הלכות שביתת יום טוב - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שביתת יום טוב - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א * אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאֵשׁ לֹא מִן הָעֵצִים וְלֹא מִן הָאֲבָנִים וְלֹא מִן הַמַּתָּכוֹת. כְּגוֹן שֶׁחוֹכְכִין אוֹתָן זוֹ בָּזוֹ אוֹ מַכִּין זוֹ בָּזוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא הָאֵשׁ. וְכֵן הַנֵּפְט הַחַד בְּיוֹתֵר שֶׁהוּא בְּמַיִם שֶׁמְּנִידִין אוֹתָם עַד שֶׁיִּדָּלֵק. אוֹ כְּלִי זַךְ קָשֶׁה אוֹ זְכוּכִית מְלֵאָה מַיִם שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתָהּ כְּנֶגֶד עֵין הַשֶּׁמֶשׁ עַד שֶׁיַּחֲזֹר נָגְהָהּ לַפִּשְׁתָּן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְיִדְלַק. כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר בְּיוֹם טוֹב. שֶׁלֹּא הֻתַּר בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא לְהַבְעִיר מֵאֵשׁ מְצוּיָה. אֲבָל לְהַמְצִיא אֵשׁ אָסוּר שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְהַמְצִיא אוֹתָהּ מִבָּעֶרֶב:

ההראב"ד אין מוציאין את האש וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ויאמר מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם שמפרש בגמרא עכ''ל:

מגיד משנה אין מוציאין את האש וכו'. משנה פ' המביא כדי יין (ביצה ל"ג.) אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים ובגמרא מ''ט משום דקא מוליד ביו''ט ע''כ. ובהשגות כתוב א''א ויאמר מפני שהוא מוליד וכו'. ואני רואה כאן חפץ להשיג שהרי אין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו. ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מבערב. והטעם הזה כתב ג''כ הרשב''א ז''ל וכדברי רבינו:

לחם משנה אין מוציאין את האש וכו'. כתב הרב המגיד ואני רואה כאן חפץ להשיג וכו' דכפי דבריו דאמר דאין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו א''כ שברי כלים דכתב רבינו לעיל בפ''ב דהוי נולד לפי טעם זה למה הם נולד כיון שאינם אלא דבר ראוי לבשל ולאפות. ולתרץ זה צריך לחלק כמו שחלק הר''ן ז''ל בפ' המביא בענין ביקוע עצים שכתב ולי נראה כל שהוא נהנה מגופו של דבר כאוכל נפש עצמו וכו' עד סופו ע''ש. אף כאן נחלק כי האי גוונא ונאמר דבשלמא בשברי כלים נהנים מהם בעצמם לענין הבישול או האפיה אבל האש אין אנו צריכין לאש הנולד בעצמו אלא שידליק העצים להסקה אע''פ שהוא יהיה כבתחילה יעשה מלאכת האפיה או הבישול ג''כ אין האש עצמו הוא שנהנה מהם אלא שמכין ומדליק אבל הוא עומד בעצמו ודמי לסכין או לתנור שהם מכשירים והם עומדים בעצמם ומפני כן אין ראוי לאסור כיון שהוא אינו מתמעט והולך בענין הבישול כמו שברי כלים וזה דבר נכון בטעמו. וא''ת א''כ בריח דקרי ליה לקמן נולד מוליד ריח בבגדים גבי גימור כלים כמ''ש ה''ה הא דמי לאש שהוא נשאר בעצמו כמו שהיה קודם ואפילו אחר שהריחו בו. וי''ל דמ''מ אנו נהנין מהדבר בעצמו אבל באש לא מהני אלא לצלות בו. גם יש לתת טעם בדברי ה''ה במה שחילק בין הך לביצה שנולדה בו דטעמא דהוי מוליד לא נאסר אלא מטעם שנולד עתה וחסר עתה וחסר ממנו הכנה כמו שכתב הראב''ד ז''ל. וא''כ להכי קאמר דאין ראוי לאסור הדבר מפני שלא הוכן אלא כשאנו מסתפקים מהדבר בעצמו אבל כשאין אנו צריכים לאותו דבר אלא לתקן האפיה והבישול אין לנו לאוסרו משום טעם זה אלא ודאי משום דאפשר לעשותו מערב יו''ט וז''ש בגמרא משום דקא מוליד ביו''ט כלומר והיה יכול לעשותו מבערב. ולהראב''ד ז''ל פי' הגמרא הוא משום דמוליד ביו''ט ובציר ליה הכנה:

ב אַף עַל פִּי שֶׁהֻתְּרָה הַבְעָרָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אָסוּר לְכַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ אֲפִלּוּ הֻבְעֲרָה לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. שֶׁהַכִּבּוּי מְלָאכָה שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ אֲכִילָה כְּלָל. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מְכַבִּים אֶת הָאֵשׁ כָּךְ אֵין מְכַבִּים אֶת הַנֵּר וְאִם כִּבָּה לוֹקֶה כְּמִי שֶׁאָרַג אוֹ בָּנָה:

מגיד משנה אע''פ שהותרה הבערה ביו''ט וכו'. דין הכבוי מבואר פ' יו''ט שחל (דף כ"ב.) ובהרבה מקומות. וכן כבוי הנר מבואר שם:

לחם משנה אסור לכבות את האש אפילו הובערה לצורך אכילה. כלומר אע''ג דאיכא למימר כיון דהובערה לצורך אכילה ראוי להתיר סופו משום תחלתו כלומר שאם הוא רואה שלא יוכל לכבותו כשאינו צריך לו לא יבעיר וימנע משמחת יו''ט והוי דומיא דעור לפני הדורסן קמ''ל דלא התירו הכבוי:

ג אֵין מְסַלְּקִין אֶת פִּי הַנֵּר לְמַעְלָה [א] כְּדֵי שֶׁתִּכְבֶּה. וְאֵין מְסִירִין אֶת הַשֶּׁמֶן מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ חוֹתֵךְ אֶת רֹאשׁ הַפְּתִילָה בִּכְלִי. [ב] * אֲבָל נוֹפֵץ אֶת רֹאשָׁהּ בְּיָדוֹ. אֲגֻדָּה שֶׁל עֵצִים שֶׁהֻדְלְקָה בִּמְדוּרָה כָּל עֵץ שֶׁלֹּא אָחֲזָה בּוֹ הָאֵשׁ [ג] מֻתָּר לְשָׁמְטוֹ וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְמֵסִיר שֶׁמֶן מִן הַנֵּר:

ההראב"ד אבל נופץ את ראשה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ואפילו במחט שהרי אמרו מוחטין עכ''ל:

מגיד משנה אין מסלקין את פי הנר למעלה וכו'. פרק יום טוב שחל עולא איקלע לבי רב יהודה קם שמעיה זקף שרגא איתיביה הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה א''ל לאו אדעתאי: ואינו חותך את פי הפתילה וכו'. משנה פרק המביא (דף ל"ב:.) ואין חותכין את הפתילה לשנים ר' יהודה אומר חותכה באור ובגמ' ולר''י מאי שנא בסכין דלא דקא מתקן מנא באור נמי הא קא מתקן מנא ותירצו תני ר' חייא חותכה באור בפי שתי נרות אמר רב מוחטין את הפתילה ביו''ט מאי מוחטין פירוש לעדויי חושכא. וסובר רבינו שכשם שאין חותכין אותה בכלי כך אינו חותך פיה בכלי וכשאמרו מוחטין דוקא ביד אבל שאר המפרשים אומרין שלנפץ את ראשה אפילו בכלי מותר וכשאמרו מוחטין רצו לומר שאפילו במחט מותר להסיר חשכה וזה דעת ההשגות ולזה הסכים הרשב''א ז''ל ואין זה מוכרח: אגודה של עצים וכו'. פרק יו''ט שחל (דף כ"ב) סמוך למעשה דעולא הנזכר למעלה אמר ר''י קנבא שרי:

לחם משנה ואינו חותך ראש הפתילה בכלי. לאו דוקא בכלי דאפילו באור אם אינו בפי שתי נרות אינו יכול לחתוך וסמך על מ''ש לקמן וחותכה באור בפי שתי נרות אלא מאי דאמר כאן בכלי ר''ל שאין צד לחותכה בכלי אפילו שיהיה בפי שתי נרות:

ד אֵין מְכַבִּין אֶת הַדְּלֵקָה כְּדֵי לְהַצִּיל מָמוֹן בְּיוֹם טוֹב כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְכַבִּין בְּשַׁבָּת אֶלָּא מְנִיחָהּ וְיוֹצֵא. וְאֵין מְכַבִּין אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי [ד] תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אֶלָּא כּוֹפֶה עָלָיו כְּלִי אוֹ עוֹשֶׂה מְחִצָּה בֵּינוֹ לְבֵין הַנֵּר אוֹ מוֹצִיאוֹ לְבֵית אַחֵר. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אַחַת מִכָּל אֵלּוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר לְכַבּוֹת וְאָסוּר לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּכְבֶּה מֵאֵלֶיהָ:

מגיד משנה אין מכבין את הדליקה וכו'. שם בעא מיניה אביי מרבא מהו לכבות את הדליקה ביו''ט היכא דאיכא סכנת נפשות לא קא מבעי ליה דאפילו בשבת שרי כי קא מבעי היכא דאיכא אבוד ממון אמר ליה אסור: ואין מכבין את הנר וכו'. שם בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר ביו''ט אמר לו אפשר בבית אחר אין לו בית אחר מהו אפשר לעשות מחיצה אין לו דבר לעשות מחיצה מהו אפשר לכפות עליו כלי אין לו כלי לכפות עליו מהו א''ל אסור. והקשו בגמ' על זה ועל דין כבוי הנזכר בסמוך מדתניא אין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית בשביל שלא תתעשן הקדרה מותר. ואמר ליה ההיא ר''י היא כי קאמינא אנא לרבנן. ובהלכות ההיא ר''י היא דאמר לכם לכל צרכיכם כי קאמינא אנא לרבנן. וכן רבה וכן אמימר כולהו דחו להו להא מתניתא ואוקמוה כר''י למימרא דלאו הלכתא כותיה ושמעינן מיהא דלית הלכתא כי הא מתניתא אלא אסור לכבות את הבקעת בין לחוס עליה בין שלא יתעשן הבית בין שלא תתעשן הקדרה הכל אסור, ע''כ. ויש מקשים על זה ממה שאמרו פרק אין צדין הלכה כר''י ותירצו שלא כל המכשירים שווין ויש שהלכה בהן כר''י ומתוך כך אסרו לכבות את הבקעת מפני הדלקה ומפני תשמיש ומפני שלא יתעשן הבית אבל בשביל שלא תתעשן הקדרה ותבשילו שהוא מכשיר אוכל נפש ממש מותר והוא שאין לו מקום לפנותה. וזהו דעת הרשב''א ז''ל. ודעת רבינו לאסור הכל כמו שיתבאר בסמוך וכדעת ההלכות:

ה מֻתָּר לְטַלְטֵל אֶת הַנֵּר וְהוּא דּוֹלֵק וְאֵין גּוֹזְרִין שֶׁמָּא יִכְבֶּה. וְאָסוּר לְהָנִיחַ אֶת הַנֵּר עַל גַּבֵּי דֶּקֶל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּיוֹם טוֹב שֶׁמָּא יָבוֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְחֻבָּר בְּיוֹם טוֹב:

מגיד משנה מותר לטלטל את הנר וכו'. זה פשוט ומבואר פרק כירה (שבת דף מ"ה) כדין שיתבאר בסמוך: ואסור להניח וכו'. מימרא בשבת פרק כירה שם מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין נר על גבי דקל ביו''ט וכבר כתבתיה בארוכה פרק חמישי מהל' שבת:

ו אֵין [ה] מְעַשְּׁנִין בִּקְטֹרֶת בְּיוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה. וַאֲפִלּוּ לְהָרִיחַ בָּהּ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְגַמֵּר אֶת הַבַּיִת וְאֶת הַכֵּלִים שֶׁהוּא אָסוּר. וּמֻתָּר לְעַשֵּׁן תַּחַת הַפֵּרוֹת כְּדֵי שֶׁיֻּכְשְׁרוּ לַאֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁמֻּתָּר לִצְלוֹת בָּשָׂר עַל הָאֵשׁ. וּמְמַתְּקִין אֶת הַחַרְדָּל בְּגַחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת אֲבָל לֹא בְּגַחֶלֶת שֶׁל עֵץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה. וְאֵין מְכַבִּין אֶת הָאֵשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא [ו] תִּתְעַשֵּׁן הַקְּדֵרָה אוֹ הַבַּיִת:

מגיד משנה אין מעשנין בקטורת ביו''ט וכו'. פרק יו''ט שחל (ביצה כ"ב:) במשנה אמר ר''ג מניחין את המוגמר ביו''ט וחכמים אוסרין ובגמ' אמר רב אסי מחלוקת להריח אבל לגמר דברי הכל אסור ושם מוכיח בגמ' שאפילו כלי שנתגמר לא יכפה אותו על הבגדים כדי שיקלטו הבגדים את הריח שהרי זה מוליד ריח בבגדים וכן כתבו ז''ל וזהו שאמרו שם (דף כ"ג) סחופי כסא אשיראי אסור וכל זה נכלל במה שאמר רבינו שלגמר את הכלים אסור: מותר לעשן את הפירות וכו'. מחלוקת אמוראים בגמרא שם ומסקנא דאמר רב אשי משמיה דרבא דמותר לעשן מידי דהוה אבשרא אגומרי: וממתקין את החרדל וכו'. פרק ר''א דמילה (שבת קל"ד) ואין ממתקין את החרדל בגחלת והקשו והא תניא ממתקין ותירצו לא קשיא כאן בגחלת של עץ כאן בגחלת של מתכת: ואין מכבין את האש וכו'. כבר כתבתי למעלה שדעת רבינו בזה כדעת ההלכות ויש חולקין בכדי שלא תתעשן הקדרה:

לחם משנה אין מעשנין בקטרת מפני שהוא מכבה. בגמרא פרק יו''ט שחל (דף כ"ב:) ר''ה אמר אסור מפני שמכבה אמר ליה רב נחמן ונימא מר מפני שמבעיר א''ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר ע''כ. ורבינו לא כתב שאסור משום מבעיר משום דקסבר מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כמ''ש לעיל. ובדברי הגמרא קשה דאיך הקשו ונימא משום מבעיר הא שרי משום דאפילו מאן דמחמיר (יותר) בירושלמי בנר של בטלה שהביא ה''ה בפ''א (קאמר) לא תאסור ולא תשרי וא''כ איך הקשו דתהוי אסור משום מבעיר. וי''ל דאלו האמוראים הם סוברים כר''ע דאמר בפ''ק דפסחים (דף י"ח) דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך והם סבורים דאפילו ב''ה מודים בהבערה דלא אמרינן מתוך ורבינו ז''ל לא פסק כמותם משום שראה בפ''ק דביצה (דף י"ב) ר' יוחנן דאמר הכי כמ''ש ה''ה ז''ל בפ''א כתב ה''ה וכל זה נכלל בדברי רבינו ז''ל. ולי נראה דאין זה משמע מדבריו כלל דמ''ש משום מכבה הוא בגחלים דאיכא כבוי אבל לא בכלי דליכא כבוי. ומ''ש ואין צריך לומר היינו בגחלת דבהכי איירי קודם ולא בכלי ומ''מ כתב שהוא כלול בדבריו ולא כתב נראה מדבריו: ואין מכבים את האש מפני שלא תתעשן הקדרה. משמע דמכשירי אוכל נפש אע''ג דא''א לעשותן מערב יו''ט אסירי מדרבנן וכן כתב ה''ה וא''ת איך כתב לעיל בתבלין דמשום דא''א לעשותן מבערב שמפיגין טעמן דשרי. וי''ל דלא דמי תבלין לעשון הקדרה ולשפוד שנרצף בי''ט משום דאין נאכלין הם עצמם כמו התבלין שנאכלין הם עצמם עם האוכל אף על פי שאין המכוון בהם אלא לתקן האוכל מ''מ הרי הם עצמם נאכלים עם האוכל:

ז אֵין נוֹפְחִין בְּמַפּוּחַ [ז] בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֻמָּנִין עוֹשִׂין. אֲבָל נוֹפְחִין בִּשְׁפוֹפֶרֶת. אֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין וְאֵין גּוֹדְלִין אֶת הַפְּתִילָה וְלֹא מְהַבְהֲבִין אוֹתָהּ וְלֹא חוֹתְכִין אוֹתָהּ לִשְׁנַיִם בִּכְלִי. אֲבָל מְמַעֲכָהּ בַּיָּד וְשׁוֹרֶה אוֹתָהּ בְּשֶׁמֶן וּמַנִּיחַ אוֹתָהּ בֵּין שְׁתֵּי נֵרוֹת וּמַדְלִיק בָּאֶמְצַע וְנִמְצֵאת הַפְּתִילָה נֶחְלֶקֶת בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת:

מגיד משנה אין נופחין במפוח וכו'. בהמביא (ביצה ל"ד) ת''ר אין נופחין במפוח ביו''ט אבל נופחין בשפופרת: אין עושין פחמים וכו'. שם משנה (דף ל"ב) אין עושין פחמין ואין חותכין את הפתילה כמו שכתבתי למעלה בפ' זה ובגמרא (דף ל"ב:) תני בר קפרא אין גודלין את הפתילה לכתחלה ביו''ט ואין מהבהבין אותה ביו''ט ואין חותכין אותה לשנים אבל ממעכה ביד ושורה בשמן וחותכה באור בפי שתי נרות:

ח אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶשׂ וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַנְּיָר לִצְלוֹת עֲלֵיהֶם. וְאֵין פּוֹצְעִין אֶת הַקָּנֶה לַעֲשׂוֹתוֹ כְּמוֹ שִׁפּוּד לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ. שִׁפּוּד שֶׁנִּרְצָף אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יָכוֹל לְפָשְׁטוֹ בְּיָדוֹ אֵין מְתַקְּנִין אוֹתוֹ. שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בִּתְחִלַּת עֲשִׂיָּתָן כְּגוֹן שְׁתֵּי נֵרוֹת אוֹ שְׁנֵי כּוֹסוֹת אֵין [ח] פּוֹחֲתִין אוֹתָן לִשְׁנַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי:

מגיד משנה אין שוברין את החרס וכו'. שם משנה (דף ל"ב:) אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח וכו': ואין פוצעין את הקנה וכו'. שם (דף ל"ד) ברייתא אין פוצעין את הקנה לצלות בו מליח: שפוד שנרצף וכו'. פרק אין צדין (דף כ"ח:) אמר ר''י אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביו''ט והקשו פשיטא ותירצו לא צריכא דאע''ג דמפשיט לה בידיה. ויש מי שפי' נרצף נעקם ועדיין ראוי לצלות בו ולזה אסור לתקנו לפי שהוא טורח שלא לצורך הא אם לא היה ראוי לצלות בו מותר והוא שנתקלקל ביו''ט ואין כן דעת רבינו אלא אין הלכה כר''י במכשירין וכמו שכתבתי למעלה אלא כרבנן. ולדעתו ז''ל כל תיקון דשפוד אסור ואפילו נתקלקל ביום טוב: שני כלים שהן מחוברין וכו'. משנה פ' המביא (דף ל"ב) אין פוחתין את הנר מפני שהוא כלי וכבר העלו המפרשים שפירוש משנה זו כדברי רבינו:

לחם משנה שפוד שנרצף וכו'. כתב ה''ה ז''ל דדעת רבינו ז''ל שאפילו נרצף ונתקלקל לגמרי דלא כר''י. וא''ת א''כ מה הקשו בגמ' (דף כ"ח:) פשיטא הא אשמעינן טובא דלא כרב חסדא דאמר דהלכה כר''י. וי''ל דא''כ לימא הלכה כרבנן ואמאי אשמעינן מילתיה בשפוד שנרצף משמע דאיכא ביה שום רבותא:

ט אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין בְּמַשְׁחֶזֶת שֶׁלָּהּ אֲבָל מְחַדְּדָהּ [ט] עַל גַּבֵּי הָעֵץ אוֹ עַל גַּבֵּי חֶרֶשׂ אוֹ אֶבֶן וְאֵין מוֹרִים דָּבָר זֶה לָרַבִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְחַדְּדָהּ בְּמַשְׁחֶזֶת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁיְּכוֹלָה לַחְתֹּךְ בְּדֹחַק אוֹ שֶׁנִּפְגְּמָה. אֲבָל אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לַחְתֹּךְ כְּלָל אֵין מַשְׁחִיזִין אוֹתָהּ אֲפִלּוּ עַל הָעֵץ שֶׁמָּא יָבֹא לְהַשְׁחִיזָהּ בְּמַשְׁחֶזֶת. ומִפְּנֵי זֶה אָסְרוּ לְהַרְאוֹת סַכִּין לְחָכָם בְּיוֹם טוֹב שֶׁמָּא [י] תִּהְיֶה פְּגוּמָה וְיֹאמַר לוֹ אָסוּר לִשְׁחֹט בָּהּ מִשּׁוּם פְּגִימָתָהּ וְיֵלֵךְ וִיחַדְּדֶנָּהּ בְּמַשְׁחֶזֶת. וְחָכָם שֶׁרָאָה הַסַּכִּין לְעַצְמוֹ הֲרֵי זֶה מַשְׁאִילָהּ לְעַם הָאָרֶץ:

מגיד משנה אין משחיזין את הסכין וכו'. דינין אלו של השחזת הסכין הם כדעת ההלכות נמשך אחר האמור למעלה שאין הלכה כר''י במכשירין ומפורש בהלכות פרק אין צדין כדברי רבינו שלעולם אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה ואפילו עמדה או נפגמה ביו''ט ויש שהיה מתיר בנפגמה ביו''ט ודברי רבינו וההלכות עיקר וכמה

כסף משנה אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה וכו'. כתב ה' המגיד דינים אלו של השחזת הסכין הם כדעת ההלכות וכו'. לבאר זה ראיתי לכתוב דברי הגמרא ומ''ש הרי''ף ומ''ש עליו המפרשים. בפרק אין צדין (ביצה כ"ח) תנן אין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע''ג חברתה ובגמ' אמר ר''ה ל''ש אלא במשחזת של אבן אבל במשחזת של עץ מותר ואיכא כמה לישני בגמ' בפירוש דברי רב הונא ופירושא דמתניתין והרי''ף לא כתב שום לשון מהם וגם לא כתב דברי ר''ה ואיתא תו בגמרא מאן תנא דהשחזה עצמה אסורה אמר רב חסדא דלא כר''י דתניא וכו' ואמר רב חסדא הלכה כר''י אמר רב נחמיה הוה קאימנא קמיה דרבא והוה מעבר לסכינא אפומא דדיקולא ואמרי ליה לחדודי או לעבורי שמנוניתא אמר לי לעבורי שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדודה קא עביד והאי דלא קאמר לי דקא סבר הלכה ואין מורין כן אמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קא מעבר סכינא אפומא דריחייא ואמרי ליה לחדודי קא בעי מר או לעבורי שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדודי קא בעי וקא סבר הלכה ואין מורין כן. וכתב הרי''ף כל זה. ופירש''י הלכה כר''י ומותר כל איש לעשות אבל אין מורין כן לרבים שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותם מבע''י דכל הני דשריא כגון שנתקלקלו ביו''ט או שהיה אתמול טרוד כדאמרינן לקמן ולא התיר ר''י אלא במכשירין שא''א לעשותם מעיו''ט ואיתא תו בגמרא (שם כ"ח:) אמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביו''ט והא דפסקה אגב דוחקא וכתב הרי''ף על זה ודוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא. וכתב הרא''ש מה שפסק הרי''ף אבל במשחזת לא היינו שאין להורות כן אבל הלכה כר''י דאף במשחזת של אבן מותר דמתניתא דאין משחיזין את הסכין דאוקמה רב הונא במשחזת של אבן קאמר רב חסדא דלא כר''י. והרי''ף לא הביא כל הני לישני דאיתא בגמרא משום דקיימי אמתניתין דאין משחיזין את הסכין דלאו הלכתא היא דקי''ל כר''י. ומה שהביא הרי''ף ההיא עובדא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא לא הביאה אלא להשמיענו דהלכה כר''י אבל לא הביאה להשמיענו דאין מורין כן דלא מיסתבר למימר דבמשחזת של עץ אין מורין כן דהא אפילו רבנן מתירים במשחזת של עץ אפילו לחדדה לחד לישנא וכיון דבשל סופרים הוא אזלינן בהך לישנא לקולא הילכך נראה בשל עץ אפילו לחדדה מורין ומשיאין ע''ג חבירתה אפילו לחדדה ובמשחזת של אבן להעביר השמנונית מותר רק לחדדה במשחזת של אבן אין מורין כן עכ''ל. אבל הר''ן פירש דברי הרי''ף כפשטן לומר שהביא ההיא עובדא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא להשמיענו דהלכה כר''י ואין מורין כן שכתב דנהי שהלכה שמותר להשחיז את הסכין אפילו לחדדה במשחזת של עץ כר''י אפ''ה אין מורין כן לכל כדי שלא יבא להשחיזה במשחזת שלה דכה''ג אפילו ר''י מודה לפי שהוא עושה כלי ומש''ה רבא דסבירא ליה כר''י לא הוה מעבר סכינא אלא בדיקולא ולא במשחזת ורב יוסף אפומא דריחייא כדאיתא בגמרא אבל במשחזת לא ולפיכך כתב הרי''ף בסמוך דדוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא ואע''פ שאפשר לדחות ולומר דרבא ורב יוסף משום דקיימי קמייהו רב נחמיה ורב יוסף לא הוו משחזי במשחזת של אבן דכיון דסבירא ליה דאין מורין כן לא הוו מצי לאהדורי למימר להני רבנן דקיימי קמייהו דכרבנן עבדי דבגמרא מוכח דלרבנן במשחזת של אבן אפילו להעביר שמנוניתא אסור אבל אה''נ דהיכא דלא הוי איניש בהדייהו דבמשחזת של אבן משחזי כר''י אפילו הכי כיון דלא חזינן דעבד אלא הכי מנא לן לאהדורי בתר קולי ועוד דשמעתיה דלקמן מוכחי דבמשחזת אפילו לר''י אסור ומש''ה אסרי להראות סכין לחכם וסכין שעמדה דלא פסקא אפילו אגב דוחקא וכן דעת הרמב''ם בפרק ד' מהלכות יו''ט עכ''ל. משמע מדבריו דסתם משחזת אינה אלא של אבן ומשחזת של עץ היינו כגון פום דיקלא וכיוצא: ואיכא למידק דמשמע הכא דהרי''ף ורבינו סברי דהלכה כר''י במכשירין ואילו מההיא דשפוד שנרצף משמע שסובר רבינו דלית הלכתא כר''י. וצריך לומר דאע''ג דמדאורייתא שרי כר''י חכמים אסרוהו לפי שאינו צורך אוכל נפש כל כך שהרי יכול לתחוב בו הבשר אי נמי יכול לצלותו על הגחלים: ודעת ה''ה דלהרי''ף ורבינו לית הלכתא כר''י בשום מכשירין וכדמשמע ממה שכתב ה''ה כאן וממה שכתב גבי אין מכבין את האש בשביל שלא תתעשן הקדרה. ולפי דבריו יש לתמוה למה התירו להעביר הסכין אפומא דדיקולא או אפומא דריחייא ונראה לי שסובר ה''ה דכל כה''ג אפילו רבנן מודו דשרי דאין כאן מלאכה כלל כיון שאינו משחיז במשחזת שלה וגם הסכין חותך קצת הילכך לאו בכלל מכשירין דאסרי רבנן הוא ושרי לכ''ע הילכך לא חילק בין נפגמה ביו''ט לנפגמה מעיו''ט דלעולם מותר לחדדה על העץ או על החרש או על האבן דלאו מלאכה היא כלל שאילו היתה מלאכה אפילו בנפגמה מעיו''ט היה אסור דלית הלכתא כר''י כלל ולפי זה הא דאמר רב חסדא דסכין שנפגמה מחלוקת ר''י ורבנן היינו לחדדה במשחזת שלה אבל על גבי עץ או חרש או אבן לרבנן נמי שרי ושפוד שנרצם דקאמר אתאן למחלוקת ר''י ורבנן היינו בשנעקם וצריך תיקון גמור הילכך הוי בכלל מכשירין דאסרי רבנן ואסר ר''י בנרצף דהיינו שנעקם קצת אע''ג דמפשיט ליה בידיה גזרה משום נרצם וגריפת התנור דאמר רב יהודה שהוא מחלוקת ר''י ורבנן ואפילו הכי כתב רבינו בפרק ג' שאם א''א לאפות או לצלות אא''כ גרף מותר צריך לומר דגריפת התנור דקאמר רב חסדא היינו ביכול לאפות בו על ידי הדחק ואפילו הכי שרי ר''י אבל בא''א לאפות בו כלל לרבנן נמי שרי דגריפת התנור לאו מלאכה גמורה היא ולא אסרוה רבנן אלא גזירה אטו שאר מכשירין שהם מלאכה גמורה והיכא דא''א לאפות אא''כ גרף לא העמידו דבריהם כדי שלא ימנע משמחת יו''ט. ורבינו כתב טעם כיוצא בזה בפרק זה על מה שאסרו ביקוע עצים והתירוהו בקופיץ ובצד החד שלו כנ''ל שצריך לומר לדעת ה''ה שמפרש דרבינו לא ס''ל דהלכה כר''י במכשירין ומיהו לדעת הרי''ף א''א לומר דאין הלכה במכשירין כלל דאם כן למה כתב בפ' אין צדין הא אמר רב חסדא הלכה כר''י ולפיכך דברי ה''ה במה שכתב לדעת הרי''ף תמוהים וצ''ע: ואיכא למידק למה לא כתב רבינו דלהעביר השמנונית ע''ג עץ או חרש או אבן מורין כן להתיר כדאשכחן בהנך רבנן דאמרו להני רבנן דקמייהו דלהעביר שמנוניתא בעו. ואפשר לומר דכיון שכתב דלהשחיז אין מורין ממילא משמע דלהעביר השמנונית מורין וע''פ הדברים האלה שכתבתי נסתלקו תמיהות הרמ''ך על רבינו בלשונות הללו:

לחם משנה אין משחיזין את הסכין וכו'. עיין בבית יוסף סימן תק''ט ששם האריך לתרץ כל הקושיות אשר בדברי רבינו ז''ל כפי דעת הרב המגיד ז''ל: ומפני זה אסרו להראות סכין וכו'. כתב ה''ה שהקשו על דברי רבינו ז''ל שלפי טעמו לא נאסר להראות אלא לעם הארץ שמא ישחיזנה כשיתיר לו החכם אבל ת''ח שלא יבא להשחיז לא ואם כן היה לו לחלק בגמרא. וקשה דא''כ לעיל בפ' שני שכתב רבינו ז''ל לפיכך אסור לראות מומי קדשים גזרה שמא יתירם החכם וכו' אמאי לא הקשו שם דלפי טעם זה אינו אסור להראות הבכור לחכם אלא לעם הארץ מפני שכשיתיר לו החכם יבא וישחוט אבל הת''ח שלא ישחוט לא דומיא דהכא. וא''כ אמאי לא חלקו שם בגמרא בין ת''ח לעם הארץ ושם ליכא לתרץ כמו שתירץ כאן ה''ה ז''ל דסמך על מה שאמר שתלמיד חכם רואה לעצמו וכו' וא''כ תפול שם הקושיא בלי תירוץ. ועוד אני תמה על עיקר קושיא זו דא''כ בכל הגזרות שגזרו חכמים אמאי לא חילקו בין ת''ח לעם הארץ כמו לעיל בפרק ראשון שגזרו על כל ביצה שנולדה ביו''ט בטלטול ובאכילה שלא יבא לטלטל ולאכול ביצה שנולדה בשבת אחר יו''ט דהתינח לעם הארץ שיבוא לאכול אבל הת''ח לא אתי למטעי וכן בכל הגזרות דומות לזו אלא ודאי דחכמים לא חלקו בין עם הארץ לת''ח שהגזרה היא כוללת וא''כ מה זה שהקשו על רבינו ז''ל כאן. וי''ל דודאי אע''פ שבכל המקומות רצו חכמים שהגזירה תהיה כוללת כאן ע''כ הקלו שלא רצו שתהיה הגזרה כוללת מפני שאמרו ות''ח רואה לעצמו ומשאילה לעם הארץ משמע דלא רצו שהגזרה תהיה כוללת א''כ מפני כן הקשו דהיה להם לחלק כאן בין עם הארץ לת''ח אבל בשאר המקומות כמו בכור או ביצה לא. עוד אפשר דבכל המקומות גזרינן אפי' בת''ח שיורה לעצמו היתר ויבא וישחוט בו ביום או בביצה שיאכל אפילו שיהיה יו''ט אחר השבת משום דאי אפשר בלאו הכי אבל הכא אין לגזור ת''ח על כך כיון דאפשר להשחיזו במשחזת של עץ הא אית תיקון ולא שביק היתרא ואכיל איסורא. וא''ת לדעת בעל הלכות שפי' שמא יצא חוץ לתחום אמאי לא חילקו בין ת''ח לע''ה דת''ח לא יצא. וי''ל דאפילו ת''ח יצא שלא לדעת וכן מבואר בדברי הר''ן ז''ל בפירוש ההלכות. ומ''ש ה''ה ז''ל לפי שהטעם הוא מפני איסור השחזה כלומר דלרש''י כיון דטעמא הוי משום דמחזי כעובדין דחול אפי' שהחכם רואה ומשאילה לאחרים מ''מ דמי לעובדין דחול אבל לטעמו אתי שפיר:

י * אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים בְּיוֹם טוֹב לֹא בְּקוֹרְדוֹם וְלֹא בְּמַגָּל וְלֹא בִּמְגֵרָה אֶלָּא בְּקוֹפִיץ וּבַצַּד הַחַד שֶׁלּוֹ. אֲבָל לֹא בַּצַּד הָרָחָב מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּקוֹרְדוֹם. וְלָמָּה אָסְרוּ בְּקוֹרְדוֹם וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ לְבַקֵּעַ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וְלָמָּה לֹא נֶאֱסַר הַבִּקּוּעַ כְּלָל מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּפְגַּע בְּעֵץ עָבֶה וְלֹא יוּכַל לְהַבְעִירוֹ וְיִמָּנַע מִלְּבַשֵּׁל. לְפִיכָךְ הִתִּירוּ לְבַקֵּעַ בְּשִׁנּוּי. וְכָל הַדְּבָרִים הַדּוֹמִין לָזֶה מִזֶּה הַטַּעַם הִתִּירוּ בָּהֶן מַה שֶּׁהִתִּירוּ וְאָסְרוּ מַה שֶּׁאָסְרוּ:

ההראב"ד אין מבקעין וכו'. כתב הראב''ד ז''ל איני יודע לאיזה דבר נלמוד מזה הטעם והטעם השוה לכל הדברים להלכה קי''ל כר' יהודה דמכשירין שא''א לעשותן מעיו''ט מותר לעשותן כדרכן ביו''ט והוא שיהיה דבר הצריך ולא יהא בו תקון לחול ואם אפשר לעשותן מעיו''ט עושין אותן ע''י שינוי וזהו טעם לביקוע וטעם למלח. ועם כל זה צריך הדבר תקון שהרי לדעת חכמים אע''פ שא''א לעשותן מעיו''ט א''כ תבלין מה טעם נדוכין כדרכן ומלח למה אפילו בשינוי אלא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים והם אמרו יש מכשירין שהם כאוכל עצמו והם התבלין והמלח שנכנסים באוכל עצמו והתירו זה כדרכו וזה על ידי שינוי ואפילו לדעת חכמים וכן לר' יהודה מפני שמספיק למלח בהטייה לדוכן כל צרכה. ואפשר דבקוע עצים מפני שא''א לאפות ולבשל בלא עצים עשו אותו כדיכת המלח והתירו אותו על ידי שינוי עכ''ל:

מגיד משנה אין מבקעין עצים ביו''ט וכו'. פ' המביא (דף ל"א:) משנה אין מבקעין עצים לא בקרדום ולא במגל ולא במגירה ולא בקופיץ ובגמרא גבי קופיץ לישנא בתרא לא שנו אלא בזכרות שלו אבל בנקבות שלו אסור: ולמה אסרו בקרדום וכו'. טעם זה שכתב רבינו נכון הוא. והר''א ז''ל בהשגות האריך בזה ואין דבריו מעלין ומורידין בעיקר הדין אלא שנראה מדברי רבינו שלא הותר הבקוע אלא בעצים גדולים אבל בעצים דקים שהן נוחין להדליק אסור וכן כתב הרשב''א ז''ל שכך נראה מדברי רבינו וכן כתבו בתוספות:

לחם משנה ולמה לא נאסר הביקוע כלל וכו'. כלומר אע''ג דלמעלה בדבר שאפשר לעשותו בעיו''ט אסור ביו''ט אפילו בשינוי הכא התירו משום דאי אפשר בלאו הכי וימנע משמחת יו''ט וכן הוא הטעם גבי מלח כמו שכתבתי למעלה בשם הראב''ד ז''ל וכתבו הר''ן ז''ל בפירוש ההלכות בפרק המביא כדי יין:

יא לֹא [כ] תִּכָּנֵס [ל] אִשָּׁה בֵּין הָעֵצִים לִטּל מֵהֶן אוּד לִצְלוֹת בּוֹ. וְאֵין סוֹמְכִין אֶת [מ] הַקְּדֵרָה וְלֹא אֶת הַדֶּלֶת בִּבְקַעַת שֶׁל קוֹרָה. שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְטַלְטֵל עֵצִים בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא לְהַסָּקָה בִּלְבַד:

מגיד משנה לא תכנס אשה וכו'. דרש רבה אשה לא תכנס לבית העצים ליטול מהן אוד, ופירש רבינו לצלות בו וכבר נתבאר למעלה פרק שני שקוץ רטוב אסור לצלות בו וקוץ יבש כתבתי שם שמותר ואפשר שאוד רוצה לומר לדעת רבינו עץ לח ורטוב שאינו ראוי להסקה בפני עצמו אבל עץ יבש ודאי מותר וכן כתב הרשב''א ז''ל, והוא ז''ל פירש ליטול מהן אוד לתקן בו את האש שבתנור אלא אם כן הוכן מעיו''ט: ואין סומכין את הקדרה בבקעת וכו'. שם (דף ל"ב ל"ג) אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת ובגמרא טעמא לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה:

לחם משנה לא תכנס אשה בין העצים ליטול מהן אוד. קשה קצת הרי כתבו רבינו ז''ל למעלה גבי קוץ רטוב ולמה חזר לכותבו כאן: שלא התירו לטלטל עצים ביו''ט אלא להסקה בלבד. וכבר תירץ מה שיש בזה הרב בית יוסף בסימן תק''א ע''ש. עוד קשה מאי שנא דמסיקין בכלים אע''ג דלא הוכנו להסקה אלא למלאכה אחרת. וי''ל דמכל מקום תורת כלי עליו וכבר נזכר זה בדברי הר''ן ז''ל הביאו ב''י ז''ל בסימן הנזכר:

יב מְסַלְּקִין תְּרִיסֵי חֲנֻיּוֹת וּמַחְזִירִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא תַּבְלִין שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶן מִן הַחֲנוּת וְלֹא יִמָּנַע מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶן צִיר בְּאֶמְצַע אֲבָל יֵשׁ לָהֶן צִיר מִן הַצַּד אָסוּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְקַע. וְשֶׁאֵין לָהֶן צִיר כָּל עִקָּר אֲפִלּוּ בַּבַּיִת מֻתָּר לְהַחֲזִיר:

מגיד משנה מסלקין תריסי חנויות וכו'. פ''ק (י"א:) משנה ב''ש אומרים אין מסלקין את התריסין ביו''ט וב''ה מתירין אף להחזיר ובגמרא מאי תריסין אמר עולא תריסי חנויות ואמר עולא בגמ' דטעמא דהתירו ב''ה להחזיר משום תחלתן דאי לא אתי לאימנועי משמחת יו''ט ואמרו מהו דתימא טעמא דב''ה משום דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ואפילו דבתים נמי קמ''ל עולא דהתירו סופן משום תחלתן. דחנויות אין דבתים לא. ופי' הרשב''א ז''ל תריסי חנויות תריסי תיבה שדה ומגדל דחנויות. דבתים תריסי תיבה שדה ומגדל שבבתים. ורש''י ז''ל פירש תריסי חנויות כמו תיבות הן ועומדות בשוק ואינן מחוברות בקרקע תריסין דלתות פתחיהן עכ''ל. ומה שכתב רבינו בשיש להם ציר או בשאין להם מפורש בגמרא שם:

לחם משנה מסלקין תריסי חנויות וכו'. קשה שהרי לעיל בפ' שלישי כתב רבינו ז''ל דטעמא דשחיקת תבלין מותרת מפני שאי אפשר לעשותו מעיו''ט שמפיגין טעמן אבל אם היה אפשר לעשותן מעיו''ט היה אסור וא''כ כאן דתבלין אפשר לקנותן מעיו''ט א''כ אמאי התירו לו להחזיר. ואין זו קושיא כלל חדא דלעיל הוי שחיקת סממנין שהוא תולדה דטחינה ואסור דבר תורה והכא הוי ציר באמצע שלא נאסר אלא אטו ציר מן הצד ועוד דהתם אסרו לו מפני שהוא עשה שלא כהוגן שהיה לו לעשותו מעיו''ט אבל הכא אין הדין לאסור עליו דאין איסור קניה ביו''ט כיון שאינו מזכיר סכום מקח ואין ראוי שנגזור על זה שלא ימכור דבר דאיכא שמחת יו''ט מפני שהאחר עשה שלא כהוגן שלא קנה מאתמול דאין זו סברא לגזור על זה בעבור זה: ושאין להם ציר כל עיקר אפילו בבית מותר להחזיר. אע''ג דגמרא (דף י"א:) לא אמרו בד''א אלא לענין תריסי חנויות מ''מ משמע לרבינו ז''ל דבשאין להם ציר דליכא איסור כלל אפילו בבתים מותר דהא אפילו דאית ליה ציר באמצע לא אסר בבתים אלא משום גזרה. ודע דבבתים דוקא חזרה נאסרת אבל הסילוק מותר אפילו כשיש ציר באמצע וזה נתבאר בדברי רבינו כמ''ש ושאין לשם ציר בבית מותר להחזיר משמע דכשיהיה להם ציר באמצע אסור להחזיר לבד:

יג כֵּלִים שֶׁהֵן [נ] מְפֻצָּלִין כְּגוֹן מְנוֹרָה שֶׁל חֻלְיוֹת וְכִסֵּא וְשֻׁלְחָן שֶׁהֵן חֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת מַעֲמִידִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְקַע. לְפִי שֶׁאֵין [ס] בִּנְיָן בְּכֵלִים. אֲבָנִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא מֻתָּר לְצַדְּדָן בְּיוֹם טוֹב. בִּנְיָן עֲרַאי הוּא וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ לֹא גָּזְרוּ:

מגיד משנה כלים שהן מפוצלין וכו'. משנה פרק יו''ט שחל (דף כ"א כ"ב) ב''ש אומרים אין זוקפין את המנורה וב''ה מתירין ואמרו בגמ' במנורה של חוליות עסקינן משום דמיתחזי כבונה וסברי ב''ש יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים וב''ה סברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים. וכתב רבינו והוא שלא יתקע ופשוט הוא ונלמד מתריסי חנויות שאם יש להם ציר מן הצד שאסור להחזירן וגדולה מזו כתב הרשב''א שיראה לו שלא אמרו אלא במנורה שאין עשויה לתקוע חוליותיה אבל בעשויה לתקוע אסור לזקפה. ואין נראה כן מדעת רבינו ואין זה כתריסין שיש להם ציר מן הצד שחוששין שמא יתקע משום דהתם קרוב הוא מאד לתקוע מפני הציר שהוא מן הצד משא''כ כאן: אבנים של בית הכסא וכו'. פרק המביא (דף ל"ב.) אמר רב נחמן אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביו''ט ואסיקו טעמא דבנין עראי הוא ומשום כבודו לא גזרו רבנן:

יד [ע] הָעוֹשֶׂה מְדוּרָה בְּיוֹם טוֹב כְּשֶׁהוּא עוֹרֵךְ אֶת הָעֵצִים אֵינוֹ מַנִּיחַ זֶה עַל זֶה עַד שֶׁיַּסְדִּיר הַמַּעֲרָכָה מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּבוֹנֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּנְיָן עֲרַאי אָסוּר. אֶלָּא אוֹ שׁוֹפֵךְ הָעֵצִים בְּעִרְבּוּב אוֹ עוֹרֵךְ בְּשִׁנּוּי. כֵּיצַד. מַנִּיחַ עֵץ לְמַעְלָה וּמַנִּיחַ אַחֵר תַּחְתָּיו וְאַחֵר תַּחְתָּיו עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאָרֶץ:

מגיד משנה העושה מדורה וכו'. שם אמר רב יהודה האי מדורתא מלמטה למעלה אסור מלמעלה למטה שרי וכן ביעתא וכן קדרה וכן פוריא וכבר כתבתי פרק עשרים ושנים מהלכות שבת שפריסת שלחן על גבי ספסליו מותר לפי שאין צריכין לאויר שתחתיו:

כסף משנה העושה מדורה ביו''ט כשהוא עורך את העצים וכו'. דברי רבינו הם כדברי הרי''ף וכתב עליו הרא''ש פירוש לפירושם כשעושים מדורה גדולה עושים ד' שורות של עצים כעין ד' דופני התיבה ונותנים עליהם עצים ובהא קאמר שלא יעשה הדפנות תחלה אלא אחד יאחוז העליונים בידו ואחד יעשה הדפנות תחתיהם שלא יהא דרך בנין. ועל מ''ש ה''ה שפריסת שלחן על ספסליו מותר לפי שאין צריכין לאויר שתחתיו קשה שהרי ביצים שאין צריכים לאויר שביניהם ואסור וצ''ע:

טו וְכֵן הַקְּדֵרָה אוֹחֵז אוֹתָהּ וּמַכְנִיס הָאֲבָנִים תַּחְתֶּיהָ. אֲבָל לֹא יַנִּיחֶנָּהּ עַל גַּבֵּי הָאֲבָנִים. וְכֵן הַמִּטָּה אוֹחֵז הַקְּרָשִׁים לְמַעְלָה וּמַכְנִיס הָרַגְלַיִם תַּחְתֵּיהֶן. אֲפִלּוּ [פ] בֵּיצִים לֹא יַעֲמִיד אוֹתָן בְּשׁוּרָה עַל גַּבֵּי שׁוּרָה עַד שֶׁיַּעַמְדוּ כְּמוֹ מִגְדָּל אֶלָּא יְשַׁנֶּה וְיַתְחִיל מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה צָרִיךְ שִׁנּוּי:

לחם משנה וכן המטה אוחז הקרשים למעלה וכו'. הטעם דנאסרה המטה בלא שינוי שצריך לאהל שתחתיה לשום הסנדלים כמ''ש ה''ה ז''ל בפ' כ''ב מהלכות שבת. וזה מוכרח ממ''ש כאן רבינו ז''ל. ואם תאמר והרי התירו בשבת מטה דהרי כתב רבינו ז''ל בפרק ב' ומותר להניח מטה וכסא וטרסקל. זו אינה קושיא דכבר ביאר רש''י ז''ל בפרק אין תולין מטה המחוברת ועומדת אם היתה זקופה מוטה על צידה מותר לנטותה לישבה על רגליה ואע''ג דהשתא עביד אוהל שרי דלאו מידי עביד אלא לישובה בעלמא ע''כ. אבל מטה דהכא היא מטה דקרשים ורגלים שהוא אוהל ע''כ:

טז מְסִירִין זְבוּבִין הַנִּתְלִים בַּבְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עוֹשִׂין חַבּוּרָה. וְאֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב אֲבָל מְסַעֲדִין. כֵּיצַד. אוֹחֵז בַּוָּלָד שֶׁלֹּא יִפּל לָאָרֶץ וְנוֹפֵחַ לוֹ בְּחָטְמוֹ וְנוֹתֵן דָּד לְתוֹךְ פִּיו. הָיְתָה בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְרִחֲקָה אֶת הַוָּלָד מֻתָּר לְזַלֵּף מִשִּׁלְיָתָהּ עָלָיו וְלִתֵּן בּוּל מֶלַח בְּרַחְמָהּ כְּדֵי שֶׁתְּרַחֵם עָלָיו. אֲבָל הַטְּמֵאָה אָסוּר לַעֲשׂוֹת לָהּ כֵּן לְפִי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה:

מגיד משנה מסירין זבובין וכו'. זהו פירוש מקרדין את הבהמה ואמרו סוף פרק יו''ט שחל (דף כ"ג) שהלכה כתנא קמא דשרי אפילו בקטנים שעושין חבורה דדבר שאין מתכוין מותר, ופי' שמסירין הזבובים בכלים קטנים וחדין שלפעמים עושין חבורה: ואין מילדין את הבהמה וכו'. בשבת פ' מפנין (דף קכ"ח:) משנה אין מילדין את הבהמה ביו''ט אבל מסעדין ובגמ' תניא כיצד מסעדין אוחז בולד כדי שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן דד לתוך פיו כדי שיינק אמר רשב''ג מרחמין היינו על בהמה טהורה ביו''ט היכי עבדי לה אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם כדי שתזכור צערה ותרחם עליו ודוקא טהורה אבל טמאה לא מאי טעמא דלא מרחקא ואי מרחקא לא מקרבא, ע''כ:

כסף משנה מסירים זבובים הנתלים בבהמה וכו'. פלוגתא דתנאי בספ''ב דביצה (דף כ"ג) ואיפסיקא הלכתא כראב''ע דשרי לקרד אע''פ שהוא עושה חבורה לפעמים משום דקי''ל כר''ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. והנה ה''ה רצה לפרש לדעת רבינו דגדולים וקטנים שאמרו בגמ' אשיני המגרדת קאי כמו שפירשו המפרשים. ואין הדבר כן דלדעת רבינו לא הוזכר דין מגרדת כלל ומ''ש בגמ' דקירוד הוי קטנים וקרצוף הוי גדולים אזבובים הנתלים בבהמה קאי דכשהם קטנים כשעוקרים אותם מיקרי קירצוף וכשעוקרים הקטנים נעשית חבורה לפעמים אבל כשעוקרים הגדולים אין נעשית חבורה וכן פירש הוא ז''ל בפירוש המשנה ספ''ב דביצה ופ''ג דעדיות וגם הערוך הזכיר פירוש זה:

יז כְּלִי שֶׁנִּטְמָא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשְׁהֶה אוֹתוֹ בְּטֻמְאָתוֹ. וְאִם הָיָה צָרִיךְ לְהַטְבִּיל מַיִם שֶׁבּוֹ מַטְבִּיל [צ] אֶת הַכְּלִי בְּמֵימָיו וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. כְּלִי שֶׁהָיָה טָהוֹר לִתְרוּמָה וְרָצָה לְהַטְבִּילוֹ לְקֹדֶשׁ מֻתָּר לְהַטְבִּילוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִטְּבִילוֹת מַעֲלוֹת שְׁאָר הַטֻּמְאוֹת:

מגיד משנה כלי שנטמאה מערב יו''ט וכו'. משנה פרק יו''ט שחל (ביצה י"ז י"ח) מחלוקת ב''ש וב''ה ובגמ' דכולי עלמא מיהת כלים בשבת לא מאי טעמא ונאמרו שם הרבה טעמים רבה אמר גזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והקשו על זה תינח שבת יו''ט מאי איכא למימר ותירצו גזרה יו''ט אטו שבת ורב יוסף נתן טעם משום סחיטה ואמרו תינח כלים דבני סחיטה דלאו בני סחיטה מאי ותירצו גזרה הני אטו הני ושם הקשו על שניהם מברייתות הרבה ותירצו אותן ורב ביבי אמר גזרה שמא ישהא ותניא כוותיה התם ורבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי. ורבינו כתב טעמא של רב ביבי משום דתניא כוותיה וכן נכתב בהלכות. ומפורש שם בברייתא דדוקא נטמא מעיו''ט אבל נטמא ביו''ט מטבילין. ודין אם היה צריך להטביל מים שבו וכו' מפורש שם בגמרא (דף י"ח:) שחכמים סוברים שמטבילין את הכלי על גבי מימיו: כלי שהיה טהור וכו'. זהו מטבילין מחבורה לחבורה שאמרו (דף י"ט) שם, ופירש רבינו חננאל ז''ל מחבורת תרומה לחבורת שלמים:

יח כְּלִי שֶׁנִּטְמָא בְּיוֹם טוֹב מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. נִטְמָא הַכְּלִי בְּמַשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁהֵן וְלַד הַטֻּמְאָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב לְפִי שֶׁהוּא טָהוֹר מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וּמַדְלִין בִּדְלִי טָמֵא וְהוּא טָהוֹר מֵאֵלָיו. נִדָּה שֶׁאֵין לָהּ בְּגָדִים לְהַחֲלִיף מַעֲרֶמֶת וְטוֹבֶלֶת בִּבְגָדֶיהָ:

מגיד משנה כלי שנטמא ביו''ט מטבילין אותו וכו'. ברייתא שם (דף י"ח) כמו שכתבתי למעלה: נטמא הכלי במשקין טמאין וכו'. ברייתא שם כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביו''ט בולד הטומאה מטבילין אותו ביו''ט. ופירש רבינו אפילו נטמא מעיו''ט ומוכרח הוא שם. וכן פירשו ז''ל. ונתן רבינו טעם מפני שטומאה זו מדבריהם ואין גוזרין בה שמא ישהא. והרב רבי משה הכהן והרשב''א ז''ל הקשו עליו למה כתב טעם זה והניח הטעם האמור בגמרא. ואני אתרץ כבר כתבתי למעלה דרבה יהיב טעמא לאסור טבילת כלים גזרה משום שבת ושבת גזרה משום העברה ארבע אמות ברה''ר והקשו עליו מברייתא זו ואמרו אם איתא נגזור ולד הטומאה אטו אב הטומאה ותירץ ולד הטומאה היכא משכחת לה גבי כהנים וכהנים זריזין הן וכן הקשו לרב יוסף דאמר גזרה משום סחיטה וגזרה כלים דלאו בני סחיטה אטו כלים דבני סחיטה. ותירץ כתירוץ הזה ורבינו לא הזכיר אלו הטעמים אלא טעמא דרב ביבי דתניא כותיה שהיא גזירה שמא ישהא ולדידיה לא קשיא מידי משום דהיינו טעמא דולד הטומאה לאו דאורייתא ולא גזרינן ביה שמא ישהא כיון שטהור הוא מן התורה אין קפידא בשהויה ותדע לך דגבי רב יוסף דאמר טעמא משום סחיטה אמרו מתיבי כל הני תיובתא ושני ליה כדשנין ואילו גבי רב ביבי לא הזכירו לא קושיא ולא תירוץ. ותמה אני איך הקשו על רבינו למה לא כתב התירוץ האמור לדעת אחרים אליבא דרב ביבי והמעיין בסוגיא ימצא זה מבואר ואפילו לדעת רבה ורב יוסף הייתי יכול להעמיד דברי רבינו שלפי שאין טומאת ולד הטומאה מן התורה הוא שמצויה גבי כהנים בלבד אלא שאני סובר באמת שזו היא כונת רבינו כך נ''ל: ומדלין בדלי טמא וכו'. ברייתא שם כלשונה ומדינין אלו למד הרשב''א ז''ל שאין מטבילין ביו''ט כלי תשמיש הנקחין מן הנכרי הצריכין טבילה אלא כעין טהרת הכלי כלומר שאם הוא כלי העשוי לדלות בו או למלאות בו מים מן המעין ממלא בו והוא טהור. ולדעת רבינו שכתב בפרק י''ז מהלכות מאכלות אסורות שטבילת כלים מדברי סופרים ונתבאר שמטבילין ולד הטומאה מפני שטומאתו מדברי סופרים כמו שכתבתי יש לומר שמטבילין את הכלים ביו''ט. ומ''מ עם כל זה אני אומר שדין הרב קיים לפי שאפילו מאן דלית ליה טעמא דמחזי כמתקן כלי ה''מ גבי טבילת טומאה שאפילו קודם טבילה היה הכלי ראוי להשתמש בו בטומאה לטמא ולמי שאין אוכל חוליו בטהרה ומשום הכי לא חשבי הטבילה תקון וכולן שוין בטומאה של דבריהם שאין זה תקון אבל כלים הנקחין מן הנכרי דקודם טבילה לא חזו ודאי טבילתן מחזיא כמתקן כלי ואסירא לכולי עלמא כנ''ל: נדה שאין לה בגדים וכו'. מימרא כלשונה שם:

לחם משנה נטמא הכלי במשקין טמאים וכו'. מה שכתב ה''ה ז''ל ואפילו לדעת רבה ורב יוסף כלומר אפילו שיהיה סובר רבינו התירוץ אליבא דרב ביבי (ד' י"ח) דאמר שמא ישהא שתירצו אליבא דרב יוסף שהוא כהנים זריזים הם אבל אי אפשר לומר שהוא פסק כרבה ורב יוסף דהא אמר גזרה שמא ישהא כרב ביבי:

יט דְּבָרִים רַבִּים אָסְרוּ בְּיוֹם טוֹב מִשּׁוּם גְּזֵרַת מִקָּח וּמִמְכָּר. כֵּיצַד. אֵין פּוֹסְקִים דָּמִים לְכַתְּחִלָּה עַל הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מֵבִיא שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת שָׁווֹת זוֹ לָזוֹ וְשׁוֹחֲטִין אַחַת מֵהֶן וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן וּלְמָחָר יוֹדְעִין כַּמָּה דְּמֵי הַשְּׁנִיָּה וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן דְּמֵי חֶלְקוֹ. כְּשֶׁהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן לֹא יֹאמַר זֶה אֲנִי בְּסֶלַע וְאַתָּה בִּשְׁנַיִם שֶׁאֵין מַזְכִּירִין שׁוּם דָּמִים אֶלָּא זֶה נוֹטֵל שְׁלִישׁ וְזֶה רְבִיעַ:

מגיד משנה דברים רבים אסרו ביו''ט וכו' כיצד אין פוסקין וכו'. פרק אין צדין (דף כ"ז:) משנה אין נמנין על הבהמה ביום טוב לכתחלה אבל נמנין עליה בעיו''ט ושוחטין ומחלקין ביניהם ובגמרא מאי אין נמנין אין פוסקין דמים לכתחלה ביו''ט היכי עביד אמר רבה מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו ואומר זו כזו. והביאו שם ברייתא לא יאמר אדם לחבירו הריני עמך בסלע הריני עמך בשתים אבל יכול לומר הריני עמך למחצה לשליש ולרביע:

כ כְּשֶׁהֵן מְחַלְּקִין לֹא יִשְׁקְלוּ בְּמֹאזְנַיִם שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כָּל עִקָּר. אֲפִלּוּ לִתֵּן בּוֹ בָּשָׂר לְשָׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים אָסוּר אִם הָיוּ הַמֹּאזְנַיִם תְּלוּיִין [ק] מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּשׁוֹקֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם. וְטַבָּח אֻמָּן אָסוּר לִשְׁקל בְּיָדוֹ. וְאָסוּר לִשְׁקל בִּכְלִי מָלֵא [ר] מַיִם. * וְאֵין מְטִילִין חַלָּשִׁים עַל הַמָּנוֹת. אֲבָל מְטִילִין חַלָּשִׁים עַל בְּשַׂר הַקָּדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לְחַבֵּב אֶת הַמִּצְוָה:

ההראב"ד ואין מטילין חלשים וכו'. כ' הראב''ד ז''ל בגמרא מפרש מטילין חלשים על קדשים של יו''ט ביו''ט אבל לא על המנות של חול ביו''ט ואפילו בקדשים ועם בניו ובני ביתו מותר ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה עכ''ל:

מגיד משנה כשהן מחלקין וכו'. במשנה (דף כ"ח) ר''י אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי וכנגד הקופיץ וחכ''א אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר ובגמ' מאי כל עיקר אמר שמואל אפילו לשמרו מן העכברים אמר רב אידי בר אבין והוא דתליא בתריטא: וטבח אומן אסור וכו'. שם אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול בשר ביד ואמר שמואל טבח אומן אסור לשקול בשר במים. וכתב הרשב''א ז''ל לא אסרו אלא דרך משקל אבל הטבח האומן אע''פ שידע לכוין דרך חתיכתו לחתוך ליטרא או חצי ליטרא חותך כדרכו ואינו חושש עכ''ל. ודבר פשוט הוא: ואין מטילין חלשים וכו'. פרק שואל אדם בשבת (שבת קמ"ח) משנה מטילין חלשים על הקדשים ביו''ט אבל לא על המנות ובגמרא (דף קמ"ט:) מאי אבל לא על המנות ופירשו אבל לא על המנות של חול ביו''ט. ומדעת רבינו נראה שהוא מפרש של חול של חולין אבל רש''י ז''ל פירש של חול של קדשים של אתמול וזה דעת הראב''ד ז''ל. ולפיכך כתב בהשגות אמר אברהם בגמרא מפרש מטילין חלשים וכו' מנה גדולה כנגד קטנה עכ''ל. והיתר בניו ובני ביתו בהפסה כבר כתבה רבינו פרק כ''ג מהלכות שבת ולא היה צריך לכתבו כאן שאם בשבת מותר כל שכן ביו''ט אבל חלוק בין קדשים של יו''ט לקדשים של אתמול לא חלקו רבינו לפי שהוא מפרש של חול הנזכר בגמרא של חולין כמו שכתבתי:

לחם משנה ואין מטילים חלשים על המנות. לפי דעת רבינו ז''ל דאיירי במנות של חולין יש לפרש מה שאמרו בפרק שואל (דף קמ"ט:) מ''ד הואיל דכתיב ועמך כמריבי כהן כלומר דכיון דקאמר הכא דישראל הם מריבים כמו כהנים דהכי משמע ועמך וכו' יש לעשות דלא ליתו ישראל לאנצויי ולא קאי כלל אכהנים. ומכל מקום הוא דוחק לפי פירושו דלמה הוצרך התנא לומר אבל לא על המנות כיון דכבר אשמועינן ברישא מפיס אדם עם בניו וכו' דמשמע דוקא עם בניו ולא אחר כמו שדקדקו בגמרא. גם בדברי הגמ' יש לתמוה למה דקדקו מרישא ואמרו עם בניו ובני ביתו אין אבל עם אחר לא הרי מפורש הוא במשנה אבל לא על המנות ולמה לי לאהדורי בתר דיוקא:

כא לֹא יֹאמַר אָדָם לַטַּבָּח תֵּן לִי בְּדִינָר בָּשָׂר אֶלָּא תֵּן לִי חֵלֶק אוֹ חֲצִי חֵלֶק וּלְמָחָר עוֹשִׂין חֶשְׁבּוֹן עַל שָׁוְיוֹ. וְכֵן לֹא יִקַּח מִבַּעַל הַחֲנוּת בְּמִדָּה אוֹ בְּמִשְׁקָל אֶלָּא כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. אוֹמֵר לַחֶנְוָנִי מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה וּלְמָחָר נוֹתֵן לוֹ שָׁוְיוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה כְּלִי הַמְיֻחָד לְמִדָּה יְמַלְּאֶנּוּ וְהוּא שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ שֵׁם מִדָּה:

מגיד משנה לא יאמר אדם וכו'. משנה פרק אין צדין (ביצה כ"ח:) לא יאמר אדם לטבח מכור לי בדינר אבל שוחט ומחלק ביניהם: וכן לא יקח מבעל חנות וכו'. משנה שם (דף כ"ט) אומר אדם לחנוני מלא לי כלי זה אבל לא במדה ר''י אומר אם היה כלי מיוחד למדה כו'. ואוקים רבא מתני' הכי מאי אבל לא במדה לא יזכיר לו שם מדה אבל אם היה כלי מיוחד למדה ימלאנו ויש שם אוקמתא אחרת והלכה כרבא דהוא בתרא וקיי''ל כרבנן. ובירושלמי רבי אלעזר אמר לרבי חמא בר חנינא מלי לי הדין מנא למחר אנן מכילין ליה, עכ''ל:

כסף משנה וכן לא יקח מבעל החנות במדה וכו'. אלא כיצד הוא עושה אומר לחנוני מלא לי כלי זה וכו' ואפי' היה הכלי מיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכיר לו שם מדה. כך היא הנוסחא האמיתי בדברי רבינו. ודע שהטור ורבינו ירוחם שכתבו שהרמב''ם אוסר בכלי המיוחד למדה נוסחא משובשת נזדמנה להם בספרי רבינו:

לחם משנה כיצד הוא עושה אומר לחנוני וכו'. עיין בב''י סימן תקי''ז מה שמבאר ע''ז:

כב הַנַּחְתּוֹם מוֹדֵד תַּבְלִין וְנוֹתֵן לַקְּדֵרָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַפְסִיד תַּבְשִׁילוֹ. אֲבָל הָאִשָּׁה [ש] לֹא תָּמֹד קֶמַח לְעִסָּה. וְכֵן לֹא יָמֹד אָדָם שְׂעוֹרִים לִתֵּן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ אֶלָּא מְשַׁעֵר וְנוֹתֵן לָהּ:

מגיד משנה הנחתום מודד תבלין וכו'. שם מימרא נחתום מודד תבלין ונותן לתוך הקדרה כדי שלא יקדיח תבשילו ופי' לאו דוקא נחתום אלא ה''ה לכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה, ואינו דומה למדידת השעורים לפני הבהמה שאסורה כמו שיתבאר בסמוך משום דהתם ליכא פסידא בדבר שאינו נמדד כלומר שאין שם חשש הפסד בדבר אחר אלא שלא תאכל שעורים הרבה או מעט אבל כאן שאם היו התבלין מרובין יקדיח כל התבשיל יכול כל אדם למדוד וכן נראה מדברי קצת גאונים ז''ל: אבל האשה וכו'. שם אמר רב אשה מודדת קמח ונותנת לתוך עיסתה כדי שתטול חלתה בעין יפה ושמואל אמר אסור והקשו והא תנא דבי שמואל מותר ואמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן, ובהלכות וכן הלכתא דאסור ע''כ. ורש''י ז''ל פירש הלכה למעשה אתא לאשמועינן שאין מורין כן למי שבא לישאל אבל אי עביד לא מחינן בידיה דהלכה ואין מורין כן, ודעת ההלכות ורבינו עיקר דכיון דאמר שמואל אסור ודאי היה סבור דמחינן בידיה דמאן דעביד ומכל מקום מתיבתא דסורא פסקו כרב ומותר לכתחלה אבל מתיבתא דפומבדיתא שדרו אסור כשמואל וכן עיקר: וכן לא ימוד וכו'. שם מימרא לא ימוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו אבל קודר הוא קב או קבים ונותן לפניה ואינו חושש, ובהלכות פירש קודר משער באומד דעתו:

כג וּמֻתָּר לִקַּח מִן הַחֶנְוָנִי בֵּיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ [ת] שׁוּם דָּמִים וְלֹא [א] סְכוּם מִנְיָן. כֵּיצַד סְכוּם הַמִּנְיָן. הֲרֵי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בּוֹ עֲשָׂרָה רִמּוֹנִים אוֹ עֲשָׂרָה אֱגוֹזִים לֹא יֹאמַר לוֹ בְּיוֹם טוֹב תֵּן לִי עֲשָׂרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה [ב] לְךָ עֶשְׂרִים אֶצְלִי אֶלָּא לוֹקֵחַ סְתָם וּלְמָחָר עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן:

מגיד משנה ומותר ליקח מן החנוני ביצים ואגוזים וכו'. משנה שם (דף כ"ט:) אומר אדם לחנוני תן לי ביצים תן לי אגוזים במנין שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו ובגמ' הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי עשרים ביצים וחמשה אגוזים ועשרה אפרסקים וכו' ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח רשב''א אומר ובלבד שלא יזכיר סכום מנין וגירסא אחרת שום מקח וזו גירסתו של רבינו ולכל הגרסאות אסור להזכיר סך דמים וכן כתבו ז''ל. ופירוש סכום מנין כתבו הגאונים וכן בהלכות שלא יאמר לו הרי לך בידי חמשים אגוזים תן לי חמשים ויהיו לך בידי מאה וכמו שכתב רבינו:

כד הוֹלֵךְ [ג] אָדָם אֵצֶל חֶנְוָנִי אוֹ רוֹעֶה הָרָגִיל אֶצְלוֹ אוֹ אֵצֶל הַפַּטָּם הָרָגִיל אֶצְלוֹ וְלוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ בְּהֵמוֹת וְעוֹפוֹת וְכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְהוּא שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ שׁוּם דָּמִים וְלֹא סְכוּם מִנְיָן:

מגיד משנה הולך אדם אצל רועה וכו'. בברייתא הנזכרת ופירוש חנוני זה ופטם ורועה בין נכרים בין ישראלים הכל מותר חוץ מדברים שיש במינן במחוברים או שיש לחוש שמא נולד היום או נצוד היום שאסור ליטלו מן הנכרי אלא א''כ נסתלק הספק כגון שמכיר בו שלא נעקר ולא נצוד היום. וכתב הרשב''א ז''ל שמותר ליקח ביצים מן נכרי חנוני בלילי יו''ט של גליות או בליל ראשון של ר''ה משום דיולדת בלילה מיעוטא דמיעוטא הוא ולא חיישינן לה אבל ביום כיון דדבר שיש לו מתירין הוא אסור:

כה הַלְוָאַת יוֹם טוֹב תּוֹבְעִין אוֹתָהּ בְּדִין שֶׁאִם תֹּאמַר לֹא נִתְּנָה לְהִתָּבַע אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ כְּלוּם וְנִמְצָא נִמְנָע מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב:

מגיד משנה הלוואת יו''ט תובעין אותה וכו'. מחלוקת אמוראים בשבת פ' שואל (דף קמ"ח:) וכתוב בהלכות שנחלקו הגאונים ז''ל בפסק הלכה ולא הכריע הרב האלפסי בזה דבר ורבינו הכריע כדברי האומר ניתנה ליתבע משום דמסתבר טעמיה וכן עיקר:

כו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַגְבִּיהִין תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת בְּיוֹם טוֹב אִם הָיוּ לוֹ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁהִגְבִּיהָן מֵאֶמֶשׁ הֲרֵי זֶה מוֹלִיכָן לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חַלָּה וּזְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְקֵיבָה שֶׁמּוֹלִיכָן לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב. וְגַּבָּאֵי צְדָקָה גּוֹבִין מִן הַחֲצֵרוֹת בְּיוֹם טוֹב. וְלֹא יִהְיוּ מַכְרִיזִין כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכְרִיזִין בְּחל. אֶלָּא גּוֹבִין בְּצִנְעָה וְנוֹתְנִין לְתוֹךְ חֵיקָן וּמְחַלְּקִין לְכָל שְׁכוּנָה וּשְׁכוּנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ:

מגיד משנה אף על פי שאין מגביהין וכו'. איסור ההגבהה מפורש פרק כ''ג מהלכות שבת והיתר ההולכה בשהופרשו מאמש פרק קמא דיום טוב (דף י"ב:) ברייתא כסברת ר' יוסי שב''ה מתירין ונפסקה הלכה בגמ' כן: ואין צריך לומר וכו'. פי' אין צריך לומר המתנות שהרי אפילו להפרישן לכתחלה מותר לפי שאינן אסורות לזרים ואינן טובלות קודם הפרשה וזה פשוט וכן מבואר בגמרא דין ההפרשה אפילו בבהמה שנשחטה אמש ודין ההולכה ג''כ מבואר שם: גבאי צדקה וכו'. ירושלמי וברייתא במס' דמאי:

לחם משנה ואין צריך לומר וכו'. מ''ש ה''ה ז''ל לפי שאינן אסורות לזרים ואינן טובלות קודם הפרשה אע''ג דרבינו כתב ואין צ''ל חלה וזרוע וכו' וטעמו זה של ה''ה ז''ל לא שייך אלא דוקא אמתנות אבל חלה אסור להפרישה. מ''ה ה''ה לא כתב אלא דאין צ''ל המתנות אבל בחלה לא איירי ומ''ש שייך לשון ואין צ''ל בחלה דמותר להפרישה כשהעיסה נילושה ביו''ט משא''כ בתרומה שאסור להפרישה כלל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן