הלכות שביתת יום טוב - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שביתת יום טוב - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א מִי שֶׁהָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר מוּכָן שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף וּמְכַסֶּה דָּמָם. וְאִם אֵין לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר הָרָאוּי לְטַלְטְלוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט וְאִם עָבַר וְשָׁחַט לֹא [א] יְכַסֶּה דָּמָם עַד לָעֶרֶב. וְכֵן בְּרִיָּה שֶׁהוּא סָפֵק אִם חַיָּה הִיא אִם בְּהֵמָה אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב וְאִם שָׁחַט לֹא יְכַסֶּה דָּמָהּ עַד לָעֶרֶב. אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר. שֶׁמָּא יֹאמַר הָרוֹאֶה חַיָּה וַדָּאִית הִיא וּלְפִיכָךְ כִּסָּה דָּמוֹ בְּיוֹם טוֹב וְיָבוֹא הָרוֹאֶה לְהַתִּיר חֶלְבּוֹ:

מגיד משנה מי שהיה לו עפר מוכן וכו'. פ''ק (ביצה ב'.) משנה ב''ה אומרים לא ישחוט אלא א''כ היה לו עפר מוכן ושם מפורש ששוחט על סמך אפר כירה: וכן בריה וכו'. ברייתא שם (דף ח') כוי אין שוחטין אותו ביו''ט ואם שחטו אין מכסין דמו ומסקנא דגמרא שמא יאמרו חיה הוא ויבואו להתיר חלבו וכמ''ש רבינו וכן מפורש בהלכות:

לחם משנה מי שהיה לו עפר מוכן וכו'. לעיל סוף פרק שני כתב הרב המגיד זה לשונו מדברי רבינו ז''ל נראה בביאור שאין מותר לשחוט וכו' וקשה דמדבריו שכתב שאין מותר לשחוט על סמך וכו' משמע דאם שחט יחפור בדקר ויכסה אלא שאין שוחטין לכתחילה. ומדברי רבינו ז''ל לא נראה כן שהרי כתב ונתקו משמע דאפילו שחט לא יחפור בדקר אלא שאם נתקו בדיעבד יכסה אבל לא יחפור בדקר לכתחילה וזהו הפך מה שכתב ה''ה ז''ל שאין מותר לשחוט וכו' וכן הוא הפך מן המשנה יו''ט (דף ב') דאם שחט לא בעינן נתק בדיעבד אלא ינתקנו לכתחילה וא''כ תימה הוא מאי דקאמר ה''ה ז''ל שכך כתב ונתקו וגם מה שדקדק מ''ש כאן אינו דקדוק דמהכא לא משמע אלא שלא ישחוט על סמך דקר נעוץ אבל אם שחט שלא יכסה בדקר נעוץ לא משמע מהכא. מיהו אפשר לדחות זה דאפילו אם שחט משמע דלא יכסה דאם לא כן איך קאמר ואם שחט לא יכסה וכו' ואמאי נכסייה בדקר נעוץ ואם נאמר שהוא סבור בדברי רבינו ז''ל שמה שכתב כאן ונתקו הוא לשחוט לכתחילה ולז''א שהוציא זה רבינו ז''ל מפני שהוא ראה בגמרא דאין לשחוט על סמך דקר נעוץ אלא שאם שחט יכסה בדקר נעוץ ולכך כתב שלשחוט לכתחילה בעינן שינתק בדיעבד אבל לא ינתקנו לכתחילה אבל לעולם דאם שחט שינתק לכתחילה דהכל מקרי בדיעבד בין ששחט כבר אפילו שינתקנו לכתחילה בין שנתק מאליו אפילו שירצה לשחוט לכתחילה. ולפ''ז דקדק יפה ג''כ ממה שכתב כאן רבינו ז''ל ואמר אין לו עפר מוכן וכו' דמשמע דלשחוט לכתחילה אפילו שיהיה לו דקר נעוץ לא מהני דאם לא כן היה לו לומר ואם אין לו עפר או אפר או דקר נעוץ מ''מ קשה דא''כ דדברי רבינו ז''ל במ''ש כאן ואם אין לו וכו' הוא אפילו שיש לו דקר נעוץ א''כ איך כתב ואם עבר ושחט לא יכסה ואמאי לא יכסה בדקר נעוץ כיון דעבר ושחט הא הוי בדיעבד: וכן בריה שהוא ספק אם היא חיה וכו' ביו''ט. וקשה כי היכי דבשחט חיה ועוף ונתערבו דמן אע''ג דאיכא חד ודאי דטעון כסוי מ''מ לא יכסה בשתי דקירות משום דטרח טירחא יתירה הכא נמי דינא הוא דלא נכסייה אע''ג דמספקא לן אי חיה היא וטעון כסוי מ''מ דילמא בהמה היא וטרח טירחא יתירה וכי היכי דדחי טעון כסוי ודאי משום טרחה יתירה ודאי ה''נ לידחי כסוי ספק ומשום טרחא יתירה ספק דטפי אית לן למימר דלא תטרח טרחה יתירה כאן א''כ אמאי צריך להאי טעמא דגזרה משום התרת חלבו בלא טעמא דגזרה אית לן למימר משום טרחא יתירה כדפרישית וכן פירש''י ז''ל בגמ' יו''ט (דף ח'.) דטפי אית לן למימר בכוי משום טרחא יתירה מהיכא דשחט חיה ועוף ונתערבו דמן וא''כ בזה תתחזק הקושיא יותר. וי''ל דנקט בגמרא טעמא דגזרה לאסור אפי' היכא דאיכא דם צפור ושחט כוי סמוך לו ומכסה הכל בדקירה אחת דהשתא ליכא משום טעמא דטרחא לכך איצטריך טעמא דגזרה לומר דאפ''ה אסור משום גזרה שמא הרואה יראה ששחט כוי ומכסה אותו ואינו רואה שם דם צפור ואפילו רואהו אינו יודע שהוא דם צפור ששחט אלא סבור שהוא כוי או דם אחר שאינו טעון כסוי וסבור שטרח בשביל הכוי ויבא להתיר חלבו:

ב וְכֵן הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף מֵעֶרֶב [ב] יוֹם טוֹב לֹא יְכַסֶּה דָּמָם בְּיוֹם טוֹב. שָׁחַט בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב וְנִתְעָרֵב דָּמָם לֹא יְכַסֶּה אוֹתוֹ עַד לָעֶרֶב. וְאִם הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר וְיָכוֹל לְכַסּוֹת הַכּל בִּדְקִירָה אַחַת הֲרֵי זֶה יְכַסֵּהוּ:

מגיד משנה וכן השוחט חיה ועוף מעיו''ט וכו'. שם (דף ח':) אמר רבא שחט צפור מעיו''ט אין מכסין אותו ביו''ט: וכן השוחט וכו'. ברייתא שם שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו ביו''ט ואמרו שם לא שנו אלא שאין יכול לכסותו בדקירה אחת אבל יכול לכסותו בדקירה אחת מותר:

ג הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב מֻתָּר לוֹ לִתְלֹשׁ צֶמֶר לִמְקוֹם הַסַּכִּין בְּיָדוֹ. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ אֶלָּא יִשָּׁאֵר שָׁם מְסֻבָּךְ כִּשְׁאָר צֶמֶר הַצַּוָּאר. אֲבָל בְּעוֹף לֹא יִמְרֹט מִפְּנֵי שֶׁהוּא דַּרְכּוֹ וְנִמְצָא תּוֹלֵשׁ בְּיוֹם טוֹב:

מגיד משנה השוחט בהמה ביו''ט מותר לו לתלוש וכו'. יצא זה לרבינו ממה שאמרו בבכורות פרק הלוקח בהמה (דף כ"ד:) ששנינו שם השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו ואמרו בגמרא כנגדו ביו''ט מהו ואמרו שמותר דתולש לאו היינו גוזז והקשו מדתניא התולש כנף חייב ואמר ר''ל חייב משום גוזז ותירצו שאני הנך דהיינו אורחיה ומתוך כך למד רבינו האיסור בעוף שדרכו בתלישה וכן דעת הרב ר' יונה ז''ל אבל הרמב''ן ז''ל חלק בזה ואמר שכיון שסופו לתלשו אחר שחיטה ביו''ט אף קודם שחיטה מותר וכבר כ' הרשב''א ז''ל שראוי להחמיר כדברי רבינו. ואני אומר שכן בדין שכיון שקודם שחיטה אינו אוכל וכמו שאמרו בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה אינו ראוי לדחות איסור אלא דברים המכשירין בהכרח והיא השחיטה אבל התלישה כיון שאין הכרח לעשותה קודם השחיטה אינו מן הדין שתדחה עד שיהיה אוכל גמור כנ''ל:

לחם משנה השוחט בהמה ביו''ט מותר לו לתלוש צמר במקום סכין. בבכורות פרק הלוקח בהמה (דף כ"ה) אמרינן במסקנא אלא לעולם דבר שאין מתכוין אסור ותולש לאו היינו גוזז וביו''ט היינו טעמא דשרי וכו'. נראה משם דלשמואל דבר שאין מתכוין מותר ואין צריך לטעמא דעוקרו מגדולו כלאחר יד אלא אפילו שהוא אורחיה מותר משום דהוא דבר שאינו מתכוין וא''כ קשה על רבינו ז''ל שהוא פסק ריש הלכות שבת כשמואל דאמר דבר שאינו מתכוין מותר וא''כ הכא אפילו בעוף שהוא אורחיה מותר משום דהוי דבר שאינו מתכוין. וי''ל דמה שאמרו בגמרא וביום טוב היינו טעמא דשרי הוא אפילו שהוא מתכוין לתלוש מטעם דמתכוין כלאחר יד [בדבר שאינו אורחיה] כמו שכתבו התוספות ז''ל ודברי רבינו ז''ל בכאן הוא כשמתכוין ולכך נתן טעם דאורחיה אבל כשאינו מתכוין ודאי דמותר כמ''ש רבינו ז''ל בריש הלכות שבת. ומה שכתב ה''ה אבל הרמב''ן ז''ל חלק וכו' ליישב דברי הגמרא לפירוש הרמב''ן ז''ל כתב בבית יוסף ז''ל ומה שאמר שם בגמרא שאני כנף דהיינו אורחיה לאו דוקא כנף דבכל עוף הוי אורחיה אפילו הצואר אלא מאי דקאמר כנף הוא משום דאותיב ליה מכנף. ומה שלא התיר רבינו בעוף משום מלאכה שאינה צריכה לגופה דהוא מותר לכתחילה משום שמחת יו''ט כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה יש ליתן הטעם משום דאין התלישה הכרח ליעשות קודם השחיטה כמ''ש ה''ה ז''ל ועוד עיין שם הטעם בבית יוסף:

ד הַמַּפְשִׁיט עוֹר בְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב לֹא יִמְלָחֶנּוּ שֶׁזֶּה עִבּוּד הוּא וְנִמְצָא עוֹשֶׂה מְלָאכָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. אֲבָל נוֹתְנוֹ לִפְנֵי בֵּית הַדְּרִיסָה כְּדֵי שֶׁיִּדְרְסוּ עָלָיו וְלֹא יִפָּסֵד. וְלֹא הִתִּירוּ דָּבָר זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּנַע מִלִּשְׁחֹט. וּמֻתָּר לִמְלֹחַ בָּשָׂר לְצָלִי עַל גַּבֵּי הָעוֹר. וּמַעֲרִימִים בְּדָבָר זֶה. כֵּיצַד. מוֹלֵחַ מְעַט בָּשָׂר מִכָּאן וּמְעַט מִכָּאן עַד שֶׁיִּמְלַח הָעוֹר כֻּלּוֹ:

מגיד משנה המפשיט עור בהמה ביו''ט וכו'. פ''ק דיו''ט (דף י"א.) משנה ב''ש אומרים אין נותנין את העור לפני הדורסן ולא יגביהנו אא''כ יש עמו בשר וב''ה מתירין ואמרו בגמ' טעמא דהתירו כן משום תחלתו כדי שלא ימנע משמחת יו''ט: מותר למלוח וכו'. שם תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי אמר אביי לא שנו אלא לצלי אבל לקדרה לא פשיטא לצלי תנן הא קמ''ל דאפילו לצלי כעין קדרה אסור כלומר שאם מולח הרבה אפילו לצלי אסור. ירושלמי מערים ומלח הכא ומלח הכא עד דמלח ליה כוליה כלומר ממלח על גבי העור מעט כאן ומעט בכאן עד דמלח כוליה ע''כ בהלכות. ופי' כל היתרין אלו בשנשחט ביו''ט אבל נשחט מעיו''ט והופשט מעיו''ט לא וכן נזכר בגמרא גבי נתינה לפני הדורסן וכן מורה לשון רבינו שכתב המפשיט עור בהמה ביו''ט ויש אומרים שאפילו נשחט מעיו''ט והופשט ביו''ט אסור וזה דעת הרשב''א ז''ל ומפירוש רש''י נראה כדברי רבינו שכך כתב מעיו''ט שהופשט מבערב:

ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוֹלֵחַ לְצָלִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ מֶלַח הַרְבֵּה אֲבָל לִקְדֵרָה אָסוּר לִמְלֹחַ עַל הָעוֹר. וְכֵן אֵין מוֹלְחִין אֶת הַחֲלָבִים וְאֵין מְהַפְּכִין בָּהֶן וְאֵין [ג] שׁוֹטְחִין אוֹתָן בָּרוּחַ עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה:

מגיד משנה וכן אין מולחין את החלבים. שם ת''ר אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן משום ר' יהושע אמרו שוטחן על גבי יתדות אמר רב מתנה הלכה כר' יהושע איכא דאמרי אין הלכה כר' יהושע וכתב בהלכות וסוגיין בעלמא דהלכתא כלישנא בתרא ע''כ:

לחם משנה בד''א במולח לצלי שאינה צריך מליחה הרבה וכו'. מה שלא כתב רבינו ז''ל לצלי כעין קדרה הוא משום דנכלל בדבריו במה שכתב שאינו צריך מלח הרבה מפני דאינו ראוי לאכילה ואע''ג דעור לפני הדורסן אינו ראוי לאכילה הרי תירצו בגמרא דחזי למזגא עלויה ולא חשש רבינו ז''ל לתת טעם לחלק מהכא להתם:

ו הַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּהֵמָה לֹא יַרְגִּיל בְּיוֹם טוֹב. כֵּיצַד הוּא הַמַּרְגִּיל. זֶה הַמּוֹצִיא כָּל בָּשָׂר מֵרֶגֶל אַחַת כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא כָּל הָעוֹר שָׁלֵם וְלֹא יִקָּרַע. מִפְּנֵי שֶׁטּוֹרֵחַ בְּהֶפְשֵׁט זֶה טֹרַח גָּדוֹל וְאֵין בּוֹ צֹרֶךְ לַמּוֹעֵד. וְכֵן אָסוּר לַעֲשׂוֹת בֵּית יָד בַּבָּשָׂר וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּסַכִּין שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת סִימָן בַּבָּשָׂר:

מגיד משנה המפשיט עור בהמה ביו''ט וכו'. בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (דף ל"ג.) תנו רבנן אין מרגילין ביו''ט כיוצא בו אין מרגילין בבכור וכו': וכן אסור לעשות בית יד בבשר והוא שיעשה בסכין שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. (ביצה כ"ח.) אמר רבינא ובידא שרי: ומותר לעשות וכו'. שם אמר רב הונא מותר לעשות סימן בבשר כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנתא:

כסף משנה המפשיט את הבהמה לא ירגיל ביו''ט וכו'. נראה מדברי רבינו שכל שאינו מפשיט בענין שמוציא כל הבשר מרגל אחד מותר ואע''פ שכל עור הגוף שלם מלפניו ומאחריו כמו שנוהגים היום שהרי אין בזה טורח יותר מאילו היה פותחו מלפניו ואדרבה כשהוא שלם מלפניו ומאחריו הוא יותר נוח להפשיט וכ''נ ממה שפירש בפ' העור והרוטב (חולין קכ"ג.) אהא דתנן המרגיל כולו חיבור וכו':

ז מוֹלְגִין אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרַגְלַיִם וּמְהַבְהֲבִין אוֹתָן בָּאוּר. אֲבָל אֵין טוֹפְלִין אוֹתָן בְּסִיד וּבְחַרְסִית וְלֹא בַּאֲדָמָה וְאֵין גּוֹזְזִין אוֹתָן בְּמִסְפָּרַיִם. וְכֵן אֵין גּוֹזְזִין אֶת הַיָּרָק בְּתִסְפֹּרֶת שֶׁלּוֹ אֲבָל מְתַקְּנִין אֶת הָאֹכֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קוֹצִים כְּגוֹן קֻנְדָּס וְעַכְּבִיּוֹת בְּתִסְפֹּרֶת:

מגיד משנה מולגין את הראש וכו'. פרק המביא (דף ל"ד.) ת''ר מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבהבין אותן באור אבל אין טופלין אותן בחרסית ולא באדמה ואין גוזזין אותן במספרים. וכתב הרשב''א יש מן הגאונים שהורה שלא התירו למלוג כל בהמה אלא ראש ורגלים בלבד אע''פ שמתכוין לאכול עורה של בהמה לפי שאין עושין אלא המפונקין ביותר ואסרו לעשות זה כדרך שאסרו לגמר את הכלים ועוד שנראה יותר כמעשה חול. ויש מורי הוראה שאמרו שלא אמרו ראש ורגלים בלבד אלא שדברו בהווה ולזה הדעת נוטה, עכ''ל: וכן אין גוזזין הירק וכו'. בברייתא הנזכרת אין גוזזין את הירק בתספורת שלו אבל מתקנין את הקונדס ואת העכביות:

לחם משנה כגון קונדס ועכביות בתספורת. הטעם בגמרא (דף ל"ד) מפני שיש טורח בתיקון ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה עשה ול''ת. וא''ת היכי הוי ל''ת הא מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ונהי דעשה איכא משום לכם ולא לכותי אבל לא תעשה ליכא. ואפשר דלכם אהדריה כמו שפירש למעלה וטעמא דהואיל הדר אפקיה והכא משום דליכא טעמא דהואיל יתיב בדוכתיה לא שייך הכא לומר טעמא דהואיל משום דאסור בהנאה. ועוד אפשר לתרץ כאן דשאני שרפה דאחשבה רחמנא מלאכה דכתיב באש ישרף ואהדריה קרא. וכיוצא בזה כתב רש''י ז''ל בפרק אין צדין (דף כ"ז.) על מתני' דבהמה שמתה אין גורפין:

ח מֻתָּר לָלוּשׁ עִסָּה גְּדוֹלָה [ד] בְּיוֹם טוֹב. * וְהַלָּשׁ עִסָּה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵינוֹ מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה [ה] בְּיוֹם טוֹב. וְאִם לָשָׁהּ בְּיוֹם טוֹב מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. וְאִם הָיְתָה עִסָּה טְמֵאָה אוֹ שֶׁנִּטְמֵאת הַחַלָּה לֹא יְבַשֵּׁל אֶת הַחַלָּה שֶׁאֵין מְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא לֶאֱכל וְזוֹ לִשְׂרֵפָה עוֹמֶדֶת. וְכֵן אֵין שׂוֹרְפִין אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּיוֹם טוֹב. שֶׁשְּׂרֵפַת קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-יט) 'בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף' וַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה:

ההראב"ד והלש עיסה מערב יו''ט וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ואנו מחלקין בין עיסת הארץ לעיסת ח''ל דעיסת ח''ל כיון דקי''ל כשמואל דאמר אוכל והולך ואחר כך מפריש אין כאן משום מתקן טבלים ביו''ט דהלכה כרבא דהוא בתרא דפליג אדאבוה דשמואל:

מגיד משנה ומותר ללוש עיסה וכו'. פרק יו''ט שחל (דף כ"ב:) תניא ב''ש אומרים אין עושין פת עבה ביו''ט וב''ה מתירין מאי פת עבה פת מרובה ואמאי קרי ליה פת עבה משום דנפישא בלישא: והלש עיסה מעיו''ט וכו'. פ''ק (דף ט'.) אמר רבה גלגל עיסה מעיו''ט מפריש ממנה חלה ביו''ט ואבוה דשמואל פליג ופסק בהלכות כאבוה דשמואל ויש חולקין והוא דעת ההשגות וכבר הכריע הרשב''א ז''ל כדברי ההלכות. ומ''ש רבינו ונותנה לכהן כבר מבואר פ' ה' מהל' בכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין כיצד דין החלה והחלוק שבין ארץ ישראל וח''ל ובזמן הזה אינה נתנת לכהן אלא בח''ל כמבואר שם. וכתב הרשב''א ז''ל שלא אמרו אינו מפריש ביו''ט אלא בשנגמר גלגול העיסה והלישה לגמרי מעיו''ט אבל אם גמר הלישה היה ביו''ט מפריש ממנה ביו''ט בזמן הזה שכל העיסה טמאה מחמת טומאת מת והאריך בזה: ואם היתה עיסה טמאה וכו'. פרק אלו עוברין (פסחים מ"ו.) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו''ט פירוש של פסח ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה וכן פסקו בהלכות ושם מבואר שאי אפשר לשרוף אותה ביו''ט לפי שאין שורפין קדשים ביו''ט כמו שנתבאר פ' במה מדליקין (דף כ"ג:) וגם כן אי אפשר לאפותה לפי שאין ראויה לאכילה. ופשוט הוא שבשאר יו''ט שמפרישה ומניחה עד הערב. ודע שאין חלה טמאה עומדת לשרפה אלא בארץ אבל בח''ל אי איכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו אוכל אותה לפי שאינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו. וכן מבואר פרק חמישי מהלכות חלה בבאור וכן כתוב בהלכות פרק אלו עוברין. ורבינו ז''ל לא בא להזכיר בכאן אלא איסור השריפה והאפיה בחלה שאינה ראויה לאכילה:

ט כֵּיצַד יַעֲשֶׂה בָּהּ. יְנִיחֶנָּהּ עַד הָעֶרֶב וְיִשְׂרֹף אוֹתָהּ. הָיָה יוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח שֶׁאִם יְנִיחֶנָּהּ תַּחֲמִיץ לֹא יַפְרִישׁ אֶת הַחַלָּה בָּצֵק אֶלָּא יֹאפֶה [ו] אֶת כָּל הָעִסָּה הַטְּמֵאָה וְאַחַר כָּךְ יַפְרִישׁ הַחַלָּה לֶחֶם:

י אֵין אוֹפִין [ז] בְּפוּרְנִי חֲדָשָׁה גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּפָּחֵת וְתַפְסִיד הַלֶּחֶם וְיִמָּנַע מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב. אֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם אֲבָל מְכַבְּשִׁין אֶת הָאֵפֶר שֶׁבָּהֶן. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לֶאֱפוֹת בּוֹ אוֹ לִצְלוֹת אֶלָּא אִם כֵּן גָּרַף מֻתָּר. וְסוֹתְמִין פִּי הַתַּנּוּר בְּטִיט וְרֶפֶשׁ שֶׁבִּסְבִיבוֹת הַנָּהָר וְהוּא שֶׁרִכְּכוֹ מֵאֶמֶשׁ * אֲבָל לְגַבֵּל טִיט בְּיוֹם טוֹב אָסוּר. [ח] וּמֻתָּר לְגַבֵּל אֶת הָאֵפֶר לִסְתֹּם בּוֹ פִּי הַתַּנּוּר:

ההראב"ד אבל לגבל וכו'. כתב הראב''ד ז''ל כבר כתבנו בהלכות שבת שכל זה שבוש עכ''ל:

מגיד משנה אין אופין בפורני חדשה וכו'. ברייתא סוף המביא (ביצה ל"ד.) אין אופין בפורני חדשה שמא תפחת. ופירש רבינו מפני הפסד הלחם וימנע משמחת יו''ט והרשב''א ז''ל פירש ונמצא טורח שלא לצורך ודברי רבינו עיקר: אין גורפין תנור וכירים וכו'. משנה שם (דף ל"ב.) אין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין. ובגמרא תני ר' חייא בר' יוסף קמיה דר''י ואם אי אפשר לו לאפות אא''כ גורפו מותר דביתהו דר' חייא נפל אריחא לתנורא ביו''ט אמר לה ר' חייא חזי דאנא רפתא מעליא בעינא מינך א''ל רבא לשמעיה טווי לי בר אוזא ואזדהר מחרוכא וכל זה בהלכות. ולזה כתב הרשב''א ז''ל ואם אי אפשר לו לצלות אלא בדוחק ומתירא שמא יחרוך הצלי אם יגע בלבנה והעפר שבתוך התנור גורף ואינו נמנע אם נפל שם ביו''ט ע''כ. ורבינו לא חלק בין נפל ביו''ט לנפל מעיו''ט לפי שמעשה דרבי חייא כך היה ולאו דוקא ביו''ט ולפיכך לא הזכיר רבינו כלל מעשה זה. וכתב הרשב''א ז''ל ולגרוף את התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה יראה לי שהוא מותר ואע''פ שהוא מכבה אי אפשר בלא כן וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש והרי זה כמניח בשר על הגחלים, עכ''ל. וכן נהגו: וסותמין פי התנור וכו'. שם אמר ליה רבינא לרב אשי אמר לן רב אחא מהוצל דמר שרקין ליה תנורא ביומא טבא א''ל אנן אריקתא דפרת סמכינן כלומר אין אנו גובלין טיט ביו''ט אלא אריקתא דפרת סמכינן והוא הטיט והרפש שסביבות הנהר אמר רבא והוא דסיירה מאתמול ע''כ בהלכות: ומותר לגבל את האפר וכו'. שם אמר רבינא קיטמא שרי, ובהלכות שהאפר אינו בר גיבול ולפיכך מותר לגבול ביו''ט לטוח בו פי תנור על האוכל או על הצלי ע''כ וכן פירש''י ז''ל. ובהשגות א''א כבר כתבנו בהל' שבת שכל זה שבוש עכ''ל. דעתו ז''ל שהאפר משעת נתינת המים חייבין על גיבולו והוא מפרש וקיטמא שרי לסתום התנור באפר יבש וכבר דחה הרשב''א ז''ל פירוש זה והכריח שלגבל האפר מותר. ונתן טעם לדבר שאפילו יהיה אפר בר גיבול כיון שמתייבש לשעתו ואי אפשר לגובלו מעיו''ט מותר לגבלו ביו''ט ונמצאו דברי רבינו שבכאן קיימין. אבל דין האפר אם יש חיוב בגיבולו בשבת כבר כתבתי פרק שמיני מהלכות שבת מה שנראה לי בסיום לרבינו ולדעת ההלכות:

לחם משנה תנור וכירים. כתב ה''ה ז''ל ורבינו לא חלק בין נפל ביו''ט וכו'. וא''כ היכא דנפל בעיו''ט אמאי שרי הא הוי מכשירין דאפשר לעשותן מעיו''ט וי''ל דדילמא היה סבור שלא יתחרך המאכל בעבור זה והשתא ראה שמתחרך:

יא תַּנּוּר וְכִירַיִם חֲדָשִׁים אֵין סָכִין אוֹתָן בְּשֶׁמֶן בְּיוֹם טוֹב. וְאֵין טָשִׁין אוֹתָן בְּמַטְלִית. וְאֵין מְפִיגִין אוֹתָן בְּצוֹנֵן כְּדֵי לְחָסְמָן וְאִם בִּשְׁבִיל לֶאֱפוֹת בָּהֶן מֻתָּר. אֵין מְלַבְּנִין אֶת הָאֲבָנִים לִצְלוֹת אוֹ לֶאֱפוֹת עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי שֶׁמְּחַסְּמָן. וּמַסִּיקִין וְאוֹפִין בְּפוּרְנִי וּמְחִמִּין חַמִּין בְּאַנְטִיכִי:

מגיד משנה תנור וכירים חדשים וכו'. ברייתא שם (דף ל"ד.) ת''ר תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים הנטלין בחצר אבל אין סכין אותן שמן ואין טשין אותם במטלית ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן ואם בשביל לאפות בהן מותר ואמפיגין אותן בצונן בלחוד קאי שהוא מפיגן בצונן להפיג חומן. אין מלבנין את הרעפים וכו'. משנה שם (דף ל"ג) אין מלבנין את הרעפים לצלות עליהן ביו''ט ובגמרא מאי קא עביד אמר ר' יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לבדקן ואמרי לה מפני שצריך לחסמן. ורבינו לא הזכיר חדשים לפיכך נראה שהוא מפרש ואמרי לה דאפילו ישנים אסור מפני שמחסמן בכל שעה שמלבנן. ולפי שאמרו מפני שצריך לבדקן אמרו מפני שצריך לחסמן אי נמי דה''ק מפני שצריך ללבנן כל כך עד שיתחסמו וזהו שבהלכות לא הביאו אלא משנה כפשטה ולא חלקו בין חדשים לישנים לפי שהן פוסקין כלשון אחרון וכפי מה שפרשתי אבל הרשב''א ז''ל פסק ג''כ כלשון אחרון וכתב דוקא רעפים חדשים: ומסיקין ואופין בפורני וכו'. ברייתא כלשונה שם (דף ל"ד.) ופירוש אנטיכי יורה גדולה ואין חוששין שמא יאמרו לחול הוא עושה:

לחם משנה אין מלבנין את הרעפים x וכו'. כתב הרב המגיד דלדעת רבינו י''ל אין חילוק בין חדשים לישנים. ונראה דלדעתו ז''ל מה שתירצו בגמרא פרק המביא (דף ל"ד.) הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה היינו ללישנא דמשום דצריך לבדקן אבל ללישנא דצריך לחסמן אפילו שלא יהיה חדשה והשתא ניחא מה שהשיג הראב''ד ז''ל על רבינו ז''ל בפ''ט מהל' שבת במ''ש אחד נתן את האור וכו' שהשיג שם עליו הראב''ד ז''ל דבגמרא מוקי לה בקדירה חדשה ואמאי לא הזכירה שלפי מ''ש ה''ה ז''ל כאן ניחא דלא הזכיר שם רבינו ז''ל קדרה חדשה משום דהוא ז''ל סבור כלישנא דצריך לחסמן ולהאי לישנא אין חילוק בין חדשים לישנים כמו שפסק כאן וה''ה ז''ל לא הליץ שם בעד רבינו ז''ל שסמך על מה שכתב כאן. ומ''ש ה''ה ז''ל אי נמי דהכי קאמר מפני שצריך ללבון כל כך וכו'. ביאור דבריו דבתחלה קאמר כל ליבון מחסם והיינו איסורא דמחסמן והשתא דקאמר דאע''ג דכל ליבון אינו מחסם מ''מ צריך לליבון גדול שיחסם והאי ליבון של רעפים דעביד השתא ליבון גדול הוא ומחסם או אפילו שלא יהיה לבון גדול כל כך אפשר דאסור מפני שמסייע לחסום:

יב אֵין עוֹשִׂין גְּבִינָה [ט] בְּיוֹם טוֹב שֶׁאִם גִּבֵּן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵין בָּזֶה חֶסְרוֹן טַעַם אֲבָל דָּכִין אֶת הַתַּבְלִין [י] כְּדַרְכָּן שֶׁאִם יָדוּךְ אוֹתָן מִבָּעֶרֶב יָפוּג טַעֲמָן. אֲבָל מֶלַח אֵינוֹ נִדּוֹךְ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן הִטָּה הַמַּכְתֵּשׁ [כ] אוֹ שֶׁיָּדוּךְ בִּקְעָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ כְּדֵי שֶׁיְּשַׁנֶּה. שֶׁאִם שָׁחַק הַמֶּלַח מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לֹא יָפוּג טַעֲמוֹ. וְאֵין שׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין [ל] בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶן אֶלָּא דָּךְ אוֹתָן בִּמְדוּכָה כְּכָל הַתַּבְלִין:

מגיד משנה אין עושין גבינה וכו'. שבת פרק ר''א דמילה (דף קל"ד.) א''ל אביי לרבה מהו לגבן א''ל אסור ומאי שנא מלישה התם לא אפשר הכא אפשר. פירוש לא אפשר דלא מעליא כולי האי אם נעשית מבערב: אבל דכין את התבלין וכו'. משנה וגמ' פ''ק דיו''ט ופסקו בהלכות בשם הגאונים דתבלין נידוכין כדרכן והמלח נדוך בשינוי וכן עיקר. וכן כל הנידוכין נידוכין כדרכן כגון כורכום ושום ושחלים וכיוצא בהן ועושין קונדיטון ביו''ט וכל זה בכלל דברי רבינו: ואין שוחקין את הפלפלין וכו'. פרק יו''ט שחל (ביצה כ"ג.) ר' אליעזר ב''ע מתיר לשחוק את הפלפלין בריחים שלהם וחכמים אוסרים וכתב הרשב''א ז''ל יראה לי שאסור לטחון את החרדל בריחים שלו שהרי זה דומה לשחיקת הפלפלין בריחים שאסורה אבל נדוך הוא כדרכו:

כסף משנה אבל דכין את התבלין וכו'. בפ''ק דביצה (דף י"ד.) תנן בש''א תבלין נדוכין במדוך של עץ והמלח בפך ובעץ הפרור וב''ה אומרים תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ ובגמרא דכ''ע מיהת מלח בעיא שינוי מ''ט רב הונא ורב חסדא חד אמר כל הקדרות צריכות מלח ואין כל הקדרות צריכות תבלין וחד אמר כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה מאי בינייהו איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי אי נמי במוריקא. ופירש''י כל הקדרות כל מין תבשיל צריכות מלח הילכך מאתמול הוי ידע דאיבעי ליה לדוכה ואין כל הקדרות צריכות תבלין ואדם אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול למחר. מפיגים טעמם ממירים טעמם אם ידוכם מאתמול. דידע מאתמול מאי קדרה בעי לבשולי ללישנא קמא בעי שינוי ללישנא בתרא לא בעי שינוי. א''נ תבלין של מוריקא איכא בינייהו שיש קדרה שמתבלין אותה בכרכום ואינו מפיג טעמו אם נדוך מבע''י והוא לא היה יודע מה יבשל למחר ללישנא בתרא בעי שינוי ללישנא קמא לא בעי שינוי. ואיתא תו בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח והא אמרת מלח בעיא שינוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא אמר רבי מאיר לא נחלקו ב''ש וב''ה על הנידוכין שנידוכין כדרכן ומלח עמהם לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה שבש''א בפך ובעץ הפרור לצלי אבל לא לקדרה ובה''א לכל דבר. ופירש''י דלב''ה מלח נידוך כדרכו בלא שום שינוי ואיתא תו בגמ' א''ל רב לרב אחא ברדלא כי דייקת אצלי אצלויי ודוך ופירש''י הטה המדוכה על צדה דסבר כשמואל דאמר נידוכת כדרכה במדוך ומיהו שינויא זוטא בעי. ואיתא תו בגמרא רב ששת שמע קל בוכנא אמר האי לאו מגויה דביתאי ודילמא אצלויי אצלי דשמעיה דהוה צליל קליה ודילמא תבלין הוו תבלין נבוחי מנבח קלייהו פי' כשמשתברים הגרעינים נשמע קולם כמנבחים קרושינ''ט. ופסק הרי''ף כרב יהודה אמר שמואל דאמר כל הנידוכים נידוכין כדרכן ואפילו מלח וכתב והא דרב דאמר אצלי ודוך אוקמוה רבוותא במלחא אבל תבלין לא בעו הצלאה ומסתייע הדין סברא מהא דאמרינן רב ששת שמע קול בוכנא וכו' והשמיט הרי''ף דברי רב הונא ורב חסדא ותמה הר''ן למה השמיטה דהא כי היכא דבעינא אמתניתין דכ''ע מלח מיהא בעי שינוי מ''ט ויהבי טעמא רב חסדא ור''ה מר כדאית ליה ומר כדא''ל ה''נ איכא למבעי אהך מסקנא מ''ט מלח בעי הצלאה טפי מתבלין ואיצטריכינן לטעמייהו דרב חסדא ורב הונא וא''כ הוה ליה להרי''ף להביאם בהלכות. אבל נ''ל דמאי דא''ל רב אצלי ודוך חומרא בעלמא הוא דאיהו ודאי כרב יהודה אמר שמואל דאמר כתנא דברייתא ס''ל דאי כתנא דמתני' היכי סגי בהצלאה והא מדוך של עץ בעי אלא ודאי לחומרא בעלמא אמר דלמלח ליצלי פורתא ולישנא דרב ששת נמי דאמר האי לאו מגו ביתאי הוא הכי מוכח לומר שהוא מחמיר על עצמו דבמילתא דאיסורא ממש לא שייך האי לישנא וכיון דמשום חומרא בעלמא עבדי הכי דילמא לא מחמרי אלא במלח דלעולם אית בה תרתי שכל הקדרות צריכות לה ושאינה מפיגה טעמה אבל בחדא מינייהו לא מחמרי ומוריקא נמי וידע מאי קדרה בעי בשולי אף על גב דאית בה תרתי אפשר שלא החמירו בו דכיון דחומרא בעלמא היא וכדרבנן אין לנו בה אלא מלח ומן הטעמים שכתבנו ועוד מפני שהיא נידוכת יפה בהצלאה מפני דקותה משא''כ בתבלין עכ''ל. וקשה לי קצת על דבריו דאי חומרא הוא דהוה מחמרי הנך אמוראי במלח לדוכה ע''י שינוי ולא מן הדין לא ה''ל להרי''ף להביא אלא מימרא דרב יהודה דאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח דמשמע דמלח נמי לא בעיא שינוי כלל ולא ה''ל להביא דברי הנך אמוראי דמצלו אצלויי כיון דחומרא בעלמא הוא ולא מדינא. לכך נ''ל שהרי''ף פסק כמ''ד כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה שמאחר שהדבר ניכר לחוש שהוא כן נקיטינן כוותיה וכיון שכן ע''כ אית לן למימר דכי אמר ר''ה אפילו מלח נידוך כדרכו לא כדרכו לגמרי קאמר אלא לומר דלא בעי שינוייא רבה כדמצריך תנא דמתניתין דאפילו לב''ה אסור לדוכה במדוך של אבן דליתא אלא במדוך של אבן נמי שרי ומש''ה קאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח אבל מ''מ מאחר שאינו מפיג טעמו שינויא זוטא מיהא בעי דהיינו דליצלי אצלויי והיינו דקאמר רב אצלי ודוך והיינו נמי עובדא דרב ששת. וכן נראה מדברי רבינו שכתב דכין את התבלין כדרכן שאם ידוך אותם מבערב יפיג טעמם אבל מלח אינו נידוך ביו''ט אא''כ הטה המכתש או שידוך בקערה וכיוצא בה כדי שישנה שאם שחק המלח מעיו''ט לא יפיג טעמו. ומיהו לפי דרך זה הוה ליה להרי''ף ולרבינו לכתוב דמוריקא בעי הצלאה כיון שאינו מפיג טעמו ובשלמא לרבינו שהזכיר במלח טעמא דאינו מפיג טעמו איכא למימר דממילא משמע דמוריקא כיון שאינו מפיג טעמו דינו שוה למלח אבל להרי''ף שלא הזכיר טעמא דהפגת טעם קשיא וגם לרבינו קשה לפי מ''ש ה''ה דסבר דכרכום דינו כשום דמשמע דאינו צריך שינוי כלל ואפשר שהם סבורים שיש בו קצת הפגת טעם ואע''ג דבגמ' אמרינן דאינו מפיג טעמו היינו לומר שאינו מפיג טעמו כ''כ כמו תבלין אבל מ''מ מפיג טעמו קצת ונהי דלמאי דהוה ס''ד דמלח בעי שינויא רבה לא הוה מדמינן לה לתבלין כיון שאין הפגת טעמו דומה לשלהם אבל למאי דאסיקנא דמלח לא בעי אלא שינוי כל דהו אלמא שחיקה לא חמירא כולי האי הילכך כיון דכרכום מפיג טעמו קצת אין להשוותו למלח. כנ''ל לומר להעמיד דברי ה''ה ודברי הרי''ף:

לחם משנה אין עושין גבינה ביו''ט וכו'. פ' ר''א דמילה (דף קל"ד.) א''ל אביי לרבה וכו' מאי שנא מלישה התם אפשר הכא לא אפשר. וא''ת איך עלה בדעת ה''ה ז''ל בפרק ראשון כשהשיג על הראב''ד ז''ל שכתב שהטעם שלא הותר בתלוש אינו מספיק לברירה ובטחינה וכו' דמשמע דהוא סבור בדעתו ז''ל דאינו מחלק בין אפשר ללא אפשר דזה אי אפשר דהרי בגמרא חילקו כאן במגבן בין אפשר ללא אפשר. ועוד גבי שחיקת תבלין אמרו בגמרא בפ''ק (דף י"ד) דטעמא משום דלא אפשר לעשותן מעיו''ט דמפיגין טעמן. וי''ל דהוא ז''ל סבור בדעתו דאין חילוק בין אפשר ללא אפשר לאסור או להתיר הדבר מן התורה דמה שחלקו בגמרא בין אפשר ללא אפשר היינו מדרבנן כמו שכתב הר''ן ז''ל בר''פ אין צדין ולכך הקשה דמאחר דנראה כונתו לאסור הכל מן התורה דאין ההיתר אלא מושמרתם דהיינו לתלוש מאי שנא דכל השאר אסור מן התורה ועוד דהכי מוכח מהירושלמי כמו שכתב הר''ן ז''ל שם בר''פ אין צדין א''כ מה טעם לאסור ברירה טחינה והרקדה מן התורה. עוד אפשר לומר דאפילו שהוא ז''ל סבור דטחינה והרקדה הותרה מן התורה אלא שרבנן אסרוה משום דאפשר כמו מגבן מ''מ הקשה עליו ה''ה ז''ל דכיון דסוף סוף צריך לטעם רבינו ז''ל וטעמו לבד אינו מספיק א''כ מוטב שיאמר טעם רבינו ז''ל בכל ואין אנו צריכים לטעמו כלל. עוד אמרו שם בפרק ר''א דמילה למעלה מזה א''ל אביי לרב יוסף מאי שנא מבשרא אגומרי פירוש שצולין אותו ביו''ט אע''ג דמכבה א''ל התם לא אפשר הכא אפשר ע''כ. נמצאת מכאן תשובה גדולה לה''ה ז''ל במה שכתב פרק ראשון שדעת רבינו ז''ל שכיון שבקצירה אין הפסד אע''ג דבקצת ממנה יש הפסד לא פלוג רבנן ומשום הכי אסרו תלישת ירק אע''ג דלא אפשר שיהיה נכלל בכלל הקצירה, והשתא קשה דא''כ בשרא אגומרי אע''ג דלא היה אפשר לנו לאסור כיון שהכיבוי נאסר כמו שכתב רבינו ז''ל בפרק שלאחר זה וכשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוקה א''כ ראוי לנו לאסור בשרא אגומרי אע''ג דאפשר כיון דמלאכת הכבוי נאסרה אע''ג דמכבה כלאחר יד הוא מ''מ ראוי לאסור כמו תלישת ירק כלאחר יד שאסור משום שנאסרה הקצירה. ועוד קשה ממה שכתב רבינו ז''ל ואם כבה לוקה כיון דהותר מלאכת הכבוי לצורך אכילה דהיינו בשרא אגומרי וגם לגרוף את התנור כמו שכתב הרשב''א ז''ל לעיל בפרק זה. א''כ נימא מתוך שהותר הכבוי לצורך הותר נמי שלא לצורך. ויש לומר דבשלמא בתלישת ירק אמרינן דכיון דנאסרה קצירה שהיא לצורך אכילה נאסר תלישת ירק אע''פ שהוא לצורך אכילה משום דלא פלוג רבנן אבל לא נאסור בעבור כן דמשום שנאסר כבוי שלא לצורך יאסר כבוי לצורך דלא שייך לומר אהא לא פלוג רבנן כיון שהם שני ענינים חלוקים דהאי לצורך והאי שלא לצורך דבשלמא בשהכל לצורך אמרינן לא פלוג וכן אין ראוי לומר מתוך שהותר כבוי דלא הותר הכבוי לגמרי אלא כבוי כלאחר יד ומשום הכי לא שייך לומר מתוך: אחרי כתבי [זה] ראיתי להרי''ף ז''ל בפ''ק דביצה דגריס בהך דר''א דמילה מאי שנא מבשרא אגומרי התם ליכא כבוי הא איכא כבוי. ומפני כן היה נראה לומר דרבינו ז''ל גריס כן והשתא לא קשה כלל מכל מה שהקשינו אלא שמכל מקום קשה דאם כך היא גירסת רבינו ז''ל איך כתב לקמן בפרק ד' ומותר לעשן תחת הפירות וכו' כמו שמותר לצלות בשר על האש ע''כ, ואם הוא גורס כגירסת הרי''ף ז''ל איך כתב למעלה אין מעשנים מפני שהוא מכבה וכאן כתב מידי דהוה אבשרא אגומרי משמע דסבירא ליה דבשרא אגומרי מכבה דלגירסת הרי''ף ז''ל בהא דאמרי מידי דהוה אבשרא אגומרי פליג אמאי דאמרי לעיל דאסור משום מכבה דסבירא ליה דלאו מכבה ומפני כן אמר דהוי כמו בשרא אגומרי דלא הוי מכבה כמו שמפורש כל זה שם בהר''ן ז''ל בפירוש ההלכות, ועם היות שאמר לדחות זה ואמר שמה שכתב רבינו ז''ל משום מכבה לאו כבוי ממש הוא דוחק הוא כל זה. ואם תראה פירוש הר''ן ז''ל בדעת ההלכות הנך רואה שאי אפשר לומר כן בדברי רבינו ז''ל ואין כל זה במשמע דבריו: אבל דכין את התבלין וכו' אבל מלח אינו נדוך. קשה דודאי האי מלח לא הוי מכשיר אוכל נפש כמו שהכריח הר''ן ז''ל בפ''ק דביצה דאל''כ כיון דאפשר לעשותו מבערב למה הותר על ידי שינוי הא לא אשכחן דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעיו''ט דלישתרו בשינוי וא''כ על כרחין אוכל נפש עצמו הוא וא''כ קשה כיון דשחיקת תבלין כתב ה''ה ז''ל לעיל בפרק ראשון דהוו מכשירין שהרי כתב ונ''ל שהקלו במכשירין לפי שהן נאכלין וכו' א''כ אמאי לא תירצו בפ''ק דביצה (דף י"ד) כשאמרו דכולי עלמא מלח בעיא שינוי מאי טעמא אמאי לא חלקו דתבלין הן מכשירין והקלו במכשירין ומשום הכי לא בעיא שינוי אבל מלח דהוי אוכל נפש בעיא שינוי שהקלו במכשירין טפי כמ''ש ה''ה ז''ל בפרק ראשון. ועוד קשה דהרי מצינו כאן בהפך דהקלו באוכל עצמו טפי דהא מלח (מפני) שאפשר לעשותו מבערב מותר ביו''ט ע''י שינוי אבל מכשירין דאפשר לעשותן מעיו''ט לא אשכחן דלישתרי על ידי שינוי כמ''ש הר''ן ז''ל. מיהו לזה יש לומר דהוא ז''ל סבור כהראב''ד ז''ל דס''ל דדיכת מלח הוו מכשירין ומ''מ מותר על ידי שינוי משום דכל הקדירות צריכות מלח ולא סגי בלאו הכי וכן כתב בשמו הר''ן ז''ל בפרק המביא שכתב גבי ביקוע. ותירץ הראב''ד ז''ל כיון דאי אפשר בלא עצים לאפות ולבשל עשו אותו כדיכת מלח שהתירו אותה ע''י שינוי ע''כ. אבל מ''מ קשה דאיך כתב דהקלו במכשירין יותר מבאוכל נפש עצמו דהא בגמרא בפ' אין צדין (דף כ"ח:) דרשי רבנן הוא ולא מכשיריו ואוכל נפש מותר אבל מכשירין אסור והכי קי''ל כרבנן. וא''כ קשה איך נקל יותר במכשירין מבאוכל נפש עצמו דאין סברא לומר כן וכמו שכתב הר''ן ז''ל גבי משחזת. וי''ל דמ''ש ה''ה ונראה לומר דהקלו במכשירין לאו משום דראוי להקל במכשירין יותר מבאוכל נפש דאדרבה יותר יש להקל באוכל נפש אלא דמפני שהוא הקשה שם דכי היכי דבתלישת ירק אמרינן דאע''ג דלא אפשר אסורה מפני שהיא תולדת קצירה ולא פלוג רבנן ג''כ נימא בשחיקת תבלין שהוא תולדת טחינה שיהיה אסורה משום דלא פלוג רבנן לכך תירץ דלא דמי דבשלמא בתלישת ירק כיון דהקצירה והתלישה הכל הוא אוכל כיון דהכל דבר אחד דהוא אוכל אמרינן לא פלוג רבנן בין אוכל לאוכל אבל הכא טחינה הוי כאוכל ושחיקת תבלין הוי מכשירין א''כ אין הכל דבר אחד: אבל דכין את התבלין וכו'. כתב ה''ה ז''ל וכן כל הנדוכין נדוכין כגון כרכום וכו'. ודבר תימא הוא זה שהרי בגמרא להאי טעמא דמפיגין טעמן אמרינן דמוריקא הוי כמו מלח דאינו מפיג טעמו וכבר תמה על זה הרב ב''י בטור א''ח סי' תקנ''ד ע''ש. והנראה לי לתרץ בזה דכיון דקיימא לן כשמואל דכל הנדוכין נדוכין כדרכן דמשמע אפילו מוריקא דהכי כייל לישנא דכל ומלח לא בעיא שינוי גמור אלא שינוי קצת א''כ כיון דהוא דבר קל כל כך ראוי לנו לומר דבשל סופרים הלך אחר המקל כמו שכתבו שם התוס' ונקטינן כקולא דכל חד ואפילו בקדירה קדירה דמי לבישול א''נ מוריקא נדוכין כדרכן לבד מלח לכל הטעמים אסור. וא''ת כיון דלא נפקא לן מידי בין טעם דכל הקדירות צריכות מלח וטעם דמפיגין טעמן למה כתב רבינו ז''ל טעמא דמפיגין טעמן. ויש לומר דנראה לו טעם ברור יותר דהוא דבר נראה לחוש כמו שכתב הרב ב''י ז''ל:

יג * אֵין כּוֹתְשִׁין אֶת הָרִיפוֹת בְּמַכְתֶּשֶׁת גְּדוֹלָה. אֲבָל כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת קְטַנָּה שֶׁזֶּה הוּא הַשִּׁנּוּי שֶׁלָּהּ. וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בִּקְטַנָּה אָסוּר שֶׁהַתְּבוּאָה שֶׁלָּהֶן [מ] טוֹבָה הִיא וְאִם כּוֹתְשִׁין אוֹתָם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵין בְּכָךְ הֶפְסֵד:

ההראב"ד אין כותשין את הריפות וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין הדעת נוחה מזה הטעם אבל אנשי בבל עיקר תבשיליהן דייסא שאוכלין בו הלחם והיו עושין אותה במדוכה מכתשת גדולה ומכתשת קטנה הרי היא להם שינוי גדול אבל אנשי ארץ ישראל די להם כל הימים בקטנה ואין בה שינוי עכ''ל:

מגיד משנה אין כותשין את הריפות וכו'. פ''ק (דף י"ד) ת''ר אין עושין טיסני ואין כותשין במכתשת ואמרו דברייתא משמע דאפי' במכתשת קטנה אסור והקשו והא תניא אין כותשין במכתשת גדולה אבל כותשין בקטנה ותירץ רבא לא קשיא הא לן והא להו פי' לן מותר בקטנה וכן מוכרח בגמ' שם ולזה כתוב בהלכות גבי ברייתא ראשונה הא מתניתא אוקימנא לבני א''י אבל לדידן כותשין במכתשת קטנה וזה דעת רבינו שבכל מקום חוץ מא''י מותר לכתוש בקטנה ונתן טעם לאסור בני א''י מפני שהתבואה שלהם טובה. ובהשגות א''א אין הדעת נוחה מזה הטעם וכו'. ולפי דבריו כל מקום שאין רגילין הרבה בדייסא הרי הוא כא''י. ולזה הסכים הרשב''א ז''ל. ודעת רבינו כדעת ההלכות ואין באחד מן הפירושין הכרע:

לחם משנה ובא''י אפילו הקטנה אסור וכו'. וא''ת ואמאי אינו מותר על ידי שינוי כמו גבי מלח דאע''ג דאפשר לעשותו מבערב מותר על ידי שינוי ועוד בחוצה לארץ למה לי מכתשת קטנה כיון דאי אפשר לעשותו מעיו''ט לא בעי שינוי. מיהו לזה יש לומר דמכתשת גדולה מחזי כעובדי דחול ודמי לריחים של פלפלין דאסור משום האי טעמא. ולקושיא הראשונה יש לומר דאפשר דבמלח הקלו משום דכל הקדרות צריכות מלח והוא דבר מוכרח כמו שכתבנו:

יד * הַקֶּמַח אַף עַל פִּי שֶׁרִקְּדוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְהֵסִיר מִמֶּנּוּ הַסֻּבִּין אֵין מְרַקְּדִין אוֹתוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן נָפַל בְּתוֹכוֹ צְרוֹר אוֹ קֵיסָם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְאִם שִׁנָּה מֻתָּר. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁיְּרַקֵּד מֵאֲחוֹרֵי הַנָּפָה אוֹ שֶׁרִקֵּד עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן וְכַיּוֹצֵא בְּשִׁנּוּי זֶה:

ההראב"ד הקמח אע''פ שרקדו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אני אומר שהלכה כרבי יהודה ורב פפיאס שאמרו שונין ואם נפל בו צרור או קיסם אסור ואם שינה מותר עכ''ל:

מגיד משנה הקמח אע''פ שרקדו מעיו''ט וכו'. מדברי רבינו אתה למד שהרקדה ראשונה אסורה ביו''ט וכן העלה הרשב''א ז''ל ואפילו בשינוי אסור ויתבאר לך ממ''ש רבינו פ' ראשון כיצד אין קוצרין וכו' ולא מרקדין וכן נהגו ועיקר אבל לרקד פעם שנייה שנינו פ' אין צדין (דף כ"ט:) ת''ר אין שונין קמח ביו''ט משום ר' פפיאס ור' יהודה בן בתירא אמרו שונין ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם שמותר לשנותו שם דרש רב הונא זוטי אפתחא דנהרדעא שונין קמח ביו''ט אמר להו רב חמא פוקו ואמרו ליה שקילא טיבותיה דההוא גברא ושדייה אחזרא פוק חזי כמה מהולאתא רקדן בנהרדעא דביתהו דרב יוסף הוה נהלא קמחא אגבא דמהולתא אמר לה חזי דאנא רפתא מעליא בעינא מינך ומתוך כך יש פוסקין כרבי פפיאס ור' יהודה ששונין בלא שינוי. וזה דעת ההשגות שכתבו א''א אני אומר הלכה כרבי יהודה ורבי פפיאס וכו'. ביאור דבריו שאסור לסלק הצרור ביד אבל יכול לשנות הקמח ויש לו סמך בגמרא. אבל הרשב''א ז''ל פי' שמותר לסלקו ביד וזה נראה דעת רבינו שלא כתב איסור הנטילה ביד. ומה שהצריך רבינו שינוי בשלא נפל שם צרור נסמך על מה שאמרו שם דביתהו דרב אשי הוה נהלא קמחא אפתורא אמר רב אשי הא דידן ברתיה דרמי בר חמא אי לאו דחזאי בבי נשא לא הות עבדא. וזה המעשה נכתב בהלכות ומשמע דדוקא בשינוי והרשב''א ז''ל ובעל העטור הסכימו ששונין בלא שינוי:

לחם משנה הקמח אע''פ שרקדו וכו'. כתב ה''ה ז''ל מדברי רבינו ז''ל אתה למד שהרקדה ראשונה אסורה ביו''ט ע''כ. וצריך לתת טעם למה אסורה ע''י שינוי וכן טחינה אמאי לא הותרה על ידי שינוי והרי בבורר התירו אפילו כדרכו בקינון ותמחוי. ומ''ש ה''ה ויתבאר לך וכו' לאו למימר דדייקינן מהתם לחודיה דאפילו בשינוי אסור מדקאמר אין מרקדין דהא אמר שם אין בוררין ובשינוי מותר וכן דשין ודש כלאחר יד מותר כגון מולל מלילות אלא הכי קאמר ומדאמר שם רבינו ז''ל דכל הרקדה אסורה וכאן לא נאמר שינוי אלא להרקדה שנייה משמע דבראשונה אסורה אפילו בשינוי. עוד כתב ה''ה ז''ל וזה נראה דעת רבינו ז''ל שלא כתב איסור הנטילה ביד עיין טעמו בבית יוסף ז''ל סימן תק''ו עוד כתב הרב ז''ל וזה המעשה נכתב בהלכות משמע לכאורה דכונתו להביא סיוע לרבינו ז''ל ממה שנכתב זה בהלכות וקשה דהלא נכתב ג''כ המעשה האחר דדביתהו דרב יוסף וכו' דאמר אנא ריפתא מעליא בעינא וזהו סיוע למפרשים ז''ל ואדתידוק מסיפא תידוק מרישא ואולי י''ל דדעת ה''ה ז''ל לתרץ דברי ההלכות כדברי הרא''ש ז''ל דנהי דשינוי גדול כמו אגבא דמהולתא לא צריך אבל אפתורא ודאי צריך ולא פליגי עובדי אהדדי וסובר ה''ה דזו היא דעת רבינו ז''ל שכתב שירקד מאחורי הנפה או שירקד כו' כלומר או לפחות שירקד על גבי השלחן. זה נראה לומר שהבין ה''ה בדברי רבינו אע''פ שהרא''ש ז''ל לא הבין כן שכתב ודלא כהרמב''ם ז''ל שדימה שניהם יחד שכתב ואם שינה וכו' ע''ש. מ''מ דעת ה''ה כך הוא:

טו מוֹלְלִין מְלִילוֹת וּמְפָרְכִין קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב וּמְנַפֵּחַ עַל יָד עַל יָד בְּכָל כֹּחוֹ וְאוֹכֵל וַאֲפִלּוּ בְּקָנוֹן אוֹ בְּתַמְחוּי אֲבָל לֹא בְּנָפָה וְלֹא בִּכְבָרָה. וְכֵן הַבּוֹרֵר קִטְנִיּוֹת בְּיוֹם טוֹב בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ וּבְתַמְחוּי אֲבָל לֹא בְּנָפָה וְלֹא בְּטַבְלָה וְלֹא בִּכְבָרָה:

מגיד משנה מוללין מלילות וכו'. פ''ק (דף י"ב.) אמר רבא מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו''ט וסובר רבינו שביו''ט מוללו כדרכו בלא שינוי וכן דעת ההלכות. ומה שאמרו שם כיצד מולל והצריכו שינוי הוא בשבת בדוקא כנזכר פרק כ''א מהלכות שבת וכמו שכתבתי שם ואע''פ שיש חולקין כן עיקר. ודין הנפוח מפורש שם בברייתא מנפח על יד על יד ואוכל ואפילו בקנון ותמחוי אבל לא בנפה וכברה ובשבת צריך שינוי כמו שנזכר פ' כ''א: וכן הבורר קטנית וכו'. שם (דף י"ד:) משנה הבורר קטנית ביו''ט ב''ש אומרים בורר אוכל ואוכל וב''ה אומרים בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה ולא בטבלא ובגמ' תניא רשב''ג אומר מחלוקת בשהאוכל מרובה על הפסולת אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל נוטל את האוכל ומניח הפסולת והקשו פסולת מרובה על האוכל פשיטא מי איכא למאן דשרי לא צריכא דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא. ופירוש בורר כדרכו שנוטל הפסולת וזו היא ברירה כדרכה שהתירו ב''ה בשהאוכל מרובה בשיעור ואין בברירת הפסולת טורח יותר מברירת האוכל. וכתב הרשב''א ז''ל שמה שאמרו אבל לא בנפה הוא מפני שיש בה בשבת חיוב חטאת ולא רצו להתירה ביו''ט. ומתוך הטעם הזה יצא לו שכל מה שיש בו בשבת חיוב חטאת כגון בורר שלא לאכול לאלתר אלא להניח לבו ביום אפילו ביו''ט אסור וכן הדין בשני מיני אוכלין וכבר נתבאר פרק שמיני מהל' שבת במה יש חיוב חטאת בשבת. ואני אומר כבוד הרב במקומו מונח שאין כל מה שיש בו בשבת חיוב חטאת אסור ביו''ט שהרי ברירת פסולת מתוך האוכל אפילו ביד יש בזה חיוב חטאת בשבת כנזכר פ''ח מהל' שבת וביו''ט מותרת על הדרך שנתבאר ולא אסרו נפה וכברה אלא משום דמחזי כבורר לימים מרובים וכן פירש''י ז''ל וזהו שלא הזכירו כלל ביו''ט בורר לאלתר או לבו ביום אלא הרי דינו כאופה ומבשל שמותר לאכול בו ביום ולשון דברי ב''ה מורה כן שאמרו בורר כדרכו ולא חלקו וזהו שבהלכות ובדברי רבינו לא נזכר חלוק זה כלל כנ''ל ועיקר:

טז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָאֹכֶל מְרֻבֶּה עַל הַפְּסלֶת אֲבָל אִם הָיְתָה הַפְּסלֶת מְרֻבָּה עַל הָאֹכֶל בּוֹרֵר אֶת הָאֹכֶל וּמֵנִיחַ אֶת הַפְּסלֶת. וְאִם הָיָה [נ] טֹרַח בִּבְרֵרַת הַפְּסלֶת מִן הָאֹכֶל יֶתֶר מִטֹּרַח בִּבְרֵרַת הָאֹכֶל מִן הַפְּסלֶת אַף עַל פִּי שֶׁהָאֹכֶל מְרֻבֶּה בּוֹרֵר אֶת הָאֹכֶל וּמֵנִיחַ אֶת הַפְּסלֶת:

כסף משנה בד''א כשהאוכל מרובה על הפסולת וכו'. נראה מדברי רבינו שהוא מפרש דכי אמרינן פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי לאו למימרא מי איכא מאן דשרי לטלטל כדפירש''י אלא ה''ק מי איכא מאן דהוה ס''ד דשרי לברור פסולת מתוך אוכל דאיצטריך רשב''ג לאשמועינן דאסור ומשני לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא כלומר הא ודאי שפסולת מרובה לא הוה צריך רשב''ג לאשמועינן דפשיטא דד''ה אסור לברור פסולת מתוך אוכל ומיהו לברור אוכל מתוך פסולת ודאי שרי כיון שאין דרך בורר בכך וכי איצטריך לאשמועינן בדנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא דסד''א כיון שאוכל מרובה שרי לברור כדרכו ואפילו פסולת מתוך אוכל קמ''ל כיון דנפיש בטירחא אסור לברור כדרכו. וכתב מהרי''ק דלדעת הרי''ף ורבינו פסולת מרובה על האוכל פשיטא ומה שכתבת דאין להקשות מאי קא פריך פשיטא תאמר דאיצטריך לאשמועינן דנוטל את האוכל וכו' משום דא''כ לא הוה ליה למימר רק נוטל את האוכל ותו לא. לפי ע''ד טרחת ללא צורך דפשיטא שלשטתם ז''ל דפריך אעיקר מילתיה דרשב''ג דקאמר בד''א באוכל מרובה וכו' כי היכי דלא נטעה להעמיד פלוגתייהו דב''ה וב''ש בפסולת מרובה וכו' ועל זה פריך פשיטא דאין לטעות להעמיד מחלוקת בפסולת מרובה דבהא לא הוו אמרי ב''ה בורר כדרכו וכו' דמשמע פסולת מתוך אוכל דבפסולת מרובה ליכא למ''ד שיהא נוטל את הפסולת, עכ''ל:

יז אֵין מְסַנְּנִין אֶת הַחַרְדָּל בְּמִסְנֶנֶת שֶׁלָּהּ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּבוֹרֵר. אֲבָל נוֹתְנִין בֵּיצָה בְּמִסְנֶנֶת שֶׁל חַרְדָּל וְהוּא מִסְתַּנֵּן מֵאֵלָיו. וְאִם הָיְתָה הַמְּשַׁמֶּרֶת תְּלוּיָה מֻתָּר לִתֵּן לָהּ יַיִן בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל לֹא יִתְלֶה [ס] בַּתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. וּמַעֲרִים וְתוֹלֶה אֶת הַמְּשַׁמֶּרֶת לִתְלוֹת בָּהּ רִמּוֹנִים וְתוֹלֶה בָּהּ רִמּוֹנִים וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לְתוֹכָהּ שְׁמָרִים:

מגיד משנה ואין מסננין את החרדל במסננת וכו'. ברייתא במס' שבת פ' ר''א דמילה (דף קל"ד.) אין מסננין את החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת וביו''ט איירי כדמוכח במאי דאמרינן ואין ממתקין אותו דאי בשבת פשיטא וכן פירשוה הרב בעל העטור והרשב''א ז''ל והקשו בגמ' מאי שנא מהא דתנן נותנין ביצה במסננת של חרדל ותירצו התם לא מיחזי כבורר הכא מיחזי כבורר ע''כ: ואם היתה משמרת תלויה וכו'. בשבת פ' ר''א דתולין (קל"ז:) חכמים אומרים אין תולין את המשמרת ביו''ט ואין נותנין לתלויה בשבת אבל נותנין לתלויה ביו''ט. ובגמרא (דף קל"ט:) אמר רבה בר ר''ה מערים אדם על המשמרת ביו''ט לתלות בה רמונים ותולה בה שמרים אמר ר''א והוא דתלה בה רימונים ע''כ:

לחם משנה אין מסננין את החרדל וכו'. כתב ה''ה וביו''ט איירי כדמוכח במאי דאמרינן ואין ממתקין דאי בשבת פשיטא. וקשה דטפי היה לו להקשות קושיא אלימתא דאי בשבת איך אמרו שם בגחלת של מתכת מותר וכי בשבת אפשר להתיר כן אלא נראה שלא חש דהא נמי ראיה מעליתא היא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן