הלכות שבועות - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבועות - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעָה מֵאַרְבַּע מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ בְּאֹנֶס הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִכְּלוּם. וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע מִתְּחִלָּתוֹ בְּאֹנֶס [א] כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע וְנֶאֱנַס וְלֹא הִנִּיחוּהוּ לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ אַנָּס. לְפִיכָךְ נִשְׁבָּעִין לַחֲרָמִין וּלְהוֹרְגִין וּלְמוֹכְסִין:

לחם משנה לפיכך נשבעין לחרמין ולהורגין ולמוכסין וכו'. משנה פ' ד' נדרים (ד' כ"ז:) נודרין להורגין ולחרמין וכו' ומבואר שם בגמרא דהוא במוכס העומד מאליו או במוכס שאין לו קצבה ודקאמר בלבו היום:

ב בְּאֵי זֶה מוֹכֵס אָמְרוּ. בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו שֶׁלּוֹקֵחַ מָמוֹן שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת מֶלֶךְ הַמְּדִינָה. אוֹ שֶׁלּוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ אֲבָל מוֹסִיף לְעַצְמוֹ עַל הַדָּבָר הַקָּצוּב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת גְּזֵלָה:

ג וְצָרִיךְ הַנִּשְׁבָּע בְּאֹנֶס לִהְיוֹת כַּוָּנָתוֹ בְּלִבּוֹ בְּעֵת הַשְּׁבוּעָה לְדָבָר הַפּוֹטְרוֹ [ב]. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים. הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו מִפְּנֵי הָאֹנֶס. הֲרֵי זֶה סוֹמֵךְ עַל דְּבָרִים שֶׁבְּלִבּוֹ:

ד כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע לְאַנָּס שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר סְתָם. וּבְלִבּוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל בְּשַׂר חֲזִיר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה (א-ד) כל הנשבע שבועה וכו'. בפ''ג דשבועות (דף כ"ו) ת''ר האדם בשבועה פרט לאנוס. ומ''ש ואחד הנשבע מתחלתו באונס כמו שביארנו. בפ''א. ומ''ש או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו. בפ''ג דנדרים (דף כ"ז) תנן נדרי אונסין (כיצד) הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעיכבו נהר. ומ''ש או שהשביעו אנס לפיכך נשבעין לחרמין וכו'. בפ''ג דנדרים (דף כ"ז:) תנן נודרים להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא (של) תרומה אע''פ שאינן (של) תרומה שהן של בית המלך אע''פ שאינן של בית המלך ואמרינן שם בגמ' שדין שבועות כדין נדרים. ומ''ש באי זה מוכס אמרו וכו' עד שלא יאכל היום. שם (דף כ"ח) ומסיים בה ואע''ג דסבירא לן דברים שבלב אינם דברים לגבי אונסים שאני:

ה * וְכֵן שְׁבוּעַת הֲבַאי וְשֶׁל שְׁגָגוֹת פָּטוּר עֲלֵיהֶן. שְׁבוּעַת (שֶׁל) הֲבַאי כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁרָאָה חֵילוֹת גְּדוֹלוֹת וְחוֹמָה גְּבוֹהָה וְנִשְׁבַּע שֶׁרָאִיתִי חֵיל פְּלוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְהֵם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. וְשֶׁרָאִיתִי חוֹמַת עִיר פְּלוֹנִית גְּבוֹהָה עַד לָרָקִיעַ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. שֶׁזֶּה לֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁהַדָּבָר כָּךְ בְּלֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר וְלֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְסַפֵּר אֶת גֹּבַהּ הַחוֹמָה אוֹ רֹב הָעָם:

ההראב"ד וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהן. א''א לא הוצרכו חכמים לומר שהוא פטור מקרבן אלא שאמרו כשם שנדרי שגגות ונדרי הבאי מותרין כך שבועת שגגות ושבועת הבאי מותרין. שבועת שגגות שמותרין כגון שאמר לאשתו שבועה שלא אוכל היום שגנבת את כיסי ונודע שלא גנבה וכל כיוצא בזה שאם נשבע שלא יאכל ככר אחד אם שתה היום ונזכר ששתה היום מותר לאכול הככר. ושבועות הבאי שהן מותרות כגון שאמר יאסרו עלי פירות העולם בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר וכיוצא בו שלא נתכוין לאסור פירות העולם על עצמו אלא לחזק הדבר שיאמינו בו מפני שהוא דבר תימה ושבועת הבאי ענין שבועת שוא היא:

כסף משנה וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהם. בפ''ג דנדרים (דף כ':) דנדרי הבאי ונדרי שגגות התירו חכמים ובגמ' (דף כ"ה:) תנא כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות וה''נ אמרינן גבי נדרי הבאי (דף כ"ד:) תנא כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרות כך גירסת הר''ן והיא גירסת רבינו ודלא כספרים דגרסי שבועות הבאי אסורות. ומ''ש כיצד כגון שראה חיילות ונשבע שראיתי חיל פלוני המלך והם כיוצאי מצרים. שם במשנה: ודע שבפ' הנזכר תנן דנדרי זירוזין מותרין ולא כתבו רבינו לענין שבועות מפני שלא אמרו בגמ' כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרות ודלא כדברי הר''ן שם והרשב''א בתשובה שכתבו דשבועות זירוזין נמי שרו ואע''ג דהכי איתא בירושלמי סובר רבינו דגמ' דידן פליגא ונקטינן כוותיה: כתב הראב''ד וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהם, א''א לא הוצרכו חכמים לומר שהוא פטור מקרבן וכו'. וי''ל שרבינו סובר שהוצרכו לומר שפטור מקרבן דאי לאו דאמור רבנן דפטור מהי תיתי כן לפוטרו, ומה שרצה להכריע ממ''ש כשם שנדרי שגגות מותרים וכו' כך שבועות שגגות וכו' מותרים י''ל דאה''נ דהל''ל כך שבועות שגגות פטורים אלא דאיידי דנקט גבי נדרים מותרים דלא שייך למימר בהו פטורים דהא לית בהו קרבן נקט נמי גבי שבועות מותרים. ועי''ל דודאי גם שבועות שגגות והבאי מותרים וא''כ לא היו צריכים לומר דפטורים מקרבן וכדברי הראב''ד דכיון דמותרים מהיכא תיסק אדעתין לחייבם קרבן אלא משום דבפרקים הקודמים ובפרק זה קא עסיק ואתי בחיובי קרבן ומלקות ופיטורם נקט פטורים: ומ''ש עוד הראב''ד שבועות שוגגים שמותרים כגון שאמר לאשתו וכו' ושבועות הבאי שהן מותרות כיצד וכו', הוצרך לכתוב כן כי היכי דלא תיקשי היכי משכחת לה דשבועות שגגות והבאי מותרות לכתחלה:

לחם משנה וכן שבועת הבאי ושל שגגות וכו'. פ''ג דנדרים (דף כ"ד:) תנא נדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורין ע''כ. והרא''ש והר''ן ז''ל כתבו גירסא אחרת שם כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין ופירש הר''ן ז''ל מותרין הפירות היכא דאמר יאסרו פירות אלו עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים או אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד לעולם הפירות מותרין כל חד משום טעמיה כדכתב הר''ן ז''ל בפירוש המשנה אבל לענין מלקות לא דיבר כלל דודאי יש חילוק דכשאמר כעולי מצרים אינו לוקה משום שוא וכשאמר כקורת בית הבד לוקה משום שוא וא''כ יש בשבועת הבאי בין חדא לחברתה בענין המלקות חילוק אבל בענין הפירות שניהם שוים שלעולם הפירות מותרים וזו היא גירסת רבינו ז''ל וגירסת הר''א ז''ל בהשגות ואע''פ שכתב רבינו ז''ל פטור אין הכוונה לומר פטור מקרבן אבל איסורא איכא ולא דק בלישניה וראיה לדבר שבשבועת שגגות כתב לקמן פטור מכלום. והר''א ז''ל מפני שלא כתב מותר וכתב פטור תפס עליו דמשמע דס''ל דאיסורא איכא ואמר שאינו כן וכתב בהשגות לא הוצרכו חכמים לומר שהוא פטור וכו' אלא שאמרו כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרים וכו' והוקשה לו להראב''ד ז''ל היכי שייך לומר מותרין בשבועת שגגות דאם הוא שוגג אין אנו יכולים לומר מותר דמשמע דלכתחלה הוא מותר לעשותו ולזה תירץ ואמר שהוא לענין הפירות כלומר אם אמר לאשתו שבועה שלא אוכל היום מפני שגנבת את כיסי ואח''כ נודע שלא גנבה וכו' אז מותר לאכול או כיוצא בזה וזה מה שמבאר הראב''ד ז''ל בהשגה האחרת באומרו שבועת שגגות שמותרין וכו'. ובדפוס ויניציא''ה הוא מחולק לב' השגות אבל הוא טעות והעיקר הוא כדפוס קושטאנטינ''ה כי ההשגה השניה בדפוס ויניציא''ה היא מלאה טעיות וחסר ד' או ה' שיטות והעיקר כאשר כתוב שם והכוונה היא מ''ש וכן היא גירסת רבינו ז''ל. והעד יותר ברור מ''ש בפ' ה' מה' נדרים נדרי הבאי וכו' כדרך שביארנו בשבועות הרי משמע מדכתב ודברי הבאי מותרים כמו השבועות א''כ משמע דשבועות מותרים לגמרי. וא''ת למה לא השיגו הראב''ד ז''ל לרבינו ז''ל דקשיא מדידיה אדידיה כיון שהוא הבין בלשון זה שהוא פטור אבל אסור ולקמן אמר כדרך שביארנו בשבועות כדפרישית, וי''ל דאין זה מוכרח דמצינו לדחויי דמ''ש כדרך שביארנו בשבועות ר''ל ענין אלו הדברים פירוש דהבאי והשגגות והאונסין הוא כמו שביארתי בשבועות אבל לא שזה מותר כמו בשבועות:

ו שְׁבוּעָה שֶׁל שְׁגָגוֹת כֵּיצַד. אִם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת אוֹ הַפִּקָּדוֹן הִיא כְּגוֹן שֶׁשָּׁגַג בְּפִקָּדוֹן וּבְעֵדוּת שֶׁהוּא פָּטוּר מִכְּלוּם כְּמוֹ שֶּׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם שְׁבוּעַת שָׁוְא הִיא כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ תְּפִלִּין וְלֹא יָדַע שֶׁהַתְּפִלִּין מִצְוָה. וְאִם שְׁבוּעַת שֶׁקֶר הִיא כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא אָכַל וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל. אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל וְשָׁכַח וְאָכַל. אוֹ שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה אִשְׁתּוֹ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁגָּנְבָה כִּיסוֹ אוֹ שֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנוֹ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גָּנְבָה וְשֶׁלֹּא הִכְּתָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה שבועה של שגגות כיצד וכו'. כמו שביארנו בס''פ ראשון. ומ''ש ואם שבועת שוא היא וכו'. ומ''ש ואם שבועת שקר היא כגון שנשבע שלא אכל ונזכר שאכל וכו' עד ושלא הכתה. משנה פ''ג דנדרים (דף כ"ה:) גבי נדרי שגגות:

ז אִם כֵּן אֵי זֶהוּ שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד לְשֶׁעָבַר. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא אָכַל וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאָכַל. וְשֶׁשְּׁבוּעַת שֶׁקֶר זוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע אֲסוּרָה אֲבָל לֹא יָדַע שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן. זוֹ הִיא הַשְּׁגָגָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי לְשֶׁעָבַר:

כסף משנה ומ''ש א''כ אי זו היא שגגת ביטוי שחייבים עליה קרבן וכו'. בפ''ג דשבועות (דף כ"ו.) בעא מיניה רבא מר''נ אי זו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא א''ל באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן או לאו:

לחם משנה א''כ איזהו שגגת שבועת ביטוי וכו'. בפ' שבועות תניין (דף כ"ו.) בעי מיניה רבא מר''נ איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר וכו' (עיין בכ"מ) ופירש''י ז''ל בשלמא להבא משכחת לה שבשעת שבועה דעתו מיושבת עליו ולאחר זמן נתעלמה ממנו השבועה ע''כ. ורבינו ז''ל מפני כן כתב בשגגת לשעבר המציאות שאמרו בגמ' אבל בלהבא לא פירש רבינו ז''ל אותו המציאות עצמו מפני שאין צריך שהרי זה לא אמרו בגמרא לשעבר אלא מחמת דוחק אבל בלהבא דהוא מרווח טפי דאשכחינן שגגה מעלייתא לא צריך להאי כלל. ומ''מ אפשר דבלהבא נמי הדין כך הוא דהיכא דלא ידע שהשבועה אסורה ונזכר מהשבועה חייב קרבן ואע''ג דכתיב בקרא ונעלם דמשמע דבעינן שגגה מעליותא לא נאמר ונעלם אלא לפטור המזיד אבל לא שגגה מעליותא וכדכתבו התוס' ז''ל:

ח וְכֵיצַד הִיא הַשְּׁגָגָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן לְהַבָּא. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת חִטִּים וְשָׁגַג וְדִמָּה שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל פַּת חִטִּים וַאֲכָלָהּ שֶׁזֶּה נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ הַשְּׁבוּעָה הֵיאַךְ הָיְתָה וַהֲרֵי הוּא זוֹכֵר אֶת הַחֵפֶץ שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. זוֹ הִיא שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּטּוּי לְהַבָּא שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן:

כסף משנה ומ''ש וכיצד היא השגגה וכו'. שם ונעלם ממנו שנתעלמה ממנו שבועה יכול שנתעלם ממנו חפץ ת''ל בשבועה ונעלם על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ מחכו עלה במערבא בשלמא שבועה משכחת לה בלא חפץ כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור שאוכל קאמר דשבועתיה אינשי חפצא דכיר אלא חפץ בלא שבועה היכי דמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור של שעורים קאמר דשבועתיה דכיר ליה חפצא אינשי כיון דחפצא אינשי להו היינו העלם שבועה אלא א''ר אלעזר דא ודא אחת היא ופירש''י אחת היא אי אתה מוצא העלם חפץ בלא העלם שבועה וזו אינה משנה. מתקיף לה רב יוסף אלמא חפץ בלא שבועה לא משכחת לה והא משכחת לה כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו של חטים וכסבור שעורים היא ואכלה דשבועתיה דכיר ליה חפצא הוא דלא ידע ליה א''ל אביי כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה העלם שבועה הוא וכו' ורב יוסף אמר לך כיון דכי ידע ליה דחטים הוא פריש מיניה העלם חפץ הוא בעא מיניה רבא מר''נ העלם זה וזה בידו מהו א''ל הרי העלם שבועה בידו וחייב אדרבה הרי העלם חפץ בידו ופטור ואסיקנא אלא ל''ש ופירש''י ל''ש ופטור: והשתא יש לתמוה על רבינו שכתב שאם נשבע שלא יאכל פת חטים ואכל פת חטים על דעת שהוא פת שעורים ה''ז אנוס ופטור שהרי לא נעלמה ממנו שבועה ולא נעלם ממנו אלא חפץ שנשבע עליו דהא דלא כמאן דאי ר''א הא אמר דא ודא אחת היא ורבינו מחלק ביניהם ואי רב יוסף דאמר דהאי הוי העלם חפצא אביי דבתרא הוא פליג עליה ואמר דהאי נמי הוי העלם שבועה, ועוד דאי רב יוסף הא איהו פטר ליה מדכתיב בשבועה ונעלם לאפוקי נעלם ממנו חפץ ורבינו פטר ליה מפני שהוא אנוס, ועוד דאי מטעם אנוס גם בהעלם ה''ל למפטריה דהא אנוס הוא דאילו היה נזכר לשבועה לא היה אוכל. ועוד למה בבעיא זה וזה בידו דאסיקנא אלא ל''ש פירשו ופטור טפי הוה עדיף להו לפרושי אלא לא שנא וחייב דספיקא דאורייתא הוא ולחומרא. ועוד למה בנעלם ממנו החפץ כתב הרי זה אנוס ובנעלמו ממנו זה וזה כתב הרי זה כאנוס. ונראה לי שרבינו סובר דלא קיימא לן כרבי אלעזר שדוחה ברייתא זו ואומר שאינה משנה דכיון דמשכח לה רב יוסף פתרי דתהוי משנה לא דחינן לה ותו דמקרא קא דרשא בשבועה ונעלם ואע''ג דאביי דבתרא הוא נמי דחי לה לא חיישינן ליה דכיון דאיפליג עם רב יוסף רביה פנים בפנים כל כהאי גוונא אין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דמשמע דסתם גמרא סבר כרב יוסף דאמר ורב יוסף אמר לך ומדמהדר לתרוצי מילתיה דרב יוסף משמע דס''ל לגמרא כוותיה, ועוד דמדבעא רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו ופשט ליה רב נחמן ורב אשי ורבינא שקלי וטרו בפשיטותא אלמא כלהו ס''ל כרב יוסף דאילו לרבי אלעזר ולאביי אין כאן בעיא, ומשמע לרבינו דמדינא ה''ל למיפטר בין בהעלם שבועה בין בהעלם חפץ דשניהם אנוסים הם ואנוס פטור מדכתיב האדם בשבועה אלא דאתא קרא וחייב בהעלם שבועה דכתיב בשבועה ונעלם וממילא שמעינן שלא בא הכתוב לחדש חיוב אלא בהעלם שבועה אבל העלם חפץ כדקאי קאי ומש''ה בהעלם זה וזה בידו דכל שאין אנו מוצאים ייתור לחייבו ממילא מיפטר מהאדם בשבועה, ודקדק רבינו לכתוב בו כאנוס משום דבהעלם שבועה אע''פ שהוא אנוס התורה עשאתו כאילו אינו אנוס ומש''ה בהעלם זה וזה בידו לא שייך למימר הרי זה אנוס אלא הרי זה כאנוס:

לחם משנה וכיצד היא השגגה שחייבים עליה קרבן להבא. שם (ע"א) אמרו על העלם שבועה הוא חייב ולא על העלם חפץ ופירשו בגמרא שאמר שלא אוכל פת חיטין וכסבור שאוכל קאמר דבשבועתא אינשי חפצא דכיר ע''כ:

ט אֲבָל אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת חִטִּים וְאָכַל פַּת חִטִּים עַל דַּעַת שֶׁהוּא פַּת שְׂעוֹרִים הֲרֵי זֶה אָנוּס וּפָטוּר. שֶׁהֲרֵי לֹא נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ שְׁבוּעָה וְלֹא נֶעְלָם מִמֶּנּוּ אֶלָּא חֵפֶץ שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו:

לחם משנה אבל אם נשבע שלא יאכל וכו'. שם פירש רב יוסף בגמרא מה שאמרו ואינו חייב על העלם חפץ כדברי רבינו ז''ל: נעלמה ממנו שבועה וכו'. שם בעיא דרבא ולא איפשיטא ואין שם הכרח בגמרא לפשוט לאחד מן הצדדין ופסקה רבינו ז''ל דפטור מקרבן דכן הדין שלא להביא קרבן על הספק:

י * נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ שְׁבוּעָה הֵיאַךְ הָיְתָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ חֵפֶץ שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לֶאֱכל פַּת חִטִּים וְדִמָּה שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל פַּת חִטִּים וְאָכַל פַּת חִטִּים עַל דַּעַת שֶׁהוּא פַּת שְׂעוֹרִים שֶׁהֲרֵי הֶעְלֵם שְׁבוּעָה וְחֵפֶץ בְּיָדוֹ הֲרֵי זֶה כְּאָנוּס וּפָטוּר:

ההראב"ד נעלמה ממנו שבועה כו' שהרי העלם שבועה וחפץ בידו הרי זה כאנוס ופטור. נשבע על הככר שלא יאכלנו ונצטער עליו ואכלו והוא שוגג ששכח שבועתו פטור לפי שאינו שב מידיעתו שהרי דמה שמותר לו לאכלו מפני הצער ולא ידע שאסורה היא:

יא נִשְׁבַּע עַל כִּכָּר שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנּוּ וְנִצְטַעֵר עָלָיו וַאֲכָלוֹ מִפְּנֵי הַצַּעַר וְהוּא שׁוֹגֵג שֶׁהֲרֵי דִּמָּה שֶׁמֻּתָּר לוֹ לְאָכְלוֹ מִפְּנֵי הַצַּעַר הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן לְפִי שֶׁאֵינוֹ שָׁב מִידִיעָתוֹ אֶלָּא יָדַע שֶׁאֲסוּרָה הִיא וַאֲכָלָהּ בְּטָעוּת:

כסף משנה נשבע על ככר שלא יאכלנו וכו'. שם (דף כ"ו:) בעא מיניה רבינא מרבא נשבע על הככר וכו' מצטער (עליה) ואכלה בשגגת שבועה מאי א''ל תנינא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו ופירש''י מצטער ברעב ואי נמי לא נעלמה ממנו היה אוכלה ואכלה בשוגג בהעלם שבועה לא שב מידיעתו וכו' והאי נמי לא שב מידיעתו הוא. ורבינו לא נתחוור בפירוש זה משום דא''כ מאן לימא לן שאינו שב מידיעתו דלמא אם לא נעלמה ממנו אע''פ שהיה מצטער לא היה אוכלה כמו [שבדבר] שאנו מוזהרים שאע''פ שנצטער לא נעבור על המצוה ולפיכך פירש והוא שוגג שהרי דימה שמותר לו לאוכלו מפני הצער כלומר שמה שדימה שמותר לו לאכלה מפני הצער לזה קרא שגגת שבועה: וכתב הראב''ד א''א ונצטער עליו ואכלו וכו'. הרכיב פירוש רש''י עם פירוש רבינו ופירש פטור דשגגת שבועה היינו ששכח שבועתו ומה שאינו שב מידיעתו היינו מפני שדימה שמותר לו לאכלה מפני הצער:

לחם משנה נשבע על ככר שלא יאכלנו ונצטער וכו'. שם (ע"ב) בגמ' בעא מיניה רבינא מרבא נשבע על ככר ומסתכן עליה מהו ופריך מסתכן לישרי ליה מר אלא מצטער ואכלה בשגגת שבועה מאי ע''כ x והתוס' ז''ל פירשו שני פירושים ורבינו ז''ל פירש פירוש ג' והוא שהיה מצטער שהשוגג הוא שהיה סבור שמותר לאוכלו מפני הצער ולדעתו ז''ל קורא לזה שאינו שב מידיעתו כיון שלא נתחדש לו ידיעה בענין האיסור כלל אלא בענין הדין ולא דמי להיכא שלא ידע שחייבין קרבן על השבועה הזאת שהוא חייב קרבן דהתם נעלם ממנו ענין האיסור אבל הכא אינו כך אלא שחשב שלו לבדו הותר מפני שהוא מצטער וא''כ אין כאן ידיעה מחודשת כלל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן