הלכות שבת - פרק ארבעה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבת - פרק ארבעה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

א יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן אְסוּרִין בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם דּוֹמִין לִמְלָאכָה וְאֵינָם מְבִיאִין לִידֵי מְלָאכָה. וּמִפְּנֵי מָה נֶאֶסְרוּ מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח-יג) 'אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי' וְנֶאֱמַר (ישעיה נח-יג) 'וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר'. לְפִיכָךְ אָסוּר לְאָדָם לְהַלֵּךְ בַּחֲפָצָיו בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ לְדַבֵּר בָּהֶן כְּגוֹן שֶׁיְּדַבֵּר עִם שֻׁתָּפוֹ מַה יִּמְכֹּר לְמָחָר אוֹ מַה יִּקְנֶה אוֹ הֵיאַךְ יִבְנֶה בַּיִת זֶה וּבְאֵי זֶה סְחוֹרָה יֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי. כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר וְדַבֵּר דָּבָר דִּבּוּר אָסוּר הִרְהוּר מֻתָּר:

מגיד משנה יש דברים שהן אסורין בשבת וכו'. לפיכך אסור וכו'. פ' שואל (שבת ק"נ) מבואר ושם העלו בפסק ההלכה דבור אסור הרהור מותר:

ב אָסוּר לְאָדָם לִפְקֹד גִּנּוֹתָיו וּשְׂדוֹתָיו בְּשַׁבָּת כְּדֵי לִרְאוֹת מַה הֵן צְרִיכִין אוֹ הֵיאַךְ הֵן פֵּרוֹתֵיהֶן. שֶׁהֲרֵי זֶה מְהַלֵּךְ לַעֲשׂוֹת חֶפְצוֹ. וְכֵן אָסוּר לְאָדָם שֶׁיֵּצֵא בְּשַׁבָּת עַד סוֹף הַתְּחוּם וְיֵשֵׁב שָׁם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לַעֲשׂוֹת חֲפָצָיו בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. שֶׁהֲרֵי נִמְצָא הִלּוּכוֹ בְּשַׁבָּת לַעֲשׂוֹת חֲפָצָיו:

מגיד משנה אסור לאדם לפקוד גנותיו וכו'. ברייתא בעירובין (דף ל"ח:) בפרק בכל מערבין לא יהלך אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה ע''כ: וכן אסור לאדם שיצא וכו'. משנה שם (שבת ק"נ) אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות וכו'. ובגמרא העמידו המשנה לדעת רבי יהודה דוקא בפירות מחוברין אבל בפירות התלושין מותר ואין שם חולק. ושם (דף קנ"א) בברייתא מחשיכין על התחום להביא בהמה היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה. ויש נוסחאות אין מחשיכין על התחום והגרסא הראשונה עיקר והיא בתוספתא וכן בהלכות. וכתבו בתוס' שלהביא פירות מחוברים וכיוצא בו לא אסרו אלא במחשיך על התחום משום דמוכחא מלתא אבל בתוך התחום דלא מינכרא מלתא כגון הולך לגנתו ולחורבתו שבתוך התחום להחשיך ולתלוש פירות ועשבים מותר ואי קשיא ברייתא דלעיל דלא יהלך אדם בתוך שדהו וכו' ועוד שנינו באותה הברייתא וכן לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שתחשך ויכנס למרחץ מיד י''ל דהתם הוא תוך שדה שהיא צריכה לניר ולעבוד מינכרא מלתא וכן מטייל לפתח המדינה שהמרחץ שם מינכרא מלתא ואתי לידי חשדא ע''כ ולזה הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל. וכן נ''ל מדברי רבינו שכתב עד סוף התחום ולא עוד אלא שלא הביא בבאור דין הטיול על פתח המדינה:

ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהֶחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאָסוּר בְּשַׁבָּת לַעֲשׂוֹתוֹ. אֲבָל אִם הֶחְשִׁיךְ לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁמֻּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה מֻתָּר. כֵּיצַד. אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לְהָבִיא פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין אוֹ לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִין. אֲבָל מַחְשִׁיךְ הוּא לִשְׁמֹר פֵּרוֹת שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לִשְׁמֹר בְּשַׁבָּת. וּמַחְשִׁיךְ לְהָבִיא בְּהֵמָה אוֹ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין. שֶׁהַבְּהֵמָה קוֹרֵא לָהּ וְהִיא בָּאָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חוּץ לַתְּחוּם. וּפֵרוֹת תְּלוּשִׁין אִלּוּ הָיוּ שָׁם מְחִצּוֹת הָיָה מֻתָּר לַהֲבִיאָן בְּשַׁבָּת. וְכֵן אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ לִכְרַךְ פְּלוֹנִי אֲנִי הוֹלֵךְ לְמָחָר שֶׁאִם הָיוּ שָׁם בּוּרְגָנִים הָיָה הוֹלֵךְ לְשָׁם בְּשַׁבָּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה וכן אומר וכו'. מימרא דרב יהודה (דף ק"ב:) כלשונה ופירשו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שאומר לו לשם אני הולך למחר בא עמי דאי לא מאי קאמר פשיטא ע''כ. ופירוש דין הבורגנין מבואר ריש פרק כ''ח:

ד מֻתָּר לְאָדָם לוֹמַר לְפוֹעֵל הַנִּרְאֶה [א] שֶׁתַּעֲמֹד עִמִּי לָעֶרֶב. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ הֱיֵה נָכוֹן לִי לָעֶרֶב שֶׁנִּמְצָא עוֹשֶׂה חֶפְצוֹ בְּשַׁבָּת. וְאָסוּר לָרוּץ [ב] וּלְדַלֵּג בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח-יג) 'מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ' שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִלּוּכְךָ שֶׁל חֹל. וְיוֹרֵד אָדָם לְבוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה אַמָּה וּמְטַפֵּס וְיוֹרֵד וְשׁוֹתֶה וּמְטַפֵּס וְעוֹלֶה. וְאָסוּר לְהַרְבּוֹת בְּשִׂיחָה בְּטֵלָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח-יג) 'וְדַבֵּר דָּבָר' שֶׁלֹּא יְהֵא דִּבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת [ג] כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חל:

מגיד משנה מותר לאדם וכו'. שם (דף ק"נ) ר''י בן קרחה אומר אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב א''ר יוחנן הלכה כריב''ק מ''ט ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר. ופירש''י אע''פ ששניהם יודעים שע''מ לשכרו לפעולתו כיון דלא מפרש בהדיא שפיר דמי ע''כ דבריו. וז''ש רבינו אבל לא יאמר לו היה נכון לי לערב וכן נראה מן הגמרא: ואסור לרוץ וכו'. פ' אלו קשרים (דף קי"ג:) מעשות דרכיך שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול מאי היא דלא ליפסע פסיעה גסה ופ''ק דברכות (דף ו':) א''ר זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי דשבתא לפרקא אמינא קא מחללי שבתא כיון דשמענא להא דריב''ל דאמר לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפי' בשבת אנא נמי רהיטנא ע''כ: ויורד אדם לבור שיח וכו'. ברייתא בהמוצא תפילין (עירובין ק') כלשונה: ואסור להרבות בשיחה וכו'. באלו קשרים (שבת קי"ג:) שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. ופירש''י ז''ל כגון מקח וממכר וחשבונות והקשו עליו דהני ממצוא חפצך נפקא. אבל בירושלמי מפורש שאפילו שיחה בטלה להרבות אסור ששם אמרו א''ר חייא בר בא רשב''י כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין הוה א''ל אימא שבתא היא וזה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכדברי רבינו:

ה מֻתָּר לָרוּץ בְּשַׁבָּת לִדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁיָּרוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וּמְחַשְּׁבִין חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה וּמוֹדְדִין [ד] מְדִידָה שֶׁל מִצְוָה כְּגוֹן מִקְוֶה לֵידַע אִם יֵשׁ כַּשִּׁעוּר אוֹ בֶּגֶד לֵידַע אִם מְקַבֵּל טֻמְאָה. וּפוֹסְקִין צְדָקָה לָעֲנִיִּים. וְהוֹלְכִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וַאֲפִלּוּ לְטַרְטֵיאוֹת וּטְרַקְלִין שֶׁל כּוּתִים לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת. וּמְשַׁדְּכִין עַל הַתִּינוֹקֶת לֵיאָרֵס [ה] וְעַל הַתִּינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת. וּמְבַקְּרִין חוֹלִין וּמְנַחֲמִים אֲבֵלִים. וְהַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה אוֹמֵר שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק [ו] וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא. וּמַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי כַּלָּה וְעַל עִסְקֵי הַמֵּת לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין. וְאוֹמֵר לוֹ לֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי לֹא מָצָאתָ שָׁם הָבֵא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי לֹא מָצָאתָ בְּמָנֶה הָבֵא בְּמָאתַיִם. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִזְכֹּר לוֹ סְכוּם מִקָּח. שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִצְוָה הֵן וְנֶאֱמַר (ישעיה נח-יג) 'עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ' וְכוּ' חֲפָצֶךָ אֲסוּרִין חֶפְצֵי שָׁמַיִם מֻתָּרִין:

מגיד משנה מותר לרוץ וכו'. פ''ק דבכורות (דף ו':) כבר נזכר למעלה: ומחשבין חשבונות וכו'. מימרא פ' שואל (שבת ק"נ) חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת. ובמשנה פ' מי שהחשיך (דף קנ"ז) גבי שעור טומאה ומודדין ופירשו בגמרא דוקא מדידה של מצוה כעין מה שהזכיר רבינו. עוד פרק השואל פוסקין צדקה לעניים בשבת הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים בשבת הולכין לטרטיאות ולקרקסאות לפקח על עסקי רבים בשבת. ודע שלא הותר שום שבות בשביל עסקי רבים לא אמירה לנכרי ולא שבות אחר לבד הפיקוח והתעסקות בדברים בלא מלאכה ואסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר וזה היתר לדבר מצוה או לצורך רבים אבל אמירה לנכרי במלאכה וכ''ש שבות אחר ע''י ישראל ודאי לא וזה מוכרח בגמרא ומבואר בדברי רבינו מענין מקומו כן. עוד שם משדכין על התינוקת ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות ופרק קמא (דף י"ב) אין מנחמין אבלים ואין מבקרין חולים בשבת דברי ב''ש וב''ה מתירין. עוד שם ת''ר הנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ר''מ אומר וכו' ופסק רבינו כת''ק: ומחשיכין על התחום וכו'. משנה פרק שואל (דף קנ"א) כלשון רבינו ומפורש בגמרא (דף ק"נ) להביא לו ארון ותכריכין אע''פ שאינן עשויין שאם בעשויין אפי' גבי חי מותר כמו שנתבאר למעלה: ואומר לו לך למקום וכו'. ברייתא שם (דף קנ"א) ואומר לו לך למקום פלוני לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה הבא לי במאתים ר' יוסי בר''י אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. ופי' אומר לו לך למקום פלוני שאומר לו בשבת לך למחר למקום פלוני אבל ודאי אינו אומר לו שילך בשבת. ומדברי רש''י ז''ל נראה שר''י בר''י חולק על ת''ק שכך כתב סכום מקח מנה מאתים עכ''ל. אבל רבינו כתב דברי ת''ק ודברי ר''י. ונ''ל לפי דבריו שפי' סכום מקח סך ידוע שלא להוסיף עליו ות''ק הזכיר שמותר לומר לו לתת בו כמה שירצה ואינם חולקין וטעם דברי ר' יוסי שמא לא יתנו לו באותו סך ונמצא שהאמירה היתה לבטלה והמניעה ממנו א''נ שאין באמירה הסך הידוע אלא הצלת ממונו ולא התירו כנ''ל לדעת רבינו. והרמב''ן ז''ל כתבו בספר תורת האדם וכתב והלכתא כת''ק, סבור הרב ז''ל שהם חולקין וכדעת רש''י ז''ל:

ו מַפְלִיגִין בַּיָּם הַגָּדוֹל בְּעֶרֶב שַׁבָּת לִדְבַר מִצְוָה וּפוֹסֵק עִמּוֹ לִשְׁבֹּת וְאֵינוֹ שׁוֹבֵת. וּמְפִירִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת בֵּין לְצֹרֶךְ שַׁבָּת בֵּין שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ [ז] שַׁבָּת. וְנִשְׁאָלִין לְחָכָם עַל הַנְּדָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת וּמַתִּירִין אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶן פְּנַאי לְהַתִּירָן קֹדֶם הַשַּׁבָּת שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ מִצְוָה הֵן:

מגיד משנה מפליגין בים וכו'. ברייתא פרק קמא (דף י"ט) ויתבאר דין זה בארוכה פרק ל': ומפירין נדרים וכו'. ונשאלין לנדרים וכו'. משנה במי שהחשיך (דף קנ"ו) ומסקנא בהל' שההפרה מותרת אפי' בדברים שאינן לצורך השבת והשאלה דוקא בדברים שהם לצורך השבת, והטעם מפני שאין לשאלה עת קבוע ויש להפרת האב והבעל זמן ידוע כל אותו היום ששמעו ולא מעת לעת כמבואר פי''ג מהלכות נדרים ואם לא יפרו בשבת שוב לא יוכלו להפר וכן מבואר בגמרא ובהלכות. ומ''ש אע''פ שהיה להם פנאי להתירם מבואר בגמרא שם:

ז אֵין עוֹנְשִׁין בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁהָעֹנֶשׁ מִצְוַת עֲשֵׂה אֵינָהּ דּוֹחָה שַׁבָּת. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּבֵית דִּין מַלְקוֹת אוֹ מִיתָה אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ וְאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לה-ג) 'לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת' זוֹ אַזְהָרָה לְבֵית דִּין שֶׁלֹּא יִשְׂרְפוּ בְּשַׁבָּת מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר עֳנָשִׁין:

מגיד משנה אין עונשין בשבת וכו'. בסנהדרין (דף ל"ה) בפרק אחד דיני ממונות וכבר מנה רבינו זה במנין המצות בספר המצות ובפתיחת משנה תורה בכלל הלאוין שלא לענוש בשבת. ובפתיחת הלכות אלו נמצא במקצת ספרים שלא להתענות בשבת והוא ט''ס ועיקר הנוסחא הוא שלא לענוש:

ח מֻתָּר לְאָדָם לִשְׁמֹר פֵּרוֹתָיו בְּשַׁבָּת בֵּין תְּלוּשִׁים בֵּין מְחֻבָּרִין. וְאִם בָּא אָדָם לִטּל מֵהֶן אוֹ בְּהֵמָה וְחַיָּה לֶאֱכל מֵהֶן גּוֹעֵר בָּהֶן וּמַכֶּה בָּהֶם וּמַרְחִיקָן. וַהֲלֹא דָּבָר זֶה מֵחֲפָצָיו הוּא וְלָמָּה הוּא מֻתָּר. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר אֶלָּא לְהַקְנוֹת לְעַצְמוֹ חֲפָצִים שֶׁאֵינָן עַתָּה מְצוּיִים אוֹ לְהִשְׂתַּכֵּר וּלְהַרְוִיחַ וּלְהִטָּפֵל בַּהֲנָאָה שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ. אֲבָל לִשְׁמֹר מָמוֹנוֹ שֶׁכְּבָר בָּא לְיָדוֹ עַד שֶׁיַּעֲמֹד כְּמוֹת שֶׁהוּא מֻתָּר. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְנוֹעֵל בֵּיתוֹ מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים:

מגיד משנה מותר לאדם לשמור פירותיו וכו'. משנה פ' שואל (דף ק"נ) הזכרתיה ועוד יתבאר בסמוך וכתב רבינו והלא דבר זה וכו' ודבריו הם ונראים ממנו ז''ל:

ט הַמְשַׁמֵּר זְרָעָיו מִפְּנֵי הָעוֹפוֹת וּמִקְשָׁאָיו וּמִדְלָעָיו מִפְּנֵי הַחַיָּה לֹא יְסַפֵּק וְלֹא יְרַקֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּחל גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטּל צְרוֹר וְיִזְרֹק אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים:

מגיד משנה המשמר זרעיו וכו'. ברייתא סוף עירובין (ק"ד) הדין והטעם. ופירוש מקשאיו ומדלעיו שגוף הפירות קרויין קשואין ודלועים ומקום שגדלים ונולדין בו קרויין מקשאין ומדלעין:

י כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֶלָּא בְּעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הוּא שֶׁהֵן אֲסוּרִין אֲבָל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת מֻתָּרִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם דְּבַר מִצְוָה אוֹ דֹּחַק. כֵּיצַד. מֻתָּר לוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לַעֲלוֹת בָּאִילָן אוֹ לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם לְהָבִיא לוּלָב אוֹ שׁוֹפָר. וְכֵן מוֹרִיד מִן הָאִילָן אוֹ מוֹצִיא מִן הַכַּרְמְלִית עֵרוּב שֶׁעָשָׂה. וְכֵן אִם הָיָה טָרוּד וְנֶחְפָּז וְנִצְרָךְ לְדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֲבָל אִם לֹא הָיָה שָׁם דֹּחַק וְלֹא דְּבַר מִצְוָה אָסוּר. לְפִיכָךְ אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאִסּוּר הַפְרָשַׁת הַמַּעֲשֵׂר בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שְׁבוּת. אֲבָל מְעַשְּׂרִים אֶת הַדְּמַאי:

מגיד משנה כל הדברים שהן אסורין משום שבות וכו'. בעירובין (דף ל"ד:) פ' בכל מערבין א''ר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וסתם משנה שם גבי עירוב שנתנו בכרמלית כמותו. וקשה לזה מה ששנינו פרק במה מדליקין (שבת ל"ד:) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין בדברים אלו אלא משום שבות. לפיכך תירצו ז''ל שלא התירו השבותים בבין השמשות אלא במקום מצוה כזו ובעירוב וכיוצא בה וכדברי רבינו. והוסיף ז''ל אם היה טרוד ונחפז וכו'. ונ''ל שיצא לו ממה שהוא סבור ששם עירב אדם עירובי תחומין לדבר הרשות שעירובו עירוב כמבואר פרק ששי מהלכות עירובין ואעפ''כ אמרו שלא גזרו עליו משום שבות אלמא כל שהוא דחוק בין השמשות מותר. וראיתי מי שהקשה ממה שאמרו שאין מערבים ערובי תחומין בבין השמשות ופ''ו מהלכות ערובין יתבאר תירוץ דבר זה ודעת רבינו באותו דין:

כסף משנה כל הדברים שהם אסורים משום וכו'. כתב הר' אברהם בנו של רבינו בתשובה דאע''ג דרבינו סתם אמר כל דבר שהוא שבות לא גזרו עליו בין השמשות ולא חילק בין דבר מצוה לדבר הרשות מאחר דמייתי לה בגמרא (עירובין ל"ד:) גבי עירובי תחומין וקי''ל אין מערבין אלא לדבר מצוה ילפינן דרבינו לא שרי אלא לדבר מצוה. ומ''ש דה''ה לאם היה טרוד או נחפז למד כן מדתנן (שבת ל"ד) ספק חשיכה מערבין עירובי חצירות ואין בהנחתן מצוה אלא שנטרד ונחפז ולא הניח מבעוד יום עכ''ל:

יא קָטָן שֶׁעָשָׂה בְּשַׁבָּת דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת כְּגוֹן שֶׁתָּלַשׁ מֵעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב אוֹ טִלְטֵל בְּכַרְמְלִית אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁוֹ. וְכֵן אִם הִנִּיחוֹ אָבִיו אֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ:

מגיד משנה קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות וכו'. מדברי רבינו שכתב בכאן היה נראה שאם היה עושה קטן מלאכה גמורה מצוה על בית דין להפרישו ואין כן האמת אלא אפי' עושה מלאכות גמורות ועובר על שאר לאוין שבתורה אין מצווין עליו להפרישו וזו מסקנת הגמרא לפי הנראה ביבמות (דף קי"ד) פ' חרש ואף רבינו עצמו כתב כן סוף הלכות מ''א בבאור ופי''ב מהלכות אלו בדין קטן שבא לכבות מדעת עצמו שאין ב''ד מצווין להפרישו וכן הוא האמת א''כ צ''ע למה פרט כאן דבר שהוא משום שבות ולא מצאתי טעם נכון בזה והדבר צריך לי תלמוד:

כסף משנה קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות וכו' אין בית דין מצווין להפרישו וכו'. כתב ה''ה מדברי רבינו שכתב כאן היה נראה שאם היה עושה קטן מלאכה גמורה מצוה על ב''ד להפרישו ואין כן האמת וכו' עד והדבר צריך לי תלמוד. ואפשר לומר שמ''ש כאן רבינו משום שבות לא נקט משום שבות משום רישא דאין ב''ד מצווים להפרישו אלא משום סיפא דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו דהיינו דוקא באיסורי דרבנן אבל באיסורי תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור:

יב * אָסְרוּ חֲכָמִים לְטַלְטֵל מִקְצָת דְּבָרִים בְּשַׁבָּת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. וּמִפְּנֵי מָה נָגְעוּ בְּאִסּוּר זֶה. אָמְרוּ וּמָה אִם הִזְהִירוּ נְבִיאִים וְצִוּוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הִלּוּכְךָ בְּשַׁבָּת כְּהִלּוּכְךָ בְּחל וְלֹא שִׂיחַת הַשַּׁבָּת כְּשִׂיחַת החֹל שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח-יג) 'וְדַבֵּר דָּבָר' קַל וָחֹמֶר שֶׁלֹּא יִהְיֶה טִלְטוּל בְּשַׁבָּת כְּטִלְטוּל בְּחל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּיוֹם חֹל בְּעֵינָיו וְיָבוֹא לְהַגְבִּיהַּ וּלְתַקֵּן כֵּלִים מִפִּנָּה לְפִנָּה אוֹ מִבַּיִת לְבַיִת אוֹ לְהַצְנִיעַ אֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֲרֵי הוּא בָּטֵל וְיוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וִיבַקֵּשׁ דָּבָר שֶׁיִּתְעַסֵּק בּוֹ וְנִמְצָא שֶׁלֹּא שָׁבַת וּבִטֵּל הַטַּעַם שֶׁנֶּאֱמַר בְּתוֹרָה (שמות כב-יב) (דברים ה-יג) 'לְמַעַן יָנוּחַ':

ההראב"ד אסרו חכמים לטלטל וכו'. כתב הראב''ד ז''ל עוד אמרו אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא ועוד בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו שאמרו שלשה כלים קטנים נטלים על השלחן נמצא כי מפני חיוב ההוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר להוצאה עכ''ל:

מגיד משנה אסרו חכמים לטלטל וכו'. רבינו כתב בכאן טעמים נכונים מאד באיסור הטלטול ולא נזכרו בגמרא ובהשגות הזכיר הר''א ז''ל טעם אחר שהוא מפני גדר ההוצאה כמ''ש בגמרא (שבת קכ"ד:) בכל הכלים אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא בתמיה ולא הזכיר רבינו טעם זה לפי שאע''פ שבתחלה נאסר הטלטול מפני גדר ההוצאה בימי נחמיה בן חכליה שלא היו נזהרין בהוצאה אח''כ התירו קצת כלים כמוזכר בגמרא (שם קכ"ג:) ונאסרו השאר מפני הטעמים שכתב רבינו. ומ''ש אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא רצו לומר כי סבה ראשונה לאסור הטלטול מפני גדר ההוצאה ואע''פ שבטל הטעם לא בטלה גזרה. ואפשר שרבינו הזכיר טעמים אלו שחדש הוא ז''ל ולא לומר שאין שם טעם אחר וזה נראה יותר:

יג וְעוֹד כְּשֶׁיְּבַקֵּר וִיטַלְטֵל כֵּלִים שֶׁמְּלַאכְתָּן לְאִסּוּר אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְעַסֵּק בָּהֶן מְעַט וְיָבֹא לִידֵי מְלָאכָה. וְעוֹד מִפְּנֵי שֶׁמִּקְצָת הָעָם אֵינָם בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת אֶלָּא בְּטֵלִין כָּל יְמֵיהֶן כְּגוֹן הַטַּיָּלִין וְיוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת שֶׁכָּל יְמֵיהֶן הֵן שׁוֹבְתִים מִמְּלָאכָה וְאִם יִהְיֶה מֻתָּר לְהַלֵּךְ וּלְדַבֵּר וּלְטַלְטֵל כִּשְׁאָר הַיָּמִים נִמְצָא שֶׁלֹּא שָׁבַת שְׁבִיתָה הַנִּכֶּרֶת. לְפִיכָךְ שְׁבִיתָה מִדְּבָרִים אֵלּוּ הִיא שְׁבִיתָה הַשָּׁוָה בְּכָל אָדָם. וּמִפְּנֵי דְּבָרִים אֵלּוּ נָגְעוּ בְּאִסּוּר הַטִּלְטוּל. וְאָסְרוּ שֶׁלֹּא יְטַלְטֵל אָדָם בְּשַׁבָּת אֶלָּא כֵּלִים הַצָּרִיךְ לָהֶם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן