הלכות שבת - פרק חמשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבת - פרק חמשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד כֻּלָּהּ. * וְעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּמִטַּלְטֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא חוּץ לְאַרְבָּעָה אַמּוֹת. וְאִם הוֹצִיא פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת. וְכֵן עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפוֹתֵחַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפוֹתֵחַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה רֻבָּהּ בַּחוּץ וְרֹאשָׁהּ בִּפְנִים אוֹבְסִין אוֹתָהּ. וּבְגָמָל עַד שֶׁיְּהֵא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בִּפְנִים הוֹאִיל וְצַוָּארוֹ אָרֹךְ:

ההראב"ד ועומד וכו'. עד פטור. א''א שבוש הוא זה ובגמרא מסייע מזה לרבא דאמר המעביר חפץ מתחלת ד' אמות לסוף ד' אמות אע''פ שהעבירו דרך עליו חייב. וכבר פירשתי למעלה דברי רבא שהם דומין למשנתנו זו, עכ''ל:

מגיד משנה עומד אדם ברה''ר וכו'. משנה פ' המוצא תפילין (עירובין צ"ח:) ונמצא בקצת ספרי רבינו בסיום זאת הבבא ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות ואם הוציא פטור מפני שהוא ברשות אחרת ופטור. וזה אינו אמת שהרי מבואר שם בגמרא אליבא דרבא דאמר המעביר חפץ דרך עליו חייב שכבר פסק רבינו כמותו פי''ב שהוא חייב וכן כתב הר''א ז''ל בהשגות ופשוט הוא שם וא''א לפרש הסוגיא בדרך אחרת. ובקצת ספרי רבינו נמצא חייב מפני שהוא ברשות אחרת. וזה אמת אלא שאין משמע לשונו מכוון והיה לו לומר אע''פ שהוא ברשות אחרת: וכן עומד אדם ברה''י וכו'. במשנה (שם ק"א) מחלוקת רבי מאיר דס''ל שאין אדם עומד ברה''י ומטלטל ברשות הרבים וכן בהיפך ורבינו פסק כרבנן. ובגמרא (שם ק"א) דינין באיכות המנעול אם הוא עומד למעלה מעשרה ובמהותו אם הוא רחב ד' לענין ליטול מפתח מאי זה רשות אחרת שיהיה ולפתוח ולנעול בו על איזה דרך יותר ויאסר. ורבינו ז''ל לא הזכירם לפי שהכל מבואר בדבריו בחלוק הרשויות וענינם זה עם זה וכל מבין יכול להבין מדבריו מה שנזכר שם: בהמה שהיתה בחוץ וראשה בפנים וכו'. פרק עושין פסין (שם כ':) מסקנא דגמרא. ופירש''י ז''ל אובסין שתוחב לה מספוא הרבה על כרחה עד בית הבליעה יותר מכדי אכילתה עד שנעשית כאבוס במעיה ואם אינו אוחז בצוארה אינו יכול לתחוב עכ''ל. וכן מבואר שם שהאבוס הוא באחיזת הבהמה:

ב לֹא יַעֲמֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְמָקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה שׁוֹתֶה בְּכֵלִים נָאִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶן. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יוֹצִיאֵם. אֲבָל אִם הָיוּ כֵּלִים שֶׁאֵינָן נָאִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶן. אוֹ שֶׁהָיָה הַבּוֹר בְּכַרְמְלִית אַף עַל פִּי שֶׁהַכֵּלִים נָאִים. מַכְנִיס רֹאשׁוֹ בִּלְבַד [א] וְשׁוֹתֶה בִּמְקוֹמוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ:

מגיד משנה לא יעמוד אדם ברה''י וכו' במה דברים אמורים כשהיה שותה בכלים נאים וכו'. בפרק המוצא תפילין (שם צ"ט) לא יעמוד אדם ברה''י וכו'. כלשון רבינו עד למקום שהוא שותה, ובגמרא הקשו ממה שאמרו חכמים דעומד אדם ברה''ר ומטלטל ברשות אחרת והכא בעינן ראשו ורובו לימא דמתניתין דהכא כרבי מאיר ותירץ רב יוסף בחפצין הצריכים לו ודברי הכל. איבעיא להו כרמלית מאי מי בעינן ראשו ורובו או לא ואמר אביי היא היא ואמר רבא היא גופא גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה ע''כ. ורבינו ז''ל פירש בחפצים הצריכין לו חפצים נאים שהוא צריך להם. ונראה שלדבריו שאר טלטולין חוץ משתיה אפילו כלים נאים מותר לטלטלן וזהו שלמעלה בהיתר הטלטול לא חלק כלל לפי שלא גזרו שמא יוציאם אלא בכלים נאים ובשותה בהן שהוא מקרבן לפיו. אבל רש''י ז''ל פירש בחפצים הצריכין לו אפילו רבנן מודו דגזרינן בהו דמתוך שהוא צריך להם יכניסם אצלו הלכך משקין הללו צריכין לו וגזרינן עכ''ל. וכן כתב הרשב''א ז''ל וז''ל בקוצר עומד אדם ברה''ר ומטלטל ברה''י וכו' במה דברים אמורים בחפצים שאין צריכין לו להמשך במקום שהוא אבל בחפצים הצריכין לו אסור חוששין שמא ישכח וימשוך אצלו כיצד היה צריך למים אסור שמא ישכח וימשכם אצלו וישתה בין שהמים נתונין בכלים נאים בין בכלים שאינן נאים וכן כל כיוצא בזה באוכלין ובמלבושין לפי שהן חפצים הצריכין לו במקומו. היה צריך לטלטל בפנים מפתח זה מותר שאין צריך למפתח במקום שהוא עומד בו וכן כל כיוצא בזה הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה מותר ע''כ. וכדבריהם נראה מן ההלכות שלא הביא אוקימתא דרב יוסף אלא המשניות כפשטן דמשמע דבכל שתיה יש לחוש. אבל לשון הגמרא מתחוור יותר לדעת רבינו שאם בכל שתיה אסור היה לו לרב יוסף לומר שאני מים דצריכין לו ומדקאמר בחפצים הצריכין לו משמע דלאו בכל גווני שהיה אסור. ולמעשה ראוי להחמיר כדעת רש''י והרשב''א ז''ל:

לחם משנה לא יעמוד אדם ברה''י וכו'. פ' המוצא תפילין (דף צ"ט) על מתניתין דלא יעמוד אדם ברה''י וכו' הקשו בגמרא רישא רבנן וסיפא ר' מאיר ותירצו בחפצין שצריכין לו ודברי הכל ע''כ. ופירושה לפי דעת רבינו כפי הנראה מדברי ה''ה ז''ל דהכא בחפצין הצריכין בהם כלים נאים וברישא נמי איירי בכלים נאים ואפ''ה מותר לטלטלן אלא דהחילוק הוא דהכא מקרבן לפיו משא''כ בשאר טלטולים דרישא. ותימה כיון דסוף סוף יש לחלק בין רישא לסיפא צ''ל דשאני בסיפא דמים מקרבן לפיו למה לי לאוקמה בכלים נאים אפילו שאינם כלים נאים מ''מ מצי לשנויי דאתי ככ''ע משום דשאני הכא דמקרבן לפיו מאחר דסוף סוף הוכרחנו לכך. וי''ל דהמקשה כשהקשה היה סבור דבין רישא בין סיפא איירי בכולל בין בכלים נאים בין בכלים שאינם נאים וברישא מתיר בכל אפילו בכלים נאים ובסיפא אוסר בכל אפילו בכלים שאינם נאים ומפני כן הקשה דאע''ג דיש חילוק בין רישא לסיפא דהכא מקרבן לפיו וברישא לא מ''מ ליהוי כלים נאים דרישא דומיא דכלים שאינם נאים וכיון דבסיפא אסור בשאינן נאים ברישא אמאי אינו אסור בנאים דדי לנו לעלות מדרגה אחת בין רישא לסיפא. ותירץ דסיפא איירי בכלים נאים ובכי הא דוקא אסור אבל בכלים שאינם נאים אפילו בסיפא מותר וברישא בכלים נאים אסור דהשתא אין אנו מעלים אלא מדרגה אחת בסיפא. והשתא אתי שפיר דלא הוזכר בדברי המתרץ חילוק דמקרבן לפיו דכבר היה סליק אדעתיה דמקשה ולא הוצרך המתרץ להזכירו:

ג עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְקוֹלֵט מִן הָאֲוִיר מִן הַמַּיִם הַמְקַלְּחִין מִן הַצִּנּוֹר אוֹ מִן הַכֹּתֶל וְשׁוֹתֶה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגַּע בַּצִּנּוֹר אוֹ בַּכֹּתֶל וְיִקְלֹט מֵעַל גַּבָּן. וְאִם נָגַע אִם הָיָה מָקוֹם שֶׁנָּגַע בּוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לַגַּג הֲרֵי זֶה אָסוּר. שֶׁנִּמְצָא כְּעוֹקֵר מֵעַל הַגַּג שֶׁהוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד. וְכֵן אִם הָיָה בַּצִּנּוֹר אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה בֵּין שֶׁהָיָה הַצִּנּוֹר בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה בֵּין שֶׁהָיָה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה וְקָלַט מִמֶּנּוּ מַיִם הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְלָמָּה אֵינוֹ חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָחוּ הַמַּיִם אֶלָּא הֲרֵי הֵן נִזְחָלִין וְהוֹלְכִין:

מגיד משנה עומד אדם ברה''ר וכו'. (שם צ"ט:) משנה קולט אדם מן המזחילה למעלה מעשרה טפחים ומן הצינור ומכל מקום ושותה כך היא הגרסא בהלכות x. ובגמרא קולט אין אבל מצרף לא. מ''ט אמר ר''נ הכא במזחילה פחות משלשה סמוך לגג עסקינן דכל פחות משלשה סמוך לגג כגג דמי תנ''ה וכו'. תניא אידך לא יעמוד אדם ברה''ר ויגביה ידיו למעלה מעשרה בפחות משלשה סמוך לגג ויצרף אבל קולט הוא ושותה מן הצינור ומכל מקום ושותה תנא ואם יש בצינור ארבעה על ארבעה אסור מפני שמוציא מרשות לרשות, ע''כ. וזהו הפירוש לדעת רבינו. קולט תופס כלומר מקבל את המים היורדין מן האויר ושותה. ושתיה זו בכל גונא מותרת בין למטה מעשרה בין למעלה מעשרה ולא הזכירו במשנה למעלה אלא משום דאיכא למידק מינה מצרף לא ואינו אסור הצרוף אלא דוקא בלמעלה כמו שהזכיר. ומכל מקום בא לרבות הכותל. ושאלו בגמרא מ''ט אסור הצרוף שהרי זה המקום אחר שאין בצינור ובמזחילה רחב ארבעה מקום פטור הוא. ותירצו הכא במזחילה פחות משלשה וכו'. פירוש מכותל שאין בו אלא י''ג טפחים שכל שהמזחילה למעלה מעשרה היא תוך שלשה סמוך לגג ודינה כגג. אבל כשהמזחילה תוך עשרה אפילו היא תוך שלשה לגג אין דינה כגג. ונ''ל טעם הדבר לפי שרה''ר תופס עד עשרה ואין פחות משלשה לגג ממעט דין רה''ר שאין זה לבוד גמור ואם באנו לדונו כגג נמצא חומרו קולו לענין הזורק מרה''י אבל כל שהוא למעלה מעשרה והוא פחות משלשה נחמיר בו כגג. תאנא ואם יש בצינור ד' על ד' בין שהוא למעלה מעשרה בין שהוא תוך עשרה בין רחוק בין סמוך לגג ה''ז אסור שדין הצינור כרשות בפני עצמו ונמצא מוציא מרשות לרשות. וביאר רבינו למה אינו חייב כשהצינור רחב ד' והוא למעלה מעשרה שהרי היא רה''י גמורה ותירץ לפי שהמים נזחלין כמ''ש. כנ''ל פירוש סוגיא זו נכון ויש שיטות אחרות ומדבריהם שכל תוך שלשה סמוך לגג אפילו תוך עשרה סמוך לרה''ר אסור לצרף. וכ''כ הרשב''א ז''ל בספרו:

לחם משנה עומד אדם ברה''ר וכו'. אע''ג דכל למעלה מעשרה תוך ג' כלבוד דמי מ''מ קליטה מן האויר הותרה דחשוב כגג דמ''מ אין זה ממש כגג לגמרי לענין הקליטה ולא דמי כשיש בצינור ד' על ד' דאז אפי' קליטה אסורה משום דהתם הצינור רשות בפני עצמו ופשוט:

ד זִיז שֶׁלִּפְנֵי הַחַלּוֹן יוֹצֵא בָּאֲוִיר שֶׁעַל רְשׁוּת הָרַבִּים. אִם הָיָה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עָלָיו שֶׁאֵין רְשׁוּת הָרַבִּים תוֹפֶסֶת אֶלָּא עֲשָׂרָה טְפָחִים. לְפִיכָךְ מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הַכֹּתֶל עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים הַתַּחְתּוֹנִים:

מגיד משנה זיז שלפני החלון וכו'. משנה (שם צ"ח:) זיז שלפני החלון נותנין עליו ונוטלין ממנו בשבת. ובגמ' האי זיז דנפיק היכא אילימא דנפיק לרה''ר ליחוש דילמא נפיל ואתי לאיתויי אלא דנפיק לרשות היחיד פשיטא אמר אביי לעולם דנפיק לרה''ר מאי נותנין עליו כלים הנשברים תנ''ה זיז היוצא לרה''ר נותנין עליו קערות וכוסות וצלוחיות ומשתמש בכותל עד עשרה התחתונים אם יש שם זיז אחד למטה הימנו אינו משתמש אלא כנגד חלונו בלבד. וגרסת רבינו היכי דמי אי דאית ביה ד' אפילו כנגד חלון לא ישתמש אי דלית בהו ד' מאי איריא כנגד חלון אפילו בכותל כולו נמי. אביי אמר תחתון דאית ביה ד' ועליון דלית ביה ד' וחלונו משלימתו לד' כנגד חלון משתמש דחורי חלון הוא דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור ע''כ. ופירוש הסוגיא לדעת רבינו, זיז הוא דף היוצא מכותל רה''י. והעמידו אביי בשיוצא על אויר רה''ר ולמעלה מעשרה בדוקא וכמו שאמרה הברייתא לפי שאויר רה''ר למעלה מעשרה מקום פטור ולפיכך מניחין עליו כלים שאם יפלו ישברו. ואין לחוש שמא יביאם לכשיפלו. ובאה הברייתא ואמרה אם יש שם זיז אחר. פי' ואפי' למעלה מעשרה דאי התחתון בתוך עשרה הוה ליה כרמלית אם רחב ד' אינו משתמש בעל העליון אלא כנגד חלון בלבד. והקשו היכי דמי אי דאית ביה ד' בעליון אפילו כנגד חלונו לא ישתמש לפי שהוא רשות בפני עצמו אפי' בלא צרוף חלון והתחתון ג''כ רשות אחרת ואסר עליו. ונראה מדברי רבינו שאפי' אין בתחתון ד' אוסר עליו. וכן נראה שאסור להשתמש בתחתון ממה שאמר ואסרו זה על זה אי דלית בהו ד' הרי אין לאחד מהם שום רשות אלא מקום פטור ולמה יאסרו זה על זה ישתמשו בשניהם. ותירץ אביי שהתחתון רחב ד' וישנו רשות בפני עצמו ואוסר על העליון אלא שכיון שאין העליון רשות בפני עצמו מה שהוא כנגד החלון מותר שהוא כחורי חלונו. וכל היתרין אלו בכלים הנשברים כדברי אביי שלא מצא היתר למשנתנו אלא בכך. זה פירוש הסוגיא לפי גרסת רבינו. וכתב הרשב''א ז''ל אפילו היו כמה זיזין לאדם אחד משתמש בכל הכותל. ופירוש אם יש שם זיז אחר לאדם אחר ואפשר שאף רבינו לכך נתכוין. ויש גרסא אחרת לרש''י ז''ל ולשאר המפרשים שגורסין היכי דמי אי דלית ביה ד' אפילו כנגד חלון נמי לא ישתמש אי דאית ביה ד' מאי איריא כנגד חלון אפילו בכולי כותל נמי. ופסק הרשב''א ז''ל זה לשונו היה זיז אחר לאדם אחר תחתיו רחב ד' ואין העליון רחב ד' העליון אסור לפי שאויר התחתון עד לרקיע ועליון באוירו של תחתון למה הדבר דומה למוציא זיז על חצר חברו שאסור להשתמש בו בכלים ששבתו בתוך ביתו עד שיערבו. היו שניהם רחבים ד' זה משתמש בשלו וזה משתמש בשלו למה''ד לבית ועליה של שנים היה התחתון רחב ד' והעליון אינו רחב ד' אם הוא כנגד החלון ותוך שלשה לחלון החלון משלימו לד' והרי הוא כחורי רה''י ואם לא היה כנגד החלון אסור להשתמש עליו כמו שביארנו ע''כ. ולכשתדקדק בלשון רבינו ובלשונו תמצא שלדעת רבינו זיזין אלו אוסרין זה על זה אפילו אינן זה כנגד זה. ולדעת הרשב''א ז''ל דוקא בזה כנגד זה. ועוד חלוק אחר מבואר במה שאמרו נגד החלון ודעת רבינו נ''ל עיקר. עוד כתב הרשב''א ז''ל שכל שרחב ד' נותנין עליו אפילו כלים שאינן נשברים וגם זה שלא כדעת רבינו. עוד כתב ואם היה דף אחד לבדו יוצא על אויר כרמלית כל שהוא גבוה עשרה לעולם מותר בין רחב בין קצר ואפילו כלים שאינן משתברין שאין גוזרין בכרמלית. ובזה יודה רבינו ועיקר:

לחם משנה זיז שלפני החלון וכו'. יש תימה בדברי רבינו לפירוש ראשון של ה''ה ז''ל שפירש דאין טעמו של רבינו במ''ש שאין שתי רשויות משתמשים וכו' מטעם עירוב דאפילו לחד גברא אסור. והוא דבר תימה דאמאי אין אדם משתמש בשתי רשויות שלו וכן לפירוש שכתב ואפשר וכו' שנראה שכוונת רבינו מטעם עירוב קשה מאד דאמאי אין כל אחד משתמש בשלו דנהי דאסור כל אחד בשל חבירו מטעם דאין עירוב אבל כל אחד בשלו אמאי לא כיון שהם שני זיזין מחולקים ואין זה כנגד זה כמ''ש ה''ה ז''ל בדעת רבינו דאין לומר שאויר למטה עולה עד לרקיע ואוסר על האחד דהרי הם זה שלא כנגד זה וא''כ ראוי שיהיה כל אחד מותר להשתמש בזיז שלו דכל אחד מהם עולה אוירו עד לרקיע דאויר רה''י עולה עד לרקיע. אלא שי''ל בדוחק שאולי לא אמרו שאויר רה''י עולה עד לרקיע אלא כשהוא מוקף במחיצות אבל כאן שהם שתי רשויות במקום בלתי מוקפין למחיצות לא וכל זה מן התימה. ועוד קשה דבמזחילה למעלה מעשרה כשהיה למטה משלשה ואין בה ד' אמאי מותר אפילו לצרף הרי הם שתי רשויות דהמזחילה רשות אחד והגג רשות אחר. והנה למעלה מעשרה כרה''ר דאין משתמשין שתי רשויות ברשות אחד דודאי אפי' אין התחתון ד' אוסר על העליון. מיהו י''ל דהא דאמרינן דאין משתמשין בשתי רשויות היינו בזה למטה מזה ואפי' הם זה שלא כנגד זה אם היו כנגד היו למטה כל אחד מחבירו אבל במזחילה והיא בשפת הגג היא להלן מהגג ואינה למטה מהגג ואין אומרין כאן דאין משתמשין וכו' כיון דהרשות האחד הוא להלן מרשות חבירו כשהוא פחות משלשה אנו חושבין אותו רשות שלהלן כאילו נדבק לזה ונעשה רשות של גג יותר והכל רשות אחד. ודע שהרשב''א ז''ל גורס כגירסת רש''י ז''ל ויש חילוק הרבה בינו ובין דברי רבינו ז''ל. ומ''ש ה''ה ופירוש אפילו למעלה מעשרה וכו' אם רחב ד' וכו' אינו משתמש בעל העליון וכו' אפשר דה''ק ה''ל כרמלית והיינו דוקא אם רחב ד' דאם אינו רחב ארבעה הוי מקום פטור ואח''כ תפש מלשון הברייתא שאמר אינו משתמש אלא כנגד חלונו והולך ומפרש דהך אינו משתמש הוא בעל העליון וז''ש אינו משתמש בעל העליון וכו' ואח''כ כתב והקשו וכו'. או אפשר דה''ק ופירוש ואפילו למעלה מעשרה תדע לך דאי בתוך עשרה א''כ הוי כרמלית אם הוא רחב ופשיטא דאין משתמשין שתי רשויות שהם מחולקין כאלו שהאחד הוא כרמלית והאחר הוא רה''י כרשות אחד אלא ודאי מה שהוצרך להודיענו הוא שאפילו שהם שתי רה''י שהם דומים אין משתמשין זה בזה וז''ש דאי וכו' ודאי דאינו משתמש בעל העליון אלא כנגד חלונו והך אינו משתמש לפי זה מקושר עם מה שלמעלה. ובאמת שאין ראיה זו מוכרחת די''ל דאפילו שיהא התחתון בתוך עשרה הוצרך להודיענו דהעליון משתמש כנגד החלון דלא נימא דאפילו כנגד החלון לא ישתמש אחר שהם רשויות מחולקים ע''כ נראה דהך לשון דאי התחתון שכתב ה''ה אינו ראיה, אלא פירוש לדבריו שכתב ואפילו כלומר הטעם שאני כותב ואפילו דמשמע דהך חלוקה מחודשת יותר הוא משום דאי למטה מעשרה הוא פשוט יותר דהוי כרמלית והם שתי רשויות מחולקים ואינו משתמש שכתב אחרי כן הוא תפיסה בלשון הברייתא בפירוש ראשון ועיקר. ומ''ש ה''ה ולכשתדקדק הוא להודיענו חלוקים אחרים שיש מלבד חילוק הדינים שנפל מחמת חילוף הגירסאות שזה מבואר:

ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה זִיז אֶחָד יוֹצֵא בָּאֲוִיר. אֲבָל אִם הָיוּ יוֹצְאִים בַּכֹּתֶל שְׁנֵי זִיזִין זֶה לְמַטָּה מִזֶּה אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה. אִם יֵשׁ בַּזִּיז הָעֶלְיוֹן שֶׁלִּפְנֵי הַחַלּוֹן רֹחַב אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עָלָיו. מִפְּנֵי שֶׁהוּא רְשׁוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְהַזִּיז שֶׁתַּחְתָּיו רְשׁוּת אַחֶרֶת. וְאָסְרוּ זֶה עַל זֶה. שֶׁאֵין שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת מִשְׁתַּמְּשׁוֹת בִּרְשׁוּת אַחַת:

ו אֵין בָּעֶלְיוֹן אַרְבָּעָה וְאֵין בַּתַּחְתּוֹן אַרְבָּעָה. מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁנֵיהֶן וְכֵן בְּכָל הַכֹּתֶל עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים הַתַּחְתּוֹנִים. הָיָה בַּתַּחְתּוֹן אַרְבָּעָה וְהָעֶלְיוֹן אֵין בּוֹ אַרְבָּעָה אֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּעֶלְיוֹן אֶלָּא כְּנֶגֶד חַלּוֹנוֹ בִּלְבַד. אֲבָל בִּשְׁאָר הַזִּיז שֶׁבִּשְׁנֵי צִדְדֵי הַחַלּוֹן אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ מִפְּנֵי זֶה שֶׁתַּחְתָּיו שֶׁחָלַק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ:

ז כָּל זִיז הַיּוֹצֵא עַל אֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁמֻּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עָלָיו. כְּשֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֵין נוֹתְנִין עָלָיו וְאֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא כְּלֵי חֶרֶס וּזְכוּכִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאִם יִפְּלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים יִשָּׁבְרוּ. אֲבָל שְׁאָר כֵּלִים וָאֳכָלִין אֲסוּרִים שֶׁמָּא יִפְּלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וִיבִיאֵם:

ח שְׁנֵי בָּתִּים בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים זָרַק מִזּוֹ לָזוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה פָּטוּר וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵיהֶם עֵרוּב. וַאֲפִלּוּ בְּגָדִים וּכְלֵי מַתָּכוֹת מֻתָּר לִזְרֹק. וְאִם הָיָה זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְלֹא הָיָה בְּשָׁוֶה אָסוּר לִזְרֹק בֶּגֶד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁמָּא יִפּל וִיבִיאֶנּוּ. אֲבָל כְּלֵי חֶרֶס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן זוֹרֵק:

מגיד משנה שני בתים בשני צדי רה''ר וכו'. בפרק כיצד משתתפין (דף פ"ה:) שני גגין בשני צדי רה''ר אמר רב אסור לזרוק מזה על זה ושמואל אמר מותר ואמרו שם כגון דמידלי חד ומתתי חד זמנין דמגנדר ואתי לאיתויי ע''כ. וקי''ל כרב באיסורי דגזר דילמא מגנדר ואתי לאתויי כיון שאין הגגין שוין. ודוקא בכלים שאין נשברים הא בכלים המשתברין אין לחוש כדברי רבינו. וכן כתבו ז''ל. ומה שכתב רבינו והוא שיהיו שניהם שלו או עירבו פשוט הוא שאם לא כן אסור לטלטל מרשות היחיד של אדם אחד לרשות של אדם אחר כמו שיתבאר בהלכות עירובין וכן פירשו ז''ל. וכתב הרשב''א ז''ל ואם היתה כרמלית עוברת ביניהם כיון שהגגין שלו כל הצדדין מותרין:

ט בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְחַלּוֹן עַל גַּבָּיו [ב] הַבּוֹר וְחֻלְיָתוֹ מִצְטָרְפִים לַעֲשָׂרָה וּמְמַלְּאִין מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה סָמוּךְ לַכֹּתֶל בְּתוֹךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲבֹר שָׁם. אֲבָל אִם הָיָה מֻפְלָג אֵין מְמַלְּאִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה חֻלְיָתוֹ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה שֶׁנִּמְצָא הַדְּלִי כְּשֶׁיֵּצֵא מִן הַחֻלְיָא יֵצֵא לִמְקוֹם פְּטוֹר:

מגיד משנה בור ברשות הרבים וכו'. בהמוצא תפילין (שם צ"ט:) בור ברה''ר וחוליתו גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין ממנו בשבת ובגמרא במאי עסקינן אילימא בסמוכה למה לי חוליא עשרה א''ר חמא במופלגת מן הכותל ד' טעמא דיש בחוליתה עשרה אבל אין בחוליתה י' קא מטלטל מרה''י לרה''י דרך רה''ר ר' יוחנן אמר לעולם בסמוכה והא קמ''ל דבור וחוליתה מצטרפין לעשרה, ע''כ. ופירש''י ז''ל דר' יוחנן אמר לא כדס''ד דתהוי חוליא עשרה לבד מבור אלא הכא בבור ברה''ר וחוליתו סביביו סך הכל עשרה עד קרקעיתו הוי רה''י, ע''כ. ונתבארו דברי רבינו:

לחם משנה בור ברה''ר וחלון ע''ג הבור וכו'. נראה דבעינן שלא יהיה סמוך לכותל ד' טפחים דכיון דאדם יכול לעבור שם קרי רה''ר והרי מעביר מרה''י לרה''י דרך רה''ר ד' והוי כאילו הבור אין כאן והוא רה''ר רחב ט''ז אמה אבל כשאינו יכול לעבור אדם אז הוי כאילו הבור הוא סמוך ממש לכותל. וא''ת אמאי גבי אמת המים העוברת בין החצירות וחלונות פתוחות אליה כתב רבינו בד''א בשאינה מופלגת מן הכותל שלשה טפחים וכו' היה לו לשער שם בארבעה טפחים סמוך לכותל כמו ששיער בכאן. וי''ל דשאני התם דהריעותא היא מחמת האמה עצמה דכשהיא מופלגת מן הכותל ג' כיון שהיא בין החצרות שהוא כרמלית הוי כרקק מים בכרמלית שהוא כרמלית אבל הכא אין הריעותא מחמת הבור דהבור רה''י הוא אלא מפני שמעביר דרך רה''ר וכיון שאין יכול אדם לעבור שם דין הוא דיהא מותר ודוק:

י אַשְׁפָּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים וְחַלּוֹן עַל גַּבָּהּ שׁוֹפְכִין לָהּ מַיִם בְּשַׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאַשְׁפָּה שֶׁל רַבִּים שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְהִפָּנוֹת. אֲבָל שֶׁל יָחִיד אֵין שׁוֹפְכִין עָלֶיהָ שֶׁמָּא תִּתְפַּנֶּה וְנִמְצְאוּ שׁוֹפְכִין כְּדַרְכָּן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים:

מגיד משנה אשפה ברה''ר וכו'. שם אשפה ברה''ר וכו' כלשון רבינו. ובגמ' הקשו ולא חיישינן שמא תנטל אשפה והא אמר רבא וכו'. ותירצו לא קשיא הא דרבים הא דיחיד. וזה מבואר. וכתב הרשב''א ז''ל ולמה אין חוששין שמא יתגלגל מה שמשליך לתוכה וילך ויטלנו באשפה כמו שחשש בשני גגין כנזכר למעלה לפי שאין מטילין לאשפה כלי אשר חפץ בו אלא מים או שברי כלים, עכ''ל:

יא * אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת בֶּחָצֵר אִם יֵשׁ בְּגָבְהָהּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וּבְרָחְבָּהּ אַרְבָּעָה אוֹ יוֹתֵר עַל כֵּן עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת אֵין מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים בַּכְּנִיסָה וּבַיְצִיאָה. וְאִם אֵין בְּגָבְהָהּ עֲשָׂרָה אוֹ שֶׁאֵין בְּרָחְבָּהּ אַרְבָּעָה מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה בְּלֹא מְחִצָּה:

ההראב"ד אמת המים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל הפסין הללו תחת גידודי שאמרו בגמרא בענין לשון ים שנכנס לחצר. ואני רואה זה המחבר כולל ומערב ענין בענין סובר שהם ענין אחד והמה רחוקים ונפרדים, שלקח עתה לשון ים ואמת המים ועירבן וטרפן זה בזה ויש הפרש גדול ביניהם, שהוא אמר אם אין בגבהה עשרה וברחבה ארבעה טפחים אף על פי שיש בפרצתה יותר מעשר מותר למלאות ממנה כי הוא מדבר בשיש כותל על גביו מה שא''כ בלשון ים ואם היא עמוקה עשרה ורחבה ד' אע''פ שאין בפרצתה יותר מעשר אמות אסור למלאות ממנה מה שא''כ בלשון ים, והטעם מפני שהאמה נכנסה ויוצאה וחולקת רשות לעצמה ואפי' כותב שעל גבה אינה מתירה למלאות לפי שהיא בעצמה נפרצה במלואה למקום האסור לה והכותל שע''ג אינו נחשב לה והלשון נכנס לחצר ואינו יוצא והוא כבור שבחצר ומחיצות החצר מתירות אותו וכיון שאין פרצתו יותר מעשר הכל מותר והאמה לא דקדקו בה על טלטול החצר עצמו בין פרצת י' ליתר על י' הכל מותר מפני שיש כותל על גבה שמתיר החצר והיא עצמה נעשית מחיצה בינה ובין החצר שהרי עמוקה עשרה ואין החצר נאסר מפני האמה. והלשון דקדקו בו על טלטול החצר עצמו שאם יש פרצתו יתר על עשר היאך הוא מותר והלא הפרצה אוסרתה והלשון עצמו אוסרה שהרי נפרצה לו במילואה ולפיכך העמידה בשיש לו גידודי והם קצת מחיצות על שפת הלשון שמשלימה לעומק עשרה נמצאת החצר מוקפת מד' רוחותיה ואינו אסור אלא למלאות מן הלשון. וזהו עיקר פירוש דאית ליה גידודי בין הלשון בין החצר. והלשון הוא לשון זכר והחצר הוא לשון נקבה והחכם יבין, עכ''ל:

מגיד משנה אמת המים שהיא עוברת בחצר וכו'. דינין אלו עד כצוצרה שהיא למעלה מן המים הוציא רבינו מן המשנה שבכיצד משתתפין (שם פ"ז) והברייתא והסוגיא שעליה (דף פ"ו) והמימרא דרב יהודה ומברייתא דלשון ים שבפ''ק (שם י"ב) ודימה לשון ים לאמת המים והשיגוהו בזה ודעת האחרונים כדעת ההשגות ואין דברים אלו מצויין כדי להאריך בהן. ודעת הרשב''א ז''ל בספרו תמצאנו:

כסף משנה אמת המים שהיא עוברת בחצר וכו' אם נשאר מצד הפרצה פס מכאן ופס מכאן וכו'. בפ''ק דעירובין (דף י"ב) ת''ר לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין ממנו בשבת אא''כ יש לו מחיצה גבוה עשרה טפחים בד''א שפרצתו יותר מעשרה אבל עשרה א''צ כלום ובגמרא ומימלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלינן והא נפרצה במילואה למקום האסור לה הב''ע דאית ביה גידודי. ודברי רבינו נוטים לדברי רשב''ם שכתבו התוספות שפירוש דאית ליה גידודי שלשון הים הפיל הקרקע ונשארו גידודים גבוהים עשרה בשפת הים ואותם הגידודים מתירים לטלטל בחצר אבל למלאת מן הים לחצר אסור דמקום המים נפרץ במילואו לים:

יב הָיָה בְּרָחְבָּהּ יֶתֶר מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּגָבְהָהּ עֲשָׂרָה אֵין מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ מְחִצָּה. שֶׁכָּל יֶתֶר עַל עֶשֶׂר פִּרְצָה הִיא וּמַפְסֶדֶת הַמְּחִצּוֹת. וּמַהוּ לְטַלְטֵל בְּכָל הֶחָצֵר. אִם נִשְׁאַר מִצַּד הַפִּרְצָה פַּס מִכָּאן וּפַס מִכָּאן בְּכָל שֶׁהוּא אוֹ פַּס רֹחַב אַרְבָּעָה טְפָחִים מֵרוּחַ אַחַת מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכָל הֶחָצֵר וְאֵין אָסוּר אֶלָּא לְמַלְּאוֹת מִן הָאַמָּה בִּלְבַד. אֲבָל אִם לֹא נִשְׁאַר פַּס כְּלָל אָסוּר לְטַלְטֵל בְּכָל הֶחָצֵר שֶׁהֲרֵי נִפְרְצָה חָצֵר לַיָּם שֶׁהוּא כַּרְמְלִית:

לחם משנה ומהו לטלטל בכל החצר וכו'. קשה דנראה מכאן דאפילו יתר על עשרה דפס מכאן ופס מכאן הוא מותר לטלטל בחצר או פס שני טפחים. וזה תימה שהרי כתב רבינו לקמן בפרק י''ו כל מחיצה שיש בה פרוץ כעומד אינה מחיצה אבל אם היה פרוץ וכו' ובלבד שלא יהיה הפרצה יתר על עשר וכו'. וכן לקמן בפרק י''ז כתב נפרץ הפרצה מצד כלפי ראשו אם נשאר עומד בראשו פס רחב וכו' והוא שלא תהיה הפרצה יתר על עשר וכו' נימא דשאני התם משום דנפרץ מכרמלית שהוא הים אבל הני דאמרינן דלא מהני פס ד' טפחים ביותר מעשר איירי כשנפרץ לרה''ר. ואמרינן בגמרא פ''ק דעירובין (דף י"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל חצר ניתרת בפס אחד וכו' לשון ים הנכנס לחצר הוה ואתא לקמיה דרב יהודה ולא אצרכיה אלא פס אחד וכו' משמע דהך איירי בשהפרצה בפחות מעשר דביותר מעשר מחיצה גמורה בעינן וא''כ יש תימה בדברי רבינו איך לא הזכיר פס משהו להתיר המים כשהפרצה בפחות מעשר:

יג וְהֵיאַךְ מַעֲמִידִין אֶת הַמְּחִצָּה בְּמַיִם. אִם הָיְתָה לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם צָרִיךְ [ג] שֶׁיִּהְיֶה טֶפַח מִן הַמְּחִצָּה יוֹרֵד בְּתוֹךְ הַמַּיִם. וְאִם הָיְתָה הַמְּחִצָּה כֻּלָּהּ יוֹרֶדֶת בְּתוֹךְ הַמַּיִם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה טֶפַח מִמֶּנָּה יוֹצֵא לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם שֶׁבֶּחָצֵר מֻבְדָּלִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמְּחִצָּה מַגַּעַת עַד הַקַּרְקַע הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. וְלֹא הִתִּירוּ מְחִצָּה תְּלוּיָה אֶלָּא [ד] בְּמַיִם בִּלְבַד. שֶׁאִסּוּר טִלְטוּל בְּמַיִם מִדִּבְרֵיהֶם וְהֵקֵלוּ בִּמְחִצָּה שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת הֶכֵּר:

כסף משנה ומ''ש רבינו שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים. כ''כ הרי''ף שצריך כדי שתחלק בין המים שברשות הרבים למים שברשות היחיד כמחיצה של בור שצריכה להיות משוקעת בתוכה לחלק בין רשותו לרשות חבירו. והטעם משום דס''ל דהלכה כרב יהודה דאמר (עירובין דף פ"ו) גבי בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו מים בשבת אא''כ עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בש''א מלמטה ובה''א מלמעלה למטה למטה מן המים למעלה למעלה מן המים. ומפרש בגמרא אהא דא''ר יהודה למעלה למעלה מן המים צריך שישקע במים ראשי קנים טפח: ומה שכתב ואם היתה המחיצה כולה יורדת בתוך המים צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים. וטעמו מדאמרי' התם בגמרא אהא דאמר ר''י למטה למטה מן המים דצריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח, ומשמע ליה ז''ל דה''ה למחיצת אמת המים העוברת בחצר:

יד * אַמַּת הַמַּיִם הָעוֹבֶרֶת בֵּין הַחֲצֵרוֹת וְחַלּוֹנוֹת פְּתוּחוֹת אֵלֶיהָ. אִם אֵין בָּהּ כַּשִּׁעוּר מְשַׁלְשְׁלִין דְּלִי מִן הַחַלּוֹנוֹת וּמְמַלְּאִים מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאֵינָהּ מֻפְלֶגֶת מִן הַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. אֲבָל אִם הָיְתָה מֻפְלֶגֶת מִן הַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אֵין מְמַלְּאִים מִמֶּנָּה אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ פַּסִּין יוֹצְאִין מִן הַכְּתָלִים מִכָּאן וּמִכָּאן שֶׁנִּמְצָא הָאַמָּה כְּאִלּוּ הִיא עוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ הֶחָצֵר:

ההראב"ד אמת המים וכו' עד בתוך החצר. כתב הראב''ד כל זה שבוש והלכה למעשה אם אין בה ד' טפחים כשיעור ואין באגפיה כשיעור משלשל וממלא ואם יש באגפיה כשיעור או שיש בה כשיעור לא ימלא אלא אם כן פסין יוצאין מן הכותלים מכאן ומכאן ולא יהיה ביניהם שלשה טפחים ויהיו הפסין גבוהין עשרה, עכ''ל:

לחם משנה אמת המים העוברת בין החצרות וכו'. בפרק כיצד משתתפין (דף פ"ז) משנה אמת המים שהיא עוברת בחצר וכו' בשבת. ובגמ' שם תניא אידך אמת המים וכו' במאי עסקינן אילימא באמת המים גופה וכו' ואלא באגפיה ולהחליף והא כי אתא רב דימי וכו' ותירצו דהתם רשויות דאורייתא הכא רשויות דרבנן והא רבי יוחנן ברשויות דרבנן נמי אמר וכו' ההיא זעירי אמרה ולזעירי קשיא הא זעירי מוקי לה באמת המים גופה ורב דימי תנאי היא וכו' עוד הקשו שם לזעירי ותיהוי כי חורי כרמלית ותירצו שם אמוראי אליבא דידיה ע''כ. שם בפ''ק (דף י"ב) ת''ר לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין ממנו בשבת אא''כ יש לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בד''א שפרצתו ביותר מעשר אבל עשר אין צריך כלום והקשו מימלא הוא דלא ממלינן הא טלטולי מטלטלין והא נפרצה חצר במלואה למקום האסור לה ותירצו הב''ע דאית בה גידודי ע''כ, ורבינו דימה לשון ים לאמת המים והוא ז''ל מפרש מתניתין דכיצד משתתפין אמת המים שהיא עוברת וכו' דאיירי באמת המים שיש בגובהה עשרה וברחבה ארבעה ופרצתו עד עשר ומפני כן אמרו דצריך מחיצה גבוהה עשרה טפחים. וברייתא דפ''ק דלשון ים וכו' מפרש הוא ז''ל שאין בגובהה עשרה ומפני כן אמרו לשון ים דאינו כאמת המים שיש בגובהה עשרה וברחבה ד' והוי רשות לעצמה ומפני כן אמרו דכשפרצתו עד עשר אין צריך כלום אבל ביותר מעשר צריך מחיצה גבוהה עשרה טפחים והקשו דבטלטול דכל החצר אמאי מותר ביותר מעשר דהכי משמע דמימלא הוא דלא ממלינן וכו' ואמאי נפרצה חצר במלואה וכו' כלומר דברייתא סתמא איירי דמדסתים תנא וקאמר ביותר מעשר דאין ממלאין שהוא אפילו שלא נשאר פס מכאן ופס מכאן כלל אלא שנפרצה במלואה לגמרי ואמאי הא נפרצה חצר במלואה למקום האסור לה ותירץ דאית בה גידודי כלומר דאית ביה פס מכאן ופס מכאן ולא נפרצה לגמרי. זהו כוונתו ז''ל וא''ש מה שהקשו נפרצה חצר במלואה דהוא מדייק הך במלואה. ובענין אמת המים העוברת בין החצרות וחלונות פתוחות וכו' נראה דפסק רבינו דלא כרב דימי דאמר באגפיה ולהחליף דא''כ היה לו לפרש ולחלק בין שלשה לפחות משלשה כדברי ת''ק. לכ''נ ודאי דפסק כזעירי דמוקי לה באמת המים גופה ופסק כרשב''ג דאמר פחות מארבעה משלשל דלי וכו', וז''ש אם אין בה כשיעור. וכבר ביאר רבינו דשיעור כרמלית הוא ארבעה ואם זו היא כונת רבינו ראוי לומר בכונתו ז''ל דאפילו ברשויות דרבנן אין מחליפין כיון דהוא פסק כזעירי דמוקי לה באמת המים גופה ומבואר בגמ' סברת זעירי דאפילו ברשויות דרבנן מחליפין וא''כ קשה שהרי ה''ה כתב בסוף פרק זה ומתוך דברים אלו אתה למד שלא אסרו להחליף וכו' ובסוף כתב וזה דעת רבינו. לכן נראה לומר דרבינו ז''ל סבור דזעירי דמוקי מתניתין באמת המים גופה דפשטה דמתניתין הכי משמע מדמקשא גמרא מעיקרא במאי עסקינן אילימא באמת המים וכו' ומ''מ אין כונתו לפסוק כזעירי לומר דאפילו ברשויות דרבנן אסור להחליף דזה א''א מכח ההיא דהזורק (דף ק':) במחלוקת דרב הונא ורב חסדא לענין ספינה כמ''ש ה''ה ז''ל בסוף פרק זה ומפני כן דחה רבינו דעת זעירי בהא מכח ההוא דהתם. ומ''מ עדיין ק''ק בדברי רבינו שהך בד''א בשאינה מופלגת מן הכותל וכו' שכתב לא הוזכר בגמרא ונראה דאמרו ז''ל מסברא דנפשיה וסברא נכונה היא דכל פחות משלשה כלבוד דמי וביותר משלשה בפסין סגי מפני הטעם שכתב הוא ז''ל שנמצא האמה כאילו היא וכו':

טו כְּצוֹצְרָה שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַיָּם וְחַלּוֹן בְּתוֹכָהּ עַל גַּבֵּי הַמַּיִם. אֵין מְמַלְּאִים מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים עַל גַּבֵּי הַמַּיִם כְּנֶגֶד הַחַלּוֹן שֶׁבַּכְּצוֹצְרָה. אוֹ תִּהְיֶה הַמְּחִצָּה יוֹרֶדֶת מִן הַכְּצוֹצְרָה כְּנֶגֶד הַמַּיִם וְרוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ יָרְדָה וְנָגְעָה עַד הַמַּיִם. וּכְשֵׁם שֶׁמְּמַלְּאִין מִזּוֹ שֶׁעָשׂוּ לָהּ מְחִצָּה כָּךְ שׁוֹפְכִין מִמֶּנָּה עַל הַיָּם. שֶׁהֲרֵי עַל הַכַּרְמְלִית הֵן שׁוֹפְכִין:

מגיד משנה כצוצרה שהיא למעלה מן המים וכו'. שם בכיצד משתתפין (פ"ז:) כצוצרה שהיא למעלה מן הים אין ממלאין ממנה בשבת אא''כ עשו לה מחיצה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה ע''כ. ופי' רבינו כצוצרה הוא המקום המקורה יוצא מן כותל רה''י על מעיינות המים והנהרות כמו גג ונוקבין בו נקב וממלאין מאותו הנקב מן המעין או מן הנהר, ואינו מותר למלאת עד שיעשה מחיצה מעל הנקב היורד למטה כמו כוורת ואז נאמר גוד אחית או תהיה המחיצה למעלה מן המים ואז נאמר גוד אסיק ונחשוב כאילו תהיה השאיבה כלה תוך המחיצה ע''כ: ומ''ש כך שופכין ממנה וכו'. בגמ' (דף פ"ח) שתי לשונות פסק כלישנא בתרא דאמר התם לא תימא למלאת הוא דשרי אבל לשפוך אסור אלא אפילו לשפוך נמי שרי והטעם מפני שהוא כחו בכרמלית ולא גזרו בו וכמו שכתב רבינו:

לחם משנה כצוצרה שהוא למעלה וכו'. הא דלא נצטרך כאן שתהא המחיצה שקועה טפח במים או שתהא המחיצה תחת המים וטפח למעלה מן המים דומיא דלעיל יתורץ זה במ''ש התוס' בפ' כיצד משתתפין על מתניתין דגזוזטרא וז''ל ולא רצה לפרש הכל תחת הגזוזטרא עד סוף הדבור (דף פ"ז:):

טז חָצֵר שֶׁהִיא פְּחוּתָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אֵין שׁוֹפְכִין בְּתוֹכָהּ מַיִם בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹצְאִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים בִּמְהֵרָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת גּוּמָה מַחְזֶקֶת סָאתַיִם בְּתוֹךְ הֶחָצֵר אוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בְּצַד הֶחָצֵר כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם נִקְבָּצִים בְּתוֹכָהּ. וְצָרִיךְ לִבְנוֹת עָלֶיהָ כִּפָּה מִבַּחוּץ כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּרָאֶה הָעוּקָה הַזֹּאת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְהֶחָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת. וְכַמָּה הוּא הַמָּקוֹם שֶׁמַּחֲזִיק סָאתַיִם חֲצִי אַמָּה עַל חֲצִי אַמָּה בְּרוּם שְׁלֹשָׁה חֻמְשֵׁי אַמָּה:

לחם משנה חצר שהיא פחותה מד' אמות על ד' אמות וכו'. קשה בדברי רבינו דמאחר דהוא כתב דביב בימות הגשמים דשופך ושונה ואינו נמנע מפני דסתם צינורות מקלחין הן וגם אדם רוצה שיבלעו במקומן האריך וקטין בימות הגשמים נמי אמאי אין שופכין בהם סתם צינורות מקלחין ואדם רוצה שיבלעו המים במקומן דהרי יש כאן בליעה כמבואר שם בגמרא. ומדברי רבינו כפי שביאר ה''ה נראה דהאריך וקטין אפילו בימות הגשמים אסור וצריך להתיישב בזה וצ''ע. עוד כתב רבינו טעם בדבר מפני שהם יוצאים לרשות הרבים במהרה אין כונתו לתת טעם בפחות מארבע אמות ולא בארבע אמות דאם כן היה ראוי שיאמר מפני שאין אדם רוצה להחליף. אלא כונתו לתת טעם שהוא אסור מפני שיוצאים במהרה ולחלק בין פחות מארבע אמות לארבע אמות אז נחלק מפני טעם חילוף: וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ וכו'. ק''ק דאיך תלה הטעם משום חשדא היה לו לתלות מפני שלא תהיה בר''ה ועיין בב''י. כתב ה''ה וכן מוכחת לכאורה מימרא דרב נחמן וכו', כונתו לומר דאביי דאמר (עירובין דף פ"ח:) הילכך אפילו כור ואפילו כורים לא פליג עליה דר''נ ומפני כן הכריח ואמר דאי אביי דקאמר אפילו כור ואפילו כורים בימות הגשמים היכא שמחזקת סאתים אבל אם אינה מחזקת סאתים בתוכה אלא במילואה א''ש וחילק ר''נ בין סאה לסאתים ובסאה נותנין לו מלואו ובסאתים נותנין לו אפילו כורים והא דנקט ר''נ בימות הגשמים מחזיק סאתים נותנים לו סאתים לאו דוקא סאתים דאפילו יותר נותן אלא משום דבעי למנקט בימות החמה נותנין לו סאתים נקט נמי הכא הכי אבל אי מאי דקאמר אביי אפילו בפחות מסאתים בימות הגשמים נותנין לו כורים לא היה לו לר''נ לחלק בין סאה לסאתים דבסאה אין לומר דנקט סאה דנותנין לו סאה אטו דנקט סאה גבי ימות החמה דכ''כ לא היה לו להאריך אלא היל''ל בימות הגשמים מחזיק סאתים נותנים לו אפילו כורים ובימות החמה וכו' אלא ודאי פירוש דברי אביי אינו אלא כשמחזיק סאתים בימות הגשמים:

יז הָיְתָה הָעוּקָה פְּחוּתָה מִסָּאתַיִם שׁוֹפְכִין לָהּ בְּמִלּוּאָהּ. הָיְתָה מַחְזֶקֶת סָאתַיִם שׁוֹפְכִין לָהּ אֲפִלּוּ שִׁשִּׁים סְאָה שֶׁל מַיִם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם יִתְגַּבְּרוּ וְיָפוּצוּ מֵעַל הַגּוּמָה לַחוּץ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים שֶׁהַחֲצֵרוֹת מִתְקַלְקְלוֹת וּסְתָם צִנּוֹרוֹת מְקַלְּחִין וְלֹא יָבוֹאוּ הָרוֹאִים לוֹמַר שֶׁזֶּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהַמַּיִם יוֹצְאִים מִכֹּחוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲבָל בִּימוֹת הַחַמָּה אִם הָיְתָה מַחְזֶקֶת סָאתַיִם אֵין שׁוֹפְכִין לָהּ אֶלָּא סָאתַיִם. הָיְתָה פְּחוּתָה מִסָּאתַיִם אֵין שׁוֹפְכִין לָהּ כָּל עִקָּר:

יח בִּיב שֶׁשּׁוֹפְכִין לוֹ מַיִם וְהֵן נִזְחָלִין וְהוֹלְכִין תַּחַת הַקַּרְקַע וְיוֹצְאִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן צִנּוֹר שֶׁשּׁוֹפְכִין עַל פִּיו מַיִם וְהֵן נִזְחָלִין עַל הַכֹּתֶל וְיוֹרְדִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲפִלּוּ הָיָה אֹרֶךְ הַכֹּתֶל אוֹ אֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ שֶׁתַּחַת הָאָרֶץ מֵאָה אַמָּה אָסוּר לִשְׁפֹּךְ עַל פִּי הַבִּיב אוֹ עַל פִּי הַצִּנּוֹר מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם יוֹצְאִין מִכֹּחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אֶלָּא שׁוֹפֵךְ חוּץ לַבִּיב וְהֵן יוֹרְדִין לַבִּיב:

יט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּימוֹת הַחַמָּה אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים שׁוֹפֵךְ וְשׁוֹנֶה וְאֵינוֹ נִמְנָע. שֶׁסְּתָם צִנּוֹרוֹת מְקַלְּחִין הֵן וְאָדָם רוֹצֶה שֶׁיִּבָּלְעוּ הַמַּיִם בִּמְקוֹמָן. הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל פִּי הַבִּיב וְהַמַּיִם יוֹצְאִין לְכַרְמְלִית הֲרֵי זֶה מֻתָּר וַאֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל כֹּחוֹ בְּכַרְמְלִית. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִשְׁפֹּךְ עַל כָּתְלֵי הַסְּפִינָה וְהֵם יוֹרְדִין לַיָּם:

מגיד משנה (טז-יט) חצר שהיא פחותה מארבע אמות וכו'. שם חצר שהיא פחותה מארבע אמות אין שופכין לתוכה מים אא''כ עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה בין מבפנים בין מבחוץ אלא שמבחוץ צריך קמור ומבפנים אין צריך קמור רבי אליעזר בן יעקב אומר ביב שהוא קמור ד' אמות ברה''ר שופכין לתוכו מים בשבת וחכ''א אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב. אבל שופך הוא לביב והן יורדין לביב החצר והאכסדרא מצטרפין לד' אמות. ובגמ' אין שופכין לתוכה מ''ט אמר רבה לפי שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום בד' אמות אדם רוצה לזלפן פחות מד' אמות שופכן אי איכא עוקה שרי ואי לא אסיר ור' זירא נתן טעם אחר. ואמרו מאי בינייהו אמר אביי אריך וקטין איכא בינייהו דלרבה בעי ד' על ד' אמות ולרבי זירא אפילו אריך וקטין. והביאו ברייתא סיוע לרבה דתניא חצר שאין בה ד' אמות על ד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת. והעמידה ר' זירא כרבנן דפליגי עליה דר''א בן יעקב אבל לר''א בן יעקב אפילו אריך וקטין אינה צריכה עוקה. עוד בגמ' וחכ''א אפילו גג וכו' תאנא בד''א בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע מ''ט אדם רוצה שיבלעו מים במקומן פירוש אינו מקפיד. ואמרי התם מאי ליחוש ליה אי משום קלקול חצרו הא מקלקלה וקיימא אי משום דאמרת גזירה שמא יאמרו צינורו של פלוני מקלח מים בשבת סתם צינורות מקלחין הם. אמר ר''נ בימות הגשמים עוקה מחזקת סאתים נותנין לה סאתים סאה נותנין לה סאה בימות החמה מחזקת סאתים נותנין לה סאתים סאה אין נותנין לה כל עיקר גזרה דלמא אתי למעבד סאתים א''ה בימות הגשמים נמי לגזור התם למאי ליחוש אי משום קלקול וכו' עד מקלחין הן אמר אביי הילכך אפילו כור ואפילו כורים שרי, ע''כ. והנה רבינו פסק כרבנן דרבים נינהו ולפיכך כתב כלשון הברייתא חצר שהיא פחותה מד' אמות על ד' אמות להוציא אריך וקטין. ופי' אריך וקטין שאין שופכין לתוכה כגון שמנה על שתים שאע''פ שתשבורתן כתשבורת ד' על ד' אין שופכין בלא עוקה. ויש פי' אחר וזה עיקר. ופי' מבחוץ צריך לקמור שאם העוקה מבחוץ צריך לכסותה ולבנות עליה כיפה כמ''ש רבינו. ובמחלוקת הביב כבר כתבתי שרבינו פסק כחכמים. ועל דין הביב לבד הזכירו בגמרא תנא בד''א בימות החמה אבל בימות הגשמים וכו'. ואמרו התם בימות הגשמים למאי ניחוש וכן פירשו קצת מפרשים שעל דין הביב בלבד היא ברייתא זו וכן מוכחת לכאורה מימרא דרב נחמן שדבר בעוקה בימות הגשמים. סאה נותנין לו סאה. פי' כל פחות מסאתים דינו כסאה שאין נותנין לתוכה אלא מלואה. ואמר אביי הלכך כיון דבימות הגשמים לא גזרינן אפילו כור ואפילו כורים נותנין לתוכה כל שמחזקת סאתים אבל אם מחזקת פחות ודאי אפילו בימות הגשמים אין נותנין לתוכה אלא מלואה דאי לא רב נחמן למה היה מחלק בין סאתים לפחות מסאתים ומשנתנו דקתני עוקה מחזקת סאתים בכל זמן היא. זהו פירוש הסוגיא לדעת רבינו. ויש בה שטות אחרות ופסק הלכה כר''א בן יעקב והוא דעת הרשב''א ז''ל. וכתב כל שיש בתשבורתה י''ו אמה אינה צריכה עוקה וכן בימות הגשמים אפילו קטנה אינה צריכה עוקה. ובימות החמה אם יש לה עוקה מחזקת סאתים נותן לתוכה אפילו כור ואפילו כורים. אינה מחזקת סאתים אין נותנין לתוכה כל עיקר. ובדין הביב כל שהוא קמור ד' אמות ברה''ר אפילו בימות החמה שופכין לתוכו וכר''א בן יעקב זהו דעתו ז''ל. ודברי רבינו נראין להחמיר: היה שופך על פי הביב וכו'. זה למד רבינו ממ''ש פ' הזורק (שבת ק':) גבי ספינה כחו בכרמלית לא גזרו רבנן. ודע שהוא הדין לחצר שאם היא סמוכה לכרמלית אפילו היא קטנה אינה צריכה עוקה אפילו בימות החמה ולזה הסכים הרשב''א ז''ל. וכן דעת רבינו שהזכיר רה''ר גבי חצר ופשוט הוא שכך דעתו ועיקר:

כ * לֹא יְמַלֵּא אָדָם מַיִם מִן הַיָּם וְהוּא בְּתוֹךְ הַסְּפִינָה אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מְקוֹם אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה יוֹצֵא מִן הַסְּפִינָה עַל הַיָּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה תּוֹךְ עֲשָׂרָה אֲבָל אִם הָיָה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה מִן הַיָּם מוֹצִיא זִיז כָּל שֶׁהוּא וּמְמַלֵּא. שֶׁהֲרֵי דֶּרֶךְ מְקוֹם פְּטוֹר מְמַלֵּא וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְזִיז זֶה אֶלָּא מִשּׁוּם הֶכֵּר:

ההראב"ד לא ימלא וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זהו כרב חסדא ורבה דאמרי מיא ארעא סמיכתא היא, עכ''ל:

מגיד משנה לא ימלא אדם מים מן הים וכו'. בהזורק אתמר ספינה רב הונא אמר מוציא ממנה זיז כל שהוא וממלא רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי מוציא ממנה זיז ד' וממלא רב הונא קסבר כרמלית מארעא משחינן ואוירא מקום פטור הוא ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי אלא כי היכי דתהוי ליה היכרא רב חסדא ורבה סברי כרמלית משפת מיא משחינן ומיא ארעא סמיכתא היא ואי לא עביד מקום ד' קא מטלטל מכרמלית לרה''י, ע''כ. והלכה כרב חסדא ורבה. וכתב רבינו אם הזיז למעלה מעשרה משפת המים אף רב חסדא ורבה מודים שבכל שהוא די שהרי מקום פטור הוא והרי שפת המים להם כמו קרקעית הים לרב הונא וכמבואר שם בגמרא. ומתוך דברים אלו אתה למד שלא אסרו להחליף דרך מקום פטור כמבואר פרק י''ד בבבא המתחלת היה עומד במקום פטור אלא מרה''י לרה''י שהם רשויות של תורה אבל מרה''י לכרמלית דרך מ''פ מותר לכתחלה כמבואר בסוגיא זו לדעת ר' הונא וכן הורו מגדולי המורים וזה דעת רבינו. אבל הרשב''א ז''ל הסכים לדעת אחרים שאפי' ברשות של דבריהם אסור להחליף ולפיכך אפילו הזיז למעלה מעשרה צריך שיהא בו ד' על ד'. ושאלו המפרשים ז''ל מקום ד' זה מהו מועיל שהרי אם הוא תוך עשר לשפת הים דינו ככרמלית והספינה רה''י. ופירש רבינו האי ז''ל שדרך הזיז הוא ממלא כלומר שזה הזיז חלול באמצעיתו ומשלשל כליו דרך שם וממלא וכיון שהוא מקום חשוב אמרינן כוף הצדדים וגוד אחית מחיצתא כאילו הן עד שפת המים והכל רה''י ואע''פ שבכצוצרה שהיא על גבי המים צריך מחיצה עשרה בספינה הקילו מפני שאינו יכול לעשות שם מה שיעשה בביתו ע''כ דבריהם. ורבינו ז''ל כבר ביאר זה באמרו שהרי דרך מקום פטור ממלא נראה מזה שדרך הזיז נכנס הדלי:

כסף משנה לא ימלא מן הספינה וכו'. כתב הרמ''ך תמיהה לן היאך סתם דבריו ובמסכת עירובין (דף פ"ז ב') מפרש בהדיא גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין ממנה מים בשבת אלא א''כ עשו לה מחיצה עשרה, ומשום האי קושיא מפרש רבינו יעקב דהאי מימרא דרב הונא בעושה מקום ארבע מן הנקב שבאמצע הגזוזטרא קאמר אבל הגזוזטרא רחבה ארבע אמות שהם כ''ד טפחים וישאר מכל צד עשרה טפחים עכ''ל:

כא הַקּוֹרֵא בְּסֵפֶר בְּכַרְמְלִית וְנִתְגַּלְגֵּל מִקְצָת הַסֵּפֶר לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּמִקְצָתוֹ בְּיָדוֹ. אִם נִתְגַּלְגֵּל לְחוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב וּמַנִּיחוֹ. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשָּׁמֵט כֻּלּוֹ מִיָּדוֹ וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת. נִתְגַּלְגֵּל לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. וְכֵן אִם נִתְגַּלְגֵּל לִרְשׁוּת הַיָּחִיד גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. הָיָה קוֹרֵא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְנִתְגַּלְגֵּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים אִם נָח בָּהּ הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב. וְאִם לֹא נָח אֶלָּא הָיָה תָּלוּי בַּאֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא הִגִּיעַ לָאָרֶץ גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ:

מגיד משנה הקורא בספר בכרמלית וכו'. משנה בהמוצא תפילין (עירובין צ"ז:) הקורא בספר על האסקופה נתגלגל הספר מידו גוללו אצלו ובגמ' (דף צ"ח) הביאו ברייתא זו דתניא תוך ד' אמות גוללו אצלו חוץ לד' אמות הופכו על הכתב ואוקים אביי באסקופת כרמלית ורה''ר עוברת לפניה תוך ארבע אמות דאי נפל ומייתי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת לא גזור רבנן. ועוד שם מתוך הסוגיא דדוקא כתבי הקודש אבל שאר דברים מכי נחו להו אסור אפי' תוך ד' אמות וכן כתב הרשב''א ז''ל. וכתב רבינו וכן אם נתגלגל לרה''י גוללו אצלו ודבר פשוט הוא שהרי אין לחוש בשום צד ברה''י לחיוב חטאת: היה קורא ברה''י וכו'. שם (צ"ז ב') היה קורא בראש הגג וכו' ואוקמוה (דף צ"ח) הכי, היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו הגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב. בד''א בכותל משופע אבל בכותל שאינו משופע אפי' למטה משלשה גוללו אצלו שר' יהודה אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו מ''ט בעינן הנחה ע''ג משהו ע''כ. ופי' בכותל משופע לפי שנח בו:

כב הַמַּעֲבִיר קוֹץ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזּוֹקוּ בּוֹ רַבִּים. אִם הָיָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מוֹלִיכוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. וְאִם הָיָה בְּכַרְמְלִית מוֹלִיכוֹ כְּדַרְכּוֹ אֲפִלּוּ מֵאָה אַמָּה. וְכֵן מֵת שֶׁהִסְרִיחַ וְנִתְבַּזָּה יֶתֶר מִדַּאי וְלֹא יָכְלוּ שְׁכֵנִים לַעֲמֹד מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַרְמְלִית. הַיּוֹרֵד לִרְחֹץ בַּיָּם כְּשֶׁהוּא עוֹלֶה מְנַגֵּב עַצְמוֹ שֶׁמָּא יַעֲבִיר מַיִם שֶׁעָלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת בְּכַרְמְלִית:

מגיד משנה המעביר קוץ כדי שלא יזוקו וכו'. מימרא דרבינא פ' כירה (שבת דף מ"ב) כתבתיה פי''ד: וכן מת שהסריח ונתבזה וכו'. פ' המצניע (שם דף צ"ד ב') ההוא שכיבא דהוה בדרוקרת שרא להו רב הונא ור''נ בר יצחק לאפוקי לכרמלית וכו' ואמרו שם דלרה''ר אסור לכרמלית מותר גדול כבוד הבריות שדוחה את ל''ת שבתורה. ופירש רבינו כבוד הבריות כבוד החיים שהסריח ומזיק להם בריחו וכן פירש הראב''ד ז''ל. ונחלקו המפרשים ז''ל אם צריך ככר או תינוק להוצאתו ואכתוב דבריהם פכ''ו: היורד לרחוץ בים כו'. פ' תולין (שם קמ"א) אמר רב יהודה מאן דסחי במיא לינגיב נפשיה ברישא והדר ליסליק דילמא אתי לאתויי ד''א בכרמלית אי הכי כי נחית נמי קא דחי כחו ארבע אמות בכרמלית ואסור כחו בכרמלית לא גזרו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן