הלכות קריאת שמע - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות קריאת שמע - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן שֶׁהוּא (דברים ו-ד) 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ [א] וְהַשְּׁאָר אִם לֹא כִּוֵּן לִבּוֹ יָצָא. [ב] אֲפִלּוּ הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדַרְכּוֹ אוֹ מַגִּיהַּ אֶת הַפָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ בְּעוֹנַת קְרִיאָה יָצָא וְהוּא שֶׁכִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן:

כסף משנה הקורא את שמע וכו'. פ''ב דברכות (דף י"ד:) ת''ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריך כוונת הלב דר''מ אמר רבא הלכה כר''מ ואף ע''ג דאיכא התם אמוראי אחריני דפסקי כתנאי אחריני רבא הוי בתרא מכלהו והלכתא כוותיה וכן פסק הרי''ף ז''ל. ושם (דף י"ג.) בראש הפרק היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ובגמ' ש''מ מצות צריכות כוונה מאי אם כיון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה לא מכוין. וסובר רבינו דהאי אוקימתא היא לפום מאי דמתמה ש''מ מצות צריכות כוונה וקאמר דא''צ כוונה ומאי אם כיון לבו אם כיון לקרות אבל לדידן דקי''ל שצריך לכוין בפסוק ראשון פירושא דמתני' היינו היה קורא בתורה אפילו להגיה אם כיון לבו בפסוק ראשון יצא ואם לא כיון לבו בפסוק ראשון אפילו היה קורא שלא להגיה לא יצא ואין להקשות הא אפילו למאי דהוה ס''ד למ''ד א''צ כוונה כלל קורא להגיה לא יצא וכל שכן לדידן דמצריכינן כוונה דהיא הנותנת דלמאי דהוה ס''ד כיון שאין שם כוונה אפילו בפסוק ראשון בעינן מיהא כוונה לקרות אבל לדידן דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר פרשיות אפילו קראן להגיה לית לן בה:

לחם משנה הקורא את שמע. משנה פרק היה קורא (דף י"ג) היה קורא וכו' אם כיון לבו יצא. ובגמרא (שם ע"ב) תנו רבנן שמע ישראל ע''כ צריכה כוונת הלב [דברי ר' מאיר] אמר רבא הלכה כרבי מאיר ע''כ ופסק [רבינו] כן דרבא הוא בתרא:

ב כָּל אָדָם קוֹרִין כְּדַרְכָּן בֵּין [ג] עוֹמְדִין בֵּין מְהַלְּכִין בֵּין שׁוֹכְבִין בֵּין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה. * וְאָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהוּא מֻטָּל וּפָנָיו טוּחוֹת בַּקַּרְקַע אוֹ מֻשְׁלָךְ [ד] עַל גַּבּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה. אֲבָל קוֹרֵא הוּא וְהוּא שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ. וְאִם הָיָה בַּעַל בָּשָׂר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ אוֹ שֶׁהָיָה חוֹלֶה נוֹטֶה מְעַט לְצִדּוֹ וְקוֹרֵא:

ההראב"ד ואסור לקרות קריאת שמע עד וקורא. כתב הראב''ד ז''ל יותר טוב אם ישכב וצריך לעשות כן אם יוכל עכ''ל:

כסף משנה כל אדם קורא כדרכו וכו'. משנה פ''ק דברכות (דף י'.) ב''ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך וב''ה אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בנ''א עומדין וידוע דהלכה כב''ה. ובברייתא (שם י"א.) ב''ה אומרים עומדים וקורין יושבין וקורין ומטין וקוראין הולכין בדרך וקורין. ומ''ש בין רוכבין על גבי בהמה וכו'. [פשוט בקידושין (ל"ג:) רכוב כמהלך דמי]: ואסור לקרות קריאת שמע וכו'. ר''פ היה קורא (שם י"ג:) אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא קריאת שמע ופירש בגמרא דהיינו אף ע''ג דמצלי כלומר אף ע''פ שהוא מוטה על צדו מעט אבל מוטה לגמרי על צדו מותר ופריך והא ר' יוחנן מצלי וקרי שאני ר''י דבעל בשר היה וכיון דבעל בשר היה כי מצלי שרי מפני שהוא מצטער לשכב על צדו ממילא משמע דה''ה לחולה. ופירש רבינו פרקדן בין שהוא מוטל ופניו טוחות בקרקע בין שהוא מושלך על גבו ופניו למעלה. וכתב ה''ר מנוח דמי שאינו בעל בשר או חולה אסור לקרות אלא מיושב כאדם העומד באימה וביראה: כתב הראב''ד ויותר טוב הוא אם ישכב וצריך לעשות כן אם יוכל עכ''ל. זאת הנוסחא הכתובה בספרי הדפוס טעות סופר היא וא''א ליישבה וצריך להגיה ישב במקום ישכב וכן מצאתי בספר כתיבת יד ואין בזה השגה לרבינו דאיהו ז''ל לא מיירי ביכול לישב:

לחם משנה כל אדם קורין כדרכן וכו'. כבית הלל דקאמרי הכי (דף י':) ודלא כב''ש דאמרי בערב יטה ויקרא וכו': ואסור לקרות ק''ש והוא מוטל וכו'. שם (דף י"ג ע"ב) אמר רב [יוסף] פרקדן לא יקרא ק''ש והקשו מקרא הוא דלא קרי הא מיגנא שפיר דמי והא ר' יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד אמרי מיגנא כי מצלי שפיר דמי מקרא אע''ג דמצלי נמי אסור והא ר' יוחנן מצלי וקרי שאני רבי יוחנן דבעל בשר הוה ע''כ. ובפרק מי שמתו (דף כ"ד.) גבי הא דתניא ב' שהיו ישנים בטלית אחד זה מחזיר פניו לכאן וקורא וזה מחזיר וכו' הקשה ה''ר יונה בפירוש ההלכות דהיאך יכול לקרות קריאת שמע והוא שוכב מוטה על צדו דהא אמרינן מקרא אע''ג דמצלי אסור ומאי דאמר מטין וקורין זהו במיושב אבל בהטיה בשכיבה לא אמרו והיכי אמרינן הכא דשרי ואיכא דאמרי דאי אמרינן מקרא אע''ג דמצלי אסור זהו בהטיה כמו פרקדן בשוכב על קדקדו ומוטה מעט אבל זה שמוטה על צדו לגמרי מותר. והנכון יותר לתרץ דכיון דחזינן דהיכא דאיכא טירחא שרי כדאמרינן דרבי יוחנן מצלי וקרי משום דהוה בעל בשר והוה ליה טירחא הכי נמי התירו לו בהטיה משום דהוה ליה טירחא כיון שפשט את בגדיו לחזור (ללבשן) ע''כ. ומבוארים דברי רבינו ז''ל כתירוץ הראשון של רבינו יונה וקושיא זו הכריחו לרבינו לחלק בין נוטה מעט לצדו לנוטה על צדו לגמרי. ובהשגות א''א ויותר טוב הוא אם ישכב וצריך לעשות כן אם יוכל ע''כ. לכאורה נראה דכוונתו להשיג על רבינו במה שפירש דפרקדן פירוש האחד מוטל ופניו טוחות בקרקע הב' מושלך על גבו ופניו למעלה והשיג עליו דפניו טוחות בקרקע הוא יותר טוב מעל צדו בשלמא מושלך על גבו ופניו למעלה אסור משום דרך גאוה אבל בפניו טוחות אדרבה נראה דרך הכנעה וזהו שאמר ויותר טוב ר''ל שכיבה ופניו למטה אבל אין זה מספיק לפי ההשגה שלא היה לו לומר יותר טוב הוא אם ישכב דלשון שכיבה מיקרי נמי כשפניו למעלה והכי הו''ל למימר ויותר טוב שיהיו פניו למטה ולמה הזכיר לשון שכיבה דאין מורה כוונתו כלל. והיותר נכון בעיני שיש ט''ס בהשגה וצ''ל ויותר טוב הוא אם ישב וסובר הראב''ד ז''ל כתירוץ אחרון שתירץ רבינו יונה ז''ל דעיקר הקריאה הוא בישיבה אבל בשעת הדחק יהיה מוטה על צדו כמו התם שהוא ערום וכן רבי יוחנן דהוה בעל בשר ולזה השיג על רבינו דאיך כתב אבל קורא הוא והוא שוכב על צדו שזהו בשעת הדחק אבל הנכון יותר והיותר טוב שישב וכתירוץ אחרון דרבינו יונה ז''ל וזה מורה כוונתו ז''ל מפני שתפס במה שאמר רבינו אבל קורא הוא והוא שוכב על צדו וכפי מה שהובאה בספרים. וכפי פי' הראשון היה לו לתפוס על רבינו במה שאמר ופניו טוחות בקרקע וכו':

ג מִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו עוֹמֵד בְּפָסוּק רִאשׁוֹן [ה] וְהַשְּׁאָר קוֹרֵא וְהוּא מְהַלֵּךְ. הָיָה יָשֵׁן מְצַעֲרִין אוֹתוֹ וּמְעִירִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן וּמִכָּאן וְאֵילָךְ אִם אֲנָסַתּוּ שֵׁנָה אֵין מְצַעֲרִין אוֹתוֹ:

כסף משנה מי שהיה מהלך וכו'. פ' היה קורא (שם י"ג:) אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה עד על לבבך בעמידה ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה וכתב הרי''ף ז''ל ומפורש בירושלמי רב הונא ורב אידי בר יוסף בשם שמואל אמרו צריך לקבל עליו עול מלכות שמים מעומד לא שאם היה יושב עומד אלא אם היה מהלך עומד ולית הלכתא לא כרב נתן ולא כר''י דקי''ל כרבא דהוא בתרא דפסק הלכה כר''מ דלא צריך כוונה אלא לפסוק ראשון בלבד הילכך אין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד עכ''ל הרי''ף וכן כתב הרא''ש ז''ל: היה ישן וכו'. (שם י"ג:) אמר רב אילא בריה דרב [יצחק בר] שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמ''י ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא א''ל רב נחמן לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן מכאן ואילך לא תצערן א''ל רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד א''ל בפסוקא קמא מצער נפשיה מכאן ואילך לא מצער נפשיה וכתב הרא''ש ז''ל הא דקאמר נאנס בשינה יצא ר''ל שהוא מדומדם ואינו יכול לקרות בכוונה מכאן ואילך מיהו היה קורא את כולה וכן הא דא''ל רב נחמן לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן כלומר הקיצני משנתי עד שאוכל לכוין טפי לא תצערן אבל אם אקרא בלא כוונה לא תצערן להקיצני דמילתא דפשיטא היא שצריך לקרוא את כולה וכן כתב ה''ר יונה וכתב שגם רבינו האי כתב כן וכן כתב ה''ר מנוח וגם רש''י לזה נתכוון שכתב בפסוק קמא צערן אם ראיתני מנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון עד כאן לשונו משמע שאין חילוק בין פסוק ראשון לשאר אלא שבפסוק ראשון היה קורא בניעור יפה והשאר היה קורא מתנמנם. ורבינו כתב לשון הגמרא כמנהגו אבל עכ''פ הפי' הוא כמו שכתבתי ולקמן בבבא דהיה מתנמנם גילה דעתו שכתב ובלבד שיהא ער בפסוק ראשון משמע שכשכתב כאן שאם היה ישן מעירין אותו ומצערין אותו עד שיקרא פסוק ראשון עניינו עד שיקרא פסוק ראשון בכוונה והשאר קורא והוא מתנמנם. וכתב ה''ר מנוח ואיכא דאמרי דלאו דוקא אם נאנס אונס שינה דה''ה לאונס אחר:

לחם משנה מי שהיה מהלך על רגליו וכו'. שם (דף י"ג ע"ב) ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה כלומר דאמר כיון שכוון בפרק ראשון שוב אינו צריך מכלל דלדידן דאית לן כרבא בכוונה בפסוק ראשון גם בעמידה די בפסוק ראשון דטעם העמידה משום כוונה: היה ישן מצערין וכו'. שם (דף י"ג ע"ב) אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן. וכבר פירש הרב''י דצריך ודאי שיקרא אלא מאי דקאמר דיצא ר''ל שאע''פ שקרא מכאן ואילך מתנמנם יצא:

ד מִי שֶׁהָיָה עוֹסֵק בִּמְלָאכָה מַפְסִיק עַד שֶׁיִּקְרָא פָּרָשָׁה [ו] רִאשׁוֹנָה כֻּלָּהּ. וְכֵן הָאֻמָּנִין בְּטֵלִין מִמְּלַאכְתָּן בְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קְרִיאָתָן עַרְאַי, וְהַשְּׁאָר קוֹרֵא הוּא כְּדַרְכּוֹ וְעוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְּרֹאשׁ הַכֹּתֶל קוֹרֵא בִּמְקוֹמוֹ וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ:

כסף משנה מי שהיה עוסק במלאכה וכו'. משנה שם (שם י"ו.) האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ובגמ' אמר רב ששת והוא שבטלין ממלאכתן וקורין והתניא ב''ה אומרים עוסקין במלאכתם וקורין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני וכתבו הרי''ף והרא''ש ז''ל דלא משום דבעינן כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דאמרינן דבטלי ממלאכה דהא קי''ל כרבא דאמר הלכה כר''מ דבפסוק ראשון בעי כוונה אלא היינו טעמא משום דלא לישוי ליה עראי כי הא דגרסינן בפרק קמא דיומא (דף י"ט:) אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא יקרוץ בשפתיו ולא ירמוז בעיניו ולא יראה באצבעותיו והעושה כן אמרינן התם דעליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב ואוקימנא בפרק ראשון ומפרשי לה רבנן משום דקא משוי לה עראי ה''נ אי לא בטיל ליה ממלאכה משוי לה עראי ולזה נתכוון רבינו ז''ל. ומה שכתב וכן האומנין בטלין וכו' כלומר אפילו האומנים שהקלו בהם בענין תפלה כמבואר בפ''ה מהלכות תפלה אפילו הכי בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה. ומ''ש והשאר קורא כדרכו וכו' קאי למי שהיה עוסק במלאכה וכו' וכ''ש לאומנין והיינו דקתני והשאר קורא כדרכו ועוסק במלאכתו ולא קתני קוראין: וכתב ה''ר מנוח וכן האומנים אע''פ שעוסקים במלאכת אחרים צריכין להפסיק בפרשה ראשונה ואע''פ שבראש האילן והכותל אדם מתפחד בעודו עליהם אפילו הכי קורא במקומו ואין מטריחין אותו לירד למטה אבל בע''ה שאינו עוסק במלאכה אלא עומד על פועליו לזרזם יורד למטה וקורא:

לחם משנה מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה וכו'. וכן האומנין בטלין ממלאכתן וכו' פרק היה קורא (דף ט"ז.) וקשה דשם אמרו הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית קורין וכו' ואין מברכין לפניה אבל מברכין לאחריה וכו' בד''א כשעושין בשכרן אבל עושין בסעודתן וכו' או שהיה וכו' מברכין כתיקונה. ורבינו ודאי נראה מדלא חילק כאן בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן כמו שחילק בהלכות תפלה משמע דסתם אומנין עושין בשכרן מיירי וא''כ אמאי מברכין ברכות קריאת שמע שהם מדרבנן היה ראוי שלא יברכו כמו שאין מברכין ברכת המוציא מפני שהיא מדרבנן וי''ל דשאני הכא דעיקר ק''ש היא מדאורייתא שאע''פ שהברכות מדרבנן ראוי לעשות המצוה שהיא מדאורייתא כתיקונה ולקרות ברכת שמע עם ברכותיה אבל ברכת המוציא אינה באה על מצוה מן התורה שאין האכילה מן התורה דאין המצוה אלא מי שיאכל שיברך באחרונה אבל אין האכילה מצוה ולהכי אינו מברך בתחילה ובהכי מתיישב שפיר מ''ש רבינו ז''ל ספק קרא ק''ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה ואמאי מברך כיון שיש לו ספק בברכות שהם מדרבנן לא היה לו לברך אלא יש לתרץ בכה''ג דיש לו ספק בקריאת שמע שהיא מן התורה אם כן ראוי לו לברך ברכות ולקרות קריאת שמע שהיא מן התורה כתיקונה:

ה הָיָה עוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע פּוֹסֵק וְקוֹרֵא וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. הָיָה עוֹסֵק בְּצָרְכֵי רַבִּים לֹא יִפְסֹק אֶלָּא יִגְמֹר עִסְקֵיהֶן וְיִקְרָא אִם נִשְׁאָר עֵת לִקְרוֹת:

כסף משנה היה עוסק בתלמוד תורה וכו'. משנה פרק קמא דשבת (דף ט'.) מפסיקין לק''ש ואין מפסיקין לתפלה ואוקימנא לה בגמרא בד''ת כדתניא חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקים לק''ש ואין מפסיקים לתפלה וסובר רבינו דהיינו לומר שאם הגיע זמן ק''ש מפסיקים לק''ש ואין מפסיקים לתפלה. ומ''ש ומברך לפניה ולאחריה. פשוט הוא שכיון שקורא ק''ש שצריך לברך לפניה ולאחריה: וכתב ה''ר מנוח דאע''ג דרבי יהודה הנשיא לא היה מפסיק כדאמרינן שמע ישראל זהו ק''ש של רבי יהודה הנשיא שאני רבי יהודה הנשיא שתורתו אומנותו אי נמי רבי יהודה הנשיא שהיה מלמד תורה לרבים אינו פוסק: היה עוסק בצרכי רבים. נ''ל שלמד כן מדמקשינן בגמרא אהא דתנן (שם) מפסיקין לק''ש ואין מפסיקין לתפלה והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק''ש ומשני כי תניא ההוא בעיבור החדש וסובר רבינו דטעמא הוה לפי שהם עוסקים בצרכי רבים ובירושלמי פרק אין עומדין א''ר ירמיה כל העוסק בצרכי ציבור כאילו עוסק בדברי תורה וכתבו רבינו בפרק ו' מהלכות תפלה. ומאחר שפסק רבינו בסמוך שמפסיקים מת''ת לקריאת שמע הל''ל דמפסיקים מצרכי רבים לק''ש אם היה סובר דירושלמי מיירי לענין להפסיק לק''ש אלא ע''כ צריך לומר שסובר רבינו דירושלמי לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד והיינו דמייתי לה בפרק אין עומדין דמיירי בדיני תפלה. ומ''ש רבינו דהיה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק, משמע מדקדוק לשונו דאפילו אם יעבור זמן ק''ש בעודו עוסק בצרכי רבים לא יפסיק: וכתב ה''ר מנוח ודוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עם הציבור לש''ש מיהו ליכא ספיקא דהשתא נמי אם עוסקים עם הציבור אפילו להצלת ממונם ואין מי שישתדל בדבריהם אלא הוא שאינו פוסק שהעוסק במצוה פטור מן המצוה עכ''ל. ומ''ש ודוקא בדורות הראשונים אין לו טעם:

לחם משנה היה עוסק בתלמוד תורה וכו'. משנה בפרק קמא דשבת (דף ט':) מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה ואוקמוה בגמרא (דף י"א.) בדברי תורה כלומר שמי שקורא בתורה פוסק לק''ש ואינו פוסק לתפילה וכל זה במי שתורתו אומנותו אבל מי שאין תורתו אומנותו אפילו לתפלה פוסק ולהכי סתם רבינו כאן בק''ש ולא חילק בין תורתו אומנותו לאין תורתו אומנותו ולא חילק כמו שחילק בתפלה משום דכאן בכל גווני פוסק: היה עוסק בצרכי רבים וכו'. כתב הרב''י בסי' ע' דזה יצא לו לרבינו ממאי דאמרינן בירושלמי דפרק אין עומדין העוסק בצרכי רבים כאילו עוסק בדברי תורה כלומר שרבינו מפרש כמו שכתב הטור בסימן צ''ג שיש מפרש הירושלמי לענין שא''צ לפסוק כדי להתפלל כמו שא''צ לפסוק מתלמוד תורה להתפלל מי שתורתו אומנותו ע''כ. ולא הבינותי דברי הרב''י דודאי נודה לו שמה שכתב רבינו ז''ל בפרק ששי מהלכות תפלה אבל העוסק בצרכי ציבור כעוסק בדברי תורה כלומר כעוסק בדברי תורה שתורתו אומנותו שכתב קודם שאינו מפסיק שיצא לו זה מהירושלמי הנזכר אבל מ''ש כאן בהלכות ק''ש א''א שיצא לו משם דכאן צרכי רבים עדיף מדברי תורה בתורתו אומנותו שהרי כאן בק''ש אפילו מי שתורתו אומנותו פוסק וצרכי רבים אינו פוסק ומהירושלמי ההוא לא למדנו אלא שזה כזה אבל כאן שאין ת''ת מועיל לגביה מאין למד רבינו דצרכי רבים עדיף מיניה. על כן היה נ''ל לומר שלמד כן רבינו ז''ל ממה שאמרו פ''א דשבת [שם] שבעיבור השנה לא היו מפסיקין לתפלה ולא לק''ש סובר רבינו ז''ל דהטעם מפני שהוא צרכי רבים אבל אין זה מספיק כלל דדילמא שאני התם דהוא צורך רבים שלא יתקלקלו המועדות וכמו שכתבו התוס' אבל שאר צרכי רבים מנין. ונראה דודאי למד כן מפני שראינו שכל עוסק במצוה פטור מק''ש כדאמרו בגמרא בפ''ק דברכות (דף י"א) ובלכתך בדרך בלכת דידך הוא דמיחייבת אבל דמצוה פטירת ולכן קוברים את המת פטורים מק''ש וא''כ ס''ל לרבינו ז''ל דלא גריעי צרכי רבים משאר מצות ולכך כתב דאין מפסיקין לק''ש ואפילו בדליכא שהות וזהו שכתב ויקרא אם נשאר עת כלומר דאם לא נשאר עת לא איכפת לן ולא מידי:

ו * הָיָה עוֹסֵק בַּאֲכִילָה אוֹ שֶׁהָיָה בַּמֶּרְחָץ אוֹ שֶׁהָיָה עוֹסֵק בְּתִסְפֹּרֶת אוֹ שֶׁהָיָה מְהַפֵּךְ בְּעוֹרוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּדִּין גּוֹמֵר וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר זְמַן קְרִיאָה וּפָסַק וְקָרָא הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

ההראב"ד היה עוסק באכילה. כתב הראב''ד ז''ל לא כי אלא מפסיק וקורא ואע''פ שיש שהות לקרות מפני שהיא מן התורה ואם אין שהות אפילו לתפלה דרבנן מפסיק ואיתא להא מילתא במסכת סוכה פרק לולב הגזול ורמיזא נמי במסכת ברכות:

כסף משנה היה עוסק באכילה וכו': כתב הראב''ד היה עוסק באכילה וכו'. א''א לא כי אלא מפסיק וקורא וכו' ורמיזא נמי במסכת ברכות עכ''ל. זה משנה פ''ק דשבת (דף י':) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין ובפרק לולב הגזול (דף ל"ח.) תנן מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו יטלנו על שלחנו כלומר אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק בסעודה וליטול לולב ובגמרא אמרי' נוטלו על שלחנו למימרא דמפסיק ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין א''ר ספרא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום אמר רבא מאי קושיא דילמא הא דאורייתא הא דרבנן אלא אמר רבא אי קשיא הא קשיא לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו אלמא דמפסיק והדר תני לא נטל בשחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק א''ר ספרא לא קשיא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום א''ר זירא מאי קושיא דילמא מצוה לאפסוקי ואי לא מפסיק יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב אלא א''ר זירא כדקאמרת מעיקרא ודקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הכא ביום טוב שני דרבנן עסקינן ודיקא נמי דקתני מי שבא בדרך ואין בידו לולב ואי ס''ד ביום טוב ראשון מי שרי ופירש''י אלא אי קשיא דאיצטריך רב ספרא לשנויי עלה היא גופא קשיא אלא אמר רבי זירא לעולם כי איצטריך רב ספרא לשנויי משום קושיא קמייתא איצטריך: והראב''ד ז''ל סובר דכתירוצא דאמר רבא הא דאורייתא הא דרבנן קי''ל דהא אסיק רבי זירא דהכא ביו''ט שני דרבנן ומשום הכי אוקמה רב ספרא בדליכא שהות ביום אבל אי איכא שהות אינו מפסיק הא בדאורייתא אע''ג דאיכא שהות מפסיק ולפיכך כתב לא כי אלא מפסיק וקורא וכו' ודעת רבינו דכיון דלמסקנא בדרבנן שאני לן בין יש שהות לאין שהות הוא הדין בדאורייתא ומאי דאוקמה רבי זירא ביו''ט שני לאו משום דס''ל הכי אלא ה''ק ואי הוה קשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הות מצית לתרוצי דהכא ביו''ט שני ומ''ש דיקא נמי אינו המסקנא אלא רבי זירא הוא דקאמר לרבא הוה לך למידק דמתני' ביו''ט שני מדקתני מי שבא בדרך אבל רבי זירא ס''ל דאפילו בדאורייתא אי איכא שהות אין מפסיקין ומתניתין בין ביו''ט שני בין ביום טוב ראשון ומאי דקתני מי שבא בדרך היינו על ידי עירוב או על ידי בורגנין או שלא היה בגירסתו של רבינו דיקא נמי. אי נמי שרבינו סובר כדברי הר''ן שהעלה דכל שהתחיל קודם זמן חיובו אפילו בדאורייתא אינו מפסיק אי איכא שהות. ובודאי שלשון רבינו כך מוכיח דבהתחיל קודם זמן חיובא עסקינן שכתב היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן ק''ש וכו' היה עוסק באכילה וכן מאי דאמר רבי זירא מצוה לאפסוקי אע''ג דבלשון דילמא אמריה הלכתא הוא דמכח אותה קושיא הדר מדרבא ואמר לעולם כדקאמרת מעיקרא ולכך פסק גבי קריאת שמע דכיון שיש שהות גומר ואחר כך קורא וכן מצוה לאפסוקי כדי שלא ישכח ויעבור זמן הקריאה וזהו שכתב ואם היה מתיירא וכו' ופסק הרי זה משובח. ומה שהכריחו לרבינו לפרש כן משום דקשיא ליה דאם איתא שסובר הגמרא כן קשיא היא גופא כדמקשינן לעיל דממאי דאמרינן נוטלו על שלחנו משמע דמפסיק וממאי דאמרינן בסיפא שכל היום כשר ללולב משמע שאינו מפסיק כדאקשינן לעיל ואנן שנינן דרישא למצוה וסיפא הוא אי לא בעי למעבד מצוה ואי מתניתין בדליכא שהות היכי אמרינן דלמצוה בלחוד הוא דמפסיק והלא חובה הוא שיפסיק כדי שלא יבטל המצוה כיון דליכא שהות אלא ודאי מתניתין בדאיכא שהות היא ולהכי ליכא בהפסקה אלא מצוה לבד וזהו שאמר רבינו שאם רצה להפסיק הרי זה משובח ועל כן השמיט הרי''ף סוגיא זו כי סובר שהחילוק בין משנה זו לההיא דשבת הוא החילוק שיש במשנה גופה דהיינו למצוה ואי קשיא דההיא דשבת דאין מפסיקין לתפלה בדאיכא שהות קתני בהדה דמפסיקין לק''ש אף ע''ג דאיכא שהות סובר רבינו כי היא דוקא לד''ת כמו שהעמיד שם הגמרא אתאן לד''ת וסובר רבינו דחמירא אכילה מד''ת דבד''ת פוסק ובאכילה ובאינך אינו פוסק וכ''כ שם בפירוש המשנה וכן מורה סדר לשונו כאן כי לעיל כתב שאם היה עוסק בדברי תורה פוסק לק''ש וכאן כתב שאם היה עוסק באכילה אינו פוסק. וטעמו משום דכשעוסק בדברי תורה כשפוסק מהם לק''ש אין זה הפסק שגם קרית שמע דברי תורה הם משא''כ להפסיק מאכילה לקריאת שמע:

לחם משנה היה עוסק באכילה וכו'. פרק קמא דשבת (דף ט' ע"ב) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה וכו' ואם התחילו אין מפסיקין. וסובר רבינו ז''ל שהוא אפילו לקריאת שמע ומה שכתוב אחר כך ומפסיקין לק''ש וכו' מילתא באנפי נפשה היא דאיירי בדברי תורה וכמו שביארתי אבל כל הני דלעיל אפילו לק''ש אין מפסיקין וכל זה איירי בדאיכא שהות כדאוקמוה בסוכה פרק לולב הגזול (דף ל"ח) וסיפא דקאמר ומפסיקין לק''ש דאיירי בדברי תורה דמפסיקין כתב הרי''א ז''ל דאיירי בדליכא שהות דאי איכא שהות וכי גרע תלמוד תורה מכל הני שהזכיר קודם דאין מפסיקין ואין נראה כן דעת רבינו ז''ל אלא דסיפא דמפסיקין לתלמוד תורה דומיא דרישא איירי בדאיכא שהות וכי תימא וכי גרע מכל הני מרחץ ותספורת וכו' יש לומר דפוסק דת''ת לא מיקרי פוסק מעניינו דק''ש נמי קריאת התורה היא ומאי שנא האי קריאה מהאי קריאה אבל הכא פוסק מענייינו לגמרי ולכן אין מפסיקין כיון שהתחיל. ובעל קרית ספר כתב דשאני תלמוד תורה דיכול לחזור אח''כ ללימודו מיד אחר שקרא אבל הכא בסעודתו שהתחיל או מלאכתו צריך שיגמרנה ואולי לא ימצא לגומרה ולכך אמרו שגומרה תחלה. ואין זה תירוץ שגם בסעודתו ומלאכתו אטו מי לא עסקינן דיכול לגומרה אח''כ אלא ודאי העיקר כדפרישית. א''נ י''ל דהקריאה בתורה מושך טפי ואפשר שישכח ולא יקרא מה שא''כ במלאכתו וסעודתו וכל הני דמתניתין. ובהשגות כתב א''א לא כי אלא מפסיק וקורא ואע''פ שיש שהות לקרות מפני שהיא מן התורה ואם אין שהות אפילו לתפלה דרבנן מפסיק ואיתא להא מילתא וכו'. והרב בית יוסף בסי' ע' פירש טעמו של הראב''ד ז''ל ופשוט הוא דהוא סובר דכתירוצא דאמר רבא הא דאורייתא הא דרבנן קי''ל דהא גם רבי זירא מוקי מתניתין ביו''ט שני דרבנן. וז''ש דדוקא ביו''ט שני דרבנן קאמר מתניתין בדליכא שהות מפסיק הא בדאורייתא אע''ג דאיכא שהות מפסיק. ונראה לתרץ דעתו של רבינו ז''ל דלפי המסקנא דאוקמה ביום טוב שני דרבנן הוא הדין בדאורייתא ומאי דנקט מתניתין דרבנן להודיענו דאפילו בדרבנן היכא דליכא שהות מפסיקין וכל שכן בדאורייתא אבל בדאיכא שהות בין מדאורייתא בין מדרבנן לא מפסיקין ומשום הכי נקט מתניתין י''ט דרבנן. והרב''י דחק עצמו לתרץ דעת רבינו ז''ל דמתני' בכל גווני איירי ונדחק במה שאמרו בגמרא דיקא נמי דקתני וכו'. ועוד תירץ תירוץ אחר דרבינו סובר כדברי הר''ן והוא מחלק בין מטא זמן חיובא ללא מטא זמן חיובא דהיכא דהתחיל קודם דמטא זמן חיובא אפילו בדאורייתא לא מפסיק אבל היכא שהתחיל אחר דמטא זמן חיובא בדאורייתא מפסיקין ובדרבנן לא מפסיקין ורבינו איירי קודם דמטא זמן חיובא ולהכי כתב דאפילו בדאורייתא לא מפסיקין. ומ''ש ואם הפסיק הרי זה משובח יצא לו ממה שאמר ר' זירא מצוה לאפסוקי. וקשה לי עליו טובא חדא דאם דעתו של רבינו כך למה לא ביאר דהיכא שהתחיל בתר דמטא זמן חיובא דבדאורייתא מפסיקין ובדרבנן לא ולמה סתם דבריו. ועוד איך כתב דיצא לו מדברי ר' זירא הא ר' זירא מאי דקאמר מצוה לאפסוקי הוא על מתני' דלולב ומתני' דלולב אחר דמטא זמן חיובא איירי כדכתב הר''ן ז''ל דמצפרא מטא זמן חיובא וא''כ מאין לו לרבינו דהיכא דהתחיל קודם דמטא זמן חיובא דמצוה לאפסוקי. לכן נראה ודאי דרבינו אינו מחלק בכך ודעתו דלמסקנא לא שני לן בין דאורייתא לדרבנן כדפרישית. ומ''מ קשה מאין לו מ''ש ואם היה מתירא וכו' הרי זה משובח לכך נראה לתרץ הכל ולומר דרבינו ודאי דס''ל כהראב''ד ז''ל דלמסקנא קי''ל כתירוצא דרבא דהא דאורייתא הא דרבנן ובדאורייתא אפילו בדאיכא שהות מפסיקין ומ''מ הוקשה לו על תירוץ רבא הקושיא שהקשו התוספות ז''ל שהרי קידוש היום דהוי דאורייתא ואיפסיקא הלכתא כרבי יוסי דאין מפסיקין לכך מתרץ הוא ז''ל דמאי דקאמר רבא הא מדאורייתא ר''ל מתניתין דקאמר נוטל וכו' הוי בלולב דהוי דאורייתא ואיירי למצוה כלומר מצוה לנוטלו על שלחנו אע''ג דמן הדין אין מפסיקין כר' יוסי מ''מ מצוה להפסיק אפילו בדאיכא שהות ומתני' דלפי האמת אוקמה ר' זירא בדרבנן ה''ק דוקא בדבר דרבנן בדליכא שהות מפסיקין הא בדאיכא שהות אין מפסיקין כלומר אפילו מצוה להפסיק לא הוי הא בדאורייתא אפילו דאיכא שהות מצוה להפסיק אבל מן הדין ודאי דאין מפסיקין מדרבי יוסי ומכאן יצא לו לרבינו מה שכתב הרי זה משובח וזה נראה לי נכון וברור בדעתו של רבינו ז''ל:

ז מִי שֶׁיָּרַד לִטְבּל אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְהִתְכַּסּוֹת קֹדֶם שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה יַעֲלֶה וְיִתְכַּסֶּה וְיִקְרָא. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא שֶׁמָּא תָּנֵץ הַחַמָּה קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא יִתְכַּסֶּה בַּמַּיִם שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּהֶן וְיִקְרָא. וְלֹא יִתְכַּסֶּה לֹא בַּמַּיִם הָרָעִים שֶׁרֵיחָן רַע וְלֹא בְּמֵי הַמִּשְׁרֶה וְלֹא בְּמַיִם צְלוּלִין מִפְּנֵי שֶׁעֶרְוָתוֹ [ז] נִרְאֵית בָּהֶן. אֲבָל מִתְכַּסֶּה הוּא בְּמַיִם עֲכוּרִין שֶׁאֵין רֵיחָן רַע וְקוֹרֵא בִּמְקוֹמוֹ:

כסף משנה מי שירד לטבול וכו'. משנה סוף מי שמתו (דף כ"ב) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה ובגמרא (שם כ"ה:) יתכסה במים ויקרא והרי לבו רואה את הערוה אמר ר' אלעזר ואי תימא ר' אחא בר אבא משום רבינו במים עכורים שנו. ומי משרה פירש רש''י ששורין שם הפשתן וקנבוס והם מסריחין. וכתב בא''ח בשם הרשב''א מסתברא דחוזר ואומר ברכות בפני עצמן ואף על פי שאינו קורא קריאת שמע שהברכות לא נתקנו על קריאת שמע שהרי אין אומרים אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת שמע:

לחם משנה מי שירד לטבול וכו'. במשנה פרק מי שמתו (דף כ"ב ע"ב) אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה ואוקמוה בגמרא (דף כ"ה ע"ב) כותיקין שגומרין אותה עם הנץ החמה ולפיכך רבינו ז''ל שפירש גומרין גמר ממש צ''ל דמאי דקאמר כאן ולקרות רוצה לומר ולגמור אותה בברכותיה אבל לפי' של רבינו חננאל ז''ל שפי' שגומרין אותה ר''ל אומר אותה עם הנץ החמה קשה האי מתני' דלמה צריך לקרות קודם שתנץ החמה די שיקרא אותה עם הנץ החמה דהא כותיקין אוקמוה בגמרא ופירוש גומרין דותיקין ר''ל אומרים: ולא יתכסה לא במים וכו'. שם במשנה: אבל מתכסה הוא וכו'. שם אמרינן בגמרא שלא יהא לבו רואה את ערותו:

ח הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע לֹא יִרְמֹז בְּעֵינָיו וְלֹא יִקְרֹץ בִּשְׂפָתָיו וְלֹא יַרְאֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קְרִיאָתוֹ עַרְאַי. וְאִם עָשָׂה כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְצָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ [ח] לְאָזְנוֹ יָצָא. וְצָרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתָיו וְאִם [ט] לֹא דִּקְדֵּק יָצָא:

כסף משנה הקורא ק''ש וכו'. מימרא דרב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב וברייתא דר' אלעזר (בן) חסמא פ''ק דיומא (דף י"ט:) כתבתיה לעיל ופשיטא דלא אמר אלא לכתחלה אבל י''ח מיהא יצא. וכתב ה''ר מנוח בפ''ק דיומא מפלגי בין פרק ראשון לפרק שני משמע דבפרק שני מותר לרמוז ואפשר שלא רצה הרב לגלות כדי שלא יזלזלו בקריאתה א''נ בפרק שני מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא: וצריך להשמיע לאזנו וכו'. משנה פרק שני דברכות (דף טו.) הקורא שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומר יצא רבי יהודה אומר לא יצא ובגמרא [שם:] א''ר טבי א''ר יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל כלומר שאם לא השמיע לאזנו יצא ואם לא דקדק באותיותיה יצא וכתב הרי''ף ז''ל ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא והם הם דברי רבינו. וכתב ה''ר מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ''ל:

לחם משנה הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו וכו'. בפ''ק דיומא (י"ט:) הקשו לרב דהוה מחוי בק''ש דהיכי עביד הכי האמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו' ותירצו לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני ע''כ. וקשה על רבינו למה לא חלק כאן דדוקא בפרק ראשון לא יקרוץ אבל בפרק שני לית לן בה כמ''ש בגמרא. ונראה דלא הוצרך להזכירו מפני שרבינו מפרש ההיא דאומנין דלעיל דאוקמוה בגמרא (ברכות ט"ז.) בפרק היה קורא בפרק ראשון דוקא דבטלין ממלאכתן דלא הוי טעמא משום דבעינן כוונה בפרק ראשון כמ''ש התוספות דלפי זה לדידן דקי''ל דפסוק ראשון דוקא בעי כוונה לא בעי ביטול מלאכה אלא בפסוק ראשון אלא טעמא משום דלא תהא קריאתו עראי וכדכתב הרי''ף ז''ל ולהכי בפרק ראשון אע''ג דהפסוק ראשון לבדו הוא מן התורה מ''מ בעינן כל הפרק הראשון משום דלא תהא קריאתו עראי אבל בשאר הפרקים אפילו בקריאת עראי סגי וכן בהך דלא יקרוץ בשפתיו דאוקמוה בגמרא בפרק ראשון סובר רבינו דמהך טעמא הוא ודלא כפירוש התוספות דהך נמי משום כוונה הוא ולדידן דקי''ל בעי כוונה בפסוק ראשון לחוד לא יקרוץ ולא ירמוז מהאי טעמא משום דלא תהא קריאתו עראי וכמ''ש להכי לא הוצרך כאן לפרש דאיירי בפרק ראשון דכיון דכבר ביאר לנו למעלה דלא קפדינן אקריאת עראי אלא בפרק ראשון לבד ממילא משתמע דהכא דטעמא הוי משום קריאת עראי לא הוי אלא בפרק ראשון דוקא דבשאר הפרקים לא קפדינן בהכי כמו שכתב גבי אומנין: וצריך להשמיע לאזניו וכו'. שם בפרק היה קורא (דף ט"ו.) וכן מה שאמר צריך לדקדק באותיותיה ותרווייהו מחלוקת ר' יוסי ורבי יהודה במשנה והלכה כתרווייהו להקל:

ט * כֵּיצַד יְדַקְדֵּק. יִשְׁמֹר שֶׁלֹּא יַרְפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יַחֲזִיק הֲרָפֶה וְלֹא יָנִיחַ הַנָּד וְלֹא יָנִיד הַנָּח. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין הַדְּבָקִים בֵּין כָּל שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַדּוֹמוֹת שֶׁאַחַת מֵהֶן סוֹף תֵּבָה וְהָאַחֶרֶת תְּחִלַּת תֵּבָה הַסְּמוּכָה לָהּ. כְּגוֹן [י] בְּכָל לְבָבְךָ קוֹרֵא בְּכָל וְשׁוֹהֶה וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא לְבָבְךָ. וְכֵן וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה. הַכָּנָף [כ] פְּתִיל. וְצָרִיךְ לְבָאֵר זַיִ''ן שֶׁל תִּזְכְּרוּ. * וְצָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בְּדָלֶ''ת שֶׁל אֶחָד כְּדֵי שֶׁיַּמְלִיכֵהוּ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבְאַרְבַּע רוּחוֹת. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחְטֹף בַּחֵי''ת כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כְּאוֹמֵר אֵי חָד:

ההראב"ד כיצד ידקדק יזהר כו' עד ולא יניד הנח ולא יניח הנד' לפיכך צריך ליתן ריוח כו' עד הכנף פתיל. כתב הראב''ד ז''ל לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו אם יאמר לבבך בנוד הבי''ת השנית כדי להטעימה שלא תראה וא''ו וכן אם יטעים יו''ד של ישראל שלא תראה אל''ף וכן כל כיוצא באלה יניד הנחים ותבא עליו ברכה, וכן נשבע צריך להפרידה כדי שלא תבלע הא' בע': וצריך להאריך בדל''ת כו' עד וצריך שלא יחטוף בחי''ת כו'. כתב הראב''ד ז''ל ויש מוסיפין שלא יאריך באל''ף שלא יראה כאומר אי חד:

כסף משנה כיצד ידקדק וכו'. שם תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם שיתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתריה כגון על לבבך על לבבכם בכל לבבך בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ: וכתב הראב''ד ז''ל לא ידעתי וכו' עד כדי שלא תבלע הא' בעי''ן עכ''ל. ואני אומר שלא נתכוון רבינו לכך אלא למ''ד בכל נחה ואם יסמוך למ''ד בכל לבבך נמצא אומר בכ לבבך והרי הוא מניע למ''ד בכל שמשפטה להיות נחה ואם יסמוך בענין שיראה כאומר בכל בבך הרי הוא מניח למ''ד לבבך שמשפטה להיות נעה. וז''ש רבינו לפיכך כלומר כיון שאמר שלא יניח הנד ולא יניד הנח צריך ליתן ריוח בין הדבקים: וכתב ה''ר מנוח לא ירפה החזק אות שהיא דגושה לא יקראנה ברפה ושהיא רפויה לא יקראנה בדגש ולא יניד הנח שיש אותיות נקראות בהבלעה כבי''ת דואהבת ובי''ת שניה דלבבך לא ינידם ולא יניח הנד כגון וי''ו דמצוך לא יבלענה: וצריך לבאר זיי''ן של תזכרו. ירושלמי שם. והטעם לומר שלא יהא נראה כאומר למען תשכרו והוי כעובדים את ה' על מנת לקבל פרס. וכתב ה''ר מנוח או שלא יהא נראה מלשון סכירה כמו ויסכרו מעינות תהום רבה. וה''ה לזיי''ן של וזכרתם: וצריך להאריך בדלי''ת וכו'. פ''ב דברכות (דף י"ג:) תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר רב אחא בר יעקב ובדלי''ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחי''ת. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דר' חייא בר אבא חזייה דהוה מאריך טובא א''ל כיון דאמלכתיה למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם תו לא צריכת ופירש''י שלא יחטוף בחי''ת בשביל אריכות הדלי''ת לא ימהר בקריאתה שלא יקראנה בחטף בלא פתח ואין זה כלום עכ''ל. ואחרים מפרשים כשיחטוף בחי''ת ומאריך באל''ף כמנהג יראה כאילו אומר אי חד כלומר אין חד והוא הפך המכוון: וכתב ה''ר מנוח ואמרינן בירושלמי והוא שלא יאריך באל''ף שלא יהא נראה כאומר אי חד והוא שכתב הרב שלא יחטוף בחי''ת שכשחוטף החי''ת מאריך האל''ף שאל''כ אלא שיחטוף האל''ף והחי''ת לא יהא נראה כאומר שום תיבה ומלה בעולם עכ''ל: וכתב הראב''ד ויש מוסיפין שלא יאריך באל''ף שלא יראה כאומר אי חד עכ''ל. ואני אומר שזה בכלל מה שאמרו שלא יחטוף בחי''ת לפירוש אחרים מפרשים. וכתבו תלמידי ה''ר יונה ז''ל בשם רבני צרפת שצריך להאריך מעט בחי''ת כשיעור שימליכהו בשמים ובארץ ולהאריך בדלי''ת כשיעור שימליכהו בד' רוחות העולם וכתבו עוד שיש אומרים שבשעה שמאריך ימליך אותו במחשבה ודיו. וי''א שירמוז בעיניו בשעה שממליכו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם ולזה נוטה דעת הרב רבינו יונה ז''ל:

לחם משנה כיצד ידקדק וכו'. כבר ביאר מוהרי''ק ז''ל טעמו של רבינו ז''ל ונסתלק השגתו של הראב''ד ז''ל ועוד הוסיף הראב''ד ז''ל שצריך לשהות בין נשבע ה' מפני שלא תבלע האל''ף בעי''ן כלומר כשיאמר העי''ן יבלע בתוכה האל''ף של תחילת השם שקורא אותו בלשון אדנות ויש אל''ף בתחילת קריאתו והיא נבלעת עם העי''ן. וכל מ''ש רבינו ז''ל הוא בפרק היה קורא (ט"ו.): וצריך להאריך וכו'. בריש פרק היה קורא (דף י"ג ע"ב): וצריך שלא יחטוף וכו'. שם אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף החי''ת ופירש''י ז''ל בשביל אריכות הדל''ת לא ימהר בקריאתה שלא יקראנה בחטף בלא פת''ח ואין זה כלום ע''כ. ורבינו נראה שמפרש כן אם זה חטף החי''ת עם הדל''ת כיון שזה שהה בקריאת האל''ף יותר מהחי''ת נראה שהם ב' דברים נפרדים שאם האל''ף והחי''ת היתה אחת למה לא קרא האל''ף במהירות כמו שקרא החי''ת אלא נראה ח''ו שהאל''ף היא תיבה אחרת ולכך קוראה בהמתנה והוי כאומר אי חד. זה נראה פי' דבריו:

י * קוֹרֵא אָדָם אֶת שְׁמַע בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִּהְיֶה מְבִינָהּ. וְהַקּוֹרֵא בְּכָל לָשׁוֹן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִדִּבְרֵי שִׁבּוּשׁ שֶׁבְּאוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁמְּדַקְדֵּק בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ:

ההראב"ד קורא אדם את שמע בכל לשון כו' עד ומדקדק באותו הלשון כמו שהוא מדקדק אם קראה בלשון הקדש. כתב הראב''ד ז''ל אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו:

כסף משנה קורא אדם את שמע וכו'. ברייתא שם [דף י''ג.] פלוגתא דרבי ורבנן ופסקו כרבנן חדא משום דאין הלכה כרבי מחביריו ועוד דסתם לן תנא דמתני' כוותייהו בסוטה פרק ואלו נאמרין (דף ל"ב:) דמני קרית שמע בהדי הנאמרים בכל לשון: ומה שכתב שצריך ליזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון. פשוט הוא דכיון דאמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע והדר קאמר ולמדתם שתהא קריאה תמה דבכל לשון שיקראנה בעינן קריאה תמה: וכתב הראב''ד ז''ל אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו עכ''ל. וי''ל שכוונת רבינו שכשיאמר ביאור המלה יאמר הביאור היותר אמיתי ומסכים לאותה מלה בלשון ההוא ולא יאמר ביאור משובש שדרך קצת בעלי אותו הלשון לאומרו כיון שאין הבקיאין אומרים אותו לפי שאינו משמעות המלה או לפי שיש ביאור יפה ממנו וזה נ''ל דבר פשוט:

לחם משנה קורא אדם שמע וכו'. שם בפרק היה קורא. שמע בכל לשון שאתה שומע:

יא הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּסֵדֶר הַפְּסוּקִים אֲבָל אִם הִקְדִּים פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי אֲנִי אוֹמֵר שֶׁיָּצָא לְפִי שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לָהּ בַּתּוֹרָה. קָרָא פָּסוּק וְחָזַר וּקְרָאוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. קָרָא מִלָּה אַחַת וּכְפָלָהּ כְּגוֹן שֶׁקָּרָא שְׁמַע שְׁמַע מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ:

כסף משנה הקורא למפרע וכו'. משנה פ''ב דברכות (דף ט"ו.) מפרש רבינו דהיינו בסדר הפסוקים אבל בסדר הפרשיות יצא בדיעבד דלכתחלה צריך להקדים שמע לוהיה אם שמוע והיה אם שמוע לויאמר כמו שנתבאר בתחלת הלכות אלו ואף ע''ג דתנן בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק היינו כשקורא הפרשיות כסדר: קרא פסוק וכו'. פרק אין עומדין (שם ל"ג:) תנן האומר מודים מודים משתקים אותו ובגמ' א''ר זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי מיתיבי הקורא שמע וכופלה ה''ז מגונה מגונה הוא דהוי שתוקי לא משתקינן ליה ל''ק הא דאמר מילתא מילתא ותני לה הא דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה. ופירש''י דכי אמר מילתא ותני לה לא משתקינן ליה דאין זה דומה למקבל עליו שתי מלכיות אלא למתלוצץ. אמר פסוק ותני ליה משתקין ליה דמיחזי כשתי רשויות: והרי''ף ז''ל כתב דהא דמשתקינן אותו היינו כדקאמר מילתא ותנייה אבל הקורא פסוק מק''ש וכופלו ה''ז מגונה אבל שתוקי לא משתקינן ליה וכ''כ ה''ג ור''ח. וכתבו התוספות דאותם האומרים ב' או ג' פעמים שמע ישראל ביה''כ לרש''י משתקים אותן ולפי' ר''ח מגונה מיהא הוי או שמא אין לחוש אלא כשקורא ק''ש בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים. ומ''מ טוב שלא לומר אך מה שאומרים יי' הוא האלהי''ם ז' פעמים ביה''כ משבחים לבורא שהוא דר למעלה מז' רקיעים ומנהג כשר הוא וגם מצינו בקרא שני פעמים ה' הוא האלהי''ם גבי אליהו: וה''ר יונה ז''ל כתב שכיון שמנהג אבותיהם בידיהם לומר פסוק שמע ישראל בסליחות ולכופלו ואומרים אותו כל הקהל מוכחא מילתא שאינן עושין לכוונת שתי רשויות ולא חיישינן להכי: וכתב ה''ר מנוח וה''ה שאם כפל כל הפרשה שמשתקין אותו. וכתב הר''א דאע''ג דמגונה טפי עדיף לכווני לביה ולקיים מצות ק''ש כתקנה ויכפול אותה ולא איכפת לן אי הוי מגונה ואמרינן בירושלמי הדא דתימא בציבור כלומר דהוי מגונה אבל ביחיד תחנונים הם לו עכ''ל: וכתב מרן ההגהות שאם קרא כל הפרשה וחזר וקראה מזה לא דבר כלום ובירושלמי יש ר' זירא קרא וחזר וקרא ושמא דוקא על מטתו שרי:

לחם משנה אבל אם הקדים פרשה וכו'. עיין בפירוש רבינו [יונה] ז''ל בהלכות שיישב מה שקשה לכאורה על רבינו ז''ל: קרא פסוק וכו'. בפרק אין עומדין (דף ל"ג ע"ב) במשנה אמרו כל האומר מודים מודים משתקין אותו וכו' (עיין בכ"מ) ותני לה ופירש''י ז''ל מילתא וכו' כל תיבה ותיבה חוזר ושונה מגונה הוי שתוקי לא משתקינן ליה ע''כ. ורבינו ז''ל פי' בהיפך ולפירוש רש''י ז''ל אתי שפיר לשון הגמרא במאי דקאמר ל''ק וכו' דהראשון הוא בברייתא שהקשה ממנה והב' הוא במימרא דרב יהודה וכן דרך הגמרא שבתחילה מיישב הברייתא שהקשה ולפירוש רבינו ז''ל א''ש טפי לשון שמע שמע דמשמע תיבה אחת:

יב קְרָאָהּ [ל] סֵרוּגִין יָצָא. אֲפִלּוּ שָׁהָה בֵּין סֵרוּג לְסֵרוּג כְּדֵי [מ] לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ יָצָא. וְהוּא שֶׁיִּקְרָא עַל הַסֵּדֶר. קְרָאָהּ מִתְנַמְנֵם וְהוּא מִי שֶׁאֵינוֹ עֵר וְלֹא נִרְדָּם בְּשֵׁנָה יָצָא. וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה עֵר בְּפָסוּק רִאשׁוֹן:

כסף משנה קראה סירוגין. בפרק מי שמתו (ברכות כ"ב:) ת''ר היה עומד בתפלה ומים שותתים על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר למקום שפסק (שם כ"ג.) אמר רב אשי דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובדלא שהה קא מפלגי: וכתב הרי''ף בשם רבינו האי דהלכה כמ''ד למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובתר הכי אהא דתניא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק''ש ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק: כתב הרי''ף וכשהוא חוזר חוזר למקום שפסק ואף ע''פ ששהה כדי לגמור את כולה והכין מסקנא בסוף ר''ה וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגילה אבל בתפלה בלחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש עכ''ל: ומ''ש קראה מתנמנם וכו'. הוא שיהיה ער בפסוק ראשון. נתבאר למעלה בבבא דהיה ישן מצערין אותו וכו':

לחם משנה קראה מתנמנם וכו'. כבר נתבאר למעלה:

יג סָפֵק קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע סָפֵק לֹא קָרָא חוֹזֵר וְקוֹרֵא [נ] וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. אֲבָל אִם יָדַע שֶׁקָּרָא וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם בֵּרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ אוֹ לֹא בֵּרֵךְ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. [ס] קָרָא וְטָעָה יַחֲזֹר לַמָּקוֹם שֶׁטָּעָה. נֶעֱלַם מִמֶּנּוּ בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ פָּרָשָׁה הִשְׁלִים וְאֵי זוֹ צָרִיךְ לְהַתְחִיל חוֹזֵר לְפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא (דברים ו-ה) 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ' וְגוֹ':

כסף משנה ספק קרא ק''ש וכו'. בפרק מי שמתו (שם כ"א.) אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק''ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מ''ט ק''ש דרבנן ורבי אלעזר אמר ספק קרא ק''ש ספק לא קרא חוזר וקורא. וכתבו הרי''ף והרא''ש ולית הלכתא כשמואל דאמר ק''ש דרבנן דקי''ל ק''ש דאורייתא: ונ''ל דנפקא ליה מדאשכחן כמה ברייתות דדייני דיני ק''ש מקראי ומשמע דראיות גמורות נינהו ולשמואל נצטרך לומר דאסמכתות הם. וכתב הרא''ש ז''ל דמדאמר שמואל אינו חוזר וקורא מ''ט ק''ש דרבנן פסק בשאלתות דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אי אמרן א''צ לחזור וז''ש רבינו שאם נסתפק לו אם בירך אינו חוזר ומברך. ומ''ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה כ''כ ה''ר יונה שם שכל ספק שהוא של תורה מברכין עליו והביא ראיה לדבר: ובתשובת הרשב''א סימן ש''כ כתב שעדיין קשה על דברי רבינו שהוא ז''ל כתב מפורש שכל הברכות דרבנן וכל שנסתפק אם עשה המצוה אע''פ שעיקר עשיית המצוה דאורייתא או שהוא מסופק אם הוא חייב בה כמילת מי שנולד מהול או בשמיני דסוכה שהוא ספק שביעי לא מברכינן כלל וכן השיב לחכמי לוני''ל. ואני אומר באולי לדעת הרב שהוא סובר דמעיקרא כך היתה תקנה דכל שהוא חייב לקרות קורא לכתחלה עם ברכותיה אלא אם יגרום לו סבה כענין קריאת מקדש שאינו מברך אלא ברכה אחת א''נ משום עסק תורה כדרבי שהיה מעביר ידיו על עיניו ומקבל מלכות שמים בקריאת פסוק ראשון הא במקום אחר כשהוא קורא צריך הוא לקרות לכתחלה בברכותיה וכמו שאמרו במאחר לקרות לאחר זמנו מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ופירשו מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות. ואולי למדה עוד הרב ממה שאמר ר' אלעזר ספק קרא ק''ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומדקאמר סתם חוזר וקורא משמע דכל פרשיותיה הוא קורא אע''פ שאין דאורייתא אלא פסוק ראשון ולא אמרו שיחזור ויקרא פסוק ראשון והשאר דהוי דרבנן לא וטעמא דכל שהוא חייב לקרות קורא הוא כעיקר תקנתו, וכמדומה אני שטעם זה שמעתי מפי מורי הרב החסיד ז''ל בחוזר וקורא כל פרשיותיה ולא סגי לן בחוזר וקורא פסוק ראשון ואולי מהסכמה זו כתב הרב כן אפילו בברכות עכ''ל: קרא וטעה וכו'. משנה פ''ב דברכות דף ט''ו. וכתב ה''ר מנוח כלומר אם טעה בתיבות או באותיות שדילג אחת או שתים ואין צריך לומר אם טעה בדילוג פסוקים שחוזר למקום שטעה וקורא על הסדר שאל''כ הו''ל קורא למפרע: נעלם ממנו וכו'. שם י''ו תני תנא קמיה דר''י טעה בין פרק לפרק יחזור לפ''א באמצע הפרק חוזר לתחלת הפרק בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה א''ל ר''י ל''ש אלא שלא אמר למען ירבו ימיכם אבל אמר למען ירבו ימיכם סרכיה נקט ואזיל. ומפרש רבינו בין פרק לפרק היינו שיודע שהתחיל לקרות שמע ומוצא עצמו במקום הפסק א' ואינו יודע מה השלים ומה צריך להתחיל חוזר למקום הפסק ראשון וכיון שמפסיקים בין שמע לואהבת חוזר לואהבת. ודייק רבינו לכתוב פרשה לרמוז על פי' פרק שעניינו הפסק. וכתבו המפרשים ז''ל דהא דאמרינן טעה באמצע הפרק ואינו יודע להיכן פסק חוזר לראש הפרק היינו דוקא שאינו יודע באיזה מקום טעה וגם אינו יודע אם קרא כלום מהפרק אבל אם ברי לו שקרא פסוק ראשון או שנים ואח''כ דילג פסוק אחד או תיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא במקום שטעה או שדילג בלבד. וכתב הרא''ש ז''ל דהכי תניא בתוספתא:

לחם משנה ספק קרא וכו'. שם (דף כ"א) בפ' מי שמתו כרבי אלעזר דק''ש דאורייתא וא''ת התינח פסוק ראשון שהוא דאורייתא חוזר וקורא אבל השאר מדרבנן למה יחזור ויקרא דהא ודאי כיון דלא בעינן כוונה מדרבנן הוי וכמ''ש הרב''י בסימן ס''ג ואפי' ה''ר יונה לא קאמר אלא דפסוק א' הוי מדאורייתא. וי''ל כיון דחוזר וקורא מקצת אטרחוהו רבנן דיגמור אותה כתקנה. ובעל קרית ספר תירץ דבקריאת ג' פרשיות קיים מצוה דאורייתא ואע''ג דבפסוק ראשון נפטר מ''מ מידי דהוה אקריאת התורה דנפטר בקביעת איזו שעה ביום ובלילה שנאמר והגית בו וגו' ור''י אמר אפילו לא קרא אלא ק''ש וכו' ומ''מ אם לומד כל היום וכל הלילה מקיים מצות ת''ת מדאורייתא: אבל אם יודע שקרא ונסתפק וכו'. כן מוכח שם: קרא וטעה וכו'. בפרק היה קורא (דף ט"ז.) x (קרא וטעה באמצע הפרק יחזור לתחילת הפרק) בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון בין כתיבה לכתיבה יחזור לכתיבה ראשונה א''ל רבי יוחנן לא שנו וכו'. ופירש''י ז''ל יחזור לפרק א' להפסק ראשון והיה אם שמוע עד כאן. ובודאי שהדעת מוכחת כן דכיון שידע שהשלים פרשה אחת עכ''פ כבר קרא פרשה ראשונה וא''כ ודאי שאין לחזור אלא לוהיה אם שמוע אבל הלשון קשה טובא על רש''י ז''ל דפרק ראשון לא מיקרי אלא פרשת שמע דשם באותה סוגיא גבי אומנין שתירצו כאן בפרק א' כאן בפרק ב' פירש''י ז''ל עצמו דפ''א היינו שמע וכן בריש פרק היה קורא שאמרו דכיון שכיון לבו בפרק א' יצא פירש''י ז''ל דהוי פ' שמע ובכ''מ שהוזכר פרק א' פי' כן וכאן נשתנה הפי' לדעת רש''י ז''ל מכל המקומות וכבר הרגיש רש''י ז''ל שכתב להפסק ראשון כלומר אין לשון פרק האמור כאן ככל המקומות שפירש הפרשה הראשונה אלא כאן ר''ל פרק הפסק וזה דוחק גדול בלשון. ורבינו ז''ל רצה להשמר מקושיא זו וכתב יחזור לפרשה ראשונה שהיא ואהבת וכו'. ומה מאד יש לתמוה על דבריו חדא דכיון דהוא יודע דהשלים פרשה ראשונה מה לו לחזור לשמע לא היה לו לחזור אלא לוהיה אם שמוע כדפרישית. ועוד קשה אפילו נודה דיחזור לפרשה ראשונה למה לו לחזור לואהבת היה לו לחזור לתחילת הפרשה. והרב''י ז''ל תירץ לשון זה ועיין עליו. ואצלי נ''ל לומר דכוונת רבינו ז''ל דכיון דפרשה א' בעינן דלא תהא קריאתו עראי אע''פ דלא בעינן כוונה מ''מ קצת כוונה בעינן שלא תהא המצוה קלה בעיניו וכמ''ש הרשב''א ז''ל והובא בבית יוסף וא''כ כיון שזה האיש השלים הפרשה ולא ידע מה זאת הפרשה שהשלים ודאי שקריאתו בלא כוונה כלל היה וא''כ כיון דקרא פרשה א' בלא כוונה כלל יחזור ויקרא אותה וכ''ת כשהגיע לוכתבתם למה אמרינן דיחזור לוכתבתם קמא נימא דיחזור לתחלת הפרשה כיון דקראה בלא כוונה י''ל דהתם ודאי בכוונה קראה ומה שהטעה אותו מפני שיש מקום לטעות שהפסוקים דומים וכיון דיש מקום לטעות ודאי דלא אמרינן דלא היה לו כוונה כלל אבל הכא דאין מקום לטעות דסיום פרשת שמע לא הוי כסיום פרשת והיה אם שמוע ומ''מ אינו יודע הפרשה שהשלים ודאי דלא היה לו כוונה כלל ולכך יחזור. ומה שאינו חוזר לשמע הוא מפני שסובר רבינו ז''ל דמה שאמרו האומר שמע שמע ה''ז מגונה לא נאמר אלא לפסוק ראשון כמ''ש הכלבו וכמ''ש סמ''ק הביאו ב''י ז''ל. ואע''פ שכתב הטור שכשכופל כל הפרשה אין בזה חשש כבר כתב הרב הגדול ר''י אבוהב ז''ל שיש לחוש מפני שאפשר לו שמ''ש בירושלמי ר''פ קרי ותני קרי ר''ל הפרשה זולת הפסוק הראשון אבל הפסוק הראשון אין לכופלו. ולהכי כתב רבינו ז''ל דחוזר לואהבת זה נראה לי ברור בדעת רמז''ל:

יד טָעָה בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן פָּסַק חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַפֶּרֶק. הָיָה קוֹרֵא וּכְתַבְתָּם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם הוּא בְּוּכְתַבְתָּם שֶׁל שְׁמַע אוֹ בְּוּכְתַבְתָּם שֶׁבִּוְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ חוֹזֵר לְוּכְתַבְתָּם שֶׁל שְׁמַע. וְאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אַחַר שֶׁקָּרָא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם אֵינוֹ חוֹזֵר שֶׁעַל הֶרְגֵּל לְשׁוֹנוֹ הוּא הוֹלֵךְ:

לחם משנה היה קורא וכתבתם. שם (דף ט"ז) בין כתיבה לכתיבה וכו': ואם נסתפק וכו'. שם לא שנו אלא שלא פתח בלמען וכו':

טו הָיָה קוֹרֵא וּפָגַע בַּאֲחֵרִים אוֹ פָּגְעוּ בּוֹ אֲחֵרִים. אִם הָיָה בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק פּוֹסֵק וּמַתְחִיל וְשׁוֹאֵל שְׁלוֹם מִי שֶׁהוּא חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ כְּגוֹן שֶׁפָּגַע בְּאָבִיו אוֹ רַבּוֹ אוֹ מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה. וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם שֶׁנָּתַן לוֹ [ע] שָׁלוֹם:

כסף משנה היה קורא ופגע באחרים וכו'. משנה שם (יג) בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב באמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי ר''מ. ר''י אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי דר''מ ופירש''י מפני היראה אדם שירא מפניו שלא יהרגנו. וכתב הרא''ש ז''ל דפשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ונראה דאביו ואמו ורבו חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים עכ''ל. ולפי דעתו מפני הכבוד היינו מפני אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום. אבל דעת רבינו דמפני הכבוד היינו דוקא מי שהוא מחוייב בכבודו אבל איש נכבד שראוי להקדים לו שלום לא ומפני היראה היינו אנס ולא שמתיירא שיהרגנו דאי הכי פשיטא אלא שמתיירא שיצערנו: וכתב הרא''ש ז''ל דאמרינן בירושלמי שאין חילוק בין באמצע הפסוק לבין פסוק לפסוק: וכתב ה''ר מנוח והאי אמצע הפרק דאמרינן דפוסק מפרש בירושלמי אפי' באמצע פסוק. וא''ד דכי פוסק באמצע פסוק היינו היכא דסליק עניינא אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק: וכתב הרמ''ך אבל באמצע פסוק ראשון לא יפסיק כמו בתפלה וכן מפורש בירושלמי עכ''ל: ולענין להפסיק לקדיש לקדושה ולברכו כתבו ה''ר יונה והרא''ש ז''ל שי''א שאינו מפסיק ורוב הפוסקים הסכימו שמפסיק אפילו באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ורבינו יונה כתב דלמודים נמי מפסיק ומיהו ודאי כשישחה לבד די שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית ה''ל הפסקה גדולה עכ''ל. ומספקא לי אם כוונתו שישחה ולא יאמר דבר וקרי הפסקה לשחייה או אם יאמר מודים ולא עוד ולזה דעתי נוטה יותר. ולענין להניח ציצית ותפילין אם הביאום לו באותה שעה ולברך עליהם כתבו התוס' וההגהות מחלוקת בדבר והיותר נ''ל הוא שיניחם בלא ברכה ואחר שיסיים תפלתו ממשמש בהם ומברך עלייהו:

לחם משנה היה קורא ופגע וכו'. מבואר במשנה בריש פרק היה קורא (דף י"ג) ופסק כר''י לגבי דר''מ:

טז הָיָה קוֹרֵא בְּאֶמְצַע הַפָּרָשָׁה אֵינוֹ פּוֹסֵק וּמַתְחִיל לִשְׁאל אֶלָּא בִּשְׁלוֹם מִי שֶׁהוּא [פ] מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ כְּגוֹן מֶלֶךְ אוֹ אַנָּס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל מִי שֶׁהוּא חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ כְּגוֹן אָבִיו אוֹ רַבּוֹ אִם נָתַן לוֹ שָׁלוֹם תְּחִלָּה פּוֹסֵק וּמֵשִׁיב לוֹ שָׁלוֹם:

יז וְאֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים. בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לַשְּׁנִיָּה. בֵּין שְׁנִיָּה לִשְׁמַע. בֵּין שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ. בֵּין וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר. בֵּין הַפְּרָקִים הָאֵלּוּ שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם. אֲבָל בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב הֲרֵי זֶה כְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק וְלֹא יַפְסִיק אֶלָּא לִשְׁאל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּלְהָשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד:

כסף משנה ואלו הן בין הפרקים וכו'. משנה שם אהא דקתני בין ויאמר לאמת ויציב שהוא כבין הפרקים ור' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ובגמ' (שם יד) א''ר אבהו א''ר יוחנן הלכה כר' יהודה דכתיב וה' אלהי''ם אמת כלומר דבעי למסמך ה' אלהיכם לאמת. ונחלקו המפרשים רבינו יונה כתב בשם רבני צרפת שאינו מפסיק כלל אלא תיכף לה' אלהיכם יאמר אמת ואח''כ אם יצטרך לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד יפסיק כמו באמצע שאר הפרקים ולזה נוטה דעת הרא''ש ז''ל. אבל דעת רבינו שאין לחלק בין ת''ק ור''י כולי האי דלת''ק פוסק כמו בין פרק לפרק ולר''י אפי' באמצע הפרק לא יפסיק אלא היינו פלוגתייהו דלת''ק חשיב כמו בין פרק לפרק ולר''י חשיב כאמצע הפרק. וכתב ה''ר יונה ואע''ג דאין מפסיקים בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו הכא כיון דלא מברכין לקריאת שמע לא קפדינן כולי האי. וכתב עוד דבין אמת ויציב לתפלה מסתברא דכאמצע הפרק הוא. וכתב עוד ודבר פשוט הוא דשאלת שלום והשבתו דאמרינן הכא מותר אפי' בלעז וכ''כ רש''י ז''ל עכ''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן