הלכות שבועות - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבועות - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א אַרְבָּעָה מִינֵי שְׁבוּעוֹת הֵן. שְׁבוּעַת בִּטּוּי וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת. שְׁבוּעַת בִּטּוּי הוּא שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא ה-ד) 'אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב'. וְהִיא נֶחְלֶקֶת לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים. שְׁתַּיִם לְהַבָּא. וּשְׁתַּיִם לְשֶׁעָבַר. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁעָבַר שֶׁנַּעֲשָׂה אוֹ שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה. וְעַל דָּבָר שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת שֶׁיֵּעָשֶׂה וְשֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה:

כסף משנה ארבעה מיני שבועות הן וכו': שבועת ביטוי הוא שנאמר בתורה או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכו': והיא נחלקת לארבעה חלקים וכו'. בריש שבועות וברפ''ג (דף י"ט) שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי:

ב וְאֵין שְׁבוּעַת בִּטּוּי נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹתָן בֵּין לְהַבָּא בֵּין לְשֶׁעָבַר. כֵּיצַד לְשֶׁעָבַר. שֶׁאָכַלְתִּי. אוֹ שֶׁזָּרַקְתִּי אֶבֶן לַיָּם. אוֹ שֶׁדִּבֵּר פְּלוֹנִי עִם פְּלוֹנִי. אוֹ שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. אוֹ שֶׁלֹּא זָרַק אֶבֶן לַיָּם. אוֹ שֶׁלֹּא דִּבֵּר פְּלוֹנִי עִם פְּלוֹנִי. כֵּיצַד לְהַבָּא. שֶׁאֹכַל אוֹ שֶׁלֹּא אֹכַל. אוֹ שֶׁאֶזְרֹק אוֹ שֶׁלֹּא אֶזְרֹק אֶבֶן לַיָּם. הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתַּיִם לְשֶׁעָבַר וּשְׁתַּיִם לְהַבָּא:

כסף משנה ואין שבועת ביטוי נוהגת וכו'. כלומר שאם נשבע דבר שא''א לו לעשותו אינה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא. ומ''ש בין להבא בין לשעבר וכו'. משנה בפ''ג (דף כ"ה) אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים ואחד דברים שיש בהם ממש ואחד דברים שאין בהם ממש כיצד אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי שאישן ושלא אישן שישנתי ושלא ישנתי שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק ושזרקתי ושלא זרקתי ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא שנאמר להרע או להיטיב א''ל ר''ע א''כ אין לי אלא דברים שיש בהם הרעה והטבה דברים שאין בהם הרעה והטבה מנין א''ל מריבוי הכתוב א''ל אם ריבה הכתוב לכך אף ריבה הכתוב לכך ופירש''י מריבוי הכתוב לכל אשר יבטא וידוע דהלכה כר''ע: ויש לדקדק בדברי רבינו למה ביאר לשעבר קודם דכיון דלהבא מפורש בתורה ה''ל לאקדומיה ותנא נמי אקדמיה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי ורבינו גופיה אקדמיה לעיל בסמוך. ועוד למה השמיט אישן ולא אישן המוזכר במשנה. ועוד למה כתב שדבר פלוני עם פלוני שאינו מוזכר במשנה. ועוד למה השמיט חלוקת שאתן לאיש פלוני ושלא אתן המוזכר במשנה. ועוד למה בלהבא השמיט חלוקת דבור פלוני עם פלוני. וי''ל דמשום דבלשעבר פליג ר' ישמעאל אקדמיה ועוד דלשעבר אתיא מדרשא חביבא ליה ואקדמה ועוד דבלשעבר איכא ג' חלוקות ובלהבא ליכא אלא תרי. והשמיט אישן ולא אישן השנוי במשנה משום דבגמרא אמרי' אמתני' איני והא אר''י האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר כלומר ואינה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא ומשני התם דאמר ג' הכא דלא אמר ג' ואם היה מזכיר רבינו כאן שאישן ושלא אישן היה צריך להאריך לכך השמיטו וכתב במקומו שדבר פלוני עם פלוני שהוא ג''כ דבר שאין בו ממש והוא דבר של אחרים ומפני כך לא הוצרך לכתוב שאתן לאיש פלוני ושלא אתן וכן שלא אישן ג' ימים כתבו לקמן אצל שבועת שוא. והשמיט בלהבא חלוקת דיבר פלוני עם פלוני משום דשבועה דלהבא בדבר התלוי באחרים אינו חייב בשבועת ביטוי וכמ''ש רבינו ברפ''ה:

לחם משנה (א-ב) ארבעה מיני שבועות הן וכו' ואין שבועת ביטוי נוהגת וכו'. בפרק שבועות שתים תניין (דף כ') איפליגו רב דימי ורבין רב דימי אמר אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי וכו' אכלתי ולא אכלתי שוא ואזהרתיה מלא תשא את שם וכו' ורבין (דף כ"א) אמר אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל דברו ע''כ. והשתא יש לתמוה על רבינו ז''ל דפסק דלא כמאן דהוא ז''ל כרב דימי ודאי לא פסק שהרי אמר שאכלתי ולא אכלתי שקר דלא כוותיה וכרבין נמי לא פסק שהרי רבין אמר אוכל ולא אוכל אזהרתיה בלא יחל דברו והוא ז''ל כתב כגון שנשבע שלא יאכל ואכל או אכלתי והוא לא אכל הרי זו שבועת שקר ועל זה וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי וכו' הרי שאמר שלא אוכל ואכל אזהרתיה מלא תשבעו ורבין אמר דאזהרתיה הוא מבל יחל דברו וצריך עיון:

ג נִשְׁבַּע אַחַת מֵאַרְבַּע מַחֲלוֹקוֹת אֵלּוּ וְהֶחְלִיף כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל וְאָכַל אוֹ שֶׁיֹּאכַל וְלֹא אָכַל אוֹ שֶׁאָכַלְתִּי וְהוּא לֹא אָכַל שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי וְאָכַל הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעַת שֶׁקֶר. וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר (ויקרא יט-יב) 'לֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר'. וְאִם נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר בְּמֵזִיד לוֹקֶה. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-ד) 'וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם' וְגוֹ':

כסף משנה נשבע אחת מד' מחלוקות אלו וכו'. ועל זה וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ברפ''ג דשבועות (דף כ':) רב דימי אר''י מוקי לא תשבעו לאוכל ולא אוכל דהוי נשבע ומחליף ובל יחל לקונמות הוא דאתא ורבין א''ר ירמיה א''ר אבהו אר''י מוקי (דף כ"א) לא תשבעו לאכלתי ולא אכלתי שהוא נשבע להחליף ומוקי בל יחל לאוכל ולא אוכל. ורבינו שכתב שאכלתי ולא אכלתי ואוכל ולא אוכל ארבעתם משום לא תשבעו ולא הזכיר בל יחל אלא על הקונמות בפירוש וזה דלא כרב דימי ודלא כרבין יש לתמוה עליו: וצ''ל שרבינו מפרש שאע''פ שרב דימי כי מוקי לאו דלא יחל לקונמות היינו לומר דלא עבר עלייהו אלא משום לא יחל בלבד כי מוקי רבין אוכל ולא אוכל בבל יחל היינו לומר שעובר אף בבל יחל שא''א לומר דעובר בבל יחל בלחוד קאמר שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתוב בה תשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל לדברי הכל שקר הוא ופסק כרבין מפני שהוזכר בגמ' אחרון ובכ''מ פסקינן כלישנא בתרא ועוד דסוגיין דעלמא כלישנא דרבין. ולפ''ז אוכל ולא אוכל עובר גם בלא יחל. ומה שלא כתב רבינו כן לפי שאין דרכו למנות לאוין הרבה על מצוה אחת כפי שרשיו במנין המצות שבהתרבות הלאוין לא תתרבינה המצות ולכן הזכיר לשבועת שקר להבא הלאו המיוחד לה ולא בל יחל שהוא משותף לקונמות כל זה כתב הריב''ש בתשובה. ומ''ש רבינו ואם נשבע לשקר במזיד לוקה לא קאי אנשבע שיאכל ולא אכל שאין זה נשבע לשקר כיון שלא היתה שבועה לשקר משעת שבועה כמ''ש רבינו בספ''ד אלא דוקא על הנשבע שלא אכל והוא אכל או שאכל והוא לא אכל קאי שהרי היתה שבועת שקר מעת השבועה וכ''ש נשבע שלא יאכל ואכל שהרי עושה מעשה גמור וכ''כ מהר''י קולון בשורש קל''ד:

לחם משנה ואם נשבע לשקר במזיד לוקה. לא קאי אכל ארבע שהרי בגמרא אמרו בפירוש דאשאוכל ולא אכל לא לקי וכ''פ רבינו ז''ל בביאור בסוף פרק חמישי שאמר ומפני מה אם נשבע לוקה וכו', אלא שמ''ש כאן ואם נשבע אג' חלוקות לבד קאי, ומ''ש נשבע א' מד' וכו' הוא לומר שהכל הוא שבועת שקר אבל מ''ש לוקה לא קאי אאוכל ולא אכל:

ד שְׁבוּעַת שָׁוְא נֶחְלֶקֶת לְאַרְבַּע מַחֲלוֹקוֹת. הָאַחַת שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר הַיָּדוּעַ שֶׁאֵין כֵּן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה. וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהוּא אִישׁ. וְעַל עַמּוּד שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב. * וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ההראב"ד וכן כל כיוצא בזה. כתב הראב''ד ז''ל [א''א] שנשבע בדבר הידוע לשלשה שאינו כן כמו שנשבע עכ''ל:

כסף משנה שבועת שוא נחלקת וכו'. משנה שם (דף כ"ט) כתוב בהשגות שנשבע בדבר הידוע לג' שאינו כן כמו שנשבע עכ''ל. ואין כאן שום השגה שהרי נזכר זה בדברי רבינו ספ''ה:

לחם משנה שבועת שוא נחלקת לד' מחלוקות וכו'. שם במשנה (דף כ"ט) פ' שבועות שתים תניין הזכירו אלו הג' שבועות בגמ' אמר עולא שנשבע בדבר הידוע לג' בני אדם ע''כ, והביאו רבינו ז''ל בסוף פ''ה ופירש''י ז''ל בגמ' דמ''ש עולא והוא שניכר לג' הוא לומר דלקי משום שוא אבל אם אינו ניכר לג' עובר משום שקר. וכן משמע מן הגמ' (דף כ"ה) שהקשו שם לשמואל דאמר שבועה שזרק פלוני לים (דאמר) פטור משום דליתיה להבא הקשו שם מהא דעולא דאמר והוא שניכר וכו' ואמרו טעמא דניכר הא לא ניכר עובר משום שבועת ביטוי ותירצו שם בגמ' אליבא דשמואל דאפילו בשבועת ביטוי אינו עובר משמע דלרב דקי''ל כוותיה עובר משום שבועת ביטוי ובסוף פ''ה נראה מדברי רבינו ז''ל כמו שהבין ה' מהרר''י קארו ז''ל שאינו לוקה כלל. ולא ידעתי איך יישב רבינו ז''ל דברי הגמרא דבין לרב בין לשמואל משמע דלוקה אלא דלרב חייב קרבן ולשמואל פטור מקרבן כמבואר שם וצ''ע:

ה הַשְּׁנִיָּה שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין בּוֹ סָפֵק לְאָדָם שֶׁהוּא כֵּן. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל הַשָּׁמַיִם שֶׁהוּא שָׁמַיִם. וְעַל הָאֶבֶן זוֹ שֶׁהִיא אֶבֶן. וְעַל [א] הַשְּׁנַיִם שֶׁהֵם שְׁנַיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שֶׁזֶּה הַדָּבָר אֵין בּוֹ סָפֵק לְאָדָם שָׁלֵם כְּדֵי לְצַדֵּק הַדָּבָר בִּשְׁבוּעָה:

כסף משנה ומ''ש השניה שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן. ירוש' שם והשלים רבינו ביאור דבר זה ספ''ה:

לחם משנה השניה שנשבע על דבר וכו'. אעפ''י שלא נזכר זה במשנה תרין הוזכר בירושלמי (שם) שאמרו שם ההוא דאישתבע על דאינון תרין:

ו שְׁלִישִׁית שֶׁנִּשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִתְעַטֵּף בְּצִיצִית. שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ תְּפִלִּין. וְשֶׁלֹּא יֵשֵׁב בַּסֻּכָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. וְלֹא יֹאכַל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח. אוֹ שֶׁיִּתְעַנֶּה [ב] בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה ומה שכתב שלישית שנשבע לבטל את המצוה וכו'. שם במשנה:

ז רְבִיעִית שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאֵין כֹּחַ בּוֹ לַעֲשׂוֹת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים לַיְלָה וָיוֹם רְצוּפִים. אוֹ שֶׁלֹּא יִטְעוֹם כְּלוּם שִׁבְעָה יָמִים רְצוּפִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כָּל הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת שָׁוְא מֵאַרְבַּע שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-ז) (דברים ה-יא) 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא'. וְאִם הָיָה מֵזִיד לוֹקֶה [ג] וְאִם הָיָה שׁוֹגֵג פָּטוּר מִכְּלוּם:

כסף משנה ומ''ש רביעית שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות כגון שנשבע שלא יישן ג' ימים וכו'. מימרא דר''י פ''ג דשבועות (דף כ"ה). ומ''ש או שנשבע שלא יטעום כלום שבעת ימים רצופים וכו': כל הנשבע שבועת שוא מד' שבועות אלו וכו'. בפ''ג דשבועות (דף כ"ז) תנן אשבועות שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור:

ח שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ בֵּין פִּקָּדוֹן בֵּין מִלְוֶה אוֹ שֶׁגְּזָלוֹ אוֹ עֲשָׁקוֹ אוֹ מָצָא לוֹ אֲבֵדָה וְלֹא הֶחֱזִירָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וְתָבַע מִמֶּנּוּ מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדוֹ וְכָפַר בּוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יא) 'לֹא תְכַחֲשׁוּ' זוֹ אַזְהָרָה לִכְפִירַת מָמוֹן. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה. וְאִם נִשְׁבַּע לוֹ עַל שֶׁקֶר עַל מָמוֹן שֶׁכָּפַר בּוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלָאו אַחֵר וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא יט-יא) 'לֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ' זוֹ אַזְהָרָה לְנִשְׁבַּע עַל כְּפִירַת מָמוֹן. וּשְׁבוּעָה זוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן:

כסף משנה שבועת הפקדון כיצד וכו'. בספרא פ' ויקרא וכחש בה וכו' עונש שמענו אזהרה מנין ת''ל לא תכחשו. ומ''ש ואין לוקין על לאו זה, הטעם מפני שאין בו מעשה. ומ''ש ואם נשבע לו על שקר וכו' על זה נאמר לא תשקרו איש בעמיתו וכו', בספרא לא תשקרו מה ת''ל לפי שנאמר ונשבע על שקר שמענו עונש אזהרה מנין ת''ל ולא תשקרו:

ט וּמַה הוּא חַיָּב עַל שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁשִּׁקֵּר בָּהּ. מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן שֶׁכָּפַר בּוֹ עִם תּוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. וּמַקְרִיב אָשָׁם וַדַּאי בֵּין שֶׁהָיָה מֵזִיד בֵּין שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-כא) 'וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל' וְגוֹ' (ויקרא ה-כג) 'וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם'. וְלֹא נֶאֱמַר בּוֹ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, לְחַיֵּב מֵזִיד כְּשׁוֹגֵג:

כסף משנה ומה הוא חייב על שבועת הפקדון ששקר בה וכו'. מפורש בפ' ויקרא. ומ''ש בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג, משנה פ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף פ"א שהוא ט'). ומה שאמר שנאמר וכחש בעמיתו וכו' ולא נאמר בו ונעלם ממנו שם אהא דתנן בשבועת העדות ושבועת הפקדון חייב על המזיד כשוגג שבועת העדות מנ''ל דת''ר בכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג על שבועת הפקדון מנ''ל יליף תחטא תחטא משבועת העדות. ויש לתמוה מה צריך לשבועת הפקדון ללמוד משבועת העדות תיפוק לי דלא כתיב ונעלם בשבועת הפקדון גופה. ונראה שרש''י הרגיש זה ולפיכך כתב בכולן בכל המביאין קרבן עולה שבאותה פרשה כגון מטמא מקדש ושבועת ביטוי דכתיבי בהדי שבועת העדות עכ''ל. כלומר דלא דייקינן מדלא כתיב בה ונעלם אלא בשבועת העדות דבאינך דכתיבי בהדה כתיב ונעלם הילכך לא ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם מאחר דליכא אחריני בהדה דכתיב בה ונעלם הילכך צריכינן למילף לה משבועת העדות, ורבינו נראה שהיה גורס שבועת העדות ושבועת הפקדון מנ''ל דתנו רבנן בכולם נאמר ונעלם וכו' דשפיר ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם:

לחם משנה בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג. שם פרק שבועת העדות (דף ל"ד) אמר עליה דר''ש אומר חייב כאן וכו' מחכו עליה במערבא ואמרו בגמרא אלא חוכא אמזיד כשוגג וכו' מכדי מזיד גבי עדות מנא ליה דלא כתיב ביה ונעלם ה''נ לא כתיב ביה ונעלם וכו' ומבואר בגמרא דנדחה זה. והטעם אינו אלא משום דילפינן תחטא תחטא בפקדון משבועת העדות וכן אמרו בריש ד' מחוסרי כפרה (דף פ"א שהוא ט') בכריתות על מתניתין דואלו מביאין על הזדון כשוגג וכו' ופירשו שם הטעם בשבועת העדות משום דלא כתיב ביה ונעלם ובשבועת הפקדון משום ג''ש דתחטא תחטא. והשתא יש לתמוה על רבינו ז''ל למה כתב בשניהם הטעם משום דלא כתיב בהו ונעלם. ונראה לומר דהג''ש דתחטא תחטא איצטריך לן כדי דלא נילף ממעילה אבל עיקר הילפותא משום דלא כתיב ביה ונעלם הוא אלא משום דלא נילף ממעילה איצטריך תחטא תחטא:

י וְהוּא שֶׁיָּזִיד בְּפִקָּדוֹן אוֹ בְּמָמוֹן שֶׁנִּתְחַיֵּב בּוֹ וְיָדַע בּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם שָׁגַג וְשָׁכַח שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלוֹ מָמוֹן וְכָפַר וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ יָדַע הֲרֵי זֶה אָנוּס וּפָטוּר מִכְּלוּם. וְכֵן אִם לֹא יָדַע שֶׁאָסוּר לִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר עַל כְּפִירַת מָמוֹן הֲרֵי זֶה אָנוּס וּפָטוּר:

כסף משנה ומ''ש והוא שיזיד בפקדון וכו'. משנה ר''פ שבועת הפקדון (דף ל"ז) וחייב על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואינו חייב על שגגתה x (גרידתא). ופירש''י זדון השבועה שזכור על הפקדון ויודע שמתחייב על כפירתו קרבן. ועל שגגתה עם זדון הפקדון ששגג בקרבן והזיד בפקדון דיודע דהזיד בפקדון וכפר אבל אינו יודע אם חייב עליו קרבן. ואינו חייב על שגגתה גרידתא אם סבור לישבע באמת משום דאנוס הוא:

לחם משנה והוא שיזיד בפקדון וכו'. במשנה ריש פרק שבועת הפקדון (דף ל"ו) וחייב על זדון השבועה וכו' (עיין בכ"מ) וכן אמרו שם במשנה גבי שבועת העדות בפ' שבועת העדות (דף ל') ופירשו שם בגמ' (דף ל"א) כדברי רבינו ז''ל:

יא אִם כֵּן הֵיאַךְ הִיא שִׁגְגַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. כְּגוֹן שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ אִם חַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן אִם לָאו וְיָדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה וְשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלוֹ מָמוֹן זוֹ הִיא שִׁגְגָתָהּ. וּזְדוֹנָהּ שֶׁיָּדַע שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן:

יב שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד. הָעֵדִים שֶׁיָּדְעוּ עֵדוּת מָמוֹן וּתְבָעָם בַּעַל הָעֵדוּת לְהָעִיד לוֹ וְכָפְרוּ בְּעֵדוּתָן וְלֹא הֵעִידוּ וְנִשְׁבְּעוּ שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת זוֹ הִיא נִקְרֵאת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. וְחַיָּבִין עַל שְׁבוּעָה זוֹ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד בֵּין שֶׁהָיוּ מְזִידִין בֵּין שֶׁהָיוּ שׁוֹגְגִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-א) 'נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד' וְלֹא נֶאֱמַר בָּהּ וְנֶעְלַם, לְחַיֵּב עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה:

כסף משנה שבועת העדות כיצד וכו'. משנה בפרק שבועת העדות (דף ל"א:). ומ''ש וחייבים על שבועה זו קרבן עולה ויורד. בפרשת ויקרא. ומ''ש בין שהיו מזידין וכו' עד לחייב על הזדון כשגגה. משנה וגמרא בפרק ארבעה מחוסרי כפרה:

יג כֵּיצַד שִׁגְגַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. כְּגוֹן שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן וְיָדַע שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה וְשֶׁהִיא שֶׁקֶר. וּזְדוֹנָהּ שֶׁיָּדַע שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן. אֲבָל אִם לֹא יָדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה אוֹ שֶׁשָּׁכְחוּ הָעֵדוּת וְנִשְׁבְּעוּ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לָהֶם שֶׁהֵן יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת וְשֶׁנִּשְׁבְּעוּ עַל שֶׁקֶר הֲרֵי אֵלּוּ אֲנוּסִין וּפְטוּרִין אַף מִן הַקָּרְבָּן:

כסף משנה כיצד שגגת שבועת העדות וכו'. משנה פ' שבועת העדות (דף ל') וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות ואינם חייבים על שגגתה. ופירש''י ואין חייבים על שגגתה אם שוגגים הם לגמרי כסבורים שאין יודעים לו עדות ואח''כ נזכרו שהרי אנוסים הם לא קרינן בהו נשבעים לשקר. ובגמ' (דף ל"א) וחייבים על זדון שבועה מנא ה''מ דת''ר בכולם נאמר ונעלם וכאן לא נאמר בה ונעלם לחייב על המזיד כשוגג ועל שגגתה עם זדון העדות ה''ד שגגתה עם זדון העדות א''ר יהודה אמר רב באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן אם לא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן