הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א * הַמִּתְכַּוִּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּין דִּין וּמִן הַתַּשְׁלוּמִין וּמִן הַגָּלוּת. לְפִי שֶׁאֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְתוֹךְ עֵדָה מִיִּשְׂרָאֵל וְהָרַג אֶחָד מֵהֶן פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין:

ההראב"ד המתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין וכו'. א''א כר''ש הוא ואין הלכה כר''ש עכ''ל:

כסף משנה המתכוין להרוג את זה והרג את זה וכו'. בפרק הנשרפין (דף ע"ט) נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ור''ש פוטר מאי טעמא דר''ש אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו ופירש''י פרט לזורק אבן לגו לתוך חבורת בני אדם עכו''ם וישראלים אבל נתכוון לישראל זה והרג את חבירו לא אתא קרא למעוטי ואמרינן תו בגמ' בשלמא לרבנן וכו' (ניחא) אלא לר''ש האי ונתת נפש תחת נפש מאי עביד ליה ממון וכדרבי ובתר הכי אמר רבא האי תנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד וכו' אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון מאי שאין מתכוין אילימא שאין מתכוין כלל היינו שוגג אלא פשיטא שאין מתכוין לזה אלא לזה וכו' שמע מינה לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא ומשמע קצת דרבא דבתרא הוא סבירא ליה כתנא דבי חזקיה ועוד דגמרא נקיט לה בפ' אלו נערות (דף ל"ה) לעיקר מהטעם שכתבו התוס' ולפיכך פסק כמותו ומעתה נתיישב מה שהשיג הראב''ד על רבינו למה פסק כר''ש אבל קשה מ''ש הזורק אבן לתוך עדה מישראל וכו' והא שם אליבא דמאן דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור אמרינן קאי ראובן ושמעון ואמר לחד מינייהו או כסבור ראובן ונמצא שמעון פטור עד שיאמר לפלוני אני מתכוין וא''כ למה כתב רבינו הזורק לתוך עדה מישראל פטור הא בהני גווני דעדיפי מינה פטור לכך נ''ל שפסק כרבנן וטעמא דזורק אבן לגו פטור משום דלא שייך ביה התראה ולאפוקי ממ''ש רש''י בספ''ק דכתובות (דף ט"ו) והיינו דנקט רבינו לתוך עדה מישראל לומר דאפילו כולם ישראלים פטור מטעמא דאמרן ואע''ג דלישנא דנקט רבינו המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור הוי לישנא דר''ש אין בכך כלום דלר''ש הוי מטעם אחר ולדידן הוי מטעמא אחרינא:

ב נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בַּכְּלִי כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ הָאֶבֶן עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וּמֵת. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וְהָלְכָה לָהּ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וּמֵת. פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין וְאֵינוֹ גּוֹלֶה שֶׁאֵין הַהוֹרֵג בְּכַוָּנָה גּוֹלֶה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ וּמֵת הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה נתכוין להכות את חבירו על מתניו וכו' פטור ממיתת ב''ד. משנה שם. ומ''ש ואינו גולה וכו'. בר''פ אלו הן הגולין (דף ז':) בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעכו''ם והרג ישראל לנפל והרג בן קיימא. ומ''ש אבל אם נתכוון להכותו על מתניו וכו' הרי זה נהרג. משנה בפרק הנשרפין (דף ע"ט):

ג הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בְּאֶבֶן אוֹ בְּאֶגְרוֹף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹמְדִין אוֹתוֹ. אִם אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים נוֹתֵן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְנִפְטָר. וַאֲפִלּוּ חָלָה הַמֻּכֶּה וְהִכְבִּיד וּמֵת מֵחֲמַת הַמַּכָּה הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה אוֹסְרִין אֶת הַמַּכֶּה בְּבֵית הַסֹּהַר מִיָּד וּמַמְתִּינִים לָזֶה. אִם מֵת יֵהָרֵג הַמַּכֶּה וְאִם הֵקֵל וְנִתְרַפֵּא רְפוּאָה שְׁלֵמָה וְהָלַךְ בַּשּׁוּק עַל רַגְלָיו כִּשְׁאָר הַבְּרִיאִים מְשַׁלֵּם הַמַּכֶּה חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְנִפְטָר:

כסף משנה המכה את חבירו באבן וכו'. ברייתא בפרק הנשרפין (דף ע"ח:) אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים לחיים אין אומדין אותו למיתה ופירש''י אין אומדין אותו למיתה לומר טעינו באומד ראשון לחייבו שהרי יצא מב''ד זכאי ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה. ומה שכתב ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד. שם אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא וכו' מלמד שחובשין אותו ופי' רש''י דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא והכי איתא במכילתא:

ד זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות כא-יט) 'עַל מִשְׁעַנְתּוֹ' אֵינוֹ שֶׁיַּהֲלֹךְ וְהוּא נִשְׁעָן עַל הַמִּטָּה אוֹ עַל אַחֵר. שֶׁאֲפִילוּ הַנּוֹטֶה לָמוּת יָכוֹל לְהַלֵּךְ עַל הַמִּשְׁעֶנֶת. לֹא נֶאֱמַר מִשְׁעַנְתּוֹ אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה מְהַלֵּךְ עַל מִשְׁעֶנֶת בֻּרְיוֹ וְלֹא יִהְיֶה צָרִיךְ כֹּחַ אַחֵר לְהִשָּׁעֵן עָלָיו:

כסף משנה ומ''ש זה שנאמר בתורה על משענתו אינו שיהלך והוא נשען וכו'. כן תרגם אונקלוס על משענתו על בורייה והכי איתא במכילתא:

ה אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה וּלְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וּמֵת הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. וְאֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֹמֶד שֵׁנִי כְּשֶׁהֵקֵל. שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר:

כסף משנה אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר וכו'. משנה שם (דף ע"ח) המכה את חבירו וכו' ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת חייב ר' נחמיה אמר פטור שרגלים לדבר ופסק רבינו כת''ק אלא שמה שסיים וכתב שרגלים לדבר קשה לי דבמתני' משמע שהם סיום דברי רבי נחמיה וכן פירש''י וצ''ל שרבינו מפרש שסיום דברי ת''ק הם וה''ק שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו שהרי מתחלה אמדוהו למיתה:

ו הִכּוּהוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם בַּעֲשָׂרָה מַקְלוֹת וּמֵת בֵּין שֶׁהִכּוּהוּ בָּזֶה אַחַר זֶה בֵּין שֶׁהִכּוּהוּ כְּאַחַת כֻּלָּן פְּטוּרִין מִמִּיתַת בֵּית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד-יז) 'כָּל נֶפֶשׁ אָדָם' עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד שֶׁהָרַג כָּל הַנֶּפֶשׁ. וְהוּא הַדִּין לִשְׁנַיִם שֶׁדְּחָפוּהוּ אוֹ שֶׁכְּבָשׁוּהוּ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ שֶׁהָיוּ רַבִּים יוֹשְׁבִים וְיָצָא חֵץ מִבֵּינֵיהֶן וְהָרַג שֶׁכֻּלָּן פְּטוּרִין:

כסף משנה הכוהו עשרה בני אדם וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא. ומ''ש והוא הדין לשנים שדחפוהו וכו'. פשוט הוא מדאמרינן בגמרא דטעמא דת''ק משום דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם כל נפש עד דאיכא כל נפש. ומ''ש או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהם וכו'. גם זה שם (דף פ'):

ז זָרְקוּ בּוֹ עֲשָׂרָה אֶבֶן זֶה אַחַר זֶה וְכָל אַחַת מֵהֶן אֵין בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית וְזָרַק אֶחָד אֶבֶן בָּאַחֲרוֹנָה וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית וּמֵת הֲרֵי זֶה הָאַחֲרוֹן נֶהֱרָג עָלָיו. רוֹצֵחַ שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ וְנִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים וְלֹא נוֹדַע מִי הוּא מֵהֶן כֻּלָּן פְּטוּרִין. וְרוֹצֵחַ שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּרוֹצְחִים אֲחֵרִים שֶׁנִּגְמַר דִּינָן כֻּלָּן פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה שֶׁאֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו. וְאוֹסְרִין אֶת כֻּלָּן:

כסף משנה זרקו בו עשרה אבן זה אחר זה וכו'. כך היא הגירסא בספרי רבינו המדוייקים והדין שם (דף ע"ח) ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא המכה את חבירו ואין בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב: רוצח שנגמר דינו וכו'. שם (דף ע"ט:) במשנה רוצח שנתערב באחרים כולם פטורים ר' יהודה אומר כונסין אותם לכיפה ובגמ' מאן אחרים אילימא אחרים כשרים פשיטא ותו בהא לימא רבי יהודה כונסין אותם לכיפה א''ר אבהו אמר שמואל הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינם עסקינן רבנן סברי אין גומרים דינו של אדם שלא בפניו הילכך כלם פטורים ור''י מיפטרינהו לגמרי נמי לא כיון דרוצחים נינהו הילכך כונסין אותם לכיפה ופסק כת''ק. ומ''ש ואוסרין את כולן. זה ע''פ מ''ש בפרק זה שאוסרין את המכה בבית הסוהר מיד:

ח הַהוֹרֵג נְפָשׁוֹת וְלֹא הָיוּ עֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאַחַת אֶלָּא רָאָהוּ הָאֶחָד אַחַר הָאֶחָד אוֹ שֶׁהָרַג בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה אוֹ שֶׁהֻכְחֲשׁוּ הָעֵדִים בִּבְדִיקוֹת וְלֹא הֻכְחֲשׁוּ בַּחֲקִירוֹת. כָּל אֵלּוּ הָרַצְחָנִים כּוֹנְסִין אוֹתָן לְכִפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתָן לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ עַד שֶׁיָּצֵרוּ מֵעֵיהֶן וְאַחַר כָּךְ מַאֲכִילִין אוֹתָן שְׂעוֹרִים עַד שֶׁתִּבָּקַע כְּרֵסָם מִכֹּבֶד הַחלִי:

כסף משנה ההורג נפשות ולא היו שם עדים וכו'. משנה שם (דף פ"א:) ההורג נפשות שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ ובגמ' מנא ידעינן אמר רב בעדות מיוחדת ושמואל אמר שלא בהתראה ורב חסדא אמר [אבימי כגון] דאתכחוש בבדיקות ולא בחקירות ומשמע לרבינו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ומפרש בגמ' דנותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו והדר מאכילין אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת. ומפרש רבינו עדות מיוחדת שלא ראו אותו עדים כאחד אלא זה אחר זה ורש''י פירש עדות מיוחדת שנים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה אבל ע''פ עד אחד דבה בעלמא הוא:

ט וְאֵין עוֹשִׂין דָּבָר זֶה לִשְׁאָר מְחֻיְּבֵי מִיתַת בֵּית דִּין אֲבָל אִם נִתְחַיֵּב מִיתָה מְמִיתִין אוֹתוֹ וְאִם אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עֲוֹנוֹת חֲמוּרִין מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים אֵין בָּהֶן הַשְׁחָתַת יִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים. אֲפִלּוּ עֲבוֹדָה זָרָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עֲרָיוֹת אוֹ חִלּוּל שַׁבָּת אֵינָן כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים. שֶׁאֵלּוּ עֲוֹנוֹת הֵן מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אֲבָל שְׁפִיכוּת דָּמִים מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עָוֹן זֶה הֲרֵי הוּא רָשָׁע גָּמוּר וְאֵין כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה כָּל יָמָיו שְׁקוּלִין כְּנֶגֶד עָוֹן זֶה וְלֹא יַצִּילוּהוּ מִן הַדִּין שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח-יז) 'אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ' וְגוֹ'. צֵא וּלְמַד מֵאַחְאָב עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (מלכים א כא-כה) 'רַק לֹא הָיָה כְּאַחְאָב'. וּכְשֶׁנִּסְדְּרוּ עֲוֹנוֹתָיו וּזְכֻיּוֹתָיו לִפְנֵי אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לֹא נִמְצָא עָוֹן שֶׁחִיְּבוֹ כְּלָיָה וְלֹא הָיָה שָׁם דָּבָר אַחֵר שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגְדּוֹ אֶלָּא דְּמֵי נָבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א כב-כא) 'וַתֵּצֵא הָרוּחַ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי ה'' זֶה רוּחַ נָבוֹת וְנֶאֱמַר לוֹ (מלכים א כב-כב) 'תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל'. וַהֲרֵי הוּא הָרָשָׁע לֹא הָרַג בְּיָדוֹ אֶלָּא סִבֵּב. קַל וָחֹמֶר לַהוֹרֵג בְּיָדוֹ:

י הָאֶפִּיקוֹרְסִים וְהֵם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לְהַכְעִיס אֲפִלּוּ אָכַל נְבֵלָה אוֹ לָבַשׁ שַׁעַטְנֵז לְהַכְעִיס הֲרֵי זֶה אֶפִּיקוֹרוֹס וְשֶׁכּוֹפְרִין בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה הָיָה מִצְוָה לְהָרְגָן. אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לְהָרְגָן בְּסַיִף בְּפַרְהֶסְיָא הוֹרֵג. וְאִם לָאו הָיָה בָּא עֲלֵיהֶן בַּעֲלִילוֹת עַד [א] שֶׁיְּסַבֵּב הֲרִיגָתָן. כֵּיצַד. רָאָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁנָּפַל לִבְאֵר וְהַסֻּלָּם בַּבְּאֵר. הָיָה מְסַלְּקוֹ וְאוֹמֵר הֲרֵינִי טָרוּד לְהוֹרִיד בְּנִי מִן הַגַּג וְאַחֲזִירֶנּוּ לְךָ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:

כסף משנה האפיקורוסין והם עובדי ע''ז וכו'. בפ''ב דע''ז (דף כ"ו) תני ר' אבהו קמיה דר''י העכו''ם ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל האפיקורוסים והמסורות והמומרים מורידין ולא מעלין א''ל אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ואת אמרת מורידין סמי מכאן מומר ולישני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס קסבר אוכל נבילות להכעיס אפיקורוס הוא כלומר והא תנא ליה רישא אתמר מומר פליגי רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס אפיקורוס הוי וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר אלא איזהו אפיקורוס זה העובד ע''ז ומדברי רבינו נראה שהיה גורס אפיקורוס במקום המסורות אמר מר מורידין אבל לא מעלין השתא אחותי מחתינן אסוקי מבעיא אמר רב יוסף בר חמא וכו' לא נצרכה שאם היתה מעלה בבור מגררה דנקיט ליה עילא ואמר לא תיחות חיותא עלה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא נצרכה שאם היתה אבן ע''פ הבור מכסה אמר לעבורי חיותא עליה רבינא אמר שאם היה סולם בבור מסלקו אמר בעינא לאחותי ברי מאיגרא ופי' רש''י שאם היה מעלה בבור עשויה בקרקע ויכול לעלות מגררה והאי לא מעלין דקאמר אין מניחין לעלות קאמר עכ''ל. ורבינו תפס ההיא דרבינא שהיא היותר מצויה ומינה נשמע לשארא:

יא אֲבָל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בֵּינֵינוּ וּבֵינָם מִלְחָמָה וְרוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה מִיִּשְׂרָאֵל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין מְסַבְּבִים לָהֶן הַמִּיתָה וְאָסוּר לְהַצִּילָן אִם נָטוּ לָמוּת. כְּגוֹן שֶׁרָאָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁנָּפַל לַיָּם אֵינוֹ מַעֲלֵהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-טז) 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ'. וְאֵין זֶה רֵעֶךָ:

כסף משנה ודקדק רבינו לכתוב העכו''ם שאין בינינו וביניהם מלחמה כלומר דהא דתניא בסוף קדושין ובמ''ס טוב שבעכו''ם הרוג היינו בשעת מלחמה וכמ''ש התוספות בשם הירושלמי ובפלוגתא דרב אחא ורבינא פסק כמאן דאמר מומר להכעיס אפיקורוס הוא משום דסברא הוא שכיון שעושה להכעיס אפיקורסות נזרקה בו ועוד דר' אבהו ור''י סברי הכי:

יב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיִשְׂרָאֵל בַּעַל עֲבֵרָה וְהָעוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ וְשׁוֹנֶה בּוֹ תָּמִיד כְּגוֹן רוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּקְרוּ בְּגֵזֶל וְהֵם הוֹלְכִים בְּאִוַּלְתָּן. אֲבָל יִשְׂרָאֵל בַּעַל עֲבֵרוֹת שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ תָּמִיד אֶלָּא עוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לַהֲנָאַת עַצְמוֹ כְּגוֹן אוֹכֵל נְבֵלוֹת לְתֵאָבוֹן מִצְוָה לְהַצִּילוֹ וְאָסוּר לַעֲמֹד עַל דָּמוֹ:

כסף משנה ומ''ש רבינו בישראל בעל עבירה העומד ברשעו וכו' אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו וכו' מצוה להצילו. איכא למידק דרישא נמי עושה להנאת עצמו הוא דהא רועי בהמה דקה מחמת חמדת ממון הם עושים וי''ל שאע''פ שאלו ואלו עושין לתיאבון רישא עומד ברשעו תמיד וסיפא אינו עומד ברשעו תמיד והתנה בסיפא לתיאבון לאפוקי שאם אוכל נבילות להכעיס אע''פ שאינו עומד ברשעו תמיד הרי הוא בכלל האפיקורוסים כמו שקדם ומצוה להרגו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן