הלכות שבועות - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבועות - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א אֶחָד הַנִּשְׁבָּע אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ מִפִּי עַצְמוֹ. וְאֶחָד הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים וְעָנָה אָמֵן. אֲפִלּוּ הִשְׁבִּיעוֹ עַכּוּ''ם אוֹ קָטָן וְעָנָה אָמֵן חַיָּב. שֶׁכָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו. וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן אוֹ הָאוֹמֵר דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן. כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֵן אוֹ מְחֻיָּב אֲנִי בִּשְׁבוּעָה זוֹ. קִבַּלְתִּי עָלַי שְׁבוּעָה זוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל לָשׁוֹן הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע לְכָל דָּבָר בֵּין לְחַיְּבוֹ מַלְקוֹת בֵּין לְחַיְּבוֹ קָרְבָּן:

כסף משנה אחד הנשבע אחד מד' מיני שבועות אלו וכו'. בספ''ג דשבועות (דף כ"ט:) תנן דאחד שבועת שוא ואחד שבועת ביטוי אם הוא מושבע מפי אחרים חייב והכי תנן בר''פ שבועת העדות (דף ל') לענין שבועת העדות ובר''פ שבועת הפקדון (דף ל"ו) לענין שבועת הפקדון. ומ''ש וענה אמן, בספ''ג דשבועות (דף כ"ט) אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי דכתיב ואמרה האשה אמן אמן כלומר ואם לא ענה אמן אע''ג ששתק כשהשביעו אינו כלום. וכתב רבינו ברפ''ב דנדרים דאמן לאו דוקא דהוא הדין לדבר שעניינו כענין אמן שהוא קבלת דברים: ומ''ש אפי' השביעו עכו''ם או קטן, עכו''ם נלמד ממשה וצדקיהו ליתרו ונבוכדנאצר וקטן לא גרע מעכו''ם. ומ''ש ואחד העונה אמן או דבר שעניינו כענין אמן וכו'. דבר פשוט הוא:

לחם משנה אחד הנשבע וכו'. בסוף פ' שבועות תניין אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וזה הוא בין בב''ד בין שלא בב''ד בין לר''מ בין לרבנן: אפילו השביעו עכו''ם כו'. זה מבואר מנבוכדנצר לצדקיהו ומיתרו למשה כדאמרו בגמרא (דף ל"ו):

ב אֶחָד הַנִּשְׁבָּע. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד. אוֹ בְּאֶחָד מִן הַכִּנּוּיִין כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן וּבְמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם וּבְמִי שֶׁשְּׁמוֹ אֶרֶךְ אַפַּיִם. וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּכָל לָשׁוֹן הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה גְּמוּרָה. וְכֵן אָלָה וְאָרוּר הֲרֵי הֵן שְׁבוּעָה. וְהוּא שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת אוֹ כִּנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמַר בְּאָלָה אוֹ אָרוּר לַה'. אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן. אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם. מִי שֶׁיֹּאכַל דָּבָר פְּלוֹנִי וַאֲכָלוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר. וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת:

כסף משנה אחד הנשבע וכו'. משנה וגמ' בס''פ שבועת העדות (דף ל"ה): ומ''ש וכן אלה וארור הרי הן שבועה. ברייתות שם (דף ל"ו). ומ''ש והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מהכינויים, נלמד מדגרסינן בס''פ שבועת העדות א''ר אבהו מנין לאלה שהיא שבועה שנאמר ויבא אותו באלה וכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים:

לחם משנה אחד הנשבע או שהשביעו אחר וכו' הרי זו שבועה גמורה. משנה בפרק שבועת העדות (דף ל"ה) משביע אני עליכם וכו' באל''ף דל''ת וכו' בשד''י וכו' בחנון ברחום בארך אפים וכו' ובגמרא הקשו למימרא דחנון ורחום שמות נינהו (ורמינהי) יש שמות שנמחקים ויש שמות שאינם נמחקים וכו' ותירצו במי שהוא חנון (במי שהוא רחום) קאמר אמר ליה רבא אי הכי בשמים ובארץ נמי במי שהשמים והארץ שלו קאמר הכי השתא התם כיון דליכא מידי אחרינא דמקרי רחום וחנון ודאי במי שהוא חנון ודאי במי שהוא רחום קאמר הכא כיון דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר ע''כ, משמע מן הגמרא דאע''ג דלא אמר אלא בחנון ברחום חייב ואע''ג דאין שמו של הקב''ה חנון מ''מ מפרש דבריו דהכי קאמר בהשי''ת שהוא חנון בהשי''ת שהוא רחום ואע''ג דבשמים ובארץ לא מפרשינן הכי משום דחנון ורחום ודאי שהוא השי''ת משום הכי נפרש כן דהוי כאילו אמר בה' שהוא חנון בה' שהוא רחום אבל בשמים ובארץ אמרינן בשמים ובארץ קאמר: והשתא יש לתמוה על רבינו ז''ל שאמר במי ששמו חנון דמשמע דבחנון ורחום לחודיה לא סגי נראה מדבריו שמה שתירצו בגמ' במי שהוא חנון ר''ל שאמר בפירוש במי שהוא חנון במי שהוא רחום והוא דבר תימה. חדא דדעת אביי התרצן הוא לתרץ שאין שמו של הקב''ה חנון ואיך יאמר שפירוש המשנה הוא שאמר במי ששמו חנון כ''ש שהוסיף הקושיא שהרי אין שמו כן. ועוד אם פירוש דברי אביי הוא כך מה הקשה לו רבא מבשמים ובארץ לימא שבשמים ובארץ וכו' הא לא דמי כלל דבשלמא אם היה אומר בחנון ברחום הוי כמו בשמים ובארץ ושם תפול ודאי הקושיא כמו שנפרש ברחום כך נפרש בשמים אבל כיון שאמר במי ששמו אין זה דומה לבשמים ובארץ דכאן פירש יותר ואמר במי ששמו חנון שהוא ודאי האל. ואם נאמר שמ''ש רבינו ז''ל למי ששמו חנון למי ששמו רחום אינו מדוקדק בדבריו אלא כוונתו פירוש הענין לא שיאמר הנשבע כך, אין זה אמת שהרי כשתדקדק בכל זה הפרק כתב רבינו ז''ל מי ששמו רחום מי ששמו חנון ובכל פעם שהזכיר רחום חנון וכל שכן שאר הכינויים הזכיר ששמו משמע דבדוקא נקטיה. ונראה דרבינו ז''ל מפרש כשהקשה הגמרא שהמקשה הבין במשנה שמה שאמר ברחום בחנון ר''ל במי ששמו רחום וכו' והטעם שהבין כן מפני שאם לא אמר בששמו רחום הרי אפשר לפרש שנשבע באדם אחד שהוא רחמן או חונן דלים אבל כשאמר ששמו ודאי שאין שם אחד רחום או חנון בלתי ה' לבדו ולכך הקשה למימרא דרחום הוא שם ורמינהי וכו' ותירץ אביי דאע''פ שאמר מי ששמו אין כוונתו לומר שהוא שמו כך אלא ר''ל שאנו קורים לו כך מצד פעולותיו שהוא חנון לזה הקשה רבא כיון דאת אמרת דאע''פ שהוא אומר בפירוש מי ששמו דכוונתו אינו לומר ששם הקב''ה כך אלא אנו מפרשים דבריו כאילו אומר השם שאנו מתארים לו א''כ בשמים ובארץ נמי נעשה פירוש לדבריו לזה תירץ דלא דמי ואמר הכי השתא וכו'. ולכך רבינו ז''ל כתב למי ששמו חנון וכו' שבין לדברי המקשה בין לדברי המתרץ צריך שיזכיר שמו ואם לא אמר אלא בחנון ברחום אינו כלום כדפרישית: והוא שיזכיר שם מן השמות וכו'. דעת רבינו ז''ל דמדאמרו שם במשנה באחד מן הכינויין וכו' משמע דלחיוב מלקות או קרבן צריך הזכרת שם או כינוי אבל בלא שם או כינוי איסורא מיהא איכא. והראיה דאיכא איסורא הוא משום דבגמרא אמרו דלאו לאו שבועה ובמאי עסקינן אי בהזכרת שם או כינוי בלאו אחד סגי כיון שאמר לא בה' אלא ודאי הוא בלא הזכרת השם ולחיוב ודאי לא הוי משום דהרי במשנה אמרו שצריך כינוי לחיוב אלא ודאי איסורא איכא ולאיסורא איירי. ועוד ראיה אחרת דאמרו שם ארור הוא שבועה ומפקינן לה מדכתיב ויואל שאול את העם ארור וכו' והרי שם לא הזכיר לא שם ולא כינוי א''כ כ''ש השבועה עצמה. אלו הראיות הביא הר''ן ז''ל בפירושו למסכת שבועות בשיטה. ועוד הביא דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל שהוא הפך דברי רבינו ז''ל דלרבנן כיון דלית להו ג''ש דאלה אלה לא בעינן בשום שבועה לא בשבועת ביטוי ולא בשאר שבועות הזכרת השם או כינוי דבלאו הכי חייב קרבן או מלקות ומתני' תרי גווני שבועות קתני משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני עליכם בשבועה אפי' בלא הזכרת השם סגי ואח''כ אמר דאילו לא אמר בשבועה אלא שהשביעם בשם או בכינויין חייבין וכן הדין בכל השבועות. והר''א ז''ל בהשגות הטיל פשרה דבשבועת העדות ופקדון בעינן שם או כינוי משום דילפינן אלה אלה מסוטה ובשאר שבועות בלא שם וכינוי סגי. והם דברי תימה שהרי לרבנן שאמרו דבכינוי סגי מבואר בגמ' דלית להו ג''ש דאלה אלה והוא ז''ל פסק כרבנן דבכינוי סגי וא''כ איך אמר דדוקא בהני תרתי דאיכא ג''ש צריך שם או כינוי הא למ''ד דסגי בכינוי לית ליה ג''ש כדאמרו בגמרא. וכבר תמה עליו הר''ן ז''ל בשיטה. ונראה ליישב דבריו ולומר דמאי דקאמר דילפינן אלה אלה מסוטה לאו גז''ש ממש קאמר אלא גילוי מלתא הוא דהכי אסיקו בגמרא אליבא דרבנן דשאלו שם מנא להו דאלה היא שבועה ואמרו מדתניא אין אלה אלא שבועה וכן הוא אומר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה הרי מבואר שם דבשבועת האלה דאיכא בסוטה מגלה לנו דהאי אלה דהכא הוא שבועה ולזה כתב כיון שגילה לנו סוטה א''כ נגמריה שיהיה דומה לסוטה כל מה שאפשר אבל לא ממש כמו סוטה דהתם שם המיוחד דוקא משום דאין זו ג''ש גמורה אלא גילוי מילתא בעלמא ומפני כן בשם או כינוי סגי ואי ליכא שם או כינוי אינו כלום אבל בשאר שבועות לא. זה נראה לדעתו ז''ל עם שהוא דחוק:

ג * וְכֵן הָאוֹמֵר שְׁבוּעָה בַּה' אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל. שֶׁזּוֹ אִשָּׁה וְהוּא אִישׁ. שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם וְיֵשׁ לוֹ. שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת וְהוּא יוֹדֵעַ. הֲרֵי זֶה חַיָּב:

ההראב"ד וכן האומר שבועה בה' וכו'. א''א לא נתחוור אצלי דבר זה שלא מצאתי שם מן השמות ולא כינוי מהכינויים בשבועת ביטוי ולא מצינו שם אלא בעדות ובפקדון לפי שנאמר בעדות אלה וקול וילפינן אלה אלה מסוטה ופקדון תחטא תחטא מעדות אבל בשבועת ביטוי אפילו מבטא או איסר שבועה אם אמר מבטא לא אוכל לך שבועה וכן איסר אע''פ שלא אמר לא שם ולא כינוי אם אמר לשם שבועה אע''פ שלא הזכיר שם שבועה היא וכן לאו לאו והן הן אם נתכוון ללאו והן שאמר הבורא שבועה היא וכן ימין ושמאל אם נתכוון לימין ושמאל הבורא שבועה היא וה''מ לקרבן וכן נמי לבל יחל אבל למלקות בעינן שם דכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ושבועת שקר נמי נאמר לא תשבעו בשמי לשקר וגו':

כסף משנה ומ''ש וכן האומר שבועה בה' או במי ששמו וכו'. דעת רבינו דבכל שבועה בעינן שם או כינוי להתחייב מלקות או קרבן, והר''ן בפרק שבועת העדות דקדק כן מדברי רש''י וכתב שם הר''ן דטעמא דמילתא משום דעיקר שבועה כי כתיב בשם כתיב דכתיב לא תשבעו בשמי לשקר אי נמי לא תשא את שם ה' אלהיך אלא דרבנן סברי דהוא הדין לכינוי כדכתיב וחללת את שם אלהיך אבל בלא שם ובלא כינוי אין לנו [לא] למלקות ולא לקרבן ומיהו איסורא מיהא איכא (אפילו בלא שם ובלא כינוי) והכי מוכח מדאמרינן לקמן דלאו לאו והן הן שבועה וההיא ודאי בלא הזכרת השם היא דאי בשהזכיר השם למה לי לאו לאו והא אמרינן בפ''ד דנדרים מארי כולא לא אכילנא ואמרינן בפ' אין מעמידין לאלהי ישראל לא מגלינא אלא ודאי כל שהזכיר שבועה או לשון אחר שהוא מועיל בשבועה לא בעינן שם ולא כינוי לענין איסורא (אבל למלקות ולקרבן בעינן שם או כינוי וזה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבועות) ותמהני כיון דקראי בשבועות בשם או בכינוי משתמעי בלא שם ובלא כינוי אפילו איסורא מנ''ל. ואפשר שמדברי קבלה למדנו דהא אמרינן לקמן דארור בו שבועה ומפקינן לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב אע''פ שלא אמר לא שם ולא כינוי ואם בארור אמרינן מפני שהוא לשון שבועה כ''ש בשבועה עצמה עכ''ל: וכתב הראב''ד א''א לא נתחוור אצלי דבר זה וכו':

ד אָמַר אָלָה אוֹ אָרוּר אוֹ שְׁבוּעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֵׁם וְלֹא כִּנּוּי הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּדָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. אֲבָל אֵינוֹ לוֹקֶה וְלֹא מֵבִיא קָרְבָּן אִם עָבַר עַל שְׁבוּעָתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְּיֻחָדִים אוֹ כִּנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ה וְלֹא הַשְּׁבוּעָה בִּלְבַד אֶלָּא כָּל כִּנּוּיֵי שְׁבוּעָה כִּשְׁבוּעָה. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ אַנְשֵׁי אוֹתוֹ מָקוֹם עִלְּגִים וְהָיוּ קוֹרְאִים לִשְׁבוּעָה שְׁבוּתָהּ אוֹ שְׁקוּקָה. אוֹ שֶׁהָיוּ אֲרַמִּיִּים שֶׁלְּשׁוֹן שְׁבוּעָה בִּלְשׁוֹנָם מוֹמְתָא. וְהָעִלְּגִים מְכַנִּין אוֹתָהּ וְאוֹמְרִים מוֹהָא. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָשׁוֹן שֶׁמַּשְׁמָעוֹ וְעִנְיָנוֹ שְׁבוּעָה הֲרֵי זֶה חַיָּב כְּמִי שֶׁהוֹצִיא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה:

כסף משנה ולא השבועה בלבד אלא כל כינוי שבועה כשבועה וכו'. משנה בריש נדרים: ומ''ש שבותה או שקוקה. משנה בספ''ק דנדרים (דף י'): ומ''ש מוהא. ברייתא שם אלא דבנוסחי דידן כתוב מוהי ופי' הרא''ש מוהי דומה לאומי. ומבואר בדברי רבינו כאן ובפ' א' מנזירות שלא נאמרו כינויים אלא כשאנשי אותו המקום קורין כן לשבועה או לנזירות הא לאו הכי לאו כלום הוא:

לחם משנה ולא השבועה בלבד וכו'. בנדרים (דף י') משנה שם שבותה שקוקה נדר במוהי הרי אלו כנויים לשבועה ע''כ. ובגמרא תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר במוהי לא אמר כלום במומתא דאמר מוהי הרי אלו כינויים לשבועה. וכתבו הר''ן והרא''ש ז''ל אית דגרסי במומי במומתא לא אמר כלום מומי מומתא הרי אלו כנויים לשבועה וה''פ דרשב''ג אתא למימר דאילו אמר בבי''ת לא הוי כינוי לשבועה וכי תנן במומי לא שיאמר כן עם בי''ת אלא בלא בי''ת ע''כ. ונ''ל שזו הוא גירסתו של רבינו ז''ל ומפני כן כתב מוהא בלא בי''ת וכן לא אמר מוהא (אלא) דאמר מוהי דלגירסא אחרת צריך שיאמר כן בפירוש. אי נמי י''ל דגירסת רבינו ז''ל כגירסתנו וס''ל דרשב''ג פליג אמתני' דפסק במתני' דמוהי הוי כינוי לשבועה. ומלשון רבינו ז''ל שכתב או שהיו ארמיים שלשון שבועה בלשונם וכו' משמע דס''ל דאם דרך משל היונים שאין לשונם מומתא יאמר מוהא דאינו שוה כלום מפני שאין זה מבין מה שאומר כלל אלא לא נאמר זה אלא דוקא לארמיים מומתא אז כשיאמר מוהא מהני שהעלגים מכנים אותה כך:

ו וְכֵן הָאוֹמֵר לָאו לָאו שְׁתֵּי פְּעָמִים דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה אוֹ הֵן הֵן וְהִזְכִּיר שֵׁם אוֹ כִּנּוּי הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע. וְכֵן יָמִין שְׁבוּעָה. וּשְׂמֹאל שְׁבוּעָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סב-ח) 'נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֵזּוֹ'. וְכֵן הָאוֹמֵר מִבְטָא שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה כָּךְ וְכָךְ וְהִזְכִּיר שֵׁם אוֹ כִּנּוּי הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה:

כסף משנה וכן האומר לאו לאו הן הן וכו'. בס''פ שבועת העדות (דף ל"ו): ומ''ש והזכיר שם או כינוי וכו'. נתבאר בסמוך. ואם תאמר אם הזכיר שם מאי איריא דאמר תרי זימני לאו או הן בחד זימנא סגי יש לומר דאי אמר ביי' שלא אעשה או שאעשה פשיטא דבחד זימנא סגי אבל הב''ע בשלא הזכיר השם בדרך שבועה אלא שלא בדרך שבועה מאחר שהזכירו סמוך ללאו לאו או להן הן הוי כנשבע. וזה מבואר בלשון רבינו דגבי אומר לאו לאו כתב דרך שבועה וגבי שם לא אמר דרך שבועה אלא כתב והזכיר שם או כינוי: וכן ימין שבועה ושמאל שבועה וכו'. ברייתא בריש נזיר (דף ג'): וכן האומר מבטא וכו'. ברייתא פרק ג' דשבועות (דף כ'). ומ''ש אמר איסר וכו', שם איסריה דאיסר וכו' הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה כלומר שאמר אעשה או לא אעשה שהוא איסור גברא. ומ''ש שצריך שיזכיר שם או כינוי נתבאר בסמוך:

לחם משנה וכן האומר מבטא וכו'. ריש פרק שבועות שתים תניין (דף כ') תנו רבנן מבטא שבועה איסר שבועה איסור איסר וכו' ופירש רבא שם המתפיס בשבועה לאו כלום ואיסר זה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר נדר (הוציאו) בלשון שבועה שבועה ע''כ. וזהו שכתב רבינו ז''ל הואיל והוציאו בלשון שבועה כלומר שאם היה מוציאו בלשון נדר הוה נדר:

ז אָמַר אִסָּר לַה' אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁאֶעֱשֶׂה אוֹ שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה הוֹאִיל וְהוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה הֲרֵי הִיא כִּשְׁבוּעָה:

ח שָׁמַע חֲבֵרוֹ נִשְׁבָּע וְאָמַר וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ הוֹאִיל וְלֹא הוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו וְלֹא הִשְׁבִּיעוֹ חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְזֶהוּ מַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה שֶׁהוּא פָּטוּר:

כסף משנה שמע חבירו נשבע ואמר ואני כמותך וכו'. בריש פרק ג' דשבועות (דף כ') פלוגתא דאביי ורבא וידוע דהלכה כרבא דאמר מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ומשמע לרבינו דמדלא אמר מותר דאיסורא מיהא איכא וכ''כ הרא''ש בשם הר''י ן' מיגאש ובשם הראב''ד ודלא כהרי''ף והרמב''ן שסוברים דאפי' איסורא ליכא:

לחם משנה שמע חבירו נשבע ואמר ואני כמותך וכו'. כרבא דאמר שם המתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, ופירש ז''ל שיהא מתפיס אל האיש דאוסר עצמו ואני כמותך והרא''ש ז''ל חולק ע''ז עיין בטור:

ט וְכֵן אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא אֹכַל בָּשָׂר זֶה. וְחָזַר וְאָמַר וַהֲרֵי הַפַּת זוֹ כַּבָּשָׂר הַזֶּה הֲרֵי הוּא פָּטוּר עַל הַפַּת. שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו עָלֶיהָ אֶלָּא הִתְפִּיסָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַמַּלְקוֹת אוֹ מִן הַקָּרְבָּן אָסוּר לוֹ לֶאֱכל אוֹתָהּ הַפַּת שֶׁהִתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה:

י מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִשְׁבוּעָה וְגָמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה וְשֶׁדָּבָר זֶה אָסוּר עָלָיו בִּשְׁבוּעָה וְלֹא הוֹצִיא בִשְׂפָתָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-ד) 'לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִם'. אֵין הַנִּשְׁבָּע חַיָּב עַד שֶׁיּוֹצִיא עִנְיַן שְׁבוּעָה בִּשְׂפָתָיו:

לחם משנה מי שנתכוון לשבועה וכו'. שם פרק שבועות שתים תניין (דף כ"ו) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו וכו' והקשו לשמואל מברייתא ותירץ רב ששת בשפתים ולא שנגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים גמר בלבו להוציא (פת חטים והוציא) פת סתם מניין ת''ל לכל אשר יבטא האדם ע''כ. ולפי תירוץ של רב ששת הדר ממאי דהוה אמר מעיקרא דגמר בלבו סתם כלומר שתהא שבועה בגמר לבו שאז היה שבועה דהשתא לא סבירא לן הכי אלא בכל גוונא לא הוי שבועה עד שיוציא בשפתיו וזהו שדקדק כאן רבינו ז''ל ואמר מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו וכו' ושדבר זה אסור וכו' גמר בלבו שתהא שבועה בלי הוצאת שפתים אפילו הכי לא הוי שבועה:

יא וְכֵן אִם גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהִשָּׁבַע וְטָעָה וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. כֵּיצַד. הַמִּתְכַּוִּן לְהִשָּׁבַע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל רְאוּבֵן וּכְשֶׁבָּא לְהוֹצִיא שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל שִׁמְעוֹן. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל עִם רְאוּבֵן שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיאוֹ בִּשְׂפָתָיו. וְעִם שִׁמְעוֹן שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה שִׁמְעוֹן בְּלִבּוֹ:

לחם משנה וכן אם גמר בלבו להוציא כו'. כל זה מתבאר שם:

יב וְכֵן שְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. לְפִיכָךְ אִם נִשְׁבַּע אֶחָד בְּפָנֵינוּ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם וְאָכַל. וְהִתְרוּ בּוֹ וְאָמַר אֲנִי לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא שֶׁלֹּא אֵצֵא הַיּוֹם וְטָעָה לְשׁוֹנִי וְהוֹצִיא אֲכִילָה שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּלִבִּי הֲרֵי זֶה אֵינוֹ לוֹקֶה. עַד שֶׁיּוֹדֶה בִּפְנֵי עֵדִים קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל שֶׁעַל אֲכִילָה נִשְׁבַּע. אוֹ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה וְלֹא טָעַן שֶׁטָּעָה בְּעֵת הַתְרָאָה אַף עַל פִּי שֶׁטָּעַן אַחַר כָּךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְכֵן אִם הִתְרוּ בּוֹ וְאָמַר מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁבַּעְתִּי אוֹ לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא עַל דָּבָר זֶה וְאַחַר שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר אָמַר כֵּן הָיָה אֲבָל לֹא הָיָה פִּי וְלִבִּי שָׁוִין אוֹ תְּנַאי הָיָה בְּלִבִּי עַל הַנֵּדֶר אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְלוֹקֶה:

כסף משנה (י-יב) מי שנתכוון לשבועה וכו' וכן אם גמר בלבו וכו'. בפ''ג דשבועות (דף כ"ו ע"ב) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ומייתי התם ברייתא ומתרץ לה בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים והכי תנן בפ''ג דתרומות (משנה ח'): ומה שכתב רבינו אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום וכו'. מתוספתא דטהרות פרק ששי נאמן על ידי עצמו כיצד אמרו לו נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו. נדרת ואמר להם לא נדרתי ומשהגיעוהו אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו. ומצאתי כתוב דאיתא בתורת כהנים כיוצא בו אמר רבי מאיר אמרו לו נזיר אתה ואמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו. ופירש הראב''ד וז''ל תנאי היה בלבי כלומר ונשאלתי לחכם והתירני על ידי אותו תנאי כדאמרינן בענין שאלת חכם אדעתא דהכי מי נדרת ואמר איהו לא ושרי ליה דאילו שלא על פי חכם מה יועיל לו התנאי שבלבו הלא דברים שבלב אינם דברים עכ''ל. מכל מקום דברי רבינו מבוארים כדברי התוספתא שכתבתי. ונ''ל שאין אנו צריכים לידחק במה שנדחק הראב''ד דפשטה לאו בשאלת חכם מיירי אלא ה''ק תנאי היה בלבי והוצאתי בשפתי בלחש:

יג כַּיּוֹצֵא בּוֹ אָמְרוּ לוֹ אִשְׁתְּךָ נָדְרָה. וְאָמַר בְּלִבִּי הָיָה לְהָפֵר לָהּ וְהֵפַרְתִּי שׁוֹמְעִין לוֹ. אָמְרוּ לוֹ נָדְרָה וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָדְרָה וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הֵעִידוּ עָלָיו אָמַר בְּלִבִּי הָיָה לְהָפֵר אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ:

יד גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכל פַּת חִטִּין וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת סְתָם [א] אָסוּר בְּפַת חִטִּים שֶׁפַּת חִטִּים פַּת שְׁמָהּ:

כסף משנה גמר בלבו שלא לאכול פת חטים וכו'. ברייתא פ''ג דשבועות (כ"ו):

לחם משנה גמר בלבו שלא לאכול פת חטים וכו'. נתן טעם רבינו ז''ל ואמר שפת חטים פת שמה כלומר מפני שהלשון היוצא מפיו אינו חולק עם מה שבלב אלא שעושה מהלשון הכולל חלקי ובכי האי ודאי יכול לעשות זו היא דעתו ז''ל. ודע שהקשו התוס' ז''ל על הא דגמר בלבו להוציא חטין והוציא פת סתם דהכא משמע דיכול לומר בלבי היה פת חיטין ולעשות הכולל חלקי והתם בפ' ד' נדרים (דף כ"ח) גבי יאסרו עלי כל פירות שבעולם וחשב בלבו היום קאמר התם דאי לאו טעמא דאונסא דברים שבלב אינם דברים והיה אסור לעולם ומאי דקאמר בלבו היום אינו כלום ותירצו בחד תירוצא דהכא בסתם פת הוי של חטים משום הכי שרי שלא במקום אונס משום דהרי הפה אומר בפירוש מה שבלב אבל אי לא הוה פת סתם פת חטים אלא לשון כולל משמע מדברי התוספות ז''ל ודאי דלא הוו דברים שבלב אלא היה אסור בכל פת ולא היה יכול לעשות מהלשון כולל פרטי. והקשה הרב מהר''י ן' לב ז''ל בספר שלישי מפסקיו שאלה קי''ז ב' קושיות על דעת זו. חדא דפיו ולבו שוין בעינן וכי היכי דנתכוון להוציא פת חטין והוציא פת שעורים פטור משניהם הכי נמי הוה לן למימר הכא דכיון שלא כיון מה שהוציא בפיו דמותר בכל וכבר תירץ הוא ז''ל זה בתירוץ נכון. עוד הקשה מהא דאמרינן בסוף האי פרקא (שבועות דף כ"ט) אמר ליה רבינא לרב אשי ודילמא (האי גברא ציפורא רבא וכו') דמשמע מההיא שמעתתא דמצי למעבד מהלשון הסתמי כולל ולומר בלבי כך היה דהא איתמר התם דאי אמר תורה מצו למימר חדא תורה ואי הוה אמר להו ב' תורות מצו למימר תורת חטאת ותורת אשם ואי אמר להו כל המצות מאי מצו למימר מצות ציצית וכו' והניח הקושיא בצ''ע. ול''נ דלאו קושיא היא ולא מידי דשאני היכא דנשבע שלא יאכל פת אז נאמר ודאי דאם אמר בלבי היה חטין דאינו כלום דאם זאת היתה כוונתו היה לו לפרש ולומר פת חטים או פת שעורין ולא לשון סתמי כולל דמי הכריחו לומר לשון סתמי כולל וכן ביאסרו עלי כל פירות שבעולם נמי אי לאו טעמא דאונסא יש לומר ודאי כשאמר בלבו היום אינו כלום דהי''ל לפרש דמי הכריחו לסתום דבריו אבל התם היו מוכרחים לסתום דבריהם מפני אימת משה שהיה משביעם ואם היו אומרים לו בפירוש תורת חטאת ואשם או תורה אחת או ציצית וכו' לא היה מקבלו מהם והם היו רוצים לקבל התורה מחמת יראה שהרי כפה עליהם ההר כגיגית ומפני כן כדי להטעות למשה היו מוכרחים שלא לגלות ומפני כך היו יכולים לעשות שם הלשון כולל חלקי. וכ''ת א''כ מה הקשה לרבא דילמא ציפורא רבא חזא והביאו ראיה ממשה שאני גבי משה דלא היו רוצים לגלות משום דאיכא אונסא, י''ל דאע''ג דהכא ליכא טעמא דאונסא איכא טעמא אחרינא דכונתו לגזום וכדי להגזים הענין אמר כך ולא רצה לגלות לומר ציפורא, זה דעתי לתרץ דעתו של התוספות ז''ל ונמצינו למדין לדעת זו דאין אנו יכולים לעשות מהלשון הסתמי כולל חלקי אבל דעת רבינו ז''ל אינו כך כמו שביארתי והקושיא שהקשו התוספות ז''ל יתרץ אותו כתירוץ הרמב''ן ז''ל וכדכתב הרב מהר''י ן' לב ז''ל וכן עיקר:

טו מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם וְעַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי נִשְׁבָּע. אֵין זֶה יָכוֹל לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ הָיָה בְּלִבִּי. שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע זֶה עַל דַּעְתּוֹ אֶלָּא עַל דַּעַת אֲחֵרִים וְכֵיוָן שֶׁהָיָה פִּיו וְלִבָּם שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דַּעְתָּם שָׁוִים חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּם שֶׁל אֵלּוּ בִּמְקוֹם לִבּוֹ קָם. וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת:

כסף משנה מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום וכו'. דברים של טעם הם והם נלמדים ממה שאמרו לא על דעתך אנו משביעים אותך:

טז לְפִיכָךְ כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין הַדַּיָּנִין אֶת הַנִּשְׁבָּע אוֹמְרִים לוֹ לֹא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִים אוֹתְךָ אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ:

יז מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְהָיָה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין בִּשְׁבוּעָה. וְאַחַר שֶׁנֶּאֱסַר חָזַר בּוֹ מִיָּד בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְהוּא כְּדֵי שֶּׁיֹּאמַר תַּלְמִיד לְרַב שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי. וְאָמַר אֵין זוֹ שְׁבוּעָה אוֹ נִחַמְתִּי אוֹ חָזַרְתִּי בִּי וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁעִנְיָנָם שֶׁהִתִּיר מַה שֶּׁאָסַר הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְנֶעֶקְרָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁזֶּה דּוֹמֶה לְטוֹעֶה:

יח * וְכֵן אִם אָמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים חֲזֹר בְּךָ אוֹ מֻתָּר לְךָ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְקִבֵּל מֵהֶן בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְאָמַר הֵן אוֹ חָזַרְתִּי בִּי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם אַחַר כְּדֵי דִּבּוּר אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ:

ההראב"ד וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך וכו'. א''א דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מוזקקין לנדרו שתהא מחאה שלהן סומכת נדרו לחזרתו:

לחם משנה וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך וכו' וקבל מהן בתוך כ''ד וכו'. לכאורה נראה שתוך כ''ד קאי אדיבור של אחרים כלומר שאחר שהוא נדר מיד אחר דיבורו תוך כ''ד אמרו לו אחרים חזור בך והוא אחר דיבור של אחרים מיד תוך כ''ד קבל מהם והוא כ''ד בערך דיבור של אחרים אבל בערך דיבורו הראשון שהוא נדרו כבר עבר תוך כ''ד. ולכאורה נראה שזה כן מפני שאם נפרש תוך כ''ד שהוא אחר דיבורו מה השמיענו עתה כשאמר ואמר הן או חזרתי הרי כבר אמר לעיל שאם אמר אחר דיבורו אין זו שבועה או נחמתי חזרתי תוך כ''ד הרי זה מותר אלא ודאי שהוא תוך כ''ד בערך דיבור האחרים. זה נראה לכאורה בדברי רבינו ז''ל ומפני כן השיג עליו הר''א ז''ל וכתב דבר זה אינו מחוור וכו' שתהא מחאה שלהן סומכת נדרו לחזרתו ע''כ, כלומר שכיון שעבר החזרת הנדר אחר הנדר יותר מכדי דיבור אין הדיבור של אחרים עושה שיסמך זאת החזרה לנדר כלומר ויחשב כאילו הדיבור של אחרים הוא נדר. וזה הוקשה לו כפי מה שהבין בדברי רבינו ז''ל כדפרישית אבל מ''מ אין זה מוכרח בדברי רבינו ז''ל דאפשר דכוונת רבינו ז''ל לומר תוך כ''ד בערך הנדר שהוא דיבורו ותסתלק השגת הר''א ז''ל. והרב מהרר''י קארו ז''ל כתב בסימן ר''י על השגה זאת ואיני יודע למה כתב אינו מחוור שהרי לא מפני דברי האחרים הוא מתיר אלא שקבל דבריהם ע''כ x נראה שלא הבין השגה זאת כמ''ש אלא נראה שהוא הבינה שכוונתו להקשות על רבינו ז''ל דכשאמרו האחרים חזור בך וקבל מהן לא תהא חזרה כיון שהוא לא אמרו מדעתו ולפי זה נוכל לומר שהבין הר''א ז''ל שכ''ד לא קאי אלא אנדרו ולא אדיבור של אחרים ואע''פ כן הקשה עליו אבל כד מעיינת שפיר לשון ההשגה יתיישב בה ג''כ הפירוש שכתבתי ופירוש הרב מוהרר''י קארו ז''ל יתיישב יותר בלשון:

יט נִשְׁבַּע וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר בְּלִבּוֹ אֵין זֶה כְּלוּם. וְכֵן אִם אָמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים חֲזֹר בְּךָ אוֹ מֻתָּר לְךָ אוֹ מָחוּל לְךָ וְקִבֵּל דִּבְרֵיהֶם בְּלִבּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר אֵין זֶה כְּלוּם עַד שֶׁיּוֹצִיא הַחֲזָרָה בְּפִיו כְּמוֹ הַשְּׁבוּעָה:

כסף משנה (יז-יט) מי שנשבע והיה פיו ולבו שוים וכו'. טעמו משום דאמרינן בפ' יש נוחלין (דף קכ"ט) ופ' בתרא דנדרים (דף פ"ז) בכל התורה כולה תוך כ''ד כדיבור דמי בר ממגדף ועובד כו''ם ומקדש ומגרש: ומ''ש שתוך כ''ד הוי כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי. פ' שבועת העדות (דף ל"ב) אמרינן דתוך כ''ד הוי כדי שאלת תלמיד לרב ואיכא דאמרי כדי שאלת הרב לתלמיד ובפ' מרובה (ב"ק ע"ג:) אמרינן גבי פלוגתא דר''מ ור' יוסי תרי תוך כ''ד הוו חד כדי שאלת תלמיד לרב וחד כדי שאלת הרב לתלמיד כי לית ליה לר' יוסי כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומרי דנפיש כדי שאלת הרב לתלמיד שלום עליך אית ליה וידוע דהלכה כר''י לגבי ר''מ. ואע''ג דבפ''ק דמכות (דף ו') א''ל רב אחא מדפתי לרבינא מכדי תוך כ''ד היכי דמי כדי שאלת תלמיד לרב מאה טובא הוי לאו למימרא דהכי ס''ל אלא היינו לומר דאפי' למאן דאמר דהוי כדי שאלת תלמיד לרב קשיא אבל לפום קושטא דמילתא הלכה כר''י כדכתיבנא: ומ''ש דחזרה בלבו אינו כלום. היינו מדקי''ל דדברים שבלב אינם דברים וגבי שבועה גופה אמרינן גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו: ועל מה שכתב רבינו שאם א''ל חזור בך או מותר לך וכו' הרי זה מותר: כתב הראב''ד א''א דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מוזקקין לנדרו וכו'. ואיני יודע למה כתב שאינו מחוור שהרי לא מפני דברי האחרים הוא מתיר אלא מפני שכיון שקבל דבריהם הוי כאילו דבריהם הם דבריו וכיון שדבריהם תוך כדי דיבור נדרו וחזרתו היא תוך כדי דיבור דבריהם הוי כאילו דברי חזרתו הם תוך כדי דיבור נדרו, ואפשר שקבל מהם תוך כדי דיבור דקאמר רבינו היינו תוך כדי דיבור נדרו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן