הלכות שבועות - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבועות - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

א * אַף עַל פִּי שֶׁלּוֹקֶה הַנִּשִׁבָּע לַשָּׁוְא אוֹ לַשֶּׁקֶר וְכֵן הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הָעֵדוּת אוֹ שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן מֵבִיא קָרְבָּן. אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן עֲוֹן הַשְּׁבוּעָה כֻּלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-ז) (דברים ה-יא) 'לֹא יְנַקֶּה ה'' אֵין לָזֶה נִקָּיוֹן מִדִּין שָׁמַיִם עַד שֶׁיִּתְפָּרַע מִמֶּנּוּ עַל הַשֵּׁם הַגָּדוֹל שֶׁחִלֵּל. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יב) 'וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה''. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר מֵעָוֹן זֶה יוֹתֵר מִכָּל הָעֲבֵרוֹת:

ההראב"ד אע''פ שלוקה הנשבע לשוא. א''א והרי אמרו על שבועת שוא ועל כיוצא בה ב''ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב''ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו והרי חייבי מיתות ב''ד מתודין ומתכפר להן ומלקות תחת מיתה עומדת:

כסף משנה אע''פ שהנשבע לשוא או לשקר וכו' שנאמר לא ינקה ה' וכו'. בר''פ שבועת הדיינין (דף ל"ט): וכתב הראב''ד והרי אמרו על שבועת שוא וכו' עכ''ל. וי''ל שאע''פ שב''ד של מטה מלקין ומנקין אותו לאו נקיון גמור קאמר מדאפקיה בלשון לא ינקה דאל''כ הל''ל ינקו אותו דהוה משמע ינקו אותו לגמרי. ומ''ש והרי חייבי מיתות ב''ד מתודין ומתכפרים וכו' כבר כתב רבינו דשאני הכא דאיכא חילול השם ובפירוש אמרו בר''פ שבועת הדיינין (דף ל"ט) שבכל העבירות נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהם לא ינקה והכתיב ונקה לא ינקה ההוא לכדר' אליעזר וכו' ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים ופירש''י מנקה הוא לשבים וכאן אף לשבים לא ינקה בלא פרעון. ובספר הבתים כתב נראים דברי הרמב''ם שלא אמרו ב''ד מלקין אותו אלא להיותו כשר לעדות וכ''כ הרב רבי יונתן אבל מ''מ עון חילול השם שבו אינו מנוקה ובביאור אמרו חכמים שאפילו בתשובה אין מנקין להם עון השבועה שנאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא את שמו הוא דאינו מנקה אבל מנקה הוא שאר חייבי לאוין ע''כ:

לחם משנה אע''פ שלוקה הנשבע וכו'. בריש פרק שבועת הדיינין אמרו (דף ל"ט) וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהן לא ינקה והא כתיב ונקה לא ינקה ותירצו ההוא מבעי ליה לכדרבי אליעזר דתניא רבי אליעזר אומר אי אפשר לומר ונקה שכבר נאמר לא ינקה ואי אפשר לומר לא ינקה שכבר נאמר ונקה הא כיצד מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים ע''כ. משמע דהחומרא דאיתא בשבועת שוא הוי דאע''ג דעשה תשובה אינו מכפר לו כפרה גמורה וקשה דהא בריש הלכות תשובה כתב רבינו ז''ל דכריתות ומיתות ב''ד תשובה ויוה''כ תולין ועדיין אינם גומרים לו הכפרה עד שיבואו עליו יסורים וא''כ היכי קאמר דכל עבירות שבתורה מנקה לשבים. ועם מ''ש רבינו ז''ל ניחא דבכריתות ומיתות ב''ד אדם מת במיתת ב''ד ועשה תשובה ודאי דנתכפר לו כפרה גמורה כדכתב שם רבינו ז''ל בראש הפרק אבל היכא שלא מת במיתת ב''ד אז ודאי התשובה ויוה''כ תולין ויסורין גומרין הכפרה וא''כ ברייתא דר''א איירי בלקה דהוי כמו גבי מי שחייב מיתת ב''ד שקבל עונשו ומת במיתת ב''ד והתם מתכפר בתשובה והכא לא, אבל להראב''ד ז''ל בהשגות שנראה שמפרש דהך דקאמר בגמ' הכא דאינו מתכפר לשבים גבי שבועת שוא היינו היכא דלא לקה אבל אם לקה דודאי דבמקום מיתה עומדת ובתשובה מתכפר לו א''כ אפילו כריתות ומיתות ב''ד גם כן אינו מתכפר לו עד שיבואו עליו יסורין וזה נראה לי ודאי סיוע לפירוש רבינו ז''ל. וא''ת כיון דיש חילול השם למה כתב רבינו ז''ל עד שיתפרע דמשמע ביסורין מתכפר לו הא כתב רבינו ז''ל בפ''א מהל' תשובה דהיכא דאיכא חילול השם אינו מכפר אלא המיתה דוקא, וי''ל דכיון שלקה ומלקות במקום מיתה עומדת הוי כאילו מת ובפרעון יסורין שיבואו עליו יתכפר:

ב עָוֹן זֶה מִן הַחֲמוּרוֹת הוּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ לֹא כָּרֵת וְלֹא מִיתַת בֵּית דִּין יֵשׁ בּוֹ חִלּוּל הַשֵּׁם הַמְקֻדָּשׁ שֶׁהוּא גָּדוֹל מִכָּל הָעֲוֹנוֹת:

ג * מִי שֶׁנִּשְׁבַּע בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבַשֶּׁמֶשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁבְּרָאָם אֵין זוֹ שְׁבוּעָה. וְכֵן הַנִּשְׁבָּע בְּנָבִיא מִן הַנְּבִיאִים אוֹ בִּכְתָב מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁשָּׁלַח נָבִיא זֶה אוֹ לְמִי שֶׁצִּוָּה בִּכְתָב זֶה אֵין זוֹ שְׁבוּעָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֵלּוּ שְׁבוּעוֹת מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן * וּמְלַמְּדִין אֶת הָעָם שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בְּכָךְ וּמַרְאִין בְּעֵינֵיהֶם שֶׁזּוֹ שְׁבוּעָה. וּפוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח וּמַתִּירִין לָהֶם:

ההראב"ד מי שנשבע בשמים ובארץ אף על פי שאין כוונתו אלא למי שבראם אין זו שבועה. א''א ליחייב עליה קרבן ומלקות: ומלמדין את העם שלא ינהגו קלות ראש בכך. א''א באמת צריכין שאלה לחכם ועובר משום בל יחל:

כסף משנה מי שנשבע בשמים ובארץ וכו'. בס''פ שבועת העדות (דף ל"ה) תנן משביעני עליכם וכו' בשמים ובארץ הרי אלו פטורים ואמרינן בגמרא דאע''ג דאיכא למימר דבמי שהשמים והארץ שלו קאמר כיון דאיכא שמים וארץ בשמים וארץ קאמר. ומשמע לרבינו שאפילו אמר שנתכוון למי שהשמים והארץ שלו כיון דאינו במשמע דבריו אינו כלום: כתב הראב''ד אין זו שבועה א''א ליחייב עליה קרבן ומלקות עכ''ל. טעמו מדתנן הרי אלו פטורים משמע אבל איסורא איכא ואפשר לומר שזו כוונת רבינו אבל מדקתני סיפא מאיימין עליהם ומלמדים את העם וכו' משמע דס''ל דאין כאן שבועה כלל וכפשט לישנא דרבא והא דקתני פטורים אגב דקתני באידך חייבים תנא בהא פטורים ולאו דוקא דאיסור נמי ליכא. ומ''ש וכן הנשבע בנביא מהנביאים או בכתב מכתבי הקדש וכו' משמע לרבינו שהם שוים לאומר בשמים ובארץ: ומ''ש ואע''פ שאין אלו שבועות מאיימין עליהם ומלמדים את העם וכו'. נלמד ממה ששנינו בפ''ב דנדרים גבי נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים: וכתב הראב''ד א''א באמת צריכים שאלה לחכם ועובר משום בל יחל עכ''ל. וכבר כתבתי טעמו וטעם רבינו:

ד * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל הַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה. אִם נִשְׁבָּע בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ דַּעְתּוֹ עַל הַהַזְכָּרוֹת. וְאִם נִשְׁבַּע בָּהּ סְתָם דַּעְתּוֹ עַל הַגְּוִיל וְאֵין כָּאן שְׁבוּעָה. נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנִשְׁבַּע בָּהּ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ וְאָסוּר:

ההראב"ד בד''א בשאר כתבי הקדש. א''א כמה אני תמה על המחבר הזה מה ראה לחלק בין תורה לשאר כתבי הקדש ואם יש ביניהם לענין בני העיר שמכרו תורה לא יקחו ספרים ולענין מניחין ס''ת ע''ג ספרים אבל לענין קדושה הכל קדוש ומצילין אותן בשבת מפני הדליקה וטעונין גניזה ומטמאין את הידים וקדושים הם לכל דבר כתורה והנשבע בהם ומשקר כמשקר במי שצוה אותן. והריני מודיע שאין הענין הזה כמו שהוא סובר שלא על הנשבע בתורה קאמר אלא על המתפיס בס''ת שאם אמר ככר זו עלי כספר התורה הזה אם מנחא אארעא לא אמר כלום דדעתיה אגוילים וגוילים אין בהם קדושה אלא בשביל האותיות שעליהן הילכך אין כאן התפסה אבל אי נקיט ליה בידיה דעתיה אהזכרות שבו ואזכרות כדבר הנדור הוא שעל ידי הכתיבה והכוונה לשם קדושה הם קדושות וכ''ש אם אמר במה שבתוכה שהיא התפסה ואע''ג דמנחא אארעא. ובירושלמי מפורש בתורה הרי זה מותר כקדושת התורה כלומר ואין זה כדבר המקודש בידי אדם. ככתוב בה הרי זה אסור דקדושה כתוב בה כלומר שהם מקודשים ע''י אדם וכוונתו לקדושה:

כסף משנה בד''א בשאר כתבי הקדש אבל הנשבע בתורה וכו'. דין נשבע בתורה הכל מבואר בפ''ב דנדרים ובאיבעית אימא בתרא וכ''פ הרא''ש ואף על גב דבגמרא בנודר בתורה איתמר משמע לרבינו דהוא הדין לנשבע מדאמרינן דעתיה אאזכרות שבה, ובתוספתא פרק שני תני לה לענין שבועה ובירו' מייתי לה לענין נדר ורבינו סבור דהא והא איתנהו ולפיכך כתבה גם בפ''א מהל' נדרים וכן דעת הרא''ש. והראב''ד כתב אני תמיה על זה המחבר מה ראה לחלק וכו'. וי''ל דרבינו סבר שאין לנו אלא מה שאמרו הנודר בתורה ואם כדברי הראב''ד הל''ל הנודר בתורה או בכתבי הקדש ומה שהביא מהירושלמי אינו קשה לרבינו כמו שכתבתי דהא והא איתנהו והתוספתא הויא תיובתיה דהראב''ד:

ה וְהַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה סְתָם אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהַג קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת:

ו * עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבַּע אֵין רַבּוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ. וַהֲרֵי הוּא אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע כְּקֹדֶם שֶׁנִּשְׁבַּע. לְפִי שֶׁאֵין גּוּפוֹ קָנוּי לוֹ כְּדֵי שֶׁתָּחוּל עָלָיו שְׁבוּעָתוֹ וְנֶאֱמַר בִּשְׁבוּעוֹת (במדבר ל-ג) 'לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ' מִי שֶׁנַּפְשׁוֹ בִּרְשׁוּתוֹ יָצָא עֶבֶד שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים. וְנִמְצָא זֶה כְּמוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע עַל נִכְסֵי אַחֵר:

ההראב"ד עבד שנשבע וכו'. א''א פירוש אם נשבע שיתענה אינו צריך לכפותו שיאכל לפי שלא חל עליו הנדר שנאמר להרע או להיטיב מה הטבה רשות וכו' יצא זה ששבועתו להרע לרבו אבל אם נדר בנזיר צריך שיאמר לו רבו שתה:

כסף משנה עבד שנשבע אין רבו צריך לכפותו וכו'. בפ''ב דנזיר (דף ס"ב): וכתב הראב''ד א''א אם נשבע שיתענה וכו' אבל אם נדר בנזיר צריך שיאמר לו שתה עכ''ל. הכי אמרינן בפרק בתרא דנזיר והתם מפרש טעמא דמפלגינן בין נזיר לשאר נדרים ואין כאן השגה על רבינו שהרי כתב רבינו בפרק שני מנזירות דין עבד שנדר בנזירות:

ז קְטַנִּים שֶׁנִּשְׁבְּעוּ וְהֵן יוֹדְעִין טַעַם הַשְּׁבוּעָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן חַיָּבִין. כּוֹפִין אוֹתָן לַעֲמֹד בְּדִבְרֵיהֶן. כְּדֵי לְחַנְּכָן וּלְאַיֵּם עֲלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת. וְאִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁבְּעוּ עָלָיו דָּבָר שֶׁאֵין הַקָּטָן יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִזָּק. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיָּצוּם אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר זְמַן מְרֻבֶּה. מַכֶּה אוֹתוֹ אָבִיו אוֹ רַבּוֹ וְגוֹעֵר בּוֹ וּמַרְאִין לוֹ שֶׁהֻתְּרָה שְׁבוּעָתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָגִיל לְהָקֵל רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת:

כסף משנה קטנים שנשבעו וכו'. (פרק חמישי דנדה) (דף מ"ה):

ח צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בַּקְּטַנִּים הַרְבֵּה וּלְלַמֵּד לְשׁוֹנָם דִּבְרֵי אֱמֶת בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְגִילִים לְהִשָּׁבַע תָּמִיד כְּעַכּוּ''ם. וְזֶה הַדָּבָר כְּמוֹ חוֹבָה עַל אֲבוֹתֵיהֶם וְעַל מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת:

ט הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ לַשָּׁוְא אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע לְפָנָיו לַשֶּׁקֶר אוֹ שֶׁבֵּרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה שֶׁהוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם נוֹשֵׂא שֵׁם ה' לַשָּׁוְא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בְּרָכוֹת הֲרֵי זֶה חַיָּב לְנַדּוֹתוֹ. וְאִם לֹא נִדָּהוּ הוּא בְּעַצְמוֹ יְהֵא בְּנִדּוּי [א]. וְצָרִיךְ לְהַתִּיר אוֹתוֹ מִיָּד כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מִכְשׁוֹל לַאֲחֵרִים שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁנִּדּוּהוּ. וְאִם תֹּאמַר יוֹדִיעוֹ נִמְצְאוּ כָּל הָעוֹלָם בְּנִדּוּי שֶׁהֲרֵי לִמְדוּ לְשׁוֹנָם הַעֲוֵה וּשְׁבוּעָה תָּמִיד:

כסף משנה השומע הזכרת השם וכו'. בפרק קמא דנדרים (דף ז':) וכתב הר''ן ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי לא שיהא בנדוי מאליו אלא ראוי להתנדות קאמר שהרי המזכיר עצמו צריך נידוי והיאך יהא חמור ממנו השומע ושותק. ומ''ש רבינו וצריך להתיר לו מיד. שם:

לחם משנה השומע הזכרת השם מפי חבירו וכו' וצריך להתיר לו מיד כדי שלא יהיה מכשול לאחרים. קשה דבגמ' (נדרים דף ז':) אמרו על הא ש''מ אין בין נידוי להפרה כלום והקשו בתוס' ז''ל דהא אמרינן בפרק ואלו מגלחין דלאפקרותא עד דחיילא עליה שמתא תלתין יומין ותירצו התוס' שם. אבל הרי''ף ז''ל בפרק אלו מגלחין אית ליה דפליגי אהדדי ודחאה לההיא דפ' אלו מגלחין מכח ההיא דנדרים וכן דעת רבינו ז''ל בפ''ז מה' תלמוד תורה שכתב אין בין נידוי להפרה כלום אלא מנדין ומתירין ברגע אחד וכבר כתב הר''ן ז''ל כל זה בפ''ק דנדרים. וא''כ כיון דרבינו ז''ל נתן כאן טעם להתרה מיד מפני שלא יהיו במכשול א''כ השתא לא קשה כלל ההיא דואלו מגלחין ושפיר אתיא דשאני התם דיודיעו שהוא מנודה מפני שביזה תלמיד חכם וכ''ע פרשי מיניה וא''כ לא היה לרבינו ז''ל לדחות ההיא דפרק ואלו מגלחין כיון דנתן טעם זה כאן:

י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הַנִּשְׁבָּע הַזֶּה אוֹ הַמְבָרֵךְ לְבַטָּלָה מֵזִיד. אֲבָל אִם הָיָה שׁוֹגֵג וְלֹא יָדַע שֶׁזֶּה אָסוּר אֵינוֹ חַיָּב לְנַדּוֹתוֹ. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאָסוּר לְנַדּוֹתוֹ שֶׁלֹּא עָנַשׁ הַכָּתוּב שׁוֹגֵג אֶלָּא מַזְהִירוֹ וּמַתְרֶה בּוֹ שֶׁלֹּא יַחְזֹר:

כסף משנה ומ''ש במה דברים אמורים שהיה הנשבע הזה וכו' מזיד וכו'. פשוט בטעמו:

יא וְלֹא שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא בִּלְבַד הִיא שֶׁאֲסוּרָה אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִין לְבַטָּלָה אָסוּר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁבָּע. שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב מְצַוֶּה וְאוֹמֵר (דברים כח-נח) 'לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא'. וּבִכְלַל יִרְאָתוֹ שֶׁלֹּא יַזְכִּירוֹ לְבַטָּלָה. [ב] לְפִיכָךְ אִם טָעָה הַלָּשׁוֹן וְהוֹצִיא שֵׁם לְבַטָּלָה יְמַהֵר מִיָּד וִישַׁבֵּחַ וִיפָאֵר וִיהַדֵּר לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזָּכֵר לְבַטָּלָה. כֵּיצַד. אָמַר ה', אוֹמֵר בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם וָעֶד אוֹ גָּדוֹל הוּא וּמְהֻלָּל מְאֹד וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַטָּלָה:

כסף משנה ומ''ש ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מהשמות המיוחדים וכו'. ומ''ש לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר וכו'. ירושלמי פרק כיצד מברכין:

יב אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִשָּׁאֵל עַל הַשְּׁבוּעָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאֵין בָּזֶה דֹּפִי. וּמִי שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ בְּדָבָר זֶה אֵינוֹ אֶלָּא שֵׁמֶץ מִינוּת. אַף עַל פִּי כֵן רָאוּי לְהִזָּהֵר בְּדָבָר זֶה. וְאֵין נִזְקָקִין לְהַתִּיר אֶלָּא מִפְּנֵי דְּבַר מִצְוָה אוֹ מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל [ג]. וְטוֹבָה גְּדוֹלָה הִיא לְאָדָם שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע כְּלָל [ד]. * וְאִם עָבַר וְנִשְׁבַּע שֶׁיִּצְטַעֵר וַיַּעֲמֹד בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים טו-ד) 'נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר' וְכָתוּב אַחֲרָיו (תהילים טו-ה) 'עשֵֹׁה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם': סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

ההראב"ד ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד. א''א דוקא בשבועה ושנשבע להרע לעצמו אבל נודר בנדר אפילו להרע לעצמו מצוה להתירו שהרי אמרו הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן:

כסף משנה אע''פ שמותר להשאל על השבועה כו' ראוי להזהר בדבר ואין נזקקין להיתר אלא מפני דבר מצוה וכו'. ומ''ש וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל. כן יש ללמוד מעובדא דפרק השולח (גיטין דף ל"ה) אותה אלמנה שהפקידו אצלה דינר והניחתו בכד הקמח. ומה שכתב ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו, הכי משמע בפרק (המדיר) (כתובות דף ע"ז) גבי עובדא דרבי יהושע בן לוי עם מלאך המות: כתב הראב''ד ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו, א''א דוקא בשבועה וכשנשבע להרע לעצמו וכו'. ואפשר שגם זה דעת רבינו שהרי לא כתב כן אלא בשבועה וצריך טעם למה נשתנה נדר משבועה בזה: סליקו הלכות שבועות בס''ד

לחם משנה אף על פי שמותר להשאל כו'. הראב''ד ז''ל כתב בהשגות דבנדר אינו כן אלא מצוה להשאל עליו, וכתב הרב כסף משנה ז''ל דצריך טעם למה. והדבר פשוט למאן דאמר דאיכא לאחמורי בשבועות יותר מנדרים דהא איכא מאן דאמר דנדרים מתירין בזמן הזה ולא שבועות דעונשם מרובה ועיניך תחזינה במרדכי פרק ג' דשבועות ובטור יורה דעה סימן ר''ל, ובבית יוסף ז''ל בסימן הנזכר: סליקו להו הלכות שבועות בס''ד

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן