הלכות שבועות - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבועות - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

א מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְנִחַם עַל שְׁבוּעָתוֹ וְרָאָה שֶׁהוּא מִצְטַעֵר אִם יְקַיֵּם שְׁבוּעָה זוֹ וְנֶהְפְּכָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת אַחֶרֶת. אוֹ שֶׁנּוֹלַד לוֹ דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ בִּשְׁעַת הַשְּׁבוּעָה וְנִחַם בִּגְלָלוֹ. הֲרֵי זֶה נִשְׁאַל לְחָכָם אֶחָד אוֹ לִשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת [א] בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם חָכָם וּמַתִּירִין לוֹ שְׁבוּעָתוֹ. וְיִהְיֶה מֻתָּר לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ. אוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע לַעֲשׂוֹתוֹ. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא הֶתֵּר שְׁבוּעוֹת:

כסף משנה מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וכו' הרי זה נשאל לחכם אחד או לג' הדיוטות במקום שאין שם חכם. בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ו:) א''ר חייא בר (אבא אמר רב) עמרם ג' מתירים (וכו' את הנדר) במקום שאין חכם לאפוקי מר' יהודה דתניא הפרת נדרים בשלשה ר' יהודה אומר אחד מהם חכם במקום שאין חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא רבי יהודה אומר אחד מהם חכם מכלל דהנך כל דהוא אמר רבינא דמסברי להו וסברי ופירש''י דמסברי להו טעמי הלכות נדרים וסברי ואותו חכם ילמד את השנים. וכתב הרא''ש דבמקום שאין מומחה כגון ר''נ דגמיר וסביר אפילו תלתא דלא גמרי ולא סברי שרו נדרא והוא דמסברי להו וסברי וכתב עוד ירושלמי ג' שהן יודעין לפתוח מתירים כזקן. ונראה שכתב הירושלמי הזה ללמד דהני תלתא לא סגי להו דמסברי להו וסברי אלא בעינן נמי שיהיו יודעים לפתוח את הנדר וכ''כ הטור. אבל רבינו גם כאן גם בפירוש המשנה סתם וכתב ג' הדיוטות ולא הצריך דמסברי להו וסברי ונראה שטעמו משום דמשמע ליה ז''ל דע''כ לא מתמהינן ואמרינן מכלל דהנך כל דהוא אלא לר' יהודה דאמר אחד מהם חכם דהיאך אפשר דחכם יצטרף עם שני עמי הארץ ומה מועיל לו צירופם ומש''ה פריש רבינא והוא דמסברי להו וסברי אבל לת''ק דין הפרת נדרים היכא דליכא חכם הוי בג' הדיוטות אע''ג דכי מסברי להו לא סברי. וסוגיין דס''פ נערה המאורסה (נדרים ע"ח) מסייעא ליה דיליף התרת נדרים בג' הדיוטות מדאיתקש פרשת נדרים לשחוטי חוץ וגבי שחוטי חוץ הדיוטים גמורים שוים לשאינם גמורים א''כ ה''ה להתרת נדרים. והגהות מיימון כתב על דברי רבינו לא הדיוטים גמורים אלא דמסברי להו וסברי עכ''ל. ואינו במשמע דבריו דאם כן לא הוה שתיק מיניה: ומ''ש רבינו או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו וכו'. יתבאר בפרק זה:

ב וְדָבָר זֶה אֵין לוֹ עִקָּר כְּלָל בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. אֶלָּא כָּךְ לָמְדוּ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הַקַּבָּלָה שֶׁזֶּה הַכָּתוּב (במדבר ל-ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ' שֶׁלֹּא יְחַלֵּל הוּא בְּעַצְמוֹ דֶּרֶךְ קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יב) 'וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ'. אֲבָל אִם נִחַם וְחָזַר בּוֹ חָכָם מַתִּיר לוֹ:

כסף משנה ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה וכו'. משנה וגמ' ספ''ק דחגיגה (דף י'):

ג וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַתִּיר שְׁבוּעַת עַצְמוֹ. וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַתִּיר שְׁבוּעָה אוֹ נֵדֶר בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רַבּוֹ אָסוּר לוֹ לְהַתִּיר אֶלָּא מִדַּעַת רַבּוֹ:

כסף משנה ומה שאמר ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו. בפ''ב דנגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו: ואין אדם רשאי להתיר וכו'. בפ''ק דנדרים (דף ח':) אעובדא דרבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי וכו' ומסיק תלמודא ש''מ לא שרי למישרא נדרא באתרא דרביה. ומשמע לרבינו דה''ה למי שהוא גדול ממנו בחכמה אע''פ שאינו רבו דהא רבינא לא היה תלמיד מובהק דרב אשי אלא תלמיד חבר כדאיתא בפרק [הדר] ואפ''ה אתא לקמיה ולא שרא לה איהו וכן נראה קצת מהא דאמרינן ג' מתירים את הנדר במקום שאין חכם משמע הא במקום חכם אין מתירין. ומ''מ יש לדקדק בלשון רבינו דה''ל לערובינהו ולמיתנינהו ולכתוב אין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום רבו או במקום שיש גדול ממנו בחכמה דמדכתב גבי גדול ממנו אינו רשאי להתיר משמע אבל איסורא ליכא ובמקום רבו איסורא נמי איכא וצ''ע מנין לו חילוק זה. וכתב רבינו אלא מדעת רבו לומר שאפילו [במקום] רבו אם נתן לו רשות מותר: וכתבו הרא''ש והר''ן דה''מ לכתחלה אבל בדיעבד אם התירו מותר, וכ''נ מדקדוק לשון רבינו שכתב אין אדם רשאי להתיר ואסור לו להתיר אלא מדעת רבו:

ד זֶה שֶׁנִּשְׁבַּע הוּא שֶׁיָּבוֹא לִפְנֵי הֶחָכָם לְהַתִּיר לוֹ בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה. וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְהִשָּׁאֵל לוֹ עַל נִדְרוֹ. וְהַבַּעַל נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לַחֲרָטַת אִשְׁתּוֹ וּמַתִּירִין לָהּ וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁלֹשָׁה מְקֻבָּצִים אֲבָל לֹא יְקַבֵּץ אוֹתָן לְהַתִּיר לָהּ לְכַתְּחִלָּה. * וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְהַתִּיר [ב] נֵדֶר לְאִשְׁתּוֹ:

ההראב"ד (ואינו) נעשה שליח להתיר נדר אשתו. א''א פירוש שלא מדרך חרטה:

כסף משנה זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם וכו' ואינו עושה שליח וכו'. בפ''ק דנדרים (דף ח':) רבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה בעל מהו שיעשה שליח x להתרת אשתו אמר ליה אי מכנפין אין אי לא (מכנפין) לא. וסובר רבינו דבבעל דוקא הוא דאיבעיא לן מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיטא לן דאינו נעשה שליח והכי מוכח בירושלמי פ' נערה המאורסה דגרסינן התם מהו להתיר ע''י התורגמן ומסיק דמתירין ומדבעיא אי מתירים ע''י תורגמן מכלל דפשיטא לן דע''י שליח אין מתירים ואפילו למאי דמסקינן דע''י תורגמן שרי דוקא תורגמן משום דבעל דבר נמי תמן קאי אבל ע''י שליח לא. וכתב הריב''ש בתשובה שכן הכריע הרא''ה וכ''כ הגהות מיימוניות וכ''כ הגהות מרדכי דקידושין בשם מהר''ם. ומ''ש רבינו ואינו נעשה שליח להתיר נדוי לאשתו איני יודע מקום לדין זה אלא מה שכתב סמ''ג על דין זה שכתב רבינו שהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו וכו' אמנם שיטה זו לפי גירסת הספרים שכתוב שם רבינא הוה לה נדרא לדביתהו והיא גירסת ה''ג אתא לקמיה דרב אשי ובעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו אבל לא לגירסא אחרת דגרסא ה''ל נידוי לדביתהו ובמקום חרטת גרסי להתרת אשתו עכ''ל. ורבינו תפס עיקר גירסת ה''ג ודחה הגירסא האחרת ומשמע ליה דכיון דנדחית אותה גירסא דה''ל נידויא לדביתהו אין לנו ראיה שיעשה הבעל שליח להתיר נידוי לאשתו ומ''מ אין זה כדאי לפסוק כן דדילמא מעשה שהיה קאמר גמרא בנדר וה''ה לנדוי: והראב''ד כתב בלשון הזה זה שנשבע כו' (ואינו) נעשה שליח להתיר נדר אשתו פירוש שלא מדרך חרטה עכ''ל. נראה מדבריו שהיה גורס בדברי רבינו נעשה שליח להתיר נדר אשתו ודייק לה מדבעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ולא אמר להתרת אשתו:

לחם משנה ואינו נעשה שליח להתיר נדוי לאשתו וכו'. להך גירסא קשה דאע''ג דגריס בגמ' נדר לרבינו ז''ל נדוי ונדר שוים כדכתב הר''ן ז''ל בפ''ק דנדרים עלה ח' וז''ל ואיכא מ''ד דכי היכי דבשלשה הדיוטות מתירין את הנדר במקום שאין מומחה ה''נ מתירין את הנדוי במקום שאין מומחה דנדוי נמי נדר הוא דהא אמרינן בסוף פ' ארבע מיתות (דף ס"ח) בעובדא דר' אלעזר הותר הנדר אלמא נדוי נמי נדר מקרי וכן דעת הרמב''ם ז''ל בפרק עשירי מהל' ת''ת ע''כ. וכיון דלענין התרת שלשה הם שוים משום דנדר מקרי א''כ לענין לעשות הבעל שליח נמי ואולי הא דנדוהו בפניו אלים טפי ואינו יכול לעשות שליח בשום צד וכיון דנדוה בפניה אינה יכולה לעשות שליח אפילו לבעלה דבנדוה בפניה ודאי איירי דאין מתירין אלא בפניה וכדכתב הטור ז''ל בהל' נדוי ורבינו ז''ל בהל' ת''ת. ולגירסתו אינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו פירש הר''א ז''ל דברי רבינו ז''ל שהוא מפני שבא הבעל לומר שיתירוהו מתורת פתח ולא מתורת חרטה ואפשר שטעמו דכיון שלא בא מתורת חרטה אלא מתורת פתח אולי יוסיף הבעל על דבריה וכדכתבו התוס' ולכך סובר הר''א דאע''ג דבעל נעשה שליח לחרטה לגבי פתח אפילו הבעל אינו נעשה שליח על כן:

ה כֵּיצַד מַתִּירִין. יָבוֹא הַנִּשְׁבָּע לְחָכָם הַמֻּבְהָק אוֹ לִשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת אִם אֵין שָׁם מֻמְחֶה. וְאוֹמֵר אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי עַל כָּךְ וְכָךְ וְנִחַמְתִּי. וְאִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּדָבָר זֶה עַד כֹּה אוֹ שֶׁאֵרַע לִי כָּךְ וְכָךְ לֹא הָיִיתִי נִשְׁבַּע וְאִלּוּ הָיְתָה דַּעְתִּי בְּעֵת הַשְּׁבוּעָה כְּמוֹ עַתָּה לֹא הָיִיתִי נִשְׁבַּע. וְהֶחָכָם אוֹ גְּדוֹל הַשְּׁלֹשָׁה אוֹמֵר לוֹ וּכְבָר נִחַמְתָּ. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ הֵן. חוֹזֵר וְאוֹמֵר לוֹ שָׁרוּי לְךָ אוֹ מֻתָּר לְךָ אוֹ מָחוּל לְךָ וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה בְּכָל לָשׁוֹן. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ מוּפָר לְךָ אוֹ נֶעֶקְרָה שְׁבוּעָתְךָ וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה לֹא אָמַר כְּלוּם. שֶׁאֵין מֵפֵר אֶלָּא הַבַּעַל אוֹ הָאָב אֲבָל הֶחָכָם אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא לְשׁוֹן הַתָּרָה [ג] וּמְחִילָה:

כסף משנה כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם המובהק וכו'. ומ''ש אבל אם אמר לו מופר לך וכו'. בסוף פ' נערה המאורסה (דף ע"ז:) א''ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר וכו' בעל מפר ואין חכם מפר וכתב הר''ן לשון בעל מפורש הוא בכתוב והיינו לשון הפרה ולשון חכם דהוי מותר לך דמשמע ליה מדכתיב לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו:

לחם משנה לחכם המובהק וכו'. פי' אע''פ שאינו סמוך כדפירש דבריו הר''ן ז''ל בפ' נערה המאורסה ובפ' ארבעה נדרים ונסתייעו דברי רבינו ז''ל מדאמרו שם בפ' פסולי המוקדשין שלשה מתירין את הבכור במקום שאין שם מומחה שלשה מתירין את הנדר במקום שאין שם חכם ומדנקט גבי נדרים חכם ולא מומחה כמו גבי בכור משמע דאע''פ שאינו סמוך: או לשלשה הדיוטות וכו'. מה שלא הצריך דמסברי להו וסברי כדאמרינן בפ' פסולי המוקדשין (דף ל"ז) כתב הרב כ''מ ז''ל דס''ל דלא אמרו כן אלא לר' יהודה ונמוקו עמו דכיון דלר' יהודה בעי שיהא אחד חכם אם השנים יודעים מה שיאמר להם החכם שפיר דמי אבל אי לא כמאן דליתנהו אבל לרבנן דאין חכם ביניהם דמסבר להו אפילו היכא דמסברי להו וסברי מה לנו בכך הא אין מי שיודיע להם ומה לי מסבר להו וסברי או לא סברי: ואומר אני נשבעתי על כך וכו'. בפ' ארבעה נדרים (דף כ"ב:) אמרינן אמר רבה אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה ובס''פ נערה מאורסה (שם ע"ז:) גבי הא דמתירין נדרים מעומד הקשו והתניא ירד ר''ג מן החמור ונתעטף וישב והתיר לו (את) נדרו ותירצו ר''ג סבר אין פותחין בחרטה וכו' ור''נ סבר פותחין בחרטה וכו' ופירשו התוס' ז''לx דפותחין בחרטה ר''ל דשואלין אותו אם מתחרט על נדרו ושרינן ליה בהכי ומ''ד אין פותחין סבר אין פותחין לו להתיר בחרטה שמתחרט על מה שנדר אלא שצריך למצוא לו פתח ורש''י ז''ל פירש בהפך דפותחין בחרטה ר''ל שצריך למצוא לו פתח להתיר נדרו ומ''ד אין פותחין ר''ל דאין צריך לפתוח אלא החכם עוקרו בלא פתח ובלא טעם וכיון שנשתנה הפירוש נשתנה גירסתו דס''פ נערה המאורסה והיא הפוכה וגורס ר''ג סבר פותחין ור''נ סבר אין פותחין בחרטה ואע''ג דר''נ גופיה אמר בפ' ד' נדרים הלכתא דפותחין בחרטה צ''ל דגם שם רש''י ז''ל גורס אין פותחין בחרטה וקי''ל לרש''י ז''ל דהלכה היא דאין פותחין בחרטה. אבל בפ' ארבעה נדרים (דף כ"א:) פירש''י ז''ל באופן אחר אין פותחין בחרטה שאין חכם רשאי לפתוח ולומר לא נדרת אדעתא דהכי וכו' אלא הנודר הוא יתחרט תחילה ויפתח ויאמר לו לא לדעת כן נדרתי והוא פותח תחילה בחרטה וגם לפי פירוש זה הגירסא היא בפ' נערה מאורסה ובפ' הדר הפוכה מגירסת התוס' ז''ל וה''ק ר''ג סבר אין פותחין בחרטה וכיון שהוא צריך למצוא לו הפתח צריך ישוב ולכך צריך מיושב אבל ר''נ סבר דאין פותחין בחרטה אלא הוא מעצמו יבא ויאמר הפתח וכיון שאין החכם צריך לטרוח למצוא לו פתח אלא הוא מעצמו יאמר לכך ס''ל דמתירין מעומד וגם לפי פירוש זה צ''ל דגרסינן בפ' ארבעה נדרים הלכתא אין פותחין בחרטה כדי שלא יקשה מר''נ לר''נ וזה הפירוש כתב הרב ב''י ז''ל בסימן רכ''ח דאית ליה לרבינו ז''ל ולכך כתב דיבא הנשבע מאליו ויאמר הפתח דקי''ל אין פותחין בחרטה דהכין הלכתא לגירסת רש''י ז''ל ולפירושו אבל קשה לי לפירוש זה מה שאמר בפ' ארבעה נדרים בההוא דאתא לקמיה דר''נ אמר ליה נדרת אדעתא דהכי וכו' והרי ר''נ פתח לו פתח וכיון דהוא סובר דאין פותחין אלא הוא מעצמו יאמר היה לו לפתוח בחרטה. וי''ל דהיה נדר דבר מצוה דומה למ''ש שם הר''ן ז''ל וכבר כתב רבינו ז''ל לקמן דכיון דיש בנדר היתר מצוה או שלום פותחין לו פתח:

ו הַקְּרוֹבִים כְּשֵׁרִים לְהַתִּיר נְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת. וּמַתִּירִין בַּלַּיְלָה [ד] וּמְעֻמָּד. שֶׁאֵין הַהֶתֵּר הַזֶּה דִּין. לְפִיכָךְ נִשְׁאָלִין לִשְׁבוּעוֹת וְלִנְדָרִים בְּשַׁבָּת אִם הָיוּ לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. כְּגוֹן שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ שְׁבוּעָתוֹ כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה הַיּוֹם. וַאֲפִלּוּ הָיָה לוֹ פְּנַאי לְהַתִּיר שְׁבוּעָתוֹ אוֹ נִדְרוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת הֲרֵי זֶה מַתִּיר בְּשַׁבָּת הוֹאִיל וְהוּא לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת:

כסף משנה הקרובים כשרים וכו' לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת אם היו לצורך השבת. מסקנא דגמרא בסוף פרק נערה המאורסה (דף ע"ז) וקמ''ל דאע''ג דבדין בעינן שיהיו הדיינים יושבים ושלא יהיו קרובים ושלא ידונו בלילה אלא ביום ואין דנים בשבת התרת נדרים מותר בכולהו דלאו דין הוא:

ז רְאוּבֵן שֶׁהִשְׁבִּיעַ לְשִׁמְעוֹן וְעָנָה אָמֵן. אוֹ קִבֵּל הַשְּׁבוּעָה וְנִחַם שִׁמְעוֹן עַל שְׁבוּעָתוֹ וְנִשְׁאַל עָלֶיהָ. אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי [ה] רְאוּבֵן שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע רְאוּבֵן אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִשִּׁמְעוֹן אוֹ שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ שִׁמְעוֹן וְנִחַם וְנִשְׁאַל לְחָכָם אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָה. וַאֲפִלּוּ הָיָה שִׁמְעוֹן קָטָן אוֹ עַכּוּ''ם אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו כְּדֵי שֶׁיֵּדַע הַנִּדָּר שֶׁהִתִּיר זֶה נִדְרוֹ אוֹ שְׁבוּעָתוֹ וּלְפִיכָךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ אוֹ יַהֲנֶה לוֹ:

כסף משנה ראובן שהשביע לשמעון וכו' אין מתירין לו אלא בפני ראובן וכו'. בר''פ ר''א דנדרים (דף ס"ה) תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירים לו אלא בפניו מנה''מ אר''נ דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה וכו' א''ל במדין נדרת לך והתר נדרך במדין דכתיב ויואל משה ואין אלה אלא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים מאי מרדותיה אשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דהוה קא אכיל ארנבת חייא א''ל אשתבע לי דלא מגלית עילוי אשתבע ליה לסוף הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה אתשיל אשבועתיה ואמר שמע נבוכדנצר דקא מבזין ליה שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו אמר להון חזיתון מאי קעביד צדקיהו וכו' א''ל אתשלי אשבועתא אמר ליה וכו' בפניו או אפילו שלא בפניו אמר ליה בפניו (אמר להון ואתון מאי עבידתון) מ''ט לא אמרתון לצדקיהו וכו'. וכתב הרא''ש בפירושו המודר הנאה מחבירו פי' רא''מ שנדר לדעת חבירו אין מתירים לו אלא בפניו פי' מדעתו כמו אין חבין לאדם שלא בפניו מיהו אם התירו שלא בפניו מותר כדחזינן בצדקיהו שהיה צדיק גמור שהתיר נדרו שלא בפני נבוכדנצר ואסור לחכם להתירו והם הוצרכו לעשות מפני אימת מלך ולישנא דהמודר הנאה לא משמע כפירושו אלא משמע שנדר ממנו הנאה בפניו וצריך שיתירו לכתחלה בפניו ומפרש טעמא בירושלמי מפני החשד כלומר שלא יחשדנו שמזלזל בנדרו ואיכא מ''ד מפני הבושה כלומר שצריך שיתבייש בפניו בהתרה: ואיכא למידק בדברי רבינו דמרישא דלישניה משמע דהא דתניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מיירי בנודר לחבירו ומסיפא דלישניה משמע דמיירי במודר הנאה מחבירו. ונראה לי דרבינו משמע ליה דפשטא דברייתא מיירי בנודר לחבירו מדמייתי עלה דמשה וצדקיהו ולישנא דהמודר הנאה מחבירו משמע שהוא מודר הנאה ממנו ומפני כך פירש דשניהם שוים ובין בזו ובזו אין מתירים לו אלא בפניו ומש''ה נקט תנא דברייתא כה''ג כי היכי דלישתמעו ביה תרווייהו ונראה שהוא ז''ל מפרש דנודר לחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו דוקא כשחבירו משביעו אבל אם אין חבירו משביעו אלא שזה נשבע בפני חבירו מתירין לו אפילו שלא בפניו ועובדא דמשה וצדקיהו נמי הכי הוה שהשביעום ומש''ה לא היה להם היתר אלא בפני המשביעים אותם אבל אם היו נשבעים מעצמם אה''נ שהיו יכולים להתיר השבועה שלא בפני יתרו ונבוכדנצר אע''פ שהיו במעמד בשעת השבועה ונקט רבינו ברישא דין מי שהשביעו חבירו דהוי כגוונא דמשה וצדקיהו משום דמיניה ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו. ומה שכתב בסיפא דמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו בשנדר בפניו איירי דומיא דרישא ומפני שהוא דבר התלוי בחבירו דינו כאילו השביעו חבירו אבל אם הדירו שלא בפניו מתירין לו שלא בפניו. נמצא כללן של דברים שמי שהשביע את חבירו בין שיהיה בדבר הנוגע למשביע בין שיהיה בדבר שאינו נוגע לו וכן הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר הנוגע לחבירו אין מתירים לו אלא בפניו אבל הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר שאינו נוגע לו מתירין לו שלא בפניו כנ''ל לדעת רבינו. ומ''ש ואפילו היה שמעון קטן או עכו''ם פשוט הוא דהא יתרו ונבוכדנצר עכו''ם הוו ואמרינן שלא היו יכולים להתיר שלא בפניהם וקטן לא גרע מעכו''ם. ומ''ש כדי שידע הנידר וכו' פשוט הוא דהיינו כמאן דאמר בירושלמי דטעמא מפני החשד. ומדקדוק לשון רבינו דגבי מודר מחבירו נתן טעם זה וגבי נודר לחבירו לא נתן טעם זה נראה דוקא גבי מודר הנאה אתמר בירושלמי טעם זה למימרא דכשהוא בפניו מתירים לו אפילו בע''כ וכן כל שהודיענו שמתירין לו אין צריך להתירו בפניו אבל בנודר לחבירו דאין מתירים לו אלא בפניו היינו לומר שאין מתירים לו אלא מדעתו וכמו שפי' רא''מ דכיון שזה השביעו אין לו התרה אלא מדעתו ואף על פי שכתבתי דמההיא דמשה וצדקיהו דהוו נודר לחבירו ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירים לו אלא בפניו איכא למימר דשם בפניו בעלמא הוא דילפינן מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאע''ג דנודר לחבירו אין מתירים אלא מדעתו דמודר הנאה מחבירו אין טעם לומר שנצטרך שיהיה מדעתו מאחר שלא דעתו ומיהו בידיעתו צריך מפני החשד והכי ילפינן כיון דבנודר לחבירו צריך דעתו במודר הנאה מחבירו צריך ידיעתו וכיון דבפניו מתפרש מדעתו ומתפרש בידיעתו נקט בתרווייהו לישנא דבפניו הא כדאיתיה והא כדאיתיה:

לחם משנה ראובן שהשביע לשמעון וכו'. הרבה טרח עצמו הרב כ''מ ז''ל לומר דבפניו דכתב רבינו ז''ל בראשונה הוי פירוש מדעתו ובפניו שכתב באחרונה הוי בפניו ממש ולא ידעתי מי הזקיקו לכך דפשט דברי רבינו ז''ל הוא דאין לחלק בין שום נדר בין שיהיה לדעת חבירו בין לתועלת חבירו בכל גוונא מתירין לו בפניו ממש ופוסק כטעמא דמפני החשד ומ''ש כדי שידע הנידר שהתיר זה נדרו וכו' אכולא מילתא קאי ואחלוקה קמא גם כן השביעו חבירו וטעמא הוי מפני החשד. ומ''ש רבינו ז''ל השני חלוקות הוא משום דנראה כן בגמ' דמעשה דצדקיהו הוי השביעו חבירו ומודר הנאה מחבירו משמע שנדר מעצמו הנאה שלא יהנה מחבירו וכיון דלגמרא משמע ליה דתרווייהו שוים הביא ראיה מחלוקה דצדקיהו דהוי השביעו חבירו לחלוקה דנדר מעצמו דמשמע ליה לגמ' דתרוייהו איתנהו ולכך כתב רבינו ז''ל לשני הדינים. וכי תימא איך אפשר לומר לדעת רבינו ז''ל שמי שנשבע לפרוע לחבירו שיבא לב''ד ויתירו לו יש לומר דרבינו ז''ל כתב בסוף הלכות אלו דאין ב''ד מתירין אלא דבר שיש בו צורך הרבה או מצוה אבל אם אין שם שום אחד מאלו אין מתירין ובודאי שלפרוע לחבירו שאין מתירין כיון שעושין היזק לחבירו אבל מכל מקום אם התירו מותר ומאי דכתב כאן רבינו ז''ל שמתירין לכתחילה הוא בדבר שיהיה צורך הרבה או מצוה. כן נראה פשט דברי רבינו ז''ל והטור ז''ל לא הבין בדברי רבינו ז''ל שום חילוק בסימן רכ''ח שכתב והרמב''ם ז''ל לא חילק. גם כתב דצדקיהו ומשה אם היו נשבעין מעצמן לא היו צריכים היתר בפניו של המשביע ואמאי הא הוי השבועה לתועלת נבוכדנצר ויתרו דהוא כתב דכיון דהוא נוגע לחבירו אין מתירין אלא בפניו. מיהו לזה יש לומר דהוא אזיל לטעמיה דבפניו דחלוקה קמא הוי מדעתו ולכך קאמר דאם היו נשבעים מעצמם לא היה צריך ההוא בפניו דהוי מדעתו אלא בפניו ממש מפני החשד אבל מכל מקום פירושו דחוק מאד בעיני:

ח אֶחָד הַנִּשְׁבָּע בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע [ו] בָּרַבִּים. וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּע בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְנִחַם הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל עַל שְׁבוּעָתוֹ וּמַתִּירִין לוֹ. נִשְׁבַּע עַל דַּעַת רַבִּים אוֹ שֶׁנָּדַר עַל דַּעַת רַבִּים אֵין מַתִּירִין לוֹ [ז] לְעוֹלָם אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה:

כסף משנה אחד הנשבע בינו לבין עצמו ואחד הנשבע ברבים. בפ' השולח (גיטין דף ל"ו) אמר אמימר הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע''ד רבים אין לו הפרה ויש ספרים דגרסי x אמר אמימר הלכתא אפילו למ''ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע''ד רבים אין לו הפרה וכתבו התוס' דאפילו לאותם ספרים מדפסק בע''ד רבים דאין לו הפרה מכלל שסובר דברבים יש לו הפרה דאי אין לו כ''ש ע''ד רבים ומה הוצרך לפסוק הלכתא בע''ד רבים כיון דאפילו ברבים אין לו הפרה ושלא בלשון פסק ה''ל לומר אפילו למ''ד ברבים יש לו הפרה וכו' אע''ג דקאמר (התם) לעיל דאדריה ליה ברבים אליבא דרב נחמן דקי''ל כוותיה בדיני ולענין דינא אתשיל לענין פרעון כתובה הא פריך בתר הכי הניחא למ''ד ואיכא למימר דאדרב נחמן נמי קאי ומדאדריה רב אחא נמי לההוא מקרי דרדקי ע''ד רבים משמע דקסבר דברבים יש לו הפרה ורב יוסף דאמר בפ' ע''פ אדור ברבים דלא אשתה שיכרא משמע דסבר דברבים אין לו הפרה לא קי''ל הכי וכן פסקו הרא''ש והרשב''א והר''ן והמרדכי. ומ''ש ואפי' נשבע בשם המיוחד בה' אלהי ישראל, בפ' ד' נדרים (דף כ"ב) אמר רבא אמר ר''נ הלכתא פותחין בחרטה נזקקין לאלהי ישראל ומשמע לרבינו דה''ה לשם המיוחד: נשבע ע''ד רבים או שנדר וכו'. מימרא כתבתיה בסמוך. ומ''ש אלא לדבר מצוה. שם והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא (על דעת רבים) דהוה פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשתכח דדייק כוותיה:

ט * כֵּיצַד. נִשְׁבַּע וְתָלָה שְׁבוּעָתוֹ בְּדַעַת רַבִּים שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בִּפְלוֹנִי לְעוֹלָם וְהֻצְרְכוּ בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לִלְמֹד [ח] תּוֹרָה אוֹ לְמִי שֶׁיָּמוּל אֶת בְּנֵיהֶם אוֹ שֶׁיִּזְבַּח לָהֶם וְלֹא נִמְצָא אֶלָּא זֶה בִּלְבַד הֲרֵי זֶה נִשְׁאַל לְחָכָם אוֹ לִשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת וּמַתִּירִין לוֹ שְׁבוּעָתוֹ וְעוֹשֶׂה לָהֶם מִצְוֹת אֵלּוּ וְנוֹטֵל שְׂכָרוֹ מֵאוֹתָן הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מֵהֶם:

ההראב"ד כיצד נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים שלא יהנה מבני העיר כלום וכו' ועושה מצות אלו ונוטל שכרו. א''א יש כאן לשון אחר ויש כאן דברים של תימה שאם נשבע המוהל או השוחט שלא יהנה מבני העיר על דעת רבים ימול להם וישחוט בחנם ולא יהנה מהם ומאי מצוה איכא בהיתר נדרו. אבל ודאי אם הוא צריך למעשה ידיו ואם יתעסק במלאכתו לא יוכל למול להם ולשחוט ודאי יתירו לו את נדרו ויפרנסוהו מפני חסרון המצוה. ואם נשבעו אנשי העיר שלא יהנו ממנו הרי יכול למול וללמד את בניהם בחנם. נוסחא אחרת מזאת ההשגה - מכיר אני האמת עם אותם שאמרו המעתיק מלשון ללשון צריך שיהיה בקי בדבר מאד ושיהיה בקי בשתי הלשונות. הנה ראיתי זה המחבר עשה עצמו מעתיק לשון גמרא אל לשון עברית ובמליצה אחרת וטעה במליצתו כי הגמרא שלנו היא שנדרו בני העיר שלא יהנה אותו המלמד מנכסיהם והוא לא היה רוצה ללמד אלא בשכר וכשראו שלא מצאו מלמד יפה כמוהו התיר להם אמימר את נדרם אע''פ שנדרו ע''ד רבים שפתח להם המצוה פתח לנדרם שאמרו אילו היינו יודעים שלא נמצא כמוהו בשום שכר לא היינו נודרים וזה אינו רוצה ללמדנו ואין דעת שום אדם עולה לומר אעפ''כ אני נודר. אבל מה שכתב המתרגם הזה שהמלמד נדר שלא יהנה מהם כאשר לא ימצאו מלמד כמותו אי זה פתח יהיה לנדרו שיהנה מהם בלמודו ילמד אותם בחנם ותהיה מצותו יפה ולא תיבטל המצוה אבל אם לא יוכל לחיות אא''כ יעסוק באומנות או ילמוד בשכר אפשר שיהיה זה פתח לנדרו אילו הייתי יודע שלא ימצאו כמוני לא הייתי נודר שהייתי סבור לחיות באומנות ואחיה זולתם והם ימצאו כמוני. עכ''ז אין דעתי נוחה הימנו שאין המצוה מוטלת עליו להיות להם מלמד או לבקש להם מלמד מומחה:

כסף משנה וכתב הראב''ד כיצד נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים וכו'. א''א יש כאן לשון אחר וכו'. טעמו שהוא ז''ל מפרש דאדריה רב אחא היינו שהדירוהו בני העיר הנאה מנכסיהם והוא לא רצה ללמדם בחנם ולאפוקי מרבינו שפירש שהוא נשבע שלא יהנה מבני העיר וז''ש על דברי רבינו יש כאן לשון אחר כלומר פירוש אחר בהא דאדריה רב אחא. ומ''ש ויש כאן דברים של תימה הוא על פי' רבינו. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי הראב''ד וז''ל א''א מכיר אני האמת וכו'. מ''ש ועכ''ז אין דעתי נוחה הימנו שאין המצוה מוטלת עליו וכו' יש לומר שאע''פ שמצות לימוד התורה מוטלת על האב בייחוד מ''מ מצוה על כל חכם ללמד תורה לתלמידים:

לחם משנה כיצד נשבע וכו'. השגת הר''א ז''ל על רבינו ז''ל היא מבוארת דהוא מפרש פירוש אחר בגמ' כדכתב הרב כסף משנה ז''ל ומ''ש בסוף ואם נשבעו אנשי העיר שלא יהנו ממנו והרי יכול למול וללמד את בניהם (בחנם) הוא מפני שנתבאר בהלכות נדרים פ' ששי דהמודר הנאה מחבירו מותר ללמד את בנו תורה וה''ה למולו ואע''ג דהאב חייב בכך מצות לאו ליהנות ניתנו:

י מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְלֹא נִחַם עַל שְׁבוּעָתוֹ וּבָא לְבֵית דִּין לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ. אִם רָאוּ הַדַּיָּנִין שֶׁהֶתֵּר שְׁבוּעָה זוֹ גּוֹרֵם לְמִצְוָה וּלְשָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְשֶׁקִּיּוּם שְׁבוּעָה זוֹ גּוֹרֵם לַעֲבֵרָה וְלִקְטָטָה פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִמּוֹ בַּדָּבָר וּמוֹדִיעִין לוֹ דְּבָרִים שֶׁגּוֹרֶמֶת שְׁבוּעָתוֹ עַד שֶׁיִּתְנַחֵם. אִם נִחַם בְּדִבְרֵיהֶם מַתִּירִין לוֹ וְאִם לֹא נִחַם וְעָמַד בְּמִרְיוֹ הֲרֵי זֶה יְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ:

יא כֵּיצַד. נִשְׁבַּע שֶׁיְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אוֹ שֶׁלֹּא יֵהָנֶה יִשְׂרָאֵל מִנְּכָסָיו אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה יַיִן שְׁלֹשִׁים יוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה אוֹמְרִים לוֹ בְּנִי אִם תְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתְּךָ אַתָּה מוֹצִיא לַעַז עַל בָּנֶיךָ וְאוֹמְרִים הָעָם מִפְּנֵי מָה נִתְגָּרְשָׁה אִמָּן שֶׁל אֵלּוּ וּלְמָחָר קוֹרְאִים לָהֶם בְּנֵי גְּרוּשָׁה וְשֶׁמָּא תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר וְאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַחְזִירָהּ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְכֵן זֶה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ שֶׁלֹּא יֵהָנֶה יִשְׂרָאֵל מִנְּכָסֶיךָ לְמָחָר יִצְטָרֵךְ זֶה וְתִהְיֶה עוֹבֵר עַל (ויקרא כה-לו) 'וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ' (ויקרא כה-לה) 'וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ' אוֹ (דברים טו-ח) (דברים טו-יא) 'פָּתֹחַ תִּפְתַּח' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְזֶה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי אַתָּה פּוֹגֵעַ בָּרֶגֶל וּמְבַטֵּל שִׂמְחַת יוֹם טוֹב וְעֹנֶג שַׁבָּת. אִם אָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ זֶה לֹא הָיִיתִי נִשְׁבַּע מַתִּירִין לוֹ וְאִם אָמַר אַף עַל פִּי כֵן לֹא נִחַמְתִּי וְרוֹצֶה אֲנִי בְּכָל זֶה אֵין מַתִּירִין לוֹ:

כסף משנה (י-יא) מי שנשבע ולא ניחם וכו' כיצד נשבע שיגרש את אשתו וכו' אומרים לו בני אם תגרש אשתך אתה מוציא לעז על בניך וכו'. משנה בפ' ר''א (נדרים ס"ו). ומ''ש וכן זה שנשבעת שלא יהנה ישראל מנכסיך וכו' גם זה משנה שם (דף ס"ה) ואע''ג דבשם ר''מ איתניא משמע לרבינו דכן הלכתא דהא קתני ברישא ר''מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד x וחכמים מודים ובתר הכי קתני ועוד אמר ר''מ פותחין לו מן הכתוב שבתורה וכו' או שהוא עני ואי אתה יכול לפרנסו ומדקתני ועוד משמע דכי היכי דבקמייתא חכמים מודים לו ה''ה בבתרייתא. ומ''ש וזה שנשבעת שלא תאכל בשר וכו' ג''ז משנה שם (דף ס"ו) פותחין בימים טובים ושבתות:

יב אֵין פּוֹתְחִין [ט] בְּנוֹלָד. כֵּיצַד. נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בִּפְלוֹנִי וְנַעֲשָׂה סוֹפֵר הָעִיר. הוֹאִיל וְלֹא נִחַם עַל שְׁבוּעָתוֹ אֵין פּוֹתְחִין לוֹ בְּדָבָר זֶה. וַאֲפִלּוּ אָמַר הוּא מֵעַצְמוֹ אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ לֹא הָיִיתִי נִשְׁבַּע אֵין מַתִּירִין לוֹ הוֹאִיל וַעֲדַיִן לֹא נִחַם אֶלָּא רְצוֹנוֹ שֶׁלֹּא יֵהָנֶה לוֹ וְשֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה זֶה סוֹפֵר. * אֲבָל אִם נִחַם הוּא מֵעַצְמוֹ מִפְּנֵי הַנּוֹלָד וְנֶהֶפְכָה דַּעְתּוֹ מַתִּירִין לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ההראב"ד אבל אם ניחם הוא מעצמו וכו'. א''א נולד שאמרו אין פותחין בו בנולד שאינו מצוי אבל בנולד המצוי פותחין כדאמרינן שכיח אפיקורי דמצערי רבנן וכי ההיא דאמרינן עניות שכיחא טפי ממיתה ומשום הכי פתח ליה הקב''ה למשה בשבועתיה בעניות דדתן ואבירם ודוקא בשאין באין לו מדרך חרטה שאינו מתחרט אלא מפני ענין שאינו יוצא לו כרצונו מפני הנדר ואומר לו אילו היית יודע שיקרה לך מקרה זו בנדרך היית נודר בזה אנו אומרים אם המקרה ההוא מצוי מתירין לו דכיון שהוא מצוי ואילו היה באותה שעה לא היה נודר רואין אותו המקרה כאילו היה בשעת הנדר ולא ידע אותו הנודר בענין שנעשה הנדר בטעות אבל כשהוא בא מדרך חרטה אין כאן לדקדק שהרי הוא עוקרו מעיקרו שהוא אומר כעס היה בלבי או עצבות באותה שעה ועכשיו עבר ממני ונתרציתי ואני מתחרט על אותו הכעס. ומה שכתב הוא אינו ברור. ע''כ:

כסף משנה אין פותחין בנולד וכו'. משנה שם (דף ס"ד) ועוד אמר ר' אליעזר פותחין בנולד וחכמים אוסרים כיצד קונם שאיני נהנה לאיש פלוני ונעשה סופר וכו' ואמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר וכו' לא הייתי נודר ובגמרא (שם ע"ב) מ''ט דר''א אמר רב חסדא דא''ק כי מתו כל האנשים (המבקשים את נפשך) פי' שעשה נדר לשבת במדין ושלא לשוב למצרים ופתח לו הקב''ה פתח שאם היה יודע שימותו שונאיו לא היה נודר והא מיתה נולד הוא מכאן שפותחין בנולד. ורבנן וכו' קא סברי הנהו מי מייתי והאמר ר' יוחנן וכו' כל מקום שנאמר נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם אלא אמר ר''ל שירדו מנכסיהם ופי' הרא''ש ועניות לאו נולד הוא דשכיח וכן אמרו בירושלמי משמע דהא דאמור רבנן אין פותחין בנולד היינו דוקא היכי דלא שכיח אבל בנולד דשכיח פותחין וכ''כ הראב''ד בהשגות וכ''כ המרדכי וכן דעת התוס' בפ' אע''פ (דף ס"ג) אהא דא''ל ר''ע לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבה מי נדרת וא''ת והלא אסור לפתוח בנולד וכו' וי''ל דהכא לא חשיב נולד כיון שהלך לבי רב דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול עכ''ל. ומיהו בעינן שיהא שכיח טובא כדי שיפתחו בו דהא מיתה אע''פ שהיא מצויה אמרי רבנן שאין פותחין בה משום דמשמע להו דלא שכיח טובא ולא אמרו דפותחין אלא בעניות דשכיח טובא טפי ממיתה וטעמא דמילתא דכיון דאותו נולד שכיח טובא אמדינן דעתיה שאילו היה מעלה בלבו נולד זה היה נמנע מלידור וכיון שלא נדר אלא מפני שלא העלה דבר זה באותה שעה על לבו הוה ליה כנדר בטעות אבל כשהנולד לא שכיח טובא אפילו אם היה מעלה על לבו אותו נולד לא היה נמנע מלידור בשביל כך וכן נראה שהוא דעת הרמב''ן וכ''כ הטור אבל אין נראה כן מדברי רבינו שאילו היה דעתו לחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי לא הוה שתיק מיניה וצ''ל שהוא ז''ל מפרש דכי אמרינן בגמ' ורבנן הנהו מי מייתי וכו' אלא שירדו מנכסיהם לאו למימרא דפתחא דעניות פתח לה אלא היינו לומר דנדרא מעיקרא ליתיה כי בשעה שנדר כבר מתו אותם האנשים כלומר שירדו מנכסיהם וכן פי' הקונטרס. ומ''ש אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירים לו נראה שכתב כן מפני שהוקשה מההיא דפרק אע''פ (דף ס"ג) דא''ל ר''ע לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבה מי נדרת והא התם נולד הוא ואין פותחין בו ולכך תירץ דשאני התם שניחם מפני הנולד ונהפכה דעתו דהא ודאי ניחא לבן כלבא שבוע שנעשה ר''ע גברא רבה וליתהני מיניה ומש''ה אהני ליה פיתחא דנולד וכי תנן אין פותחין בנולד היינו דוקא היכי דעדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה ולא יעשה זה סופר. ומיהו תמיה לי על שיטה זו דמפליג בין היכא דניחא ליה להיכא דלא ניחא ליה דא''כ מאי מייתי רבי אליעזר ממשה הא איהו הוה ניחא ליה דלימותו הנך גברי ולהדר איהו למצרים ודמי לההיא דר''ע עם בן כלבא שבוע. ושמא י''ל דר''א לא מייתי אלא לומר דכיון דאשכחן שם נולד בעלמא דפותחין בו מיניה ילפינן לכל נולד דמנא לן לפלוגי בינייהו ורבנן אהדרו ליה דאין משם ראיה דהתם לא הוה נולד אלא נדר בטעות וכדפרישית: כתב הראב''ד אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד וכו' א''א נולד שאמרו אין פותחין בנולד שאינו מצוי וכו'. וכבר כתבתי טעם רבינו:

לחם משנה אין פותחין בנולד וכו'. כתב הרב כ''מ ז''ל דרבינו ז''ל אינו מחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי ואני תמיה על דבריו דבהדיא חלקו בגמ' בכך פ' ארבעה נדרים (דף כ"ג) גבי עובדא דר' ישמעאל ב''ר יוסי דמחייה ההוא קצרא ושרא לנפשיה והקשו שם והרי נולד הוא ותירצו האי לאו נולד הוא דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן משמע דיש חילוק בכך. ועוד אני תמיה על דבריו אם אין החילוק תלוי אלא שיהא דבר שבעת הנדר היה רוצה שיהיה כן ולא ידור אז הוי חרטה גמורה אבל אם בשעת הנדר היה רוצה לידור שלא יעשה האיש ההוא סופר לא הוי חרטה גמורה אם כן למה תלו החכמים הדבר בנולד בכל דבר שיארע אחר כך היה להם לתלות אם הדבר ההוא הוא דבר שהיה רוצה האיש בשעת הנדר שלא יבא אין זה חרטה גמורה אע''פ שאחר שבא נתחרט אבל אם בשעת הנדר היה רוצה שיהיה אותו הענין שלא ידור הוי חרטה גמורה ומה לנו לתלות הענין בנולד כיון שלדעתו אין לחלק בין מצוי לאינו מצוי אלא ודאי עיקרן של דברים כמו שהבין הסמ''ג ז''ל בדברי רבינו ז''ל שהוא מחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי שכן כתב אחר דברי רבינו ז''ל ודוקא בנולד שאינו מצוי וכו' ובנולד מצוי ודאי דמתירין בכל גוונא אבל בנולד שאינו מצוי אז מחלק רבינו ז''ל אם יאמר הוא שבעת הנדר לא היה רוצה שיהיה זה הדבר אז ודאי אין החרטה גמורה אבל אם אמר שהיה רוצה שיהיה זה הדבר ולא ידור הוי חרטה גמורה וחילק בכך כדכתב סמ''ג ז''ל משום דבכמה מקומות בפ' ארבעה נדרים מקשה גמ' והא אין פותחין בנולד אלא ודאי טעמא הוי הך. וא''ת הא ההיא דמשה דחשיב נולד והא משה היה רוצה שימותו האנשים ההם וכמו שהקשה הרב כ''מ ז''ל והרב ב''י טרח עצמו הרבה בתירוץ הקושיא ולי נראה לומר משום דדילמא לא היה רוצה שימותו אלא שיחזרו בתשובה והשתא נמי ניחא מאי דמקשה הגמ' בפ' ר' אליעזר (נדרים ס"ה) גבי מתניתין דקונם שאני נושא את פלונית שאביה רע (והא) נולד הוא דלדעת רבינו ז''ל אין זה נולד דודאי בשעת הנדר היה רוצה שימות אביה וישאנה דיש לומר דאולי לא היה רוצה שימות אלא שיעשה תשובה:

יג מִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַתִּיר שְׁבוּעָה זוֹ וְנִחַם. הֲרֵי זֶה נִשְׁאַל עַל הַשְּׁבוּעָה הָאַחֲרוֹנָה תְּחִלָּה שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַתִּיר וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה:

כסף משנה מי שנשבע על דבר וכו'. זה נראה שהוא פשוט שאם היה נשאל על הראשונה תחלה נמצא שעבר על שבועה שניה:

יד נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם פְּלוֹנִי וְנִשְׁבַּע אַחַר כָּךְ שֶׁאִם יִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָה זוֹ וְיַתִּירָהּ יִהְיֶה אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן לְעוֹלָם וְנִחַם. הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל עַל הַשְּׁבוּעָה הָרִאשׁוֹנָה וּמַתִּירָהּ. וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאַל עַל הַשְּׁנִיָּה. שֶׁאֵין מַתִּירִין נֵדֶר אוֹ שְׁבוּעָה שֶׁעֲדַיִן לֹא חָלוּ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה עוֹמֵד בְּנִיסָן וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר שְׁלֹשִׁים יוֹם מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר וְנִחַם אֵינוֹ נִשְׁאָל עַד שֶׁיִּכָּנֵס אִיָּר:

כסף משנה נשבע שלא ידבר עם פלוני וכו' שאין מתירים נדר או שבועה שעדיין לא חלו. בסוף נדרים (דף צ') פלוגתא דתנאי לענין הפרת הבעל ופלוגתא דאמוראי לענין התרת חכם ופסקו הרא''ש והרשב''א והר''ן כרב פפי דאמר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה אין חכם מתיר אא''כ חל הנדר:

טו נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה לִפְלוֹנִי וְשֶׁלֹּא יֵהָנֶה לְחָכָם שֶׁיִּשְׁאַל לוֹ עַל שְׁבוּעָה זוֹ. נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאַל עַל הַשְּׁנִיָּה:

כסף משנה נשבע שלא יהנה לפלוני וכו' עד וכן כל כיוצא בזה, ברייתות בסוף נדרים:

טז נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה לִפְלוֹנִי וַהֲרֵי הוּא נָזִיר אִם יִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָה זוֹ. יִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עַל נְזִירוּתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

יז שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם. אוֹ שֶׁאָמַר עַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה. וְנִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה וְהֻתְּרָה הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה. וְכֵן אִם נִשְׁאַל עַל הַשְּׁנִיָּה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁלִישִׁית. נִשְׁאַל עַל הַשְּׁלִישִׁית בִּלְבַד חַיָּב מִשּׁוּם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. נִשְׁאַל עַל הַשְּׁנִיָּה חַיָּב מִשּׁוּם רִאשׁוֹנָה [וּשְׁלִישִׁית]. אִם כֵּן מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה. שֶׁאִם לֹא נִשְׁאַל וַאֲכָלָהּ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'. בפ''ג דשבועות (דף כ"ז:) שנינו שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת ובגמ' הא תו למה לי ופירש''י הא תו למה לי שבועה שלישית למה לי משבועה שנייה אשמעינן דאין שבועה חלה על שבועה הא קמ''ל וכו' חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועה איכא דאי משכחא רווחא חיילא x למאי הלכתא לכדרבא דאמר שאם נשאל על הראשונה עלתה שניה תחתיה:

לחם משנה נשאל על השלישית וכו'. וא''ת איך יכול לשאול על הג' הא כיון שלא שאל על הראשונה והשניה עדיין השלישית לא חלה ואין מתירין את הנדר עד שיחול, כבר הקשה זה הרב מהר''ל בן חביב ז''ל בפסקיו ע''ש. והרב''י ז''ל בסימן רכ''ח כתב שם בשם הרמב''ן ז''ל דאין יכולין להתיר השלישית עד שיתירו השניה ופליג על רבינו ז''ל וכ''נ מדברי הר''ן ז''ל ע''ש בסוף סי' רכ''ח:

יח מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שְׁבוּעַת בִּטּוּי לְהַבָּא וְשִׁקֵּר בִּשְׁבוּעָתוֹ. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת זוֹ וַאֲכָלָהּ וְאַחַר שֶׁאֲכָלָהּ קֹדֶם שֶׁיָּבִיא קָרְבָּנוֹ אִם הָיָה שׁוֹגֵג אוֹ קֹדֶם שֶׁיִּלְקֶה אִם הָיָה מֵזִיד נִחַם וְנִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּירָהּ לוֹ. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן אוֹ מִן הַמַּלְקוֹת. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ כְּפָתוּהוּ לִלְקוֹת וְנִשְׁאַל וְהִתִּירוּ לוֹ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִילוּ לְהַלְקוֹתוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

כסף משנה מי שנשבע שבועת ביטוי להבא וכו'. שם אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליה אכלה כולה אין נשאל עליה (דף כ"ח) אמימר אמר ואפילו אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות אבל כפתוהו על העמוד לא כדשמואל דאמר כפתוהו על העמוד ורץ מב''ד פטור ולא היא התם רץ הכא לא רץ ופירש''י רץ ונתבזה במנוסה זו ואיכא ונקלה אחיך כיון שנקלה הרי הוא אחיך:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן