הלכות שבועות - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות שבועות - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁזָּרַק אִישׁ פְּלוֹנִי צְרוֹר לַיָּם וְהוּא לֹא זָרַק. אוֹ שֶׁלֹּא זָרַק וְהוּא זָרַק. הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בִּלְהַבָּא שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע שֶׁיִּזְרֹק וְשֶׁלֹּא יִזְרֹק אִישׁ פְּלוֹנִי. וְכָל מִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל אֲחֵרִים שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ אוֹ לֹא יַעֲשׂוּ אֲפִלּוּ הָיוּ בָּנָיו אוֹ אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. שֶׁהֲרֵי אֵין בְּיָדוֹ לֹא לְקַיֵּם וְלֹא לְבַטֵּל. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת שֶׁהֲרֵי אֵין בְּיָדוֹ לְקַיֵּם שְׁבוּעָה זוֹ וְנִמְצָא גּוֹרֵם לִשְׁבוּעַת שָׁוְא:

ב וְלָמָּה אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְאוֹתָן אֲחֵרִים שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִמֶּנּוּ וְתִתְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ. וְנִמְצָא כְּשֶׁמַּתְרִים בּוֹ בְּעֵת שֶׁנִּשְׁבַּע הַתְרָאַת סָפֵק שֶׁאֵין לוֹקִין עָלֶיהָ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לָאו שֶׁבּוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין. וְאֵין אוֹתָן אֲחֵרִים נִזְקָקִין לְקַיֵּם דִּבְרֵי זֶה הַנִּשְׁבָּע אֶלָּא אִם כֵּן עָנוּ אָמֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה (א-ב) מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים וכו'. בפ''ג דשבועות (דף כ"ה) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב באיסורי: וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך וכו' אינו חייב בשבועת ביטוי. (שם) אמרינן דזרק פלוני צרור לים ולא זרק ליתיה בלהבא ופירש''י ליתיה בלהבא יזרוק פלוני או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ושלא לזרוק. וכתב הריב''ש דעת רש''י שאע''פ שהיא שבועת ביטוי לוקה עליה משום שוא אבל דעת הרמב''ם לפי הנראה מדבריו שיזרוק פלוני אע''פ שאינה שבועת ביטוי לקרבן מכלל איסור לאו לא יצאת אלא שאינו לוקה עליו לפי שהיא התראת ספק ואינה שבועת שוא לפי שאפשר שיזרוק פלוני ונמצא שלא נתבטלה שבועתו ולכן אינו לוקה משום שבועת שוא ומשום שבועת שקר ג''כ אינו לוקה לפי שהיא התראת ספק. ונראה שדעתו ז''ל שחיוב זה תלוי ועומד שאם יזרוק פלוני נתקיימה שבועה למפרע ואם לא יזרוק נתבטלה למפרע משעה שיצאה מפיו וכיון שכן אינה בכלל שוא שאין שוא אלא לשעבר כדאמרינן מה שוא לשעבר ואינו לוקה משום שקר לפי שהיא התראת ספק שאפשר שיזרוק ומ''מ הורה ז''ל שאע''פ שאינו לוקה מן התורה מכין אותו מכת מרדות לפי שגרם לשבועת שוא, ונ''ל שבועת שקר אלא שקרא אותה שבועת שוא לפי שהיא דומה לשבועת שוא עכ''ל. ומ''ש רבינו שאין לוקין על התראת ספק אא''כ היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין יש לתמוה שלא מצאתי לו ז''ל שכתב בזה אלא בפרק ט''ז מהלכות הנזכרות כתב על לאו שניתק לעשה וכו' אע''פ שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא עכ''ל. ולא חילק שם בין לאו מפורש לשאינו מפורש. ואפשר שמ''ש כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין לא קאי אלא למאי דמשמע מדבריו שיש התראת ספק שלוקין עליה וכאן השמיענו שאם אין לאו שבו מפורש בתורה אין לוקין עליה ומ''מ צריך לדעת מנין לו לרבינו חילוק זה:

לחם משנה ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע וכו'. הרב כ''מ ז''ל תמה שלא מצא לו ז''ל בפט''ז מה' סנהדרין שכתב בדין זה שחילק בין לאו מפורש לשאינו מפורש, ועוד אני תמיה למה לא הוי זה לאו מפורש הא אשכחן הלאו בשבועת ביטוי דכתב רבינו ז''ל בפרק דלעיל גבי שתי ככרות אחת של איסור ואחת של תנאי שתיהן במזיד בין שאכל הגדולה תחילה או באחרונה חייב וטעמא משום דהתראת ספק שמה התראה כדאמר פ''ג דשבועות ה''נ דכוותה היא. ועוד צריך להבין מה נקרא לאו מפורש ומה נקרא שאינו מפורש. וי''ל דרש''י ז''ל כתב דלקי על זה משום שבועת שוא שכיון שאין בידו שיעשו אחרים לקי משום שוא אבל רבינו ז''ל נראה שהדבר מסופק אצלו אי הוי שוא או שקר דשוא הוי משום שאין בידו לעשותו כדכתב רש''י ז''ל ושקר הוי מצד אחר משום דאפשר לאחרים שישמעו ממנו וא''כ כיון דאין לאו זה מפורש אי הוי שוא אי הוי שקר לכך כשנתרה בו בעת שנשבע לא לקי דהתראת ספק הוי דלא ידעינן אם אותם אחרים יעשו, ואם אמרנו בהל' סנהדרין דלקי על התראת ספק הוא היכא דידענו הלאו שעובר ויכול להתרות בו משום אותו הלאו אלא דספק אם יקיים העשה או לא אבל כאן שהלאו עצמו הוא ספק אי הוי שוא או שקר לא לקי בהתראת ספק כי האי גוונא:

ג וְאִם קִיְּמוּ דְּבָרָיו הֲרֵי אֵלּוּ מְשֻׁבָּחִין שֶׁלֹּא הִרְגִּילוּ לְהוֹצִיא שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא:

ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע רְאוּבֵן עַל שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא יֵלֵךְ בִּסְחוֹרָה אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע רְאוּבֵן שֶׁלֹּא יִכָּנֵס שִׁמְעוֹן בְּבֵיתוֹ וְשֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִנְּכָסָיו וְעָבַר שִׁמְעוֹן וְנִכְנַס לְבֵיתוֹ שֶׁל רְאוּבֵן וְנֶהֱנָה מִנְּכָסָיו שֶׁלֹּא מִדַּעַת רְאוּבֵן רְאוּבֵן פָּטוּר שֶׁהֲרֵי הוּא אָנוּס וְשִׁמְעוֹן חַיָּב שֶׁעָבַר עַל דָּבָר הָאָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ. שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע זֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה בד''א כשנשבע על דבר שאינו ברשותו וכו' אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו וכו'. כתב הטור על דברי רבינו וז''ל ואיני מבין דבריו שאין אדם יכול לאסור שלו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חבירו בקונם אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה על האדם ואינה חלה עליו ליאסר בשבועה אלא אם כן יקבל עליו השבועה עכ''ל. ואפשר לומר שסובר רבינו שמאחר שהוא נשבע על דבר שהוא ברשותו אף על פי שלא חלה השבועה על המושבע להתחייב עליה מלקות מכל מקום חלה עליו קצת והוי כאילו קבל שבועה לענין שצריך ליזהר בדבר וקצת טעם יש בדבר והראב''ד לא השיגו בזה:

לחם משנה בד''א שנשבע על דבר שאינו ברשותו וכו'. הטור ז''ל בסי' רל''ו הביא לשון רבינו ז''ל בכי ה''ג אבל אם משביעו על דבר שהוא שלו כגון שלא יכנס לביתו וכיוצא בו וכו'. נראה מדברי הטור ז''ל שהבין בדברי רבינו ז''ל שראובן אומר לשמעון אני משביעך שלא תכנס לרשותי וזה ודאי אין לו מובן כלל דאם לא ענה שמעון אמן איך יאסר. ועוד איך כתב שראובן פטור מפני שהוא אנוס הרי ראובן לא נשבע אלא שהשביע לשמעון על כך וכיון שהוא לא נשבע אע''פ שהיה נהנה שמעון מדעתו של ראובן לא היה עובר ראובן. אבל פירוש הדברים שראובן נשבע שלא יהנה שמעון מנכסיו וכ''כ רבינו ז''ל אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו וכו' ושמעון נכנס הוא עושה איסור מפני שגורם לראובן שיעבור על שבועתו ובחלוקה הראשונה שנשבע על דבר שאינו ברשותו אינו מחוייב שמעון לשמוע לראובן אע''פ שהוא משובח אם קיים דברי ראובן ואינו מחוייב בכך כיון ששבועתו של ראובן היתה על דבר שאינו ברשותו אבל היכא שהדבר ברשותו ראוי ומחוייב שמעון שלא לגרום לראובן שיעבור על שבועתו. כנ''ל פירוש דברי רבינו ז''ל ונסתלקה השגת הטור ז''ל ואע''פ שרבינו ז''ל כתב ושמעון חייב לאו חיוב מלקות קאמר אלא הוא נענש בכך: אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס וכו' ושמעון חייב וכו'. אם פירוש חייב הוא מלקות יש תימה על רבינו ז''ל שהרי ריש פ''ה מה' נדרים כתב רבינו ז''ל ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם וכו' ואם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום וא''כ אפי' בנדרים דהוי איסור חפצא ויכול לאסור על חבירו כתב רבינו ז''ל דאינו לוקה שמעון כ''ש בשבועות דהוא איסור גברא ואפי' איסור אין ראוי להיות בו וכמו שהשיג עליו בעל הטורים ז''ל לכך נראה בדוחק ודאי דהאי חייב שכתב רבינו ז''ל אינו רוצה לומר מלקות אלא דשום איסור מדאורייתא איכא ומפני דקאמר בראובן פטור קאמר בשמעון חייב עם היות כי זה דוחק גדול כד מעיינת בפרק זה משכחת חייב בכי ה''ג גבי נשבע להרע לעצמו כו' שכתב שם חייב ואינו לוקה שהרי הוא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וכן יש כיוצא בזה כמה, וכ''נ שהבין דבריו הרב''י ז''ל עיין בטור. והר''ן ז''ל חלוק על מ''ש רבינו ז''ל בה' נדרים ששמעון אינו לוקה משום שלא הוציא שבועה הוא דלוקה ועיין בב''י ז''ל:

ה שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל אֳכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה פָּטוּר. אָכַל דְּבָרִים הָאֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה בַּאֲכִילָה כְּגוֹן שֶׁאָכַל כְּזַיִת נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל וְאָכַל אֳכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִים לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה אוֹ שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁהֲרֵי יָצָא יְדֵי אֲכִילָה מֵאַחַר שֶׁהֵן חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ אֲכִילָתָן שְׁמָהּ אֲכִילָה:

כסף משנה שבועה שלא אוכל ואכל וכו'. משנה פ''ג דשבועות (דף כ"ה:): ומ''ש אכל דברים האסורים באכילה וכו'. שם במשנה שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ובגמ' (דף כ"ג:) מ''ש רישא ומ''ש סיפא ופירש''י דקס''ד דנבילות וטריפות נמי אוכלים שאינם ראויים הם הא ל''ק רישא בסתם וסיפא במפרש מפרש נמי גופיה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא וכו' בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים וכו' אלא הן היכי משכחת לה אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ופירש''י אלא לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן בסתם כאן במפרש אלא כולה בסתם אוכלין שאינם ראויים לאכילה דקתני רישא פטור כדרבא מיפרשא כגון עפר שאינו ראוי לאכילה אבל נבילות ראויות לאכילה ואריה הוא דרביע עלייהו. והרי''ף לא כתב אלא בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין וכתב הר''ן ופרכינן עלה בגמרא (בשלמא לאו משכחת לה אלא הן וכו') היכי משכחת לה ופרקינן משכחת לה בהן כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר משכחת לה באומר שאוכל סתם דנבילות בכלל לענין שאם אכל נבילות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי אע''ג דשבועה דלאו אינו אלא בלאו מפורש כדאוקימנא מתני' במפרש דוקא וכ''ת וכי נשבע שאוכל סתם כי אוכל נבילות אמאי פטור והא כיון דאמרינן ברישא בנשבע שלא יאכל סתם שאם אכל נבילות פטור אלמא אין נבילות בכלל אכילה וכיון שכן בנשבע שאוכל ואכל נבילות ה''ל למימר חייב לפי שאין נבילות בכלל שבועתו ולא משכחת לה בהן לפרוקי הך קושיא ואמר משכחת לה כדרבא כלומר לא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא על דברים הראויים דדברים שאינם ראויים לא היה צריך להשבע עלייהו ומש''ה אמרינן ברישא דמתני' בנשבע שלא יאכל סתם אכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה שהנבילות בכלל פטור אבל כשנשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא י''ח הילכך נבילות בכלל ומש''ה משכחת לה בהן דהכי אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור אלמא דברים שאינם ראויים בכלל שבועה שאוכל הן ויצא ואע''פ שאינם בכלל שבועה שלא יאכל דהא תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה פטור עכ''ל. נראה שהוא גורס כדרבא שבועה שאוכל וגם לא היה גורס אלא כדרבא וכך היה גורס משכחת לה כדרבא ורבינו סובר כדברי הרי''ף וכדברי הר''ן וגירסתו: שבועה שאוכל ואכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה וכו'. נתבאר בסמוך:

לחם משנה שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינן ראויין לאכילה וכו'. כבר מבואר בדברי הרב כ''מ ז''ל שרבינו ז''ל גורס משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור וכמו שהביא הגירסא הר''ן ז''ל ופירשה אבל מה שתירץ הר''ן ז''ל דלא דמי נשבע שיאכל לנשבע שלא יאכל משום דנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא על דברים הראויים דדברים שאינם ראויים לא היה צריך לישבע עליהם כו' אבל כשנשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא ידי חובתו, נ''ל דרבינו ז''ל אינו מתרץ כן אלא טעמו דכיון דאכל הדבר אפי' שאינו בר אכילה הא אחשביה באכילתו אבל כשנשבע מתחילה שלא יאכל אע''ג דאכלו אח''כ לא אחשביה דחזקה דאינו עובר על שבועתו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכיון שנשבע קודם שלא יאכל הרי גילה בדעתו שאותה האכילה שיאכל אח''כ אינה חשובה אצלו אבל אם לא היה קודם לו שבועה שלא יאכל כיון שאכל ודאי שהיא חשובה אצלו האכילה ההיא וא''כ טעמא דאחשביה לעולם איתיה בין לפי מאי דס''ד בין לפי המסקנא וזהו שדימה רב מרי הא למתניתין דקונם אם אכלתי אם שתיתי אע''ג דטעמא דהתם משום דאחשביה ג''כ הכא גבי שאוכל עפר טעמא הוי משום דאחשביה ודחה לו המתרץ דלא דמי הך אחשביה לאידך דמתניתין כיון שבעת שנשבע כבר אכל הרי בעת השבועה היה אותה אכילה חשובה אצלו שכבר אכלה אבל היכא דנשבע שיאכל עפר ואכל אע''ג דאח''כ אחשביה מ''מ בעת שנשבע לא ידענו שהיתה חשובה אצלו האכילה ההיא דמי ידע אם באותה שעה היתה חשובה אצלו ולא נשבע אלא על אכילה גמורה, ונסתלקה בזה תמיהת הרב כסף משנה ז''ל על רבינו ז''ל דלעולם טעמא דאחשביה הוי טעמא דרבא שאמר שאכל עפר פטור אלא מה שדחה הדוחה הוא דלא דמי אחשביה לאחשביה כדכתיבנא. ורבינו ז''ל לפי האמת דקי''ל כרבא ודאי דמדמי אותם ומ''ש שכבר הם חשובים אצלו שהרי אכלם לא אמר כן משום דבאותה שעה היו חשובים דאפילו אחשבינהו אחר שנשבע שיאכל סגי אלא כוונתו לומר שיש כאן חשיבות מפני שאכלה וכן ראיתי בפסקי הרא''ש ז''ל כשכתב גירסא זו של רבינו ז''ל שבועה שאוכל ואכל עפר פטור נתן טעם דהא אחשביה משמע דטעמא דאחשביה לעולם איתיה כדכתיבנא והוא טעם נכון בעיני לדעת רבינו ז''ל דמה שתירץ הרב כסף משנה ז''ל הוא (באפשר) [דחוק] מאד:

ו שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי וְהוּא אָכַל דְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה אוֹ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת חַיָּב שֶׁאֲכִילָתָן שְׁמָהּ אֲכִילָה שֶׁכְּבָר הֵן חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ שֶׁהֲרֵי אֲכָלָן. אֲבָל לְהַבָּא שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל וְנִקְרָה מִקְרֶה וַאֲכָלָן אֵינָהּ אֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה שבועה שלא אכלתי והוא אכל וכו'. שם אהא דאמרינן אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה לו הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל והדר אשתבע ליה חשובי אחשביה אלא הכא מי אחשביה. ופירש''י חשובי אחשביה באכילתו וגילה על עצמו שאינו קץ בהם. ולמד רבינו מדין זה לדברים שאינם ראויים לאכילה דאי מעיקרא אכל והדר אשתבע כיון דחשובי אחשביה חייב וכן יש ללמוד ממה שנתבאר בסמוך שאם נשבע שיאכל ואכל עפר או דברים האסורים פטור דכיון דאכלינהו אחשבינהו אע''ג דאכלינהו בתר שבועה וכל שכן זה שאכלה קודם שבועה. וא''ת האי טעמא דחשובי אחשביה איתמר לדחויי מאי דאמר רב מרי אף אנן נמי תנינא על מאי דאמרינן כדרבא וכיון שהוא ז''ל פסק בסמוך כרבא לא הוה ליה לפסוק כהאי טעמא דחשובי אחשביה, וי''ל דכיון דטעמא דמסתבר הוא פסק כוותיה ואע''ג דלא תנינא כההיא מתני' בהדיא קושטא דמילתא הכי וכדאסיקנא משכחת לה כדרבא:

ז שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כָּל שֶׁהוּא מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְאָכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת חַיָּב בִּשְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מֻשְׁבָּע עַל חֲצִי שִׁעוּר מֵהַר סִינַי:

כסף משנה שבועה שלא אוכל כל שהוא וכו'. שם (דף כ"ג:) אהא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות חייב אמאי מושבע ועומד מהר סיני הוא ומוקי לה ריש לקיש במפרש חצי שיעור ופירש''י x במפרש שלא אוכל חצי שיעור שאינו מושבע עליו מהר סיני הילכך מיחייב משום שבועה. ואם תאמר והא דק''ל כר''י דאמר בפירקא בתרא דיומא דחצי שיעור אסור מן התורה וצ''ל שאע''פ שהוא אסור מה''ת אינו מושבע עליו:

ח שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת נְבֵלָה וּטְרֵפָה חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל עָפָר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה אִם אָכַל כְּזַיִת חַיָּב. אָכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת הֲרֵי זֶה סָפֵק שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב בְּכָל שֶׁהוּא מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה דַּרְכּוֹ לַאֲכִילָה כְּדֵי לְהַצְרִיכוֹ שִׁעוּר:

כסף משנה שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך דחצי שיעור אינו מושבע עליו מהר סיני וכיון שכן כשנשבע שיאכלנו שפיר חיילא שבועה עליה: שבועה שלא אוכל עפר וכו' אכל פחות מכזית ה''ז ספק וכו'. שם (דף כ"ב:) בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא בכל שהוא תיקו:

ט וְכֵן הַנִּשְׁבָּע שֶׁלֹּא לֶאֱכל חַרְצָן וְאָכַל מִמֶּנּוּ פָּחוֹת מִכְּזַיִת הֲרֵי זֶה סָפֵק. הָיָה הַנִּשְׁבָּע נָזִיר שֶׁהוּא אָסוּר בְּחַרְצָן בִּכְזַיִת וְאָכַל מִמֶּנּוּ פָּחוֹת מִכְּזַיִת אֵינוֹ חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. שֶׁהֲרֵי אֵין דַּעְתּוֹ בִּשְׁבוּעָתוֹ אֶלָּא עַל (כָּל) כְּזַיִת שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלָיו וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עָלָיו. לְפִיכָךְ אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל חַרְצָן אֶחָד וַאֲכָלוֹ חַיָּב:

כסף משנה וכן הנשבע שלא לאכול חרצן וכו'. שם בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכיל על ידי תערובת דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו תיקו: היה הנשבע נזיר וכו'. שם בעי רב אשי נזיר שאמר שלא אוכל חרצן בכמה כיון דנזיר איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע ודעתיה אמשהו או דילמא כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית תא שמע שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות וכו' חייב והוינן בה אמאי חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא וכו' ואמר ר''ל וכו' במפרש חצי שיעור וכו' והא נבילה דמושבע ועומד מהר סיני הוא דכי חרצן לגבי נזיר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית שמע מינה אלא תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה תיפשוט דעד דאיכא כזית דהא נבלה כעפר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית לא עפר לאו בר אכילה הוא כלל נבלה בת אכילה היא ואריה הוא דרביע עילוה. והר''ן כתב וז''ל נזיר שאמר שלא אוכל חרצן בכמה פירוש את''ל דלשאר אינשי בכזית לנזיר מאי ואסיקנא דנזיר הרי הוא כשאר אינשי ואת''ל דלשאר אינשי בכזית כיון דאכלי ליה ע''י תערובת לנזיר נמי בכזית מיהו אכתי נזיר בספיקא כשאר אינשי אי הוי חרצן כעפר ונימא בתרוייהו דדעתיה אמשהו או דדעתיה אכזית ובספקיה דעפר וכי אמרינן בגמרא אלא תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה וה''ה דהל''ל תיפשוט בעיא דחרצן אלא דרישייהו דבעיי נקט דאי עפר מפשיט דבעינן כזית חרצן נמי מפשיט הילכך בעיא דעפר וחרצן בין לנזיר בין לשאר אינשי לא איפשיטא ונקטינן לחומרא ויש לתמוה על הרמב''ם שכתב דפחות מכשיעור דחרצן לשאר אינשי ספק ולנזיר פטור בודאי עכ''ל. ועם היות כי דבריו דברי טעם וראויים אליו יש לומר שטעמו של רבינו דכיון דלנזיר פשטינן מנבילות וטריפות דהוי בכזית נקטינן בההוא פשיטותא וטעמא דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי ליתיה בנזיר דלנזיר אינו נאכל אפילו על ידי תערובת ומש''ה בעי למפשט עפר משום דחרצן לנזיר הוי כעפר לשאר אינשי מה שאין כן בחרצן דלשאר אינשי נאכל על ידי תערובת ולנזיר אינו נאכל על ידי תערובת. ומהרי''ק בשורש קס''ה פלפל בלשון רבינו:

לחם משנה היה הנשבע נזיר וכו' לפיכך אם פירש וכו'. יש תימה בדברי רבינו ז''ל דכתב דכיון שהוא מושבע מהר סיני עליו דעתו על כך ואדרבה בגמ' אמרו הטעם בהיפך דאמרו שם (שבועות כ"ב:) בבעיא כיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע משמע דטפי אית לן למימר דמשתבע אהיתרא מאיסורא וא''כ כיון דפשיט לן בעיא דפטור כ''ש בעיא דחרצן. ועוד תימה על רבינו ז''ל דלדבריו איך אמרו בגמ' תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר כו' והא שאני ושאני דגבי נבילות הוא מושבע ואמרינן דעתיה אאיסורא אבל גבי עפר דאינו מושבע לא וצ''ע ליישב דברי רבינו. ונראה דהוכרח רבינו ז''ל לומר כן משום דקשיא ליה דאמאי לא אמר בגמ' תפשוט בעיא דחרצן דבעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן וכו' ומש''ה ראה רבינו לחלק אבל מ''מ הקושיות שהקשינו הם חזקות. ולפי מה שפירש הר''ן ז''ל סוגיית הגמ' שם בעיא לא איפשיטא לא בנזיר ולא בשאר אינשי ולא בעפר וטעמו דסובר הר''ן ז''ל דמאי דפשיט הגמ' בעיא דנזיר מנבילה הוא לומר דכיון דהבעיא דנזיר לא הוו אלא באת''ל דחרצן לשאר אינשי הוי כזית בנזיר שהוא אסור לו החרצן ומי אמרינן דהוי איסורא בכל שהוא או לא לזה פשט לו הגמ' דאם היינו אומרים בחרצן בשאר אינשי דהוי בכזית איפשיטא ליה בעיא דנזיר דכיון דחרצן חשבת ליה בר אכילה האי דאיסור דנזיר רביע עליה לא הוי כלל דנבילה גם כן איסורא רביע עליה והוי בכזית אבל מ''מ בעיא דחרצן בשאר אינשי לא איפשיטא ולא בעיא דעפר דשאני נבילה משום דבר אכילה היא א''כ כולהו בעיי סלקי בתיקו. והרב כ''מ ז''ל תירץ בדעת רבינו ז''ל דחרצן גבי נזיר הוי כעפר בשאר אינשי שאינו נאכל על ידי תערובת אבל חרצן גבי שאר אינשי לא הוי הכי. ואני שמעתי ולא אבין דכיון דחרצן גבי נזיר הוי כעפר לשאר אינשי א''כ כל שכן דאיפשיטא לה בעיא דחרצן לשאר אינשי דהשתא חרצן דנזיר דהוי דומה לעפר אמרת בכזית חרצן דשאר אינשי דהוי בר אכילה טפי מעפר לא כ''ש דהוי בכזית ותו איך איפשיטא בעיא דנזיר מנבילה שאני נבילה דהוי בר אכילה משא''כ בחרצן בנזיר. ובאמת הסוגיא נראה כהר''ן ז''ל ורחוקה מדעת רבינו ז''ל. ונראה לי ליישב ולומר דרבינו ז''ל ראה פשיטות בעיא דנזיר ונראה לו דוחק לפרש כפירוש הר''ן ז''ל דאינו פשיטות בהחלט אלא הפשיטות הוא דאם נניח דבעיא דחרצן דשאר אינשי פשוטה זו גם כן פשוטה אבל לפי האמת אין אחת מהם פשוטה דלשון הגמ' נראה דהא דנזיר איפשיטא לגמרי לכך פירש הוא ז''ל דיש צד לומר בנזיר דיהא בכזית יותר מבשאר אינשי משום מה שכתב הטור ז''ל בריש הלכות נדרים סימן ר''ג וכתב הרא''ש ז''ל בפסקיו בפרקא קמא דנדרים דהיכא דאדם רגיל לעבור על מצות לא תעשה ראוי לו לזרז עצמו ולאשתבועי על כך כדי שיהא זריז יותר. ואם כן אפשר דבנזיר כיון דאסרתו תורה בכזית לזרוזי נפשיה כדי שלא יעבור על איסור תורה נשבע על כך כדי שיזכור עצמו מה שאין כן בחרצן לשאר אינשי וכי בעי בגמ' אי אמרינן דבנזיר הוי בכזית הוא אפילו שתאמר דבחרצן לשאר אינשי לא הוי בכזית משום טעמא דכתיבנא ופשט ליה הגמ' לנזיר מנבילה ובתר הכי קאמר בגמ' דא''כ איפשיטא להו כולהו בעיי בעיא דעפר ובעיא דחרצן לשאר אינשי ותירץ המתרץ דודאי לא איפשיטא אלא בעיא דנזיר לחוד משום דגבי עפר לאו בר אכילה הוא כלל ודייק במה שאמר כלל כלומר דאינו דומה לחרצן שהוא ראוי לאכילה קצת אבל גבי נבילה שהיא ראויה לאכילה וגם איכא טעמא אחרינא לומר דיהא בכזית משום דאריה רביע עליה כיון דאית ליה איסור מן התורה הוא נודר לזרז עצמו בכך ולכך אוסר עצמו בכזית שהוא איסור תורה אם כן הך דאריה רביע עליה הוי טעמא לומר שיהא בכזית הפך המובן מדברי הר''ן ז''ל ומפשט השמועה וכיון שכן גבי חרצן בנזיר איתנהו להנהו תרי טעמי דנבילה דהרי חרצן איכא ביה אכילה קצת ולא דמי לעפר שאינו בר אכילה כלל אבל חרצן הוא קצת נאכל ואיכא נבילה מוסרחת קצת שהיא כמו חרצן שאינה ראויה לאכילה לגמרי וא''כ ראוי לדמות נבילה לחרצן ולא לעפר שאינו בר אכילה כלל וגם טעמא אחרינא דנדר לזרוזי נפשיה משום דרביע אריה עליה איכא נמי בחרצן דנזיר דרביע אריא עליה וכיון שכן דחרצן דנזיר דמי לנבילה איפשיטא לה בעיא דנזיר אבל חרצן לשאר אינשי דלאו אריה רביע עליה ולא דמי לנבילה בהא וכן עפר לא דמי לנבילה כלל אסיקו להו הני בעיי בתיקו ובעיא דנזיר פשוטה לגמרי כדמשמע פשטא דשמעתתא כדכתיבנא. זה נ''ל ליישב דעת רבינו ז''ל ועיין במהר''י קולון שרש קס''ה:

י שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תְּמָרִים וּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְאָכַל כְּזַיִת נְבֵלָה אוֹ טְרֵפָה חַיָּב אַף מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁהֲרֵי כָּלַל דְּבָרִים הָאֲסוּרִין עִם דְּבָרִים הַמֻּתָּרִין. וּמִתּוֹךְ שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה עַל הַתְּמָרִים חָלָה עַל דְּבָרִים הָאֲסוּרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטרפות וכו'. נתבאר במה שכתבתי בפרק זה בשם הגמרא:

יא אֲבָל אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל אֵין כָּאן חִיּוּב שְׁבוּעָה כְּלָל לֹא שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְלֹא שְׁבוּעַת שָׁוְא:

כסף משנה ומ''ש אבל אם נשבע שלא יאכל נבילה וטרפה וכו' אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת ביטוי. זה פשוט שמאחר שהוא מושבע מהר סיני אין שבועה חלה עליה: ומ''ש ולא שבועת שוא, דבר פשוט הוא שאין כאן שבועת שוא אלא משום דבעי למיתני סיפא שחייב משום שבועת שוא תנא רישא דאין בזו משום שבועת שוא א''נ משום דסד''א דאיכא בזו משום שבועת שוא שהוא נשבע שלא יעבור עבירה וסתם ישראל הוחזקו שאינם עוברים עבירה והוי כנשבע על תרין דאינון תרין קמ''ל:

יב נִשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵאִסּוּרֵי תּוֹרָה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל:

כסף משנה ומ''ש נשבע שיאכל נבילה וטריפה וכו'. משנה שם (דף כ"ט) אי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו' נשבע לבטל את המצות: ומ''ש בין אכל בין לא אכל. יתבאר בסמוך:

יג שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה הַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁהֲרֵי מִצְוָה עָלָיו לְאָכְלָהּ וְלוֹקֶה עַל שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל. וְאִם לֹא אֲכָלָהּ חַיָּב אַף בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי:

לחם משנה שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה וכו'. וא''ת ככר זו משמע אפי' בכזית ממנו ושבועה שלא אוכלנה משמע כולה כדכתב רבינו ז''ל לעיל פרק ד' והיא מימרא דרבא בפרק ג' דשבועות (דף כ"ז:) א''כ הרי יכולין לקיים שתי השבועות שיאכל כזית ממנה ולא יאכל כולה. וי''ל דהרי הטור ז''ל בסימן רל''ח דהיכא דאמר שבועה שאוכל ככר זו כשהוא לפניו צריך שיאכל כולו שהוא נשבע על כל כזית וכזית ממנו שיאכל כו':

יד שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֹכָלֶנָּה. הַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁהֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו לְאָכְלָהּ וְלוֹקֶה עַל שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה זוֹ בֵּין אֲכָלָהּ בֵּין לֹא אֲכָלָהּ. וְאִם אֲכָלָהּ לוֹקֶה אַף מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּטֵּל פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי וְלוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא וְעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה שֶׁנִּשְׁבַּע לְבַטְּלָהּ:

טו כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סֻכָּה וְשֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ תְּפִלִּין וְשֶׁלֹּא יִתֵּן צְדָקָה. וְכֵן הַנִּשְׁבָּע לַחֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא אָעִיד לְךָ עֵדוּת זוֹ שֶׁאֲנִי יוֹדְעָהּ אוֹ שֶׁלֹּא אָעִיד לְךָ אִם אֵדַע לְךָ עֵדוּת הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה לְהָעִיד. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵדַע לְךָ עֵדוּת הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁאֵין בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יֵדַע לוֹ עֵדוּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה (יג-טו) שבועה שאוכל ככר זו וכו'. משנה שם שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת ביטוי. ובגמ' (דף כ"ט:) השתא משום שבועת ביטוי מיחייב משום שבועת שוא לא מיחייב הרי יצתה שבועה לשוא א''ר ירמיה תני אף על שבועת ביטוי. ופירש''י קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצוה וקיים שבועתו אינו עובר משום שבועת שוא והרי כשיצתה שבועה מפיו יצתה לשקר על דבר שא''א לו ומאותה שעה הוא עובר ואפילו קיים שבועתו תני אף על שבועת ביטוי וה''ק אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע''פ שקיימה עכ''ל: ומ''ש וכן כל הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל. במשנה גבי איזוהי שבועת שוא אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפילין ופירש''י שבועה שלא נעידך ביטול מצוה היא. ומה שכתב רבינו או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות. פשוט הוא. ומ''ש וכן האומר לחבירו שבועה שלא אדע לך עדות וכו'. ג''ז פשוט:

לחם משנה וכן האומר (לחבירו) שבועה שלא אדע לך עדות כו'. ואם תאמר לעיל בראש הפרק שכתב שלא יזרוק פלוני לים אינה שבועת שוא אף על גב דאין בידו שלא יזרוק חבירו אמאי אי משום דהרי אפשר שחבירו לא יזרוק וישמע לו אם כן ה''נ אפשר שלא ידע לו עדות בעולם אף על פי שאין בידו אולי יקרה כן שלא ידע לו עדות. וי''ל דלא דמי דלעיל אולי חבירו יעשנו מפני שהוא משובח כדעת רבינו ז''ל לעיל שיעשנו כדי שלא יוציא חבירו שבועה לשוא אבל הכא אף על פי שאפשר שיארע כן מכל מקום אין בידו דאולי שלא במתכוין יראה עדות לחבירו ואין הדבר בידו ולכך לוקה משום שבועת שוא:

טז נִשְׁבַּע לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא קִיֵּם פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּעֲשֶׂה לוּלָב אוֹ סֻכָּה אוֹ שֶׁיִּתֵּן צְדָקָה לְעָנִי אוֹ שֶׁיָּעִיד לוֹ אִם יֵדַע לוֹ עֵדוּת וְלֹא עָשָׂה וְלֹא נָתַן וְלֹא הֵעִיד הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. שֶׁאֵין שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה אֶלָּא עַל דִּבְרֵי הָרְשׁוּת שֶׁאִם רָצָה עוֹשֶׂה וְאִם לֹא רָצָה אֵינוֹ עוֹשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-ד) 'לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב'. לְפִיכָךְ כָּל הַנִּשְׁבָּע לְהָרַע לַאֲחֵרִים פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּכֶּה אֶת פְּלוֹנִי אוֹ יְקַלְּלֶנּוּ אוֹ יִגְזל מָמוֹנוֹ אוֹ יִמְסְרֶנּוּ בְּיַד אַנָּס מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא:

כסף משנה נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור וכו'. שם (דף כ"ז) וכתנא קמא:

יז נִשְׁבַּע לְהָרַע לְעַצְמוֹ כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּחֲבל בְּעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי שְׁבוּעָה חָלָה עָלָיו. וְאִם לֹא הֵרַע לְעַצְמוֹ חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. נִשְׁבַּע לְהֵיטִיב לַאֲחֵרִים הֲטָבָה שֶׁבְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ כְּגוֹן שֶׁיְּדַבֵּר עָלָיו לַשִּׁלְטוֹן אוֹ יְכַבְּדֶנּוּ שְׁבוּעָה חָלָה עָלָיו. וְאִם עָבַר וְלֹא עָשָׂה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי:

כסף משנה נשבע להרע לעצמו וכו'. נשבע להיטיב לאחרים וכו'. פשוט הוא:

לחם משנה נשבע להרע לעצמו וכו' אף על פי שאינו רשאי וכו'. ביארתיו בפ''ג מהל' דעות:

יח נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל מַצָּה שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם. הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח וְאִם אָכַל חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. וְאֵין זֶה שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח אֶלָּא כָּלַל עִתִּים שֶׁאֲכִילַת מַצָּה בָּהֶם רְשׁוּת עִם עֵת שֶׁאֲכִילָתָהּ בּוֹ מִצְוָה וּמִתּוֹךְ שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה עַל שְׁאָר הַיָּמִים חָלָה עַל לֵיל הַפֶּסַח. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּצֵל סֻכָּה לְעוֹלָם אוֹ שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו בֶּגֶד שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם:

כסף משנה נשבע שלא יאכל מצה וכו'. ירושלמי בפ''ג וכתבוהו הרי''ף והרא''ש בפ''ג דשבועות: ודע דירושלמי הכי איתיה שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה (בלילי הפסח) שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה (שבועה) שלא אשב בצל סוכה לוקה וישב בצל סוכה. וכתב הר''ן אסור לאכול מצה בליל פסח משום דשבועה חלה לבטל את המצוה בכולל בשב ואל תעשה מגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי בלילי הפסח. ועל שבועה שלא אשב בצל סוכה כתב אע''ג דגבי מצה מקרי כולל כי אמר שלא אוכל מצה (סתם) אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה וכן לולב וזהו ששנינו בשבועות שוא שלא לעשות סוכה שלא לעשות לולב עכ''ל. ומדברי רבינו שכתב שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם נראה שהוא מפרש דירושלמי לאו דוקא הוא וכי קתני שבועה שלא אשב בצל וכו' היינו אפי' נשבע שלא אשב בצל סוכה דסיפא דאיירי בסוכה סמיך אמאי דכתב ברישא גבי מצה הילכך כי קתני שלא אשב בצל סוכה לוקה היינו דוקא במפרש ואומר בצל סוכה של מצוה. כתב הר''ן שיש מי שדוחה ירושלמי זה מהלכה משום דמשמע ליה דפליג אגמרא דילן והוא ז''ל דחה דברי האומרים כן וקיים דשפיר אתי כגמרא דילן שראוי לסמוך על הירושלמי הזה וכדעת הפוסקים שכתבוהו. וגם הריב''ש כתב על הירושלמי הזה והא דמשמע רפ''ג דשבועות דשבועה אינה חלה לבטל את המצוה אפילו בכולל על מתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות כבר תרגמה הרמב''ן דהני מילי בקום עשה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך אבל בשב ואל תעשה חיילא. ומ''ש רבינו או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים נראה שלענין ביטול מצות ציצית בשב ואל תעשה קאמר דחיילא עליה בכולל ואילו היה מצוה על האדם ללבוש בגד שיש בו ציצית כשם שהוא מצווה להניח תפילין היו הדברים מכוונים אבל מאחר שאין אדם מצווה אלא שלא ילבש בגד שיש בו ארבע כנפות בלא ציצית ואם רצה שלא ללבוש כל ימיו בגד שיש בו ארבע כנפות לא ביטל מצות ציצית מה צורך לומר שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים כדי שתחול שבועה על בגד של מצוה בכולל הא אפילו נשבע שלא ילבש היום בגד שיש בו ארבע כנפות או בגד שיש בו ציצית חלה שבועה עליו שהרי אינו מושבע מהר סיני ללבוש בגד שיש בו ארבע כנפות בציצית. ואפשר לדחוק ולומר דמשום דתפילין נקט לה דשייך בהו לישנא דלבישה אלא דלישנא דבגד אינו נוח לפירוש זה דהא ודאי לא שייך בתפילין לישנא דבגד ועוד למה הוצרך לומר שנה או שנתים הא כשיאמר שלא ילבוש שום בגד היום סגי וצ''ע:

לחם משנה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם. כל מה שדקדק מכאן הרב''י ז''ל דפליג על הר''ן ז''ל כבר כתבתי בהל' נדרים שהוא בהפך ממ''ש. ובטור יו''ד סימן רל''ו כתב הטור ז''ל בד''א שפירש שלא אוכל מצה בליל פסח ולא אשב בסוכת מצוה אבל אם נשבע סתם שלא יאכל מצה ולא ישב בצל סוכה חלה שבועה וצריך לקיימו ע''כ. ודברים אלו ודאי דפליגי על הר''ן ז''ל וסובר הטור ז''ל דסיפא סמיך ארישא וסוכה ומצה שוים שצריך שיאמר בסוכה סוכת מצוה וכמו שכתב הרב כסף משנה ז''ל. אבל אלה הדברים אשר כתב כאן על רבינו ז''ל הם נופלים באמת על דברי הטור ז''ל ושם ראיתי שכתב כל זה הרב''י ז''ל אבל על רבינו ז''ל לא יפלו אלה הדברים כלל אדרבא הם בהפך כמו שכתבתי בהל' נדרים. ואולי המדפיס ראה שם אותם הדברים והעתיקם כאן וח''ו וב''מ שנתלה בוקי סריקי ברב מרנא ז''ל: שלא יעלה עליו בגד וכו'. מה שהקשה הרב כ''מ ז''ל דאין חובה ללבוש בגד של ציצית אלא שלא ילבוש בגד בלא ציצית באמת היא קושיא גדולה ואין מקום להמלט ממנה אם לא שנאמר שיש ט''ס בדברי רבינו ז''ל וצריך שיאמר שלא יעלה עליו ציצית שנה ומיגו דחייל בלילה דלאו זמן ציצית חייל ביום ובפ''א מהל' שבועות כתב רבינו ז''ל שנשבע שלא יתעטף בציצית הוי שבועת שוא הוא משום דהוא נשבע שלא ישים ציצית בבגד שהוא חייב אבל אין כוונתו שלא ישים הבגד אשר בו ציצית עליו דא''כ הדרא קושיא לדוכתה וכמו שהקשה הרב''י ז''ל. ולשון להתעטף ר''ל שנשבע שישים בגד בלא ציצית עליו ורבינו ז''ל לא דקדק שם בלשונו אלא כתב הכוונה אבל כאן ודאי עכ''פ ט''ס הוא כדכתיבנא ואיני מוצא לו מקום לע''ד:

יט נִשְׁבַּע שֶׁהֵנִיחַ תְּפִלִּין הַיּוֹם אוֹ לֹא הֵנִיחַ. שֶׁנִּתְעַטֵּף בְּצִיצִית אוֹ לֹא נִתְעַטֵּף. הֲרֵי זֶה שְׁבוּעַת בִּטּוּי לְשֶׁעָבַר. שֶׁזֶּה מַגִּיד דָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה וְלֹא נִשְׁבַּע עַל הַמִּצְוָה לֹא לְקַיְּמָהּ וְלֹא לְבַטְּלָהּ:

כסף משנה נשבע שלא הניח תפילין היום וכו'. פשוט הוא:

כ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִישַׁן שְׁלֹשֶׁת יָמִים. אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל כְּלוּם שִׁבְעַת יָמִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁהִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא. אֵין אוֹמְרִין יֵעוֹר זֶה עַד שֶׁיִּצְטַעֵר וְיָצוּם עַד שֶׁיִּצְטַעֵר וְלֹא יִהְיֶה בּוֹ כֹּחַ לִסְבּל וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל אוֹ יִישַׁן. אֶלָּא מַלְקִין אוֹתוֹ מִיָּד מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא וְיִישַׁן וְיֹאכַל בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה:

כסף משנה נשבע שלא יישן ג' ימים וכו' אלא מלקין אותו מיד. בפ''ג דשבועות עלה כ''ה א''ר יוחנן האומר שבועה שלא אישן ג''י מלקין אותו וישן לאלתר. וכתב הר''ן בחידושי מציעא האי לאלתר אמלקין אותו קאי והכי דייק לשון רבינו שכתב מלקין אותו מיד. ובפ''ג דשבועות כתב דטעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שאי אפשר דבעל כרחו יישן תוך שלשה ימים הילכך לא חיילא שבועה עליה כלל ובנשבע שלא יאכל שבעת ימים תמה על רבינו שדימה אותה לשלא יישן שלשה ימים שהנשבע שלא יאכל שבעה ימים שאני שזה יכול הוא לעמוד על שבועתו עד שיהיה קרוב שיסתכן ואח''כ יאכל שיעור שיהא יכול לעמוד עליו. וכתב הוא ז''ל דטעמא דמילתא משום דהוה ליה נשבע על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו הילכך הוה ליה שבועת שוא. ולי נראה שדעת רבינו שאע''פ שהוא יכול להעמיד עצמו מלאכול עד קרוב שיסתכן מכל מקום כשאוכל אז הרי עבר על שבועתו ונמצא שנשבע על דבר שא''א לו לקיימו והוה ליה שבועת שוא ולא חלה עליו וזה הטעם ג''כ כשלא יישן שלשה ימים דכיון שנשבע על דבר שא''א לו לקיימו הוה ליה שבועת שוא ולא חלה עליו הילכך מלקין מיד ואוכל מיד ויישן מיד אם ירצה דלאלתר דאמר ר' יוחנן קאי בין למלקין אותו בין לישן. ומיהו בירושלמי פרק שני כדברי הר''ן דגרסינן התם שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן מיד שבועה שלא אוכל שלשה ימים ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו:

כא נִשְׁבַּע שֶׁרָאָה גָּמָל פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר. אָמְרוּ לוֹ הֵיאַךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַשָּׁוְא וְאָמַר עוֹף גָּדוֹל רָאִיתִי וּמִגָּדְלוֹ קְרָאתִיו גָּמָל וְכָךְ הָיָה בְּדַעְתִּי אֵין זֶה כְּלוּם. שֶׁאֵין כָּל אָדָם קוֹרְאִין גָּמָל אֶלָּא לְגָמָל וּבָטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם וְלוֹקֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה נשבע שראה גמל פורח באויר וכו'. בספ''ג דשבועות (דף כ"ט:):

לחם משנה נשבע שראה גמל פורח וכו'. כתב הטור ז''ל בסימן רל''ו או שנשבע שלא לאכול מכל פירות שבעולם וכתב שם הרב ב''י ז''ל דמ''ש הטור ז''ל בסי' רל''ב גבי נדר מכל פירות שבעולם (בשם ר"ת ז"ל) דהוי נדרי הבאי אין הכוונה לומר דמותרים אלא דלקי משום נדר שוא. ולי אינו (נראה) כן דבפ''ג דשבועות כתבו בהדיא התוס' ז''ל בשם ר''ת ז''ל דיש לחלק בין נדר לשבועה דנדר שוא מותר וכיון שהטור ז''ל העתיק לשון ר''ת ז''ל ודאי דכוונתו לומר שהם מותרים וכדכתב ר''ת בהדיא ומה גם שכתב גבי נדרי הבאי שהם מותרים. ומ''ש הרב ב''י ז''ל שהרי התוס' ז''ל דחו זה כבר תירץ הר''ן ז''ל דחייתם בפ''ב דנדרים (עלה י"ד) שכתב גבי מה שאמרו שם אלא דאמר קונם עיני בשינה היום ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה כתב שם הר''ן ז''ל נקט כי האי לישנא דמי שבקינן ליה משום דבעי לאתויי עלה הא דר' יוחנן שהיא בשבועה ובשבועה שייך הך לישנא כו' ואע''ג דבנדר לא שייך הכי דנדר שוא לא אשכחן דאסור משום שבועה נקט כי האי לישנא וכו' וכיוצא בזה כתב שם הרא''ש ז''ל אע''ג דמדברי הרא''ש ז''ל נראה שם דבנדר שוא איסורא מיהא איכא מ''מ ר''ת ז''ל אית ליה דהוא מותר לגמרי:

כב דָּבָר יָדוּעַ אֵצֶל הַחֲכָמִים בַּעֲלֵי שֵׂכֶל וּמַדָּע שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ גְּדוֹלָה מִן הָאָרֶץ מֵאָה וְשִׁבְעִים פְּעָמִים. נִשְׁבַּע אֶחָד מִן הָעָם שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ גְּדוֹלָה מִן הָאָרֶץ אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר כֵּן הוּא אֵין דָּבָר זֶה גָּלוּי וְיָדוּעַ לְכָל הָעָם אֶלָּא לִגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים בִּלְבַד. וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מִשְּׁאָר הָעָם כְּגוֹן אִישׁ שֶׁהוּא אִישׁ וְאֶבֶן שֶׁהוּא אֶבֶן. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קְטַנָּה מִן הָאָרֶץ אֵינוֹ לוֹקֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה יָדוּעַ לְכָל אָדָם וְאֵינוֹ כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁבַּע אֶלָּא עַל רְאִיַּת עֵינָיו שֶׁהֲרֵי הוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ קְטַנָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדִּבְרֵי חֶשְׁבּוֹן תְּקוּפוֹת מַזָּלוֹת וְגִימַטְרִיָּאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדִּבְרֵי חָכְמָה שֶׁאֵין נִכָּרִין אֶלָּא לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים:

כסף משנה דבר ידוע אצל החכמים וכו' ואינו חייב אא''כ נשבע על דבר גלוי וידוע לג' בני אדם משאר העם. שם במשנה אי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש ובגמרא אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם ופירש''י אבל לא ניכר הויא שבועת שקר וכן מפרש שם בגמרא עלה כ''ה:

לחם משנה דבר ידוע אצל החכמים וכו'. נראה מדברי רבינו ז''ל דמפרש הא דאמר עולא (דף כ"ט) והוא שנדר לג' בני אדם כלומר דאם אינו כן אינו לוקה כלל דאם היה נשבע על השמש שהיא גדולה אין זה שוא משום דכ''ע לא ידעי ליה ואם נשבע שהיא קטנה אינו חייב משום שקר משום דהוא טעה והיה סבור שהיא קטנה למראית עיניו. אבל רש''י ז''ל פירש דמה שאמר עולא הוא דאם אינו ניכר ונשבע על דבר שאינו כן שחייב משום שבועת שקר והרב''י ז''ל בסימן רל''ו כתב דהרי''ף ז''ל והרא''ש ז''ל מפרשים כרש''י ז''ל ולכך השמיטו הא דעולא דליכא נפקותא בזמן הזה ומשמע גם כן דאית ליה להרב''י ז''ל דרבינו ז''ל פליג על רש''י ז''ל בפירושא דמימרא דעולא וכדכתיבנא. וקשה דבהדיא אמרו בפ''ג בשבועות דפירש''י ז''ל (דף כ"ב) שאמרו שם מתיב רבא איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו' ואמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם טעמא דניכר הא לא ניכר עובר משום שבועת ביטוי ואמאי הא אינו ביהא של זהב הוא מותיב לה והוא מפרק לה ניכר עובר משום שבועת ביטוי לא ניכר עובר משום שבועת שקר ע''כ. והוא בהדיא בפירוש רש''י ז''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן