הלכות קריאת שמע - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות קריאת שמע - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א הַקוֹרֵא אֶת שְׁמַע רוֹחֵץ יָדָיו בַּמַּיִם קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא. הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאָתָהּ וְלֹא מָצָא מַיִם קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא לֹא יְאַחֵר קְרִיאָתָהּ וְיֵלֵךְ לְבַקֵּשׁ מַיִם [א] אֶלָּא מְקַנֵּחַ יָדָיו בֶּעָפָר אוֹ בִּצְרוֹר אוֹ בְּקוֹרָה [ב] וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְקוֹרֵא:

כסף משנה הקורא את שמע וכו'. פרק היה קורא (ברכות טו) א''ר יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה נוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל א''ל ההוא מרבנן לרבא חזי מר ההוא צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים ליטול יקנח ידיו בצרור או בעפר ובקסמית א''ל שפיר קאמר מי כתיב במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה''מ לענין קריאת שמע אבל לתפלה בעי לאהדורי ויתבאר פרק רביעי מהלכות תפלה בס''ד. וטעמא דמילתא משום דכיון דקריאת שמע דאורייתא החמירו בה שמא יעבור הזמן: וכתב הר''ר מנוח דטעמא משום דק''ש זמנה קצר ואולי יעבור אבל תפלה זמנה ארוך יותר ולא חיישינן כולי האי שמא תעבור בבקשו מים. וכתב דלנטילת ידים לקריאת שמע ותפלה דעת הר''ם והראב''ד לברך על נט''י ורבינו יעקב כתב דלא מברך אלא בעידן מיכלא ובצפרא דלא מצי פטר נפשיה בלא מים אבל בקריאת שמע ותפלה דמצי פטר נפשיה בכל מידי דמנקי אינו מברך ואם הוא בספינה מקנח ידיו בדופני הספינה או בבגדים קשים וכן אתה דן בשבת שאינו רשאי בטלטול צרור או עפר עכ''ל:

לחם משנה הקורא את שמע וכו'. פרק היה קורא (דף ט"ו) כל הנפנה ונוטל ידיו וכו': אלא מקנח ידיו וכו'. שם ההוא צורבא מדרבנן דאתא וכו':

ב אֵין קוֹרִין לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ צוֹאָה וְלֹא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְלֹא בְּצַד הַמֵּת עַצְמוֹ וְאִם הִרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַקֶּבֶר אוֹ מִן הַמֵּת מֻתָּר לִקְרוֹת. * וְכָל מִי שֶׁקָּרָא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין קוֹרִין בּוֹ חוֹזֵר וְקוֹרֵא:

ההראב"ד וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. כתב הראב''ד ז''ל א''א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ''ל:

כסף משנה אין קורין לא בבית המרחץ וכו'. פ''ק דשבת (דף י) וסוף פרק מי שמתו (ברכות דף כ"ו) א''ר יוסי בר חנינא מרחץ שאמרו כלומר שאין קורין בו ק''ש ואין מתפללין בו אע''פ שאין בו אדם בית הכסא שאמרו אע''פ שאין בו צואה: ולא בבית הקברות ולא בצד המת וכו'. סוטה פרק משוח מלחמה (דף מ"ג) כי אתא רב דימי א''ר יוחנן מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע ובריש מי שמתו (יח) משוה בית הקברות למת עצמו. וסובר רבינו שכל מי שקורא במקום שאין קורין בו לא עלתה לו קריאה: כתב הראב''ד א''א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ''ל. וטעמו משום דכיון דלא הוי אלא משום לועג לרש אינו בדין שיחזור ויקרא וכ''כ הרמ''ך. ואפשר לומר שאף רבינו לא אמרה אלא אאינך ולא אמת. א''נ דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפי' אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת:

לחם משנה אין קורין לא בבית המרחץ וכו'. סוף פרק מי שמתו (דף כ"ו) מימרא דרב יוסף בר חנינא בית הכסא שאמרו וכו': וכל מי שקרא וכו'. נראה מדברי רבינו מדסתם ואמר כל מי שקרא במקום שאין קוראין וכו' דאפילו קרא בצד המת שחוזר וקורא. והראב''ד ז''ל בהשגות אינו סובר כן וטעמא מפני שאמר בברייתא ריש פרק מי שמתו (דף י"ח.) לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ואם עושה כן עובר משום לועג לרש וכו' וא''כ כיון דאין בה האיסור מחמת המקום שהמקום ראוי הוא לקרות בו אלא מפני שלועג מן המת א''כ משום הכי לא מיחייב למיהדר. אבל רבינו סובר דאפילו הכי כיון דאין קורין באותו מקום לא יצא באותה קריאה: בית הכסא החדש וכו'. סוף פרק מי שמתו (דף כ"ו.) אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל וכו' איני והאמר רב יוסף וכו' אלא הכא במ''ע בחדתי והא איבעיא ליה לרבינא הזמינו וכו' כי קא מיבעיא ליה לרבינא למיקם עילויה לצלויי בגויה אבל כנגדו לא ע''כ:

ג * בֵּית הַכִּסֵּא הֶחָדָשׁ שֶׁהוּכַן וַעֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ מֻתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לְנֶגְדּוֹ אֲבָל לֹא בְּתוֹכוֹ. מֶרְחָץ הֶחָדָשׁ מֻתָּר לִקְרוֹת בְּתוֹכוֹ. הָיוּ שְׁנֵי בָּתִּים זִמֵּן אֶחָד מֵהֶם לְבֵית הַכִּסֵּא וְאָמַר עַל הַשֵּׁנִי וְזֶה. הֲרֵי הַשֵּׁנִי סָפֵק אִם הִזְמִינוֹ לְכָךְ אִם לֹא. לְפִיכָךְ אֵין קוֹרִין בּוֹ לְכַתְּחִלָּה וְאִם קָרָא יָצָא. אָמַר גַּם זֶה הֲרֵי שְׁנֵיהֶם מְזֻמָּנִין וְאֵין קוֹרְאִין בָּהֶן. חֲצַר הַמֶּרְחָץ וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין בּוֹ לְבוּשִׁין מֻתָּר לִקְרוֹת בּוֹ קְרִיאַת שְׁמַע:

ההראב"ד בית הכסא חדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות ק''ש כנגדו אבל לא בתוכו. כתב הראב''ד ז''ל א''א הרב כתב והזמנה בבית הכסא לצלויי בגויה בעיא ולא אפשיטא ולא כתב לחומרא כדכתב לענין צואה דבוקה בסנדלו ואיכא למימר בהא דלקולא דהא קיימ''ל דהזמנה לאו מילתא היא ומשום גזירה או משום בזיון הוא דאיבעיא לן הילכך ספיקא לקולא עכ''ל:

כסף משנה בית הכסא החדש וכו'. בסוף מי שמתו (דף כ"ו) תנן כמה ירחיק מן הצואה ארבע אמות ובגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה איני והא אמר רפרם אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל הב''ע בבית הכסא שאין בו צואה איני והאמר ר' יוסי בה''כ שאמרו אע''פ שאין בו צואה ובית המרחץ שאמרו אע''פ שאין בו אדם אלא הב''ע בחדתי והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או אין זימון כי קא מיבעיא ליה לרבינא למיקם עליה לצלויי בגויה אבל כנגדו לא: וכתב הראב''ד הרב כתב וכו' הילכך ספיקא לקולא עכ''ל. ורבינו פוסק בהאי בעיא לחומרא מדקאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מתפלל אדם כנגד בית הכסא דלית ביה צואה ומוקי לה בחדתי משמע דבתוכו אסור וכן כתב הרא''ש ז''ל. ועוד דיש הפרש בדיני הזמנות בית הכסא שכתב רבינו בסמוך ואם איתא דנקטינן בהאי בעיא לקולא וכדברי הראב''ד ז''ל א''כ בטלו להו דיני הזמנות הללו: מרחץ החדש וכו'. פירקא קמא דשבת (דף י) אמר ר' אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ ואוקמוה דוקא בחדתי שלא רחץ בו אדם מעולם ותפלה וק''ש ברוב דינים אלו שוין הם: היו שני בתים וכו' עד ואין קורין בהם. פ''ק דנדרים (דף ז): חצר המרחץ וכו'. פ''ק דשבת (שם) תניא הנכנס לבית המרחץ מקום שב''א עומדים לבושים יש שם קריאת שמע ותפלה מקום שב''א עומדים ערומים ולבושים יש שם שאלת שלום ואין שם קרית שמע ותפלה: וכתב ה''ר מנוח וא''ד דכיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים ה''ה להני מקואות שטובלות בהם הנשים אסור לברך או לקרות בתוכו ולא מסתבר דעיקר איסור המרחץ אינו אלא משום איסור זוהמא והבלא דאית ביה על ידי שתשמישו בחמין אבל הני מקואות שהמים שלהן צוננין ליכא זוהמא ומותר וצ''ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ עכ''ל:

לחם משנה מרחץ החדש וכו'. בפ''ק דשבת (דף י'.) אמרו אמר רב אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ ואוקמה בחדתי והקשו והא מיבעיא בעי וכו' ותירצו שאני בית הכסא דמאיס: היו שני בתים וכו'. בפ''ק דנדרים (דף ז'.) בעי רבינא יש יד לבה''כ או לאו ופירשו שם כגון דאמר והדין ולא אמר נמי מאי והדין דאמר והדין נמי לבה''כ או דילמא מאי והדין לתשמישא בעלמא קאמר והקשו מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון לבה''כ והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו וכו' ותירצו חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה זימון מועיל או אין זימון מועיל ואם ת''ל יש זימון יש יד או אין יד וכו' ונתבארו דברי רבינו ז''ל. ויש להקשות דלמה בבעיא דיש זימון דהיינו להתפלל בתוכו פסק בודאי לחומרא ובבעיא דהדין פסק דהוא ספק ולפיכך אין קוראין וכו' ואם קרא יצא מיהו לזה י''ל דשאני בעיא דזימון דבנדרים אמרו את''ל יש זימון וכבר ידוע שיטתו של רבינו ז''ל דכל את''ל פשיטות הוא והיא שיטת הגאונים. אבל מ''מ קשה דמ''ש הכא גבי והדין פסק דהוא ספק וגבי צואה דבוקה בסנדלו דהיא בעיא בפרק מי שמתו (דף כ"ה ע"ב) ולא איפשיטא ופסק לחומרא בודאי שכתב שם והוא שלא יהיה סנדלו נוגע בו דמשמע דאם סנדלו נוגע דלא יצא היה לו לומר דאם סנדלו נוגע הרי זה ספק ואין קוראין אבל אם קרא יצא כדאמר הכא. וי''ל דשם פסק לחומרא כדין כל תיקו דאיסורא אבל הכא דהך בעיא דהדין אתי מכלל בעיא אחרת א''כ הרי דבר זה דומה קצת לספק ספיקא אע''ג דבעיא דזימון כבר אסיק באם תמצא לומר והוי פשיטותא מ''מ י''ל דאי האת''ל הוה א''ל הבעיין שהוא רבינא הוה א''ש דהוי פשיטותא אבל כיון דרבינא בעי תרי הבעיות סתם אע''פ שהגמרא קאמר דבאת''ל קמיבעיא ליה כיון דהוא עצמו לא אמרו די שנפסוק בעיא דזימון כפשיטות אבל לא הוי פשיטות גמורה כל כך כדי שנפסוק דבעיא דהדין הבאה מכללה לחומרא אלא דיינינן בעיא דזימון ספק קצת כדי לפסוק הבעיא דהדין ספק כיון שבאת מכללה דהדבר דומה לספק ספיקא ומיהו לא פסק לקולא בעיא דהדין משום דלא הוי ספק ספיקא גמורה אלא פסק דהוי ספק והוה כעין פשרה זה נ''ל לתת טעם לדברי רבינו ז''ל. ועי''ל לדעת רבינו ז''ל דבשלמא גבי צואה דבוקה הוי ספק במידי דאורייתא דמקום הצואה הוא מן התורה אסור אבל בית הכסא ספק הוי מדרבנן כדכתב ה''ר יונה ז''ל, ולכך דוקא גבי זימון דאיפשיטא באת''ל כתב רבינו לחומרא אבל גבי והדין דלא איפשיטא והוה מידי דרבנן לקולא ומ''מ אע''ג דהוי מידי דרבנן לכתחילה מיהא חיישינן ולא כתב רבינו ספק. וזה עיקר. ובהשגות כתוב על דין בית הכסא שכתב מותר לקרות וכו' אבל לא בתוכו. אמר אברהם והזמנה לבית הכסא כו' ספיקא לקולא ע''כ. ובודאי דיש כאן חסרון לשון וצ''ל הרב ז''ל כתב והזמנה וכוונתו על הרי''ף ז''ל שכתב גבי הך בעיא דהזמנה והזמנה לבית הכסא לצלויי בגויה בעיא ולא איפשיטא וגבי בעיא דדבוקה בסנדלו כתב תיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא ומדלא כתב גבי בעיא דהזמנה לחומרא כמו שכתב גבי צואה דבוקה בסנדלו י''ל שכוונתו דהכא פסקינן לקולא מהך טעמא שכתב הראב''ד ז''ל וא''כ דעתו להשיג על רבינו ז''ל דאיך פסק בשתיהן לחומרא שלא כדעת הרי''ף ז''ל זה נראה ודאי כוונתו. ורבינו יונה בפי' הלכות כתב ג''כ דמדלא כתב הרי''ף בהזמנה דהוי לחומרא דדעתו לפסוק לקולא וכדפי' הראב''ד ז''ל אבל רבינו נראה דדעתו לפסוק בהו לחומרא ואדרבא יותר נראה לפסוק בההיא דהזמנה לחומרא מפני דסלקא באת''ל כדכתיבנא. ועם זה יש תימה על הראב''ד ז''ל ורבינו יונה ז''ל איך פי' בהרי''ף כך כיון דסלקא הך באת''ל בנדרים א''כ ודאי דיש לפסוק בה לחומרא שהרי דרכו של הרי''ף ז''ל ג''כ הוא דכל את''ל פשיטותא הוא ואולי י''ל לדעתו ז''ל דשאני הך את''ל דלא אמרו הבעיין עצמו וכדכתיבנא לעיל לתת טעם לרבינו ז''ל. ומ''מ דעת רבינו ז''ל נראה עיקר: חצר המרחץ וכו'. בפ''ק דשבת אמרו בברייתא (דף י'.) הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדים לבושין יש שם מקרא ק''ש ותפלה ואצ''ל שאלת שלום ומניח תפילין ואצ''ל שאינו חולץ מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושים יש שם שאלת שלום ואין שם מקרא ק''ש ותפלה ואינו חולץ תפילין ואינו מניח לכתחילה מקום שבני אדם עומדים ערומים אין שם שאלת שלום ואצ''ל מקרא ק''ש ותפלה וחולץ תפילין ואצ''ל שאינו מניחן. ויש נוסחאות בדברי רבינו ז''ל שלא הוזכר בדבריו אלא החלוקה הראשונה הוא חצר המרחץ והוא במקום שעומדים בני אדם לבושים מותר לקרות ק''ש ולא הוצרך להזכיר הב' חלוקות מהשני הבתים האחרים דאסור לקרות ק''ש ולקרוא בתורה דמאחר שהוא אמר שבבית החיצון מותר אתה למד שבשנים האחרים אסור ובשנים האחרים אין הפרש בין אחד לאחר אלא לענין תפילין בלבד וכבר כתבו רבינו ז''ל בפ''ה מהל' תפילין אבל יש נוסחא אחרת בדברי רבינו ז''ל שהזכיר השתי חלוקות והאמצעית לא הזכיר והכי איתא חצר המרחץ וכו' אבל מקום שבני אדם עומדים ערומים אסור לקרות קריאת שמע ולא ק''ש בלבד וכו'. וכפי נוסחא זאת אתי שפיר טפי מה שאמר אח''כ ולא ק''ש בלבד וכו' שיש לו קשר עם מה שאמר אבל מקום וכו' דלפי הנוסחא דידן לא קאי למאי דסליק מיניה. אבל קשה אמאי לא הזכיר החלוקה האמצעית שהוא מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושים שאסור לקרות ק''ש. ואולי י''ל דנלמד זה מן החלוקה הראשונה שכיון שלא הותר אלא המקום שעומדים לבושים אתה למד שבשני הבתים האחרים אסור ומה שהוצרך להזכיר דין הבית השלישי מפני שהוא סובר דהרהור מותר בבית החיצון כדכתב הר''ן בפרק כל הצלמים והוא רצה לומר אחר כך דין ההרהור שאסור וזה אינו אלא בבית הג' לכך הזכיר בית השלישי אבל מ''מ הנוסחא הא' עיקר. ומכל מקום יש לתמוה על רבינו ז''ל למה לא הזכיר דין שאלת שלום דאמרו שם בברייתא דאסור בבית השלישי אבל בראשון ושני מותר ופירשו בגמרא [שם:] הטעם משום שנאמר ויקרא לו ה' שלום. וקשה עוד מזה שכתב למטה אבל השמות המיוחדים והן השמות שאינן נמחקים וכו' משמע דשלום דלא הוי משמות שאינם נמחקים דמותר לאומרו בבית המרחץ וצ''ע:

ד וְלֹא קְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַד אֶלָּא כָּל עִנְיָן שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי הַקֹּדֶשׁ אָסוּר לְאָמְרוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וּבְבֵית הַכִּסֵּא וַאֲפִלּוּ אֲמָרוֹ בִּלְשׁוֹן חֹל. וְלֹא לְאָמְרוֹ בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה [ג] בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ וּבִמְקוֹם הַטִּנֹפֶת וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם אָסוּר:

ה * דְּבָרִים שֶׁל חֹל מֻתָּר לְאָמְרָן בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ בְּבֵית הַכִּסֵּא. וְכֵן הַכִּנּוּיִים כְּגוֹן רַחוּם וְחַנּוּן וְנֶאֱמָן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לְאָמְרָן בְּבֵית הַכִּסֵּא. אֲבָל הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִים וְהֵן הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין אָסוּר לְהַזְכִּירָן בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ יָשָׁן. וְאִם נִזְדַּמֵּן לוֹ לְהַפְרִישׁ מִן דָּבָר הָאָסוּר בְּבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא מַפְרִישׁ וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ וּבְעִנְיְנֵי קֹדֶשׁ:

ההראב"ד דברים של חול וכו' עד וכן הכנויין כגון רחום חנון ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא. כתב הראב''ד ז''ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאמרו בבית הכסא עכ''ל:

כסף משנה (ד-ה) ולא ק''ש בלבד כו'. כלומר הא דאין קורין לא בבית המרחץ ובית הכסא לא ק''ש בלבד וכו' דאמרינן סוף מי שמתו (דף כד:) ובפרק כירה (דף מ) ובפרק כל הצלמים (דף מד) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר בד''ת חוץ מבית הכסא ובית המרחץ ומדנקט סתם בית המרחץ ובית הכסא משמע שאע''פ שאין בבית הכסא צואה ולא במרחץ אדם ואפי' חדש אסור להרהר בו דומיא דק''ש ותפלה ובירושלמי ואסור דאמר לך אסור וכו' ושם אמרו דה''ה למבואות המטונפות ופשוט הוא. ומ''ש ואפי' אמרו בלשון חול וכן מ''ש דברים של חול וכו' ואם נזדמן לו להפריש מן האיסור וכו'. בפרק כירה (שבת דף מ:): וכתב ה''ר מנוח דאמרינן בירושלמי דמותר להרהר בד''ת בבית הכסא וכתב הראב''ד ז''ל דלא פליג אגמרא דילן דכי אמרי' אסור להרהר בד''ת ה''מ לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשוב בד''ת אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר עכ''ל. מבואר הוא בגמרא דידן דגרסינן פרק טבול יום זבחים (דף ק"ב:) אמר רבא האי דינא מר' אלעזר בר''ש גמירנא דאמר בבה''כ כו' והיכי עביד הכי והא א''ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובה''כ לאונסו שאני. ופירש''י לאונסו שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו: אבל השמות המיוחדים וכו'. תמיהא לי מילתא דרבינו טובא שלא הזכיר שאסור לומר שלום בבית המרחץ ובהדיא אמרינן בפ''ק דשבת (דף י ע"ב) אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ שנאמר ויקרא לו ה' שלום אלא מעתה הימנותא נמי אסור דכתיב האל הנאמן והא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי למימר הימנותא בבית הכסא התם שם גופיה לא איקרי הכי דמתרגמינן אלהא מהימנא הכא שם גופיה אקרי שלום ולמה כתב רבינו שמות המיוחדים ותו לא ולא אשכחן התם מאן דפליג עליה אדרבא ברייתא מסייעא ליה: כתב הראב''ד ז''ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בב''ה עכ''ל: וה''ר יונה ז''ל כתב דאשכחן רחום וצדיק דכתיב [תהילים קיב] זרח בחושך אור לישרים חנון ורחום וצדיק דלעיל מהאי קרא מיירי בצדיק והצלחתו ואמר [שם] הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד כי כשהצדיק יש לו הצלחה מעושר וכבוד ועושה צדק יזרח במעלתו והצלחתו והצדקות שעושה אור לישרים שמתפארים בהצלחתו מפני שהוא חנון ורחום וצדיק. ומ''ש רבינו ישן לא קאי אלא אבית המרחץ אבל בית הכסא אפי' חדש נמי וכדלעיל בסמוך: ואם נזדמן לו וכו'. פרק כירה שבת (דף מ:) אמר ר''י בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ וא''ל טול בכלי שני ותן ש''מ תלת וכו' והיכי עביד הכי והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא וכ''ת בלשון חול א''ל והאמר אביי דברים של חול מותר לאומרם בלה''ק דברים של קודש אסור לאומרם בלשון חול אפרושי מאיסורא שאני תדע דא''ר יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ וביקש להדיח לו קרקע א''ל אין מדיחין לסוך אין סכין אלמא אפרושי מאיסורא שאני. ופירש''י והיכי עביד הכי להורות הוראה שהיא דבר תורה בבית המרחץ. דברים של קדש ד''ת עכ''ל. הרי מעשה דר''מ עדיף מדרבי דרבי אמר ליטול בכלי שני ולא אמר ליה שאסור לעשות באופן אחר ור''מ א''ל בפי' אין סכין וכבר היה אפשר לומר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך אלא משמע דשרי בכל ענין. וז''ש רבינו ואפי' בלשון קודש ובעניני הקדש כלומר שיאמר הדין כמו שעשה ר''מ:

לחם משנה דברים של חול וכו'. פרק כירה (דף מ' ע"ב) אמר רב יצחק בר אבדימי פעם א' נכנסתי אחר רבי וכו' ואמר לי רבי טול בכלי שני וכו' והקשו היכי עביד הכי והאמר רבה בר בר חנה בכ''מ מותר להרהר וכו' וכי תימא בלשון חול א''ל והאמר אביי דברים של קדש וכו' ותירצו אפרושי מאיסורא שאני ע''כ. ונתבארו דברי רבינו ז''ל והוא סבור דכשתירצו בגמרא אפרושי מאיסורא שאני לא מפיק מימרא דר' יצחק מפשטה דבלשון הקדש קאמר ליה דהכי נראה פשט המימרא ולכך כתב מפריש ואפי' בלשון הקדש:

ו * צוֹאַת הָאָדָם [ד] וְצוֹאַת כְּלָבִים וַחֲזִירִין בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן עוֹרוֹת וְכָל צוֹאָה שֶׁרֵיחָהּ רַע כְּגוֹן אֵלּוּ אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּן. וְכֵן כְּנֶגֶד מֵי רַגְלַיִם שֶׁל אָדָם. אֲבָל מֵי רַגְלַיִם שֶׁל בְּהֵמָה קוֹרִין כְּנֶגְדָּן. קָטָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל כְּזַיִת דָּגָן בִּכְדֵי שֶׁיֹּאכַל הַגָּדוֹל כִּשְׁלֹשָׁה בֵּיצֵי דָּגָן אֵין מַרְחִיקִין לֹא מִצּוֹאָתוֹ וְלֹא מִמֵּי רַגְלָיו:

ההראב"ד צואת האדם וצואת כלבים כו' עד קורין כנגדן. כתב הראב''ד ז''ל זה הרב דרכו להיות סומך על הירושלמי וכאן לא סמך כי שם אמר מי רגלים של חמור שבא מן הדרך אסור לקרות כנגדן וכן צואת התרנגולים האדומה עכ''ל:

כסף משנה צואת האדם וכו'. ברייתא פרק מי שמתו ברכות (כ"ה.) ודע שמה שכתב שבזמן שיש בהן עורות לא קאי אלא אצואת כלבים וחזירים שדרך לעבד עורות בצואתם אבל צואת האדם בכל ענין יש לה ריח רע. וכתב רבינו וכל צואה שריחה רע כגון אלו. ממה שאמרו בירושלמי שמרחיקים מצואה אדומה של תרנגולין ומגלללי חמור הבא מן הדרך. ומ''ש וכן כנגד מי רגלי אדם. פשוט הוא שם בגמרא. וכתב אבל מי רגלי בהמה קורין כנגדן טעמא לפי שלא מצינו שאסרו בשום מקום. ואף על פי שכתב הראב''ד ז''ל זה הרב וכו' וכן צואת התרנגולין האדומה עכ''ל. מ''ש שכתוב בירושלמי שצריך להרחיק ממי רגלי חמור הבא מן הדרך נראה שלא היה כן בנסחת רבינו אלא מגללי חמור וכן מצאתי שכתבו המפרשים וא''כ שום איסור מי רגלים של בהמה לא הוזכר ואיסור גללי החמור נכלל במה שכתב רבינו וכל צואה שריחה רע כגון אלו. ולא הבנתי דעת ה''ר יונה והרא''ש ז''ל בדברי רבינו שכתבו שאינו מתיר אלא כנגד מי רגלי בהמה כלומר ואוסר בצואתם ועל כן תמהו עליו. ואני בעניי נראה לי דלא אסר רבינו צואת כל הבהמות אלא דוקא אותן שריחן רע כגון אלו והניח הדבר לאומד הדעת אם דרך ב''א להצטער בריחם הרע או לא וזה לפי שהוא סובר שמה שאמרו בירושלמי מצואה אדומה של תרנגולים וצואת חמור הבא מן הדרך לאו דוקא הני אלא ה''ה כל צואה שריחה רע וגם ה''ר יונה ז''ל אוסר בצואת חתולים משום דריחם רע מאד אע''פ שלא הוזכרה בשום מקום: קטן שאינו יכול וכו'. ברייתא ס''פ לולב הגזול (סוכה מ"ב) ונתבאר שם שגדול אע''פ שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת שלש ביצים מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ורבינו לא כתב אלא קטן וממילא משמע:

לחם משנה צואת האדם וכו'. פרק מי שמתו (דף כ"ה.) אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא בכל הני שמעתתא אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם ק''ש לא כנגד וכו'. והראב''ד ז''ל כתב בהשגות דרכו להיות סומך וכו' וכן צואת התרנגולים האדומה ע''כ. וא''ת למה לא השיגו הראב''ד ז''ל דהו''ל למיתני צואת תרנגולים דאיתיה בגמרא דידן בברייתא דלעיל תניא כוותיה דרב חסדא לא יקרא אדם ק''ש לא כנגד צואת אדם וכו' ולא כנגד צואת תרנגולים וכי תימא הא אדחיא לה מההיא דאמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא הא ליתא שהרי הראב''ד ז''ל כתב בהשגה האחרת לקמן בפרק זה דלא אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא אלא אצואת כלבים וחזירים דבעינן נתינת עורות אבל בכל השאר קיימא מתניתא קמייתא. וי''ל דמ''מ אין זו השגה כל כך דיכול להיות דרבינו מפרש דכשאמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא הוא דחי לגמרי ברייתא קמייתא ולכך השיגו מהירושלמי שהוא פשוט ואין להכחישו אבל לקמן שהשיגו גבי מקום שפסק הריח אין כונתו שם להקשות לו אלא לגלות דעתו שאין האמת כדברי רבינו ז''ל אבל כאן רצה להקשות לו ולא הוי קושיא אלא מהירושלמי כדפרישית. ונראה דרבינו בכלל כל צואה שריחה רע כייל להא דתרנגולין האדומה וכן מי רגלים של חמור לא הוצרך להזכיר דכיון דיש ריח פשיטא דלא יקרא כנגדן: קטן שאינו יכול וכו'. סוף פרק לולב הגזול (דף מ"ב:):

ז הָיְתָה צוֹאָה יְבֵשָׁה כְּחֶרֶשׂ אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. וְאִם הָיְתָה יְבֵשָׁה יוֹתֵר מֵחֶרֶשׂ עַד שֶׁאִם זְרָקָהּ תִּתְפָּרֵךְ הֲרֵי הִיא כְּעָפָר וּמֻתָּר וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. מֵי רַגְלַיִם שֶׁנִּבְלְעוּ בַּקַּרְקַע אִם הָיוּ מַרְטִיבִין הַיָּד אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן וְאִם לָאו מֻתָּר:

כסף משנה היתה צואה יבשה וכו'. סוף פרק מי שמתו (ברכות כה) אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין ולעיל מהא אמרינן ה''ד צואה כחרס א''ר בר בר חנה כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואמרי לה כ''ז שגוללה ואינה נפרכת. פירש''י דלישנא בתרא הוי חומרא אבל ה''ר יונה ז''ל כתב דלישנא בתרא הוא קולא ורבינו פסק כלישנא קמא לחומרא משום דהוי איסורא דאורייתא כלומר מוהיה מחניך קדוש והכי דייק לשון רבינו שכתב עד שאם זרקה וכו' כלומר אע''פ שנפרכת בגלילה לא יצאת מתורת חרס עד שאם זרקה מתפרך: וכתב ה''ר מנוח פי' אם זרקה תתפרך דוקא פירוכין אבל אם לא תעשה פירוכין אלא שתשבר לחציה אסור לקרות כנגדה ועוד כתב דהא דשרי במתפרך דוקא בשאין לה ריח רע שאם לא כן אע''ג דעפרא בעלמא הוא ריח רע שיש לו עיקר הוא: מי רגלים שנבלעו בקרקע אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדן ואם לאו מותר. כבר כתבתי בסמוך דאסיק רבא הלכתא (שם) מי רגלים כל זמן שמטפיחין וכתב הרא''ש בשם גאון כל זמן שמטפיחין היינו טופח על מנת להטפיח כת''ק דר''י עכ''ל: ביאור הדברים דבגמרא אמרינן לימא כתנאי נבלעו מותרים לא נבלעו אסורים ר' יוסי אומר כל זמן שמטפיחין מאי נבלעו ומאי לא נבלעו אילימא נבלעו דאין מטפיחין וכו' ר' יוסי היינו ת''ק אלא נבלעו דאין רישומן ניכר לא נבלעו דרישומן ניכר ואתא ר' יוסי למימר כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי והכא בטופח ע''מ להטפיח איכא בינייהו ופירש''י ת''ק בעי ע''מ להטפיח ורבי יוסי מחמיר ומשמע ליה לגאון דאית לן לאוקומי מסקנא דרבא כת''ק וטעמא משום דאי תימא דאתי כר' יוסי אמאי דחי לא דכ''ע כל זמן שמטפיחין הוא דאסור וכו' הא כי הוה מוקמינן נבלעו דאין רישומן ניכר וכו' הוה אתי כר' יוסי אלא ודאי היינו טעמא דדחי כי היכי דליתי כת''ק. אבל מדברי רבינו משמע דכל שטופחין אע''פ שאין בהם כדי להטפיח אסור וכדמשמע פשטא דלישנא דרבא והא דאמרינן בטופח ע''מ להטפיח א''ב ה''פ דת''ק לא בעי ע''מ להטפיח וה''ק נבלעו דאין מטפיחין מותר ר' יוסי אומר כ''ז שמטפיחין מותר עד שיהא בהם ע''מ להטפיח והשתא א''ש רבא כת''ק דר''י ואע''ג דלישנא דרבא כלישנא דר''י כיון דר''י קאי את''ק אית לן לפרושי דע''מ להטפיח קאמר. ועי''ל דהא דקאמר לימא כתנאי לא ארבא קאי אלא אאמוראי דאפליגו לעיל דמר אמר כ''ז שמטפיחין ומר אמר כ''ז שרישומן ניכר ודחי לא דכולי עלמא רישומן ניכר שרי ומטפיחין אסור ובטופח ע''מ להטפיח הוא דפליגי דת''ק לא בעי ע''מ להטפיח ור' יוסי בעי ומ''ד כ''ז שמטפיחין כת''ק ואע''ג דהשתא נמי לא אתי ככ''ע דהאי דקאמר דרישומן ניכר שרי מיהא אתי ככ''ע ומ''ד רישומן ניכר אסור על כרחיה מוקי לה כתנאי ואתי כת''ק. ומ''מ לרבא ליכא לאקשויי לימא כתנאי דאיהו מסקנא דהלכתא קאמר דהויא כל זמן שמטפיחין ובין נימא דאתי כר' יוסי בין נימא דאתי כת''ק לא קשיא דאתא לאשמועינן דהלכה כההוא תנא הילכך אין לנו לפרש מטפיחין דאמר רבא אלא כפשוטו דהיינו שמרטיבין היד ואפי' אין בו ע''מ להטפיח ואי אתי כר' יוסי כפירושא דרש''י וא''נ למאי דבעי הגמרא דאתא ר''י למימר שכ''ז שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי אשמועינן דהלכתא כוותיה אע''ג דיחידאה הוא ואי אתי כת''ק וכפי הפי' שפירש אשמועינן דאע''ג דר' יוסי נמוקו עמו לית הלכתא כוותיה בהא: ודע שבקצת ספרי רבינו כתוב במקום כ''ז שמטפיחים כ''ז שרישומן ניכר וט''ס הוא שהוא היפך מסקנא דרבא וכ''כ ה''ר מנוח:

לחם משנה היתה צואה יבשה וכו'. פרק מי שמתו (דף כ"ה.) צואה כחרס אסורה ופירשו (שם) והיכי דמי צואה כחרס וכו' כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואיכא דאמרי כל זמן שגוללה ואינה נפרכת. ודעת רבינו לפרש כפירוש ה''ר יונה ז''ל שאעפ''י שאם גוללה נפרכת אפשר שזורקה ואינה נפרכת ולישנא בתרא לקולא ולכך פסק לחומרא באיסורא דאורייתא: מי רגלים וכו'. הגירסא הנכונה בדברי רבינו ז''ל היא אם היו מרטיבים היד ופסק רבינו כרבא דאמר הכין בפרק מי שמתו (שם) וכפי הפירוש שפירש מהררי''ק ז''ל באורח חיים סימן פ''ב וכבר ביאר שם כל הצורך:

ח כַּמָּה יַרְחִיק אָדָם מִצּוֹאָה וּמִמֵּי רַגְלַיִם וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא, אַרְבַּע אַמּוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהֵם מִלַּאֲחוֹרָיו אוֹ מִצִּדָּיו אֲבָל אִם הָיוּ כְּנֶגֶד פָּנָיו מַרְחִיק מֵהֶן עַד שֶׁלֹּא יִרְאֶה אוֹתָן וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא:

כסף משנה כמה ירחיק אדם וכו'. משנה שם [כב:] וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות פי' מהן ממי רגלים ובגמרא [כו.] אמר רבא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וסובר רבינו דצדדין הרי הן כלאחריו. וה''ר מנוח כתב דלכאורה משמע דכלפניו דמי כדאמרינן גבי לולב עקום. ואפשר לומר דמ''ש הרב מיירי בשאינו יכול לסלקה לאחריו דאמר בגמ' [כב:] דהיכא דלא אפשר יסלקנה (לאחריו) [לצדדין] ארבע אמות א''כ היכא דאפשר כלפניו דמי והיכא דלא אפשר כלאחריו דמי עכ''ל:

לחם משנה כמה ירחיק וכו'. משנה בסוף פרק מי שמתו (ברכות דף כ"ה:): במה דברים אמורים וכו'. בגמרא שם (דף כ"ו.) אמר רבא וכו' לא שנו אלא לאחוריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו:

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה עִמָּהֶן [ה] בַּבַּיִת בְּמָקוֹם שָׁוֶה אֲבָל אִם הָיָה שָׁם מָקוֹם גָּבוֹהַּ מֵהֶן עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ מֵהֶם עֲשָׂרָה טְפָחִים יוֹשֵׁב בְּצַד הַמָּקוֹם וְקוֹרֵא שֶׁהֲרֵי נִפְסָק בֵּינֵיהֶם. וְהוּא שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לוֹ רֵיחַ רַע. וְכֵן אִם כָּפָה כְּלִי עַל הַצּוֹאָה אוֹ עַל מֵימֵי רַגְלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עִמּוֹ בַּבַּיִת הֲרֵי אֵלּוּ כִּקְבוּרִין וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן:

כסף משנה במה דברים אמורים כשהיה עמהן וכו'. ברייתא שם אם היה שם מקום שגבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא. וסובר רבינו דהני מילי כשאין מגיע לו ריח רע. וכתב הרא''ש דאפי' רואה אותה מותר והרשב''א אוסר ברואה אותה. ומ''ש רבינו והוא שלא יגיע לו ריח רע, ה''ר יונה והרא''ש כתבו שי''א דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה ה''נ מועלת לריח והטור סתם דבריו כדעת רבינו ולפ''ז צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח רע ממקום אחר שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח: וכן אם כפה וכו'. [פשוט מהא דברכות כ''ה. צואה בכיסוי תליא מילתא]:

לחם משנה במה דברים אמורים כשהיה עמהן בבית וכו'. מ''ש דכשהם בבית בהרחקת ארבע אמות סגי פסק כרבנן שאינם מחלקים בין לפני המטה בין לאחר המטה בארבע אמות סגי: אבל אם היה שם מקום גבוה מהן וכו' או נמוך וכו'. שם ברייתא דתניא כוותיה דרב חסדא דאם היה מקום גבוה עשרה וכו': וכן אם כפה כלי וכו'. זה הוציא רבינו ממה שאמרו שם (דף כ"ה:) או יניחם תחת המטה וליכא מאן דפליג דבהא סגי ומה שלא הביא הבעיא דארבעה חמשה ששה וכו' כבר ביאר הרב בית יוסף סימן פ''ז הטעם הנכון:

י הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַצּוֹאָה מְחִצָּה [ו] שֶׁל זְכוּכִית אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ מֵאַחֲרֵי הַזְּכוּכִית מֻתָּר לִקְרוֹת בְּצִדָּהּ. נָתַן רְבִיעִית מַיִם לְתוֹךְ מֵי רַגְלַיִם [ז] שֶׁל פַּעַם אַחַת מֻתָּר לִקְרוֹת עִמָּהֶן בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת:

כסף משנה היתה בינו ובין הצואה וכו'. פרק מי שמתו (שם כה:) אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק''ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק''ש כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא מכסיא כלומר שהרי מחניך קדוש קרינן ביה ערוה לא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קא מתחזיא: נתן רביעית וכו'. שם ת''ר כמה יטיל לתוכן מים כל שהוא רבי זכאי אומר רביעית אמר ליה רב יוסף לשמעיה אייתי לי רביעית דמיא כרבי זכאי וכן הלכה. ופסקו הרי''ף והרא''ש והרשב''א שאפילו קדמו מים למי רגלים לא אמרינן קמא קמא בטיל ובפחות מרביעית סגי אלא לעולם בעינן רביעית וכרב יוסף דאמר הכי בגמרא וכן דעת רבינו שכתב ולא חילק. וכתב הרא''ש ז''ל רבינו משה כתב רביעית למי רגלים של פעם אחת ואם יותר צריך להוסיף לפי השיעור עכ''ל. והכי דייק לשון רבינו וטעמא דמסתבר הוא דאטו מי נימא דלמי רגלים דעשר פעמים ליסגי ברביעית אלא למי רגלים של פעם אחת אמרו ואע''פ שיש מקום לבעל דין לחלוק דהא לת''ק סגי בכל שהוא אלמא שכיון שנתערב בהם מים בטל מהם תורת מי רגלים ונהי דרבי זכאי בעי רביעית היינו משום דבבציר מהכי לא חשיב שיעור וכן כתב הרשב''א בפירוש דברי רבי זכאי מכל מקום כיון שהרא''ש פירש דברי רבינו ולא נחלק עליו משמע דהכי סבירא ליה: וכתב ה''ר מנוח צ''ע מ''ש הרב של פעם אחת שהרי אין כל הפעמים שוים עכ''ל. ולי נראה דחכמים שיערו דברביעית סגי אפילו לגדולה ופחות מרביעית אפילו לקטנה לא סגי:

לחם משנה היה בינו ובין הצואה. שם (דף כ"ה:) צואה בעששית מותר לקרות ק''ש כנגדה: נתן רביעית וכו'. שם ופסק כרב יוסף דאמר אפילו לכתחלה קאמר רבי זכאי רביעית אבל לבסוף כולי עלמא מודו ולזה לא חילק רבינו ז''ל בין תחלה לבסוף דפסק כדאמר רב יוסף לשמעיה. ומ''ש רבינו ז''ל של פעם אחת כתב כן מפני שסובר שטעם ר' זכאי הוא מפני הביטול ולכך ברביעית יש לבטל למי רגלים של פעם אחת:

יא * הָיְתָה צוֹאָה בְּגוּמָא עוֹמֵד בְּסַנְדָּלוֹ עַל הַגּוּמָא וְקוֹרֵא. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה [ח] סַנְדָּלוֹ נוֹגֵעַ בָּהּ. * הָיְתָה כְּנֶגְדּוֹ צוֹאָה מְעוּטָה בְּיוֹתֵר כְּמוֹ טִפָּה רוֹקֵק עָלֶיהָ רֹק עָבֶה עַד שֶׁתִּתְכַּסֶּה וְקוֹרֵא. הָיְתָה נְטִישַׁת צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ אוֹ יָדָיו מְטֻנָּפוֹת מִבֵּית הַכִּסֵּא וְלֹא הָיָה לָהֶן רֵיחַ רַע כְּלָל מִפְּנֵי קָטְנָן אוֹ יַבְשׁוּתָן [ט] מֻתָּר לִקְרוֹת לְפִי שֶׁאֵין לָהֶן רֵיחַ רַע. אֲבָל אִם הָיְתָה בִּמְקוֹמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נִרְאֵית כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד הוֹאִיל וְנִרְאֵית כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב אָסוּר לִקְרוֹת עַד שֶׁיְּקַנֵּחַ יָפֶה יָפֶה מִפְּנֵי שֶׁהַצּוֹאָה לָחָה הִיא וְיֵשׁ לָהּ רֵיחַ רַע. וְכַמָּה גְּאוֹנִים הוֹרוּ שֶׁאָסוּר לוֹ לִקְרוֹת אִם הָיוּ יָדָיו מְטֻנָּפוֹת וְכָךְ רָאוּי לַעֲשׂוֹת:

ההראב"ד היתה צואה בגומא כו' עד נוגע בה. כתב הראב''ד ז''ל דומה שהוא מפרש דוקא בסנדלו שבגומא נוגעת ואינו מחוור כי יש הפרש בין דבוקה לנוגעת ומשמע שבגומא אפילו נוגעת מותר אבל אם דרס על גוף הצואה ועלתה בסנדלו היתה הבעיא ועלתה בתיקו ולחומרא עכ''ל: היתה כנגדו כו' עד רוק עבה עד שתתכסה וקורא. כתב הראב''ד ז''ל בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ''ל:

כסף משנה היתה צואה בגומא וכו'. שם אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק''ש בעי מר בריה דרבינא צואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו וכתב הרי''ף והרא''ש ז''ל ולחומרא. ומפרש רבינו דאמאי דקאמר רבא קא מהדר הניח סנדלו על הגומא והיתה צואה נוגעת בסנדלו מהו וכן פירש הרא''ש ז''ל: וה''ר מנוח כתב דדייק מדנקט רבא צואה בגומא אלמא דדוקא באין סנדלו נוגע בה הוא דשרי שאם לא כן גומא דנקט למה לי: וכתב הראב''ד היתה צואה בגומא וכו' דומה שהוא מפרש וכו' ועלתה בתיקו ולחומרא עכ''ל. ואין דבריו מוכרחים ודברי רבינו נכוחים: היתה כנגדו וכו'. שם אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה: כתב הראב''ד בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ''ל. ואני אומר שדבר פשוט הוא שאם נימוק הרוק שאינו רוק עבה דאסור ולכן לא הוצרך לכתוב מה שאמר בירושלמי דדוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו: היתה טיפת צואה וכו'. נ''א נטישת צואה וזו עיקר והדין שם איתמר צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא כך היא גירסת הרי''ף ז''ל רב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע רב חסדא אמר אסור לקרות קריאת שמע ואפי' שתהיה יבשה שאין ריח רע יוצא ממנה ולכן כתב רבינו נטישת צואה כלומר שאין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו או ידיו מטונפות ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותו כאילו אין שם צואה כלל. ופסק הרי''ף כרב הונא דהוה רביה דרב חסדא ועוד מדמקשינן מיניה בפרק אמר להם הממונה [יומא דף ל'.] אלמא הלכתא היא והרא''ש וה''ר יונה ז''ל גורסים גירסא אחרת דאילו בכה''ג לכ''ע אינו קורא: וה''ר מנוח כתב שהם מונחות במקום טינוף דאילו היו ידיו מטונפות נטילה בעי אי נמי מטונפות מבית הכסא שהכניסם שם וקבלו לכלוך מזוהמתו והבלו של בית הכסא ואין להם ריח רע שאילו היה להם ריח רע יש לו עיקר הוא. וכתב עוד נטישת הוא לשון לכלוך וטשטוש: אבל אם היתה במקומה וכו'. יומא פרק אמר להם הממונה (דף ל'.) מימרא דרב פפא. ואמרו שם ומ''ש מצואה על בשרו דאמר רב הונא מותר לקרוא קריאת שמע במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. ומפרש רבינו דטעמא דנפיש זוהמא במקומה מפני שהיא לחה ועכ''פ יש לה ריח רע: וכמה גאונים הורו וכו'. כתב ה''ר יונה ז''ל שהם רבינו האי ומפרשים אחרים ז''ל. וכתב רבינו שאע''פ שכפי הדין אינו עולה הוראת הגאונים ז''ל מכל מקום כך ראוי לעשות דדבר מגונה הוא לקרות קריאת שמע וידיו מטונפות:

לחם משנה היתה צואה בגומא וכו'. שם צואה בגומא מניח סנדלו וכו': והוא שלא יהיה וכו'. שם צואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו ע''כ. והראב''ד ז''ל בהשגות מפרש שדבוקה ר''ל שדרס על גוף הצואה ועלתה בסנדלו אבל היתה בגומא אפילו נוגעת על סנדלו מותר ודייק לשון דבוקה והעיקר להחמיר כדעת רבינו ז''ל: היתה כנגדו צואה מעוטה וכו'. שם צואה כל שהוא מבטל ברוק אמר רבא וברוק עבה עד כאן. וכתב בהשגות דוקא [כשקורא] לאלתר שהרוק עומד בעוביו אבל לאחר שעה הרוק נימוק והצואה נגלית. ורבינו ודאי יודה לזה שכן כתב בלשונו עד שתתכסה: היתה נטישת צואה וכו'. בפרק מי שמתו שם איתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא וכו' רב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע ורב חסדא אמר אסור ורבינו ז''ל גורס במקום או ידו מונחת וכו' או ידיו מטונפות בבית הכסא ופסק כרב הונא דהוא רבו של רב חסדא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב: אבל אם היתה במקומה וכו'. בפרק אמר להם הממונה (יומא דף ל.) צואה במקומה אסור לקרות קריאת שמע היכי דמי אי דנראית פשיטא אי דלא נראית לא נתנה התורה למלאכי השרת לא צריכה [אלא] דיושב ונראית עומד ואינה נראית ומאי שנא מצואה על בשרו דאיתמר וכו' במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא עד כאן. ולכאורה קשה על רבינו ז''ל דהוא אמר דצואה על בשרו מותרת מפני שאין לה ריח רע וההיא יש לה ריח רע ובגמרא נראה דלא חילקו כן אלא אמרו מפני שהיא במקומה. ונראה דרבינו מפרש הכי מאחר דזו הצואה היא במקומה יש לה באותו מקום לחות קצת ויש לה ריח רע מה שאין כן בצואה על בשרו וזהו שאמר שהצואה לחה היא כלומר באותו מקום היא לחה ויש לה ריח רע. ויש להקשות דהמקשה שהקשה נראית פשיטא פליג דידיה אדידיה דמעיקרא פריך פשיטא דמותר אלמא דשאני ליה בין הך לההיא דצואה על בשרו דאל''כ איך קאמר פשיטא הא בצואה על בשרו אמרינן דמותר וא''כ היכי פריך בתר הכי מאי שנא מצואה על בשרו. והרב רבינו יונה תירץ דמעיקרא ודאי דהוה שאני ליה בין הך לההיא דצואה מפני דהתם מיירי שהיא בין אצילי ידיו והיא נכסית מאליה בלא מלבושים ולכך שרי אבל השתא דקאמר דהך דהכא נראית כשהוא יושב אבל אינה נראית כשהוא עומד א''כ מאי שנא מצואה. אבל רבינו ז''ל דלא חילק בין שתהיה הצואה בין אצילי ידיו או במקום אחר דבכל גווני מותר קשה. ונראה לומר דודאי שאני ליה בין הך דהכא לצואה על בשרו משום דאסיק אדעתיה דצואה במקומה נפיש זוהמא ולכך אסורה אבל השתא דקאמר דהך דהכא נראית כשיושב ולא כשעומד קשה ליה דלא סגי הך טעמא דצואה במקומה לומר דאע''פ שהיתה מתכסית אסורה ולא סגיא הך טעמא אלא לומר דנגלית אסורה אעפ''י דצואה על בשרו מותרת שאני הכא שהיא במקומה אבל דאפילו דהיא מתכסית אסורה אין סברא לאסור מהאי טעמא. ותירץ המתרץ דהך טעמא אהני לן להכי דאע''פ שהיא מתכסית אסורה:

יב * רֵיחַ רַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִקָּר מַרְחִיק ד' אַמּוֹת וְקוֹרֵא [י] אִם פָּסַק הָרֵיחַ. וְאִם לֹא פָּסַק הָרֵיחַ מַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁפָּסַק הָרֵיחַ. וְשֶׁאֵין לוֹ עִקָּר כְּגוֹן מִי שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה מַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁתִּכְלֶה הָרֵיחַ וְקוֹרֵא. גְּרָף שֶׁל רְעִי וַעֲבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּן וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כְּלוּם וְאֵין לָהֶם רֵיחַ רַע מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּבֵית הַכִּסֵּא:

ההראב"ד ריח רע שיש לו עיקר וכו' עד מרחיק עד מקום שפסק הריח וקורא. כתב הראב''ד ז''ל אינו כן אלא מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח וקורא דהא תניא כוותיה דרב חסדא דס''ל הכי והא דאמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא לאו אהא אמרה אלא אצואת כלבים וחזירים דבעיא נתינת עורות והכי כתב רב האי גאון ז''ל בעיקר עכ''ל:

כסף משנה ריח רע שיש לו עיקר וכו'. [ברכות כ''ה.] פלוגתא דרב הונא ורב חסדא ופסק כרב הונא דרביה הוא. והראב''ד כתב עד מקום שפסק הריח וקורא. א''א אינו כן וכו' והכי כתב רב האי גאון בעיקר עכ''ל. ורבינו סובר דאע''ג דתניא כוותיה דרב חסדא הא אמר רבא לית הלכתא ככל הני שמעתתא ודחי קצת ממאי דאיתני בההיא ברייתא וכיון דמשבשתא היא במקצת לא מהני סיועא דידה לרב חסדא למדחי כללא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכן כתב ה''ר מנוח והרב בעל מ''ע ז''ל כתב דרבינו פוסק כסייעתא דברייתא אלא שגורס בדרב חסדא עד מקום שיכלה הריח ופי' הריח רע שיש לו עיקר היינו שהצואה מונחת שם ומסרחת וסובר רבינו דדוקא לשיש לו עיקר הוא שאמר מרחיק ארבע אמות אבל לשאין לו עיקר מרחיק עד מקום שיכלה הריח. וכתב ה''ר מנוח מיירי במכוסה שהיא לאחריו או לצדדין שאם היא לפניו לא סגי בהרחקת ד' אמות עד שירחיק כמלא עיניו: גרף של רעי וכו'. ברייתא שם וכתב הרא''ש ז''ל דמסתברא דבשל זכוכית מותר:

לחם משנה ריח רע שיש לו עיקר וכו'. פסק כרב הונא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ואע''ג דתניא כוותיה דרב חסדא [ברכות כ''ה.] סובר רבינו ז''ל דכיון דאמר רבא דלית הלכתא כהך מתני' אין להביא ראיה ממנה כלל אבל בההיא דאם היה מקום גבוה וכו' פסק כההיא ברייתא משום דלא מצינו חולק עליה בזה והראב''ד ז''ל בהשגות חולק על רבינו:

יג צוֹאָה עוֹבֶרֶת כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שָׁטָה [כ] עַל פְּנֵי הַמַּיִם אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. [ל] וּפִי חֲזִיר כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת דָּמִי וְאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדּוֹ עַד שֶׁיַּעַבְרוּ מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת:

כסף משנה צואה עוברת וכו'. שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא ונראה מדקדוק דברי רבינו שאע''פ שהן עוברין לפניו כיון שהרחיקו ממנו ארבע אמות שרי ולא דמו לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק ממנה מלפניו כמלא עיניו דהני כיון שעוברין והולכין להם בהרחקת ארבע אמות סגי וכ''כ רבינו הגדול מהר''י אבוהב בביאורו לטור א''ח. אבל קשה לי שלא מצאתי גלוי לזה בגמרא לכך נ''ל דבלאחריו מיירי ומ''ה סגי בשיעברו ממנו ארבע אמות אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו ולא חשש רבינו לפרש דבלאחריו מיירי שסמך על מה שכתב בדיני שיעור ההרחקה: ופי חזיר וכו'. שם מימרא דרב פפא ואמרו שם דאף על גב דסליק מנהרא לפי שכיון דדרכו ללכלך פיו תמיד דיינינן ליה כגרף של רעי. ורבינו כתב סתם פי חזיר בלא שום חילוק וממילא משמע דמהי תיתי לן לפלוגי:

לחם משנה צואה עוברת. פסק כרבא לגבי אביי דאסורה: ופי חזיר כצואה עוברת דמי. שם והקשו פשיטא לא צריכא אע''ג דסליק מנהרא. ורבינו לא הוצרך לפרש דמדרך הסתם יובן בכל אופן שיהיה אע''ג דסליק מנהרא:

יד הָיָה קוֹרֵא וְהִגִּיעַ לִמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת לֹא יַנִּיחַ יָדוֹ [מ] עַל פִּיו וְיִקְרָא אֶלָּא יַפְסִיק עַד שֶׁיַּעֲבֹר מֵאוֹתוֹ מָקוֹם. וְכֵן הַקּוֹרֵא שֶׁיָּצְתָה מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה יַפְסִיק עַד שֶׁתִּכְלֶה בַּאֲשָׁהּ וְחוֹזֵר לִקְרִיאָתוֹ. וְכֵן בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. יָצְתָה רוּחַ מֵחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמַּפְסִיק לִקְרִיאַת שְׁמַע אֵינוֹ פּוֹסֵק לְדִבְרֵי תּוֹרָה:

כסף משנה היה קורא וכו'. שם [כ''ד:] פלוגתא דרב הונא משמיה דר''י אמר מניח ידו ע''פ וקורא ק''ש רב חסדא אמר פוסק ותניא כוותיה דרב הונא וכוותיה דרב חסדא ופסק רבינו כרב חסדא משום דאמוראי טובא קיימי כוותיה: וכן הקורא וכו' עד אינו פוסק לד''ת. שם [כ''ה.] בעו מיניה מרב ששת ופשיט כמ''ש רבינו. וכתב ה''ר מנוח דאית דגרסי עד שיכלה הרוח כלומר עד שיפסוק קול העיטוש. אבל גירסת ספרנו עיקר שהיא שתכלה באשה כלומר ריחה הרע:

לחם משנה היה קורא והגיע וכו'. שם (דף כ"ד ע"ב) מחלוקת רב הונא ורב חסדא ופסק כרב חסדא אע''ג דאין הלכה כתלמיד במקום הרב שאני הכא דכולהו אמוראי בתראי קיימי כרב חסדא דאמרו שם לא פסק מאי אמר רב מיאשה וכו' ורב אסי אמר וכו' ורב אדא בר אהבה אמר כו' והיינו כרב חסדא: וכן הקורא וכו'. שם בעו מיניה מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו אמר להו אתו חזו הני ציפי דבי רב דהני גנו והני גרסי והני מילי בד''ת אבל בק''ש לא ודברי תורה נמי לא אמרן אלא דחבריה אבל דידיה לא:

טו הָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּבַיִת וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם יֵשׁ [נ] שָׁם צוֹאָה אוֹ מֵימֵי רַגְלַיִם אוֹ אֵין שָׁם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקְרוֹת. הָיָה קוֹרֵא בָּאַשְׁפָּה וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם יֵשׁ שָׁם צוֹאָה אוֹ אֵין שָׁם לֹא יִקְרָא עַד שֶׁיִּבְדֹּק שֶׁחֶזְקַת הָאַשְׁפָּה שֶׁהִיא מְקוֹם הַטִּנֹּפֶת. אֲבָל סְפֵק מֵי רַגְלַיִם אֲפִלּוּ בָּאַשְׁפָּה מֻתָּר לִקְרוֹת:

כסף משנה היה קורא. כלומר היה רוצה לקרות והדין מימרא דרב יהודה שם ובגמ' איכא תרי לישני בדרב יהודה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכן פסקו הרי''ף והרא''ש ז''ל. וכתב ה''ר מנוח ודוקא באשפה שאין ריחה רע דאי לא תימא הכי תיפוק ליה משום אשפה. ואמרינן בגמרא [שם] דהיינו טעמא דספק מי רגלים אפי' באשפה מותרים כדרב המנונא דאמר רב המנונא לא אסרה תורה במי רגלים אלא כנגד העמוד בלבד כלומר כנגד הקלוח וכדר' יהונתן דר' יהונתן רמי כתיב ויד תהיה לך וגו' כלומר ולא הצריך כסוי וכתיב ויתד תהיה לך וגו' וכסית הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד הא נפול לארעא שרי ורבנן גזרו בהו וכי גזרו בודאן בספיקן לא גזרו:

לחם משנה היה קורא וכו'. שם איכא דאמרי א''ר יהודה ספק צואה כו' וטעמא דלא אסרה תורה במי רגלים אלא כנגד עמוד בלבד וכי נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזור בהו ולא גזרו רבנן אלא בודאן:

טז כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם עַד שֶׁיַּרְחִיק כָּךְ אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד הָעֶרְוָה עַד שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו. אֲפִלּוּ כּוּתִי אוֹ קָטָן לֹא יִקְרָא כְּנֶגֶד עֶרְוָתָן אֲפִלּוּ מְחִצָּה שֶׁל זְכוּכִית מַפְסֶקֶת הוֹאִיל וְהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ אָסוּר לִקְרוֹת עַד שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו. וְכָל גּוּף הָאִשָּׁה עֶרְוָה לְפִיכָךְ לֹא יִסְתַּכֵּל בְּגוּף הָאִשָּׁה כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וַאֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ. וְאִם הָיָה [ס] מְגֻלֶּה טֶפַח מִגּוּפָהּ לֹא יִקְרָא כְּנֶגְדָּהּ:

כסף משנה כשם שאסור לקרות וכו'. שם אמר רב יהודה כותי ערום אסור לקרות ק''ש כנגדו מאי איריא כותי אפילו ישראל נמי כותי איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא קמ''ל דאינהו נמי איקרו ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו. ולמד משם רבינו לקטן דערוה היא דלא גרע מכותי וכיון שאין הטעם אלא מפני ראייה בחזרת פנים בעלמא סגי ליה. ומ''ש אפי' מחיצה של זכוכית וכו' כבר נתבאר בפרק זה. וממ''ש רבינו עד שיחזיר פניו נראה בהדיא דבחזרת פנים סגי אע''פ שהיא סמוכה לו דהא לא תלה רחמנא ערוה אלא בראייה: וכל גוף האשה וכו'. שם א''ר יצחק טפח באשה ערוה ואוקמוה באשתו ולק''ש. ומ''ש ואם היה מגולה טפח מגופה היינו דוקא ממקום מכוסה שבה ולישנא דמגולה דייק הכי. ואמרו שם בסמוך קול ושער באשה ערוה וסובר רבינו שלא לענין ק''ש נאמר אלא לענין שאסור ליהנות בקולה ולהסתכל בשערה ולכן לא הזכירם פה:

לחם משנה כך אסור לקרות כנגד וכו'. שם ערוה בעששית אסור וכו'. עוד שם כותי ערום אסור לקרות ק''ש כנגדו מאי איריא כותי אפילו ישראל נמי [ישראל פשיטא ליה דאסור] כותי איצטריכא ליה: וכל גוף האשה ערוה וכו'. שם (דף כ"ד.) טפח באשה ערוה למאי אילימא לאסתכולי בה והא אמר רב ששת וכו' לומר לך שכל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף ותירצו אלא באשתו ולק''ש ע''כ. מדהוצרכו בגמרא לאוקמי באשתו משמע דוקא באשתו בעינן טפח לקריאת שמע אבל באחרת אפילו באצבע קטנה אסור אע''פ שהוא דבר מועט אסור לקרות ק''ש כנגדה דאין סברא לומר הוא הדין באחרת אע''ג דלהסתכל באצבע קטנה אסור מ''מ לפיסול ק''ש בעינן דא''כ לוקמה אפילו באחרת ולמה אמרו באשתו. ודוחק לומר דאשתו רוצה לומר אפילו באשתו בטפח סגי אלא ודאי כדאמרינן ולפי זה מ''ש רבינו טפח הוא דוקא באשתו וכ''כ בה''ג ז''ל:

יז וּכְשֵׁם שֶׁהוּא אָסוּר כְּנֶגֶד עֶרְוַת אֲחֵרִים כָּךְ הוּא אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד עֶרְוָתוֹ וְלֹא יִקְרָא כְּשֶׁהוּא עָרֹם עַד [ע] שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ. הָיְתָה חֲגוֹרָה שֶׁל בֶּגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שַׂק עַל מָתְנָיו אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר גּוּפוֹ עָרֹם מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה עֲקֵבוֹ נוֹגֵעַ בְּעֶרְוָתוֹ. הָיָה יָשֵׁן בְּטַלִּיתוֹ וְהָיָה עָרֹם חוֹצֵץ בְּטַלִּיתוֹ מִתַּחַת לִבּוֹ וְקוֹרֵא. אֲבָל לֹא יָחֹץ צַוָּארוֹ וְיִקְרָא מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה וְנִמְצָא כְּמִי שֶׁקּוֹרֵא בְּלֹא חֲגוֹרָה:

כסף משנה וכשם שהוא אסור וכו'. זה פשוט ומתבאר מהמשנה (שם כ"ב:) שכתבתי בפ''ב יתכסה במים עכורים ויקרא וממ''ש בסמוך: היתה חגורה וכו'. שם (כ"ד:) מימרא דרב הונא ותניא כותיה. ופי' על מתניו ממתניו ולמטה אע''פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק''ש וכן פירש''י ומוכרח הוא. ומ''ש ובלבד שלא יהא עקבו וכו' שם (כ"ה.) מסקנא בגמרא והלכתא עקבו רואה את הערוה מותר נוגע אסור. וכתבו ה''ר יונה והרא''ש ז''ל דה''ה לכל איברים נוגעים בערוה שאסורים והא דנקט עקבו משום דקאמר רואה את הערוה אע''פ שהוא כנגדו ורואה מותר: היה ישן וכו'. ברייתא שם (כ"ד:) היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק''ש וי''א על לבו ות''ק הרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר. ופסקו רבינו ור''ח והרי''ף והרא''ש ור''ת ז''ל כי''א מדפריך סתמא דתלמודא והרי לבו רואה את הערוה ועוד דמשמע התם בגמ' (כ"ה:) דאביי ורבא דבתראי אינון סבירא להו הכי:

לחם משנה היתה חגורה וכו'. שם אמר ר''ה היתה טליתו חגורה וכו': והוא שלא יהיה עקבו נוגע בערותו וכו'. מחלוקת אביי ורבא ואיפסיקא שם (דף כ"ה) הלכתא נוגע אסור רואה מותר: היה ישן בטליתו וכו'. שם (דף כ"ד ע"ב) ת''ר היה ישן בטליתו וכו' חוצץ בטליתו עד צוארו וכו'. ויש אומרים על לבו דקסבר לבו רואה את הערוה אסור וכן פסק רבינו וכן פסק ר''י. והטעם כדפירש ר''י שם בתוספות:

יח שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ יְשֵׁנִים בְּטַלִּית אַחַת כָּל אֶחָד מֵהֶן אָסוּר לִקְרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיְּכַסֶּה מִתַּחַת לִבּוֹ עַד שֶׁתְּהֵא טַלִּית מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן עַד שֶׁלֹּא יִגַּע בְּשַׂר זֶה בִּבְשַׂר זֶה מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה. וְאִם הָיָה יָשֵׁן עִם אִשְׁתּוֹ אוֹ בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הַקְּטַנִּים הֲרֵי גּוּפָן כְּגוּפוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ מֵהֶן. לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶם מַחֲזִיר פָּנָיו וְחוֹצֵץ מִתַּחַת לִבּוֹ וְקוֹרֵא:

כסף משנה שנים שהיו ישנים וכו' עד וחוצץ מתחת לבו וקורא. שם (כ"ד.) בעא רב יוסף בריה דרב נחמיה מרב יהודה שנים שהיו ישנים בטלית אחת מהו שיחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק''ש ויחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק''ש א''ל הכי אמר שמואל ואפילו אשתו עמו מתקיף לה רב יוסף ולא מיבעיא אחר אדרבא אשתו כגופו אחר לאו כגופו מיתיבי שנים שהיו ישנים בטלית אחת זה מחזיר פניו וקורא ק''ש וזה מחזיר פניו וקורא ק''ש ותניא אידך היה ישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו לא יקרא ק''ש אא''כ היתה טלית מפסקת ביניהם ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר בשלמא לרב יוסף ל''ק הא באשתו הא באחר אלא לשמואל קשיא אמר לך שמואל ולרב יוסף מי ניחא והא תניא היה ישן במטה ואשתו היתה ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם אלא מאי אית לך למימר אשתו לרב יוסף תנאי היא לדידי נמי אחר תנאי היא ופסק הרי''ף כרב יוסף דאשתו כגופו ומותר להחזיר פניו ולקרות אבל אחר לאו כגופו הוא ואסור וכן פסק רבינו. וכתב רבינו שאין צריך הפסק טלית אלא ממתניו ולמטה וכן בדין דממתניו ולמעלה אע''פ שנוגע בשר זה בבשר זה לא אתי לידי הרהור: וכתב ה''ר מנוח מ''ש אשתו כגופו כלומר דכיון דגס בה לא מהרהר ומכל מקום מחזיר פניו דאם פנים בפנים או פנים באחור א''א דליכא הרהור. ורבני צרפת והרא''ש חולקים ופוסקים דלא כרב יוסף אלא כברייתא דסברה אפילו באשתו בעינן טלית מפסקת:

לחם משנה שנים שהיו ישנים וכו'. שם (כ"ד.) ופסק כרב יוסף דאמר דוקא אשתו אבל אחר צריך הפסקת טלית ואחרים פסקו כשמואל ומבואר שם בבית יוסף ז''ל:

יט עַד אֵימָתַי הֵם קְטַנִּים לְעִנְיָן זֶה עַד שֶׁיְּהֵא הַזָּכָר בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַנְּקֵבָה בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהוּא שֶׁיְּהֵא תַּבְנִיתָם כְּתַבְנִית גְּדוֹלִים (יחזקאל טז-ז) 'שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ'. וְאַחַר כָּךְ לֹא יִקְרָא עַד שֶׁתַּפְסִיק טַלִּית בֵּינֵיהֶן. אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא הָיוּ שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ קוֹרֵא עִמָּהֶן בְּקֵרוּב בָּשָׂר וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֶפְסֵק עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזָּכָר בֶּן י''ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַנְּקֵבָה בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:

כסף משנה עד אימתי הם קטנים וכו'. שם אמאי דתניא אם היו בניו ובני ביתו קטנים אין צריך הפסקת טלית ועד כמה אמר רב חסדא תינוקת בת ג' שנים ויום אחד ותינוק בן ט' שנים ויום אחד איכא דאמרי תינוקת בת י''א ויום אחד ותינוק בן י''ב ויום אחד אידי ואידי עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח. ופסקו רבינו והרי''ף והרא''ש ז''ל כלישנא בתרא ומפרש רבינו דהא דבעינן שדים נכונו ושערך צמח היינו לתינוקת פחותה מי''ב ותינוק פחות מי''ג אבל כיון דהגיעו לשנים הללו גדולים הוו ובניו הקטנים תניא והני גדולים נינהו וכן הסכימו ה''ר יונה והרא''ש ואם הביאו סימנים אלו קודם י''א לתינוקת וי''ב לתינוק לא חיישינן להו ומותר:

לחם משנה עד אימתי הם קטנים וכו'. שם מבואר עד סוף הפרק:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן