הלכות קריאת שמע - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות קריאת שמע - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א נָּשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִקְּרִיאַת שְׁמַע. וּמְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנִּים לִקְרוֹתָהּ בְּעוֹנָתָהּ וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ [א] כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת. מִי שֶׁהָיָה לִבּוֹ טָרוּד וְנֶחְפַּז לִדְבַר מִצְוָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת וּמִקְּרִיאַת שְׁמַע. לְפִיכָךְ חָתָן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה [ב] פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע עַד שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ. לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה שֶׁמָּא לֹא יִמְצָא לָהּ בְּתוּלִים. וְאִם שָׁהָה עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְלֹא בָּעַל חַיָּב לִקְרוֹת מִמּוֹצָאֵי שַׁבָּת וְאֵילָךְ שֶׁהֲרֵי נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ וְלִבּוֹ גַּס בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּעַל:

כסף משנה נשים ועבדים וכו'. משנה פרק מי שמתו (דף כ'.). ומ''ש ומלמדים את הקטנים, הוא מדין תינוק שחייב אביו לחנכו במצות כדאיתא סוף פרק לולב הגזול (דף מ"ב.). ומ''ש מברכין וכו'. בסוף פרק אלו דברים (ברכות דף נ"ג:) אמרינן דעונין אמן אחר תינוקות בעידן מפטרייהו: מי שהיה לבו וכו'. משנה פרק היה קורא (דף י"ו.) חתן פטור מק''ש לילה הראשון ועד מו''ש אם לא עשה מעשה ובגמרא תניא הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב משום דלא טריד וטבעה ספינתו חייב אף ע''ג דטריד משום דבעינן טירדא דמצוה וליכא. וסובר רבינו דה''ה שפטור מכל המצות דעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכתב ה''ר מנוח בשם הראב''ד דוקא בלילות שמתיחד עמה אבל אם היתה נדה או חולה או שלא היה מקום ליחוד חייב. וכתב עוד דמדברי רבינו משמע שפטור בין מק''ש דלילות בין מק''ש דיום והא דתנן פטור לילה הראשון היינו לאפוקי יום ראשון דחייב דקודם שיקדש יתפלל ואפשר דדוקא בלילות פטור אבל בימים חייב דישראל קדושים הם ומסח דעתיה מינה ואין כאן טירדא והכי מסתבר עכ''ל:

לחם משנה נשים ועבדים. ר''פ מי שמתו (דף י"ז ע"ב) אמרו נשים ועבדים וקטנים פטורים מק''ש. וסובר רבינו ז''ל דאע''פ שהם פטורים מן הדין בין מדאורייתא בין מדרבנן מ''מ מחנכין את הקטנים: מי שהיה לבו וכו'. בפ''ק דברכות (דף י"א.) אמרו ובלכתך בדרך פרט לחתן מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב: ואם שהה עד מוצאי שבת וכו'. בפ''ב דברכות במשנה (דף ט"ז):

ב אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּעוּלָה אַף עַל פִּי שֶׁעוֹסֵק בְּמִצְוָה חַיָּב לִקְרוֹת הוֹאִיל וְאֵין לוֹ דָּבָר שֶׁמְּבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ג מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע עַד שֶׁיִּקְבְּרֶנּוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה לִקְרוֹת. וְאִם הָיָה מְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע. וְאִם הָיוּ הַשּׁוֹמְרִים שְׁנַיִם הָאֶחָד מְשַׁמֵּר וְהַשֵּׁנִי נִשְׁמָט לְמָקוֹם אַחֵר וְקוֹרֵא וְחוֹזֵר וּמְשַׁמֵּר וְנִשְׁמָט הָאַחֵר וְקוֹרֵא. וְכֵן הַחוֹפֵר קֶבֶר לְמֵת פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע:

כסף משנה מי שמת לו מת וכו'. משנה רפ''ג דברכות (שם י"ז:) מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע והקשו בגמרא מוטל אין שאינו מוטל לא והתניא שאעפ''י שאינו מוטל לפניו פטור ותירץ רב אשי כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי ולכך כתב רבינו מי שמת לו מת וכו' וכתב רבינו הטעם מפני שאין דעתו פנויה לומר שאין הטעם כדי שיהיה פנוי להשתדל בצורכי המת שאפילו יש לו מי שישתדל פטור כדמשמע בגמרא וגם בירושלמי אמרו כן בפירוש וכן כתבו ה''ר יונה והרא''ש ז''ל: ואם היה משמר וכו' עד ונשמט האחר וקורא. ברייתא שם: וכן החופר קבר וכו'. ברייתא פרק היה קורא (שם י"ד:) ושם נתבאר שאם היו שנים אחד חופר ואחד קורא כמו במשמר את המת ולא הוצרך רבינו להזכירו מכיון שכיון לומר כן, משמע שדינו שוה למשמר:

לחם משנה מי שמת לו מת. משנה ריש פרק מי שמתו (דף י"ט):

ד אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַמֵּת לְקָבְרוֹ סָמוּךְ לִזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָדָם גָּדוֹל. וְאִם הִתְחִילוּ וְהוֹצִיאוּ וְהִגִּיעַ זְמַן הַקְּרִיאָה וְהֵן מְלַוִּין אֶת הַמֵּת. כָּל שֶׁיֵּשׁ לַמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן כְּגוֹן נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְחִלּוּפֵיהֶן וְחִלּוּפֵי חִלּוּפֵיהֶן בֵּין שֶׁהָיוּ לִפְנֵי הַמִּטָּה בֵּין שֶׁהָיוּ לְאַחַר הַמִּטָּה פְּטוּרִין. וּשְׁאָר הַמְלַוִּין שֶׁאֵין לַמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן חַיָּבִין:

כסף משנה אין מוציאין וכו'. פרק מי שמתו (שם י"ט.) ת''ר אין מוציאין את המת סמוך לק''ש ואם התחילו אין מפסיקין והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק''ש אדם חשוב שאני: ואם התחילו והוציאו וכו'. משנה [שם י''ז:] נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שהמטה צריכה להם פטורים ואת שאין המטה צריכה להם חייבים. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דה''ק נושאי המטה וחילופיהן וכו' בין אותם שהן לאחריה מאחר שלמטה צורך בהם פטורים ומאי דקתני סיפא ואת שאין למטה צורך בהם חייבים ה''ק ושאר המלוין את המת שאין למטה צורך בהם חייבים:

לחם משנה אין מוציאין וכו'. שם (דף י"ט.) ת''ר אין מוציאין את המת סמוך לק''ש [ואם התחילו אין מפסיקין] איני והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק''ש. ותירצו אדם חשוב שאני ע''כ: כל שיש למטה וכו'. ריש פרק מי שמתו (דף י"ז ע"ב) נושאי המטה וחילופיהן ויש במשנה פירושים שונים ופי' רבינו מבואר ונתבאר הכל בבית יוסף ז''ל:

ה הָיוּ עֲסוּקִים בְּהֶסְפֵּד וְהִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בִּזְמַן שֶׁהַמֵּת מֻנָּח לִפְנֵיהֶן נִשְׁמָטִים אֶחָד אֶחָד וְקוֹרְאִין וְחוֹזְרִין לַהֶסְפֵּד. אֵין הַמֵּת מֻטָּל לִפְנֵיהֶם כָּל הָעָם קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וְהָאָבֵל יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם לְפִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לִקְרוֹת עַד שֶׁיִּקְבֹּר אֶת מֵתוֹ:

כסף משנה היו עסוקין בהספד וכו' עד יושב ודומם. ברייתא [שם י''ט.] כלשון רבינו: ומ''ש לפי שאינו חייב לקרות וכו'. זה כפי מה שנתבאר שטעם הפטור אינו לפי שצריך להשתדל בצרכי המת אלא מפני שאין דעתו פנויה שהרי כאן יושב ודומם ואפ''ה אינו חייב לקרות:

לחם משנה היו עסוקים. שם (דף י"ט) ברייתא העוסקים בהספד בזמן שהמת מוטל וכו':

ו * קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ הָאֲבֵלִים לְקַבֵּל תַּנְחוּמִין וְכָל הָעָם הוֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם מִמְּקוֹם הַקֶּבֶר לַמָּקוֹם שֶׁעוֹמְדִים בּוֹ הָאֲבֵלִים לַעֲשׂוֹת שׁוּרָה לְקַבֵּל תַּנְחוּמִין. אִם יְכוֹלִין הָעָם לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר אֲפִלּוּ פָּסוּק אֶחָד קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעוּ לַשּׁוּרָה יַתְחִילוּ וְאִם לָאו לֹא יַתְחִילוּ אֶלָּא יְנַחֲמוּ אֶת הָאֲבֵלִים וְאַחַר שֶׁיִּפָּטְרוּ מֵהֶן יַתְחִילוּ לִקְרוֹת. בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִין בַּשּׁוּרָה, הַפְּנִימִיִּים שֶׁהֵן רוֹאִין פְּנֵי הָאֲבֵלִים פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע וְהַחִיצוֹנִים הוֹאִיל וְאֵינָן רוֹאִין אֶת הָאֲבֵלִים חַיָּבִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע בִּמְקוֹמָן:

ההראב"ד קברו את המת וחזרו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דוקא באותן הצריכים לראות פני האבל שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו עכ''ל:

כסף משנה קברו את המת וכו'. משנה [שם י''ז:] קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. וידוע שאינם פטורים אלא בעודם מנחמים אבל אח''כ קורין את שמע והיינו בפנימיים אבל החיצונים קורין במקומם כמו שביאר רבינו בבבא הסמוכה לזו. וכתב הראב''ד ז''ל דוקא באותן הצריכין לראות פני האבל שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו עכ''ל. וכתב בעל מ''ע ואני אומר תמה אני אם יצא דבר זה מפה קדוש הראב''ד וכי נשמטה ממנו סיפא דמתניתין וכו'. ולי נראה שכוונת הראב''ד ז''ל היתה לרמוז למה שכתבתי שמ''ש רבינו ואחר שיפטרו מהם יתחילו לקרות אינו אלא בפנימיים לבד, או שחוזר למ''ש ואם לאו לא יתחילו דוקא באותן הצריכין וכו' אבל החיצונים יתחילו וזהו דעת ה''ר יונה ז''ל משום דס''ל דכי היכי דמפלגי בעומדים בשורה בין פנימיים לחיצונים ה''ה נמי בחזרתם מן הקבר דמ''ש. ודעת הראב''ד נראה שהיא דרבי יהודה לפרושי אתא האי רואים פני האבל דקאמר ת''ק לאו דוקא רואים אלא ה''פ הצריכים להיות רואים דהיינו קרוביו ובני משפחתו ואין כן דעת רבינו כמו שיתבאר בסמוך. וממ''ש רבינו ינחמו את האבלים ואחר שיפטרו מהם יתחילו משמע דביש שהות ביום לקרות אחר שינחמו האבלים עסקינן הא לאו הכי בכל גווני יתחילו: בני אדם העומדים בשורה וכו'. גם זה משנה שם העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים ובגמרא [י''ט:] ת''ר שורה הרואה את הפנים פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורים מחמת עצמם חייבים ופסק כת''ק שמפרש פנימיים דמתני' רואין פני האבל וחיצונים שאינן רואים:

לחם משנה קברו את המת וכו'. שם במשנה (דף י"ז): בני אדם העומדין בשורה הפנימיים וכו'. שם במשנה העומדים בשורה הפנימיים פטורים החיצונים חייבים ומפרש רבינו פנימיים שהם רואים פני האבלים. והראב''ד ז''ל מפרש פנימיים הם הקרובים ונקראים פנימיים מפני שכיון שהם קרובים לאבל ראויים להיות בשורה פנימית אבל הרחוקים לאבל אע''פ שהם בשורה הפנימית חיצונים מקרו וכן הקרובים אעפ''י שהם בשורה החיצונה פנימיים מקרו כך דעתו ז''ל בהשגות ואין כן דעת רבינו ז''ל:

ז כָּל מִי שֶׁהוּא פָּטוּר מִלִּקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אִם רָצָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לִקְרוֹת [ג] קוֹרֵא. וְהוּא שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה עָלָיו. אֲבָל אִם הָיָה זֶה הַפָּטוּר מִלִּקְרוֹת מְבֹהָל אֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְרוֹת * עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו:

ההראב"ד עד שתתיישב דעתו עליו. כתב הראב''ד ז''ל ומה בכך יקרא ויהא כקורא בתורה ולא יהיה כפורק שם שמים מעליו ואין זה דומה לתפלה ואין חוששין עתה ליוהרא שהדבר ידוע לרוב הקוראים והמתפללים שאינה אלא מצות אנשים מלומדה גם בחכמי הגמרא היו אומרין כן מחזיקנא טיבותא לרישאי כי מטינא למודים כרע מנפשיה ואידך אמר דהוה מני דיומסין בגו צלותא ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא עכ''ל:

כסף משנה כל מי שהוא פטור וכו'. משנה סוף פרק היה קורא (דף י"ו:) חתן אם רצה לקרות ק''ש בלילה הראשון קורא רשב''ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ופסק כת''ק וכ''פ הרי''ף והרא''ש פסק כרשב''ג. ומ''ש שתהא דעתו פנויה וכו'. הוא דבר פשוט בעצמו ועוד בגמרא רמו דרשב''ג אדרשב''ג דהכא אמר דחיישינן ליוהרא ובדוכתא אחריתא אמר דלא חיישינן ותירצו הכא בכוונה תליא מילתא ואנן סהדי דלא מצי לכווני וא''כ כשחלק ת''ק עליו הוא לומר לאו אנן סהדי דלא מצי לכווני שכבר אפשר שיכוין אבל אם היינו יודעים ודאי דלא מצי לכווני הוא מודה: וכתב הראב''ד ומה בכך וכו' ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא עכ''ל. וכתב בעל מ''ע ואני וכו' ומה שהקשה על הראב''ד והלא הוא עצמו וכו' אין כאן קושיא דהראב''ד ה''ק אפילו כפי הדין שאמרו לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול להתפלל בכוונה יתפלל ואם לאו לא יתפלל ה''מ בתפלה שאם אין לו כוונה הוא כמזכיר ש''ש לבטלה אבל בק''ש יהא כקורא בתורה וא''ת היינו טעמא דק''ש משום יוהרא הלא עתה בזמנים הללו לא חיישינן ליוהרא שאפילו בתפלה אין לו כוונה ולא בזמן הזה בלבד אלא אפילו בימי חכמי הגמרא א''כ השתא ליכא למיחש ליוהרא וא''כ כולם קורין. ומ''מ יש ליישב דעת רבינו שכבר נודע מנהגו שהוא כותב הדין היוצא מן הגמרא וכבר כתבתי דלפום דינא דגמ' אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו וא''ת יקרא ולא יהא כפורק ש''ש מעליו הא אמרינן התם בגמרא בהדיא דחיישינן ליוהרא ובעלי התוס' הם שחדשו שבזמן הזה אדרבא אם לא יקרא איכא למיחש ליוהרא כלומר בכל פעם אני מכוין ואין חילוק אצלם בין חתן לאינך דפטירי. וזה שלא כדברי בעל מ''ע שכתב לגבי חתן בלבד הוא וכו' שהרי סתם כתבו אבל אנו שאין אנו מכוונים וכו' דמ''ש חתן משאר הפטורים שהרי אין לך פטור אלא מאן דאית ליה טירדת מצוה ומה שחיזק הראב''ד ז''ל השגתו בשחכמי הגמרא היו אומרים מחזיקנא טיבותא וכו' י''ל דמשם ראיה דכיון דחזינן דאינהו לא הוו מכווני כמונו ואפ''ה אמרו דחתן פטור משום דחיישי' ליוהרא א''כ ליכא לאיפלוגי בין דורות שלנו לדורות שלהם דלעולם פטור משום דחיישינן ליוהרא. ומ''ש בעל מ''ע דרבינו לא אמר אלא לקרות בברכות וכו' אני אומר דכיון דטעמא הוא משום יוהרא לא שנא לקוראה בברכותיה לא שנא שלא בברכות אינו רשאי. וגם הראב''ד ז''ל כשאמר ומה בכך יקרא ויהא כקורא בתורה כוונתו יקרא בברכות ולא הפסיד הברכות כעין אותה ששנינו הקורא משלש שעות ביום ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ואוקימנא דמאי לא הפסיד לא הפסיד שכר ברכות:

לחם משנה כל מי שהוא פטור וכו'. שם (דף י"ו ע"ב) מחלוקתם במשנה. ורשב''ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול והקשו שם (דף י"ז ע"ב) למימרא דרשב''ג חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי ליוהרא והא איפכא שמעינן להו דתנן [פסחים נ''ד:] מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום ת''ח בטלין רשב''ג אומר לעולם יעשה כל אדם את עצמו כתלמיד חכם קשיא דרבנן אדרבנן קשיא דרשב''ג אדרשב''ג [שם נ''ה.] א''ר יוחנן מוחלפת השיטה כלומר דרשב''ג סובר דאם רוצה לקרות קורא ויש שם תירוץ אחר שאמר לעולם לא תחליף ורבינו פסק כתירוצא קמא משום דהוי כר' יוחנן ולהכי רשב''ג סובר דאם רוצה לקרות קורא. וכבר קי''ל כל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. וא''ת בהלכות תשעה באב אמאי לא פסק כרשב''ג דאמר לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם דהא פסק כאן דלא אמרינן מיחזי כיוהרא ולמה פסק שם דחיישינן ליוהרא דמדלא כתב שם בפ''ה מהל' תענית אלא ובכל מקום ת''ח בטלים ולא הזכיר שם לעולם יעשה אדם עצמו ת''ח כסברת רשב''ג משמע דלא סבירא ליה כרשב''ג. ועוד קשה דבדין הוא דנפסוק כרשב''ג דהלכה כוותיה בכל מקום ששנה במשנתנו כדפרישית. וי''ל דהתם ג''כ פוסק כרשב''ג ומה שלא הזכיר כל אדם יעשה עצמו ת''ח לפי שסמך על מה שאמר וכל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה בה סימן ברכה דמסתמא בכ''מ קאמר אפילו במקום שנהגו לעשות הרי מוכח מהתם דראוי לכל אדם [שלא] לעשות מלאכה ביום ההוא: וכתב רבינו ז''ל והוא שתהא דעתו פנויה וכו' מבוהל אינו רשאי וכו'. והראב''ד ז''ל חולק על זה בהשגות ואמר מה בכך כלומר אע''פ שלא תהיה דעתו פנויה יקרא ויהיה כקורא בתורה ואין זה דומה לתפלה דבתפלה ודאי דבעינן כוונה אבל כאן לא. ואפילו נאמר שיהיה דומה לתפלה אין הפסד אע''פ שיקרא בלא כוונה דמאי חיישת ליוהרא אין זה דומה ליוהרא שהדבר ידוע לרוב הקוראים והמתפללים שאינה אלא מצות אנשים מלומדה כלומר שאין אומרים אותה המכוונים בלבד אלא בין בכוונה בין שלא בכוונה אומרים. והרי חכמי הגמרא ג''כ היו אומרים אותה בלא כוונת תפלה שהיתה דעתם בעיונם וא''כ אין כאן יוהרא. זו היא כוונתו בדברי ההשגות:

ח כָּל הַטְּמֵאִין חַיָּבִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְהֵן בְּטֻמְאָתָן. אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶן לַעֲלוֹת מִטֻּמְאָתָן בּוֹ בַּיּוֹם כְּגוֹן הַנּוֹגְעִין בְּשֶׁרֶץ אוֹ בְּנִדָּה וְזָבָה וּמִשְׁכָּבָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְעֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּ שֶׁלֹּא יִקְרָא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בַּעַל קֶרִי לְבַדּוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ מִכְּלַל שְׁאָר הַטְּמֵאִין עַד שֶׁיִּטְבּל. וְלֹא פָּשְׁטָה תַּקָּנָה זוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיָה כֹּחַ בְּרֹב הַצִּבּוּר לַעֲמֹד בָּהּ לְפִיכָךְ בָּטְלָה. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהֵן [ד] בַּעֲלֵי קְרָיִין לְפִי שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֶלָּא עוֹמְדִין בְּטָהֳרָתָן לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כג-כט) 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְיָ'' מָה אֵשׁ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵינָם מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

כסף משנה כל הטמאים וכו'. בסוף פרק מי שמתו (ברכות כ"ו.) תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכו' וכתב הרי''ף מהא מתני' שמעינן דזבין וזבות ונדות ויולדות כולהו חייבין בתפילה ובפרק מי שמתו [דף כ''ב.] תניא ר''י בן בתירא אומר אין ד''ת מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף ד''ת אינן מקבלין טומאה וא''ת א''כ לא יהא צריך להרחיק ממקום הטנופת וי''ל דלא דמי דהתם הדבר הנמאס אנו רואים אותו בעין או אנו מרגישים ריחו ונראה כאילו מבזה ד''ת האומר אותם שם אבל טומאת הטמאים אינו דבר מורגש אלא דבר שכליי ולכך אין ד''ת מקבלין טומאה. ועוד י''ל דכיון דאשכחן דכתיב הלא כה דברי כאש אנו אומרים שאין ד''ת מקבלין טומאה וכן לא היה צריך להרחיק ממקום הטנופת אלא דהא כתיב גבי מקום הטנופת והיה מחניך קדוש: ועזרא ובית דינו וכו'. פרק מרובה (ב"ק פ"ב.) עשר תקנות תיקן עזרא ואחת מהן תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה: ולא פשטה תקנה זו וכו'. בפרק מי שמתו (דף כ"ב.) כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא כר''י בן בתירא ואמרינן התם נמי נהוג עלמא כר''י בן בתירא דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה ולפי שקשה והאיך היו יכולים לבטל תקנת עזרא שהרי לא קם אחריו בית דין כמוהו בחכמה ובמנין ר''ל שהוא ז''ל מפרש שמה שאמרו בטלוה אינו שב''ד עמדו ובטלוה שא''כ הו''ל לפרש מי הוא המבטל ועוד דהיכי אמרינן נהוג עלמא כר''י בן בתירא לימא ב''ד עמדו ובטלוה ועוד דאשכחן אמוראי בתראי שהיו טובלים לקריין וקא מפלגי בחולה אי צריך טבילה או לא ואם איתא דב''ד עמדו ובטלוה למה להו האי טבילה הא בטלוה לתקנת עזרא ואין עיקר לטבילה זו אלא בטלוה פירוש לא כפו את העם ללכת בה ונתבטלה מעצמה וז''ש רבינו ולא פשטה תקנה זו וכו' ולא היה כח וכו' כלומר לא פשטה תקנה זו בכל ישראל והטעם היה מפני שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה ולפיכך בטלה מעצמה שאם הטעם שלא פשטה לא היה מטעם שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה נהי דב''ד אחר אע''פ שאינו גדול כראשון יכול לבטלה ביטול מיהא בעיא אלא ודאי לפי שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה לא כפו את העם לטבול ובטלה מאליה וזהו שדייק רבינו שכתב ולפיכך בטלה דמשמע מעצמה ולא כתב ולפיכך בטלוה דלישתמע אחרים בטלוה וכיון שלא היה שם בית דין שביטלוה היו נוהגים חכמי הגמרא לטבול משום תקנת עזרא שלא בטלוה שום בית דין שאע''פ שלא היו רשאין לכוף את העם לטבול הא כיון שהיה בהם כח היו רוצים לטבול כיון ששום בית דין לא בטלו התקנה והא דשאני לן בין כשהטעם שלא פשטה התקנה הוא מפני שלא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה או שהוא מפני טעם אחר כתב רבינו בפ''ב מהל' ממרים וז''ל הרי שגזרו ב''ד גזירה ודימו וכו' עד בחכמה ובמנין: וכבר נהגו וכו'. כתבתיו בסמוך דנהוג עלמא בטבילה כרבי יהודה בן בתירא וכיון דתקנת עזרא היתה שיטבול בין לק''ש ותפלה בין לד''ת וכמו שאמרו תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה כשאמרו שבטלה או שנהגו כרבי יהודה בן בתירא לית לן לאפלוגי בין דברי תורה לקריאת שמע ותפלה ובכולהו אינו צריך לטבול: סליקו להו הלכות קריאת שמע בס''ד

לחם משנה כל הטמאים וכו'. שם בפרק מי שמתו אמרו דעזרא ובית דינו תיקן טבילה לבעלי קריין ובטלוה לטבילותא (שם דף כ"ב.). והרב ב''י ביאר הענין בארוכה בא''ח סימן פ''ח ע''ש: סליק הלכות קריאת שמע

סליק הלכות קריאת שמע

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן