הלכות שבועות - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבועות - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם כְּלוּם וְאָכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת פָּטוּר. שֶׁאֵין אֲכִילָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת. וַהֲרֵי הוּא כְּאוֹכֵל חֲצִי שִׁעוּר מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאִם אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל דָּבָר זֶה וַאֲכָלוֹ חַיָּב. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו זֶרַע חַרְדָּל אֶחָד אוֹ פָּחוֹת מִמֶּנּוּ:

כסף משנה מי שנשבע שלא יאכל היום כלום וכו'. ברפ''ג דשבועות (דף י"ט:) במשנה פלוגתא בשבועה שלא אוכל ואכל כל שהו ופסק כחכמים. ומשמע לרבינו דה''ה לשלא אוכל כלום. ומ''ש והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות, כלומר שאע''פ שאין חייבים עליו לא מלקות ולא קרבן מכל מקום אסור הוא מן התורה כר''י בפ' בתרא דיומא: ומ''ש ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה וכו'. שם (דף כ"ב) אמר רבא מחלוקת בסתם אבל במפרש דברי הכל בכל שהו מ''ט מפרש נמי כבריה דמי ופירש''י לעיל (דף כ"א:) מפרש שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב וכו' מפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי בריה טעמא מאי משום דחשיבא מפרש נמי איהו אחשביה ואסריה עליה עכ''ל. ורבינו סובר מפרש היינו שלא אוכל דבר זה משום דאחשביה:

ב נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִטְעֹם כְּלוּם וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא חַיָּב:

כסף משנה נשבע שלא יטעום כלום וכו'. מימרא שם (דף כ"ב):

לחם משנה נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהוא חייב. שם (דף כ"ב) אמר רבא מחלוקת בשלא אוכל אבל בשלא אטעום דברי הכל בכל שהוא ע''כ. ורבינו ז''ל כתב שלא יטעום כלום ונראה דלאו בדוקא נקט כלום אלא אפי' לא אמר לשון כלום טעימה משמע כל שהו שכן משמע מן הגמרא:

ג מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם וְשָׁתָה חַיָּב שֶׁהַשְּׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה. לְפִיכָךְ אִם אָכַל וְשָׁתָה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מַלְקוֹת אַחַת אִם הָיָה מֵזִיד אוֹ חַטָּאת אַחַת אִם הָיָה שׁוֹגֵג:

כסף משנה מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב שהשתיה וכו'. גם זה שם מימרא דשמואל: ומ''ש לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחת וכו'. משנה שם, ולשון לפיכך אינו מכוון:

לחם משנה מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב וכו'. שם (דף כ"ב:) א''ר חייא בר אבין אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב. עוד שם (דף כ"ג) אמר רבא אף אנן נמי תנינא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת אי אמרת בשלמא שתיה בכלל אכילה איצטריך ליה לתנא לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת אלא אי אמרת שתיה לאו בכלל אכילה שבועה שלא אוכל ואכל ועשה מלאכה מי איצטריך לאשמועינן (דאינו חייב אלא אחת) ע''כ. והשתא יש לתמוה על רבינו ז''ל שאיך כתב שמפני שהשתיה בכלל אכילה מפני כן אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת שכן כתב לפיכך וכו' דמשמע דאם השתיה לאו בכלל אכילה אז ודאי היה חייב שתים אם אכל ושתה והוא הפך מן הגמרא דבגמרא אמרו דפשיטא דאינו חייב אלא אחת דאם הוא אמר לא יאכל ועשה מלאכה היכי מסתבר שיהיה חייב. וקושיא זו היא בדברי רבינו ז''ל מלבד לשון הגמרא אבל הבאתי לשון הגמ' מפני שנאמרו שם הדברים בפירוש, וא''ת לתרץ זה דמ''ש רבינו ז''ל ואכל ושתה ר''ל כשאמר לא אוכל ולא אשתה כיון דהשתיה בכלל אכילה אין שבועה חלה על שבועה הא ליתא דהרי כתב לקמן דהיכא שאמר לא אוכל ולא אשתה חייב שתים מפני שגילה דעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה. ואפשר ליישב לשונו בדוחק דמאי דקאמר לפיכך ר''ל מפני שהשתיה בכלל אכילה מפני כן אינו חייב אלא אחת ר''ל חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא כדדקדקו בגמ' גבי שבועה שלא אוכל או שבועה שלא אוכלנה לפי גירסת התוס' ז''ל וזהו שאמר כאן רבינו ז''ל מפני שהשתיה בכלל אכילה מפני כן איכא איסורא מיהא על השתיה אבל אם לא היה בכלל אפי' איסורא כלל ליכא על השתיה, וזה דוחק:

ד נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה הַיּוֹם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל. שֶׁאֵין אֲכִילָה בִּכְלַל שְׁתִיָּה. וְכַמָּה יִשְׁתֶּה וִיהֵא חַיָּב. נִרְאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית כִּשְׁאָר הָאִסּוּרִין:

כסף משנה ומ''ש נשבע שלא ישתה היום ה''ז מותר לאכול וכו'. שם בגמ':

ה שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם וְאָכַל מִינִין הַרְבֵּה. אוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה הַיּוֹם וְשָׁתָה מִינֵי מַשְׁקִין הַרְבֵּה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. וַאֲפִלּוּ אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם בָּשָׂר וּפַת וְקִטְנִית וְאָכַל הַכּל אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. וְכֻלָּן מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת:

כסף משנה שבועה שלא אוכל היום ואכל מינים הרבה וכו'. משנה שם. ומ''ש ואפי' אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת, כן יש ללמוד ממה ששנינו שם שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין חייב על כל אחת ואחת ואסיקנא בגמ' (דף ג':) דטעמא משום דאמר פת פת למה לי ש''מ לחלק משמע דבבשר ופת דלא שייך למימר הכי אינו חייב אלא אחת. וכתב רבינו דכולן מצטרפין לכזית וכן בדין דה''ל כאילו הוא מין אחד של איסור והכי אמרינן בגמ' (דף כ"ג:) בההוא פירקא גבי תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת וכו' אר''י אפי' פרוטה מכולן מצטרפת:

ו שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְאָכַל וְשָׁתָה חַיָּב שְׁתַּיִם שֶׁהַשְּׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה. וְהוֹאִיל וּפֵרֵט וְאָמַר וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא כָּלַל הַשְּׁתִיָּה בִּכְלַל הָאֲכִילָה וְנִמְצָא כְּנִשְׁבָּע עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּלְפִיכָךְ חַיָּב שְׁתַּיִם:

כסף משנה שבועה שלא אוכל ושלא אשתה וכו'. משנה שם (דף כ"ב:): ומ''ש הואיל ופרט ואמר ושלא אשתה גילה דעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה וכו'. שם בגמרא (דף כ"ג):

ז וְכֵן הָאוֹמֵר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כֻּסְּמִין וַאֲכָלָן חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת שֶׁלֹּא אָמַר פַּת וּפַת וּפַת אֶלָּא לְחַלֵּק וּלְחַיֵּב עַל כָּל אַחַת:

כסף משנה וכן האומר שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים וכו'. משנה וגמ' שם:

לחם משנה וכן האומר שבועה שלא אוכל פת חטין וכו'. משנה שם ובגמרא (דף כ"ג:) אמרו דמשום דאמר תלתא זימני פת ופת ופת מיחייב אכל חדא וחדא:

ח הָיָה חֲבֵרוֹ מְסַרְהֵב בּוֹ לֶאֱכל אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ בּוֹא וּשְׁתֵה עִמִּי יַיִן וְחָלָב וּדְבַשׁ. וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה יַיִן וְחָלָב וּדְבַשׁ וְשָׁתָה מֵהֶן חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה כְּלוּם אוֹ מַה שֶּׁאָמַרְתָּ וּמִשֶּׁחָזַר וּפֵרֵט גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בִּשְׁבוּעָה עַל כָּל מִין וּמִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ. לְפִיכָךְ אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל כַּשִּׁעוּר מִמִּין אֶחָד. הוֹאִיל וְהֵן חֲלוּקִין לְחַטָּאוֹת הֲרֵי הֵן כְּחֵלֶב וְדָם שֶׁאֵינָן מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:

כסף משנה היה חבירו מסרהב בו וכו'. שם (דף כ"ג:) בגמ' ובאוקימתא דרב אחא בריה דרב איקא דאוקימתא רויחא היא. ומ''ש לפיכך אין מצטרפין זע''ז וכו'. פשוט הוא:

לחם משנה היה חברו מסרהב בו וכו'. משנה שם שבועה שלא אשתה ואוקמה רב אחא בריה דרב איקא במסרהב בו חבירו: לפיכך אין מצטרפין זה עם זה וכו'. שם בגמ' (דף כ"ב) אמרו מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות:

ט * שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ אוֹ שֶׁלֹּא אֹכַל אוֹתָהּ כֵּיוָן שֶׁאָכַל מִמֶּנָּה כְּזַיִת חַיָּב. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל אֶת כֻּלָּהּ. אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה וַאֲכָלָהּ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת:

ההראב"ד שבועה שלא אוכל ככר זו או שלא אוכל אותו וכו'. א''א תמה אני מה בין שלא אוכל אותו לשלא אוכלנה וכי יש הפרש בין לשון זכר ללשון נקבה אלא שההפרש בין שאמר ככר זו שלא אוכלנה שכזית מן הככר נקרא ככר אבל שלא אוכלנה משמע על כולה ולא על כזית:

כסף משנה שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'. שם (דף כ"ז:) אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה ופירש''י אוכלנה משמע כולה אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה עכ''ל. ורבינו משמע ליה דדוקא שלא אוכלנה משמע כולה אבל שלא יאכל אותה הוי כמו אומר שלא אוכל ככר זו. והראב''ד חולק בדבר וסובר דהוי כמו שלא אוכלנה. וזהו שכתב א''א תמה אני מה בין שלא אוכל אותו לשלא אוכלנה וכו'. תחלה אומר שמה שחשד הראב''ד לרבינו שטעם חילוק הדין מפני שיש חילוק בין לשון זכר ללשון נקבה תמה אני איך חשדו שאמר דבר שאין בו טעם. אבל טעם רבינו כתב בספר הבתים שהוא שאם אמר שלא אוכל אותו או שלא אוכל אותה הואיל והזכיר אכילה בפני עצמה בלא כינוי כשחזר ואמר אותו או אותה הרי הוא כאילו אמר האכילה שאסרתי עלי מאותו ככר ואכילה בכזית לפיכך אם אכל ממנה כזית חייב אבל כשאמר שלא אוכלנה הרי הוא כאילו הזכיר ופירש אכילה על כל הככר וכן דעת הרב ן' מיגאש ע''כ. ודומה לזה חילק ה''ה פכ''א ממכירה בשם המפרשים וכ''כ הריטב''א וז''ל שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב פירוש דהכי משמע שלא אוכל שיעור אכילה מככר זו ולא נקט ככר זו אלא למישרי נפשיה באחריני עכ''ל: אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת. משנה שם (דף כ"ז):

לחם משנה שבועה שלא אוכלנה וכו'. שם במשנה (דף כ"ז:) שבועה שלא אוכל ככר זו ואמרו בגמ' הא קמ''ל טעמא דאמר שלא אוכל והדר שלא אוכלנה (אלא חדא) אבל אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מיחייב תרתי וכו', ובהשגות כתבו גבי הא שאמר רבינו ז''ל שבועה שלא אוכל ככר זו או שלא אוכל אותה וכו' א''א תמיה אני מה בין שלא אוכל אותו וכו', וכפי הנראה קשה בדבריו דמאין ראה הוא בדברי רבינו ז''ל שחילק בין זכר לנקבה דהא כל דברי רבינו ז''ל הם לשון נקבה ככר זו ואכל אותה וא''כ ודאי שאין זה הפרש שלו כלל ואם נראה לו לחלק בין ככר זו לאוכל אותה מפני שלשון ככר מורה על כזית לא היה לו להקשות על רבינו ז''ל שאין חילוק בין זכר לנקבה. וראיתי בדפוס קושטנדינ''א שהראב''ד ז''ל היה לו הגירסא בדברי רבינו ז''ל שלא אוכל אותו לשון זכר ואם כך היא הנוסחא אתי שפיר דהוקשה לו מה בין אוכל אותו לאוכלנה כלומר איך אתה מחלק בכך אם מפני שכאן אמר אותו וכאן אמר אוכלנה שזה לשון זכר וזה לשון נקבה אין זו סברא אלא ודאי עיקר החילוק הוא שבכאן מזכיר ככר וכאן אינו מזכיר, ובסוף הלשון יש טעות פה בדפוס שכתב על כולה ועל כזית צ''ל ולא על כזית וכך הוא בדפוס קושטנדינ''א:

י * וְכֵן אִם אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם וְחָזַר וְנִשְׁבַּע עַל הַכִּכָּר שֶׁלֹּא יֹאכָלֶנָּה וַאֲכָלָהּ כֻּלָּהּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שֶׁאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע עַל הַכִּכָּר שֶׁלֹּא יֹאכָלֶנָּה וְחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל כְּלוּם. אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל כִּכָּר זוֹ וַאֲכָלָהּ כֻּלָּהּ חַיָּב שְׁתַּיִם. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁבַּע בַּתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנָּה אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל כֻּלָּהּ. וּכְשֶׁחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל [כְּלוּם] אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל אוֹתָהּ מִשֶּׁיֹּאכַל מִמֶּנָּה כְּזַיִת יִתְחַיֵּב וּכְשֶׁיֹּאכַל כֻּלָּהּ יִתְחַיֵּב בִּשְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה:

ההראב"ד וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע. א''א גם זה שבוש הוא שבתחלה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע על אותו ככר לעולם ואולי כשיאמר שלא אוכלנה היום קאמר:

כסף משנה ומ''ש אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל כלום או שלא יאכל ככר זו וכו'. שם בגמ'. ומ''ש קודם וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה וכו', הוא נלמד ממה שנזכר בסמוך: והראב''ד כתב גם זה שיבוש שבתחלה כו'. ואיני רואה כאן שיבוש דמה לנו אם לבסוף נשבע על אותו ככר לעולם וגבי היום אין כאן תוספת ולפיכך אם אכלה באותו היום אינו חייב אלא אחת. ומ''ש עוד הראב''ד אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל או שלא יאכל ככר זו ואכלה כולה חייב שתים לפי ששבועה שנשבע אינו חייב עד שיאכל אותה וכשחזר ונשבע שלא יאכל אותה משאכל ממנה כזית יתחייב בשבועה ראשונה עכ''ל. איני יודע מה מלמדנו, ומצאתי בספר מוגה שנמחק בו מאבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וכו' עד יתחייב בשבועה ראשונה וכתוב במקומו ואולי כשיאמר שלא אוכלנה היום קאמר:

יא שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תְּאֵנִים. וְחָזַר וְנִשְׁבַּע עַל הַתְּאֵנִים וְעַל הָעֲנָבִים. חַיָּב עַל הַתְּאֵנִים שְׁתַּיִם שֶׁהֲרֵי כָּלַל הַתְּאֵנִים שֶׁנֶּאֶסְרוּ בִּשְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה עִם הָעֲנָבִים שֶׁהָיוּ מֻתָּרִין וּמִתּוֹךְ שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה עַל הָעֲנָבִים חָלָה עַל הַתְּאֵנִים וְנִתְחַיֵּב בִּשְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:

כסף משנה שבועה שלא אוכל תאנים וכו'. שם (דף כ"ח:):

לחם משנה שלא אוכל וכו' וענבים וכו'. רבינו ז''ל גורס כגירסת התוס' ז''ל ולא כגירסת רש''י ז''ל ע''ש:

יב שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל שְׁמוֹנֶה. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תֵּשַׁע. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל עֶשֶׂר. בֵּין שֶׁאָכַל שְׁמוֹנֶה בֵּין שֶׁאָכַל תֵּשַׁע בֵּין שֶׁאָכַל עֶשֶׂר אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת:

יג שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל עֶשֶׂר. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תֵּשַׁע. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל שְׁמוֹנֶה. אִם אָכַל עֶשֶׂר חַיָּב שָׁלֹשׁ עַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה אַחַת. וְכֵן אִם אָכַל תֵּשַׁע חַיָּב שְׁתַּיִם. אָכַל שְׁמוֹנֶה חַיָּב אַחַת:

כסף משנה (יב-יג) שבועה שלא אוכל שמונה שבועה שלא אוכל תשע וכו' שבועה שלא אוכל עשר שבועה שלא אוכל תשע וכו'. שם עיפא תנא בשבועות בי רבה פגע ביה אבימי אחוה א''ל וכו' שבועה שלא אוכל תשע ועשר מהו חייב על כל אחת ואחת א''ל אשתבשת אי תשע לא אכיל עשר לא אכיל שבועה שלא אוכל עשר ותשע מהו אינו חייב אלא אחת א''ל אשתבשת עשר הוא דלא אכיל הא תשע מיהא אכיל, ופירש''י שלא אוכל תשע ועשר ב' שבועות היו שבועה שלא אוכל ט' תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר תאנים בהעלם אחד מהו וכו' אשתבשת דשבועה על שבועה היא שהנשבע שלא יאכל ט' נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל ט' לא אתי לכלל עשר וכו'. הא ט' מיהא אכיל ולא נאסרו עליו ט' בראשונה וכי אכיל ט' איחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה:

יד שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תְּאֵנִים וְחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים כְּאַחַת. וְשָׁגַג וְאָכַל תְּאֵנִים וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן. וְאַחַר כָּךְ שָׁגַג וְאָכַל עֲנָבִים אֵינוֹ חַיָּב עַל הָעֲנָבִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּחֲצִי שִׁעוּר וְאֵין מְבִיאִין קָרְבָּן עַל חֲצִי שִׁעוּר:

לחם משנה שבועה שלא אוכל תאנים וכו' והפריש קרבן. רבינו ז''ל פירש כגירסת התוס' ז''ל ודלא כגירסת רש''י ז''ל:

טו * וְכֵן הַנִּשְׁבָּע שֶׁלֹּא יֹאכַל עֶשֶׂר וְחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל עֶשֶׂר וְתֵשַׁע וְאָכַל עֶשֶׂר וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן וְחָזַר וְשָׁגַג וְאָכַל תֵּשַׁע הֲרֵי זֶה כַּחֲצִי שִׁעוּר. וְאֵין מְבִיאִין קָרְבָּן עַל חֲצִי שִׁעוּר. שֶׁעִנְיַן שְׁבוּעָה אַחֲרוֹנָה שֶׁלֹּא יֹאכַל תֵּשַׁע וְעֶשֶׂר:

ההראב"ד וכן הנשבע שלא יאכל עשר וכו'. א''א בספרים שלנו אמר שלא יאכל עשר וחזר ואמר שלא יאכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל עשירית הויא לה עשירית חצי שיעור. ומ''ש הוא שבוש הוא:

כסף משנה (יד-טו) שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע וכו'. ג''ז שם אמר אביי זימנין דמשכחת לה להא דעיפא כדמר דאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואכל תאנים והפריש קרבן ואח''כ אכל ענבים לחודייהו ה''ל ענבים חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב קרבן ה''נ כגון דאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ט' ואח''כ אבל תשע והפריש קרבן ואח''כ אכל עשירית ה''ל עשירית חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב, ופירש''י זימנין דמשכחת לה דעיפא דשבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר שאינו חייב אלא אחת, כדמר רבה דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד ביום אחד אבל תאנים לחודייהו אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואי הוה אכיל תאנים וענבים ביום אחד הוה מיחייב תרתי דכי אכל תאנים מיחייב אשבועה בתרא וכי הדר משלים לה בענבים מיחייב אקמייתא. ואכל תאנים בהעלם שבועה אחרונה והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בהעלם שבועה ראשונה וכיון שהפריש קרבן על התאנים תו לא מיצטרפי ענבים בהדייהו לאיחיובי אשבועה קמייתא ה''נ שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל עשירית ה''ל עשירית חצי שיעור עכ''ל. והתוס' כתבו זו היא גירסת הקונטרס ובספרים היה כתוב איפכא שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, ונראה דמחקה הקונטרס משום דקשיא ליה דאי תאנים וענבים כל חד לחודיה קאמר לא הוו ענבים חצי שיעור ואי בשניהם בבת אחת אין השבועה שניה חלה כלל מידי [דהוה] אתשע ועשר דאי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי לא אכיל והוי כבר מושבע ועומד, מיהו ה''מ לפרושי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אבל א''א לומר כן דהך מילתא דרבה איתא בפ''ב דנדרים ומוכחא כולה סוגיא כמו שכתוב בספרים ולא כגרסת הקונטרס ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל שניהם מכל אחד שיעור שלם דמפ' טעמא מיגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים ואי בחצי שיעור בהא אין שייך מיגו דלא הוי כלל מושבע ועומד וצריך לחלק ע''כ בין הך לההיא דתשע ועשר דהתם איכא איסור שבועה בכל עשר וכל תשע שיאכל מהנך י' קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחלה כלל על ענבים ושייך כאן מיגו וה''ה נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה ע''י מיגו עכ''ל. והנך רואה שגירסת רבינו כגירסת ספרים ראשונים וכך היא בנוסחי דידן נמי בפ''ב דנדרים. ומה שהוקשה לרש''י על גירסא זו כבר ישבוהו בעלי התוספות: והראב''ד כתב א''א בספרים שלנו אמר וכו'. וזה תלוי בגרסאות דלגירסת רש''י יש לגרוס כדגריס הראב''ד ולגירסת ספרים הראשונים יש לגרוס כדגריס רבינו וא''כ אין כאן שיבוש. ומאחר שהיה סובר הראב''ד שגירסת ספרים ראשונים היתה שיבוש איני יודע למה לא השיג את רבינו בבבא ראשונה דשבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים:

לחם משנה וכן הנשבע שלא יאכל עשר וכו'. רבינו ז''ל נראה שגורס בגמ' (דף כ"ט) כך הכא נמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל [עשר] וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר והפריש קרבן וחזר ואכל תשע הוה ליה תשע חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב, ופירוש הדבר כך הוא שמתחילה נשבע שלא יאכל עשר ואח''כ נשבע שלא יאכל עשר ועוד תשע אחרים נוסף על העשר שהם בין הכל תשע עשרה ואכל עשר ולא אכל העשר האחרים ואח''כ אכל התשע האחרים הוא חצי שיעור מפני שכללם עם העשר הראשונים והוא פטור וכגון דקאמר עשר אלו ואח''כ נשבע על עשר אלו ותשע אלו וכדכתבו התוס' ז''ל דאם לא כן הוי כנשבע על תשע ואח''כ על עשר דלא חייל ודייק לישניה דכתב תשע ועשר ולא קאמר תשע עשרה והשתא אתי שפיר דהוי זה דומיא ממש דתאנים וענבים, והר''א ז''ל היה גורס כגרסתנו ומפני כן כתב על זאת הגירסא שהוא שיבוש. ומ''מ יש קצת תימה לגירסתו של רבינו ז''ל דאיך קאמרו בגמ' זימנין משכחת לה להא דעיפא הא מילתא דעיפא לא הוי אלא שלא אוכל עשר ואח''כ שלא אוכל תשע ועשר ואכל עשר דאינו חייב אלא אחת כמ''ש רבינו ז''ל לעיל שבועה שלא אוכל עשר וכו' וא''כ הא לא דמי למילתא דעיפא, אלא שנ''ל שהכוונה שהיה דומה קצת למילתיה שבתחילה נשבע עשר כמו שהוא אמר אע''פ דהכא שאני שנשבע אח''כ על תשע אחרים וכוונת אביי לומר דהא מילתא שמע עיפא מרבה רביה אבל לא ידע מה ששמע דרבה בדין זה אמרו:

טז * שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ הַגְּדוֹלָה אִם אֹכַל כִּכָּר זוֹ הַקְּטַנָּה וְשָׁכַח תְּנַאי זֶה בְּעֵת שֶׁאָכַל הַקְּטַנָּה וְאָכַל אַחַר כָּךְ הַגְּדוֹלָה בְּמֵזִיד חַיָּב:

ההראב"ד שבועה שלא אוכל ככר זו הגדולה וכו'. א''א בנוסחא שלנו פטור:

כסף משנה שבועה שלא אוכל וכו'. גם ז''ש (דף כ"ח) אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דר''י ור''ל למ''ד התראת ספק שמה התראה חייב למ''ד התראת ספק לא שמה התראה פטור, ופירש''י אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו נמצאת האחת איסור והאחת תנאי זו שנשבע עליה הוי איסור וזו שתלה בה הוי תנאי ואשמעינן רבא דכל שבועה שנשבע על תנאי ותלה דבר בחבירו אין איסור השבועה חל עליו בשעת השבועה אלא בשעת מעשה הראשון הילכך ההיא שעתא שעת שבועה היא ואם באותה שעה זוכר את שבועתו קרינן ביה האדם בשבועה וחלה עליו שבועה להתחייב קרבן על השוגג בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון ובלבד שתהיה שגגה באכילת האיסורים ומלקות על המזיד ובלבד שתהיה התראה באכילת האיסור ואם כבר שכח שבועתו בשעת מעשה ראשון לא קרינן ביה האדם בשבועה ואין השבועה חלה עליו לא לקרבן ולא למלקות ומייתינן לה סייעתא לקמן ממתני' דנדרים. אכל את הראשונה וכו'. ההיא דתנאי קרי ראשונה שכך היתה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו והאי דנקט אכילת התנאי ברישא לא משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא ומתחייב למפרע אלא משום דבעי למימר ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן ודוקא בהך שניה דאיסור הוא דהויא לה שגגה כאכילת איסור דאי בתנאה לא מייתי קרבן על אכילת האיסורים למפרע שהיתה במזיד ובהיתר שעדיין לא נאסרה עליו ואע''פ שהוא שוגג בשעת אכילה אחרונה שהוא עובר בה על השבועה למפרע שגגה באיסורו בעינן. אכל את הראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור, בשעת אכילה ראשונה כבר שכח שבועתו וכשאכל האיסור היה זכור את שבועתו ועבר עליה במזיד פטור ממלקות ואפי' בהתראה לפי שלא חלה שבועה עליו שהרי בשעת אכילה ראשונה שהיתה שבועה ראויה לחול כבר שכוח היה ולא קרינן ביה האדם בשבועה וכ''ש מקרבן שאין קרבן על המזיד. ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב, כשאכל התנאי ראשון היה זכור את שבועתו ואכלו במזיד ובהיתר גמור שהרי לא עליו נשבע והיא אכילה ראשונה במזיד וכשאכל בשניה את האיסור אכלו בהעלם שבועה חייב קרבן הואיל ובאכילה ראשונה זכור הוא את שבועתו ויודע שבאכילה זו אוסר עליו את השניה האדם בשבועה קרינא ביה וחלה עליו שבועה וכשאכל שניה שוגג הרי עבר על שבועתו שוגג וחייב קרבן. שתיהן בשוגג פטור בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור [ראשון] פטור כדפרישית שהרי באכילה ראשונה היתה שבועה ראויה לחול ובאותה שעה היה שכוח ולא חלה עליו השבועה לאסור את השניה. שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור היה לשבועתו וחלה השבועה עליו ליאסר בשניה וכשאכל שניה התרה [בו] התראת ודאי אל תאכל שהרי נשבע עליה ונאסרה. אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה [פלוגתא דר''י ור''ל דאיפלגו בהתראת ספק בפ''ק והאי נמי] התראת ספק היא דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע אף על פי שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע''י התראה זו עכ''ל. והתוספות כתבו מה שפי' בקונט' אין השבועה חלה אלא בשעת מעשה הראשון וכו' עד ובלבד שתהיה שגגה באכילת האיסור זה הפי' מגומגם דבאכילת איסור ראשון לא משכחת חיוב קרבן דאי אכלו בשוגג לא קרינן ביה האדם בשבועה ולא חלה עליו שבועה ואי אכלו במזיד הא בעינן שגגה באכילת האיסור לפירוש הקונט' וא''א ליישבו אלא בדוחק דמשכחת לה כגון [שבשעה] שאכל איסור ראשון לא שכח שבועתו והוי האדם בשבועה אבל בשוגג הוא שאינו יודע שזו הככר שנשבע עליו ואע''פ שמותר לאוכלו חשוב שגגה הואיל וברצונו לא היה אוכלו לפי שמתאוה לאכול על תנאי או בשום ענין שצריך לאוכלו כגון שנשבע לאוכלו או שמסתכן עליו, וכל זה דוחק. ומה שפירש נמי בסמוך גבי אכל את הראשונה וכו' האי דנקט אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא, ומתחייב למפרע אינו ר''ל איפכא מבבא דקאי בה דהיינו שאכל איסור תחלה בשוגג ממש ששכח שבועתו דא''כ לא חיילא כלל דלא הוי האדם בשבועה ולא בעי נמי למימר שאוכל איסור במזיד לגמרי תחלה דאין שגגה בשעת אכילת איסור. ואין נ''ל כלל שהיה הקונטרס ר''ל דמתחייב למפרע מלקות (דאין סברא שיתחייב מלקות) כיון דאח''כ אכל התנאי בשוגג וכו' אלא ר''ל כדפרישית שאכל איסור ראשונה וזכור את השבועה אבל אינו יודע שזהו הככר שנשבע עליו. ושוב מצאתי בתוספות רבינו אלחנן שכתב שהסופרים טעו וכך ראוי להיות לאו משום דאי עביד איפכא חיילא דודאי לא חיילא שכמו שזאת אינה חלה ופטור אף אותה אינה חלה וכ''כ בפירושים אחרים מרש''י. ועל מה שפירש בקונטרס בין שאכל איסור ראשון כתוב שלא היה יכול להבין, ועוד דוחק לפירוש הקונטרס דגבי שגגת עצמה וזדון חבירתה בסמוך צריך לפרש דחייב לא קאי אלא אשניה ומשמע דקאי אתרווייהו, ונראה לפרש דלא מיעט משום אדם בשבועה אלא על התנאי לחודיה כשאוכלו בשוגג בין בתחלה בין בסוף אבל על האיסור לא חיישינן x ובשעת אכילת התנאי הוא דחיילא השבועה עליה הלכך בעינן שלא יהא אנוס בה ואותה של תנאי קרי ראשונה כדפירש בקונט'. והא דקאמר אכל ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור לאו דוקא נקט הכי דה''ה שניה במזיד תחלה כדפרישית דלא חיילא שבועה עליה כלל כיון שאכל של תנאי בשוגג. והא דקאמר נמי ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב לאו דוקא ראשונה במזיד תחלה דה''ה שניה בשוגג תחלה ואח''כ ראשונה במזיד ובלבד שלא יהא זכור בשעה שאכל הראשונה במזיד שכבר אכל השניה שאם היה זכור א''כ לאו שב מידיעתו הוא שהרי במזיד מביא עצמו לידי איסור א''נ אפי' זכור חשיב שב מידיעתו הוא דחמיר ליה לאינש טפי אכילת האיסור מן התנאי כדאמרינן ברפ''ב לאכול במזיד אינו מתחייב כיון שהאיסור אכל בשוגג ואין צ''ל אם אכל תחלה של איסור בשוגג ואח''כ אכל של תנאי בין בשוגג בין במזיד, ולפ''ז שתיהן בשוגג פטור לא איצטריכא ליה דאתיא במכ''ש מראשונה במזיד ושניה בשוגג אלא לגלויי דלענין חיוב מלקיות אמרה רבא, א''נ משום דבעי למיתני שתיהן במזיד תנא שתיהן בשוגג פטור ובענין שתיהן במזיד כתב דאפילו אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה חייב משום דס''ל דהלכה כמ''ד התראת ספק שמה התראה שכ''פ בפי''ו מהל' סנהדרין, ונוסחת הראב''ד כגירסת רש''י והתוס' ופירושו בה כמו שכתבו התוס', ונראה לפרש דלא מיעט משום האדם בשבועה אלא על התנאי לחודיה וכו' שכתב ואח''כ אכל הגדולה במזיד חייב א''א בנוסחא שלנו פטור. וכתב עוד וכדומה לי שעדיין לא נאסרה פטור. א''א בנוסחא דילן חייב. שתיהן במזיד חייב. א''א הרב הגיה חייב מלקות עכ''ל. וכתב עוד הראשונה בזדון והשניה בשוגג חייב קרבן שתיהן במזיד חייב מלקות. א''א כללו של דבר אינו נתפס על שבועתו אא''כ אכל התנאי והוא זכור שהוא תנאי על האחר כי אז תחול השבועה על אותו הככר שנשבע עליו עכ''ל:

לחם משנה שבועה שלא אוכל ככר זו הגדולה וכו'. שם (דף כ"ח) מימרא דרבא וגירסת רבינו ז''ל כגירסת רבינו חננאל ז''ל שהביאו התוס' ז''ל שם. שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור אבל אכל את הראשונה שהיא של תנאי והיא הקטנה בשוגג והשניה שהיא של איסור שהיא הגדולה במזיד חייב אכל את הראשונה שהיא הקטנה במזיד ושניה שהיא הגדולה בשוגג פטור, כללא דמילתא בעינן מזיד באכילת האיסור כדי לחייבו ואי ליכא מזיד באכילת האיסור פטור ממלקות ומקרבן שכן משמע לשון רבינו ז''ל שאמר פטור לגמרי, ומ''ש ושכח ואכל את הגדולה וכמדומה לו שעדיין לא נאסרה וכו' דמלשון כמדומה לו שעדיין וכו' משמע שהוא זכור מהשבועה אלא שסובר שעדיין לא נאסרה כלומר שלא אכל אותה של תנאי כדי שתאסר זה, והטעם דסובר רבינו ז''ל דבאכילת האיסור בעינן מזיד משום דאי לאו הכי משמע ליה דהוא אנוס:

יז אָכַל אֶת הַקְּטַנָּה וְהוּא זוֹכֵר הַתְּנַאי וְיוֹדֵעַ שֶׁבַּאֲכִילָתָהּ תֵּאָסֵר הַגְּדוֹלָה וְשָׁכַח וְאָכַל אֶת הַגְּדוֹלָה * וְכִמְדֻמֶּה לוֹ שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶאֶסְרָה פָּטוּר. אָכַל שְׁתֵּיהֶן בִּשְׁגָגָה פָּטוּר. * שְׁתֵּיהֶן בְּמֵזִיד בֵּין שֶׁאָכַל הַגְּדוֹלָה בַּתְּחִלָּה אוֹ בָּאַחֲרוֹנָה חַיָּב:

ההראב"ד וכמדומה לו שעדיין לא נאסרה פטור. א''א בנוסחא דילן חייב: שתיהן במזיד חייב. א''א הרב הגיה חייב מלקות:

לחם משנה אכל שתיהן בשגגה פטור וכו' שתיהן במזיד בין שאכל וכו'. שם שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה מיחייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא וכו', ורבינו ז''ל פסק דהתראת ספק שמה התראה ולה''ק דחייב בין שאכל האיסור תחילה או התנאי. ובריש פי''ו מהל' סנהדרין גבי עבר על לאו שנתק לעשה פסק כן רבינו ז''ל התראת ספק שמה התראה, ע''כ יש לתמוה איך כתב רבינו ז''ל לקמן ריש פ''ה ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא וכו' שהרי אפשר לאותן האחרים וכו' ונמצא כשמתרין בו בעת שנשבע התראת ספק היא שאין לוקין עליה דנראה דפליג מדידיה אדידיה. ורבינו ז''ל נראה שרצה לתרץ קושיא זאת באומרו אא''כ היה לאו שבו מפורש וכו' וצריך פירוש לפירושו ולכאורה נראה הכוונה לומר ודעתו לחלק בין לאו דשבועה דהכא בעת שנשבע לא עשה שום איסור שהרי אפשר שיקיימהו וג''כ אין כאן לאו כלל לאסור השבועה אלא כשעבר אותה אבל גבי נותר מיד עבר על לאו דלא תותירו וכן בגזל מיד עבר על לאו דלא תגזול אע''פ שאח''כ נתק לעשה מ''מ הרי יש בו לאו לאיסור בשעת עשיה ולהכי לוקה שם אע''פ שהיא התראת ספק. ולכאורה נראה שזה היה חילוק נכון אבל מ''מ הוא תימה (זה) דעדיין קשה ההיא דלעיל דאכליה לאיסורא והדר אכליה לתנאיה לאו דשבועה הוי והיכא דנשבע לא עבר על שום איסור וא''כ למה פסק שם רבינו ז''ל דהתראת ספק שמה התראה הא לרבינו ז''ל לאו התראה היא כדפרישית ועוד בפ''ק דשבועות (דף ג':) דאיפליגו ר' יוחנן וריש לקיש גבי שלא אוכל ככר זה היום ואכלה דר' יוחנן אמר התראת ספק שמה התראה דלפי מה שפירשנו כ''ע מודו בהא דלאו התראה כיון שבעת שנשבע אין כאן איסור ועוד בר''פ אלו הן הלוקין (דף ט"ז) הקשו לר''ל דאמר גבי שבועה שאוכל ככר זה היום ולא אכלה מההיא דנותר דהא התם התראת ספק היא ושמה התראה ומאי קושיא הרי יש לחלק בין נותר לשבועה כדפרישית. ע''כ נראה ודאי דכונת רבינו ז''ל אינה כמו שפירשתי אלא כוונתו לפסוק כר' יוחנן דהתראת ספק שמה התראה ומ''ש לקמן בריש פ' חמישי ה''פ כל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך וכו' ה''ז הלאו הוא מוטל בין שוא לשקר דדמי לכל חד מינייהו בחד אנפא ולא דמי לשום חד מינייהו לגמרי דלא דמי לשוא משום דשוא בדבר דלא אפשר להיות כמו האיש שהוא אשה או על עמוד של זהב שהוא של אבן אבל זה אפשר להיות שאפשר לאחרים שיקיימו ובענין זה דומה לשקר. ולא דמי לשקר משום דשקר אפשר בידו לעשותו וזה אין בידו לעשותו ובענין זה דומה לשוא וא''כ כיון שבשעת השבועה אין יכולים להתרותו לאו של שקר או לאו של שוא בודאי דאם אנו מתרים אותו משום לאו (אנו) שקר הרי אין בידו לקיימו ואם אנו מתרים אותו משום שוא היכי אפשר לאותם אחרים שיקיימו וא''כ אין בענין זה לאו מפורש כדי שיתרו בו וזו היא כוונתו של רבינו ז''ל במ''ש אינו חייב בשבועת ביטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל כלומר מזה הצד לא דמי לביטוי ונמצא שהוא גורם לשוא, ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא כלומר לשוא ג''כ אינו דומה שהרי אפשר לאותם אחרים שישמעו כו' וא''כ כיון שהוא מוטל בין שני הלאוין הרי זו כהתראת ספק שאין לוקין עליה אלא א''כ הלאו מפורש כלומר שיהיה הלאו מפורש כדי שיתרו בו משום אותו לאו ואתי שפיר לפירוש זה מה שאמר הלאו המפורש:

יח * וְכֵן אִם תְּלָאָן זוֹ בָּזוֹ וְנִשְׁבַּע וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל אַחַת מֵהֶם אִם אָכַלְתִּי הָאַחֶרֶת וְשָׁכַח הַתְּנַאי וְאָכַל אַחַת מֵהֶן וְאָכַל הַשְּׁנִיָּה בְּזָדוֹן חַיָּב:

ההראב"ד וכן אם תלאן זו בזו כו' ואכל השניה בזדון חייב. א''א בנוסחא דילן פטור:

כסף משנה וכן אם תלאן וכו'. שם (דף כ"ח:) תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אשניה מיחייב אראשונה פלוגתא דר''י ור''ל. ופירש''י אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות שנייה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה ממלקות שניה פטור כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן ואע''פ שיש שגגה כשעובר על השבועה דהיינו באכילת שניה אין מתחייב עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינן ביה תחטא בשגגה. זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וכו' חייב כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה ולגבי שבועה דידה לא קרינן ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה ובאכילת שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עבר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הילכך לא לקי ולא קרינן ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום מומר לעבור על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה. שתיהן בשוגג ששתיהן הככרות בשגגת שתיהן השבועות פטור שהרי בשעת אכילת ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה שתיהן ולא קרינן ביה האדם בשבועה. אשניה מיחייב דהתראת ודאי הוא. אראשונה והתרו באכילתה שמא תאכל חבירתה ותתחייב על זה למפרע התראת ספק היא זו עכ''ל. ורבינו נראה שהיה גורס תלאן זו בזו ואכל זו בזו ואכל זו בשגגת עצמה וחבירתה בזדון חייב אכל זו בזדון עצמה וחבירתה בשגגה פטור וה''פ אכל זו בשגגה ששכח שנשבע שלא יאכלנה וגם התנאי שהתנה שלא יאכל חבירתה אם יאכל זו ואח''כ אכל השניה בזדון שידע שנשבע שלא יאכלנה חייב על זו אע''פ שכשאכל הראשונה היה שוגג. אכל זו בזדון עצמה שזכור שנשבע שלא יאכל חבירתה אם יאכלנה ואח''כ אכל השניה בשגגת עצמה שאינו זכור שנשבע על זו שלא יאכלנה פטור, וצ''ל שגם בראשונה אינו זכור שנשבע שלא יאכלנה דאילו היה זכור לכך היה חייב ופסק בשתיהן בזדון חייב מפני שהוא סובר דהתראת ספק שמה התראה וכדבסמוך. ולא חשש לכתוב שתיהם בשוגג פטור מפני שהיא משנה שאינה צריכה וכמו שכתבתי בסמוך וכיון שכתבה פעם אחת למה לו לכתבה שנית: וכתב הראב''ד וכן אם תלאן זו בזו ואכל השניה בזדון חייב א''א בנוסחא דילן פטור עכ''ל. גירסתו כגירסת רש''י:

לחם משנה וכן אם תלאן זו בזו וכו'. נראה בודאי שלא היה לו כגירסתנו בגמ' אלא גירסא אחרת היתה לו שם והיא מבוארת. ויש לדקדק היכא דאכל השניה בשגגה והראשונה במזיד אמאי פטור הרי יש כאן זדון באכילת האיסור דמ''ט קרית לה תנאי ולא איסור הרי היא תנאי ואיסור וא''כ הרי יש כאן זדון באכילת האיסור וכ''ת התראת ספק היא דשמא לא יאכל האחרת הא התראת ספק שמה התראה כדפסק רבינו ז''ל. וכן יש לדקדק לעיל במ''ש ושכח תנאי זה בעת שאכל הקטנה ואכל אח''כ את הגדולה דמשמע דאם אכל תחלה את הגדולה במזיד ואח''כ הקטנה בשוגג דפטור ואמאי הא התראת ספק היא והתראת ספק שמה התראה. ונ''ל דע''כ ודאי דהיכא דאכל האיסור תחילה בזדון ואח''כ אכל התנאי בשוגג הוא פטור אפי' למ''ד התראת ספק שמה התראה וראיה לדבר כמו שחלקו בגמ' גבי שתיהן במזיד בין אכליה לתנאיה וכו' כן היה להם לחלק בין חד בשוגג וחד במזיד אלא ודאי דהתם אפי' למ''ד התראת ספק שמה התראה הוא פטור והטעם אפי' למ''ד שמה התראה לא אמר כן אלא כשעבר אח''כ במזיד כמו שאמר לו לא תותיר והותיר ואח''כ לא שרפו במזיד או שאמרו לא תאכל שאם תאכל זו ותאכל האחרת אתה חייב ואכל האחרת במזיד אבל כשאכל האחרת בשוגג ודאי דהוא פטור דמאי איכפת לן דהתרו הרי הוא היה מקבל ההתראה והיה אמת שלא היה בדעתו לאכול ואם שכח ואכלה מה חטא ומה פשע אלא ודאי אין כאן איסור אלא כשעבר אח''כ במזיד או שאכל התנאי ראשונה בשוגג והתרו בו בשעת אכילת האיסור ואמרו לו הרי אתה עברת שכבר אכלת התנאי. ומ''מ קשה לפירוש רבינו ז''ל דמפרש דמזיד בעינן באכילת האיסור היכי מייתי ראיה רב מרי אף אנן נמי תנינא וכו' הא התם לא הוי אלא שוגג באכילת התנאי ומ''מ קאמר דיכול לאכול האחרת במזיד ולדברי רבינו ז''ל אע''פ שיהיה שוגג בתנאי כיון דהוא מזיד באיסור חייב:

יט אָכַל * הָרִאשׁוֹנָה בְּזָדוֹן וְהַשְּׁנִיָּה בִּשְׁגָגָה פָּטוּר. שְׁתֵּיהֶן בְּזָדוֹן חַיָּב:

ההראב"ד הראשונה בזדון והשניה בשוגג חייב קרבן. א''א כללו של דבר אינו נתפס על שבועתו אא''כ אכל התנאי והוא זכור שהוא תנאו על האחר כי אז תחול השבועה על אותו הככר שנשבע עליו:

כ שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ הַיּוֹם וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא אֲכָלָהּ. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. בְּמֵזִיד אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה וְאַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל שְׁבוּעַת שֶׁקֶר:

כסף משנה שבועה שאוכל ככר זה היום וכו'. ברפ''ג דשבועות (דף כ"א) כי אתא רבין א''ר ירמיה א''ר אבהו א''ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר. אוכל (ולא אוכל) עובר בלא יחל דברו וכו' אמר רב פפא הא דר' אבהו לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דאמר רב אידי בר אבין וכו' א''ר יוחנן וכו' לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם נשבע מנלן וכו' אמר קרא כי לא ינקה ב''ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב''ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו וכו' אשכחן שבועת שוא שבועת שקר מנ''ל ר' יוחנן דידיה אמר לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר והוי בה ר' אבהו האי שבועת שקר ה''ד אילימא שבועה שלא אוכל ואכל לאו שיש בו מעשה הוא ואלא דאמר שבועה שאוכל ולא אכל האי מי לוקה והא אתמר שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה ר''י ור''ל דאמרי תרוווייהו אינו לוקה ר''י אמר אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכו' ור''ל אמר אינו לוקה משום דהוי התראת ספק וכו' אלא x א''ר אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי ומאי שנא אמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא דשוא מה שוא לשעבר אף שקר נמי לשעבר:

לחם משנה שבועה שאוכל וכו'. מחלוקת ר''י ור''ל ופסק כר''י דטעמו הוא משום דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה:

כא וּמִפְּנֵי מָה לוֹקֶה אִם נִשְׁבַּע שֶׁאָכַל וְהוּא לֹא אָכַל אוֹ שֶׁלֹּא אָכַל וְהוּא אָכַל וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. מִפְּנֵי שֶׁמֵּעֵת שְׁבוּעָתוֹ לַשֶּׁקֶר נִשְׁבַּע. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע שֶׁיַּעֲשֶׂה וְהוּא לֹא עָשָׂה אֵינָהּ שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מִשְּׁעַת שְׁבוּעָה:

לחם משנה אבל אם נשבע שיעשה וכו'. גם זה הוא כפי סברת ר''י דהתראת ספק שמה התראה דלר''ל בלאו הכי הוא פטור משום דהתראת ספק לאו שמה התראה:

כב מִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לְךָ אוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ אוֹ שֶׁהָיָה מְסַרְהֵב בּוֹ לֶאֱכל אֶצְלוֹ וְהוּא נִמְנַע וְנִשְׁבַּע וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לְךָ. וְכֵן הָאוֹמֵר לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לְךָ. כָּל אֵלּוּ אֲסוּרִין וַהֲרֵי נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֶצְלוֹ. וְאִם אָמַר כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת הָאֵלּוּ וְעָבַר וְאָכַל אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת:

כסף משנה מי שאמר לחבירו שבועה לא אוכל לך וכו'. משנה פ''ב דנדרים (דף ט"ז) שבועה לא אוכל לך הא שבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור ואוקי אביי הא דקתני שבועה שאוכל לך לא אוכל לך משמע במאי עסקינן כשהיו מסרהבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע דה''ק בשבועה יהא עלי אם אוכל משלך ואע''ג דרב אשי לא סבר לה לדאביי ומוקי למתני' כדאמר שאי אוכל לא חש ליה רבינו משום דמשבש לישנא דמתני'. ומ''ש דלא שבועה לא אוכל לך אסור משום דמשמע לא יהא אסור בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל יהא אסור בשבועה: ומ''ש ואם אמר כל הלשונות האלה וכו' אינו חייב אלא אחת. משנה פ''ג דשבועות (דף כ"ז:) שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת וטעמא משום דאין שבועה חלה על שבועה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן