הלכות שביתת יום טוב - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שביתת יום טוב - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

א יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת אֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁהוּא אוֹכֵל לְמָחָר בְּשַׁבָּת. וְאִסּוּר זֶה מִדִּבְרֵי [א] סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב לְחל. שֶׁקַּל וָחֹמֶר הוּא לְשַׁבָּת אֵינוֹ מְבַשֵּׁל כָּל שֶׁכֵּן לְחל. לְפִיכָךְ אִם עָשָׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב שֶׁיִּהְיֶה סוֹמֵךְ עָלָיו וּמְבַשֵּׁל וְאוֹפֶה בְּיוֹם טוֹב לְשַׁבָּת הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְתַבְשִׁיל שֶׁסּוֹמֵךְ עָלָיו הוּא הַנִּקְרָא עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין:

ב * וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עֵרוּב. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהָעֵרוּב שֶׁעוֹשִׂין בַּחֲצֵרוֹת וּמְבוֹאוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת מִשּׁוּם הֶכֵּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עַל דַּעְתָּם שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּת. כָּךְ זֶה הַתַּבְשִׁיל מִשּׁוּם הֶכֵּר וְזִכָּרוֹן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְדַמּוּ וְיַחְשְׁבוּ שֶׁמֻּתָּר לֶאֱפוֹת בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁאֵינוֹ נֶאֱכָל בּוֹ בַּיּוֹם. וּלְפִיכָךְ נִקְרָא תַּבְשִׁיל זֶה עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין:

ההראב"ד ולמה נקרא שמו עירוב וכו'. כתב הראב''ד ז''ל הטעם הזה לנערים כי הוא שאול מערובי חצירות כלומר זה משום היכר הוא וזה משום היכר הוא מה זה שמו עירוב אף זה שמו עירוב ואינו כן אלא שהוא מערב צרכי שבת עם צרכי יו''ט לעשותם יחד עכ''ל:

מגיד משנה (א-ב) יו''ט שחל להיות וכו'. ריש פ''ב (ביצה ט"ו:) יו''ט שחל להיות ע''ש לא יבשל בתחלה מיו''ט לשבת וכו' ועושה תבשיל מעיו''ט וסומך עליו לשבת ושאלו בגמ' מ''ט ואמר רב אשי כדי שיאמרו מיו''ט לשבת אין אופין ק''ו מיום טוב לחול. ויש שם טעם אחר ורב אשי הוא בתרא: ולמה נקרא שמו עירוב וכו'. רבינו נתן טעם לקריאת שם זה שהוא משום היכר כמו עירובי חצרות, וכבר נתבאר פ' ראשון מהלכות עירובין למה נזכר בהיכר החצרות עירוב, ומדעתי שהוא סבור שעל זה ג''כ אמרו עירובי תחומין ועיקר מלת עירוב בדברים אלו אינה בתחלת הנחתה אלא גבי חצרות והושאלה לתחומין ולתבשילין לפי שאף הם נעשין באוכל: והר''א ז''ל כתב בהשגות שאינו כך אלא שהוא מערב צרכי שבת עם צרכי יו''ט לעשותם יחד, ואפשר שאף בתחומין יאמר כן שהוא מערב התחומין שלא היה יכול לילך בו תחלה עם התחום שהיה יכול לילך בו ונכון הוא:

לחם משנה ולמה נקרא שמו עירוב שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ומבואות מערב שבת משום הכר כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת כך זה התבשיל משום הכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו ביום. ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין. כתב ה''ה דלפי דעת רבינו ז''ל דעיקר מילת עירוב בעירובי חצרות אבל כאן נקרא עירוב מפני שהוא נעשה באוכל. וא''ת הא מ''מ לא דמי לעירוב דעירוב אינו נעשה אלא בפת ולא בדבר אחר וזה ממ''ש בהפך שנעשה בדבר אחר ולא בפת. וא''כ טפי היה ראוי לקרותו שיתוף דדמי לו קצת דנעשה גם בשאר דברים מלבד הפת כמו שנעשה זה בשאר דברים. וי''ל דמשום דמה שתקנו תחלה היה עירובי חצרות וקראו שמו עירוב רצו לקרות לכל השאר עירוב כמוהו כיון דיש שום צד דמיון שהוא באוכל ולא רצו לדמותו לשיתוף שנעשה אחר כך:

ג * עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין שִׁעוּרוֹ אֵין פָּחוֹת מִכְּזַיִת [ב] בֵּין לְאֶחָד בֵּין לַאֲלָפִים. וְאֵין עוֹשִׂין עֵרוּב זֶה לֹא בְּפַת וְלֹא בְּרִיפוֱֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא [ג] בְּתַבְשִׁיל שֶׁהוּא פַּרְפֶּרֶת כְּגוֹן בָּשָׂר וְדָגִים וּבֵיצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וַאֲפִלּוּ עֲדָשִׁים שֶׁבְּשׁוּלֵי קְדֵרָה וַאֲפִלּוּ שַׁמְנוּנִית שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּכִּין שֶׁחוֹתְכִין בָּהּ הַצָּלִי גּוֹרְדוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת סוֹמֵךְ עָלָיו מִשּׁוּם עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין:

ההראב"ד עירובי תבשילין שיעורו וכו' ביום טוב בלבד. כתב הראב''ד ז''ל נ''ל שאם אפה [ולא בישל או בישל ולא אפה] ונאכל העירוב או אבד מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת עכ''ל:

מגיד משנה עירובי תבשילין וכו'. בגמ' (דף ט"ז:) אמר רב עירובי תבשילין צריכין כזית בין לאחד בין למאה: ואין עושין זה העירוב וכו'. בגמ' (דף ט"ז.) לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא וכל שכן פירות דלא ופשוט הוא ושם אמרו דדוקא תבשיל דמלפת אבל דייסא ללשון אחרון לא וזה דעת ההלכות וכן כתבו ז''ל ולזה כתב רבינו אלא תבשיל שהוא פרפרת. ודע שבתבשיל אחד בלא פת סגי וכן נראה מן ההלכות וכן כתבו מקצת הגאונים ז''ל, וזה דעת הרמב''ן והרשב''א וכדברי רבינו אלא שנהגו להחמיר להצריך פת ותבשיל להוציא מידי כל ספק: אפילו עדשים שבשולי קדרה וכו'. שם תני רבי חייא עדשים שבשולי קדרה סומך עליהם משום עירובי תבשילין והוא דאית בהו כזית אמר רב יהודה שמנונית שע''ג הסכין אדם גורדו וסומך עליו משום עירובי תבשילין והוא דאית ביה כזית:

ד תַּבְשִׁיל שֶׁאָמְרוּ לְעִנְיַן עֵרוּב זֶה אֲפִלּוּ צָלִי אֲפִלּוּ שָׁלוּק אֲפִלּוּ כָּבוּשׁ אוֹ מְעֵשָּׁן אֲפִלּוּ דָּגִים קְטַנִּים שֶׁהֵדִיחָן בְּמַיִם חַמִּין וַהֲדָחָתָן הִיא בִּשּׁוּלָן לַאֲכִילָה הֲרֵי זֶה סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן:

מגיד משנה תבשיל שאמרו וכו'. ברייתא שם (דף ט"ז:) תבשיל זה אפילו צלי כבוש שלוק ומבושל ואפילו קוליס האספנין שהדיחו בחמין מעיו''ט. ופירש רבינו קוליס האספנין דגים קטנים ביותר שהדחתן זה גמר בשולן כנזכר פרק ט' מהלכות שבת. ורבינו הוסיף מעושן שלא נזכר בברייתא וירושלמי הוא בנדרים פ' הנודר מן המבושל שיוצאין במעושן משום עירובי תבשילין:

ה וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה עֵרוּב זֶה מָצוּי עַד [ד] שֶׁיֹּאפֶה כָּל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל כָּל שֶׁהוּא צָרִיךְ לְבַשֵּׁל. וְיָחֵם חַמִּין כָּל שֶׁהוּא צָרִיךְ. וְאִם נֶאֱכַל הָעֵרוּב אוֹ אָבַד אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיְּבַשֵּׁל אוֹ יֹאפֶה הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל אוֹ לְהָחֵם אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא אוֹכֵל בְּיוֹם טוֹב בִּלְבַד. [ה] הִתְחִיל בְּעִסָּתוֹ אוֹ בְּתַבְשִׁילוֹ וְנֶאֱכַל הָעֵרוּב אוֹ אָבַד הֲרֵי זֶה גּוֹמֵר:

מגיד משנה וצריך שיהא עירוב זה וכו'. במשנה (דף ט"ו:) אכלו או שאבד לא יבשל עליו לכתחלה ובגמרא (דף י"ז.) אמר אביי נקיטינן אם התחיל בעיסתו ונאכל עירובו הרי זה גומר: ובהשגות א''א נ''ל שאם אפה וכו'. וסברא נכונה היא שמה שנעשה בהיתר אפילו נתכוון לצורך יו''ט יכול להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך ליו''ט:

לחם משנה וצריך שיהא עירוב זה מצוי עד שיאפה כל מה שהוא וכו'. כתב הראב''ד ז''ל נראה לי שאם אפה ולא בישל וכו'. אין לשון הראב''ד ז''ל מדוקדק כלל דהוה ליה למימר כשלא אפה ולא בישל לצורך שבת שמה שעשה לצורך יו''ט בעוד העירוב קיים מהני ולמה נקט שאפה ולא בישל או שבישל ולא אפה אין לדבר זה טעם. וגם נראה שהוא השיג על רבינו ז''ל מפני שמלשונו נראה שמכחיש לו דין זה שכתב ולבשל כל שהוא צריך לבשל דמשמע מה שצריך לבשל בין לשבת בין ליו''ט. ואפשר ליישב דברי רבינו ז''ל דרוצה לומר דלא אפה כלל דצריך שיהא עירובו קיים עד שיעשה כל מה שצריך לשבת אע''פ שעשאו לצורך יו''ט וכן הבין דבריו ה''ה ז''ל:

ו הַמֵּנִיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין כְּדֵי שֶׁיִּסְמֹךְ עֲלֵיהֶם הוּא וַאֲחֵרִים צָרִיךְ לְזַכּוֹת לָהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּזַכֶּה בְּעֵרוּבֵי שַׁבָּת. וְכָל שֶׁזּוֹכֶה בְּעֵרוּבֵי שַׁבָּת זוֹכֶה בְּעֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. וְכָל שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה בְּאוֹתוֹ עֵרוּב אֵינוֹ זוֹכֶה בָּזֶה:

מגיד משנה המניח עירובי תבשילין וכו'. מימרא בעירובין פרק חלון (דף פ'.) אמר שמואל עירובי תבשילין צריך לזכות ושם מבואר שדינו כעירוב שבת ונתבאר פ''א מהלכות עירובין ביד מי אדם מזכה:

לחם משנה המניח עירובי תבשילין. כתב הרב המגיד ז''ל ושם מבואר שדינו כעירוב שבת ע''כ. לא ידעתי היכא נתבאר זה בגמרא אבל בהלכות ביאר אותו:

ז וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאֵלּוּ שֶׁזִּכָּה לָהֶן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אֲבָל הֵן צְרִיכִין לֵידַע שֶׁכְּבָר זִכָּה לָהֶן אַחֵר וְעֵרֵב לָהֶן וְאַחַר כָּךְ יִסְמְכוּ עָלָיו וִיבַשְּׁלוּ וְיֹאפוּ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדְעוּ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְיֵשׁ לוֹ לְאָדָם לְעָרֵב עַל כָּל הָעִיר וְעַל כָּל הַקָּרוֹב אֵלֶיהָ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וּלְמָחָר [ו] מַכְרִיז וְאוֹמֵר כָּל מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין יִסְמֹךְ עַל [ז] עֵרוּבִי:

מגיד משנה ואינו צריך וכו'. פ' יו''ט שחל (ביצה ט"ז:) אמר רב עירובי תבשילין צריכין דעת פשיטא דעת מניח בעינן דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן תא שמע דשמואל מערב אכולה נהרדעא רבי אמי ורבי אסי מערבי אכולה טבריא. ובהלכות ושמעינן מהני כולהו דלא בעינן דעת מי שהניחו לו אלא בשמודיעו ביו''ט עצמו שעירב עליו מאתמול הולך וסומך ומניח עליו ומבשל לכתחלה בשבת עכ''ל: ויש לאדם לערב וכו'. שם מכריז ר' יעקב בר אידי מי שלא הניח עירובי תבשילין יבא ויסמוך על שלי וכמה אמר רב רחומי בר זכריה עד תחום שבת. וכתב הרשב''א ז''ל אפילו עירב עירובי תחומין ויכול לבא אינו סומך עליו שלא נתן דעתו מן הסתם אלא על שהן תוך תחומו ולפיכך אם פירש אפילו על מי שיכול לבא אצלו ע''י עירובי תחומין אף הן סומכין עליו, עכ''ל. וזה דעת התוספות ואין לדברים אלו ראיה:

ח הַמַּנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין חַיָּב לְבָרֵךְ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב. וְאוֹמֵר בְּעֵרוּב זֶה יֻתַּר לִי לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב שֶׁלְּמָחָר לְשַׁבָּת. וְאִם זָכָה בּוֹ לַאֲחֵרִים יֹאמַר לִי וְלִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי אוֹ לְאַנְשֵׁי הָעִיר כֻּלָּם לֶאֱפוֹת [ח] וּלְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת:

מגיד משנה המניח עירובי תבשילין וכו'. זה ידוע שכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ויש מי שהוסיף בנוסח האמור להדליק את הנר וכ''כ בעל ההלכות למיפא ולבשולי ולמעבד כל צרכין ולאדלוקי שרגא וכתב הרשב''א ז''ל שכן ראוי לומר:

לחם משנה ואומר בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיו''ט של מחר לשבת. מ''ש של מחר אין הכונה לומר שאם עומד בעיו''ט שהוא יום ד' ולמחר הוא יום ה' ויום ו' שהם שני ימים טובים שיהא מותר לבשל מיום ה' לשבת דהרי כתב ה''ה למטה בשם בעל העיטור בשבת קרובה התירו ולא רחוקה ולא כתב שם ה''ה ז''ל שרבינו חולק משמע דהכי ס''ל אלא הכוונה כשחל יו''ט ביום ו' ויום שבת והוא עומד בעיו''ט שהוא יום ה' או שהוא בא''י דאין להם אלא יום אחד שהוא יום ו':

ט מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין וְלֹא הִנִּיחוּ לוֹ אֲחֵרִים. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לוֹ לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת כָּךְ קִמְחוֹ וּמַאֲכָלוֹ אָסוּר. וְאָסוּר לְאַחֵר שֶׁהִנִּיחַ לְעַצְמוֹ לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת לָזֶה שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עַד שֶׁיַּקְנֶה לוֹ שֶׁנִּמְצָא זֶה מְבַשֵּׁל וְאוֹפֶה שֶׁלּוֹ שֶׁהֲרֵי קָנָהוּ. וְאִם רָצָה יִתֵּן אַחַר כָּךְ לָזֶה שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בְּמַתָּנָה:

מגיד משנה מי שלא הניח עירובי תבשילין וכו'. שם (דף י"ז.) איבעיא להו מי שלא הניח עירובי תבשילין הוא נאסר וקמחו נאסר או דלמא הוא נאסר וקמחו אינו נאסר ואמרו תא שמע מי שלא הניח עירובי תבשילין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין לו ומבשלין לו כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין לו ומבשלין לו שמע מינה הוא נאסר וקמחו נאסר ש''מ. ובגמרא (דף כ"א:) גבי מתני' דב''ש אומרים אין טומנין את החמין אמר רבה מי שלא עירב עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר ונראה שהוא במחלוקת ולא הביאה הרב ז''ל בהלכותיו לפי שסבור שאינה הלכה. אבל הר''ז הלוי והרשב''א ז''ל פסקוה וכן כתב בספר קצר שלו לא היו שם אחרים להקנות להם קמחו או שלא רצה להקנות קמחו לאחרים אופין לו בצמצום פת אחת וטומנין לו קדרה אחת וצולין לו דג קטן ומדליקין לו את הנר, עכ''ל:

לחם משנה מי שלא הניח וכו'. מה שדחו הא דרבינו מהלכה עיין הטעם בב''י סימן תקכ''ז:

י מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין וּבִשֵּׁל וְאָפָה לֶאֱכל בַּיּוֹם וְהוֹתִיר אוֹ שֶׁזִּמֵּן אוֹרְחִים וְלֹא בָּאוּ הֲרֵי זֶה אוֹכֵל הַמּוֹתָר לְמָחָר. וְאִם הֶעֱרִים הֲרֵי זֶה אָסוּר לְאָכְלוֹ. [ט] עָבַר וְאָפָה וּבִשֵּׁל לְשַׁבָּת אֵין אוֹסְרִין עָלָיו. וְלָמָּה הֶחְמִירוּ וְאָסְרוּ עַל הַמַּעֲרִים וְלֹא אָסְרוּ עַל הַמֵּזִיד שֶׁאִם תַּתִּיר לַמַּעֲרִים נִמְצְאוּ הַכּל מַעֲרִימִין וְיִשְׁתַּקֵּעַ שֵׁם עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אֲבָל הַמֵּזִיד אֵינוֹ מָצוּי וְאִם עָבַר הַיּוֹם לֹא יַעֲבֹר פַּעַם אַחֶרֶת:

מגיד משנה מי שלא הניח עירובי תבשילין וכו'. במשנה (דף ט"ו:) אבל מבשל הוא ליו''ט ואם הותיר הותיר לשבת: ואם הערים הרי זה אסור לאכלו. ברייתא שם (דף י"ב.) ואם הערים אסור: עבר ואפה וכו'. בעיא שם (דף י"ז.) ואתו למפשטה מברייתא זו ואם הערים אסור ודחה רב אסי הערמה קאמרת שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד ובעיין לא אפשיטא וכתבו המפרשים ז''ל דהוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא כדברי רבינו:

לחם משנה עבר ואפה ובשל לשבת אין אוסרין עליו וכו'. רבינו ז''ל פסק הבעיא להיתר וקשה דהרי בגמ' אתו למפשטה לאיסורא מהא דאמרינן (דף י"ח:) המעשר פירותיו בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דמשמע דמזיד אסור ותירצו דאיירי דאית ליה פירי אחריני ע''כ משמע דלרבינו דפשיט הך בעיא להיתרא מוקי הך ברייתא דאית ליה פירי אחריני וא''כ קשה שהרי בפ' כ''ג מהל' שבת כתב המגביה תרומות ומעשרות בין בשבת בין ביו''ט בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולא כתב שם שצריך שיהיה לו פירות אחרים משמע דבכל גוונא אסור. וליכא למימר דלפי המסקנא לא צריכנא להאי תירוצא דאית ליה פירי דהא אמרו שם איסורא דשבת שאני דהא הוא ז''ל כתב דבין בשבת בין ביו''ט לא יאכל במזיד. וצריך לומר דהוא ז''ל מפרש כשחזרו ופשטו הך בעיא לאיסורא מהא דהמטביל וכו' ותירצו אי נמי אפשר בשאלה וכו' דהך אי נמי קאי אכולהו אפילו לפשיטות קמא כלומר אי נמי בין הכא ובין התם אפילו דלית ליה פירי ואפילו דלית ליה מאני והטעם דאפשר בשאלה כלומר בפירות אפשר לשאול מחבירו וכן בכלים והוא ז''ל פסק כאי נמי ובזה דבריו מיושבים:

יא שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁחָלוּ לִהְיוֹת בַּחֲמִישִׁי וְעֶרֶב שַׁבָּת עוֹשֶׂה עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין מִיּוֹם רְבִיעִי שֶׁהוּא עֶרֶב יוֹם טוֹב. שָׁכַח וְלֹא הִנִּיחַ מַנִּיחוֹ בָּרִאשׁוֹן [י] וּמַתְנֶה. כֵּיצַד. מַנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין בְּיוֹם חֲמִישִׁי וְאוֹמֵר אִם הַיּוֹם יוֹם טוֹב וּלְמָחָר חֹל לְמָחָר אֲבַשֵּׁל וְאוֹפֶה לְשַׁבָּת וְאֵינִי צָרִיךְ כְּלוּם וְאִם הַיּוֹם חֹל וּלְמָחָר יוֹם טוֹב בָּעֵרוּב זֶה יֵתַּר לִי לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל לְמָחָר מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת:

מגיד משנה שני ימים טובים של וכו'. שם אמר רבה מניח אדם עירובי תבשילין מיו''ט לחבירו ומתנה:

יב כַּיּוֹצֵא בּוֹ הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי כַּלְכָּלוֹת שֶׁל טֶבֶל בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן אוֹמֵר אִם הַיּוֹם חֹל תִּהְיֶה זוֹ תְּרוּמָה עַל זוֹ וְאִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם. וְקוֹרֵא עָלֶיהָ שֵׁם וּמַנִּיחָהּ. וּלְמָחָר בַּשֵּׁנִי חוֹזֵר וְאוֹמֵר אִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם וְאִם הַיּוֹם חֹל תִּהְיֶה זוֹ תְּרוּמָה עַל זוֹ וְקוֹרֵא עָלֶיהָ שֵׁם וּמַנִּיחָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ בָּרִאשׁוֹן. וּמַנִּיחַ אֶת זוֹ שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ שֵׁם תְּרוּמָה וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁנִיָּה:

יג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִם שָׁכַח וְלֹא הִנִּיחַ בְּיוֹם רְבִיעִי שׁוּב אֵינוֹ מַנִּיחַ אֶלָּא סוֹמֵךְ עַל אֲחֵרִים אִם עֵרְבוּ עָלָיו אוֹ מַקְנֶה קִמְחוֹ לְמִי שֶׁעֵרֵב אוֹ יִהְיֶה אָסוּר לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל לְשַׁבָּת. וְכֵן אִם שָׁכַח וְלֹא הִפְרִישׁ תְּרוּמָה מִיּוֹם רְבִיעִי שׁוּב אֵינוֹ מַפְרִישׁ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת:

מגיד משנה (יב-יג) כיוצא בו היו לפניו וכו'. בעירובין פ' בכל מערבין (דף ל"ט:) ברייתא היו לפניו שתי כלכלות של טבל ואמר אם היום חול תהא זו תרומה על זו אם היום קדש אין בדברי כלום וקורא עליה שם ומניחה למחר הוא אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו אם היום קדש אין בדברי כלום וקורא עליה שם ואוכלה ומסקנא דכן הלכה בשני ימים טובים של גליות אבל לא בשני ימים טובים של ר''ה וכן כתוב בהלכות. וכן גבי עירובי תבשילין מפורש פ''ק דיו''ט (דף ו'.) דאינו מתנה אלא בשני ימים טובים של גליות אבל לא בשני ימים טובים של ר''ה וזה מוסכם. וכתב בעל העטור שאף אם עירבו ביום ד' אינו יכול לאפות ביום ה' לשבת דשבת קרובה התירו ע''י עירוב שבת רחוקה לא התירו:

יד * כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ הָיוּ בִּזְמַן שֶׁהָיוּ בֵּית דִּין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁין עַל פִּי הָרְאִיָּה וְהָיוּ בְּנֵי הַגָּלֻיּוֹת עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים כְּדֵי לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִין יוֹם שֶׁקִּדְּשׁוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל הַיּוֹם שֶׁבְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין עַל הַחֶשְׁבּוֹן וּמְקַדְּשִׁין עָלָיו אֵין יוֹם טוֹב שֵׁנִי לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק אֶלָּא מִנְהָג בִּלְבַד:

ההראב"ד כל הדברים האלו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אע''פ שיש בדבריו כעין טעם לא ראינו הגאונים הראשונים שחלקו בדבר זה וכל שכן הוא שהרי השני עתה חול גמור הוא שהרי אדר ואייר ואלול חסרים הם ואינן אלא יום אחד ראשי חדשים הסמוכין להם ואם יאמר בשני אם אתמול קדש והיום חול אין בדברי של אתמול כלום והיום תהיה זו תרומה על זו כל שכן שיכול לומר מאתמול עכ''ל:

לחם משנה כל הדברים האלה שאמרנו וכו'. יש בכאן מקום שאלה דבפ''ק דביצה (דף ד') גבי שבת ויו''ט הסמוכים זה לזה רב אמר נולדה בזה אסורה בזה אמרו שם בגמ' דקסבר רב שתי קדושות הן ומ''מ מתסר משום הכנה דרבה ופסק רבינו ז''ל הלכה כרב בסוף פרק ב' וכהכנה דרבה פוסק ג''כ בראש הפרק א''כ כפי סברתו של רבינו כאן דל''ל בשני שהוא ספק חול דידעינן ודאי שהוא חול ומ''מ חכמים גזרו מדרך הודאי ועשאוהו קדש א''כ בשני ימים טובים של גליות עתה בזמן הזה דהם שתי קדושות דהרי אין לומר כאן דהוא ספק דחכמים עשאוהו קדש למה לא יהא אסור ביצה שנולדה בראשון ביום ב' כמו שבת ויו''ט שאע''פ שהם שתי קדושות מ''מ אסור משום הכנה דרבה הכא נמי נימא הכי וזה לא משמע מדברי רבינו ז''ל דהוא לא חלק מזמן הקדום לזמן הזה אלא לענין הדברים שהזכיר אבל לא לענין ביצה. ולכאורה נראה דלענין ביצה נמי יש לחלק דאין להתירו ביו''ט שני ממה נפשך אם הראשון קדש וכו' כמ''ש רש''י ז''ל בפרק אין צדין דהא ידעינן ודאי דהשני הוא חול ומ''מ עשאוהו קדש. וי''ל דבשלמא התם בענין הביצה אינו מתנה כלל אלא ממילא כיון דהשני הוא חול הוא מותר אבל הכא שעל כל פנים צריך להתנות כמו שהיו עושים מקודם כשהיה להם ספק שהיו מתנים וע''כ צריך לעשות עתה כל מה שהיו עושים בראשונה כשהיה להם ספק משום הזהרו במנהג אבותיכם א''כ כשהיה מתנה ואמר אם היום קדש ואתמול חול או אם היום חול ולמחר קדש התנאי שמוציא מפיו הוא דבר שקר דהרי ודאי היום חול וכי תימא יעשה הדבר בלא תנאי זה אי אפשר דצריך לעשות כמו שהיו עושים בראשונה כמו שפירשתי:

טו וּלְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין מְעָרֵב אָדָם וּמַתְנֶה בַּזְּמַן הַזֶּה לֹא עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין וְלֹא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְלֹא שִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת וְאֵינוֹ מְעַשֵּׂר הַטֶּבֶל עַל תְּנַאי אֶלָּא הַכּל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב בִּלְבַד:

מגיד משנה (יד-טו) כל הדברים וכו'. ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה וכו'. סברת רבינו ז''ל בזה נראית נכונה מאד לפי שדבר ברור הוא שהיום יום חמישי ידוע לנו שהוא יו''ט בברור ושיום ששי הוא חול אלא שאנו עושין אותו יו''ט ואם כן היאך יערב ביו''ט והאיך יתנה ויאמר אם היום חול והוא יודע אי זה מהן חול ואי זה מהן קדש ולא בשביל ספק אנו עושין היום שני יו''ט. ובהשגות כתוב א''א אע''פ שיש בדבריו כעין טעם וכו' והיום תהיה זו תרומה על זו כ''ש שיכול לומר שהמעשה אינו נגמר אלא בשני ודבורו בראשון לא יעשה כלום עכ''ל. והוא הדין לדבריו בהנחת עירוב שכל שכן שיכול לומר אם היום יו''ט ולמחר חול ומ''מ אין זה מספיק שהרי התנאי כולל שני ימים המסופקים ובזמן הזה אין כאן ספק והיאך יאמר בתרומה אם אתמול קדש והיום חול תהיה תרומה והלא ידוע שכן הוא כדבריו שהיום חול וחכמים מדרך הודאי עשאוהו קדש וגזרו בו שלא לתרום ונמצא מפקיע גזרתם בידים שגזרו מדרך הודאי וכן הדין בעירוב שכשהוא מתנה ביום חמישי אם היום קדש ולמחר חול אינו צריך עירוב ידוע שכן הוא כדבריו ואין עירובו כלום ונמצא אופה ביו''ט שני של דבריהם לצורך שבת בלא עירוב אלא ודאי סברת רבינו ראויה אליו ונמוקו עמו כנ''ל:

טז כְּשֵׁם [כ] שֶׁמִּצְוָה לְכַבֵּד שַׁבָּת וּלְעַנְּגָהּ כָּךְ כָּל יָמִים טוֹבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח-יג) 'לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד' וְכָל יָמִים טוֹבִים נֶאֱמַר בָּהֶן (ויקרא כג-ז) 'מִקְרָא קֹדֶשׁ'. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ הַכִּבּוּד וְהָעִנּוּג בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת. וְכֵן רָאוּי לְאָדָם שֶׁלֹּא יִסְעֹד בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה כְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁדָּבָר זֶה בִּכְלַל הַכָּבוֹד. וְכָל הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת כְּאִלּוּ נִטְפָּל לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:

מגיד משנה כשם שמצוה לכבד וכו'. פ' יו''ט שחל (דף ט"ו:) ובהרבה מקומות: וכל המבזה את המועדות וכו'. פרק ערבי פסחים (דף קי"ח.) אמר רב ששת משום ראב''ע כל המבזה את המועדות כאלו עובד עכו''ם שנאמר אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור:

יז שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג עִם שְׁאָר יָמִים טוֹבִים כֻּלָּם אֲסוּרִים בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית. וְחַיָּב אָדָם לִהְיוֹת בָּהֶן שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְכָל הַנִּלְוִים עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-יד) 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' וְגוֹ'. אַף עַל פִּי שֶׁהַשִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה כָּאן הִיא קָרְבַּן שְׁלָמִים כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִין בְּהִלְכוֹת חֲגִיגָה יֵשׁ בִּכְלַל אוֹתָהּ שִׂמְחָה לִשְׂמֹחַ הוּא וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ כָּל אֶחָד כָּרָאוּי לוֹ:

מגיד משנה שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים וכו'. איסור ההספד והתענית מבואר במועד קטן (דף כ"ז.) ובפסחים (דף ס"ח:) פרק אלו דברים ובשאר מקומות ויתבאר למטה בארוכה. וחיוב השמחה מפורש פ' ערבי פסחים (דף ק"ט.) ת''ר חייב אדם לשמח את ביתו בחג שנאמר ושמחת בחגך במה משמחן ביין ר' יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן אמר רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין בארץ ישראל בכלי פשתן המגוהצין ושם אמר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם וכו':

יח כֵּיצַד. הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וּמִגְדָּנוֹת. וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶן בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין נָאִים כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְהָאֲנָשִׁים אוֹכְלִין בָּשָׂר וְשׁוֹתִין יַיִן שֶׁאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר וְאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת חֲצֵרוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר (הושע ט-ד) 'זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם'. וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הִיא לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב-ג) 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם':

מגיד משנה וכשהוא אוכל חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר וכו'. דברים אלו מבוארים בכתוב והפסוקים שהביא רבינו לראיה ראויין אליו להביאם:

לחם משנה כיצד הקטנים נותנים להם קליות. עיין בבית יוסף ז''ל סוף הלכות יו''ט: שאין שמחה אלא בבשר. עיין שם:

יט אַף עַל פִּי שֶׁאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בַּמּוֹעֲדוֹת בִּכְלַל מִצְוַת עֲשֵׂה. לֹא יִהְיֶה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. אֶלָּא כָּךְ הִיא הַדָּת. בַּבֹּקֶר מַשְׁכִּימִין כָּל הָעָם לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי [ל] מִדְרָשׁוֹת וּמִתְפַּלְּלִין וְקוֹרִין בַּתּוֹרָה בְּעִנְיַן הַיּוֹם וְחוֹזְרִין לְבָתֵּיהֶם וְאוֹכְלִין. וְהוֹלְכִין לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת קוֹרִין וְשׁוֹנִין עַד חֲצִי הַיּוֹם. וְאַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם מִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת הַמִּנְחָה וְחוֹזְרִין לְבָתֵּיהֶן לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת שְׁאָר הַיּוֹם עַד הַלַּיְלָה:

מגיד משנה אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות וכו'. פרק יום טוב שחל (ביצה דף ט"ו:) ובפסחים פרק אלו דברים (דף ס"ח:) תניא ר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביו''ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש ע''כ וקיימא לן דרבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כרבי יהושע:

כ כְּשֶׁאָדָם אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ בָּרֶגֶל לֹא יִמָּשֵׁךְ בְּיַיִן [מ] וּבִשְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ וְיֹאמַר שֶׁכָּל מִי שֶׁיּוֹסִיף בָּזֶה יַרְבֶּה בְּמִצְוַת שִׂמְחָה. שֶׁהַשִּׁכְרוּת וְהַשְּׂחוֹק הָרַבָּה וְקַלּוּת הָרֹאשׁ אֵינָהּ שִׂמְחָה אֶלָּא הוֹלְלוּת וְסִכְלוּת וְלֹא נִצְטַוֵּינוּ עַל הַהוֹלְלוּת וְהַסִּכְלוּת אֶלָּא עַל הַשִּׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת יוֹצֵר הַכּל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח-מז) 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כּל'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהָעֲבוֹדָה בְּשִׂמְחָה. וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׁכְרוּת:

מגיד משנה כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק וכו'. גם זה מבואר:

כא חַיָּבִין בֵּית דִּין לְהַעֲמִיד שׁוֹטְרִים בָּרְגָלִים שֶׁיִּהְיוּ מְסַבְּבִין וּמְחַפְּשִׂין בַּגַּנּוֹת וּבַפַּרְדֵּסִים וְעַל הַנְּהָרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַבְּצוּ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת שָׁם אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְיָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה. וְכֵן יַזְהִירוּ בְּדָבָר זֶה לְכָל הָעָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּבָתֵּיהֶם לְשִׂמְחָה. וְלֹא יִמָּשְׁכוּ בַּיַּיִן שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה:

מגיד משנה חייבים בית דין להעמיד וכו'. זה למד רבינו מדאמר אביי בשלהי קדושין (דף פ"א.) אמר אביי סקבא דשתא ריגלא וכו':

כב * יָמִים שֶׁבֵּין רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח וְרִאשׁוֹן וּשְׁמִינִי שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת וְהֵן בַּגּוֹלָה אַרְבָּעָה בְּתוֹךְ הַפֶּסַח וַחֲמִשָּׁה בְּתוֹךְ הֶחָג הֵם הַנִּקְרָאִין חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְנִקְרָאִין מוֹעֵד. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם חַיָּבִין בְּשִׂמְחָה וַאֲסוּרִין בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית מֻתָּר לִסְפֹּד בָּהֶן תַּלְמִיד חָכָם בְּפָנָיו. אֲבָל לְאַחַר שֶׁיִּקָּבֵר אָסוּר לְסָפְדוֹ בָּהֶן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים שֶׁסּוֹפְדִין בָּהֶן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּפָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁיָּמִים אֵלּוּ אֲסוּרִין בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית. אֲבָל לְאַחַר הַקְּבוּרָה אָסוּר לִסְפֹּד בָּהֶן:

ההראב"ד ימים שבין ראשון וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ויום שמועה כבפניו דמי עכ''ל:

מגיד משנה ימים שבין ראשון ושביעי וכו'. פרק אלו מגלחין במועד קטן (דף כ"ז:) מימרא אין מועד בפני תלמידי חכמים וכל שכן חנוכה ופורים והני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא ושם העלו דיום שמועה כבפניו דמי וכן כתוב בהשגות א''א ויום שמועה וכו'. וכן כתוב בהלכות וכבר כתב כן רבינו פרק י''א מהלכות אבל:

כג אֵין מַנִּיחִין מִטַּת הַמֵּת בָּרְחוֹב בַּמּוֹעֵד שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַהֶסְפֵּד אֶלָּא מִבֵּיתוֹ לְקִבְרוֹ. וְאֵין מִתְאַבְּלִין בַּמּוֹעֵד. וְכֵן אֵין קוֹרְעִין וְלֹא [נ] מַבְרִין וְלֹא חוֹלְצִין הַכָּתֵף בַּמּוֹעֵד עַל הַמֵּת אֶלָּא קְרוֹבָיו [ס] שֶׁהֵן חַיָּבִין לְהִתְאַבֵּל עָלָיו. וְאִם הָיָה חָכָם אוֹ אָדָם כָּשֵׁר אוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד עָלָיו בִּשְׁעַת נְטִילַת נְשָׁמָה הֲרֵי זֶה קוֹרֵעַ עָלָיו בַּמּוֹעֵד אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קְרוֹבוֹ. וְאֵין קוֹרְעִין בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי כְּלָל וַאֲפִלּוּ קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת:

מגיד משנה אין מניחין מטת המת וכו'. משנה שם (דף כ"ז.) אין מניחין את המטה ברחוב מפני שמרגלת את ההספד: וכן אין מתאבלין וכן אין וכו'. משנה שם (דף כ"ד כ"ה.) אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת ובגמ' ובהלכות דעל חכם או אדם כשר או אדם דעלמא אי קאי בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע במועד וכבר נזכרו דינין אלו שעד סוף הפרק בפי''א מהל' אבל: ואין קורעין ביו''ט שני וכו'. כך כתבו וכן הסכים הרמב''ן ז''ל ועיקר. ודע שאפילו ביו''ט שני האחרון של פסח ושל סוכות ושל עצרת שהקובר את מתו נוהג בהן אבלות כנזכר פרק עשירי מהלכות אבל וכדעת הגאונים כמו שיתבאר שם אף בימים אלו אינו קורע זה דעת רבינו והרמב''ן ז''ל. וראיתי מקשים על זה מדין ק''ו ומה חולו של מועד שאינו נוהג אבלות חייב לקרוע יו''ט שני האחרון שנוהג אבלות לא כל שכן שחייב לקרוע ואני משיב מה לחולו של מועד שאינו אסור בעשיית מלאכה כזו ואפילו מדבריהם תאמר ביו''ט שני שהוא אסור מדבריהם בכל מה שאסור ביו''ט ראשון ואם אמרו שנוהג אבלות לפי שאינו מחלל יו''ט אלא שמחת יו''ט יאמרו שיחלל יו''ט בידים ויקרע כנ''ל:

לחם משנה ואין קורעים ביו''ט שני וכו'. על מה שתירץ ה''ה ז''ל דאיכא למפרך מה לחוה''מ שאינו אסור במלאכת הקריעה מדבריהם תאמר ביו''ט שאסור מדבריהם וכו'. יש להקשות דכיון דאין איסור מלאכה ביו''ט שני אלא מדבריהם נעביד הכנסת פירכא (בק"ו) כיון דאיכא כתובה בתורה ונעביד הכי ומה חוה''מ שאע''פ שאינו אסור בעשיית מלאכה לא הועילה לו קולתו זו אלא אינו נוהג בו אבילות ומ''מ חייב לקרוע יו''ט האחרון שאע''פ שהוא אסור בעשיית מלאכה נוהג בו אבילות אינו דין שיהא חייב לקרוע. וי''ל דלתרץ זה כתב ה''ה ואם אמרו שנוהג אבילות כלומר ליכא כאן הכנסת פירכא דאם נוהג אבילות אין ראוי מן הדין שיהא היתר עשיית מלאכה מה שאין כן בחוה''מ. אבל מ''מ קשה דמדכתב רבינו ז''ל ההבראה בחוה''מ משמע דאסורה ביו''ט שני וכן הספד של תלמיד חכם וכן כתב רבינו ז''ל פרק י''א מהלכות אבלות וא''כ תפול שם קושיא זו של ק''ו זה ונאמר ויהיו מספידין ביו''ט האחרון של פסח מק''ו ומה חוה''מ שאינו נוהג אבילות מברין ומספידין יו''ט שנוהג אבילות אינו דין שמברין ומספידין מה לחוה''מ וכו' נעביד הכנסת פירכא דהשתא ליכא למימר ואם אמרו שנוהג אבילות וכו' כמ''ש ה''ה ז''ל דאין הספד והבראה חילול ביו''ט מבחוה''מ. וכי תימא שמה שכתב רבינו ז''ל בפרק י''א מהלכות אבל ביו''ט שני לא הוי יו''ט האחרון אלא יו''ט שני של פסח האחרון מב' ימים הראשונים זה אי אפשר שהרי משמע יו''ט שני כל יו''ט שני שבעולם דהא קאמר ואין קורעים ואין מברין וכי היכי דקריעה הוי בכל יו''ט שני ה''נ הבראה וה''ה הספד ת''ח ועוד דאם לא תאמר כן מה הקשו כאן על רבינו ז''ל נימא דמאי דכתב רבינו ז''ל כאן לא הוי יו''ט האחרון דאין סברא לומר דמשום דקאמר רבינו ז''ל כלל משמע הכי דמאי דקאמר כלל הוא לאפוקי קרוביו של מת כמו שביאר בסוף דבריו אלא ודאי דכל יו''ט במשמע וצ''ע:

כד נָשִׁים בַּמּוֹעֵד בִּפְנֵי הַמֵּת מְעַנּוֹת אֲבָל לֹא מְטַפְּחוֹת וְלֹא מְקוֹנְנוֹת. נִקְבַּר הַמֵּת אֵינָן מְעַנּוֹת. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וַחֲנֻכָּה וּפוּרִים בִּפְנֵי הַמֵּת מְעַנּוֹת וּמְטַפְּחוֹת אֲבָל לֹא מְקוֹנְנוֹת. אֵי זֶהוּ עִנּוּי שֶׁכֻּלָּן עוֹנוֹת כְּאַחַת. קִינָה אַחַת אוֹמֶרֶת וְכֻלָּן עוֹנוֹת. וְאָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּעוֹרֵר עַל מֵתוֹ קֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא הָרֶגֶל וְהוּא נֶעֱצָב וְלִבּוֹ דּוֹאֵג וְכוֹאֵב מִזִּכְרוֹן הַצַּעַר אֶלָּא יָסִיר הַדְּאָגָה מִלִּבּוֹ וִיכַוֵּן דַּעְתּוֹ לְשִׂמְחָה:

מגיד משנה נשים במועד וכו'. משנה שם (דף כח:) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות רשב''ג אומר הסמוכות לפני המטה מטפחות בחנוכה ובפורים ובראשי חדשים מענות ומטפחות בזה ובזה אין מקוננות נקבר המת לא מענות ולא מטפחות אי זהו ענוי שכולן עונות כאחת קינה אחת אומרת וכלן עונות אחריה שנאמר למדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה אבל לעולם הבא מהו אומר בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים: ואסור לאדם לספוד וכו'. פ''ק (מ"ק ח'.) במשנה לא יעורר אדם על מתו ולא יספוד קודם לרגל שלשים יום ואמר רבא בגמרא דטעמא משום מעשה באדם אחד שכנס מעותיו לעלות לרגל ובא ספדן אחד ועמד על פתחו ונטלתן אשתו ונתנה לו ונמנע לעלות לרגל ובאותה שעה גזרו על כך ושמואל אמר לפי שאין המת משתכח מן הלב עד שלשים יום מאי בינייהו דקא עביד בחנם. ורבינו פוסק כשמואל לפי שבירושלמי נראה כמותו ובירושלמי חלקו בין מת חדש למת ישן וכן בדין לפי טעם שמואל שכל שהוא חדש אפילו לא יספדנו א''א לו להשתכח תוך שלשים. וכבר הזכיר חילוק זה רבינו פ' י''ח מהל' אבל וזה דעת הר''א ז''ל בפירושיו לפסוק כשמואל ויש מן הגאונים שפסקו כרב וכל שעושין בחנם מותר ולזה הסכימו הרשב''א והרמב''ן ז''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן