הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הַהוֹרֵג בִּשְׁגָגָה גּוֹלֶה מִמְּדִינָה שֶׁהָרַג בָּהּ לְעָרֵי מִקְלָט וּמִצְוַת עֲשֵׂה לְהַגְלוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-כה) 'וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדל'. וְהֻזְהֲרוּ בֵּית דִּין שֶׁלֹּא יִקְחוּ כֹּפֶר מִן הָרוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה כְּדֵי לֵישֵׁב בְּעִירוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-לב) 'וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ':

כסף משנה כל ההורג בשגגה גולה וכו'. .

ב אֵין הָרוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה גּוֹלֶה אֶלָּא אִם כֵּן מֵת הַנֶּהֱרָג מִיָּד. * אֲבָל אִם חָבַל בּוֹ בִּשְׁגָגָה אַף עַל פִּי שֶׁאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָלָה וּמֵת אֵינוֹ גּוֹלֶה [א] שֶׁמָּא הוּא קֵרֵב אֶת מִיתַת עַצְמוֹ אוֹ הָרוּחַ נִכְנְסָה בַּחֲבּוּרָה וַהֲרָגָתְהוּ. אֲפִלּוּ שָׁחַט בּוֹ כָּל שְׁנֵי הַסִּימָנִים וְעָמַד מְעַט אֵינוֹ גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. לְפִיכָךְ אִם לֹא פִּרְכֵּס כְּלָל אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ כְּגוֹן בַּיִת סָתוּם שֶׁל שַׁיִשׁ הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ההראב"ד אבל אם חבל בו בשגגה אף על פי שאמדוהו למיתה וכו' עד קירב את מיתת עצמו. א''א נמצא לדבריו מה שאמרו חובשין אותו דאי מיית קטלינן ליה לא אמרו אלא במכה שאין בה חבורה ולא מחוור כלל. ואומר אני שלא אמרו הרוח בלבלתו או פרכוסו הרגתו אלא כששחט בו שנים או רוב שנים אבל חבורה אחרת אין הרוח ופרכוס מקרבין את מיתתו:

כסף משנה אין הרוצח בשגגה גולה וכו' אפילו שחט בו כל שני הסימנין וכו'. בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע':) תניא שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה וכו' משום דחיישינן שמא הרוח בלבלתו א''נ הוא קירב מיתתו מאי בינייהו איכא בינייהו דשחטיה בביתא דשיישא ופירכס א''נ דשחטיה בברא ולא פרכס ולמד משם כל מיני רציחה במכל שכן. וכתב הראב''ד נמצא לדבריו מה שאמרו וכו' טעמו שהוא סובר שאם אינו גולה ע''י כך ג''כ אינו נהרג על ידי כך ומשום הכי מקשה לרבינו ממה שאמרו חובשין אותו ולא ידעתי אמאי לא אקשי ליה ממאי דמוקי ההיא דמלמד שחובשין אותו לענין גלות ולי נראה שדעת רבינו שלא אמרו ההיא דשחט בו שנים או רוב שנים אלא לענין גלות בלבד דאם לא כן לינקוט ברייתא אינו נהרג על ידו וכן כתבו שם התוספות דוקא בגלות חיישינן להני טעמי אבל במזיד לעולם חייב ושמא יש שום דרשא גבי גלות כמו שיש חילוק בין גלות למיתה לענין ירידה ועליה וכתבו עוד והא דמשמע באלו נערות כי מוקי ונקה המכה בשוגג דחייב גלות אפילו לא מת לאלתר מיירי בביתא דשיישא וכגון דלא פרכס:

ג * יִשְׂרָאֵל שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה אֶת הָעֶבֶד (אוֹ אֶת גֵּר תּוֹשָׁב) גּוֹלֶה. וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה אֶת יִשְׂרָאֵל אוֹ אֶת גֵּר תּוֹשָׁב וְכֵן גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג אֶת גֵּר תּוֹשָׁב אוֹ אֶת הָעֶבֶד בִּשְׁגָגָה גּוֹלֶה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-טו) 'לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם':

ההראב"ד ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב. א''א אין נ''ל כך מן ההלכה לפי שהוצרכו להביא עבד ועובד כוכבים מן הריבוי אלמא גר תושב אין גולין עליו ואין נהרג עליו ועוד כי יכה את רעהו כתיב עכ''ל:

כסף משנה ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב וכו'. משנה בפ' אלו הן הגולין (דף ח':) הכל גולין ע''י ישראל וישראל גולין על ידיהם חוץ x מע''י גר תושב וגר תושב אינו גולה אלא ע''י גר תושב ובגמ' הכל גולין ע''י ישראל לאתויי מאי לאתויי עבד ומשמע דקאי נמי למאי דקתני וישראל גולין על ידיהם ואמרינן תו בגמ' (דף ט') חוץ מע''י גר תושב אלמא גר תושב עכו''ם הוא אימא סיפא גר תושב גולה ע''י גר תושב ל''ק כאן בגר תושב שהרג גר תושב כאן בגר תושב שהרג ישראל ופירש רש''י חוץ מגר תושב ומשמע דמתרוייהו ממעט ליה דלא הוא גולה ע''י הריגתו אלא נהרג ולא ישראל גולה עליו. ל''ק וכו' גר תושב שהרג גר תושב גולה כדקתני בהדיא ורישא כשהרג את ישראל אינו גולה דלא סגי ליה בגלות עכ''ל. וכתב הראב''ד א''א אין נ''ל כן מן ההלכה וכו'. ולי קשה דמתני' xx הוא הכל גולין ע''י ישראל וישראל גולין על ידיהם חוץ מע''י גר תושב הרי בהדיא שישראל אינו גולה ע''י גר תושב וכן העבד דינו כישראל כמו שנתבאר בפ' ב' וא''כ אינו גולה ע''י גר תושב וכן קשה על מ''ש שגר תושב שהרג את העבד גולה מאחר שעבד הוא כישראל הרי הוא בכלל מה ששנינו וישראל גולין על ידיהם חוץ מע''י גר תושב. ונ''ל שט''ס יש בכאן וכך צריך להגיה ולכתוב ישראל שהרג בשגגה את העבד גולה וצריך למחוק משם גר תושב ומ''מ מ''ש שהעבד גולה ע''י גר תושב ושגר תושב גולה ע''י העבד אפשר לקיימו מפני שהעבד אינו כישראל גמור אבל צ''ע מנין לרבינו לחלק בכך:

ד גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל בִּשְׁגָגָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שָׁגַג הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם. וְכֵן גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג גֵּר תּוֹשָׁב מִפְּנֵי שֶׁעָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁמֻּתָּר לְהָרְגוֹ הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְמֵזִיד וְנֶהֱרָג עָלָיו הוֹאִיל וְנִתְכַּוֵּן לְהָרְגוֹ. וְעַכּוּ''ם שֶׁהָרַג אֶת הָעַכּוּ''ם בִּשְׁגָגָה אֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-טו) 'לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל':

כסף משנה גר תושב שהרג את ישראל בשגגה וכו'. בסיפרי ולגר ולתושב אי כשם שגולה ע''י ישראל כך ישראל גולה על ידו אמרת אם כשהרגו ישראל פטור ק''ו שלא יגלה אלא אם הרגו ישראל הרג ואם הוא הרג את ישראל נהרג ונ''ל דהכי פירושה מדכתיב לגר ולתושב הייתי שומע שגולה ע''י ישראל וישראל גולה על ידו אבל אי אפשר לומר כן משום דאם כשהרגו ישראל במזיד פטור דוכי יזיד איש על רעהו כתיב ולא עכו''ם ק''ו שלא יגלה על ידו כשהרגו בשגגה הילכך על כרחך לומר דאין ישראל גולה ע''י גר תושב ופטור הוא ולא הוא גולה על ישראל אלא נהרג וכי כתיב לגר ולתושב לענין גר תושב שהרג גר תושב בלבד הוא דכתיב ובפרק אלו הן הגולין (דף ט') רמו קראי אהדדי כתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים וכתיב והיו לכם הערים למקלט לכם ולא לגרים וכו' ל''ק כאן בגר תושב שהרג ישראל כאן בגר תושב שהרג גר תושב ורמינהו לפיכך גר ועכו''ם שהרגו נהרגין קתני גר דומיא דעכו''ם מה עכו''ם ל''ש דקטל בר מיניה ל''ש דקטל דלאו בר מיניה נהרג אף גר ל''ש דקטל בר מיניה לא שנא דקטל לאו בר מיניה נהרג וכו' אמר רבא פרט לאומר מותר א''ל אביי אומר מותר אנוס הוא א''ל שאני אומר קרוב למזיד הוא ופירש''י לפיכך אשבע מצות שנצטוו בני נח קאי וקי''ל אזהרתן זו מיתתן לפיכך גר תושב או עכו''ם שהרגו נהרגין ואפילו בשוגג שאין בני נח צריכים התראה כדאמרינן בסנהדרין ופירש''י באומר מותר [נהרג] דלאו בר גלות הוא. ומ''ש וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להרגו ה''ז וכו'. נתבאר בסמוך לרבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי ואע''ג דרב חסדא סבר כאביי. ומ''ש עכו''ם שהרג את העכו''ם בשגגה אין וכו'. נתבאר בסמוך:

ה הַבֵּן שֶׁהָרַג אֶת אָבִיו בִּשְׁגָגָה גּוֹלֶה וְכֵן הָאָב שֶׁהָרַג אֶת בְּנוֹ גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֲרָגוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת לִמּוּד. אוֹ שֶׁהָיָה מְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת אַחֶרֶת שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהּ. אֲבָל אִם יִסֵּר בְּנוֹ כְּדֵי לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה אוֹ חָכְמָה אוֹ אֻמָּנוּת וּמֵת פָּטוּר:

כסף משנה הבן שהרג את אביו וכו'. משנה פ' אלו הן הגולין (דף ח':) האב גולה ע''י בן והבן גולה ע''י האב ובגמרא והא אמרת יצא האב המכה את בנו דגמיר והא אמרת אף ע''ג דגמיר מצוה קא עביד (דכתיב יסר בנך ויניחך וגו') בשוליא דנגרי שוליא דנגרי חיותיה הוא דגמיר אומנותא אחריתי. ומ''ש אבל אם יסר את בנו כדי ללמדו תורה וכו'. משנה שם (ע"א) ואשר יבא את רעהו ביער מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו והרב המכה את תלמידו ושליח ב''ד ומפרש רבינו דשליח בית דין היינו שהכה את בעל דין הנמנע מלבא לב''ד. והראב''ד ז''ל כתב א''א זו לא שמענו מעולם וכו'. ואין לו שמענו השגה:

ו * וְכֵן הָרַב הַמַּכֶּה אֶת תַּלְמִידוֹ אוֹ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁהִכָּה אֶת בַּעַל דִּין הַנִּמְנָע מִלָּבוֹא לַדִּין וֶהֱמִיתוֹ בִּשְׁגָגָה פָּטוּר מִן הַגָּלוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-ה) 'לַחְטֹב עֵצִים'. לְדִבְרֵי הָרְשׁוּת. יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁהֲרֵי שָׁגְגוּ וְהָרְגוּ בִּשְׁעַת עֲשׂוֹת הַמִּצְוֹת:

ההראב"ד וכן הרב המכה תלמידו או שליח בין דין שהכה את בעל דין הנמנע מלבא בדין וכו'. א''א זו לא שמענו מעולם אלא שליח ב''ד שהוא מלקה יותר ממה שאמדוהו ב''ד ומת תחת ידו והא דאמרינן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה הנהו לבעלי עבירות עד שיחזרו בהן:

ז בַּתְּחִלָּה אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד מַקְדִּימִין לְעָרֵי מִקְלָט וּבֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר שֶׁהָרַג בָּהּ שׁוֹלְחִין וּמְבִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם וְדָנִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-יב) 'וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם'. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה מְמִיתִין אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-יב) 'וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם'. מִי שֶׁנִּפְטַר פּוֹטְרִים אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-כה) 'וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם'. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב גָּלוּת מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-כה) 'וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ':

כסף משנה בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט וכו'. משנה שם (דף ט' ע"ב) ופירש רש''י בתחלה כלומר תחלת משפט כל הרוצחים ואפילו מזידים ויליף טעמא בסיפרי מוארב לו וגו' ונס אל אחת וגו':

ח כְּשֶׁמְּשִׁיבִין אוֹתוֹ מוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמָּא יַהַרְגֵנוּ גּוֹאֵל הַדָּם בַּדֶּרֶךְ. וְאוֹמֵר לָהֶם אַל תִּנְהֲגוּ בּוֹ מִנְהַג שׁוֹפְכֵי דָּמִים, בְּשׁוֹגֵג בָּא מַעֲשֶׂה לְיָדוֹ:

כסף משנה ומה שכתב כשמשיבין אותו מוסרין לו שני תלמידי חכמים וכו'. משנה וברייתא שם:

ט רוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה שֶׁהֲרָגוֹ גּוֹאֵל הַדָּם חוּץ לִתְחוּם עִיר מִקְלָטוֹ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-ו) 'וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת':

כסף משנה רוצח בשגגה שהרגו גואל הדם חוץ וכו'. שם (דף י':) אמר רב הונא רוצח שגלה לעיר מקלט ומצאו גואל הדם והרגו פטור קסבר ולו אין משפט מות בגואל הדם הוא דכתיב ופירש''י בגואל הדם הכתוב מדבר וה''ק פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח והשיגו והכהו נפש ולא יתיירא מב''ד כי לו אין משפט מות וסוף המקרא האומר כי לא שונא הוא וגו' מוסב על ראשו פן ירדוף גואל הדם אני אומר לך להכין לו הדרך כי לא שונא הוא לו ולא הרגו מדעת:

י אֶחָד הַהוֹרְגוֹ בַּדֶּרֶךְ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לְעִיר מִקְלָט אוֹ שֶׁהֲרָגוֹ בַּחֲזִירָתוֹ עִם הַשְּׁנַיִם שֶׁשּׁוֹמְרִין אוֹתוֹ. נִכְנַס לְעִיר מִקְלָטוֹ וְיָצָא חוּץ לִתְחוּמָהּ בְּזָדוֹן הֲרֵי זֶה הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה וּרְשׁוּת לְגוֹאֵל הַדָּם לְהָרְגוֹ. וְאִם הֲרָגוֹ כָּל אָדָם אֵין חַיָּבִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-כז) 'אֵין לוֹ דָּם':

כסף משנה נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחום בזדון הרי וכו'. משנה שם (דף י"א:) רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם ר''י הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם רשות ביד כל אדם ר''ע אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבים עליו בגמ' (דף י"ב) מ''ט דר''י הגלילי מי כתיב אם רצח ור''ע וכי כתיב ירצח וכו' ת''ר אם יצוא יצא הרוצח אין לי אלא במזיד בשוגג מנין ת''ל אם יצוא יצא מ''מ והתניא במזיד נהרג בשוגג גולה לא קשיא הא כמאן דאמר אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם הא כמאן דאמר לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אמר אביי מסתברא כמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו במזיד נהרג בשוגג גולה אף סופו במזיד נהרג בשוגג גולה ופירש''י סופו צאתו חוץ לתחום תחלתו הרציחה. ופסק רבינו כר''ע וכאביי דאמר מסתברא כמאן דאמר שאם יצא במזיד נהרג ואם יצא בשוגג אינו נהרג ואע''ג דאיתא התם אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו כמאן לא כר''י הגלילי ולא כר''ע הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר''א אומר עד עמדו לפני העדה למשפט מה ת''ל לפי שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח יכול מיד ת''ל עד עמדו לפני העדה למשפט והיה נראה לפסוק הלכתא כר''א מאחר דרב דרבן של כל בני גולה הוא קאי כוותיה וכדאשכחן בפ' חבית ובשאר דוכתין דפסקינן כרב דפליג אסתם מתני' מ''מ לא חש רבינו להא מכמה טעמים חדא משום דר''א שמותי הוא ועוד דמדחזי' דרבי אייתי במתני' דר''י הגלילי ור''ע ולא אייתי דר''א משמע דלא סבר לה כוותיה כלל ועוד דאביי דבתרא הוא אתי דלא כר''א:

יא יָצָא חוּץ לִתְחוּם עִיר מִקְלָטוֹ בִּשְׁגָגָה כָּל הַהוֹרְגוֹ בֵּין גּוֹאֵל הַדָּם בֵּין שְׁאָר אָדָם גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. הֲרָגוֹ בְּתוֹךְ תְּחוּם עִיר מִקְלָטוֹ אֲפִלּוּ גּוֹאֵל הַדָּם הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו:

כסף משנה ומ''ש הרגו בתוך תחום עיר מקלטו וכו'. זה פשוט דאל''כ מאי אהני ליה עיר מקלט:

יב הַמִּזְבֵּחַ קוֹלֵט שֶׁנֶּאֱמַר בְּהוֹרֵג בְּזָדוֹן (שמות כא-יד) 'מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת' מִכְּלָל שֶׁהַהוֹרֵג בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ נֶהֱרָג בַּמִּזְבֵּחַ לְפִיכָךְ הַהוֹרֵג בִּשְׁגָגָה וּקְלָטוֹ מִזְבֵּחַ וַהֲרָגוֹ שָׁם גּוֹאֵל הַדָּם הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו כְּמִי שֶׁהֲרָגוֹ בְּתוֹךְ עִיר מִקְלָט:

כסף משנה המזבח קולט וכו'. שם אמר רב יהודה אמר רב שתי טעיות טעה יואב באותה שעה דכתיב וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו טעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים והוא תפס במזבח של שילה אביי אמר בהא נמי מיטעא טעה טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר הוי. ומ''ש לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם ה''ז נהרג עליו וכו':

יג אֵין קוֹלֵט אֶלָּא גַּגּוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ בֵּית הָעוֹלָמִים בִּלְבַד וְאֵין קוֹלֵט אֶלָּא כֹּהֵן וַעֲבוֹדָה בְּיָדוֹ. אֲבָל זָר אוֹ כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד בְּשָׁעָה שֶׁנֶּהֱרָג אוֹ שֶׁהָיָה עוֹבֵד וְלֹא הָיָה עַל גַּגּוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ אֶלָּא סָמוּךְ לוֹ אוֹ אוֹחֵז [ב] בְּקַרְנוֹתָיו אֵינוֹ נִקְלָט:

יד וְכֵן מִי שֶׁקְּלָטוֹ הַמִּזְבֵּחַ אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ שָׁם אֶלָּא מוֹסְרִין [לוֹ] שׁוֹמְרִין וּמַגְלִין אוֹתוֹ לְעִיר מִקְלָטוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְחֻיַּב גָּלוּת. אֲבָל מִי שֶׁפָּחַד מִן הַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנּוּ בְּדִין הַמַּלְכוּת אוֹ מִבֵּית דִּין שֶׁלֹּא יַהַרְגוּהוּ בְּהוֹרָאַת שָׁעָה וּבָרַח לַמִּזְבֵּחַ וְנִסְמַךְ לוֹ וַאֲפִלּוּ הָיָה זָר הֲרֵי זֶה נִצָּל וְאֵין לוֹקְחִין אוֹתוֹ מֵעִם הַמִּזְבֵּחַ לָמוּת לְעוֹלָם. אֶלָּא אִם כֵּן נִתְחַיֵּב מִיתַת בֵּין דִּין בְּעֵדוּת גְּמוּרָה וְהַתְרָאָה כִּשְׁאָר כָּל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין תָּמִיד:

כסף משנה וכן מי שקלטו המזבח אין מניחים אותו שם. בד''א במחוייב גלות אבל מי שפחד מן המלך וכו' וברח למזבח ונסמך לו ואפי' היה זר ה''ז ניצל וכו'. יש לתמוה שזו טענה טובה ליואב לומר שלא טעה והיאך אמרו שטעה ועוד שא''כ לא היו יכולין לקחתו משם להמיתו שהרי לא הרג בהתראה לאבנר ועמשא וצ''ע. והתוס' כתבו בס''פ נגמר הדין (דף מ"ח:) על הא דקאמר מאי [טעמא] קטלתיה לעמשא וא''ת היאך נתחייב יואב במאי דקטליה לעמשא והא בעי התראה ואפי' למ''ד חבר אינו צריך התראה הכא לא היה חבר בדבר זה שהיה חושבו מורד במלכות וה''ל שוגג וי''ל דלא נתחייב אלא משום הוא גופיה דהוה מורד במלכות עכ''ל. ופשטא דקרא ודשמעתא לא משמע אלא שנהרג מפני שהרג ואפי' לפי דבריהם עדיין הקושיא במקומה עומדת שכיון שלא היה חייב מיתה אלא מדינא דמלכותא המזבח היה קולטו כמה שכתב רבינו ומיהו בהא אפשר לדחוק ולומר דמורד במלכות שאני שאין המזבח קולטו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן