הלכות שבת - פרק עשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבת - פרק עשרים - היד החזקה לרמב"ם

א אָסוּר לְהוֹצִיא מַשָּׂא עַל הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-יב) 'לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ' וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ. אֶחָד שׁוֹר וַחֲמוֹר וְאֶחָד כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף. וְאִם הוֹצִיא עַל הַבְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתָהּ אֵינוֹ לוֹקֶה לְפִי שֶׁאִסּוּרוֹ בָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה. לְפִיכָךְ הַמְחַמֵּר אַחַר בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת וְהָיָה עָלֶיהָ מַשּׂאוֹי פָּטוּר:

מגיד משנה אסור להוציא משא על וכו'. בב''ק פרק שור שנגח את הפרה (דף נ"ד:) משנה אחד שור ואחד כל בהמה בשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן אלא שדבר הכתוב בהווה: ואם הוציא על הבהמה וכו'. מסקנא דגמרא מי שהחשיך (שבת קנ"ד) א''ר יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום בשוגג לא מיחייב חטאת במזיד נמי לא מיחייב סקילה בלאו נמי לא מיחייב דה''ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד אין לוקין עליו ומפרש שם דאפי' למ''ד לאו כזה לוקין עליו הכא אין לוקין עליו ורבינו פוסק כדברי האומר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד אין לוקין עליו כמוזכר באלו הן הלוקין במכות וכר''ע. וביאור דבריו שבכאן לפי הנ''ל כך הוא. איסור הבהמה בהוצאת המשאוי הוא מכלל עשה שנזכר בתורה למען ינוח שורך וחמורך וכו' שהוא עשה מפורש לבהמה והקשה רבינו והלא לאו מפורש בתורה גבי בהמה וילקה עליו. ותירץ שהלאו ההוא אינו בא למלאכת הבהמה בלא סיוע האדם אלא למלאכות שהאדם והבהמה שותפין בהן ויש בכלל זה החרישה וכו' שאף היא בכלל זה אלא שכיון שלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך כולל אף בבהמה מלאכה שהעושה אותה במזיד נהרג עליה והיא החרישה אפי' בשאר מלאכות הבהמות אע''פ שהאדם שותף בהן כגון מחמר אינו לוקה לפי שיש בלאו זה אזהרה למלאכה שיש בה מיתת ב''ד. ופירש רבינו כן ולא כדברי רש''י ז''ל שכתב שהלאו הזה נתן לאזהרת מיתת ב''ד מפני שכתוב בו אזהרה לאדם לפי שאין פירוש זה מחוור שאם לא היה באזהרת הבהמה שום צד מיתת ב''ד אע''פ שהזכירה בלאו אחד עם האדם היה לוקה על הבהמה שהרי אין בה צד מיתה. אלא ודאי עיקר הפירוש כדברי רבינו שאף בבהמה יש צד לאזהרת מיתת ב''ד ומפני כך אינו לוקה על שאר מלאכות. וזה נ''ל מבואר בלשונו שהוא סובר שבמחמר יש לאו ואין לוקין עליו שאל''כ לא הוצרך לומר ונמצא לאו זה שניתן לאזהרת מיתת ב''ד. והרמב''ן ז''ל סבר בדעת רבינו שאין במחמר לאו כלל שלא תעשה כל מלאכה לא בא אלא למלאכות שחייבין עליהן מיתה כגון חרישה והקשה עליו בזה. ומה שנ''ל בזה כתבתי ואע''פ שלא מנה רבינו לאו המחמר במנין המצות הוא מפני שכבר מנה לא תעשה כל מלאכה והכל בכלל יש מלאכות שחייבין עליהן מיתה ויש שאפילו מלקות אין בהם והוא מחמר כמו שנתבאר:

לחם משנה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי וכו' פטור. לפי דעת ה''ה לשון פטור הוא זר עד מאד שהרי רבינו כתב בפ''א שבכ''מ שיאמר פטור אסור מדברי סופרים ולפי דעת ה''ה הרי עובר בלאו ואיסורו איסור תורה אלא שאינו לוקה ופירוש פטור ממלקות ולא הל''ל אלא אינו לוקה כמ''ש לעיל. אבל לפי מה שהבין הרמב''ן ז''ל בדברי רבינו ניחא אומרו לפיכך המחמר אחר בהמתו וכו' כלומר מאחר דאהוצאת המשאוי בשבת אינו לוקה משום הכי ג''כ אינו לוקה שאם היה איסור מלקות משום מקרא הכא ג''כ הוא לוקה דהרי הוציא משאוי וכ''ש הוא הכא דהיא מלאכה שהאדם והבהמה שותפין שיהיה חייב מלקות:

ב וַהֲלֹא לָאו מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-י) 'לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וּבְהֶמְתֶּךָ', שֶׁלֹּא יַחֲרשׁ בָּהּ וְכַיּוֹצֵא בַּחֲרִישָׁה. וְנִמְצָא לָאו שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין וְאֵין לוֹקִין עָלָיו:

ג אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַשְׁאִיל אוֹ לְהַשְׂכִּיר בְּהֵמָה גַּסָּה לְנָכְרִי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהּ [א] מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וַהֲרֵי הוּא מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ. אָסְרוּ חֲכָמִים לִמְכֹּר בְּהֵמָה גַּסָּה לְנָכְרִי שֶׁמָּא יַשְׁאִיל אוֹ יַשְׂכִּיר. וְאִם מָכַר קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמֶיהָ וּמַחֲזִירָהּ. וַאֲפִלּוּ שְׁבוּרָה אֵין מוֹכְרִין. וּמֻתָּר לוֹ לִמְכֹּר לָהֶם [ב] עַל יְדֵי סַרְסוּר שֶׁהַסַּרְסוּר אֵינוֹ מַשְׂכִּיר וְאֵינוֹ מַשְׁאִיל:

מגיד משנה אסור לישראל וכו'. מפורש פ''ק דע''ז (דף ט"ו) מסקנא דגמרא שם שהשאלה והשכירות אסורין בבהמה גסה העושה מלאכה: ואסרו חכמים וכו'. משנה פ''ק דע''ז (דף י"ד:) ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורים ר' יהודה מתיר בשבורה בן בתירא מתיר בסוס ואין הלכה כר''י: ואם מכר וכו'. פ' השולח בגיטין (דף מ"ד) מימרא המוכר בהמה גסה לנכרי קונסין אותו עד עשרה בדמיה ויש לשון אחר עד מאה בדמיה ופסק רבינו כדברי המיקל ושם נזכר בגמרא דטעמא משום דהדרא ליה וזהו שכתב ומחזירה: ומותר למכור להם וכו'. שם פ''ק דע''ז (דף ט"ו) רב אחא שרא לזבוני חמרא אידא דספסירא משום דספסירא לא משאיל ולא מוגר:

כסף משנה אסרו חכמים למכור בהמה גסה וכו'. כתב הר''ן בפרק קמא דע''ז ומקשו הכא למה לן טעמא דמחמר בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעה לקליה איכא משום שביתת בהמתו. וראיתי מי שתירץ דכיון דאיסור נסיוני היכא דמתרמי דמזבן לה סמוך לשקיעת החמה חשש רחוק הוא ודבר שאינו מצוי דוקא אי איכא לאו דמחמר שהוא לאו דגופיה חששו אבל שביתת בהמתו בלחוד כיון שהדבר רחוק כ''כ לא חששו. ואפשר שלזה כיון הרמב''ם שכתב גבי איסור מכירה גזירת שאלה ושכירות ולא הזכיר נסיוני כלל מפני שהוא סובר שמה שאנו חוששין למחמר ולא לשביתת בהמתו בנסיוני גופיה אתי אליבא דמ''ד דמחמר חייב חטאת אבל לדידן דקי''ל דמחמר פטור כדאיתא בפ' מי שהחשיך כי היכי דלא חיישינן לשביתת בהמתו בנסיוני ה''נ לא חיישינן בלאו דמחמר דכיון דהאי לאו והאי לאו כי היכי דלהאי לא חיישינן מפני שהדבר רחוק ה''נ ללאו דמחמר לא חיישינן דלא שני לן בין לאו דגופיה ללאו דבהמתו כל היכא דהוי לאו גרידא עכ''ל וגם הריב''ש בתשובה כתב שזה דעת רבינו:

ד וּמֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶם סוּס שֶׁאֵין הַסּוּס עוֹמֵד אֶלָּא לִרְכִיבַת [ג] אָדָם לֹא לְמַשּׂאוֹי וְהַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ. וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָסְרוּ לִמְכֹּר לְנָכְרִי כָּךְ אָסְרוּ לִמְכֹּר לְיִשְׂרָאֵל הֶחָשׁוּד לִמְכֹּר לְנָכְרִי. וּמֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶם פָּרָה לִשְׁחִיטָה וְשׁוֹחֵט אוֹתָהּ בְּפָנָיו. וְלֹא יִמְכֹּר סְתָם אֲפִלּוּ שׁוֹר [ד] שֶׁל פְּטָם שֶׁמָּא יַשְׁהֵא אוֹתוֹ וְיַעֲבֹד בּוֹ:

מגיד משנה ומותר למכור להם סוס. במשנה כבן בתירא ובגמ' תניא בן בתירא מתיר בסוס מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת אר''י הלכה כב''ב: וכדרך שאסרו וכו'. מימרא שם כלשונו: ומותר למכור וכו'. ברייתא (שם כ':) בהמה ע''מ לשחוט ושוחט דברי ר' יהודה ר''מ אומר אינו מוכר לו אלא שחוטה. ורבינו פסק כר''י מפני שידוע שר' מאיר ור''י הלכה כר''י. ונ''ל ראיה לדבריו ממה שאמרו (דף ט"ו) רב הונא זבין ההיא פרה לנכרי א''ל רב חסדא מ''ט עבד מר הכי א''ל אימא לשחיטה זבנה ודקדקו בזה שם, ואע''פ שהמפרשים פירשו שמכר לטבח שקונה לשחיטה ולחרישה מ''מ אם איתא דהלכה כר''מ דאפילו ע''מ לשחוט ושוחט אסור היכי עדיף טבח הקונה לכך ולכך מאיש אחר שקונה בפירוש ע''מ לשחוט ועושה כן. ועוד מ''ט דרב הונא דאמר אימר לשחיטה זבנה אם איתא דהלכה כר''מ זהו דעת רבינו. אבל בהלכות פסקו כר''מ משום דסתם מתניתין כותיה וזה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל וגם הוא כתב כן וכתב שאם הקונה טבח הקונה לשחיטה אע''פ שלפעמים לוקח גם כן לחרישה וכן לנכרי שעושה סעודה שיש לתלות שלשחיטה רוצה אותה מותר אפילו בסתם, ואלו דברים תמה אצלי שלא יהא יותר מותר על מנת לשחוט ושוחט בפניו ממוכר סתם לאנשים אלו על סמך לומר שלשחיטה רוצים אותה: ולא ימכור סתם וכו'. (שם ט"ז) בעיא שור של פטם מהו ונראה ממסקנת הגמרא שאסור:

לחם משנה ומותר למכור להם פרה לשחיטה ושוחט אותה לפניו וכו'. כתב ה''ה ועוד מ''ט דרב הונא וכו' לפי הנראה היינו קושיא דלעיל ומאי ועוד וי''ל דה''ק אפילו תאמר שיש חילוק בין טבח לקונה בפירוש לכך וטבח עדיף מ''מ הלשון דאמר אימור לשחיטה זבנה לא אתי שפיר דאפילו לשחיטה זבנה בפירוש לא סגי אלא טעמא לא הוי אלא משום דהוא טבח והיה לו לומר טבח הוא לשחיטה זבנה:

ה מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכֹּר לָהֶן בְּהֵמָה דַּקָּה מוֹכְרִין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכֹּר אֵין מוֹכְרִין. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם חַיָּה גַּסָּה כְּמוֹ שֶׁאֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַּסָּה אֶלָּא עַל יְדֵי סַרְסוּר:

מגיד משנה מקום שנהגו וכו'. משנה (שם י"ד:) כלשונה. ופירש''י ז''ל מקום שנהגו למכור כגון מקום שלא נחשדו על הרביעה והכי מפורש בגמ', עכ''ל: ובכל מקום וכו'. מימרא שם (דף ט"ז.) ומסקנא חיה גסה היא כבהמה גסה למכירה. ועכשיו בדורות האלו במקומות אלו נהגו היתר בדברים אלו ואין להם על מה שיסמוכו לפי שכיון שע''י סרסור מותר אפשר להם בסרסור:

ו מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה עִמּוֹ נָכְרִי שֶׁיִּתֵּן לוֹ כִּיסוֹ וְהָיְתָה עִמּוֹ בְּהֵמָה. מַנִּיחַ כִּיסוֹ עָלֶיהָ כְּשֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת וּכְשֶׁתִּרְצֶה לַעֲמֹד נוֹטְלוֹ מֵעָלֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲמֹד וְהוּא עָלֶיהָ וּכְדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שָׁם לֹא עֲקִירָה וְלֹא הַנָּחָה. וְאָסוּר לוֹ לְהַנְהִיגָהּ וַאֲפִלּוּ בְּקוֹל כָּל זְמַן שֶׁהַכִּיס עָלֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְחַמֵּר בְּשַׁבָּת. וּגְזֵרַת חֲכָמִים הִיא שֶׁלֹּא יַנִּיחַ כִּיסוֹ עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה אֶלָּא אִם אֵין עִמּוֹ נָכְרִי:

מגיד משנה מי שהיה מחשיך בדרך וכו'. בשבת (דף קנ"ג:) ראש פרק מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי אם אין עמו נכרי מניחו על החמור. ובגמרא טעמא דאין עמו נכרי הא יש עמו נכרי לנכרי יהיב ליה מאי טעמא חמור אתה מצווה על שביתתו נכרי אין אתה מצווה על שביתתו אמר מר מניחו על החמור והלא מחמר תנא כשהיא מהלכת מניחו עליה כשהיא עומדת נוטלו הימנה. וכתב רבינו ואסור לו להנהיגה אפילו בקול ונראין דבריו שהרי החמור הזו טעונה ואע''פ שאינה עושה עקירה והנחה מ''מ אין לו להנהיגה שהרי אם הוא היה עושה כיוצא בזה היה אסור וכשהוא מנהיג בקול כמי שעשה המעשה דמי, ואע''פ שהרשב''א ז''ל כתב עליו ואינו מחוור בעיני כלל שהרי כיון שאינו מניח עליה עד שתהא מהלכת אינו מחמר עוד דהא אמרינן כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה עכ''ל. ואני אומר שאין כוונת הגמרא להתיר אלא כשהוא אינו עושה מעשה כלל אבל כשהוא מנהיג מה תועלת יש כשהבהמה אינה עושה עקירה והנחה ומפני כך למה יהיה מותר להנהיגה הוא אלא ודאי לא התירו בכך אלא משא הבהמה שאסור מן התורה להטעינה וכשאינה עושה עקירה והנחה מותר לכתחלה זה נ''ל לדעת רבינו:

כסף משנה מי שהחשיך בדרך ולא היה עמו נכרי וכו' לא היתה עמו בהמה ולא נכרי ולא אחד מכל אלו מהלך בו פחות פחות מד''א. שם בגמרא (שבת קנ"ג:) אין עמו לא נכרי ולא חש''ו מאי א''ר יצחק עוד אחרת היתה שם ולא רצו חכמים לגלותה מאי היא מוליכה פחות פחות מד''א ולא רצו חכמים לגלותה משום דאתי לאיתויי ד''א ברה''ר. וכתבוה הרי''ף והרא''ש להא דר' יצחק משמע דס''ל דהא דלא רצו חכמים לגלותה היינו היכא דאיכא חד מהני אבל היכא דליכא חד מהני ודאי מגלין את הסוד דאל''כ מאחר שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אתי לאיתויי ד''א ברה''ר. והכי משמע מדבעינן בגמרא אין שם לא נכרי ולא חש''ו מאי משמע שדעתו היה שיגלה הסוד וגם מדחזינן שר' יצחק גילה אותו משמע דכל היכא דליכא חד מהני שרי וכ''נ ממ''ש רש''י גבי הא דאמרינן בו ביום גדשו סאה וזה דעת רבינו שפסקה להא דר''י:

ז הָיָה עִמּוֹ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן מַנִּיחַ כִּיסוֹ עַל הַחֲמוֹר וְאֵינוֹ נוֹתְנוֹ לְאֶחָד מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהֵן אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל. הָיָה עִמּוֹ חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה וְאֵין עִמּוֹ בְּהֵמָה נוֹתְנוֹ לְשׁוֹטֶה. שׁוֹטֶה וְקָטָן נוֹתְנוֹ לְשׁוֹטֶה. חֵרֵשׁ וְקָטָן נוֹתְנוֹ לְאֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה. לֹא הָיְתָה עִמּוֹ בְּהֵמָה וְלֹא נָכְרִי וְלֹא אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ מְהַלֵּךְ בּוֹ [ה] פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. וַאֲפִלּוּ מְצִיאָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ מְהַלֵּךְ בָּהּ [ו] פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. אֲבָל קֹדֶם שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ אִם יָכוֹל לְהַחְשִׁיךְ עָלֶיהָ מַחְשִׁיךְ וְאִם לָאו מוֹלִיכָהּ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת:

מגיד משנה היה עמו וכו'. שם בגמרא חמור חרש שוטה וקטן אחמור מנח ליה לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה מ''ט הני אדם והני לאו אדם. חרש ושוטה לשוטה. שוטה וקטן לשוטה. איבעיא להו חרש וקטן מאי איכא דאמרי לקטן יהיב ליה א''ד לחרש יהיב ליה. ולזה כתב רבינו חרש וקטן נותנו למי שירצה. וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ושאר מפרשים שכשהוא נותנו לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטלו הימנו כשהוא עומד הא לאו הכי אסור דודאי לא גרע מבהמה ואסור הוא להאכילו בידים כמבואר סוף הלכות מאכלות אסורות אלו דבריהם. ורבינו סתם בכאן דבריו ונראה לדעתו שמותר לתת לאלו בכל צד. ונ''ל טעם לדבריו שאין אנו מצווים על שביתת אלו כמו שאנו מצווים על שביתת בהמתנו וזה פשוט ולא נאסרו אלא להאכילן בידים ולפי זה כשנותנו לאחד מאלו אינו נותנו בשבת שיהא כמאכילו בידים אלא מע''ש הוא נותן להם קודם שקדש היום והן עושין המלאכה בשבת ואצל מי שהחשיך לו בדרך לא החמירו. ומ''מ אפשר שרבינו כתב דברי הגמ' כפשטן ואף הוא סובר כדעת המפרשים ז''ל: לא היתה עמו וכו'. שם (קנ"ג:) עוד אחרת היתה ולא רצו לגלותה מטלטלו פחות פחות מד''א ואמאי לא רצו חכמים לגלותה דלמא אתי לאתויי ד''א ומכאן למד רבינו שאין ההיתר הזה אלא כשאין לו צד היתר אחר. וכתב רבינו שאפילו מציאה שבאת לידו וכו' ובפ''ו כתב ג''כ שמציאה אינו נותנה לנכרי אבל יוליכנה פחות פחות מד''א והוא כשבאה לידו וכשאינו יכול להחשיך עליה. וכבר נחלקו עליו כל המפרשים ז''ל בזה ואמרו שכשם שאסור לתתה לנכרי כך אסור להוליכה וגם הוא ז''ל נשאל על זה והשיב שלא חלקו בגמרא בין כיס למציאה להולכת פחות פחות מד''א שזו ההולכה צנעה גדולה יש בה ולא אוושא מלתא כמו שנתבאר בהמוצא תפילין (עירובין צ"ז:) ואין צריך דבר אחר ולא איש אחר לסעדו ולא יכיר בו אדם ולא יהא נחפז ולפיכך לא נחוש לו שלא יעביר ד''א ברה''ר זה דעתי בדבר זה והרוצה לחלוק על זה יחלוק, עכ''ל. דימה הרב דין זה לדין הנזכר למעלה בפי''ט במציאת התפילין ולזה כתב שאם לא באת לידו אם יכול להחשיך מחשיך שלא התירו ההולכה במקום שאפשר להחשיך אלא בתפילין בדוקא וביכול להכניסן זוג זוג כנזכר למעלה. ומ''מ [מפני] שאף הוא עצמו מודה שאין דבריו מוכרחים לפיכך יש להחמיר כדברי שאר המפרשים ז''ל:

כסף משנה ומ''ש רבינו ואף מציאה שבאת לידו מהלך בה פחות פחות מד''א אבל קודם שתבוא לידו וכו' ואם לאו מוליכה פחות פחות מד''א. נשאל רבינו מחכמי לוניל דבגמרא לא משמע הכי והשיב להם כמ''ש ה''ה והרמ''ה השיג על תשובתו וכבר כתבתי בפ''ז מה שכתב הרמב''ן להליץ בעד רבינו:

ח מֻתָּר לִמְשֹׁךְ אֶת הַבְּהֵמָה בְּמֶתֶג וָרֶסֶן שֶׁלָּהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לְאוֹתוֹ הָרֶסֶן. כְּגוֹן [ז] שִׁיר לְסוּס וְאַפְסָר לְגָמָל [ח] וַחֲטָם לְנָאקָה וְסוּגַר לְכֶלֶב. אֲבָל אִם הוֹצִיא בְּהֵמָה בְּמֶתֶג שֶׁאֵין מִשְׁתַּמֶּרֶת בּוֹ כְּגוֹן שֶׁקָּשַׁר חֶבֶל בְּפִי הַסּוּס אוֹ בְּמֶתֶג שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לוֹ אֶלָּא מִשְׁתַּמֶּרֶת בְּפָחוֹת מִמֶּנּוּ. כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיא חֲמוֹר בְּשִׁיר שֶׁל סוּס אוֹ חָתוּל בְּסוּגַר הֲרֵי זֶה מַשּׂאוֹי. שֶׁכָּל [ט] שְׁמִירָה מְעֻלָּה אוֹ שְׁמִירָה פְּחוּתָה מַשּׂאוֹי הוּא לָהּ:

מגיד משנה מותר למשוך את הבהמה וכו'. (שבת דף נ"א:) ריש פרק במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה יוצא גמל באפסר נאקה בחטם והסוס בשיר. ובגמרא חיה בסוגר. ופי' אפסר קבישטר''י. נאקה בהמה ידועה. בחטם מפרש בגמ' זממא דפרזלא מורא''ל בלעז. נוקב את חוטמו ומכניסו בתוכו והוא כמין טבעת. סוגר קולא''ר. שיר. כמין אצעדה סביב צוארו וטבעת קבועה בה ומכניסין בה רצועה או חבל ומושכין הבהמה עכ''ל רש''י ז''ל: אבל אם הוציא בהמה וכו'. החלק הראשון בשאינה משתמרת בכך מוסכם הוא בגמ' (שם נ"א נ"ב) והחלק השני בשמירה מעולה מחלוקת תנאים ואמוראים רב סובר שכל נטירותא יתירתא הוי משוי ושמואל סבר דלא הוי משוי ופסקו בהלכות וכל הגאונים כרב באיסורי וכ''פ רבינו ועיקר אף על פי שיש מן האחרונים פוסקים בזו כשמואל:

ט לֹא יִקְשֹׁר גְּמַלִּים זֶה בָּזֶה וְיִמְשֹׁךְ אֲפִלּוּ הָיוּ קְשׁוּרִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֵינָן נִמְשָׁכִין בְּשַׁבָּת. אֲבָל מַכְנִיס הוּא חֲבָלִים לְתוֹךְ יָדוֹ וְהוּא שֶׁלֹּא יֵצֵא [י] חֶבֶל מִתּוֹךְ יָדוֹ טֶפַח. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַחֶבֶל שֶׁמִּפִּי הַבְּהֵמָה עַד יָדוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ טֶפַח אוֹ יוֹתֵר. וּמִפְּנֵי מָה לֹא יִמְשֹׁךְ הַגְּמַלִּים הַקְּשׁוּרִים זֶה בָּזֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּמִי שֶׁמּוֹלִיכָן לְשׁוּק שֶׁמּוֹכְרִין בּוֹ הַבְּהֵמוֹת אוֹ שֶׁמְּשַׂחֲקִין בָּהֶן שָׁם. וּמִפְּנֵי זֶה לֹא תֵּצֵא בְּהֵמָה בְּזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ וַאֲפִלּוּ הָיָה פָּקוּק שֶׁאֵין לוֹ קוֹל:

מגיד משנה לא יקשור גמלים וכו'. במשנה (שם נ"ד) לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אבל מכניס חבלים לתוך ידו ובגמ' אמר שמואל ובלבד שלא יצא חבל מתחת ידו טפח והקשו והתניא ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח ותירץ רבינא כי תניא ההיא בחבלא דביני ביני ופירש''י לא יצא חבל מתחת ידו טפח דדמי כמי שנושאה בידו ולא מתחזי מאפסר הגמל בחבלא דביני ביני שבין ידו לגמל צריך שיגביהנו מן הקרקע דאי לא לא מתחזי נטירותא דבהמה אלא כמשוי בעלמא, עכ''ל: ומפני מה וכו'. שם (מ"ט) אמר רב מנשה משום דמיחזי כמאן דאזיל לחנגא. ומכאן נראה שאפילו קשורים מע''ש אסור כמ''ש רבינו:

י לֹא תֵּצֵא בְּהֵמָה בְּזוּג שֶׁבִּכְסוּתָהּ וְלֹא בְּחוֹתָם שֶׁבְּצַוָּארָהּ וְלֹא בְּחוֹתָם שֶׁבִּכְסוּתָהּ וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלָהּ וְלֹא בְּסֻלָּם שֶׁבְּצַוָּארָהּ. וְאֵין חֲמוֹר יוֹצֵא [כ] בְּמַרְדַּעַת אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה קְשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. וְלֹא יֵצֵא גָּמָל בַּמְּטוּטֶלֶת הַתְּלוּיָה לוֹ בְּדַבַּשְׁתּוֹ אוֹ בִּזְנָבוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה קְשׁוּרָה בִּזְנָבוֹ וְחוֹטַרְתּוֹ. וְלֹא יֵצֵא הַגָּמָל עֲקוּד יָד וְלֹא עֲקוּד רֶגֶל וְכֵן שְׁאָר כָּל הַבְּהֵמוֹת:

מגיד משנה לא תצא בהמה וכו'. משנה (שם נ"ד:) ולא בזוג אעפ''י שהוא פקוק ובגמ' משום דמיחזי כמאן דאזיל לחנגא: לא תצא בהמה בזוג שבכסותה וכו'. ברייתא בפ' במה אשה (שם נ"ח) כלשון רבינו: ולא ברצועה שברגלה וכו'. בגמרא (דף נ"ד:) סולם בי לועא למאי עבדי לה להיכא דאית לה מכה דלא הדר חייך ליה. ופירש''י בי לועא שקושרו אצל הלחי. דלא הדר חייך ליה שלא יוכל להחזיר צוארו לצד המכה לחככה בשניו וקושרין בצוארו דפין וחשובין הן יותר מקשישין שעל גבי השבר ואי נפלי חייס עלייהו ומייתי להו בשגגה עכ''ל ועוד בגמרא רצועה דעבדי לה לגיזרא. ופירש''י בהמה שפסיעותיה קצרים ומכה רגליה זה בזה קושרין לה רצועות עבות למעלה מפרסת רגל מקום שמנקשין זה בזה עכ''ל. ובהלכות כתוב פי' זה ופי' אחר וזה עיקר: ואין חמור יוצא במרדעת אלא וכו'. משנה אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו. ובגמרא (שם נ"ג) אמר שמואל אינה קשורה לו מע''ש וכתב הרשב''א ז''ל שאסור הקשירה בשבת כדי שלא ישתמש בצדי הבהמה וכ''נ מן הירושלמי עכ''ד: ולא יצא הגמל וכו'. משנה (דף נ"ד) לא יצא הגמל במטוטלת לא עקוד ולא רגול וכן שאר הבהמות ובגמרא תנא לא יצא הגמל במטוטלת הקשורה לו בזנבו אבל יוצא הוא במטוטלת הקשורה לו בזנבו ובחוטרתו ופירש''י ז''ל מטוטלת כמין כר קטן מלא מוכין נותנים לו תחת הזנב וחוטרתו חלדרוב''א שיש לכל הגמלים על גביהם עכ''ל. ובגמרא א''ר הונא עקוד יד ורגל כיצחק בן אברהם רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור ופירש''י ז''ל יד ורגל אחת מן הידים ואחת מן הרגלים הכל ביחד יד על גבי זרוע אחת מידיו כופף כלפי מעלה כדי שלא יהיו לו אלא שלש רגלים לברוח עכ''ל ורבינו ז''ל הזכיר עקוד יד ועקוד רגל שר''ל יד אחת או רגל אחת והכל בכלל זה:

יא אֵין הַתַּרְנְגוֹלִים יוֹצְאִין בְּחוּטִין וְלֹא בָּרְצוּעוֹת שֶׁבְּרַגְלֵיהֶם. וְאֵין הַכְּבָשִׂין יוֹצְאִין בָּעֲגָלָה שֶׁתַּחַת אַלְיָה שֶׁלָּהֶן. וְאֵין הַכְּבָשׂוֹת יוֹצְאוֹת בָּעֵצִים שֶׁמַּנִּיחִים לָהֶן בְּחָטְמָן כְּדֵי שֶׁיִּתְעַטְּשׁוּ וְיִפְּלוּ הַתּוֹלָעִין שֶׁבְּמֹחָן. וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא בְּעל קָטָן שֶׁמַּנִּיחִין לוֹ עַל צַוָּארוֹ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנַע וְיִהְיֶה נוֹחַ לַחֲרִישָׁה. וְלֹא תֵּצֵא בְּהֵמָה בִּשְׂבָכָה שֶׁמַּנִּיחִין לָהּ בְּפִיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשֹּׁךְ אוֹ שֶׁלֹּא תֹּאכַל. לֹא תֵּצֵא הַפָּרָה בְּעוֹר הַקּוּפָּר שֶׁמַּנִּיחִין לָהּ עַל דַּדֶּיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא [ל] יִינַק מִמֶּנָּה הַשֶּׁרֶץ כְּשֶׁהִיא יְשֵׁנָה. וְלֹא תֵּצֵא בָּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ בֵּין לְנוֹי בֵּין [מ] לְשַׁמֵּר. עֵז שֶׁחָקַק לָהּ בְּקַרְנֶיהָ יוֹצְאָה בְּאַפְסָר הַקָּשׁוּר בְּחֶקֶק בְּשַׁבָּת. וְאִם תְּחָבוֹ בִּזְקֵנָה אָסוּר שֶׁמָּא תְּנַתְּחֶנּוּ וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה אין התרנגולים וכו'. משנה (שם דף נ"ד:) אין התרנגולין יוצאים בחוטים ולא ברצועה שברגליהן ואין הזכרים יוצאים בעגלה שתחת האליה שלהן ואין הרחלות יוצאות חנונות ואין העגל יוצא בגימון ולא פרה בעור הקופר ולא ברצועה שבין קרניה. ובגמ' בחוטין דעבדי להו סימנא כי היכי דלא ליחלפו. ברצועות כי היכי דלא ליתברו מאני. בעגלה כי הכי דלא לחמטן אליתייהו. ופירש''י ז''ל שלא ילקו בסלעים ובטרשים. חנונות אסיק רב הונא עץ אחד יש בכרכי הים ויחנון שמו מביאין קיסם ממנו ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו דרני ראשה. גימון אמר רב הונא בר נירא. פי' עול קטן. עור הקופר כי היכי דלא לימצוה יאלי. ופירש''י שרץ הוא שנימיו חדים כמחט וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יינקוה שרצים. ולא ברצועה שבין קרניה לרב בין לנוי בין לשמר אסור לשמואל לשמר מותר וכבר כתבתי למעלה שהלכה כרב. עוד ברייתא בגמ' (דף נ"ג) ולא הפרה בחסם שבפיה: עז שחקק לה וכו'. שם (נ"ב) תנא דבי מנשה עז שחקק בקרניה יוצאה באפסר בשבת. בעי רב יוסף תחב לה בזקנה מהו תיקו. ופסק רבינו לחומרא ופירש''י ז''ל שקשר שערות הזקן כמין נקב ותחב האפסר לתוכו עכ''ל. ופי' ואין האפסר שמירה יתירה לעז שהרי מנתח הוא ומורד. והוי יודע שכל בהמה שעסקיה רעים אע''פ שאין בנות מינה צריכות לאותה שמירה והיא צריכה מותרת לצאת בה וכן כתבו ז''ל:

יב [נ] הַזְּכָרִים יוֹצְאִים בָּעוֹר הַקָּשׁוּר לָהֶן עַל זַכְרוּתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עַל הַנְּקֵבוֹת. וּבָעוֹר הַקָּשׁוּר לָהֶם עַל לִבֵּיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְּלוּ עֲלֵיהֶם זְאֵבִים. * וּבְמַטְלָנִיּוֹת הַמְרֻקָּמוֹת שֶׁמְּיַפִּין אוֹתָן בָּהֶן. וְהָרְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת וְאַלְיָה שֶׁלָּהֶן קְשׁוּרָה לְמַעְלָה עַל גַּבָּן כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶן הַזְּכָרִים. אוֹ קְשׁוּרָה לְמַטָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עֲלֵיהֶם הַזְּכָרִים. וְיוֹצְאוֹת מְלֻפָּפוֹת בְּמַטְלָנִיּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַצֶּמֶר שֶׁלָּהֶן נָקִי. הָעִזִּים יוֹצְאוֹת וְדַדֵּיהֶן [ס] קְשׁוּרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּיבַשׁ מֵהֶן הֶחָלָב. אֲבָל אִם קְשָׁרָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא הֶחָלָב עַד שֶׁיַּחֲלֹב אוֹתוֹ לָעֶרֶב הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֵצְאוּ:

ההראב"ד ובמטלניות המרוקמות. א''א אין זה נכון דהא אמרינן בין לנוי בין לשמר אסור, ע''כ:

מגיד משנה הזכרים יוצאין בעור וכו'. משנה (שם נ"ב:) הזכרים יוצאין לבובין ובגמ' (דף נ"ג:) מאי לבובין תותרי ופירשו בהלכות מטלניות מרוקמות שמיפין ומקשטים בהן את הבהמה עולא אמר עור שקושרין לה כנגד לביהן שלא יפלו עליהן זאבים ר' נחמן בר יצחק אמר עור שקושרין כנגד זכרותן שלא יעלו על הנקבות. ופסק רבינו כשלש דעות אלו לפי שאינן חלוקים בדין: והרחלות יוצאות ואליה וכו'. (שם נ"ב) במשנה רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות ובגמרא שחוזות שאוחזים אליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהן זכרים. כבולות שכובלין אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו הזכרים עליהן. כבונות שמכבנים אותן למילת ע''כ: העזים יוצאות ודדיהן קשורות וכו'. משנה וגמרא רב ורבי יוחנן העלו הלכה העזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלוב דרב פסק כרבי יהודה דמתני' דאמר הכין ורבי יוחנן פסק כת''ק דברייתא דאמר הכין. ופירש''י ז''ל שכשהוא ליבש מהדקין אותו יפה ואין לחוש שמא יפול אבל כשהוא לחלוב אין מהדקין אותו כ''כ. וה''ר יונה פירש לחלוב אסור מפני שאין דרכן לצאת כן בחול שתכף שהחלב רבה חולבין אותן אבל בשבת א''א לחלוב וקושרין להן בגד והוה ליה משאוי:

יג אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא [ע] בְּאֻכָּף אַף עַל פִּי שֶׁקָּשׁוּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת. וְלֹא יֵצֵא הַסּוּס בִּזְנַב שׁוּעָל וְלֹא בִּזְהוֹרִית שֶׁבֵּין עֵינָיו. וְלֹא תֵּצֵא בְּהֵמָה בִּקְרַסְטָל שֶׁבְּפִיהָ וְלֹא בְּסַנְדָּל שֶׁבְּרַגְלָהּ וְלֹא בְּקָמֵעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה לִבְהֵמָה. אֲבָל יוֹצְאָה הִיא בְּאֶגֶד שֶׁעַל גַּב הַמַּכָּה וּבְקַשְׂקַשִּׂים שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר. וּבְשִׁלְיָה הַמְדֻלְדֶּלֶת בָּהּ. וּפוֹקֵק לָהּ זוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ וּמְטַיֶּלֶת בּוֹ בֶּחָצֵר. וְנוֹתֵן לוֹ [פ] מַרְדַּעַת עַל הַחֲמוֹר בְּשַׁבָּת וּמְטַיֵּל בֶּחָצֵר. אֲבָל אֵין [צ] תּוֹלִין לָהּ קְרַסְטָל בְּפִיהָ בְּשַׁבָּת:

מגיד משנה אין חמור יוצא באוכף וכו'. ברייתא ולא באוכף אע''פ שקשורה לו מע''ש: ולא יצא הסוס וכו'. ברייתא שם (נ"ג) ולא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהורית שבין עיניו ולא סייחין בקרסטלין שבפיהן ולא בהמה בסנדל שברגליה ולא בקמיע אע''פ שהוא מן המומחה. ופירשו בגמרא אע''פ שהוא מומחה לאדם כל שאינו מומחה לבהמה אבל יוצא הוא באגד שעל גבי מכה ובקשקשין שעל גבי השבר ובשליא המדולדלת בה ופוקק לה זוג שבצוארה ומטיילת בחצר. ופירש''י ז''ל זנב שועל שתולין לו בין עיניו שלא ישלוט בו עין הרע. זהורית לנוי. בסנדל שעושין לה סנדל של מתכת שלא יזיקוה האבנים וכל הני משום דלאו שמירת גופה והוי משוי וסנדל משום דלמא משתליף. קשקשין. בהמה שנשבר בה עצם עושין לה דפין מכאן ומכאן וקושרין אותם שם והם מעמידין העצם שלא ינוד אנה ואנה עד שיתחבר עכ''ל. והקשו המפרשים ממה שאסרו זהורית נראה שכל נוי בבהמה אסור וכ''נ ממה שאסרו רצועות הפרה בין קרניה אפילו לנוי ואילו גבי זוג נתבאר למעלה שלא אסרו אלא משום דמיחזי כמאן דאזיל לחנגא. ויש מי שתירץ דנוי הרגיל לכל בחול אפילו בשבת שרי ולכך הוצרכו לאיסור הזוג אותו טעם ולא אסרו אלא כעין זהורית ורצועה שאינו נוי הרגיל לכל בחול: ונותן מרדעת וכו'. שם מהו ליתן מרדעת ע''ג חמור בשבת והעלו מרדעת מותר. קרסטל רב שרי ושמואל אסר והלכתא כותיה דשמואל בהא כדאיתא בהלכות:

יד כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת כָּךְ הוּא מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת עַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּנֵי דַּעַת וּלְדַעַת עַצְמָן עוֹשִׂין מִצְוָה עָלֵינוּ לְשָׁמְרָן וּלְמָנְעָן מֵעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-יב) 'לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר'. עֶבֶד וְאָמָה שֶׁאָנוּ מְצֻוִּין עַל שְׁבִיתָתָן הֵם עֲבָדִים שֶׁמָּלוּ וְטָבְלוּ לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבְּלוּ מִצְוֹת שֶׁהָעֲבָדִים חַיָּבִין בָּהֶן. אֲבָל עֲבָדִים שֶׁלֹּא מָלוּ וְלֹא טָבְלוּ אֶלָּא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ בִּלְבַד הֲרֵי הֵן כְּגֵר תּוֹשָׁב וּמֻתָּרִין לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת לְעַצְמָן בְּפַרְהֶסְיָא כְּיִשְׂרָאֵל בְּחל. וְאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. הוֹאִיל וְגֵר תּוֹשָׁב עוֹשֶׂה מְלָאכָה לְעַצְמוֹ בְּשַׁבָּת וְגֵר צֶדֶק הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר. בְּמִי נֶאֱמַר וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר. זֶה גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁהוּא לְקִיטוֹ וּשְׂכִירוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ בֶּן אֲמָתוֹ. שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה לְיִשְׂרָאֵל רַבּוֹ בְּשַׁבָּת אֲבָל לְעַצְמוֹ עוֹשֶׂה. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַגֵּר זֶה עַבְדּוֹ הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ:

מגיד משנה כשם שאדם מצווה וכו'. שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר העבד והאמה וכו' הואיל וגר תושב וכו'. דע שיש שלשה מיני עבדים חוץ מעבד עברי שהוא כישראל אחר לכל דבריו לבד שיש צד שמותר בשפחה כנענית. האחד הוא עבד שמל וטבל לשם עבדות והוא חייב בכל מצות ל''ת כדין ישראל גמור ובכל מ''ע שהנשים חייבות לפי שדינו כדין אשה. השני עבד ערל שהתנה שלא יטבול ולא ימול אלא ישמור שבע מצות שנצטוו בני נח וזה נקרא עבד תושב ונקרא בקצת מקומות עבד ערל ודינו כגר תושב. והשלישי הוא עבד ערל שעובד עכומ''ז שלו. ונ''ל מדברי רבינו שכתב פי''ד מהל' א''ב ופ''י מהלכות ע''ז שזה אסור לקיימו כלל בארץ ישראל וכן הוא האמת. והכונה לרבינו בכאן הוא בשני חלקים הראשונים. האחד והוא שמל אסור בכל מלאכה ומוזהר עליה ונענש כמו שאמרה תורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ומלבד זה בהיותו ברשות אדוניו דעת רבינו שהאדון מוזהר עליו כמו שמוזהר על בהמתו. והשני רבו מוזהר עליו במלאכת רבו אבל הוא מותר במלאכת עצמו. וכן הוא דין גר תושב שהוא שכירו של ישראל. והחלק השלישי לא הזכירו רבינו כלל. ולמטה אבאר דינו. וכל זה יצא לרבינו ממ''ש פרק החולץ ביבמות (דף מ"ח) דכ''ע מיהת וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר מאי משמע דתניא וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד מהול כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מהול אמור הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר והגר זה גר תושב אתה אומר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק. כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב. ובכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה (דף פ"א [ט']) שנינו בברייתא ר''ש אומר אחד גר תושב אחד עבד ואמה התושבים עושים מלאכה בשבת לעצמם כישראל בחול א''ר אדא בר אהבה הלכה כר''ש. ודעת רבינו שעבד עכומ''ז האמור ביבמות הוא עבד ואמה התושבים הנזכרים בכריתות כדברי ר''ש ואותם הם שנחלקו רבי ישמעאל ור''ע שם בהחולץ אם מותר לקיימן והעלו שאפילו ר''ע מודה שאם התנה עם רבו כשלקחו שלא ימול שמותר לקיימו ואף אם לא התנה מגלגל עמו י''ב חדש כנזכר שם ומבואר פרק י''ד מהלכות א''ב. אבל בעכומ''ז אין ספק שאין מגלגלין עמו אפילו יום אחד ואין מקיימין אותו ולא נחלק רבי ישמעאל שמותר לקיים בביתו עובד כומ''ז שאפילו חניה בקרקע אסורה לתת להם וכל זה פשוט. אלא ודאי עבד ערל זה הוא תושב הנזכר בכריתות ונקרא עבד ערל מפני שאינו נימול ואותו שמל וטבל הוא שנאמר עליו למען ינוח עבדך ואמתך כמוך ורבו מוזהר עליו אפילו כשיעשה העבד מלאכת עצמו שעל זה אמרו הרי עבד מהול אמור ולאזהרת רבו אמרו שאם לאזהרת העבד עצמו כבר נזכר בלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך. ואם לענשו בעשה אבל לא להזהיר רבו עליו כבר דין העבד שמל וטבל מבואר שהוא בכל דיני תורה כאשה אלא ודאי לאזהרת רבו נאמר למען ינוח. שלא כדברי הר''א ז''ל שכתב בהשגות שכיון שהוא בר עונשין אין רבו מוזהר עליו. וכבר הוכחתי דעת רבינו אלא שקשה לי קצת מה שנמצא בספריו שהוא מביא לעבד מהול מקרא של וינפש בן אמתך. ובגמרא מעמידו בעבד ערל ומוכיח עבד מהול מלמען ינוח כמ''ש וצריך לי בזה עיון. וכתב רבינו גר תושב שהוא לקיטו ושכירו. וכמדומה לי דלאו דוקא אלא אפילו אינו שכירו אסור מן התורה לומר לו לעשות מלאכה לצורך ישראל שהרי כל שעושה אותה המלאכה בשביל ישראל הרי הוא כשכירו באותו דבר. ולא מצינו היתר אלא בעושה מלאכת עצמו. ורבינו שכתב שכירו ולקיטו דבר בהווה וכ''כ הרשב''א ז''ל בספרו והשיג על דברי רבינו שכתב שכירו ולקיטו לפי שסבור שבדוקא כתב כן. ואע''פ שאין טענותיו מכריחות כן הוא האמת. ומ''ש רבינו ואין מקבלין גר תושב מבואר בארוכה פי''ב מהל' א''ב ולפי מה שאמרנו עבד תושב וגר תושב אינם עושין מלאכה דבר תורה בשביל שום ישראל בין רבו בין שאינו רבו אבל עושין מלאכת עצמן כישראל בחול ועבד שמל וטבל הוא מוזהר שלא לעשות שום מלאכה ואף רבו מוזהר על שביתתו לדעת רבינו. ויש לי לבאר החלק השלישי כגון השפחות הנכריות והישמעאליות העומדות בבית ישראל בגיותן בלתי קבלת מצות כלל. וכתב הרמב''ן ז''ל בספר תורת האדם ז''ל אני אומר עבד ערל עובד כומ''ז שלו אינו גר תושב ואינו בכלל איסור לא הזכירה תורה אלא תושבים שהרי קבלו עליהם שבע מצות והזהירה תורה על שביתתו בשבת לצורך ישראל אבל אלו אינם בכלל, ע''כ. וכן נראה מדברי רבינו בביאור. אבל הרשב''א ז''ל כתב שכל עבד ערל אפילו עובד כומ''ז במשמע (הברייתא) שאל''כ יאמר הכתוב גר תושב שאינו קנוי לישראל וכ''ש עבד תושב הקנוי לו שאסור. ואני אומר אין מזהירין מדין ק''ו ועוד שאין זה ק''ו שהייתי אומר חסה התורה על ממונן של ישראל שלא יהא עבדו הקנוי לו בטל ממלאכה לפיכך הזהירה תורה ואסרתו. עוד כתב היה להם לומר בהחולץ בעבד תושב הכתוב מדבר ולא בעבד ערל. וכבר דחיתי זה שאצל עבד מהול נקרא התושב ערל. אבל בעובד עכומ''ז לא נחלקו שם ולא הזכירו שיהיה מותר לקיימו כמו שהזכירו שם בעבד ערל על הדרך שהזכרתי למעלה. וזה נ''ל ברור שהוא מוכרח כדעת רבינו והרמב''ן ז''ל. ועולה לנו מזה לדעתם שצרכי חולה שאין בו סכנה שנעשין על ידי נכרים וכן מת ביו''ט ראשון שנקבר על ידי נכרים הכל מותר ע''י עבדים אלו הנכרים ולדעת הרשב''א ז''ל אסור ולהיות הדבר הזה מצוי תמיד הארכתי בו כ''כ:

לחם משנה כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו וכו'. כתב ה''ה ואם לעונשו בעשה אבל לא להזהיר רבו עליו כבר דין וכו'. קשה דא''כ בלא תעשה כל מלאכה וכו' קשה ג''כ לישתוק מעבדך דהרי השוה עבד לאשה מג''ש דלה לה מאשה וכ''ת שאני לא תעשה כל מלאכה דהוי לאו ואין מזהירין [מדין ג''ש] אבל איסור עשה ילפינן ומש''ה פריך ואם לענשו בעשה וכו'. הא ליתא חדא דאף על גב דמדין ק''ו אין עונשין מדין ג''ש עונשין. ועוד דא''כ מאי הקשה הוא עצמו למטה להרשב''א ז''ל באומרו ואני אומר אין מזהירין מדין ק''ו הא הרשב''א לא הוקשה אלא מעשה דהיינו וינפש בן אמתך דלישתוק מבן אמתך ולימא וינפש הגר דהיינו גר תושב וא''כ הרי עשה ילפינן מן הדין כמ''ש הוא עצמו כאן דבודאי הרשב''א מעשה הוקשה לו אשר בשעריך דלא תעשה כל מלאכה לא הוקשה להרשב''א דהא בגר צדק איירי כמו שמפורש בברייתא וצ''ע:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן