הלכות שבת - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבת - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הַשׁוֹחֵט חַיָּב. וְלֹא שׁוֹחִט בִּלְבַד אֶלָּא [א] כָּל הַנּוֹטֵל נְשָׁמָה לְאֶחָד מִכָּל מִינֵי חַיָּה וּבְהֵמָה וְעוֹף וְדָג וְשֶׁרֶץ בֵּין בִּשְׁחִיטָה אוֹ בִּנְחִירָה אוֹ בְּהַכָּאָה חַיָּב. הַחוֹנֵק אֶת הַחַי עַד שֶׁיָּמוּת הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת שׁוֹחֵט. לְפִיכָךְ אִם הֶעֱלָה דָּג מִסֵּפֶל שֶׁל מַיִם [ב] וְהִנִּיחוֹ עַד שֶׁמֵּת חַיָּב מִשּׁוּם חוֹנֵק. וְלֹא עַד שֶׁיָּמוּת אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּבֵשׁ בּוֹ כְּסֶלַע בֵּין סְנַפִּירָיו חַיָּב שֶׁעוֹד אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת. הוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי הַבְּהֵמָה וְדִלְדֵּל עֵבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ חַיָּב:

מגיד משנה השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל וכו'. בכלל גדול השוחט ובגמרא שוחט משום מאי חייב אמר שמואל משום נטילת נשמה: החונק את החי עד שימות וכו'. לפיכך אם העלה וכו'. בגמרא (שם ק"ז ע"ב) בשמונה שרצים אמר שמואל השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב אמר ר' יוסי בר אבין ובין סנפיריו אמר רב אשי לא תימא יבש ממש אלא אפי' דעבד רירי. ונראה שאין רבינו גורס מן הים. ורש''י ז''ל פירש השולה דג שהיה נצוד ועומד מבעוד יום, ופשוט הוא שאין בכאן דין צידה כלל: הושיט ידו למעי בהמה וכו'. מימרא כלשונה. ופירש הרמב''ן ז''ל שהוא חייב משום נטילת נשמה ועל דרך זה פירש הסוגיא שעל מימרא זו וכן עיקר, וזהו דעת רבינו. ופירש''י ז''ל דלדל עקר שהפילתו על ידי דלדול זה עכ''ל:

לחם משנה השוחט חייב ולא שוחט בלבד וכו' בין בשחיטה או בנחירה או בהכאה חייב וכו'. פ' כלל גדול (דף ע"ה) מחלו' רב ושמואל רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה ופירשו שם דברי רב דכוונתו אף משום צובע. ורבינו נראה שפסק כשמואל וכמו שמשמע מדברי ה''ה ודבר תימה הוא דהיה לו לפסוק כרב באיסורי וכמו שכתב ה''ה לעיל פרק עשירי גבי לול של תרנגולים אלא דאפשר שהוא ז''ל סובר דטעמיה דרב קלישא דהוא עצמו אמר בגמרא מילתא דאמרי אימא בה מילתא וכו' ואע''פ שנתן טעם מ''מ לכאורה נראה קצת דחוק ומפני כן לא פסק כמותו:

ב רְמָשִׂים שֶׁהֵן פָּרִין וְרָבִין מִזָּכָר וּנְקֵבָה אוֹ נֶהֱוִין מִן הֶעָפָר כְּמוֹ הַפַּרְעוֹשִׁין הַהוֹרֵג אוֹתָן חַיָּב כְּהוֹרֵג בְּהֵמָה וְחַיָּה. אֲבָל רְמָשִׂים שֶׁהֲוָיָתָן מִן הַגְּלָלִים וּמִן הַפֵּרוֹת שֶׁהִבְאִישׁוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּגוֹן תּוֹלָעִים שֶׁל בָּשָׂר וְתוֹלָעִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקִּטְנִיּוֹת הַהוֹרְגָן פָּטוּר:

מגיד משנה רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה וכו'. מפורש בסוגיא שם במסקנא דרב יוסף ורב אשי סברי שדעת חכמים הוא שכל דבר שפרה ורבה חייבין עליו דומה לאילים מאדמים שהיו נשחטין במשכן וחייבין על הריגת פרעושין אע''פ שאין בהן גידין ועצמות. ופרעוש כתב הרמב''ן ז''ל יש שפירשו אותו המין השחור הנקרא בורגו''ת והוא הווה מן העפר בימות החמה ואע''פ שאינו פרה חייבין עליו כמי שהוא פרה ורבה מזכר ונקבה שכן ההורג עכבר שהשריץ מן העפר חייב ולא פטרו מאילים מאדמים אלא כגון כינה שהיא מן הזיעה וכן תולעים שבאשפות ובדברים המוסרחים וזה דעת הרמב''ם ז''ל. ולי משמע בעכבר שהשריץ מן העפר חייבים עליו ודאי מפני שמינו פרה ורבה הוא אלא שהוא כמינין הסריסין אבל מינין שאין בהן מפריה ורביה כלל כגון בורגו''ת פטור ולכתחלה נמי מותר בין לצוד בין להרוג דבכלל מאכולת הן, עכ''ל. וזה דעת הרשב''א ז''ל וכתב שהפרעוש מין רחש אחר הוא שפרה ורבה ולא הבורגו''ת עכ''ל:

לחם משנה רמשים שהן פרים ורבים וכו'. צ''ל לפי דברי רבינו והרמב''ן ז''ל שמה שאמרו בגמרא (דף ק"ו:) והרי פרעוש דפרה ורבה רצונו לומר דהוי כמו פרה ורבה כיון דאינו מזיעת אדם כמו כנה והוכרחו לומר מכח ההיא דעכבר והוא פשוט. ומה שכתב רבינו דתולעים של בשר וכו' שהם דומים לכנים דהוי אתי משום זיעה אע''פ שלענין ההריגה חילקם במ''ש דמותר להרוג את הכנים בשבת ובתולעים כתב דהורגן פטור אבל אסור היינו משום דדי לנו לדמותם לענין שאינם חייבים חטאת בלבד מפני דאינם דומים זה לזה בשוה:

ג הַמְפַלֶּה כֵּלָיו בְּשַׁבָּת מוֹלֵל אֶת הַכִּנִּים וְזוֹרְקָן. וּמֻתָּר לַהֲרֹג אֶת [ג] הַכִּנִּים בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִן הַזֵּעָה:

מגיד משנה המפלה כליו בשבת וכו'. ברייתא פ''ק (שם דף י"ב) המפלה כליו מולל וזורק ובלבד שלא יהרוג אבא שאול אומר וכו' אמר רב הונא הלכה מולל וזורק וזהו כבודו אפילו בחול רבה מקטע להו רבא שדי לקנא דמיא. וכתבו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל שמעינן מינה דמשום כבודו בלחוד קאמר אבל אם בא להרוג ואפילו בשבת מותר וזה דעת רבינו ועוד שם תניא רשב''א אומר אין הורגין את המאכולת בשבת דברי ב''ש וב''ה מתירין, ע''כ:

ד חַיָּה וְרֶמֶשׂ שֶׁהֵן נוֹשְׁכִין וּמְמִיתִין וַדַּאי כְּגוֹן זְבוּב שֶׁבְּמִצְרַיִם וְצִרְעָה שֶׁבְּנִינְוֵה וְעַקְרָב שֶׁבַּחֲדַיֵיב וְנָחָשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכֶלֶב שׁוֹטֶה בְּכָל מָקוֹם מֻתָּר לְהָרְגָן בְּשַׁבָּת כְּשֶׁיֵּרָאוּ. וּשְׁאָר כָּל הַמַּזִּיקִין אִם הָיוּ רָצִין אַחֲרָיו מֻתָּר לְהָרְגָן וְאִם הָיוּ יוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמָן אוֹ בּוֹרְחִין מִלְּפָנָיו אָסוּר לְהָרְגָן. וְאִם דּוֹרְסָן לְפִי תֻּמּוֹ בִּשְׁעַת הִלּוּכוֹ וְהוֹרְגָן מֻתָּר:

מגיד משנה חיה ורמש שנושכין וממיתין וכו'. דברי רבינו בכאן עד אסור להרגן הם כדברי ההלכות ממש בפרק כל כתבי וזה דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל בעיקרי הדין אבל כתבו שהיתר אלו המנויין בשאין רצין דוקא הוא כר''ש שפטר מלאכה שאצ''ל אבל לר''י אסור הוא שאין זה פקוח נפש גמור כיון שאין רצין אחריו וזה שלא כדברי רבינו שפסק כר''י ופסק כאן כן. ונראה שדעתו ז''ל שפקוח נפש הוא בהראותן בלבד: ואם דורסן לפי תומו וכו'. שם (שבת קכ"א:) נחש דורסו לפי תומו עקרב דורסו לפי תומו, ופירשו הרמב''ן והרשב''א ז''ל דורסו ואפי' במתכוין אלא שהוא עושה לפי תומו שמראה עצמו כאילו אינו מתכוין וכל זה משום דקי''ל כר''ש במלאכה שאצ''ל ואע''פ שרבינו פסק כר''י, כפירוש הזה נראה מלשונו, ושלא כדברי רש''י ז''ל שכתב שא''צ ליזהר ממנו שלא ידרסנו אלא דורסו לפי תומו ונראה מדבריו שלא התירו אלא משום דבר שאין מתכוין וכר''ש ואין זה עיקר:

כסף משנה חיה ורמש שהם נושכין וממיתין וכו'. בס''פ כל כתבי (דף קכ"א:) אמר ריב''ל כל המזיקים נהרגין בשבת מתיב רב יוסף חמשה נהרגים בשבת ואלו הם זבוב שבמצרים וכו' מני אילימא רבי יהודה הא אמר מלאכה שאצ''ל חייב עליה אלא לאו ר''ש והני הוא דשרו אחריני לא ותירץ רב יוסף ברצו אחריו וד''ה, ופירש''י כל המזיקים ההורגים נהרגין בשבת וקס''ד ואפי' אין רצים אחריו ומשום דס''ל כר''ש דמלאכה שאצ''ל מדרבנן הוא דאסירא והכא לא גזור. נהרגים בשבת ואפילו אין רצים אחריו משום דס''ל דסתמן הורגין הם. הא אמר חייב עליה והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו דליכא פקוח נפש. ד''ה ואפילו לר''י והא דחמשה נהרגין כשאין רצין ור''ש עכ''ל. ואע''פ שהתוספות חולקים על פירוש זה דעת הרי''ף ורבינו כפירש''י וכתב ה''ה שזה דעת הרמב''ן והרשב''א בעיקר הדין אבל כתבו שהיתר אלו המנויים בשאין רצין דוקא הוא וכו' וזה שלא כדברי רבינו כלומר שרבינו יפרש דכי אמרינן ברצו אחריו וד''ה היינו לומר דכי שרי ריב''ל שאר מזיקין ברצו אחריו ולד''ה שרי והא דתניא חמשה נהרגים אפילו בלא רצו אחריו היא ור''י נמי שרי בהו לפי שהיזקן מצוי הוי פקוח נפש בהראותן בלבד. ונראה מדברי רבינו דהני חמשה לאו דוקא דהוא הדין לכל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי ולפי זה כי אמרינן דשאר מזיקין אם רצו אחריו נהרגים בשאינם ודאי ממיתים וכיון שהם ספק ממיתים ברצים אחריו הוי ספק פקוח נפש ושרי דאל''כ לא הוה שרי לר''י דמחייב במלאכה שאצ''ל: ושאר כל המזיקין אם היו רצים אחריו מותר. כתב הרמ''ך אע''פ שהרי''ף פירש כדבריו אין נראין דקי''ל כר''י דמלאכה שאצ''ל חייב עליה למה נתיר מלאכה משום צערא דבשאר מזיקין אין בהם סכנה וזה דבר ידוע כי צרעה ופרעוש וכיוצא בהם אע''פ שמזיקים אין הורגים א''כ למה הותרה הריגתן וצ''ע עכ''ל. ויש לתמוה על הרמ''ך איך עלה על דעתו שרבינו מתיר להרוג פרעוש שאע''פ שהוא מצער אינו מזיק ועוד שרבינו בעצמו כתב בסמוך שההורג פרעוש כהורג בהמה וכפמ''ש לדעת רבינו אף צרעה נמי אסור להרוג אפילו רצה אחריו שלא התיר רבינו להרוג שאר כל המזיקין אם היו רצים אחריו אלא כשהם ספק ממיתים אבל אם ודאי אינם ממיתים כגון צרעה וכיוצא בה לא:

לחם משנה חיה ורמש שהם נושכין וממיתין ודאי וכו'. לדברי רבינו דסבור דאפילו ר' יהודה דאמר (דף קכ"א:) מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מותר להורגם משום פיקוח נפש דמה שלא תירצו בגמרא כשהקשו מני אילימא ר' יהודה וכו' משום דרצה להעמיד דרצו אחריו ודברי הכל דאתיא ככ''ע והוא פשוט: ואם דורסן לפי תומו וכו'. מ''ש ה''ה ואע''פ שרבינו פסק וכו' טעמו דדעת רבינו דהכא משום פיקוח נפש התירו דומה דלעיל:

ה הַמַּפְשִׁיט מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ חַיָּב. וְכֵן הַמְעַבֵּד מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ חַיָּב. וְאֶחָד הַמּוֹלֵחַ וְאֶחָד הַמְעַבֵּד שֶׁהַמְּלִיחָה מִין עִבּוּד הוּא [ד] וְאֵין עִבּוּד בָּאֳכָלִין. וְכֵן הַמּוֹחֵק מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ חַיָּב. וְאֵי זֶהוּ מוֹחֵק זֶה הַמַּעֲבִיר שֵׂעָר אוֹ הַצֶּמֶר מֵעַל הָעוֹר אַחַר מִיתָה עַד שֶׁיַּחֲלִיק פְּנֵי הָעוֹר:

מגיד משנה המפשיט מן העור לעשות קמיע חייב וכו'. משנה פ' המוציא (שם ע"ח:) עור כדי לעשות קמיע. ובגמרא (שם ע"ט) לעבדו בכמה לא שנא, והסוגיא מוכחת שהוא הדין בהפשטתו וכל המלאכות הנעשות בעור כך שיעורן כשם שהמלאכות הנעשות בצמר יש להם שיעור אחד. ומ''ש ואחד המולח שהמליחה מין עבוד. בכלל גדול (שם ע"ה:) היינו מולח היינו מעבד וכבר הזכרתיו פרק ז': ואין עבוד באוכלין וכו'. שם רבא אמר אין עבוד באוכלין: וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע חייב וכו'. (שם ע"ג) המוחקו ופירש''י ז''ל מגרד שערו. ומ''ש רבינו עד שיחליק, לפי שאמרו בגמרא ממרח רטיה חייב משום ממחק כמו שיתבאר וממרח הוא מחליק:

כסף משנה ואחד המולח ואחד המעבד. בפרק כלל גדול (שבת דף ע"ה:) מולח היינו מעבד:

ו הַמְפָרֵק דּוּכְסוּסְטוּס מֵעַל הַקְּלָף הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַפְשִׁיט וְחַיָּב. ( הַמְפָרֵק מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ חַיָּב). הַדּוֹרֵס עַל הָעוֹר בְּרַגְלוֹ עַד שֶׁיִּתְקַשֶּׁה אוֹ הַמְרַכְּכוֹ בְּיָדוֹ וּמוֹשְׁכוֹ וּמַשְׁוֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרַצְעָנִין עוֹשִׂין הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְעַבֵּד וְחַיָּב. הַמּוֹרֵט נוֹצָה מִן הָאֶבְרָה הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מוֹחֵק וְחַיָּב. וְכֵן הַמְמָרֵחַ [ה] רְטִיָּה כָּל שֶׁהוּא אוֹ שַׁעֲוָה אוֹ זֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים הַמִּתְמָרְחִין עַד שֶׁיַּחֲלִיק פְּנֵיהֶם חַיָּב מִשּׁוּם מוֹחֵק. וְכֵן [ו] הַשָּׁף בְּיָדוֹ עַל הָעוֹר הַמָּתוּחַ בֵּין הָעַמּוּדִים חַיָּב מִשּׁוּם מוֹחֵק:

מגיד משנה המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף הרי וכו'. . והדורס על העור ברגלו וכו'. זה נראה מההיא דפ''ק דיו''ט גבי נותנין את העור לפני הדורסן משמע שהוא תולדה: המורט נוצה מן וכו'. ברייתא (שבת ע"ד:) הזכרתיה פ''ט התולש וכו': וכן הממרח רטיה וכו'. (שם ע"ה:) מימרא והממרח בשבת חייב משום ממחק: וכן השף בידו על העור המתוח בין העמודים חייב וכו'. מימרא שם השף בין העמודים בשבת חייב משום ממחק. ובירושלמי פירשו השף העור על גבי העמוד ולזה הסכים הרמב''ן ז''ל ועיקר:

ז הַמְחַתֵּךְ מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ חַיָּב. וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן [ז] לְמִדַּת אָרְכּוֹ וּמִדַּת רָחְבּוֹ וְיַחְתֹּךְ בְּכַוָּנָה שֶׁהִיא מְלָאכָה. אֲבָל אִם חָתַךְ דֶּרֶךְ הֶפְסֵד אוֹ בְּלֹא כַּוָּנָה לְמִדָּתוֹ אֶלָּא כְּמִתְעַסֵּק אוֹ כִּמְשַׂחֵק הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הַקּוֹטֵם אֶת הַכָּנָף הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְחַתֵּךְ וְחַיָּב. וְכֵן הַמְגָרֵד רָאשֵׁי כְּלוּנְסוֹת שֶׁל אֶרֶז חַיָּב מִשּׁוּם [ח] מְחַתֵּךְ. וְכֵן כָּל חֲתִיכָה שֶׁיַּחְתֹּךְ חָרַשׁ עֵץ מִן הָעֵצִים אוֹ חָרַשׁ מַתֶּכֶת מִן הַמַּתָּכוֹת חַיָּב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ. הַנּוֹטֵל קֵיסָם שֶׁל עֵץ מִלְּפָנָיו וּקְטָמוֹ לַחְצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו אוֹ לִפְתֹּחַ בּוֹ אֶת הַדֶּלֶת חַיָּב:

מגיד משנה המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב וכו'. (שם ע"ט) וכבר הזכרתי שכל מלאכות העור שיעור אחד להן: והקוטם את הכנף וכו'. ברייתא (שם ע"ד:) הזכרתיה פרק תשיעי התולש וכו' ופירש''י ז''ל התולש את הכנף נוצה גדולה מכנף עוף חי, והקוטמו לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק ומניחו בכסת או בכר ולצד זנבו שהוא קשה הוא מורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקנה ונותן השער בכר וכסת, משום מחתך דקפיד עד מקום שהוא ראוי, עכ''ל: וכן המגרד וכו'. הנוסחא המדוקדקת בגמ' (שם ע"ה) המגרד ראשי כלונסות בשבת חייב משום מחתך ולא המגרר ברי''ש. וכן נ''ל מוכרח מדברי רבינו שכתב למעלה פ' עשירי והמגרד כ''ש חייב משום מכה בפטיש וכן עיקר שהרי המגרר במגרה קודח ונוקב הוא אבל כאן הוא מגרד וכן הביאהו בערוך ופירש''י ז''ל מגרד ראשי כלונסות שיהיו שוין וחדין: הנוטל קיסם של עץ מלפניו וכו'. פרק המביא ביו''ט (ביצה ל"ג א' וב') אמר רב יהודה אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי איתיביה רב כהנא לרב יהודה מטלטלין עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן לחולה ומוללו ומריח בו ולא יקטמנו להריח בו ואם קטמו פטור אבל אסור לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת א''ל השתא פטור אבל אסור קשיא לי חייב חטאת מבעיא אלא כי תניא ההיא בקשין וחסורי מחסרא וה''ק מוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו בד''א ברכין אבל בקשין לא יקטמנו ואם קטמו פטור אבל אסור לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת תני חדא קוטמו ומריח בו ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו א''ר זירא אמר רב חסדא לא קשיא הא בקשין הא ברכין מתקיף לה רב אחא בר יעקב בקשין אמאי לא מאי שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית וכו' ועוד הא רבה ורבין דאמרי תרווייהו כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא פי' מקלות גדולות ואע''ג דחזי לקתא דנרגי וחציני אע''פ שהיה קשה והיה ראוי לעשות ממנו בית יד לסכין ולקרדום ולפסיל ופרקינן אלא לא קשיא פי' הני ברייתות אהדדי ותרוייהו בקשין הא ר''א הא רבנן דתניא ר''א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו וחכ''א לא יטול אלא מאבוס של בהמה ושוין שלא יקטמנו קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו את הדלת בשבת בשוגג חייב חטאת במזיד ביו''ט סופג את הארבעים דברי ר''א וחכ''א אחד זה ואחד זה אינן אלא משום שבות ר''א דקאמר התם חייב חטאת הכא אמר פטור אבל אסור פירש ר''א דהחמיר בקוטמו לכלי חייב חטאת הכא בקוטמו להריח בו פטור אבל אסור רבנן דקאמרי התם פירוש בקוטם לכלי פטור אבל אסור הכא פירוש בקוטם להריח מותר לכתחלה ע''כ שם. והנה כל הסוגיא הזאת מתמהת אצלי על דברי רבינו שכתב חייב. ואי אפשר לפרש דכי אמרי רבנן גבי קטמו לחצוץ בו שיניו שהוא משום שבות דלא קיימי אלא אאבוס של בהמה שהוא רך אבל בקשין אפילו רבנן מודו וכדי להעמיד הברייתא הראשונה שהקשו ממנה לרב יהודה אפילו כרבנן ומחייבת חטאת לפי שאין זה משמע הסוגיא משום פנים דכיון דקי''ל כר''י שהיה מפשח להריח מקלות קשים נראה בביאור שאפילו בקוטם לכלי אין שם חיוב חטאת ומעיקרא כי מקשו לר''י מההיא ברייתא בדין הוא דהוה מצי לתרוצי ר''א היא והכרח הוא שהוא שלא כהלכה דקאמר ואם קטמו להריח פטור אבל אסור ורב יהודה הוה מפשח אלותא לכתחלה. אלא דקושטא דמלתא קאמר ליה דאפי' ר''א לא מחייב אלא בקשין, ומ''ש בברייתא שניה קטמו לחצוץ בו שיניו אקיסם שהוא קשה קא מהדר וכן פירש''י ז''ל וכ''כ הרשב''א ז''ל. ופירש''י ז''ל שחכמים סוברים שאחד שבת ואחד יו''ט אינן אלא משום שבות דקטימה תיקון כלאחר יד ולאו תיקון מעליא הוא אא''כ מחתכו וממחקו בסכין, עכ''ל. ואם דברי רבינו הם בקוטם בסכין היה לו לבאר וחפשתי כל צדדי סוגיא זו ולא מצאתי דבר נאות ישען בו רבינו ז''ל. ובהלכות ג''כ נראה כדפירש''י ז''ל:

לחם משנה הנוטל קיסם של עץ וכו'. כתב ה''ה וא''א לפרש דכי אמרי רבנן גבי קטמו לחצוץ בו שיניו וכו' קשה דא''כ דפלוגתא דר''א ורבנן הוא ברכים ור''א סבר חייב ורבנן סברי פטור אבל אסור איך א''ר יהודה אין בהם משום תיקון כלי דאפי' לדברי רבנן אסור וא''כ איך פסק רבינו דמותר לעשות כלי מרכים דלא כרבנן ולא כר''א דאיך רצו להעמיד מתני' כרבנן דבמתני' אמר רבי פטור אבל אסור ורבנן סברי מותר כרב יהודה ואם כרב יהודה סבור כן דלא כחכמים ודלא כר''א משום ברייתא כמו שהקשה ה''ה ז''ל. ומ''מ י''ל בדוחק דמברייתא דלעיל דהקשו ממנה לרב יהודה משמע הכי כפי מה שתירצוה בגמ' שלא הזכירו שם איסור עשיית כלי ברכים ופסק רב יהודה כמותה אבל זה דוחק:

ח כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה כְּגוֹן תֶּבֶן וַעֲשָׂבִים לַחִים וְהוּצִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לִקְטֹם אוֹתָן בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן תִּקּוּן כֵּלִים. וּמֻתָּר לִקְטֹם עֲצֵי בְּשָׂמִים לְהָרִיחַ בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן קָשִׁים וִיבֵשִׁין. וּמְפַשֵּׁחַ [ט] מֵהֶן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה בֵּין שֶׁפָּשַׁח עֵץ גָּדוֹל בֵּין שֶׁפָּשַׁח עֵץ קָטָן:

מגיד משנה כל דבר שהוא ראוי למאכל וכו'. כבר נתבארה כל הבבא הזאת ביאור שלם למעלה:

ט הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת חַיָּב. הַמּוֹחֵק כְּתָב עַל מְנָת לִכְתֹּב בִּמְקוֹם הַמַּחַק שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת חַיָּב. הכּוֹתֵב אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה כִּשְׁתַּיִם [י] פָּטוּר. מָחַק אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה וְיֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתַּיִם חַיָּב. כָּתַב אוֹת אַחַת וְהִשְׁלִים בָּהּ אֶת הַסֵּפֶר חַיָּב. הַכּוֹתֵב עַל מְנָת לְקַלְקֵל הָעוֹר חַיָּב שֶׁאֵין חִיּוּבוֹ עַל מְקוֹם הַכְּתָב אֶלָּא עַל הַכְּתָב. אֲבָל הַמּוֹחֵק עַל מְנָת לְקַלְקֵל פָּטוּר. נָפְלָה דְּיוֹ עַל גַּבֵּי סֵפֶר וּמָחַק אוֹתָהּ. נָפְלָה שַׁעֲוָה עַל גַּבֵּי הַפִּנְקָס וּמָחַק אוֹתָהּ. אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת חַיָּב:

מגיד משנה הכותב שתי אותיות וכו'. בכלל גדול (שבת ע"ג) במשנה גבי אבות מלאכות והכותב שתי אותיות והמוחק ע''מ לכתוב שתי אותיות: הכותב אות אחת וכו'. ברייתא (שם ע"ה:) כלשון רבינו: כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב. בהבונה (שם ק"ד:) תנא כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב: הכותב על מנת לקלקל וכו'. תוספתא: נפלה דיו על גבי וכו'. גם זה שם בתוספתא:

י הַכּוֹתֵב אוֹת כְּפוּלָה פַּעֲמַיִם וְהוּא שֵׁם אֶחָד כְּמוֹ דָּד תֵּת גַּג רָר שָׂשׂ סָס חָח חַיָּב. וְהַכּוֹתֵב בְּכָל כְּתָב וּבְכָל לָשׁוֹן חַיָּב וַאֲפִלּוּ מִשְּׁנֵי סִימָנִיּוֹת:

מגיד משנה הכותב אות אחת כפולה וכו'. במשנה וסוגיא שם בגמרא (שם ק"ג:) וכר' יהודה. ונראה מדברי רבינו שאינו חייב אלא כשהן שם אחד ר''ל שיש להם כונה כגון אלו גג דד שכתב אבל אא דאאזרך וכיוצא בהן שאינן מלה אינו חייב וכן נראה מן הגמ': והכותב בכל כתב וכו'. משנה (שם ק"ג) הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד בין משני שמות בין משני סימניות בכל לשון חייב. ופירש רבינו האי שני סימניות שאינן אותיות ידועות בכתב שהן נקראות סימנין בעלמא כגון נוני''ן הפוכים דכתיבי גבי ויהי בנסוע הארון כדמפורש פרק כל כתבי (שם קט"ו:). אבל רש''י ז''ל פירש האחת בדיו והשנית בסקרא ודחה הרשב''א ז''ל פירוש זה:

לחם משנה הכותב אות כפולה וכו' חייב. ר''ל שיהיה שם בענין אחד כמו דד שהוא יחיד מדדים שפירושו שדים, וכן חח מחחים וכו':

יא הַכּוֹתֵב אוֹת אַחַת סָמוּךְ לַכְּתָב אוֹ כְּתָב עַל גַּבֵּי כְּתָב וְהַמִּתְכַּוֵּן לִכְתֹּב חֵי''ת וְכָתַב שְׁנֵי זַיִנִּי''ן וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר אוֹתִיּוֹת וְהַכּוֹתֵב אוֹת אַחַת בָּאָרֶץ וְאוֹת אַחַת בַּקּוֹרָה שֶׁהֲרֵי אֵין נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה אוֹ שֶׁכָּתַב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּשְׁנֵי דַּפֵּי פִּנְקָס וְאֵינָן נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה פָּטוּר. כְּתָבָן בִּשְׁנֵי כָּתְלֵי זָוִית אוֹ בִּשְׁנֵי דַּפֵּי פִּנְקָס וְהֵן נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה חַיָּב:

מגיד משנה הכותב אות אחת סמוך וכו'. משנה (שם ק"ד:) כתב במשקין במי פירות באבק דרכים באבק סופרים ובכל דבר שאינו מתקיים פטור לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו כתב אות אחת סמוך לכתב וכתב ע''ג כתב נתכוין לכתוב חי''ת וכתב שני זייני''ן אחד בארץ ואחד בקורה כתב על שני כותלי הבית ע''ג שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור ע''כ. עוד שם למעלה כתב בדיו בסם בסקרא בקומוס ובקנקנתום וכל דבר שהוא רושם על שני כותלי זויות על שני לוחי פנקס והן נהגין זה עם זה חייב ע''כ: והמתכוין לכתוב חי''ת וכו'. כבר נתבאר במשנה: הכותב אות אחת בארץ וכו'. שם במשנה הכתובה למעלה: כתבן בשני כותלי זוית או בשני דפי פנקס ונהגין זה עם זה חייב. במשנה הכתובה למעלה:

יב לָקַח גְּוִיל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְכָתַב עָלָיו אוֹת אַחַת בִּמְדִינָה זוֹ וְהָלַךְ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וְכָתַב אוֹת שְׁנִיָּה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת בִּמְגִלָּה אַחֶרֶת [כ] חַיָּב. שֶׁבִּזְמַן שֶׁמְּקָרְבָן נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה וְאֵינָן מְחֻסָּרִין מַעֲשֶׂה לִקְרִיבָתָן:

מגיד משנה לקח גויל וכיוצא בו וכו'. בגמרא א''ר אמי כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי חייב כתיבה היא אלא שמחוסרת קריבה והקשו והא אנן תנן על שני כותלי הבית על שני דפי הפנקס ואין נהגין זה עם זה פטור ותירצו התם מחוסר מעשה דקריבה הכא לא מחוסר מעשה דקריבה. ונ''ל פירושו לדעת רבינו שאפי' כל האותיות הם באמצע המגלות אתה יכול לקרבן בלא קציצה שהרי הגויל וכיוצא בו דבר הנכרך הוא ואתה יכול לקרב האותיות שיהיו נהגות. ואפשר שזהו פי' הירושלמי שאמרו בתירוץ קושיא זו תפתר בסיד דק פי' שהמגלות הם מסיד דק ואדם יכול לכרכן ולקרב האותיות שבאמצעיתם יפה. כך נ''ל לפי לשון רבינו אבל רש''י ז''ל פירש כגון אות אחת על שפת לוח זו בטבריא ואות אחת על שפת לוח זה בצפורי ואתה יכול לקרבן שלא במעשה עכ''ל. ולרבינו האי בשם הראשונים יש ענין אחר בזה:

יג הַכּוֹתֵב אוֹת אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁקּוֹרִים מִמֶּנָּה תֵּבָה שְׁלֵמָה פָּטוּר. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁכָּתַב מ' [ל] וְהַכּל קוֹרִין אוֹתָהּ מַעֲשֵׂר. אוֹ שֶׁכְּתָבָהּ בְּמָקוֹם מִנְיָן שֶׁהֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁכָּתַב אַרְבָּעִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הַמַּגִּיהַּ אוֹת אַחַת וְעָשָׂה אוֹתָהּ שְׁתַּיִם כְּגוֹן שֶׁחִלֵּק גַּג הַחֵי''ת וְנַעֲשֵׂית שְׁנֵי זַיִנִּי''ן חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה הכותב אות אחת וכו'. במשנה כתב אות אחת נוטריקון ר''י בן בתירא מחייב וחכמים פוטרים ע''כ: המגיה אות אחת כו'. בגמרא תני הגיה אות אחת חייב והקשו השתא כתב אות אחת פטור הגיה אות אחת חייב ותירצו א''ר ששת הב''ע כגון שנטלו לגגו של חי''ת ועשאו שני זייני''ן רבא אמר כגון שנטלו לתגו של ד ועשאו ר ע''כ והביא רבינו אוקימתא דרב ששת:

יד הַכּוֹתֵב בִּשְׂמֹאלוֹ אוֹ לְאַחַר יָדוֹ בְּרַגְלוֹ בְּפִיו וּבְמַרְפֵּקוֹ פָּטוּר. אִטֵּר שֶׁכָּתַב בִּימִינוֹ שֶׁהִיא לוֹ כִּשְׂמֹאל כָּל אָדָם פָּטוּר. וְאִם כָּתַב בִּשְׂמֹאלוֹ חַיָּב. וְהַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו בְּשָׁוֶה וְכָתַב בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ חַיָּב. קָטָן אוֹחֵז בְּקֻלְמוֹס וְגָדוֹל אוֹחֵז בְּיָדוֹ וְכוֹתֵב חַיָּב. גָּדוֹל אוֹחֵז בְּקֻלְמוֹס וְקָטָן אוֹחֵז בְּיָדוֹ וְכוֹתֵב פָּטוּר:

מגיד משנה הכותב בשמאלו או וכו'. כולם נזכרים במשנה הכתובה למעלה חוץ משמאלו שמבואר בגמרא (שם ק"ג) שהקשו על המשנה שאמרה בין בימינו בין בשמאלו חייב כנזכר למעלה. בשלמא אימינו מיחייב אלא אשמאלו אמאי והא אין דרך כתיבה בכך ותירץ ר' ירמיה באטר שנו והקשו ותהוי שמאל דידיה כימין דכ''ע ואשמאל לחייב אימין לא ליחייב אלא אמר אביי בשולט בשתי ידיו, ע''כ: אטר שכתב וכו'. כבר הזכרתי זה בסמוך: והשולט בשתי וכו'. גם זה נזכר בסמוך: קטן אוחז וכו'. תוספתא: גדול אוחז בקולמוס וכו'. ג''ז בתוספתא:

טו אֵין הַכּוֹתֵב חַיָּב עַד שֶׁיִּכְתֹּב בְּדָבָר הָרוֹשֵׁם וְעוֹמֵד כְּגוֹן דְּיוֹ וְשָׁחוֹר וְסִקְרָא וְקוֹמוֹס וְקַנְקַנְתּוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְיִכְתֹּב עַל דָּבָר שֶׁמִּתְקַיֵּם הַכְּתָב עָלָיו כְּגוֹן עוֹר וּקְלָף וּנְיָר וְעֵץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. אֲבָל הַכּוֹתֵב בְּדָבָר שֶׁאֵין רִשּׁוּמוֹ עוֹמֵד כְּגוֹן מַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת. אוֹ שֶׁכָּתַב בִּדְיוֹ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ עַל עֲלֵי יְרָקוֹת וְעַל כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד פָּטוּר. אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְתֹּב בְּדָבָר הָעוֹמֵד עַל דָּבָר הָעוֹמֵד. וְכֵן אֵין הַמּוֹחֵק חַיָּב עַד שֶׁיִּמְחֹק כְּתָב הָעוֹמֵד מֵעַל דָּבָר הָעוֹמֵד:

מגיד משנה אין הכותב חייב עד וכו'. משנה שם (ק"ד:) כתובה למעלה. ומ''ש רבינו ויכתוב על דבר שמתקיים מפורש בתוספתא זה הכלל כתב דבר של קיימא בדבר שאינו ש''ק או דבר שאינו ש''ק בדבר שהוא ש''ק פטור עד שיכתוב דבר של קיימא בדבר שהוא ש''ק ע''כ. וכבר כתבתי פרק ט' משנה שם (ק"ב:) מוכחת שבכל מלאכת שבת בעינן דבר המתקיים:

טז הַכּוֹתֵב עַל בְּשָׂרוֹ חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹר אַף עַל פִּי שֶׁחֲמִימוּת בְּשָׂרוֹ מַעֲבֶרֶת הַכְּתָב לְאַחַר זְמַן הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לִכְתָב שֶׁנִּמְחַק. אֲבָל הַמְשָׂרֵט עַל בְּשָׂרוֹ צוּרַת כְּתָב [מ] פָּטוּר. הַקּוֹרֵעַ עַל הָעוֹר כְּתַבְנִית כְּתָב חַיָּב מִשּׁוּם כּוֹתֵב. הָרוֹשֵׁם עַל הָעוֹר כְּתַבְנִית כְּתָב פָּטוּר. הַמַּעֲבִיר דְּיוֹ עַל גַּבֵּי סִקְרָא חַיָּב שְׁתַּיִם אַחַת מִשּׁוּם כּוֹתֵב וְאַחַת מִשּׁוּם מוֹחֵק. הֶעֱבִיר דְּיוֹ עַל גַּבֵּי דְּיוֹ וְסִקְרָא עַל גַּבֵּי סִקְרָא אוֹ סִקְרָא עַל גַּבֵּי דְּיוֹ פָּטוּר:

מגיד משנה הכותב על בשרו וכו'. משנה הכותב על בשרו חייב המסרט על בשרו ר''א מחייב ור' יהושע פוטר ע''כ. וידוע שר''א ור' יהושע הלכה כר''י: הקורע על העור וכו'. ירושלמי ותוספתא ובמקצת נוסחי התוספתא נמצא הפך מדברי רבינו שהקורע פטור והרושם חייב ועיקר הנוסחא הוא כדברי רבינו לחייב הקורע ולפטור הרושם וכדברי הירושלמי: המעביר דיו ע''ג סקרא וכו'. פרק המביא תניין (דף י"ט) בגיטין איתמר המעביר דיו ע''ג סקרא בשבת ר''י ור''ל דאמרי חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק דיו על גבי דיו וסקרא על גבי סקרא פטור סקרא על גבי דיו אמרי לה חייב מוחק הוא ואמרי לה פטור מקלקל הוא ע''כ. ופסק רבינו כלישנא בתרא שלא לחייבו. ופירוש דיו על גבי דיו וסקרא על גבי סקרא כתב על גבי כתב הנזכר למעלה וכן מפורש בירושלמי ופשוט הוא:

יז רוֹשֵׁם תּוֹלֶדֶת כּוֹתֵב הוּא. כֵּיצַד. הָרוֹשֵׁם רְשָׁמִים וְצוּרוֹת בְּכֹתֶל וּבְשָׁשַׁר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁהַצַּיָּרִין רוֹשְׁמִים הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם כּוֹתֵב. וְכֵן הַמּוֹחֵק אֶת הָרִשּׁוּם לְתַקֵּן הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מוֹחֵק וְחַיָּב. הַמְשַׂרְטֵט כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת תַּחַת אוֹתוֹ שִׂרְטוּט חַיָּב. חָרָשֵׁי הָעֵצִים שֶׁמַּעֲבִירִין חוּט שֶׁל סִקְרָא עַל גַּבֵּי הַקּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיִּנְסֹר בְּשָׁוֶה הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְשַׂרְטֵט. וְכֵן הַגַּבָּלִים שֶׁעוֹשִׂים כֵּן בַּאֲבָנִים כְּדֵי שֶׁיְּפַצֵּל הָאֶבֶן בְּשָׁוֶה. וְאֶחָד הַמְשַׂרְטֵט בְּצֶבַע אוֹ בְּלֹא צֶבַע הֲרֵי זֶה חַיָּב:

מגיד משנה רושם תולדת כותב וכו'. משנה בהבונה (שבת ק"ג) אמר ר' יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכן כותבין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו. ופירש רבינו בפירוש המשנה שדעת ר''י היא שהרושם הוא אב בפני עצמו. וכתיבת שתי אותיות בלבד הוא משום רושם לפי שכך היו עושין במשכן. ואין הלכה כמותו אלא תולדת הכותב הוא והאריך בזה שם ורש''י ז''ל פירש פירוש אחר: המשרטט כדי לכתוב וכו'. בגמרא בכלל גדול (שם ע"ה:) הזכרתיו פרק ז'. והשיעור הוא שכל אלו הדברים הם מפני הכתיבה ושיעור אחד להם: חרשי העצים וכו'. וכן הגבלים וכו':

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן