הלכות שבועות - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבועות - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

א הַתּוֹבֵעַ עֵדָיו לְהָעִיד לוֹ עֵדוּת שֶׁיִּתְחַיֵּב הַנִּתְבָּע בְּעֵדוּתָן לְבַדָּהּ לִתֵּן לְתוֹבֵעַ זֶה מָמוֹן הַמִּטַּלְטֵל. וְכָפְרוּ בְּעֵדוּתָן וְנִשְׁבְּעוּ. בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּעוּ בְּבֵית דִּין בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּעוּ חוּץ לְבֵית דִּין הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. שֶׁהֲרֵי הִפְסִידוּהוּ מָמוֹן בִּכְפִירָתָם. וְכֵן אִם הִשְׁבִּיעָם הַתּוֹבֵעַ וְכָפְרוּ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁבְּעוּ הֵן וְלֹא עָנוּ אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָתוֹ כֵּיוָן שֶׁכָּפְרוּ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. וְהוּא שֶׁיַּשְׁבִּיעֵם בְּבֵית דִּין:

כסף משנה התובע עדיו להעיד לו עדות וכו'. כתב שיתחייב ממון לאפוקי כשאין מחייבין אותו ממון בעדותן, וכתב לבדה לאפוקי משביע עדי קנס כדלקמן וכן לאפוקי השביע שתי כיתי עדים וכפרה הראשונה כדאיתא בפ''י, וכתב ממון לאפוקי שטרות, וכתב המיטלטל לאפוקי קרקעות ועבדים כדלקמן: ומה שכתב בין שנשבעו בבית דין בין שנשבעו חוץ לבית דין הרי אלו חייבים. משנה פרק שבועת העדות (דף ל"א:) השביע עליהם חמש פעמים חוץ לב''ד ובאו לבית דין והודו (הרי אלו) פטורים כפרו (הרי אלו) חייבים על כל אחת ואחת: ומ''ש וכן אם השביעם התובע וכו'. גם זה משנה שם שבועת העדות כיצד אמר לשנים באו והעידוני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעים לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבים: ומה שכתב אף על פי שלא נשבעו הם ולא אמרו אמן אחר שבועתו ומה שכתב והוא שישביעם בבית דין. נראה מדברי רבינו כאן ולקמן בפרק זה גבי וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה ביד פלוני ומדבריו בסוף פ''י (נראה) שהוא סובר דכי תנן (דף ל') וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בבית דין ואמרינן בגמ' דשבועה אפילו חוץ לבית דין כמו שאכתוב בסמוך ה''מ כשהשביעם התובע וענו אחריו אמן אבל אם לא ענו אחריו אמן אלא אמרו אין אנו יודעים לך עדות לא מיחייבי אלא אם כן השביעם בפני בית דין. וצריך לי תלמוד מהיכן למד חילוק זה:

לחם משנה והוא שישביעם בב''ד. ממ''ש רבינו ז''ל כאן ולקמן וכן בסוף פ' עשירי מבואר מ''ש הרב כ''מ דאית ליה דלרבנן היכא דהשביעוהו אחרים שלא בב''ד בעי עניית אמן ואח''כ יכפור בב''ד אבל אם אמר השבועה בב''ד בלא עניית אמן אלא שיכפרו לבד בב''ד סגי ולא מצא הרב כ''מ ז''ל מוצא לחילוק זה. ולי נראה דרבינו ז''ל הוקשה לו קושית התוס' ז''ל דאמרו בפ' שבועת העדות (דף ל"א) במשנה שבועת העדות כיצד אמר לשנים בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעים לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבים והוקשה להם לתוס' ז''ל אי מתני' רבנן היא היכא דהשביעוהו אחרים למה לי עניית אמן בכפירה לבד שיאמרו אין אנו יודעים לך עדות סגי דע''כ אי מתני' רבנן היא בב''ד איירי דשלא בב''ד לא מהני אע''פ שהוא מושבע מעצמו דעניית אמן כמושבע מעצמו דמי כדאמרינן בסוף שבועות שתים מ''מ רבנן אית להו דאפילו מושבע מעצמו בעינן שיכפור בב''ד. ולקושיא זו תירצו שני תירוצים. הא' דמתני' כר''מ אתיא ואיירי חוץ לב''ד ונקט תרי גווני מושבע מפי עצמו. הב' דאפילו תימא רבנן ואיירי בב''ד והא דנקט אמן כדי לקצר וה''ה אם אמרו אח''כ אין אנו יודעים לך עדות. ורבינו ז''ל לא נראה לו שום אחד מאלו משום דאי כר''מ א''כ נמצא מחלוקת במשנה קמייתא דר''מ וחכמים וסתם אח''כ דהוי כר''מ וא''כ הוי מחלוקת ואח''כ סתם והלכה כסתם וא''כ קמה לה הילכתא דלא כחכמים והוא דוחק, ואם נאמר דנקט הכי לקצר בתירוצא בתרא ג''כ הוי דוחק ולכך לא נהירא לרבינו ז''ל הני תירוצי. ואם נאמר דלרבנן אפילו בב''ד בעינן עניית אמן וכפירה בב''ד זה אינו דהא בסוף שבועות שתים (דף כ"ט:) הקשו מר''מ לר''מ דבמתניתין דקאמר דמפי אחרים בעינן שיכפור בב''ד וברייתא דקאמר דאפי' כפר שלא בב''ד ותירצו דמאי דקאמר ר''מ במתני' דבעי כפירה בב''ד גבי מושבע מפי אחרים דלא ענה אמן ובברייתא דענה אמן וא''כ משמע דהכפירה בב''ד דבעינן למושבע מפי אחרים לר''מ הוא דלא ענה אמן וע''כ לא פליגי רבנן עליה אלא במושבע מפי עצמו אבל במושבע מפי אחרים מודו ליה א''כ לרבנן ודאי דכשכפר בב''ד לא בעי עניית אמן וא''כ קשה מתניתין דלעיל דקאמרה דבעינן עניית אמן אי מוקמינן לה כרבנן. ולכך הוצרך רבינו ז''ל לחלק כדי להעמיד מתני' כרבנן דהיכא דהשביעם בב''ד לא בעינן עניית אמן אלא בכפירה בב''ד לחוד סגי ובהכי איירי מתני' דר''פ שבועת העדות ומתני' דבתר הכי דקאמרה משביע אני עליכם ואמר אמן איירי שהשבועה היתה שלא בב''ד ולכך צריך עניית אמן אבל מ''מ בעינן כפירה בב''ד דבעינן שיהא כפירה במקום הראוי להגדה ובזה באו המשניות על נכון. זה נראה בדעת רבינו ז''ל:

ב אֵין הָעֵדִים חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בְּעֵדוּתָן בְּבֵית דִּין. בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּעוּ אוֹ הִשְׁבִּיעָן בְּבֵית דִּין בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּעוּ אוֹ הִשְׁבִּיעָן חוּץ לְבֵית דִּין. וְהַכְּפִירָה בְּבֵית דִּין בִּלְבַד. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-א) 'אִם לֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ' מָקוֹם שֶׁיַּגִּיד וְיוֹעִיל הוּא שֶׁאִם לֹא יַגִּיד שָׁם יִתְחַיֵּב:

כסף משנה אין העדים חייבים בשבועת העדות וכו'. שם במשנה בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד מפי עצמו ומפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בב''ד דברי ר''מ וחכ''א בין מפי עצמן בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בב''ד וידוע דהלכה כחכמים ובגמ' (דף ל"ב) מנ''ל דאכפירה בב''ד הוא דמיחייבי אחוץ לב''ד לא מיחייבי אמר אביי א''ק אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון א''ל רב פפא לאביי א''ה אימא שבועה גופה בב''ד אין ושלא בב''ד לא לא ס''ד דתניא לאחת ליחייב על כל אחת ואחת ואי ס''ד בב''ד מי מיחייב על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהם חמש פעמים בפני ב''ד וכפרו אין חייבין אלא אחת אמר ר''ש מה טעם הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לבית דין כפירה בבית דין:

ג תְּבָעָן בְּעֵדוּת שֶׁאֵינָהּ מְחַיֶּבֶת מָמוֹן אוֹ בְּעֵדוּת קַרְקָעוֹת אוֹ עֲבָדִים אוֹ שְׁטָרוֹת וְכָפְרוּ וְנִשְׁבְּעוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת. שֶׁאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל כְּפִירַת עֵדוּת מָמוֹן שֶׁדּוֹמָה לְפִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגֵזֶל וַאֲבֵדָה שֶׁפֵּרְטָן הַכָּתוּב בַּפָּרָשָׁה שֶׁהֵן מִטַּלְטְלִין שֶׁגּוּפָן מָמוֹן וּכְשֶׁיָּעִידוּ לָזֶה יִתֵּן זֶה:

כסף משנה תבעם בעדות שאינה מחייבת ממון. משנה וגמ' בפ' שבועת העדות דף ל''ד: ומ''ש או בעדות קרקעות או עבדים או שטרות. בפ' שבועת הפקדון (דף ל"ז:) אתמר משביע עדי קרקע ר' יוחנן ור' אלעזר (חד אמר חייב וחד) אמר פטור תסתיים דר''י אמר פטור מדאמר ר' יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב שטר פטור וכדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דטעמיה משום דשטר הוי שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ומשמע דהוא הדין לעבדים ושטרות דכלהו ילפינן להו משבועת הפקדון:

ד וְכֵן הַמַּשְׁבִּיעַ עֵדֵי קְנָס וְכָפְרוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת. מִפְּנֵי שֶׁאִם קָדַם הַנִּתְבָּע וְהוֹדָה בִּקְנָס יִפָּטֵר מִלְּשַׁלֵּם וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּאוּ הָעֵדִים אַחַר כֵּן וְהֵעִידוּ. נִמְצְאוּ הָעֵדִים לֹא חִיְּבוּ זֶה בְּעֵדוּתָן לְבַדָּהּ אֶלָּא עֵדוּתָן עִם כְּפִירַת הַנִּתְבָּע הִיא הַמְחַיֶּבֶת אוֹתָן וְהוֹאִיל וְאִם הוֹדָה לֹא תּוֹעִיל עֵדוּתָן אִם כָּפְרוּ בָּהּ וְנִשְׁבְּעוּ פְּטוּרִין:

כסף משנה וכן המשביע עדי קנס וכו'. בפ' שבועת העדות (דף ל"ד) אמרינן דלר' יוחנן משביע עדי קנס פטורים לר''ע:

ה מַשְׁבִּיעֲכֶם אֲנִי שֶׁתָּבוֹאוּ וְתָעִידוּ לִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְכָפְרוּ. חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת מִפְּנֵי הַקֶּרֶן שֶׁהוּא מָמוֹן לֹא מִפְּנֵי הַכֶּפֶל שֶׁהוּא קְנָס. וְכֵן אִם הִשְׁבִּיעָם שֶׁיָּעִידוּ לוֹ שֶׁאָנַס פְּלוֹנִי אוֹ פִּתָּה בִּתּוֹ וְכָפְרוּ חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת מִפְּנֵי הַבֹּשֶׁת וְהַפְּגָם שֶׁאִם הוֹדָה בָּהֶם הַנִּתְבָּע מְשַׁלֵּם לֹא מִפְּנֵי הַקְּנָס. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה משביעכם אני שתבואו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני תשלומי כפל וכו' וכן אם השביעם שיעידו לו שאנס פלוני או פתה בתו וכו'. בפ' שבועת הפקדון (דף ל"ו:) שנינו אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר''ש פוטר שאינו משלם קנס ע''פ עצמו א''ל אע''פ שאינו משלם קנס ע''פ עצמו משלם בושת ופגם ע''פ עצמו ולמד רבינו משם לשבועת העדות:

לחם משנה משביעכם אני שתבואו ותעידו כו'. כתב הרב כסף משנה ז''ל שלמד רבינו ז''ל משבועת הפקדון לשבועת העדות, ואין צורך דמתני' היא בהדיא בשבועת העדות (דף ל"ג) משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק תשלומי כפל תשלומי ארבעה וחמשה ושאנס איש פלוני וכו' ואוקמוה שם בגמ' לפי מאי דקי''ל דמשביע עדי קנס פטור דבכפל חייב משום קרן ובאונס ומפתה משום בושת ופגם:

ו אֵין הָעֵדִים חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ וְיִשָּׁבְעוּ אַחַר תְּבִיעַת בַּעַל דִּין עַצְמוֹ אוֹ שְׁלוּחוֹ. אֲבָל אִם קָדְמוּ וְנִשְׁבְּעוּ קֹדֶם שֶׁיִּתְבָּעֵם פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת:

ז כֵּיצַד. רָאוּ הַתּוֹבֵעַ הוֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ לוֹ לָמָּה אַתָּה בָּא אַחֲרֵינוּ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תְּבָעָן הַתּוֹבֵעַ אֶלָּא הֵם קָדְמוּ וְנִשְׁבְּעוּ בִּתְבִיעַת עַצְמָן. וְכֵן אִם הִשְׁבִּיעָם הַנִּתְבָּע שֶׁאִם תֵּדְעוּ לָזֶה שֶׁתּוֹבֵעַ אוֹתוֹ עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וְתָעִידוּ לוֹ וְכָפְרוּ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת עַד שֶׁיַּשְׁבִּיעֵם הַתּוֹבֵעַ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הִשְׁבִּיעָם שֶׁיָּבוֹאוּ וְיָעִידוּ שֶׁיֵּשׁ לִפְלוֹנִי בְּיַד פְּלוֹנִי מָמוֹן וְכָפְרוּ שֶׁהֵן פְּטוּרִין שֶׁאֵין זֶה הַתּוֹבֵעַ בַּעַל דִּין עַצְמוֹ. וְכֵן אִם קָדְמָה שְׁבוּעָה לָעֵדוּת הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-א) 'וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד'. שֶׁקָּדְמָה עֵדוּת לִשְׁבוּעָה לֹא שֶׁקָּדְמָה שְׁבוּעָה לְעֵדוּת:

כסף משנה (ו-ז) אין העדים חייבים וכו' כיצד ראו התובע בא אחריהם וכו'. בפ' שבועת העדות (ל"א:): ומ''ש וכן אם השביעם הנתבע וכו' וכן אם קדמה שבועה לעדות וכו' אין העדים חייבים בשבועת העדות וכו' כיצד עמד בבהכ''נ וכו'. הכל משנה שם (דף ל"ה):

ח כֵּיצַד. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּשֶׁתֵּדְעוּ לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי וְאָמְרוּ אָמֵן וְיָדְעוּ לוֹ עֵדוּת אַחַר כֵּן וּתְבָעָם לְהָעִיד וְכָפְרוּ בּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת:

ט אֵין הָעֵדִים חַיָּבִים בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת עַד שֶׁיְּיַחֵד אוֹתָם הַתּוֹבֵעַ וְיַשְׁבִּיעֵם אוֹ יִשָּׁבְעוּ. כֵּיצַד. עָמַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאָמַר מַשְׁבִּיעַ אֲנִי כָּל מִי שֶׁיֵּדַע לִי עֵדוּת שֶׁיָּבוֹא וְיָעִיד לִי וְעָנוּ כֻּלָּם אָמֵן וְעֵדָיו בִּכְלָלָם וְאַחַר כָּךְ תָּבַע עֵדָיו וְכָפְרוּ בּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יִחֵד עֵדָיו בִּשְׁבוּעָה בִּפְנֵי עַצְמָן. אֲבָל אִם אָמַר מַשְׁבִּיעַ אֲנִי כָּל הָעוֹמְדִים כָּאן שֶׁאִם יֵדְעוּ לִי עֵדוּת שֶׁיָּבוֹאוּ וְיָעִידוּ לִי וְהָיוּ עֵדָיו בִּכְלָלָם וְכָפְרוּ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת שֶׁהֲרֵי יִחֲדָם בִּכְלַל אֲחֵרִים:

כסף משנה ומ''ש אבל אם אמר משביעאני כל העומדים כאן וכו'. ברייתא שם:

לחם משנה כיצד עמד בבית הכנסת וכו'. בגמ' גבי מתני' עמד בבהכ''נ וכו' אמרו שם אמר שמואל אפילו עדיו ביניהם הקשו בגמ' פשיטא ותירצו לא צריכא דקאי עלייהו מהו דתימא כמאן דאמר להו דמי קמ''ל תנ''ה ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהן ואמר להם משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני יכול יהו חייבים ת''ל והוא עד והרי לא ייחד עדיו יכול אפילו אמר כל העומדים כאן ת''ל והוא עד והרי ייחד עדיו ע''כ. ופירש''י ז''ל דקאי עלייהו שעומד בצד עדיו מהו דתימא ודאי להנך דקיימין גביה קאמר והרי ייחד עדיו קמ''ל תניא נמי הכי דאע''ג דגבייהו קאי פטורים ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהם ע''כ בדקאי בינייהו קאמר מדקאמר סיפא וכו' אפי' אמר כל העומדין כאן ת''ל והוא עד והרי ייחד עדיו דכיון דאמר העומדין כאן אותם העומדים אצלו ייחד וחייבין ואי לא פריש הכי בהדיא תנא ברישא פטורים ע''כ. משמע מפירוש רש''י ז''ל דאפילו עומד בצד עדיו היכא דלא אמר כל העומדים כאן דלא מהני והיכא דקאמר העומדים כאן משמע נמי מדבריו דבעינן שיעמוד בצד עדיו ורבינו ז''ל לא כתב מכל זה כלל. ונראה דהוא מפרש דקאי עלייהו ר''ל לא מבעיא היכא דקאמר משביע אני עליכם ולא ידע אם היו שם עדיו דפשיטא דפטורים כיון דהוא לא היה מכיר עדיו אע''פ שהיו שם פטורים אלא אפילו היה מכיר עדיו דנימא כיון דהיו שם והיה מכירם ודאי דעליהם היתה השבועה וז''א דקאי עלייהו כלומר ידע שהיו שם והוא מכירם ואם כן ס''ד אמינא דעליהם קאמר קמ''ל והשתא אתי תניא נמי הכי כפשוטה דהכי קאמרה הברייתא ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהם ופשטא דברייתא משמע דהוא ראה הסיעה של בני אדם וגם ראה עדיו שהיו עומדים בתוכם והיה מכירם ומ''מ הוא פטור כיון שלא ייחדם והכי משמע סיפא דברייתא דקאמרה והרי לא ייחד עדיו כלומר אע''פ שהיה מכירם מ''מ כיון שלא ייחדם הם פטורים ואתי שפיר טפי סייעתא מברייתא דמייתי לשמואל להאי פירושא ממאי דאתי לפירוש רש''י ז''ל. ורבינו ז''ל כתב לשון הברייתא וכטעמא דאמר שלא ייחד עדיו בפני עצמן משמע דאפילו היה מכירם שהיו עומדים שם פטורים אבל בהא דכתב רש''י ז''ל אם עומד בצד עדים או לא לא מחלק רבינו ז''ל בכך ולכך לא הזכירו אלא הוא מפרש כדכתיבנא:

י * וְכֵן אִם אָמַר לָעֵדִים בּוֹאוּ וְהָעִידוּ לִי שֶׁיֵּשׁ לִי מָנֶה בְּיַד פְּלוֹנִי. וְאַחַר כָּךְ עָמַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהִשְׁבִּיעַ כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת יָבוֹא וְיָעִיד וְלֹא בָּאוּ וְלֹא הֵעִידוּ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. שֶׁהֲרֵי תְּבָעָן תְּחִלָּה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ אָז בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְיִהְיֶה שָׁם בֵּית דִּין. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ בִּפְנֵי בֵּית דִּין אִם עָנוּ אָמֵן חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת כְּשֶׁיִּכְפְּרוּ בְּעֵדוּתָן בְּבֵית דִּין וְאִם לֹא עָנוּ אָמֵן אֵינָן חַיָּבִין:

ההראב"ד וכן אם אמר לעדים בואו והעידו לי וכו'. א''א המחבר הזה שנה משנתו כר''מ ואין הלכה כמותו אלא בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בב''ד. ועוד בין לר''מ בין לרבנן מה צורך שיהיה הבית דין בבית הכנסת בשעת השבועה והלא אין מקפידין על השבועה באי זה מקום שתהיה ואין מקפידין אלא על הכפירה:

כסף משנה ומ''ש וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה וכו': כתב הראב''ד וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה וכו' א''א המחבר הזה שנה משנתו כר''מ וכו'. ואני תמיה היאך אפשר להעלות על הדעת שרבינו פוסק כר''מ שהרי פירש''י מפי עצמו שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות ומפי אחרים כגון משביע אני עליכם שתבאו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם. ורבינו כתב בר''פ זה וכן אם השביעם התובע וכפרו בו אף על פי שלא נשבעו הם ולא ענו אמן אחר שבועתו כיון שכפרו הרי אלו חייבים, אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שיכפרו בעדותן בבית דין בין שנשבעו או השביען בבית דין בין שנשבעו או השביען חוץ לבית דין והכפירה בבית דין בלבד וזה מבואר בדברי חכמים. ומה שכתב ועוד בין לרבי מאיר בין לרבנן מה צורך שיהיה הבית דין בבית הכנסת בשעת השבועה וכו' כבר כתבתי בראש פרק זה שרבינו ז''ל סבור דכי אמרינן דלא איכפת לן בשבועה בין שתהא בבית דין או שלא בבית דין הני מילי כשענו אחר התובע המשביעו אמן אבל אם לא ענו אחריו אמן אלא אמרו אין אנו יודעים לך עדות אם השביען בפני בית דין חייבים ואם השביען חוץ לבית דין פטורים:

לחם משנה וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי וכו'. משמע ליה לרבינו ז''ל דכיון שייחדם קודם שישביעם הרי זה מקרי ייחד עדיו וסגי. ומה שהשיג הר''א ז''ל על רבינו ז''ל כאן ובסוף פרק עשירי כבר נתבאר בדברי הרב כסף משנה ז''ל תשובתו דהוא כרבנן פוסק אלא שהוא מחלק בין היכא דהשבועה בבית דין להיכא שהיא שלא בבית דין לענין עניית אמן ויצא לו ממאי דכתיבנא:

יא אֶחָד הַמַּשְׁבִּיעַ עֵדָיו בִּשְׁבוּעָה. אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן מְצַוֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם בִּשְׁבוּעָה אוֹסֶרְכֶם אֲנִי בִּשְׁבוּעָה הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. וְהוּא שֶׁיַּשְׁבִּיעֵם בְּשֵׁם אוֹ בְּכִנּוּי מִן הַכִּנּוּיִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה אחד המשביע עדיו בשבועה או שאמר מצוה אני עליכם בשבועה וכו'. משנה וגמ' בסוף פרק שבועת העדות (דף ל"ה). ומה שכתב והוא שישביעם בשם או בכינוי מהכינויים, כמו שביארנו בפרק ב':

יב וְאֵין הָעֵדִים חַיָּבִין עַד שֶׁיַּשְׁבִּיעֵם בְּלָשׁוֹן שֶׁהֵם מַכִּירִין אוֹתָהּ:

כסף משנה ואין העדים חייבים עד שישביעם בלשון שהם מכירים אותה. משנה (דף ל"ב) ר''פ אלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר וכו' ושבועת העדות ושבועת הפקדון ובגמ' (דף כ"ג) שבועת העדות דכתיב (נפש כי תחטא) ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת:

יג הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁאֵין הָעֵדִים חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת אֶלָּא עַל פִּי עֲשָׂרָה דְּבָרִים. וְאֵלּוּ הֵן. שֶׁיִּתְבָּעֵם הַתּוֹבֵעַ. וְשֶׁתִּהְיֶה עֵדוּת מָמוֹן. וְשֶׁיִּהְיֶה מָמוֹן הַמִּטַּלְטֵל. וְשֶׁיִּתְחַיֵּב הַנִּתְבָּע לְשַׁלֵּם בְּעֵדוּתָן לְבַד אִם הֵעִידוּ. וְשֶׁיִּכְפְּרוּ אַחַר שֶׁתְּבָעָן הַתּוֹבֵעַ. וְשֶׁיִּכְפְּרוּ בְּבֵית דִּין. וְשֶׁתִּהְיֶה שָׁם שְׁבוּעָה בְּשֵׁם אוֹ בְּכִנּוּי. וְשֶׁתִּקְדַּם יְדִיעַת הָעֵדוּת לַשְּׁבוּעָה. וְשֶׁיְּיַחֵד עֵדָיו בְּעֵת הַשְּׁבוּעָה אוֹ בְּעֵת הַתְּבִיעָה. וְשֶׁתִּהְיֶה הַשְּׁבוּעָה בְּלָשׁוֹן שֶׁהֵן מַכִּירִין אוֹתָהּ:

לחם משנה שיתבעם התובע וכו'. לאפוקי אם אמר אחר משביע אני עליך שתבוא ותעיד אם יש לפלוני על פלוני מנה: ושיכפרו אחר שתבעם התובע. לאפוקי היכא דהיה בא אחריו ואמר לו שבועה שאין אני יודע לך עדות:

יד כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ פָּטוּר. פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת אֲבָל חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ שֶׁעָנָה אָמֵן אִם הִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר. אֲבָל הַמְחֻיָּב בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵזִיד אֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת בִּלְבַד. שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב הוֹצִיא שְׁבוּעַת הָעֵדוּת מִכְּלַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי לְחַיֵּב הַמֵּזִיד בָּהּ כְּשׁוֹגֵג בְּקָרְבָּן אֲבָל לֹא בְּמַלְקוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ד-ה) 'לְאַחַת מֵאֵלֶּה'. בְּמִין אֶחָד מִמִּינֵי שְׁבוּעוֹת אַתָּה מְחַיֵּב הַנִּשְׁבָּע וְאִי אַתָּה מְחַיְּבוֹ בִּשְׁנֵי מִינִין עַד שֶׁיִּהְיֶה חַיָּב בְּדִין שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וּבְדִין שְׁבוּעַת בִּטּוּי:

כסף משנה כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות וכו'. בסוף שבועות (דף מ"ט) פלוגתא דרב ושמואל והלכה כרב באיסורי דאמר כולם פטורים משבועת שומרים וחייבים משום שבועת ביטוי ואיכא למילף מהתם לפוטרם משבועת העדות: ומ''ש אבל המחוייב בשבועת העדות וכו' אינו חייב משום שבועת ביטוי וכו'. בפ''ג דשבועות (דף כ"ה ע"ב) לרב למאי הלכתא אפקה רחמנא (לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי) אמרוה רבנן קמיה דאביי לאיחיובי עליה תרתי אמר להו תרתי לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים:

לחם משנה אבל לא במלקות שנאמר לאחת מאלה. קשה לשון רבינו ז''ל דמשמע דלאחת מאלה אתי לומר דלא יתחייב מלקות במזיד ולא משמע הכי בגמ' בפרק שבועות שתים (דף כ"ה:) אלא דאפקה רחמנא לשבועת העדות ליחייב קרבן על המזיד כשוגג וקרא דלאחת מאלה אתי למעוטי דלא ניתי שתי קרבנות אחד משום ביטוי ואחד משום עדות כשהוא בשוגג דכשהוא במזיד לא אתי קרא ודאי דאין קרבן למזיד לשבועת ביטוי לומר דליתי קרא למעוטי ליה בשבועת העדות ואי למעוטי דלא ניעביד ליה תרתי קרבן ומלקות לא משמע התם בגמרא דאיצטריך קרא להכי דקרא דלאחת מאלה לא אתא אלא למעוטי שיביא קרבן אחד ולא ב' קרבנות דבקרבנות איירי קרא והכי משמע התם בגמרא דאמרו לאו היינו דאמרי לאחת אחת וכו' ואי במזיד מי איכא תרתי. ועוד קשה לרבינו ז''ל למה שביק טעמא דרבא דאמר שם משום דהוי דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש ואין לך בו אלא חידושו וקרא דלאחת מאלה לא צריך להכי ויותר היה לו לפסוק כטעמו של רבא דהלכתא כוותיה לגבי דאביי ולא כטעמא דאביי. וצ''ע בהרי''ף והר''ן ז''ל בשבועת העדות דכתב הרב בכ''מ דמפרש השמועה כדעת רבינו ז''ל:

טו מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָּבוֹאוּ וְתָעִידוּ לִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גֵּזֶל וַאֲבֵדָה. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְּיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גֵּזֶל וַאֲבֵדָה חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:

טז מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָּבוֹאוּ וְתָעִידוּ לִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְכֻסְּמִין. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת אֵינָם חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְךָ עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְּיַד פְּלוֹנִי חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְכֻסְּמִין חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:

יז וְכֵן אִם תָּבְעוּ אוֹתָן רַבִּים לְהָעִיד לָהֶם וְאָמְרוּ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָכֶם עֵדוּת אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת. לֹא לְךָ וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת הַפִּקָּדוֹן:

כסף משנה (טו-יז) משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידו לי וכו' משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני חטים וכו'. משנה פרק שבועת העדות (דף ל"ג). ומה שכתב וכן אם תבעו אותם רבים להעיד להם וכו'. משנה לענין פקדון בפרק שבועת הפקדון (דף ל"ו:) ויש ללמוד משם לשבועת העדות:

יח הַנִּשְׁבָּע לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת הֲרֵי זֶה פָּטוּר וְאֵין כָּאן לֹא שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְלֹא שְׁבוּעַת בִּטּוּי. מִפְּנֵי שֶׁשְּׁבוּעַת בִּטּוּי אֵינָהּ אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לָאו וְהֵן. וְאִם יֹאמַר שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת אֵין זֶה שְׁבוּעַת בִּטּוּי אֶלָּא שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. הוֹאִיל וְלָאו זֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֵינָהּ שְׁבוּעַת בִּטּוּי. כָּךְ הֵן שֶׁבָּהּ שֶׁהוּא הַנִּשְׁבָּע שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת אֵינוֹ שְׁבוּעַת בִּטּוּי:

כסף משנה הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות וכו'. מימרא דאביי בפ''ג דשבועות (דף כ"ה:): ודע דסוגיא דגמרא הכי איתא איתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק רב אמר חייב ושמואל אמר פטור רב אמר חייב (הואיל) ואיתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור (הואיל) וליתיה בלהבא וכו' אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות וכו' בשלמא לשמואל דאמר מילתא דליתיה בלהבא לא מיחייב עליה לשעבר להכי אפקה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי אלא לרב למאי הלכתא אפקה רחמנא (לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי) אמרוה רבנן קמיה דאביי לאחיובי עליה תרתי אמר להו (לאיחיובי) תרתי לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ולאביי למאי הלכתא אפקיה רחמנא לכדתניא בכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג אמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד מיחייב חדא בשוגג מיחייב תרתי אמר להו לאו היינו דאמרי (לכו) לאחת (משום) אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו (משום) שתים ואי במזיד מי איכא תרתי רבא אמר משום דהוה דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חדושו בלבד מכלל דאביי סבר איתא לשבועה בעולם והא אמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות הדר ביה אביי מההיא ואבעית אימא חדא מינייהו רב פפא אמרה ע''כ בגמרא. ורבינו כתב לעיל בסמוך כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי וכו' אבל המחוייב בשבועת העדות אף על פי שהוא נשבע על שקר ואף על פי שהוא מזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי וכו' שנאמר לאחת מהנה והרי זה כדברי אביי דאמר להו לרבנן. ואם כן יש לתמוה היאך כתב כאן הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות וכו' הרי זה פטור וכו' מפני ששבועת ביטוי אינו אלא בדבר שיש בו לאו והן וכו' והיינו אידך מימרא דאביי דאמר מודה רב באומר לחבירו שאני יודע לך עדות שהוא פטור ומאחר שבגמרא הקשו מזו לזו והוצרכו לומר הדר ביה אביי מההיא או דחדא מינייהו רב פפא אמרה נמצא רבינו כמזכי שטרא לבי תרי. וי''ל דרבינו מפרש דכי מקשינן והא אמר אביי שבועה שאני יודע לך עדות דפטור לא מקשה אלא למאי דהוה ס''ד אי לא אתא קרא אבל השתא דאתא קרא דמשום אחת אתה מחייבו ולא משום שתים שפיר איתא לאידך דאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות דפטור וכך פירש הרי''ף סוגיא זו כפי מה שפירשו בו הרז''ה והר''ן וא''כ שפיר עביד רבינו שפסקן לשתיהן:

יט דָּבָר בָּרוּר הוּא שֶׁהַנִּשְׁבָּע לַחֲבֵרוֹ שֶׁהֵעִיד לוֹ וְהוּא לֹא הֵעִיד אוֹ שֶׁלֹּא הֵעִיד לוֹ וְהוּא הֵעִיד הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְאֵין כָּאן שְׁבוּעַת עֵדוּת כְּלָל:

כסף משנה דבר ברור הוא כו' שהעיד לו והוא לא העיד וכו'. שם העדתי ולא העדתי מחלו' דלשמואל פטור משום דליתיה בלהבא ולרב חייב והלכתא כוותיה באיסורי:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן