הלכות שביתת יום טוב - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שביתת יום טוב - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א אַף עַל פִּי שֶׁהֻתְּרָה הוֹצאָה בְּיוֹם טוֹב אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ לֹא יִשָּׂא מַשָּׂאוֹת גְּדוֹלוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל אֶלָּא צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת מֻתָּר. כֵּיצַד. הַמֵּבִיא כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לֹא יְבִיאֵם בְּסַל וּבְקֻפָּה אֲבָל מֵבִיא הוּא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ לְפָנָיו. הַמּוֹלִיךְ אֶת הַתֶּבֶן לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקֻּפָּה לְאַחֲרָיו אֲבָל מוֹלִיכָהּ בְּיָדוֹ:

מגיד משנה אף על פי שהותרה הוצאה וכו' כיצד וכו'. (ביצה דף ל') ראש פרק ד' המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא הוא על כתיפו או לפניו המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחריו אבל נוטל בידו ובגמרא תנא אם א''א לשנות מותר אתקין רבא במחוזא דדרו בדוחקא לדרו ברגלא ברגלא לדרו באגרא באגרא לדרו באכפא דדרו באכפא נפרוס סודרא עליה ואי לא אפשר שרי דאמר מר אם אי אפשר לשנות מותר, ע''כ:

ב וְכֵן מַשּׂוֹאוֹת שֶׁדַּרְכָּן לִשָּׂא אוֹתָן בְּמוֹט יִשָּׂא אוֹתָן עַל גַּבּוֹ מֵאַחֲרָיו. וְשֶׁדַּרְכָּן לִשָּׂא אוֹתָן מֵאֲחוֹרָיו יִשָּׂא אוֹתָן עַל כְּתֵפוֹ. וְשֶׁדַּרְכָּן לְהִנָּשֵׂא עַל הַכָּתֵף יִשָּׂא אוֹתָן בְּיָדוֹ לְפָנָיו אוֹ יִפְרשׁ עֲלֵיהֶן בֶּגֶד וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשִּׁנּוּי הַמַּשָּׂא. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת נוֹשֵׂא וּמֵבִיא כְּדַרְכּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנוֹשֵׂא עַל הָאָדָם אֲבָל עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה לֹא יָבִיא כְּלָל שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל:

מגיד משנה במה דברים אמורים בנושא על האדם וכו'. רבינו כתב טעם לאסור הבהמה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ויש מי שכתב שהוא לפי שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקר ביום טוב ובשבת. והרשב''א ז''ל כתב שני הטעמים:

ג אֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּמַקֵּל. וְאֵין הַסּוּמָא יוֹצֵא בְּמַקְלוֹ וְלֹא הָרוֹעֶה בְּתַרְמִילוֹ. וְאֵין יוֹצְאִין בְּכִסֵּא אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. ואִישׁ שֶׁהָיוּ רַבִּים צְרִיכִין לוֹ יוֹצְאִין בְּכִסֵּא אַחֲרָיו וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ עַל הַכָּתֵף אֲפִלּוּ בְּאַפִּרְיוֹן:

מגיד משנה ואין מנהיגין את הבהמה וכו'. משנה שם (דף ל"ב ל"ג) כת''ק ובגמרא משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא: ואין הסומא וכו'. פרק אין צדין (דף כ"ה:) ת''ר אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה: ואיש שהיו רבים צריכים לו וכו'. שם ובהלכות ואם היו רבים צריכים לו מותר ומפורש שם אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבתא דריגלא. והרשב''א חלק בכתוף בין איש לאשה ואמר שהאיש כל זמן שאינו מבעית ואין בכתופו מפני כבוד צבור אסור לכתפו ולא נזכר חילוק זה בהלכות ואינו מוכרח:

כסף משנה איש שהיו רבים צריכים לו יוצאים בכסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף ואפילו באפריון. רבינו התיר כיתוף וכן דעת הרי''ף שלא הזכירו לאיסור ונראה שטעמא משום דאמרינן בגמרא אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבת דריגלא משום ביעתותא ואי נמי משום דוחקא דצבורא אלמא דאיש שרבים צריכים לו שרי לכתופי כי היכי דלא לדחקו ליה צבורא והוא הדין מפני טעם אחר איזה שיהיה וכיון דאמימר ומר זוטרא עבדי בה עובדא נקטינן כוותייהו ולא חיישינן למאן דאמר התם שלא יכתף. ואע''ג דללישנא דמשום ביעתותא משמע דלא שרי מטעמא אחרינא סוברים הרי''ף ורבינו דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל. ונראה מדברי רבינו דיציאה בכסא שאמרו היינו שהיו נוהגים להוציא אחר האנשים החשובים כסא ביד איש כדי שישב בו במקום שירצה. ואלונקי הוא אפריון שיושבים בו כשמכתפים אותו:

לחם משנה ואיש שהיו רבים צריכין לו יוצאין בכסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף וכו'. עיין בב''י סי' תקכ''ב ששם תירץ מה שקשה על דברי רבינו ז''ל ודברי הרשב''א ז''ל שכתב ה''ה ז''ל ומכל מקום עדין צ''ל ולהוסיף על תירוצו דרבינו מפרש מה שאמרו בגמרא פ' אין צדין (דף כ"ה:) ואמרי לה משום דוחקא דצבורא שאינו מפרש כפירוש רש''י ז''ל שעומדין על רגליהן דלפירושו אם אין עומדין מפניו אע''פ שצריכין לו אסור דא''כ היה לו לרבינו ז''ל לבאר זה ולומר דוקא איש שעומדים מפניו או שהיה נבעת כדאמרו בגמרא משום ביעתותא או דוחקא אבל מדסתם משמע דסבירא ליה דכל שרבים צריכין לו איכא דוחקא דצבורא אם לא יבא מהרה שהם ממתינים לו ולכך סתם ואמר דכל שרבים צריכים לו מותר:

ד * אֵין מוֹלִיכִין אֶת [א] הַסֻּלָּם שֶׁל שׁוֹבָךְ מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁמָּא יֹאמְרוּ לְתַקֵּן גַּגּוֹ הוּא מוֹלִיכוֹ. אֲבָל בִּרְשׁוּת [ב] הַיָּחִיד מוֹלִיכוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אֲפִלּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר כָּאן הִתִּירוּ מִפְּנֵי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב:

ההראב"ד אין מוליכין את הסולם וכו'. כתב הראב''ד ז''ל הוא אמר דבר זה אבל הגמרא לא אמרה כן ולא חלקה בדבר אלא העמידה כתנאי ורב חנן בר אמי כתנא קמא דמפליג בין רה''ר לרה''י ורב אמר כרבי אליעזר ור''ש דלא מפליג וב''ה דשרו בתרוייהו שרו עכ''ל:

מגיד משנה אין מוליכין את הסולם וכו'. פ''ק (דף ט') ב''ש אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשובך אבל מטהו מחלון לחלון וב''ה מתירין ובגמ' שתי לשונות איכא דאמרי אמר רב חנן בר אמי מחלוקת ברה''י דב''ש אית להו דרב יהודה אמר רב דאמר כל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור וב''ה לית להו דר''י אמר רב אבל ברה''ר דברי הכל אסור פי' שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך. והקשו לימא רב יהודה דאמר כב''ש ותירצו תנאי היא דתניא שוטחן בחמה אבל לא נגד העם ור''א ור''ש אוסרין. ונ''ל פירוש הסוגיא לדעת רבינו דר''ח בר אמי סבר דפלוגתייהו דב''ש וב''ה תליא בהא דרב דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור ואקשי א''כ לרב תיקשי ליה מב''ה והיכי שביק ב''ה ועבד כב''ש ותירצו תנאי היא כלומר מה שהעמיד ר''ח בר אמי מחלוקתן בכך הוא כת''ק דשוטחן דס''ל שמה שאסרו חכמים מפני מראית העין לא אסרו בסתר אלא במקום רואים. ורב לא מוקים פלוגתייהו דב''ש וב''ה בהכי אלא דברי הכל בעלמא סבירא להו דאסור אפילו בסתר והכי סברי ר' אליעזר ור''ש דאי לא הוו מיפלגי אדב''ה. ומיהו אוקמתיה דר''ח דכי פליגי ברה''י פליגי כדקאי קאי ולא תקשי לרב דמשום שמחת יו''ט התירו כאן. זה דעת רבינו. וי''מ תנאי היא ורב דאמר כר''א ור''ש ואינהו מוקמי פלוגתייהו דב''ש וב''ה בין ברה''י בין ברה''ר דב''ה לא גזרי וסברי שובכו מוכיח עליו וב''ש גזרי ארה''ר שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך. ומתוך כך הם אוסרים אפילו ברה''י משום דכל האסור מפני מראית העין אסור וכו'. ולזה הפירוש כיון דקי''ל כרב ואיהו דאמר כר''א ור''ש ונמצא דב''ה אפילו ברה''ר שרו וקי''ל כב''ה וזה דעת הר''א ז''ל בהשגות ולזה הסכים הרשב''א ז''ל ומה שנ''ל להעמיד דברי רבינו כתבתי. וכתב רבינו סולם של שובך לפי שסולם של עלייה אסור אפילו להטותו מחלון לחלון וכן נזכר בגמרא. ולא הוצרך רבינו לבאר זה בביאור לפי שכבר כתב פרק כ''ו מהלכות שבת שסולם של עליה אסור בטלטול ונתבאר פרק ראשון מהלכות אלו שכל מה שאסור בשבת אסור ביו''ט חוץ ממה שנזכר בהלכות אלו:

כסף משנה אין מוליכין את הסולם של שובך וכו'. כתב ה''ה נראה לי פירוש הסוגיא לדעת רבינו דרב חנן בר אמי סבר וכו' מהר''י קולון בשורש קס''ה כתב גם כן בזה:

לחם משנה אין מוליכין את הסולם (של שובך) משובך לשובך וכו'. לפי דעת רבינו ז''ל דאמר דאע''פ דבכל מקום אסרו חכמים כאן התירו משום שמחת יו''ט י''ל שמה שלא תירצו כן בגמרא בלישנא קמא (דף ט') כשהקשו איני והא אמר ר''י וכו' דהוה מצי לתרוצי שאני הכא דמשום שמחת יו''ט הקילו הוא משום דלישנא קמא לא סבירא ליה דיש להקל משום שמחת יו''ט בענין זה ובהאי נמי פליגי לישנא קמא ולישנא בתרא ובגמרא (שם ע"ב) הקשו שם אמתני' זאת אלמא גבי שמחת יו''ט ב''ש וכו' כלומר קשיא דב''ש אב''ש קשיא דב''ה אב''ה ותירצו לא קשיא דב''ה משום דע''כ לא אמרי ב''ה הכא אלא משום דשוברו מוכיח עליו והשתא קשה לדברי רבינו ז''ל לרב דאמר דברה''ר הכל מודים דאסור אלא לב''ה הקילו כאן ברה''י אע''ג דבכל מקום אסור בחדרי חדרים משום שמחת יו''ט א''כ מה שייך לומר דלא התירו כאן אלא משום דשובכו מוכיח עליו וא''כ תקשה האי קושיא. וי''ל דהכי קאמר אע''ג דבכל מקום אסרו בחדרי חדרים הכא התירו ומשום שמחת יו''ט משום דיש עוד צד קולא דאפילו מה שאסרו חכמים ברה''ר היא חומרא יתירא משום דשובכו מוכיח עליו כן יש לתרץ אליבא דרב לדעתו של רבינו ז''ל:

ה מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת עַל גַּגּוֹ וְצָרִיךְ לְפַנּוֹתָם לְמָקוֹם אַחֵר לֹא יוֹשִׁיטֵם מִגַּג לְגַג וַאֲפִלּוּ בַּגַּגִּין הַשָּׁוִין. וְלֹא יְשַׁלְשְׁלֵם בְּחֶבֶל מִן הַחַלּוֹנוֹת וְלֹא יוֹרִידֵם בְּסֻלָּמוֹת שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. אֲבָל מַשִּׁילָן אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ אֲרֻבָּה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּאוֹתוֹ הַגַּג. שָׁחַט בְּהֵמָה בַּשָּׂדֶה לֹא יְבִיאֶנָּה בְּמוֹט לָעִיר אוֹ בְּמוֹטָה אֲבָל מְבִיאָהּ אֵיבָרִים אֵיבָרִים:

מגיד משנה מי שהיו לו פירות וכו'. ר''פ ה' (דף ל"ה:) משילין פירות דרך ארובה ביו''ט אבל לא בשבת. ובגמ' נכתב בהלכות (דף ל"ו) א''ר נחמן לא שנו אלא באותו הגג אבל מגג לגג לא. תניא נמי הכי לא יושיטם מגג לגג אפילו בשגגותיהן שוין תנא לא ישלשלם בחבל ובחלונות ולא יורידם בסולמות ובגמרא שקלי וטרו אי דוקא ארבע וחמש קופות כדין הנזכר פכ''ו מהלכות שבת בפנוי האוצר או אפילו טובא ואין מסקנא בגמרא מזה ולזה נכתבה המשנה בהלכות כמות שהיא וכן רבינו לא חלק וכן עיקר להקל בשל דבריהם: שחט בהמה בשדה וכו'. פ' אין צדין (דף כ"ה.) משנה בהמה מסוכנת לא ישחוט וכו'. שחטה בשדה לא יבאינה במוט ובמוטה אבל מביאה בידו אברים אברים, וסובר רבינו דלאו דוקא מסוכנת אלא דאיידי דאדכר דין שחיטת מסוכנת נקט שחטה אבל הוא הדין לבריאה וכתב הרשב''א ז''ל וכזה ראוי להורות:

לחם משנה שחט בהמה בשדה לא יביאנה במוט לעיר (או במוטה) אלא מביאה אברים אברים. מ''ש ה''ה וסובר רבינו ז''ל וכו' הוא לאפוקי דאיכא מ''ד דפליג על זה שכתבו הר''ן ז''ל בפרק אין צדין ע''ש:

ו כָּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ אֲפִלּוּ בְּחל אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נֵאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב כְּגוֹן [ג] תְּפִלִּין מֻתָּר לְשָׁלְחָן לַחֲבֵרוֹ בְּיוֹם טוֹב. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר דָּבָר שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב כְּגוֹן יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת שֶׁמֻּתָּר לְשָׁלְחָן. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין נֵאוֹתִין בּוֹ בְּחל עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב אֵין מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב:

מגיד משנה כל שנאותין בו וכו'. משנה פ''ק (דף י"ד ט"ו) זה הכלל כל שנאותין בו משלחין אותו ביו''ט ופי' בגמרא דה''ק כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביו''ט ובגמרא ר''ש שרא להו לשדורי תפילין ביו''ט ובמשנה משלחין יינות שמנים וסלתות: וכל דבר שאין נאותין וכו'. במשנה (דף י"ד:) משלחין קטניות אבל לא תבואה ר''ש מתיר בתבואה. ורבינו פוסק כת''ק והטעם לפי שעיקר התבואה עומדת לטחינה וזהו חמשת המינין וכל שמחוסר מעשה האסור ביו''ט אסור לשלחו וכן מפורש שם. ויש מי שפסק כר''ש וקא יהיב טעמא למילתיה ר''ש בגמ' משום דראוי לעשות מהן עססיות ביו''ט. ואיני יודע למה נפסוק כר''ש במקום ת''ק וכל שכן דמסתבר טעמיה דת''ק דאזיל בתר רובא לפיכך נראין לי דברי רבינו עיקר גם יש מפרשים שפסקו כן:

ז כֵּיצַד. אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב תְּבוּאָה [ד] לְפִי שֶׁאֵין נֵאוֹתִין בָּהּ בְּחל אֶלָּא אִם כֵּן טָחַן וְאָסוּר לִטְחֹן בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל מְשַׁלְּחִין קִטְנִיּוֹת מִפְּנֵי שֶׁמְּבַשְּׁלָן בְּיוֹם טוֹב אוֹ קוֹלֶה אוֹתָן וְאוֹכְלָן. וּמְשַׁלְּחִין חַיָּה בְּהֵמָה וְעוֹפוֹת אֲפִלּוּ חַיִּים מִפְּנֵי שֶׁמֻּתָּר לִשְׁחֹט בְּיוֹם טוֹב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה ומשלחין חיה בהמה וכו'. במשנה בית שמאי אומרים אין משלחין אלא מנות וב''ה אומרים משלחין בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין:

ח כָּל דָּבָר שֶׁמֻּתָּר לְשָׁלְחוֹ בְּיוֹם טוֹב כְּשֶׁיִּשְׁלָחֶנּוּ לַחֲבֵרוֹ תְּשׁוּרָה לֹא יִשְׁלָחֶנּוּ בְּשׁוּרָה וְאֵין שׁוּרָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁשָּׁלַח לַחֲבֵרוֹ בְּהֵמוֹת אוֹ יֵינוֹת בְּיַד שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד אוֹ אַרְבָּעָה זֶה אַחַר זֶה וְכֻלָּן הוֹלְכִין בְּשׁוּרָה אַחַת הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. [ה] שָׁלַח שְׁלֹשָׁה מִינִין בְּיַד שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

מגיד משנה כל דבר שמותר לשלחו וכו'. שם תני רב יחיאל ובלבד שלא יעשנו כשורה תנא אין שורה פחותה משלשה בני אדם: שלח שלשה מינין וכו'. שם בעא רב אשי תלתא גברי ותלתא מיני מאי תיקו והוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא וכן פסקו ז''ל:

ט הַמְעָרֵב עֵרוּבֵי תְּחוּמִין לְיוֹם טוֹב הֲרֵי בְּהֶמְתּוֹ וְכֵלָיו וּפֵרוֹתָיו כָּמוֹהוּ. וְאֵין מוֹלִיכִין אוֹתָן אֶלָּא בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ:

מגיד משנה המערב עירובי תחומין וכו'. משנה פרק משילין (דף ל"ז) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים:

לחם משנה המערב עירובי תחומין ליו''ט הרי בהמתו וכליו ופירותיו כמוהו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אבל יש לנו עליו טענה וכו' כלומר דהוא מפרש מה שאמרו בפרק משילין (דף ל"ט) נהרות המושכים וכו'. הרי הם כרגלי כל אדם כמו שפירשו התוספות בפרק מי שהוציאוהו (דף מ"ה: בד"ה ביו"ט) שרצה לומר כרגלי הממלא ודלא כרש''י ז''ל ומפני זה אמר שמחלוקתם הוא במעיינות המושכים של עולי בבל דלא קנו שביתה כיון דניידי:

י * חֶפְצֵי הֶפְקֵר [ו] הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי מִי שֶׁזָּכָה בָּהֶן. וְחֶפְצֵי [ז] הַכּוּתִים קוֹנִין שְׁבִיתָה בִּמְקוֹמָן וְיֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִמְּקוֹמָן גְּזֵרָה בְּעָלִים כּוּתִים מִשּׁוּם בְּעָלִים יִשְׂרָאֵל. [ח] פֵּרוֹת שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לִמְקוֹמָן וְחָזְרוּ [ט] אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד לֹא הִפְסִידוּ אֶת מְקוֹמָן מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּאָדָם שֶׁיָּצָא בְּאֹנֶס וְחָזַר בְּאֹנֶס:

ההראב"ד חפצי הפקר וכו'. כתב הראב''ד ז''ל טעה במשנתנו ושל עולי בבל כרגלי הממלא וכבר נפקא לן מהלכתא דבמסכת עירובין אוקימנא כרבנן דפליגי על רבי יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונים שביתה ויש להם אלפים אמה לכל רוח וממקום שביתתו בין השמשות ומזה הטעם לא הביא הרב ז''ל בהלכותיו מחלוקת דרב נחמן ורב ששת שחלקו במילא ונתן לחבירו דלאו אליבא דהלכתא פליגי בבור של עולי בבל אבל יש לנו עליו טענה שהרי מחלוקתם עומדת במעינות הנובעים עכ''ל:

מגיד משנה חפצי הפקר וכו'. זו משנה שם (דף ל"ט) ושל עולי בבל כרגלי הממלא וכן כתוב בהלכות. וכן מוכרחת הסוגיא אשר שם במחלוקת רב נחמן ורב ששת גבי מילא ונתן לחברו דכלהו סבירא להו דחפצי הפקר אין קונין שביתה אלא הרי הן כרגלי הזוכה בהן גדולה מזו שנינו פרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ה) מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר' יוחנן בן נורי וחכ''א אין לו אלא ארבע אמות וכו'. ואמרו בגמ' (דף מ"ה:) אי טעמיה דר' יוחנן משום דקסבר חפצי הפקר קונין שביתה או דלמא אין קונין שביתה ואדם שאני דהואיל ונעור קנה ישן נמי קנה ופשטו דס''ל דחפצי הפקר קונין שביתה. ואמרי התם אמר ריב''ל הלכה כר''י בן נורי ואמר ריב''ל הלכה כדברי המיקל בעירוב וצריכי דאי אשמעינן הלכה כר''י ב''נ הוה אמינא בין לקולא בין לחומרא קמ''ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואי אשמעינן וכו'. ופירש''י ז''ל וכן בהלכות לקולא דישן קנה שביתה לחומרא דחפצי הפקר קונין שביתה וקמ''ל דהלכה כר' יוחנן ב''נ דישן קנה שביתה משום דנעור קנה ישן נמי קנה ואין הלכה כמותו בחפצי הפקר. וזה פירוש פשוט ומוכרח וכן פסקו כל הפוסקים דחפצי הפקר אין קונין שביתה. והארכתי בזה להסיר מעל רבינו תלונת ההשגות וכך כתוב שם א''א טעה במשנתנו וכו'. ואין ספק אצלי שהר''א ז''ל נזכר ממה שאמרו הלכה כר' יוחנן בן נורי ושכח מה שסיימו דדוקא לקולא אבל לחומרא לא ולא עוד אלא שכתב שבשביל זה לא הביא הרב אלפסי בהלכותיו פלוגתא דרב נחמן ורב ששת והרב פסק בהלכותיו בפירוש דחפצי הפקר אין קונין שביתה בעירובין בפרק מי שהוציאוהו ובודאי שדברי הר''א ז''ל שגגה הן ונעלמה הלכה מעיניו: וחפצי הכותי קונין שביתה וכו'. שם במי שהוציאוהו (דף מ"ז:) מחלוקת ר' יוחנן ושמואל ואמרו שם דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דחפצי כותי קונין שביתה גזרו בעלים כותי אטו בעלים ישראל: פירות שיצאו חוץ לתחומן וכו'. מימרא שם (דף מ"א) אמר ר''פ פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן מאי טעמא אנוסין נינהו ונכתב זה בהלכות. וכתב הרשב''א ז''ל ואם לא החזירום אין להם שם אלא ארבע אמות ואם יצאו ע''י ישראל בין בשוגג בין במזיד לא יאכלו שם לאחד מישראל לפי שנעשית בהן איסור ע''י ישראל:

לחם משנה וחפצי העכו''ם קונין שביתה במקומם ויש להן אלפים אמה לכל וכו'. קשה דאמאי לא השיג הראב''ד ז''ל על רבינו בטעם זה כמו שהשיג בטעם שכתב לקמן בשור של פטם שהרי טעם זה מבואר בגמרא פרק מי שהוציאוהו (דף מ"ז:) דלא נאמר אלא לרבנן אבל לר''י בן נורי בלאו הכי חפצי העכו''ם קונין שביתה והוא ז''ל פסק כר''י בן נורי דלא כרבינו וא''כ היה לו להשיגו כאן. וי''ל דמ''מ אינו משקר דטעם זה אע''ג דלא צרכינן ליה לר''י דבלאו הכי קונין שביתה אבל בשור של פטם לפי דעת הראב''ד ז''ל רבינו ז''ל דבריו בלתי מתיישבים ולכך השיגו שם דחפצי הפקר קונין שביתה: פירות שיצאו חוץ למקומן וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן. ממ''ש ה''ה ז''ל בשם הרשב''א ז''ל ואם יצאו ע''י ישראל בין בשוגג בין במזיד וכו' נראה דהרשב''א ז''ל מפרש מה שאמרו בגמרא ריש פ' מי שהוציאוהו (דף מ"ב) שלא במקומן בשוגג שרי בדברי ת''ק דאיירי כשיצאו על ידי כותי דהא איהו ז''ל פסק כת''ק משום דסבר רב פפא כוותיה ולת''ק מבואר שם בגמרא דבשוגג שלא במקומו שרי ועל זה קשה דהרי בפרק ו' מהל' שבת בלשון המתחיל פירות שיצאו חוץ לתחום כתב ה''ה ז''ל והרשב''א ז''ל כתב בהפך מכולם וצ''ל לפי דבריהם וכו' כלומר לפי דברי הראב''ד ז''ל ורבינו ז''ל ולא לפי דברי הרשב''א ז''ל דאיירי כשיצאו ע''י כותי א''כ משמע דלהרשב''א ז''ל איירי כשיצאו ע''י ישראל. ועוד מוכרח הוא מדברי הרשב''א ז''ל דאיירי כשיצאו ע''י ישראל מדקאמר שם דהעמיד הברייתא ביו''ט אבל בשבת כיון דהעבירם ישראל אסור ואי הברייתא ס''ל דאיירי כשיצאו ע''י כותי לוקמא אפילו בשבת דהא אינו אסור לדעתו בשבת אלא כשיצאו ע''י ישראל אלא ע''כ הברייתא לדעתו איירי כשיצאו ע''י ישראל וא''כ איך פסק כאן דבשוגג שלא במקומו אסור דהא קאמר ת''ק דשרי. וי''ל דהוא ז''ל סבור דראוי לפסוק כראב''י מפני שמשנתו קב ונקי כמו שכתבו התוס' אלא משום דר''פ ס''ל כת''ק מפני כך פסק כוותיה ומפני כן לא פסק כת''ק אלא במאי דמסייע ליה ר''פ דהיינו דחזרת פירות למקומן במזיד אבל בשוגג שלא במקומן פסק כראב''י דבהא לא איירי ר''פ:

יא הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי הָאָב. מְסָרָהּ לְרוֹעֶה וַאֲפִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי הָרוֹעֶה. מְסָרָהּ לִשְׁנֵי רוֹעִים הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי בְּעָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קָנָה אֶחָד מֵהֶן:

מגיד משנה המוסר בהמתו לבנו הרי הוא כרגלי האב וכו'. פרק משילין (ביצה ל"ז:.) משנה המוסר בהמתו לרועה ולבנו הרי היא כרגליו ובגמרא לימא מתניתין דלא כרבי דוסא דתניא רבי דוסא אומר המוסר בהמתו לרועה אע''פ שלא מסרה לו אלא ביו''ט הרי היא כרגלי הרועה ותירצו אפילו תימא ר' דוסא לא קשיא כאן ברועה אחד כאן בשני רועים דיקא נמי דקתני לבנו או לרועה שמע מינה ונפסקה שם הלכה כתירוץ הזה וזה פירושה לדעת רבינו. משנתנו דקתני במוסר לרועה הרי היא כרגליו היא בשני רועים לפי שלא קנאה אחד מהם והרי היא ברשות בעלים ורבי דוסא היא ברועה אחד וכן פירשו בהל' ודיקא נמי דמשנתנו היא בשני רועים דקתני לבנו או לרועה אי אמרת בשלמא בשני רועים אבל ברועה אחד קנאה הרועה היינו דאיצטריך למיתני בנו לאשמועינן דאע''ג דהוא יחיד לא קנה לפי שדרך בני אדם למסור כליהן וחפציהן לבניהם ואינן מחשיבין אותם כאילו הוציאם מרשותם אלא אי אמרת דרועה דמתני' ברועה אחד ל''ל למתני בנו פשיטא השתא ברועה דעלמא היא ברשות בעלים בבנו לא כל שכן. כן נ''ל לדעת רבינו. ויש פירוש אחר בזה שלא לחלק בין בנו לרועה והם מפרשים ג''כ בשני רועים שיש שם בעיר שני רועים אע''פ שלא מסרה אלא לאחד מהם כיון שמסרה לו ביו''ט הרי היא כרגלי הבעלים לפי שכיון שיש שם שנים לא היה מוכרח זה למוסרה למי שמסרה אבל ברועה אחד א''א שלא למסרה לו ולפיכך אפילו מסרה ביו''ט הרי היא כרגלי הרועה. זו היא שטת רש''י ושאר המפרשים ז''ל:

יב מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים בְּיוֹם טוֹב לֹא יוֹלִיכוּ בְּיָדָם מָנוֹת לְמָקוֹם שֶׁאֵין בַּעַל הַסְּעֻדָּה יָכוֹל לֵילֵךְ בּוֹ. שֶׁכָּל הַסְּעֵדָּה כְּרַגְלֵי בַּעַל הַסְּעֻדָּה לֹא כְּרַגְלֵי הָאוֹרְחִין. אֶלָּא אִם כֵּן זָכָה לָהֶן אַחֵר בְּמָנוֹת אֵלּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב:

מגיד משנה מי שזמן אצלו אורחים וכו'. משנה שם (דף מ') מי שזמן אצלו אורחים וכו' לא יוליכו בידם מנות אא''כ זכה להם אחר במנותיהם מעיו''ט:

יג וְכֵן מִי שֶׁהָיוּ פֵּרוֹתָיו מֻפְקָדִין בְּעִיר אַחֶרֶת וְעֵרְבוּ בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לָבֹא אֶצְלוֹ לֹא יָבִיאוּ לוֹ מִפֵּרוֹתָיו שֶׁפֵּרוֹתָיו כָּמוֹהוּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּיַד אֵלּוּ שֶׁעֵרְבוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁיִּחֵד לָהֶן קֶרֶן זָוִית אֲבָל אִם לֹא יִחֵד לָהֶן הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי זֶה שֶׁהֵן מֻפְקָדִין אֶצְלוֹ:

מגיד משנה וכן מי שהיו וכו'. שם משנה (דף ל"ט:) מי שהיו פירותיו בעיר אחרת וערבו בני העיר לבוא לא יביאו אצלו מפירותיו ואם עירב הוא הרי פירותיו כמוהו. ובגמ' אתמר המפקיד פירותיו אצל חבירו רב אמר הרי הן כרגלי הנפקד ושמואל אמר הרי הן כרגלי המפקיד וק''ל דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ואוקימנא התם לדידיה מתניתין בשיחד לו קרן זוית:

יד * בּוֹר שֶׁל יָחִיד כְּרַגְלֵי בְּעָלָיו. וְשֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְשֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל שֶׁהֵן מְסוּרִין לַכּל כְּרַגְלֵי [י] הַמְמַלֵּא מֵהֶן שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּלֵּא מֵהֶן מוֹלִיכָן לְמָקוֹם שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ. נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין וּמַעֲיָנוֹת הַנּוֹבְעִין כְּרַגְלֵי כָּל אָדָם וְאִם הָיוּ בָּאִין מִחוּץ לַתְּחוּם לְתוֹךְ הַתְּחוּם מְמַלְּאִין מֵהֶן בְּשַׁבָּת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב:

ההראב"ד בור של יחיד וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה שבוש כמו שכתבתי למעלה עכ''ל:

מגיד משנה בור של יחיד וכו'. שם (דף ל"ט) בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אנשי העיר כרגלי אנשי העיר. ויש בפירוש כרגלי אנשי העיר דעות חלוקות. וזה לשון הרשב''א בספרו הקצר הרי הן כרגלי אותה העיר ולפיכך אנשי העיר אם לא עירבו כל אחד מוליכן אלפים אמה לכל רוח ונכרי שמלא מהן אינו מוליכן אלא כרגלי אנשי אותה העיר עירב אחד מן העיר לצפון ואחד לדרום זה מוליך לרגליו לצפון וזה מוליך לרגליו לדרום שבור זה כבור שותפין ויש ברירה אבל אם נכרי בא ומלא לעצמו לא יזיזם ממקומם לפי שהמים שבידו הרי הן של אנשי העיר והן מערבין התחומין זה בזה מלא אחד מן העיר ונתן לו מוליכן כרגלי הממלא שהרי מחלקו מלא ונתן לו. ויש מי שכתב דבור של אנשי העיר אין להם אלא אלפים אמה לכל רוח ואפילו עירב אחד מהן לא יוליכם אלא אלפים אמה ואין דבר זה מחוור והראשון עיקר עכ''ל: ושל עולי בבל וכו'. סיום משנה הנזכרת ושל עולי בבל כרגלי הממלא. ובהשגות א''א זה שבוש וכו' וכבר הארכתי למעלה לבאר טעות ההשגות בזה ובגמ' נחלקו במלא ונתן לחבירו דרב נחמן סבר כרגלי מי שנתמלאו לו ור''ש סבר כרגלי הממלא ואוקימנא בגמרא דר''נ סבר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ורב ששת סבר לא קנה וכבר כתב רבינו פרק שבעה עשר מהלכות גזלה ואבדה שמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ונתבאר למעלה שחפצי הפקר הרי הן כרגלי מי שזכה בהן ולזה לא הוצרך לבאר בכאן יותר וזו היא סברת השמטת המחלוקת הזה מן ההלכות: נהרות המושכין וכו'. שם בגמרא הקשו על משנתנו הנזכרת למעלה מהא דנהרות המושכין ומעיינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם ותירצו דמשנתנו במכונסין: ומ''ש רבינו ואם באו מחוץ לתחום וכו'. למד כן מהסוגיא שבפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ו.) ומבואר שם:

טו * שׁוֹר שֶׁל רוֹעֶה כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְשׁוֹר שֶׁל פְּטָם כְּרַגְלֵי מִי שֶׁלְּקָחוֹ לְשָׁחֳטוֹ בְּיוֹם טוֹב. מִפְּנֵי שֶׁדַּעַת בְּעָלָיו לְמָכְרוֹ לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים חוּץ מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְפֻטָּם וְהַכּל שׁוֹמְעִין שָׁמְעוֹ וּבָאִין לִקְנוֹתוֹ. וְכֵן אִם שְׁחָטוֹ בְּעָלָיו בְּיוֹם טוֹב וּמָכַר בְּשָׂרוֹ. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִן הַלֹּקְחִים מוֹלִיךְ מְנָתוֹ לְמָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ מִפְּנֵי שֶׁדַּעַת בְּעָלָיו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב כָּךְ הוּא שֶׁיִּקְחוּ מִמֶּנּוּ אַנְשֵׁי עֲיָרוֹת אֲחֵרוֹת וְנִמְצָא שׁוֹר זֶה כְּבוֹר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל שֶׁהוּא מָסוּר לַכּל:

ההראב"ד שור של רועה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה שבוש אלא מפני שהוא זוכה לכל אחד ואחד בחלקו מעיו''ט ואע''פ שאין לו לשואל ברירה ה''מ בדבר של שותפין שהם מקפידים בחלוקתם אבל הפטם זה שמוכר אותו אין עליו זאת ההקפדה כדי שיבא כל אדם ויקנה ויוליך לרגלו עכ''ל:

מגיד משנה שור של רועה וכו'. שם (ביצה ל"ח.) אמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם ושל רועה כרגלי אותה העיר. וכתב רבינו שטעם שור של פטם לפי שהוא כנכסי הפקר וכבור של עולי בבל וכן כתבו בתוספות והוסיפו לומר שחכמים עשאוהו כן מפני תקנת הפטם וכן בשל רועה עשו כן מפני תקנת המוכרים והלוקחים וכן עיקר. ובהשגות כתוב שטעם רבינו שבוש ונתנו טעם אחר ונמשך זה אחר מה שכתב למעלה מסברתו ז''ל שחפצי הפקר קונין שביתה וכבר הארכתי למעלה לבאר שדבריו בזה שגיאה וכבר הסכים הרשב''א ז''ל לטעם התוספות:

לחם משנה ושור של פטם כרגלי מי שלקחו לשחטו ביו''ט. מימרא דשמואל בפרק משילין (דף ל"ח) שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם ולפי טעם זה של רבינו ז''ל דסבירא לשמואל דחפצי הפקר אין קונין שביתה. וא''ת א''כ בעירובין פ' מי שהוציאוהו (דף מ"ז:) דאמר שמואל חפצי עכו''ם (אין) קונין שביתה ואוקמוה שם בגמרא הך מימרא דלא כרבנן דלדידהו ודאי אין קונין אלא לר''י ב''נ דס''ל חפצי הפקר קונין שביתה והקשו על זה מברייתא אחת שם והשתא לפי דעת רבינו אמאי לא הקשו שם בגמרא מדשמואל אדשמואל דהוה קושיא אלימתא טפי דהא הכא בשור של פטם לפי טעם רבינו סובר דחפצי הפקר אין קונין שביתה והתם הוא סובר כר''י ב''נ דקונין שביתה וקשיא מדידיה אדידיה. וי''ל דאפשר לדחות בדוחק ולומר דמאי דקאמר שם הוא אליבא דר''י ב''נ וליה לא ס''ל והכי דייק שם לישנא דגמרא דקאמר למאן אי לר''י ב''נ וכו' כלומר אליבא דרבי יוחנן אבל ליה לא סבירא ליה:

טז הַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי בְּעָלֶיהָ לֹא כְּרַגְלֵי שׁוֹאֲלָהּ וְהַשַּׁלְהֶבֶת כְּרַגְלֵי מִי שֶׁהִיא בְּיָדוֹ. לְפִיכָךְ הַמַּדְלִיק נֵר אוֹ עֵץ מֵחֲבֵרוֹ מוֹלִיכוֹ לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ:

מגיד משנה הגחלת כרגלי בעליה וכו'. משנה שם (דף ל"ט.) הגחלת כרגלי בעליה והשלהבת בכל מקום:

יז הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נְתָנוֹ לוֹ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. שְׁאָלוֹ מִמֶּנּוּ בְּיוֹם טוֹב אַף עַל פִּי שֶׁדַּרְכּוֹ תָּמִיד לִשְׁאל מִמֶּנּוּ כְּלִי זֶה בְּכָל יוֹם טוֹב הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל:

מגיד משנה השואל כלי מחברו וכו'. משנה שם (ל"ז) השואל כלי מחבירו מעיו''ט כרגלי השואל ומפרש בגמרא אע''פ שלא נתנו לו אלא ביו''ט ואם ביו''ט כרגלי המשאיל ומפרש בגמ' אע''ג דרגיל דשאיל מיניה:

יח שְׁנַיִם שֶׁשָּׁאֲלוּ חָלוּק אֶחָד הָאֶחָד שְׁאָלוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתְּנוֹ לוֹ שַׁחֲרִית וְהַשֵּׁנִי שְׁאָלוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתְּנוֹ לוֹ עַרְבִית הֲרֵי כְּלִי זֶה כְּרַגְלֵי שְׁנֵי הַשּׁוֹאֲלִים וְאֵינָם מוֹלִיכִים אוֹתוֹ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁשְּׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לְהַלֵּךְ בּוֹ:

מגיד משנה שנים ששאלו חלוק וכו'. ברייתא שם (דף ל"ז:) ת''ר שנים ששאלו חלוק זה לילך בו שחרית וכו'. ופירושה פשוט הוא ומבואר בהל' וכדברי רבינו ואין בזה מחלוקת:

יט כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁעֵרֵב הָרִאשׁוֹן בְּרִחוּק אֶלֶף אַמָּה מִמְּקוֹם הֶחָלוּק לְמִזְרָח וְעֵרֵב הַשֵּׁנִי בְּרִחוּק חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה מִמְּקוֹם הֶחָלוּק לַמַּעֲרָב. כְּשֶׁלּוֹקֵחַ הָרִאשׁוֹן הֶחָלוּק אֵינוֹ מוֹלִיכוֹ לַמִּזְרָח אֶלָּא עַד אֶלֶף אַמָּה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה מִמְּקוֹם הֶחָלוּק שֶׁהוּא סוֹף הַתְּחוּם שֶׁיָּכוֹל זֶה שֶׁעֵרֵב בַּמַּעֲרָב לְהַלֵּךְ בּוֹ. וּכְשֶׁיִּקַּח הַשֵּׁנִי כְּלִי זֶה אֵינוֹ מוֹלִיכוֹ בַּמַּעֲרָב אֶלָּא עַד אֶלֶף אַמָּה מִמְּקוֹם הַכְּלִי שֶׁהוּא סוֹף הַתְּחוּם שֶׁיָּכוֹל זֶה שֶׁעֵרֵב בַּמִּזְרָח לְהַלֵּךְ בּוֹ. לְפִיכָךְ אִם עֵרֵב זֶה בְּרִחוּק אַלְפַּיִם אַמָּה מִן הֶחָלוּק לַמִּזְרָח וְזֶה בְּרִחוּק אַלְפַּיִם אַמָּה לַמַּעֲרָב הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יְזִיזוּהוּ מִמְּקוֹמוֹ:

כ וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ מַיִם אוֹ מֶלַח וְלָשָׁה בָּהֶן עִסָּתָהּ אוֹ בִּשְּׁלָה בָּהֶן תַּבְשִׁיל הֲרֵי הָעִסָּה אוֹ הַתַּבְשִׁיל כְּרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן. וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ בְּהֵמָה בְּשֻׁתָּפוּת וְשָׁחֲטוּ בְּיוֹם טוֹב אַף עַל פִּי שֶׁלָּקַח כָּל אֶחָד מְנָתוֹ הֲרֵי כָּל הַבָּשָׂר כְּרַגְלֵי שְׁנֵיהֶן. אֲבָל אִם לָקְחוּ חָבִית בְּשֻׁתָּפוּת וְחָלְקוּ אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד כְּרַגְלָיו. הוֹאִיל וּתְחוּמִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יֵשׁ בְּרֵרָה בָּהֶן וְנַחְשֹׁב כְּאִלּוּ חֵלֶק שֶׁהִגִּיעַ לָזֶה הָיָה בָּרוּר לוֹ וּמֻבְדָּל בֶּחָבִית מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וּכְאִלּוּ לֹא הָיָה מְעֹרָב. וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר כֵּן בִּבְהֵמָה שֶׁחֵלֶק זֶה שֶׁהִגִּיעוֹ אֲפִלּוּ נַחְשֹׁב אוֹתוֹ שֶׁהָיָה מֻבְדָּל בִּבְהֵמָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְכָאֵלּוּ הָיָה בָּרוּר הֲרֵי יָנַק מֵחֶלְקוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהָיְתָה הַבְּהֵמָה קַיֶּמֶת שֶׁכָּל אֵיבָרֶיהָ יוֹנְקִין זֶה מִזֶּה וְנִמְצָא כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר מְעֹרָב מֵחֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ הֵן כְּרַגְלֵי שְׁנֵיהֶן:

מגיד משנה וכן האשה ששאלה וכו'. משנה שם (דף ל"ז.) האשה ששאלה תבלין לקדרתה מים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן: וכן שנים שלקחו וכו'. שם אתמר שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות אמר רב חבית מותרת ובהמה אסורה שמואל אמר אפילו חבית נמי אסורה ואסיקנא דרב סבר יש ברירה ובהמה אסורה משום דקא ינקי תחומין מהדדי. ופי' אסורה חוץ למקום ששניהם יכולין להלך ופסקו בהלכות כרב ויש מי שהתיר אפילו בהמה דלא חיישינן ליניקת תחומין מהדדי והביאם לזה מה שהקשו רב כהנא ורב אסי על רב באיסור הבהמה ושתיק רב. וכבר העלה הרשב''א ז''ל שיש לחוש על דברי רבינו ולדברי הגאונים שסוברין כן:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן