין אותן היום וכן תורה שבע''פ לפי שהותרו לכתוב בזמננו משום עת לעשות ליי' הפרו תורתך:

כז הָיוּ כְּתוּבִין בְּסַם וּבְסִיקְרָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כְּתַב שֶׁל קַיָּמָא הוֹאִיל וְהֵן כְּתוּבִין אַשּׁוּרִית וּבִלְשׁוֹן קֹדֶשׁ [ר] מַצִּילִין אוֹתָן. גִּלָּיוֹן שֶׁל סְפָרִים שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה וְשֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וְשֶׁבֵּין דַּף לְדַף וְשֶׁבִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר וְשֶׁבְּסוֹף הַסֵּפֶר אֵין מַצִּילִין אוֹתָן. הַבְּרָכוֹת וְהַקְּמֵעִין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם [ש] וּמֵעִנְיָנוֹת הַרְבֵּה שֶׁל תּוֹרָה אֵין מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה:

מגיד משנה היו כתובין בסם וכו'. (שבת דף קט"ו:) בעיא שם דאיפשיטא: גליון של ספרים וכו'. בעיא שם (דף קי"ו) ולא איפשיטא אלא שפשט הברייתא מודה שאין מצילין וכ''נ מן ההלכות: הברכות והקמיעין וכו'. ברייתא שם (דף קט"ו:) כלשונה ופירש''י ז''ל מטבע הברכות שתקנו חכמים כגון י''ח ושאר ברכות ומענינות הרבה מפרשיות שהיו כותבים בקמיעות פסוקי לחש כגון כל המחלה וכו' עכ''ל:

כח סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְלַקֵּט שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת מִתּוֹךְ תֵּבוֹת שְׁלֵמוֹת וַאֲפִלּוּ בִּכְלָלָן (בראשית לא-מז) 'יְגַר שָׂהֲדוּתָא'. וְכֵן אִם הָיְתָה בָּהּ פָּרָשָׁה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת וְיֵשׁ בָּהּ הַזְכָּרוֹת כְּגוֹן [ת] (במדבר י-לה) 'וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן'. מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה. וּמַצִּילִין תִּיק הַסֵּפֶר עִם הַסֵּפֶר וְתִיק תְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין [א] אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן מָעוֹת:

מגיד משנה ס''ת וכו' אם היתה בו וכו'. לשון ההלכות שם כלשון רבינו ומבואר בברייתא וסוגית הגמרא. ומ''ש מתוך תיבות שלמות הוא כדעת רב הונא שם דלא כרב חסדא והכונה שהלקוט הוא מתיבות שלמות שלא נמחקו אבל אם אין שם תיבות שלמות אלא אותיות מפוזרות אין מצילין. ומבואר שם בגמרא שמנין זה כמנין אותיות פ' ויהי בנסוע הארון. ושיש בה הזכרות ואין בה שמונים וחמש אותיות שמצילין הוא כשנמחקו ממנה אותיות או אות אחת: מצילין תיק הספר וכו'. משנה כלשונה שם (דף קט"ז:):

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן