הלכות שביתת יום טוב - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שביתת יום טוב - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א שֵׁשֶׁת יָמִים הָאֵלּוּ שֶׁאֲסָרָן הַכָּתוּב בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה שֶׁהֵן רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח וְרִאשׁוֹן וּשְׁמִינִי שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת וּבְיוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵן הַנִּקְרָאִין יָמִים טוֹבִים. וּשְׁבִיתַת כֻּלָּן שָׁוָה שֶׁהֵן אֲסוּרִין בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה חוּץ מִמְּלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-טז) 'אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ' וְגוֹ':

מגיד משנה ששת ימים אלו שאסרן הכתוב וכו'. לכל ימים אלו יש לאוין מפורשין בסדר אמור אל הכהנים שכתוב בכל אחד מהן כל מלאכת עבודה לא תעשו. ומדברי רבינו שבכלל מלאכת עבודה סתם אינה מלאכת אוכל נפש ולא הוצרך רבינו להביא מקרא להיתר מלאכת אוכל נפש אלא מפני ראשון ושביעי של חג המצות שבשביעי נאמר בפ' ראה אנכי וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה ועל שניהם נאמר בפרשת בא אל פרעה כל מלאכה לא יעשה בהם ולכך הוצרך להזכיר כתוב של היתר אוכל נפש האמור שם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם:

לחם משנה ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה וכו' ושביתת כלן שוה וכו'. כתב הרב המגיד ז''ל ומדברי רבינו דבכל מלאכת עבודה וכו' ופירש דבריו הרב מוהר''ר לוי ן' חביב בפסקיו (דף פ"ב) שדקדק כן הרה''מ ז''ל ממה שכתב הרב כל השובת ממלאכת עבודה (באחד מהן) הרי קיים מצות עשה ואם אמת הדבר שבכלל מלאכת עבודה אוכל נפש איך קיים מ''ע גם מה צריך להאריך ולומר כל השובת ממלאכת עבודה היה לו לומר כל השובת ממלאכה וכו' ע''ש. ויש לתמוה על דברי ה''ה ז''ל טובא דאיך כתב דבראשון ושביעי של פסח שהוצרך להביא קרא דאך אשר יאכל משום שנאמר בהם כל מלאכה דבלאו הכי הרי נכתב בהם בפרשת אמור מלאכת עבודה. ואם כן אין במשמע מלאכת עבודה אלא שאר מלאכות חוץ ממלאכת אוכל נפש, וכי תימא דאע''פ כן הוי מצי למטעי כיון שנכתב בפרשת בא אל פרעה כל מלאכה. מ''מ קשה דא''כ לשתוק בפרשת אמור מעבודה אלא ודאי מדקאמר עבודה משמע דאתא למעוטי אוכל נפש. ויש לומר דאי לאו קרא דאך אשר יאכל לכל נפש הוה אמינא דכל מלאכה במשמע אפילו אוכל נפש וקרא דכתיב בראשון ושביעי של פסח מלאכת עבודה אתא לומר אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וחסרון כיס כמו דבר האבד שדרשו בת''כ וכתבו רש''י ז''ל בפירוש החומש והוה אמינא אפילו אוכל נפש במשמע לקיים הכתוב שאמר כל מלאכת ומלאכת עבודה איצטרך להך אבל השתא גלי לן קרא דאוכל נפש מותר ומלאכת עבודה אתי כפשטו דלא הוי אוכל נפש וכן דרשא דחסרון כיס דרשינן הך דרשא משום דממשמעותיה דקרא נפקא לן הכי כמו שכתב רש''י ז''ל מלאכות החשובות לכם עבודה ואע''ג דאתא למעוטי אוכל נפש מ''מ איכא למדרש הך דרשא ממשמעות הכתוב ואם תאמר לישתוק קרא מאשר יאכל לכל נפש וכו' ולימא בפרשת בא אל פרעה כל מלאכת עבודה לא יעשה בהם וכו' הא לא קשיא דע''כ איצטריך קרא דאך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם למדרש לכם ולא לכלבים כדדרשינן לקמן. עוד יש לתמוה על מה שתמה מהר''ר לוי ז''ל בפסקיו על ה''ה ז''ל, דאם כוונתו לדייק מלשון רבינו ז''ל שכתב כל השובת ממלאכת עבודה. יראה לומר שלא דקדק כך ה''ה ז''ל מדברי רבינו ז''ל דאפשר דלא קפיד בלישניה ולישנא דקרא נקט אלא משום דקשיא דתינח דהביא ראיה הרב לראשון ושביעי מקרא דאך אשר יאכל אבל לשאר ימים טובים מאי איכא למימר וכי תימא ליגמר מראשון ושביעי לא היא דאדרבה כל היכא דאפשר לקיומי לאו דכל מלאכת עבודה לא תעשו מקיימינן ויש לנו לומר דכל מלאכה במשמע אפילו אוכל נפש ושאני התם בראשון ושביעי דגלי קרא לכך כתב דבמלאכת עבודה לא משמע אוכל נפש:

ב כָּל הַשּׁוֹבֵת מִמְּלֶאכֶת עֲבוֹדָה בְּאֶחָד מֵהֶן הֲרֵי קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן (ויקרא כג-כד) (ויקרא כג-לט) 'שַׁבָּתוֹן' כְּלוֹמַר שְׁבֹת. וְכָל הָעוֹשֶׂה בְּאֶחָד מֵהֶן מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה כְּגוֹן שֶׁבָּנָה אוֹ הָרַס אוֹ אָרַג וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ הֲרֵי בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. (שמות יב-טז) 'כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם'. וְאִם עָשָׂה בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה:

מגיד משנה כל השובת ממלאכת עבודה וכו'. מבואר בכ''מ שיום טוב עשה ולא תעשה. ומהם פרק קמא דיו''ט (ביצה דף ח':). וכן המלקות מבואר בכמה מקומות ומהן פרק אלו הן הלוקין (מכות כ"א):

ג הָעוֹשֶׂה אֲבוֹת מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּיוֹם טוֹב בְּהַתְרָאָה אַחַת כְּגוֹן שֶׁזָּרַע וּבָנָה וְסָתַר וְאָרַג בְּהַתְרָאָה אַחַת אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת. חִלּוּק מְלָאכוֹת לְשַׁבָּת וְאֵין חִלּוּק מְלָאכוֹת לְיוֹם טוֹב:

מגיד משנה העושה אבות מלאכות הרבה וכו'. פ' אלו הן הלוקין (דף כ"א:) אמר רבה חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב, וענין חילוק מלאכות לשבת הוא לענין חטאת ובשוגג כמבואר פ''ז מהל' שבת:

ד כָּל מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת אִם עָשָׂה אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה לוֹקֶה חוּץ מִן הַהוֹצָאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְהַהַבְעָרָה [א] שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהֻתְּרָה הוֹצָאָה בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ אֲכִילָה הֻתְּרָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. לְפִיכָךְ מֻתָּר בְּיוֹם טוֹב לְהוֹצִיא קָטָן [ב] אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ מַפְתֵּחַ וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. וְכֵן מֻתָּר לְהַבְעִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. וּשְׁאָר מְלָאכוֹת כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ אֲכִילָה מֻתָּר כְּגוֹן שְׁחִיטָה וַאֲפִיָּה וְלִישָׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. * וְכָל שֶׁאֵין בָּהֶן צֹרֶךְ אֲכִילָה אָסוּר כְּגוֹן כְּתִיבָה וַאֲרִיגָה וּבִנְיָן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

ההראב"ד וכל שאין בהן וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זהו להחם כו' בירו' לא תאסור ולא תשרי עכ''ל:

מגיד משנה כל מלאכה שחייבין עליה בשבת וכו'. המכוון אצלי בדעת רבינו כך הוא מלאכה שחייבין עליה בשבת ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשה אותה ביו''ט לוקה חוץ מן ההוצאה וההבערה שאע''פ שאינן לצורך אכילה אינו לוקה ואפילו עשאן שלא לצורך אכילה. ופירוש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שכולל כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתייה וא''כ היה מן הדין שיהיו הבערה והוצאה נאסרין כמו כתיבה ואריגה אלא שמתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו שלא לצורך. ונראה טעם לשני אלו, ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואע''פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך, והבערה אע''פ שאינה באוכלין ומשקין כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת הוא דאסור הא ביו''ט שרי וכן דרשו לפי שביום השבת מיותר הוא דהא בשבת מיירי קרא לעיל מיניה וביום השביעי וכו' והיה די באמרו לא תבערו אש בכל מושבותיכם אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון הכתיבה וההריסה והאריגה והבנין אפילו עשאן לאכילה לוקה ושאר המלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפייה אפילו עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה כמו שיתבאר בפרק זה ושאם בשל לכותים או לצורך חול אינו לוקה. ולבאר יחוד ההוצאה וההבערה מן הגמרא שנינו פ''ק דיו''ט (ביצה י"ב) ב''ש אומרים אין מוציאין לא את הלולב ולא את הקטן ולא את הס''ת לרה''ר וב''ה מתירין ואסיקו דב''ה סברי דאמרינן מתוך. ופירש''י ז''ל דדבר תורה מותרת לגמרי בכל דבר אלא שבהוצאת אבנים וכיוצא בהן אסורה מדבריהם משום טרחא וכן נראה מן ההלכות וזה דעת רבינו. ולא הוצרך להזכיר איסור דבריהם בהוצאת אבנים לפי שכתב בפרק זה שכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביו''ט אלא לצורך אכילה ודין ההבערה שם (דף י"ב:) מבואר דסבר ר''י דכי היכי דאמרי ב''ה מתוך בהוצאה הכי נמי בהבערה. ויש בזה שיטה אחרת לקצת מפרשים אחרונים שהן סוברין שלא הותרו אלו שלא לצורך כלל אא''כ יש בו צורך היום קצת כקטן ולולב או צורך מצוה אבל כשאין בו צורך מצוה ולא צורך הדיוט ביומו כלל כהוצאת אבנים לוקה עליה ואפילו לב''ה וג''כ כתבו שיש עירובי חצרות ליום טוב ואין מוציאין מחצר לחצר כלים שאין בהם צורך ליום טוב אא''כ עירבו. ולדברי רבינו וההלכות אין עירוב חצרות ביום טוב כנזכר פ''ח מהלכות עירובין אבל מה שאינו לצורך אסור לטלטלו ביו''ט כשבת כמו שהזכרתי ומבואר פרק כ''ה מהלכות שבת שאפילו כלי שמלאכתו להיתר אסור לטלטלו שלא לצורך כלל כמו שכתבתי שם. ובהשגות בדין ההבערה שלא לצורך א''א זהו להחם חמין לרגליו ולהדליק נר של אבטלה כגון להדליק נר לכבוד בירושלמי אמרו לא תאסור ולא תשרי, ע''כ. וענין הירושלמי כך הוא מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור מתניתא פליגא על חזקיה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל מבעיר אתה ביו''ט אמר ר' אבינא תני תמן ב''ש אוסרין וב''ה מתירין ר' נחום אחוי דר' אילא בעא קמיה ר''י א''ל לא תאסור ולא תשרי, ע''כ. ופירוש דברי רב אבינא הן דס''ל דב''ש וב''ה בדין ההוצאה במתוך פליגי וכי היכי דאמרי ב''ה מתוך בהוצאה ה''נ בהבערה ואע''ג דר''י אמר בירושלמי לא תאסור ולא תשרי לא סמך עליו רבינו כיון דבגמרתנו ר''י עצמו השוה אותן כמו שכתבתי. כל זה נ''ל לדעת רבינו:

לחם משנה כל מלאכה שחייבים עליה בשבת וכו'. נראה דכוונת ה''ה ז''ל שהוקשה לו בדברי רבינו דמשמע מדבריו דאפילו בבנייה ואריגה אם עשה לצורך אכילה מותר שכך כתב כל מלאכה וכו' אם עשה שלא לצורך משמע דאם עשאה לצורך מותר אפילו בנייה ואריגה וזה א''א שהרי הוא כתב למטה שכל שאין בה צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה משמע אפי' עשאה לצורך וכ''כ למעלה וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה וכו'. לכך תירץ דלשון רבינו ז''ל כמו הפוך וכונתו לומר כל מלאכה שאינה לצורך אכילה שעשה אותה ביו''ט לוקה כיון שעיקרה אינה לצורך אע''פ שעשאה לצורך אכילה חוץ מההוצאה וההבערה שאפילו שעשאם שלא לצורך מותר ולזה הוקשה לו מאי שנא הוצאה והבערה מכתיבה ואריגה וכי היכי דכתיבה ואריגה אפילו לצורך אכילה אסור כן היה לנו לאסור בהוצאה והבערה ותירץ בהוצאה לפי שהיא כאוכל ומשקה וכו'. כך הוא פשטן של דברי ה''ה ז''ל ויש לתמוה בדבריו חדא דנראה מדבריו דטפי יש לנו להתיר בשחיטה ואפייה מבהוצאה והבערה שהרי הוצרך לבקש שם טעם ואם כן איך אמרו בגמרא בביצה (דף י"ב) גבי השוחט עולת נדבה לוקה דאמר לך מני ב''ש דאמר לא אמרינן מתוך וכו' הא אפילו כב''ש לא אתי דאפושי מחלוקת בין ב''ש לב''ה לא מפשינן ועד כאן לא פליגי ב''ש עלייהו דב''ה אלא בהוצאה דאפילו לצורך אכילה יש לנו להתיר בדוחק ומשום הכי לא אמרינן מתוך אבל בשחיטה ואפייה לא. ועוד קשה דאיך כתב בהבערה דנפקא לן מיתורא דביום השבת דא''כ איך דרשינן בפ''ק דיבמות (דף ו':) מהאי קרא דלא תבערו וכו' לר''י ללאו ולר''נ לחלק משום יתורא דקרא דכן אמרו שם מה ת''ל וכו' הא אצטריך קרא להתיר ביו''ט הבערה ולומר דוקא ביום השבת לא תבערו אבל ביו''ט מותר ואמאי כוליה קרא להכי הוא דאתא. ועוד קשה דכיון דדרשינן היתר ההבערה ביו''ט מביום השבת א''כ ודאי דבלא מתוך הותרה הבערה דהא בפרק ביצה (דף י"ב) אמרינן ממאי דב''ש וב''ה פליגי וכו' כלומר דילמא לעולם לב''ה לא אמרינן מתוך וטעם ההיתר הוא משום דאמר קרא לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת משמע דאי דרשינן הכי לא אמרינן מתוך א''כ לדברי ה''ה ז''ל דדריש היתר הבערה מביום השבת לא אמרינן בהבערה מתוך ובגמרא לא משמע הכי דהרי ר''י התיר שם הבערה מטעם דמתוך דאמרינן התם ואף ר''י וכו' עד אומרו דאי בית הלל וכו' ה''נ מתוך שהותרה הבערה וכו'. ועוד קשה מאי טעמא דרשינן השתא בהבערה הך ביום השבת בהוצאה לא דרשינן ביום השבת כדמשמע בגמרא דלפי המסקנא לא דרשינן ליה ממאי דאקשיה רב יוסף אלא מעתה לפלוג באבנים וכו'. ועוד קשה במאי דקאמר ושאר המלאכות שהם באכילה כגון שחיטה ואפיה וכו' אפילו עשאן שלא לאכילה אינו לוקה וכו' דמשמע דהותרו הדברים שלא לצורך אכילה כשחיטה ואפיה מתוך שהותרה לצורך אכילה. וזה תימה שהרי רבינו ז''ל כתב לקמן המבשל ביו''ט לכותי אינו לוקה וכו' שאילו באו לו אורחים וכו' ולדברי ה''ה ז''ל תיפוק ליה מטעם דמתוך וזו היא קושיית התוס' שהקשו על רש''י ז''ל בפ''ק דביצה (דף י"ב). ועוד קשה במה שכתב בדין ההוצאה שהיא מותרת לגמרי לדברי רבינו ז''ל אפילו שלא לצורך כמו לצורך דאמאי דהרי שחיטה ואפיה דיש לנו טעם בהיתר יותר מהוצאה כמו שנראה מדברי ה''ה נאסר לכותי ולכלבים כמ''ש רבינו ז''ל לקמן מקרא דלכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים וכ''ש הוצאה שלא לצורך דהא היתר הוצאה גופא לצורך אכילה לא נפקא לן אלא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם והרי שם מיעט הכתוב לכם דמשמע לכותי ולכלבים אסור ואיך יש לנו להתיר הוצאה שלא לצורך. וי''ל לקושיא ראשונה דה''ק גמרא ודאי דכפי האמת אפילו כב''ש לא אתיא משום דע''כ לא קאמר ב''ש אלא בהוצאה אבל שתשוה הוצאה לשחיטה עכ''פ אתיא דלא כהלכתא דהיינו דלא כב''ה. ולקושיא השניה נראה לי דודאי יש לנו לדרוש קרא ללאו או לחלק דכל היכא דאנו יכולים לאוקמי לדרשא דקרא לגופיה מוקמינן ולא לדיוקא וא''כ ראוי לומר דאתי קרא לאשמועינן דין בשבת שהוזכר בפירוש ולא שיודיענו הכתוב ביו''ט שלא הוזכר בו אלא מדיוקא וא''כ ע''כ ללאו אתא או לחלק דהאי לחודיה אי אפשר לומר דאתא דא''כ ישתוק מביום השבת. ולקושיא השלישית י''ל דודאי בהוצאה כד נפקא לן מקרא דלא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת לא אמרינן טעם מתוך שהרי התיר שם הכתוב הוצאה ביו''ט אפילו שלא לצורך שהרי משא שלא לצורך הוא וקאמר קרא דביו''ט שרי ודייקינן משא דאסור בשבת דהכי משמע דיוקא א''כ אין לומר מתוך אבל בהבערה דנפקא לן מלא תבערו אמרינן תפסת מועט תפסת ואמרינן הא ביו''ט שרי אוכל נפש לבד אבל שלא לצורך אסור לכך איצטריך טעמא דמתוך. ולקושיא רביעית י''ל דבהוצאה לא דרשינן ביום השבת למעוטי יו''ט משום דעיקר הוצאתה היא מויעבירו קול במחנה כמ''ש שם רש''י ז''ל, ולשאר הקושיות צ''ע:

ה * כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לְהֵעָשׂוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְלֹא יִהְיֶה בָּהּ הֶפְסֵד וְלֹא חֶסְרוֹן אִם נַעֲשֵׂית מִבָּעֶרֶב אָסְרוּ חֲכָמִים לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב אַף עַל פִּי שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. וְלָמָּה אָסְרוּ דָּבָר זֶה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָנִיחַ אָדָם מְלָאכוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לְיוֹם טוֹב וְנִמְצָא יוֹם טוֹב כֻּלּוֹ הוֹלֵךְ בַּעֲשִׂיַּת אוֹתָן מְלָאכוֹת וְיִמָּנַע מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב וְלֹא יִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לֶאֱכל:

ההראב"ד כל מלאכה שאפשר וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביו''ט ומרבה הטורח ליום קדש עכ''ל:

לחם משנה כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יו''ט וכו'. בפ' ביצה (דף ג') כתבו התוס' ז''ל (בד"ה גזרה) בשם רבינו נתנאל מקינון דבירושלמי יש אך אשר יאכל לכל נפש וכו' אותם מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות דהיינו מלישה ואילך. ועם זה מתורץ הקושיא שהקשה ה''ה ז''ל להראב''ד ז''ל שהרי טעמו מספיק דלא ממעטינן אלא משעת לישה אבל ברירה טחינה והרקדה שהוא קודם לישה לא. ומה שכתב למטה ה''ה ז''ל על מה שאמר ואני אומר וכו' ועדיין צ''ע. הוא מפני שהוקשה לו למה אין תולשין ירק שאין זו מלאכת הנעשה לימים רבים אלא שעכ''פ עדיין אנו צריכים לטעמו של הרמב''ם ז''ל:

ו וּמִזֶּה הַטַּעַם עַצְמוֹ לֹא אָסְרוּ הַהוֹצָאָה בְּיוֹם טוֹב וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַהוֹצָאָה הִיא מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב * וְלָמָּה לֹא אֲסָרוּהָ כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחַת יוֹם טוֹב וְיוֹלִיךְ וְיָבִיא כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְיַשְׁלִים חֲפָצָיו וְלֹא יִהְיֶה כְּמִי שֶׁיָּדָיו אֲסוּרוֹת. אֲבָל שְׁאָר מְלָאכוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶן עֵסֶק אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב:

ההראב"ד ולמה לא אסרוה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא אמרו זה אלא כנגד ומשלוח מנות ומשלוח כלים איש לרעהו שהן מותרין ביו''ט וכל אלה אינן צריכין לזה הטעם אלא מפני שהוא כבוד היום יותר מאמש עכ''ל:

ז כֵּיצַד. אֵין קוֹצְרִין וְלֹא דָּשִׁין וְלֹא זוֹרִין וְלֹא בּוֹרְרִין וְלֹא טוֹחֲנִין אֶת הַחִטִּים וְלֹא [ג] מְרַקְּדִין בְּיוֹם טוֹב שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְאֵין בְּכָךְ הֶפְסֵד וְלֹא חֶסְרוֹן:

ח אֲבָל לָשִׁין [ד] * וְאוֹפִין וְשׁוֹחֲטִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב. שֶׁאִם עָשָׂה אֵלּוּ מִבָּעֶרֶב יֵשׁ בְּכָךְ הֶפְסֵד אוֹ חֶסְרוֹן טַעַם. שֶׁאֵין לֶחֶם חַם אוֹ תַּבְשִׁיל שֶׁבִּשֵּׁל הַיּוֹם כְּלֶחֶם שֶׁנֶּאֱפָה מֵאֶמֶשׁ וּכְתַבְשִׁיל שֶׁנִתְבַּשֵּׁל מֵאֶמֶשׁ. וְלֹא בָּשָׂר שֶׁנִּשְׁחַט הַיּוֹם כְּבָשָׂר שֶׁנִּשְׁחַט מֵאֶמֶשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. [ה] וְכֵן מַכְשִׁירֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן אִם נַעֲשׂוּ מִבָּעֶרֶב עוֹשִׂין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב. כְּגוֹן שְׁחִיקַת תַּבְלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

ההראב"ד ואופין ושוחטין וכו'. א''א בכל אלה אין טעם למ''ד אין תולשין ירק ואין מלקטין פירות ביו''ט מן האילן שהרי בני יומן יפין יותר. והירושלמי סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וסמיך ליה ושמרתם את המצות שהיא מלאכה בתלוש עכ''ל: כסף משנה פ''א יד בני ההיל שנתנו קמה לישראל וכו'. כתב הרב המגיד ואני מקיים הגירסא ומקיים דבריו וכי אמרינן ופליגא לאו אהא דרב קאי וכו' עד אע''פ שלא הסכים לדעת הרב. תמהני שלפי מה

מגיד משנה (ה-ח) כל מלאכה שאפשר לעשותה וכו'. דעת רבינו שכל מלאכות שהן באוכלין ומשקין מותרות גמורות דבר תורה כגון הקצירה והטחינה וכיוצא בהן אלא שחכמים אסרו אותן מפני הטעם שהזכירו כדי שלא ימנע משמחת יו''ט ולזה אסרו כל דבר שאין בו הפסד אם נעשה מעריו''ט והניחו היתר מה שיהיה בו הפסד אם נעשה מבערב. ובהשגות א''א בכל אלה אין טעם וכו' שהיא מלאכה בתלוש, ע''כ. ואני אומר שטעם רבינו מספיק יותר מהטעם שהזכיר הוא לפי שדעת רבינו שכל שבעיקר המלאכה אין הפסד אע''פ שבחלק ממנה יש הפסד אסרוה חכמים ר''ל שכיון שבקצירת חטים וכיוצא בהן אין הפסד אם נקצרו מבערב אע''פ שבתלישת קצת ירק וקצת פירות יש הפסד לא רצו להתיר התלישה שהיא תולדת קצירה לחצאין, אבל הטעם שהזכיר הוא שלא הותר אלא בתלוש אינו מספיק לאסור ברירה טחינה והרקדה. וגם לדברי רבינו קשה שהרי התירו שחיקת תבלין מפני שיש בהן הפסד ואע''פ שהיא תולדת טחינה האסורה וא''כ יתירו גם כן תלישת דברים שיש בהן הפסד אם נתלשו מבערב. וי''ל שהקילו במכשירין לפי שאינן נאכלין בעצמן ואין המכוון בהם אלא לתקן דברים אחרים ורבו בזה הסברות ויש מי שסובר שהטחינה והקצירה אסורין דבר תורה מפני שעושין מהן לימים הרבה ונתלו בזה בסוגיות הגמרא ואע''פ שאינן מוכיחות, ואני אומר שמלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו ואין רוב בני אדם עושין אותה לעצמן אלא שוכרין אחרים לעשותן לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכות אלו לאדונינו אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו לפי שאינה מלאכת עבדים אלא אף האדונים עושין אותה ולזה כל מלאכה שאדם עושה ממנה לעצמו לימים הרבה דרך לעשותה על ידי אחרים כגון הברירה והקצירה והטחינה וההרקדה אבל האפיה והלישה והשחיטה והבשול אין אדם מכין מהן לימים הרבה ורוב בני אדם עושין אותן לעצמן. כך נראה לי ועדיין צ''ע:

ט אֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁיֵּאָכֵל בְּחל. וְלֹא הֻתְּרָה מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה אֶלָּא כְּדֵי לֵהָנוֹת בָּהּ בְּיוֹם טוֹב. עָשָׂה כְּדֵי לֶאֱכל בְּיוֹם טוֹב וְהוֹתִיר מֻתָּר לֶאֱכל הַמּוֹתָר בְּחל:

מגיד משנה אין אופין וכו'. זה מחלוקת בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ו:) האופה מיו''ט לחול רב חסדא אומר לוקה ורבה אמר אינו לוקה וקיי''ל כרבה ומלקות הוא דליכא הא איסורא איכא וכן כתבו ז''ל: עשה כדי לאכול וכו'. זה פשוט ונלמד מדין מי שלא ערב עירובי תבשילין כמו שיתבאר עוד בפרק זה:

לחם משנה עשה כדי לאכול ביום טוב והותיר וכו'. קשה דמשמע מכאן דדוקא כשעשה לאכול ביום טוב אז אם הותיר מותר לאוכלו בחול אבל כשעשה לאכול בחול משמע דאסור ולמטה כתב ואם הערים אסור ואפילו בשבת וכו' מפני שהחמירו במערים יותר מן המזיד משמע דבמזיד אפילו אפה מיו''ט לחול מותר לאכול. והרב מהר''ר לוי ן' חביב תירץ שם במקום הנזכר (דף פ"ב) מיום טוב לחול אסור ולא כתב רבינו מפני שהחמירו במערים אלא לתת טעם שבשבת אחר יום טוב שהזכיר למה הערמה אסורה ומזיד מותר ונתן טעם לדבר לחלק בין אפה מיום טוב לחול לאפה מיום טוב לשבת ע''ש:

י מְמַלְּאָה אִשָּׁה קְדֵרָה בָּשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת. מְמַלֵּא נַחְתּוֹם חָבִית שֶׁל מַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְקִיתוֹן אֶחָד. וּמְמַלְּאָה אִשָּׁה תַּנּוּר [ו] פַּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא לְכִכָּר אֶחָד. שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַפַּת מְרֻבָּה בַּתַּנּוּר הִיא נֶאֱפֵית [ז] יָפֶה. וּמוֹלֵחַ אָדָם כַּמָּה חֲתִיכוֹת בָּשָׂר בְּבַת אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה ממלאה אשה קדרה וכו'. ברייתא פרק י''ט שחל (ביצה י"ז) כלשון רבינו וכתב הרשב''א ז''ל כדי שיאכלו משמנים. לפיכך יראה לי שאפילו ליתן בקדרה חתיכה אחר חתיכה אפילו לאחר שהניח קדרה על גבי האש מותר, עכ''ל: וממלא נחתום וכו'. באותה ברייתא כלשון רבינו. וכתב הרשב''א ובלבד שיתן את הכל קודם שהניח חבית על גבי האש עכ''ל. והטעם לפי שאין המים טובים יותר כשיש בכלי הרבה. ולפיכך דעתו ז''ל שאסור להוסיף עליהן שלא לצורך אבל מעיקרא חד טרחא הוא ושרי: וממלאה אשה תנור של פת וכו'. מחלוקת שם ונפסקה שם הלכה כרשב''א דאמר ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא. וה''ר יונה כתב שלא התירו אלא בתנורים קטנים וצרים אבל לא בפורני גדולה כעין שלנו, עכ''ל: ומולח אדם כמה חתיכות וכו'. מימרא פ''ק (שם י"א:) אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אע''פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. עוד שם רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא. ורבינו ז''ל הזכיר מימרא דשמואל ולא כתב דרב אדא בר אהבה ואפשר שהוא סבור שהן חולקין ששמואל לא התיר אלא בבת אחת ורב אדא בר אהבה התיר בזו אחר זו ומערים ואומר בכל אחד בזו אני רוצה וקיימא לן כשמואל. והרשב''א ז''ל פסק כרב אדא וכתב במקום הפסד ממונו שלא יסריח הבשר התירו לו הערמה זו, עכ''ל:

יא הַמְבַשֵּׁל אוֹ הָאוֹפֶה בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לֶאֱכל בּוֹ בַּיּוֹם אוֹ שֶׁזִּמֵּן אוֹרְחִים וְלֹא בָּאוּ וְנִשְׁאַר הַתַּבְשִׁיל וְהַפַּת הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל לְמָחָר בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים. וְאִם הֶעֱרִים אָסוּר וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁאַחַר יוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁהֶחְמִירוּ בְּמַעֲרִים יוֹתֵר מִן הַמֵּזִיד:

מגיד משנה המבשל או האופה ביו''ט וכו'. ברייתא פרק יו''ט שחל (דף י"ז:) גבי מי שאכל עירובי תבשילין שלו קודם אפיה אבל מבשל הוא ליו''ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור ואמר רב אשי דטפי החמירו במערים מבמזיד ויתבאר דין זה פ' ששי ומשם למד רבינו דכ''ש במערים לצורך חול שאסור וכן כתבו המפרשים ז''ל:

יב מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת לֹא יִשְׁחֹט אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכל מִמֶּנָּה כְּזַיִת צָלִי מִבְּעוֹד יוֹם. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁחֹט בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁיֹּאכַל בְּחל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה מי שהיתה לו בהמה מסוכנת וכו'. פ' אין צדין (דף כ"ה) בהמה מסוכנת לא ישחוט אא''כ ידוע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום ר''ע אומר אפילו כזית חי מבית שחיטתה. וקי''ל כת''ק ופירשו כל שיש שהות ביום כדי לאכול אע''פ שאינו אוכל מותר דמשום הפסד ממונו התירו לו בכך. וכן מבואר פרק אלו עוברין (מ"ו.) אבל בריאה לא ישחטנה אא''כ צריך לאכול ממנה ביו''ט וכן כתבו ז''ל:

יג אֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לְהַאֲכִיל כּוּתִים [ח] אוֹ כְּלָבִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-טז) 'הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם' לָכֶם וְלֹא לְכוּתִים לָכֶם וְלֹא לִכְלָבִים. לְפִיכָךְ מְזַמְּנִין אֶת הַכּוּתִי בְּשַׁבָּת וְאֵין מְזַמְּנִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. אֲבָל אִם [ט] בָּא הַכּוּתִי מֵאֵלָיו אוֹכֵל עִמָּהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹכְלִין שֶׁכְּבָר הֱכִינוּהָ:

מגיד משנה אין אופין ומבשלין ביו''ט וכו'. פרק יו''ט שחל (ביצה כ"א:) קי''ל כמאן דדריש לכם ולא לכותים וזה מוסכם מכל הפוסקים אבל בדין הכלבים נחלקו ודעת רבינו כדעת ההלכות שפסקו כר''י הגלילי דאמר התם לכם ולא לכלבים ואין נפש בהמה מותר להכין לה ויש חולקין בזה. ודעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל כדעת רבינו וכדעת ההלכות ועיקר. ולזה כתב הרשב''א ז''ל לפיכך אין מוציאין תבן ותבואה מרשות לרשות להאכיל לבהמתו שההוצאה מלאכה גמורה היא ולא התירו אצל בהמה אלא טלטול לבד שהוא מדברי סופרים, עכ''ל. וזה כפי שיטתו שכתבתי למעלה בדין ההוצאה אבל לדעת רבינו בדין ההוצאה מותר גמור הוא אבל אפיה ובישול לצורך בהמה אסור: לפיכך מזמנין את הכותי וכו'. מימרא שם (דף כ"א) דר''י בן לוי והרבה אמוראים סוברין כן והוא כלשון רבינו ונראה שממה שאמרו אין מזמנין ולא אמרו אין מאכילין דקדק רבינו שלא אסרו אלא במזמנין אותו אבל בבא מאליו אין לחוש לו וזהו שאמרו שם מרימר ומר זוטרא כי מקלע להו כותי ביומא טבא אמרי ליה אי ניחא לך במאי דטריחא לן מוטב ואי לא טרחא יתירא אדעתא דידך לא טרחינן, וסובר שאין האמירה הזו מעלה ומורידה בהיתר הדבר. אבל הרשב''א כתב שהאמירה מעכבת:

יד בְּהֵמָה שֶׁחֶצְיָהּ שֶׁל כּוּתִי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מֻתָּר לְשָׁחֳטָהּ בְּיוֹם טוֹב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לֶאֱכל מִמֶּנָּה כְּזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה. אֲבָל עִסָּה שֶׁחֶצְיָהּ לְכוּתִים וְחֶצְיָהּ לְיִשְׂרָאֵל אָסוּר לֶאֱפוֹת אוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְחַלֵּק הַבָּצֵק. * בְּנֵי הַחַיִל שֶׁנָּתְנוּ קֶמַח לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם פַּת בְּיוֹם טוֹב. אִם כְּשֶׁנּוֹתְנִין פַּת מִמֶּנָּה לְתִינוֹק אֵין מַקְפִּידִין מֻתָּר לֶאֱפוֹתוֹ לָהֶן בְּיוֹם טוֹב שֶׁכָּל פַּת וּפַת רָאוּי לַתִּינוֹק. עִסַּת [י] הַכְּלָבִים בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה נֶאֱפֵית בְּיוֹם טוֹב:

ההראב"ד בני החיל וכו'. כתב הראב''ד ז''ל יפה אמר אע''פ שלא הסכים לדעת הרב ז''ל:

מגיד משנה בהמה שחציה וכו'. מימרא דרב חסדא שם (דף כ"א) קרוב ללשון רבינו: אבל עיסה חציו של וכו'. באותה מימרא שם הדין והטעם קרוב לשונה ללשון רבינו: בני החיל וכו' שנתנו קמח וכו'. שם בעו מיניה מרב הני בני באגא דשדו עלייהו קמחא דבני חילא מהו לאפותה ביו''ט אמר להו חזינן אי כי יהבי ריפתא לינוקא לא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי ואי לא אסיר ופסק רבינו כן. אבל בהלכות כתוב וליתא להא דרב אלא בין כך ובין כך אסור דאמר ריב''ל מזמנין את הכותי בשבת ואין מזמנין את הכותי ביו''ט גזירה שמא ירבה בשבילו. ודעת הרבה מפרשים כדברי ההלכות והביאם לזה מה שהאריכו שם בסוגיא על הא דרב והביאו ברייתא דפלוגתא דתנאי בדין הכלבים ונשאו ונתנו אליבא דמאן דאמר לכם ולא לכלבים ואמרו אחר כך ופליגא דריב''ל וכו' ופירשו דעל הא דרב קאי וכן פירש''י ז''ל ועל כן הקשו על דברי רבינו שפסק כרב וכריב''ל ובגמ' מפרש דפליגי ויש מי שהעמיד דברי רבינו באמרו שלא היה בגירסת ספרי רבינו ופליגא. ואני מקיים הגירסא ומקיים דבריו וכי אמרו ופליגא לאו אהא דרב קאי דלא דמיין להדדי דההיא דרב אם לא היו אופין כל הפת להם לא היו יכולין לאפות ממנו פת אחת ולתתו לתינוק אבל בזמון הכותי לא יגרע חלק הישראל אם לא יזמנהו שהרי משל ישראל הוא נותן לו ופת התינוק הוא מבני החיל וכי אמרו ופליגא נ''ל דאמאי דסליק מיניה קאי דא''ל אביי לרב יוסף למאן דאמר לכם ולא לכלבים הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביו''ט א''ל חזיין להסקה א''ל תינח ביו''ט בשבת מאי איכא למימר א''ל מטלטלין להו אגב ריפתא ולזה אמרו שהשואת הטלטול בשבת למלאכה דיו''ט דכיון שאינן עושין מלאכה בשביל בהמה ביו''ט אין מטלטלין בעבורה בשבת אלא על ידי פת דלא כריב''ל שהוא התיר טלטול לצורך כותי בשבת אע''פ שמלאכה אסורה מחמתו ביו''ט. וזה נ''ל נכון לדעת רבינו ודינו קיים ויש לו בזה הודאת בעל הריב שכך כתבו בהשגות א''א יפה אמר אע''פ שלא הסכים לדעת הרב ז''ל: עיסת הכלבים וכו'. משנה פ''ק דחלה הובאה שם והקשו אמאי והא אפשר למפלגה בלישה וחלק הכלבים יאסר ותירצו שאני כלבים הואיל ואפשר לפייסן בנבלה וקי''ל כמאן דאמר הואיל. וכתבו בעטור והרשב''א ז''ל דלדידן דאית לן הואיל אפילו אין לו נבלה עכשיו מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו ולזה סתם רבינו:

כסף משנה בני החיל שנתנו קמח לישראל וכו'. כתב הרב המגיד ואני מקיים הגירסא ומקיים דבריו וכי אמרינן ופליגא לאו אהא דרב קאי וכו' עד אע''פ שלא הסכים לדעת הרב. תמהני שלפי מה שפירש הרב המגיד דברי רבינו דרב מיירי בשלא יכולים לאפות ממנו פת אחת ולתתו לתינוק גם הרי''ף לא יחלוק על זה וכ''כ שם הר''ן דבכה''ג ודאי שרי דבדידיה קא טרח ואם כן היאך הביא ראיה לקיים דינו של רבינו מדכתב הראב''ד יפה אמר אע''פ שלא הסכים לדעת הרב ולדברי הראב''ד משמע ודאי דרבינו מיירי אפילו שיכולים לאפות פת אחת ולתתו לתינוק דבכה''ג הוא דפליג עליה הרי''ף. ושמא י''ל שה''ה מפרש שמ''ש הראב''ד אף ע''פ שלא הסכים לדעת הרב לאו לענין דינא קאמר דכפי מה שפירש ה' המגיד דברי רבינו הדין שוה לשניהם אלא לענין פירושא דופליגא קאמר דלהרי''ף קאי אהא דרב ולרבינו לא קאי אהא דרב:

לחם משנה בני החיל וכו'. כתב ה''ה ז''ל ויש מי שהעמיד דברי רבינו ז''ל באומרו שלא היה (שם) בגירסת רבי ופליגא וכו' וזו היא סברת הר''ן ז''ל וסובר דלא דמיין אהדדי כמ''ש ה''ה וקשה לדעת זו דמ''מ יש סתירה בדברי רבינו ז''ל עם מ''ש פ' כ''ו מהל' שבת. שכאן פסק כר' יוסי דאמר לכם ולא לכלבים ומבואר בגמרא (דף כ"א:) דלדברי ר' יוסי הני סופלי פירוש גרעינים ואסור לטלטלן בשבת אלא ע''י פת דכן אמרו שם תינח ביו''ט בשבת מאי איכא למימר מטלטלינן להו אגב ריפתא והוא ז''ל כתב במקום הנזכר וכן כל הקליפין והגרעינים הראויים למאכל בהמה מטלטלין אותם דמשמע דשרו בטילטול ובשלמא לה''ה ז''ל דסבר דופליגא קאי אהך ולדעת ריב''ל לא בעינן טלטול אגב ריפתא אליבא דר' יוסי ניחא דאיהו פסק כריב''ל אבל לדעת זו קשה. וצ''ל דגרעינין דכתב רבינו ז''ל בהלכות שבת הם ראויים למאכל בהמה בלי שום תיקון אוכל והני גרעינין שהוזכרו בגמרא (דף כ"א) אינן ראויים למאכל בהמה אלא ע''י תיקון גדול כמו שכתבו שם התוס'. ובמה שכתב ה''ה ז''ל דופליגא קאי אמאי דסליק מיניה קשה דמנא ליה לגמרא דופליגא דאם התיר ריב''ל לטלטל לצורך כותי אע''פ שאסור לעשות מלאכה ביו''ט בעבורו היינו משום דמאי דמטלטל חזי למאכל אדם אבל הני גרעינין לא חזו למאכל אדם כלל וא''כ לטלטלם בעבור בהמה אסור כיון שאסור לעשות מלאכה בעבורה ביו''ט. ונראה לתרץ דמ''מ איכא שיורי כוסות דלא חזו למאכל דאסירי בהנאה וא''כ לא היה ראוי לטלטל לצורך הכותי כלומר כששותה הכותי פעם אחת ואיכא שיורי כוסות ומוזגין לו פעם אחרת אלא ודאי דמותר לטלטל לצורך הכותי. אבל על זה קשה דע''כ צריך אתה לומר דלא חייש ר' יהושע לשיורי כוסות דא''כ כשהשמש מצניע הכוס כדכתב רש''י ז''ל אמאי מותר לטלטלו הא השתא לא הוי לצורך כותי. ועוד אפילו דנאמר דחייש שיורי כוסות מטלטלין אגב הכוס כמו שאמרו בגמרא לטלטולינהו אגב כסא ומנין לגמרא לומר דפליג רבי יהושע בן לוי לדלעיל וצריך עיון: עיסת הכלבים וכו'. כתב ה''ה ז''ל דלדידן דאית לן הואיל אפילו אין לו נבלה מותר וכו'. ולזה סתם רבינו ז''ל. וקשה על זה דאפילו מאן דאית ליה הואיל מ''מ איסורא מיהא איכא ולא אהני טעמא דהואיל אלא לאפטורי ממלקות כמו שנראה ברור בדברי רבינו ז''ל שכתב שאין אופין ומבשלין לא לצורך כותי ולא לצורך כלבים. וי''ל דהך קושיא גופא איכא בגמרא בפ''ק דביצה (דף כ"א) וחדא מתרצת חברתה דשם אמרו ומי אית ליה לרב חסדא הואיל כלומר דמשום האי טעמא שרי לאפות אותה ביו''ט והשתא קשה דהיכי קאמר ומי אית ליה לרב חסדא וכו' דמשמע דאי אית ליה טעמא דהואיל אתי שפיר דאפילו מאן דאית ליה טעמא דהואיל מ''מ איסורא מיהא איכא לכך נראה לומר דודאי כיון דהך עיסה מעורבת של רועים ושל כלבים אין ראוי לומר שיהא איסורה כל כך וכאילו היתה כולה של כלבים משום האי טעמא דהא אפשר למפלג וכו' תדע דאין זה הטעם כל כך ברור דהא רב חנילאי מכחיש ליה להך טעמא וא''כ כשמבשל הכל לכלבים אמרינן התם הואיל ואינו לוקה אלא שאסור הכא דמעורבת עם עיסת הרועים מעלינן ליה דרגא ואמרינן דמותר לגמרי וזהו שאמרו ומי אית ליה לרב חסדא הואיל דאי הוה סבירא ליה התם הואיל הוה אתי שפיר הכא כדפרישית אבל השתא דלית ליה התם הואיל אלא שהתם לוקה הכא מעלינן ליה דרגא ואמרינן אסור לכל הפחות וא''כ איך קאמרת דמותר וא''כ השתא דאית לן הואיל הכא דמעורבת עם עיסה של רועים מותר. זה נ''ל ליישב דעת הרשב''א ורבינו ז''ל:

טו הַמְבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב לְכוּתִים אוֹ לִבְהֵמָה אוֹ לְהַנִּיחַ לְחל אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁאִלּוּ [כ] בָּאוּ לוֹ אוֹרְחִים הָיָה אוֹתוֹ תַּבְשִׁיל רָאוּי לָהֶן. עָשָׂה לְנַפְשׁוֹ וְהוֹתִיר מֻתָּר לְהַאֲכִיל מִמֶּנּוּ [ל] לְכוּתִים וְלִבְהֵמָה:

מגיד משנה המבשל ביו''ט וכו'. פרק אלו עוברין (מ"ו:) ושם פרק יו''ט שחל (ביצה כ"א.) אתמר האופה מיו''ט לחול וכו' כמש''כ למעלה ואמרו שם דטעמיה דרבה דאמר אינו לוקה משום דאי מקלעי ליה אורחים חזי להו. והשוה רבינו דין המבשל לכותי או לבהמה לדין מבשל לצורך חול ופשוט הוא ויש לזה סמך מן הגמ' ואין להאריך: עשה לנפשו וכו'. ג''ז פשוט ונלמד מהנזכר למעלה בכותי הנכנס מאליו:

לחם משנה המבשל ביו''ט כו'. האי בישול לבהמה איירי במאכל הראוי לאכילת אדם דאי לאו הכי לא שייך טעמא דהואיל ומקלעי אורחין כיון דאינו ראוי למאכל אדם ובודאי דלוקה אבל מטעם דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ראוי להתיר אפילו שאינו ראוי למאכל אדם כלל וא''כ קשה על רבינו ז''ל איך לא הזכיר טעם מתוך כמ''ש למעלה. ואפשר היה לומר דרבינו ז''ל ס''ל דלכם ולא לכותים ולא לכלבים אהדריה ללאו קמא כמ''ש התוספות בפ''ק (דף י"ב) וא''כ נתבטל טעם מתוך דודאי דאי לא אתא לכם הוה מותר מטעם מתוך אבל השתא דכתוב אהדריה לאיסוריה לכך איצטריך טעמא דהואיל לומר דאינו לוקה אבל עובר בעשה דלכם. וא''ת א''כ איך אמרו שם בגמרא דהשוחט עולת נדבה לוקה אתי דלא כב''ה הא אפילו כב''ה אתי דלכם אהדריה לאיסור אפיה ושחיטה לאיסוריה דלאו ונתבטל טעמא מתוך וא''כ היה ראוי לעבור בלאו אי לאו טעמא דהואיל אבל בעולה דלא שייך הואיל ודאי דלקי. x וי''ל דכיון דשייך טעמא דהואיל בכל מקום ומתוך שהותר לאו זה בכל מקום משום טעמא דהואיל הותר נמי הכא אע''ג דליכא הכי ואינו עובר (הכא נמי אמרינן דאינו עובר מתוך שהותר לאו זה בכל מקום משום טעמא דהואיל) משום הכי ודאי דלא לקי לכך אמר דאתי דלא כבית הלל:

טז רְחִיצָה וְסִיכָה הֲרֵי הֵן בִּכְלַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְעוֹשִׂין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-טז) 'אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ' לְכָל שֶׁצָּרִיךְ הַגּוּף. לְפִיכָךְ מְחִמִּין חַמִּין בְּיוֹם טוֹב וְרוֹחֵץ בָּהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. אֲבָל כָּל גּוּפוֹ אָסוּר מִשּׁוּם גְּזֵרַת מֶרְחָץ. וְחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב רוֹחֵץ [מ] בָּהֶן כָּל גּוּפוֹ בְּיוֹם טוֹב שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל דָּבָר זֶה אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבַד:

מגיד משנה רחיצה וסיכה וכו'. מה שהוצרך רבינו להזכיר בדין הרחיצה והסיכה היא לחמם מים כדי לרחוץ או שמן כדי לסוך ומבואר בדבריו ברחיצה וה''ה לסיכה. וכן כתבו ז''ל שאם לומר בצונן אפילו בשבת מותר לאדם לסוך כל גופו לתענוג כנזכר פ' כ''א מהלכות שבת וזה פשוט: לפיכך מחמין וכו'. במשנה פרק יום טוב שחל (ביצה דף כ"א:) בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה ובית הלל מתירין וקי''ל כבית הלל. ובהלכות ודוקא לרגליו אבל כל גופו לא והביאו ראיה מפ' כירה ומפורש שם בכירה (דף מ') דאפילו אינו רוחץ כל גופו בבת אחת אלא אבר אבר אסור ומוסכם: וחמין שהוחמו וכו'. שם בהלכות בשם גאון וכן הסכמה מן הגאונים ואפילו לרחוץ כל גופו כאחת. וכן עיקר. ודין רחיצה בחמי טבריא שוה ביו''ט כשבת ומבואר ענינם פרק כ''ב מהלכות שבת:

יז כָּל שֶׁאָסוּר בְּשַׁבָּת בֵּין מִשּׁוּם שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִמְלָאכָה אוֹ מֵבִיא לִידֵי מְלָאכָה בֵּין שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת הֲרֵי הוּא אָסוּר בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ צֹרֶךְ אֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. אוֹ דְּבָרִים שֶׁהֵם מֻתָּרִים בְּיוֹם טוֹב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ. וְכָל שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. וְכָל שֶׁמֻּתָּר בְּשַׁבָּת מֻתָּר בְּיוֹם טוֹב. * וְיֵשׁ בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁאֵין בְּשַׁבָּת אִסּוּר מֻקְצֶה [נ] שֶׁהַמֻּקְצֶה אָסוּר בְּיוֹם טוֹב וּמֻתָּר בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם טוֹב קַל מִשַּׁבָּת אָסְרוּ בּוֹ הַמֻּקְצֶה שֶׁמָּא יָבוֹא לְזַלְזֵל בּוֹ:

ההראב"ד ויש ביו''ט מה שאין וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא הכל שוין בזה עכ''ל:

מגיד משנה כל שאסור בשבת וכו'. זה פשוט ומוסכם ושנינו פ''ק דמגילה (דף ז':) אין בין יו''ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד: ויש ביו''ט מה שאין וכו'. דין המוקצה להיותו נוהג ביו''ט הוא כדעת הרב אלפסי ז''ל שפסק פ''ק שיש מוקצה ביו''ט וכדאוקימתא דר''נ דריש פ''ק (ביצה ב':) דאמר יו''ט דקיל ואתי לזלזולי ביה סתם לן תנא כרבי יהודה דמחמיר שבת דחמירא ולא אתי לזלולי סתם לן תנא כרבי שמעון דמקל. ויש מן הגאונים חולקין ואומרין שאין מוקצה ביו''ט יותר משבת. ולזה כתב בהשגות א''א לא הכל שוין בזה ע''כ. וכבר הכריע בעל המאור והרמב''ן והרשב''א ז''ל כדברי ההלכות ורבינו והביאו ראיות לזה ועיקר:

לחם משנה ויש ביו''ט מה שאין בשבת איסור מוקצה. נראה דרבינו פסק כרב נחמן דאמר יו''ט דקיל אתי לזלזולי ביה וכו' וקשה דא''כ איך פסק לקמן כהכנה דרבה דמשמע דרבה סבירא ליה דמוקצה דאורייתא כדפירש''י ז''ל והם דברים הפוכים דלר''נ מוקצה דרבנן. וי''ל דודאי אינו מפרש כפירוש רש''י ז''ל דסבירא ליה לרבה דמוקצה דאורייתא דא''כ קשה דהא רבה גופיה הדר ביה בפרק אלו עוברין (דף מ"ח:) וסבירא ליה דמוקצה לאו דאורייתא כמו שהקשה הר''ן ז''ל בפירוש ההלכות לכך מפרש כפירוש בעל המאור שכתב שאין בהכנה זו דרבה סרך מוקצה אלא שאין מותר בשבת דבר שנברא ביו''ט מאתמול ולא ביו''ט דבר שנברא בשבת מאתמול ואין בזה סרך מוקצה אלא גזרת הכתוב כך היא ע''כ. ונתבארו דברי רבינו ז''ל ומפני כן פסק כרבה דלאו טעמא משום מוקצה ופסק כרב נחמן אע''ג דהקשו עליו בגמרא משום דלא דחו דבריו אלא במה שהעמיד מתניתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אבל בענין הדין ודאי דכדבריו כן הוא ומוכרח הוא מכח המשניות סתומות דפליגי אהדדי. זה נ''ל ברור בדעת רבינו ז''ל:

יח כֵּיצַד. תַּרְנְגלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים וְשׁוֹר הָעוֹמֵד לַחֲרִישָׁה וְיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וּפֵרוֹת הָעוֹמְדִין לִסְחוֹרָה כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻקְצֶה הֵן וְאָסוּר לֶאֱכל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב עַד שֶׁיָּכִין אוֹתָם מִבָּעֶרֶב וְיַחֲשֹׁב עֲלֵיהֶם לַאֲכִילָה. אֲבָל בְּשַׁבָּת הַכּל מוּכָן אֵצֶל שַׁבָּת וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֲכָנָה. וּכְשֵׁם שֶׁהַמֻּקְצֶה אָסוּר בְּיוֹם טוֹב כָּךְ הַנּוֹלָד אָסוּר:

מגיד משנה כיצד תרנגולת וכו'. כל אלו שהזכיר הם סוף פ''ק דשבת (דף י"ט:) מחלוקת ר' יהודה שאוסרן משום מוקצה ור' שמעון מתיר שאין לו מוקצה וכבר נתבאר שהלכה כר' שמעון בשבת וכר' יהודה ביום טוב ופירוש בשבת מותר מה שראוי מהם בלא מלאכה כגון הפירות וכן כתוב בהלכות פרק משילין ושאר הדברין כגון ששחטו לחולה כדעת רבינו הנזכר בפרק ב' מהלכות שבת: וכשם שהמוקצה וכו'. דין הנולד מפורש בסוגיא דפ''ק (ביצה דף ב'.) ובהרבה מקומות:

לחם משנה וכשם שהמוקצה אסור ביו''ט. קשה קצת דאיך קאמר כך הנולד וכו' דנולד כל שכן הוא ממוקצה דהא איכא מאן דלית ליה מוקצה ואית ליה נולד בריש פ''ק דביצה:

יט חֹל מֵכִין לְשַׁבָּת וְחל מֵכִין לְיוֹם טוֹב אֲבָל אֵין יוֹם טוֹב מֵכִין לְשַׁבָּת וְלֹא שַׁבָּת מְכִינָה לְיוֹם טוֹב. לְפִיכָךְ בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב אַחַר הַשַּׁבָּת אֲסוּרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתַּרְנְגלֶת עוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה. הוֹאִיל וּמֵאֶמֶשׁ נִגְמְרָה הַבֵּיצָה נִמְצָא שַׁבָּת מֵכִין אוֹתָהּ לְיוֹם טוֹב. וַאֲסָרוּהָ בְּכָל יוֹם טוֹב גְּזֵרָה מִשּׁוּם יוֹם טוֹב [ס] שֶׁאַחַר שַׁבָּת. וְכֵן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּכָל שַׁבָּת אֲסוּרָה גְּזֵרָה מִשּׁוּם שַׁבָּת שֶׁאַחַר יוֹם טוֹב:

מגיד משנה חול מכין וכו'. מימרא דרבה שם (דף ב':) כלשונה וקימא לן כותיה כדאיתא בהלכות: לפיכך ביצה וכו'. (דף ב') משנה ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרין לא תאכל ובגמרא יש הרבה אוקימתות. ובהלכות ואוקמה רבה (דף ב':) אפילו בתרנגולת העומדת לאכילה וביו''ט שחל להיות אחר השבת ומשום הכנה דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. ואמרו שם דכל יום טוב אסורה גזירה משום יום טוב אחר שבת וכן בכל שבת גזירה משום שבת אחר יום טוב:

כ וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לְאָכְלָהּ כָּךְ אָסוּר לְטַלְטְלָהּ וַאֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה בְּאֶלֶף כֻּלָּן אֲסוּרוֹת שֶׁהֲרֵי לְמָחָר יֻתְּרוּ הַכּל וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף אֲלָפִים אֵינוֹ בָּטֵל. הַשּׁוֹחֵט תַּרְנְגלֶת בְּיוֹם טוֹב וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת. שֶׁאֵין זֶה דָּבָר מָצוּי תָּמִיד וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי אֶלָּא אַקְרַאי בְּעָלְמָא לֹא גָּזְרוּ בּוֹ:

מגיד משנה וכשם שאסור וכו'. ברייתא שם (דף ג':) אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביו''ט אין מטלטלין אותה לכסות בה את הכלי או לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר וספקא אסורה נתערבה באלף כולן אסורות ואסיק רב אשי וספקא ספק נולדה בחול ספק נולדה ביו''ט משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. ולא כתב רבינו ספק יו''ט ספק חול שכיון שאין לה בטול פשיטא שספקא אסורה ופרק שני כתב וכל ספק מוכן אסור וספקא שנתערבה באחרות יש מי שהורה שכולן מותרות וכי קתני נתערבה באלף כולן אסורות אודאי קאי ויש מי שאסר ולדעת המתירין הסכים הרשב''א ז''ל וכן נראה מדברי רבינו וענין דבר שיש לו מתירין יתבאר בארוכה פט''ו מהלכות מאכא''ס. והתר כפיית הכלי על הביצה מבואר פרק כ''ה מהל' שבת: השוחט תרנגולת וכו'. ברייתא שם (דף ב':) כלשונה ושם נזכר שהטעם משום דמלתא דלא שכיחא היא ופירוש אפילו ביו''ט שלאחר השבת מותרת דכל שלא יצאה מחוץ אין זה הכנה גמורה וכן הכריחו ז''ל:

לחם משנה וכשם שאסור לאכלה כך וכו'. כתב ה''ה ולא כתב רבינו ז''ל ספק יו''ט ספק חול שכיון שאין לה ביטול פשיטא דספיקא אסורה. ותימה דהא בגמרא פ''ק דביצה (דף ג') הקשו לרבי יצחק ורב יוסף מברייתא דאמרה וספיקא אסורה דאמאי אסורה דספיקא דרבנן היא ואעפ''כ ניחא ליה סיפא דקאמר באלף כלן אסורות משום דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל כדמוכח שם בגמרא בפירוש. וגם רב פפא דתירץ האי תנא דליטרא קציעות משמע התם דהכי סבירא ליה והטעם הוא מפני שאע''פ שאין לו ביטול היינו מפני שבודאי אילו נתערבה יש איסור ודאי והוא דבר שאין לו מתירין משום הכי לא בטיל אבל ספק יו''ט ספק חול יש לנו ספק באיסור עצמו ואינו איסור ודאי ואם כן ראוי להקל. ונהי דרב אסי דחה סברא זו שם בגמרא ואמר דהם שוים וכי היכי דבביטול מחמרינן ה''ה בספקא אסורה אבל שיאמר מפני כן ה''ה ז''ל פשיטא בהיות שעלה על דעת המקשה ורב פפא בהפך זה לא יצדק כלל. ונ''ל דרבינו ז''ל דפסק כרבה דאית ליה הכנה דאורייתא ודאי דספיקא אסורה מפני דהוי ספק דאורייתא ואתי מקל וחומר מהדין שכתב אבל אין זה במשמע לשון ה''ה ז''ל שהוא הכריח הדבר מפני שאין לה ביטול וזה אינו הכרח כלל והיה לו לומר משום דהוי ספיקא דאורייתא ועוד שהביא ה''ה ואסיק רב אסי וכו' ולפי זה לא היה צריך ליה כלל דלדידיה טעמא משום ספיקא דאורייתא. ועוד ביו''ט בעלמא היה לו להשמיענו דספיקו אסור דהוא ספק מדרבנן שהוא לקולא ואולי להנצל מזה כתב ה''ה ובפרק שני כתב וכל ספק מוכן יאסר וכו' וכל זה דוחק:

כא זֶה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין בְּחוּצָה לָאָרֶץ כָּל יוֹם טוֹב מֵאֵלּוּ שְׁנֵי יָמִים מִנְהָג הוּא. וְיוֹם טוֹב שֵׁנִי מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הוּא וּמִדְּבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בַּגָּלוּת. וְאֵין עוֹשִׂין בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים אֶלָּא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּלְבַד. וּבְהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ מִסֵּפֶר זֶה נְבָאֵר עִקַּר מִנְהָג זֶה וּמֵאֵי זֶה טַעַם עוֹשִׂין רֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁנֵי יָמִים בְּכָל מָקוֹם:

מגיד משנה זה שאנו וכו'. שם (דף ד':) והשתא מאי טעמא עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם. וענין ר''ה שהוא שני ימים טובים בכ''מ מפורש בהלכות ויש חולקים, ודברי ההלכות ורבינו עיקר וכן נוהגין היום אף בארץ ישראל לעשות שני ימים ר''ה:

כב יוֹם טוֹב שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר בָּרִאשׁוֹן אָסוּר בַּשֵּׁנִי. וְכָל הַמְחַלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי וַאֲפִלּוּ שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת בֵּין בִּמְלָאכָה בֵּין שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת אוֹ מְנַדִּין אוֹתוֹ אִם לֹא יִהְיֶה מִן הַתַּלְמִידִים. וּכְשֵׁם שֶׁהָרִאשׁוֹן אָסוּר בַּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית וְחַיָּב בְּשִׂמְחָה כָּךְ הַשֵּׁנִי וְאֵין בֵּינֵיהֶן הֶפְרֵשׁ אֶלָּא לְעִנְיַן מֵת בִּלְבַד:

מגיד משנה יום טוב וכו'. זה פשוט ומבואר בכ''מ: וכל המחלל וכו'. פרק מקום שנהגו רב נתן בר אסיא אתא מבי רב לפומבדיתא ביו''ט שני דעצרת שמתיה רב יוסף וכו' איכא דאמרי נגדיה א''ל אביי ונשמתיה מר דרב ושמואל דאמרי תרוייהו מנדין על שני ימים טובים של גליות ותירץ ה''מ אינש דעלמא אבל צורבא מרבנן דטבא ליה עבדי ליה דבמערבא מימנו אנגדא ולא מימנו אשמתא. ופסק רבינו כלשון אחרון וכן בהלכות, ועוד מבואר ענין מכת מרדות והנדוי פ''ז מהלכות ת''ת: וכשם שהראשון. דין ההספד מפורש במס' מ''ק פ' משקין (דף ח'.) וחלוק דיני המת פ''ק דביצה (דף ו':) אמר רבא מת ביו''ט ראשון יתעסקו בו עממין ביו''ט שני יתעסקו בו ישראל ואפילו בשני ימים טובים של ר''ה אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאישתהי אבל לא אשתהי משהינן ליה ורב אשי אמר אפילו לא אישתהי מ''ט יו''ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא פירוש וכ''ש לחפור לו קבר. ורבו הסברות לחלק בדינין אלו והמחוור הוא כדעת רבינו שביו''ט ראשון אין ישראל מתעסקין בו כלל אפילו לטלטלו אלא מה שמותר בו בשבת ועממין מתעסקין בו אפילו לא נשתהא וביו''ט שני אפילו לא נשתהא ויש שם עממין ישראל מתעסקין בו לכל עניניו כאילו הוא חול ממש, וכן העלה הרמב''ן ז''ל. וכתבו מקצת הגאונים ז''ל ומותר ללוות את המת ביו''ט ראשון בתוך התחום ומינה ביו''ט שני אפילו חוץ לתחום. אם מותר להם לחזור למקומן כל שיש שם פחות מד' אלפים שהוא הבלעת תחומין הנזכר פ' כ''ז ליוצא ברשות צ''ע ונראה להקל:

לחם משנה וכל המחלל יו''ט שני ואפילו של ראש השנה בין בדבר וכו'. כלומר לא מבעיא בשל גליות דמכין אותו מכת מרדות בלבד וליכא ביה איסור לאו אלא אפילו ביו''ט שני של ר''ה ליכא ביה איסור לאו אלא מכין אותו מכת מרדות ואע''ג דבגמרא לא הזכירו הכאת מכת מרדות אלא ביו''ט שני של גליות מ''מ משמע ליה לרבינו ז''ל דה''ה ביו''ט שני של ראש השנה דאין סברא לעבור בלאו כיון שהוא מדברי סופרים: וכשם שהראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה כך השני וכו'. כתב ה''ה ז''ל וכתבו מקצת הגאונים וכו' ומינה ביו''ט שני כו'. צריך עיון האי דקאמרו מינה דמשמע דכונתו לומר מן הדין הזה יצא לנו עוד דין אחר ופירוש זה אי אפשר כפי הנראה דאינו נמשך דין זה מהראשון כלל x: ואין ביניהם הפרש אלא לענין המת בלבד כיצד וכו'. אשני ימים טובים של ראש השנה קאי דבשל גליות איכא מכחל עינא ג''כ דבשני מותר ובראשון אסור כדכתב רבינו ז''ל לקמן:

כג כֵּיצַד. הַמֵּת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן יִתְעַסְּקוּ בִּקְבוּרָתוֹ הַכּוּתִים וּבְיוֹם טוֹב שֵׁנִי יִתְעַסְּקוּ [ע] בּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְעוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו כְּגוֹן עֲשִׂיַּת הַמִּטָּה וּתְפִירַת הַתַּכְרִיכִין וּקְצִיצַת הַבְּשָׂמִים וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שֶׁיּוֹם טוֹב שֵׁנִי לְגַבֵּי הַמֵּת כְּחל הוּא חָשׁוּב וַאֲפִלּוּ בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה:

כד שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים אֵלּוּ שֶׁל גָּלֻיּוֹת שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת הֵן וְאֵינָן כְּיוֹם אֶחָד לְפִיכָךְ דָּבָר שֶׁהָיָה מֻקְצֶה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן אוֹ שֶׁנּוֹלַד בָּרִאשׁוֹן אִם הֵכִין אוֹתוֹ לַשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה מֻתָּר. כֵּיצַד. [פ] בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בָּרִאשׁוֹן תֵּאָכֵל בַּשֵּׁנִי. חַיָּה וְעוֹף שֶׁנִּצּוֹדוּ בָּרִאשׁוֹן יֵאָכְלוּ בַּשֵּׁנִי. דָּבָר הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע שֶׁנֶּעֱקַר בָּרִאשׁוֹן יֵאָכֵל בַּשֵּׁנִי. וְכֵן מֻתָּר לִכְחל אֶת הָעַיִן בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חלִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת אֲבָל שְׁנֵי יָמִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה קְדֻשָּׁה אַחַת הֵן וּכְיוֹם אֶחָד הֵן חֲשׁוּבִים לְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אֶלָּא לְעִנְיַן הַמֵּת בִּלְבַד. אֲבָל בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בָּרִאשׁוֹן [צ] שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֲסוּרָה בַּשֵּׁנִי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שַׁבָּת הַסְּמוּכָה לְיוֹם טוֹב וְנוֹלְדָה בֵּיצָה בְּאֶחָד מֵהֶן אֲסוּרָה בַּשֵּׁנִי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה וַאֲפִלּוּ נוֹלְדָה בְּיוֹם שֵׁנִי לֹא תֵּאָכֵל בְּשַׁבָּת הַסְּמוּכָה לוֹ:

מגיד משנה שני ימים טובים אלו וכו'. שם (דף ד': ודף ה':) מסקנא כרב דאמר שני ימים טובים של גליות נולדה בזה מותרת בזה דשתי קדושות נינהו ומשם יש ללמוד לדבר המחובר. ופרק שני יתבאר אם צריך להמתין בכדי שיעשו וי''א שהמחובר שנתלש ביו''ט ראשון אינו מותר עד מוצאי יו''ט שני בכדי שיעשו והעיקר כדברי רבינו וכן הסכים הרשב''א ז''ל בראיות: וכן מותר לכחול וכו'. פרק יו''ט שחל (דף כ"ב) אמימר שרא למכחל עינא ביו''ט שני של ר''ה והעלו בהלכות שאין הלכה כמותו אלא ביו''ט שני של גליות וכן הסכימו ז''ל. וכתב רבינו אע''פ שאין שם חולי והטעם לפי שהנאת הגוף היא וצרכי חולה שאין בו סכנה העלה הרמב''ן ז''ל שאין מתירין לו מלאכות גמורות על ידי ישראל אפילו ביו''ט שני אבל כל שבות מתירין לו. וכבר נתבאר פרק שני מהלכות שבת דעתו ודעת רבינו בשבות ע''י ישראל בחולה שאין בו סכנה: במה דברים אמורים בשני יו''ט וכו'. פ''ק (דף ד': ודף ה':) מחלוקת וקי''ל כמאן דאמר דקדושה אחת הן ומפורש בהלכות פרק יו''ט שחל שאסור לכחול העין ביו''ט שני של ר''ה: שבת הסמוכה ליו''ט וכו'. שם (דף ד') אתמר שבת ויו''ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה ופסק רבא הלכה כרב וכן הדין לאפרוח ולדבר מחובר שנעקר בזה אסור בזה אבל דבר שאין במינו במחובר שיתבאר פרק שני שאפילו בא מחוץ לתחום מותר בו ביום למי שלא באו בשבילו ואסורין למי שבאו בשבילו ואם באו ביו''ט מותרין בשבת הסמוכה לו אפילו למי שבאו לו וכן הדין בשני ימים טובים של ר''ה וכן כתבו ז''ל:

לחם משנה שני ימים טובים אלו של גליות שתי קדושות הן ואינם כיום אחד. כתב ה''ה ויש אומרים שהמחובר שנתלש ביו''ט וכו' והעיקר כדברי רבינו ז''ל. משמע דהוא סבור בדעת רבינו ז''ל שדעתו ז''ל כדעת רש''י ז''ל דמיד ביו''ט שני הוא מותר. וקשה לזה שהרי כפי טעמו שכתב בפרק ששי מהלכות שבת משום גזרה שלא יאמר לכותי לעשות וכו' משמע דהוא סובר כדעת התוספות ז''ל דצריך להמתין עד מוצאי יו''ט שני דזהו טעמם של תוספות ז''ל וכפי טעם זה נמשך כן כמו שכתבו התוספות בפרק בכל מערבין (דף ל"ט:) בד''ה אי משכחת להו לא תימא וכו' דכפי פירוש רש''י ז''ל טעמו הוא מפני שלא יהנה ממלאכת שבת וצריך עיון. ואילו לא היה כותב ה''ה כן בדעת רבינו ז''ל היינו אומרים דהוא סבור עד מוצאי יו''ט שני ומה שכתב כאן שמותר בשני הוא מפני דנצוד מאליו כמו שכתבו שם התוספות ז''ל אבל אחר שכתב ה''ה מה שכתב אי אפשר לומר כן:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן