הלכות קרבן פסח - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות קרבן פסח - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח אֶלָּא לִמְנוּיָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-ד) 'תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה' מְלַמֵּד שֶׁמִּתְמַנִּים עָלָיו כְּשֶׁהוּא חַי. וְאֵלּוּ הַמִּתְמַנִּים עַל הַפֶּסַח הֵם הַנִּקְרָאִים בְּנֵי חֲבוּרָה:

כסף משנה אין שוחטין את הפסח אלא למנויו וכו'. בפרק תמיד נשחט (דף ס"א):

ב יָחִיד שֶׁשָּׁחַט אֶת הַפֶּסַח לְעַצְמוֹ כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לֶאֱכוֹל אֶת כֻּלּוֹ. וּמִשְׁתַּדְּלִין שֶׁלֹּא יִשְׁחַט לְכַתְּחִלָּה עַל יָחִיד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-מז) (במדבר ט יא-יב) 'יַעֲשׂוּ אֹתוֹ':

כסף משנה יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו וכו'. בפ' האשה (דף צ"א) תנן אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר ואפי' חבורה של מאה שאינם יכולים לאכול כזית אין שוחטים עליהם. ובגמ' ת''ר מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד ת''ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר יחיד ויכול לאכלו שוחטים עליו עשרה ואין יכולים לאכלו אין שוחטין עליהם וידוע דהלכה כר' יוסי. ומ''ש ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד וכו'. קשה מאחר שפסק כר' יוסי מאי האי דקאמר שלא ישחט לכתחלה על היחיד דר' יוסי אפי' לכתחלה מתיר. ותירץ ה''ר אברהם בנו של רבינו שלא כתב בפירוש אין שוחטין לכתחלה אלא דרך זירוז שמשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד ולא סמך בזה אלא על הכתוב שהביא יעשו אותו והוא הכתוב האמור בפסח ראשון כל עדת ישראל יעשו אותו עכ''ל. ואני אומר דאכתי קושיין לא מיתרצא שאם רבי יוסי מתיר לכתחלה ולא הצריך לזרז ולא דרש הפסוק לכך מנין לו לרבינו לחוש דבר שלא אמרו ר' יוסי. אבל התירוץ הנכון הוא שדברי רבינו מבוארים בפ' מי שהיה (דף צ"ה) דקאמר ורבנן האי יעשו אותו מאי עבדי ליה מיבעי ליה שאין שוחטין את הפסח על היחיד דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן. ומשמע לרבינו דכר' יוסי אתיא דאילו לר' יהודה מאי כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן הא אמר דאין שוחטין על היחיד כלל:

ג אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח אֶלָּא עַל מִי שֶׁרָאוּי לֶאֱכל. הָיָה אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה קָטָן אוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה אִם יָכוֹל לֶאֱכל כְּזַיִת שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְאִם לָאו אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-ד) 'אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ' עַד שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לֶאֱכל. אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה וְאֵין כָּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לֶאֱכל כְּזַיִת אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן:

כסף משנה אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול וכו' אפילו חבורה של מאה וכו'. משנה כתבתיה בסמוך אפי' חבורה של מאה שאינם יכולים לאכול כזית אין שוחטין עליהם. ומפרש רבינו דבעינן שלא יהא בהם אפילו אחד שאינו יכול כזית אף על פי שרש''י לא פירש כן:

ד אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה נָשִׁים וַעֲבָדִים אוֹ קְטַנִּים וַעֲבָדִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלּוּת רֹאשׁ בֵּינֵיהֶן. אֲבָל עוֹשִׂים חֲבוּרָה כֻּלָּם נָשִׁים אֲפִלּוּ בְּפֶסַח שֵׁנִי. אוֹ כֻּלָּהּ עֲבָדִים. וְשׁוֹחֲטִין עַל הַקְּטַנִּים שֶׁיִּהְיוּ מִכְּלַל בְּנֵי הַחֲבוּרָה. לֹא שֶׁתִּהְיֶה חֲבוּרָה כֻּלָּהּ קְטַנִּים שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת. וְכֵן אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה כֻּלָּהּ חוֹלִים אוֹ זְקֵנִים אוֹ אוֹנְנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכל הוֹאִיל וַאֲכִילָתָם מְעוּטָה. שֶׁמָּא יַשְׁאִירוּ הַפֶּסַח וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פְּסוּל. וְאִם עָבְרוּ וְשָׁחֲטוּ עַל חֲבוּרָה זוֹ כָּשֵׁר. וְכֵן אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה כֻּלָּהּ גֵּרִים שֶׁמָּא יְדַקְדְּקוּ בּוֹ וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פִּסּוּל. וְאִם שָׁחֲטוּ עֲלֵיהֶן כָּשֵׁר:

כסף משנה אין עושין חבורה נשים ועבדים וכו'. משנה וגמרא שם. ומ''ש אבל עושים חבורה כולה נשים אפי' בפסח שני. שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כר' יוסי. ומ''ש או כולם עבדים. היינו מדקי''ל שעבד שוה לאשה במצות. ומ''ש ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני החבורה וכו'. בס''פ לולב הגזול (דף מ"ב) קטן שיכול לאכול כזית צלי שוחטים עליו את הפסח שנאמר איש לפי אכלו. ופירש''י שוחטים עליו את הפסח ממנין אותו על בני החבורה ואי לא לא דכתיב איש לפי אכלו תכוסו הראוי לאכילה. ומ''ש רבינו שאינן בני דעת. ק''ל דטפי הוה עדיף למעוטי מדכתיב בפסח איש. ולטעם שנתן רבינו קשה מהי תיתי לן דבעינן בשחיטת פסח שיהא בן דעת. וי''ל דמאיש לא משמע ליה למעוטי קטן דא''כ הוה ממעט אף מלהמנות עם בני החבורה ומדתניא שוחטים עליו את הפסח משמע דס''ל לגמרא דהאי איש לאו למעוטי קטן אתא. ומ''ש שאינם בני דעת. אפשר דטעמא משום דמי שאין בו דעת אין הקדשו הקדש. ואפשר לומר דה''ק דוקא בשאינם בני דעת כלומר דוקא בשלא הגיעו לעונת הנדרים אבל אם הם בני דעת כלומר שהגיעו לעונת הנדרים שהקדשן הקדש ש''ד. ומ''ש ואין עושין חבורה כולה חולים או זקנים או אוננים אע''פ שהם יכולים לאכול וכו'. שם במשנה ועל כולם אין שוחטין עליהם בפני עצמם כדי שלא יביאו את הפסח לידי פיסול: וכן אין עושים חבורה כולה גרים וכו'. מימרא בגמרא שם, ופירש''י ידקדקו משום שאינם בני תורה יחמירו עליו לדקדק ויפסלוהו על חנם:

ה שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו אוֹ לְמִי שֶׁאֵין כָּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לֶאֱכל כְּזַיִת אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ לַעֲרֵלִים אוֹ לִטְמֵאִים פָּסוּל. שְׁחָטוֹ לְמִי שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכל וּלְמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל כְּזַיִת. לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו. לְמוּלִים וְלַעֲרֵלִים. לִטְהוֹרִים וְלִטְמֵאִין. כָּשֵׁר. שֶׁאֵלּוּ הָרְאוּיִין לוֹ אוֹכְלִין כַּהֲלָכָה וְהָאֲחֵרִים כְּאִלּוּ לֹא חָשַׁב עֲלֵיהֶם:

כסף משנה שחטו שלא למנוייו וכו' עד כאילו לא חישב עליהם. משנה בפרק תמיד נשחט (דף ס"א):

ו * שְׁחָטוֹ לְמוּלִים וְזָרַק הַדָּם לְשֵׁם מוּלִים וַעֲרֵלִים פָּסוּל. שֶׁהַזְּרִיקָה חֲמוּרָה שֶׁהִיא עִקַּר הַקָּרְבָּן. שְׁחָטוֹ לְמוּלִים שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ בּוֹ עֲרֵלִים פָּסוּל שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מַחֲשֶׁבֶת עֲרֵלִים בִּזְרִיקָה. שְׁחָטוֹ לְאוֹכְלָיו לִזְרֹק דָּמוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו הַפֶּסַח כָּשֵׁר וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ לְפִי שֶׁאֵין מַחֲשֶׁבֶת אוֹכְלִים בַּזְּרִיקָה:

ההראב"ד שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים. א''א הא דלא כהלכתא דרב אשי דהוא בתרא קא פסיק מקצת ערלה לא פסלה ל''ש בשחיטה ל''ש בזריקה:

כסף משנה ומ''ש שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול וכו'. שם אפלוגתא דרבה ורב חסדא אמר רבה מנא אמינא לה דתניא יכול יפסל בני חבורה הבאים עמו וכו' ורב חסדא אדרבה לאידך גיסא ת''ל וכל ערל כולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה אבל זריקה אפי' מקצתה נמי פסלה וכ''ת מאי וכו' חומריה דזריקה דלא מיקבע פיגול אלא בזריקה. ומאחר שרבינו פסק בסמוך כרב חסדא ממילא משמע דנקטינן דמקצת זריקה פסלה וא''כ שחט למולין וזרק לשם מולין וערלים פסול: והראב''ד כתב א''א הא דלא כהלכתא וכו'. וטעמו משום דאיתא בגמרא עלה דההיא מתקיף לה רב אשי ממאי דהאי וכל ערל כולה משמע דילמא וכו' משמע כל דהוא ערלה כתב רחמנא זאת דעד דאיכא כולה ערלה לא פסלה ל''ש בשחיטה ל''ש בזריקה אלא אמר רב אשי רב חסדא ורבא בהאי קרא קא מיפלגי ונרצה לו לכפר עליו וכו' ומשמע להראב''ד דלקושטא קאמר הכי רב אשי. ויש לתמוה דהא לא אמר הכי אלא בדרך דילמא והיאך כתב דרב אשי קא פסיק מקצת ערלה לא פסלה, ורבינו משמע ליה דלא שבקינן מאי דפשיטא ליה לסתם גמרא אליבא דרב חסדא משום מאי דמספקא לרב אשי ועוד דלמאי דאוקים רב אשי פלוגתייהו אקשינן דרב חסדא אדרב חסדא ושני בדוחק הילכך אוקמתא קמייתא עדיפא. ומה שכתב שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול. שם פלוגתא (דרבא) [דרבה] ורב חסדא ופסק כרב חסדא. ומה שכתב שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר וכו'. ברייתא בפרק כיצד צולין (דף ע"ח:). מצאתי כתוב וה''ה אם זרק דמו שלא לאוכליו כשר דאין דין מחשבת אוכלין אלא בשחיטה בלבד ריש פירקא קמא דזבחים קאמר מה לשחיטה שכן נפסלת שלא לשם אוכלין בפסח:

ז מִי שֶׁהוּא בָּרִיא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְחוֹלֶה בִּשְׁעַת זְרִיקָה. אוֹ חוֹלֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וּבָרִיא בִּשְׁעַת זְרִיקָה. אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עָלָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּרִיא מִשְּׁעַת שְׁחִיטָה עַד שְׁעַת זְרִיקָה:

כסף משנה מי שהוא בריא בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה וכו'. שם:

ח שׁוֹחֵט אָדָם עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים בֵּין מִדַּעְתָּן בֵּין שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן. אֲבָל אֵינוֹ שׁוֹחֵט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּן. וְאִם שָׁתְקוּ וְלֹא מִחוּ הֲרֵי זֶה מִדַּעְתָּן:

ט שָׁחַט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים וְהָלְכוּ וְשָׁחֲטוּ הֵן לְעַצְמָן יוֹצְאִין בְּשֶׁל רַבָּן:

י שָׁחַט עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ וּבְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְשָׁחֲטוּ הֵן לְעַצְמָן. אֵין לְךָ מִחוּי גָּדוֹל מִזֶּה וְאֵינָן יוֹצְאִין אֶלָּא בְּשֶׁל עַצְמָן:

כסף משנה (ח-י) שוחט אדם ע''י בנו ובתו הקטנים וכו' עד ואינם יוצאים אלא בשל עצמן. ברייתא וגמ' בפ האשה (דף פ"ח):

יא הָאִשָּׁה שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. הָיְתָה נֶחְפֶּזֶת לָלֶכֶת לְבֵית אָבִיהָ בָּרֶגֶל הָרִאשׁוֹן הַסָּמוּךְ לְנִשּׂוּאֶיהָ כְּדֶרֶךְ כָּל הַבָּנוֹת וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ תֹּאכַל מִשֶּׁל אָבִיהָ. מִכָּאן וְאֵילָךְ תֹּאכַל מִמָּקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה. וְהוּא שֶׁתִּבְרֹר לָהּ מָקוֹם שֶׁתִּרְצֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. וְכֵן יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפּוֹטְרוֹפְּסִין יֹאכַל מִמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיָתוֹם קָטָן. אֲבָל גָּדוֹל נַעֲשֶׂה כִּמְמַנֶּה עַצְמוֹ עַל שְׁנֵי פְּסָחִים וְהַמְמַנֶּה עַצְמוֹ עַל שְׁנֵי פְּסָחִים אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא מִן הַנִּשְׁחָט רִאשׁוֹן:

כסף משנה האשה שהיא בבית בעל וכו' עד בשע שחיטה. משנה ר''פ האשה (ד פ"ז) בזמן שהיא בבית בעלה שח עליה בעלה ושחט עליה אבי תאכל משל בעלה הלכה רג הראשון לעשות בבית אביה שח עליה אביה ושחט עליה בעל תאכל במקום שהיא רוצה ובגמר ורמינהי אשה רגל הראשון אוכל משל אביה מכאן ואילך רוצ אוכלת משל אביה רוצה מש בעלה ל''ק כאן בשרדופה ליל כאן בשאינה רדופה ומשמע דה'' ברייתא ברדופה ולפיכך רג הראשון משל אביה מכאן ואיל ממקום שתרצה ומתני' בשאינ רדופה הילכך רגל ראשון ממקו שתרצה מכאן ואילך משל בעל וכן פירש''י. והשתא איכא למתמ על רבינו שכתב היתה נחפז דהיינו רדופה דברייתא והשמי דין אינה רדופה דמתניתין דרג הראשון תאכל ממקום שתרצה ונ''ל שסובר שרוב הבנות ד רדופות ללכת לבית אביהן ברג הראשון וזהו שכתבו כדרך הבנו ומשום דאינה רדופה לא שכיח לא חש רבינו לכתבו. ועוד אפש שסמך על דאיכא למילפה מד רדופה דכיון דרדופה רגל הראש משל אביה ממילא משמע דשאינ רדופה רגל הראשון ממקו שתרצה וכיון דברדופה שא רגלים ממקום שתרצה ממיל משמע דבשאינה רדופה מש בעלה: וכן יתום ששחטו על אפוטרופוסים וכו'. שם במשנה ומ''ש בד''א ביתום קטן אבל גדו נעשה כממנה עצמו על שני פסחים וכו' עד אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון. בירושלמי פרק האשה:

יב עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין בִּזְמַן שֶׁמַּקְפִּידִין זֶה עַל זֶה שֶׁלֹּא יִגְנְבֶנּוּ לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן. וְאִם אֵינָן מַקְפִּידִין מִמָּקוֹם שֶׁיִּרְצֶה יֹאכַל:

כסף משנה עבד של שני שותפים וכו'. בפ' האשה שם תנן עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם ורמינן עלה מדתניא רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל ושני במתני' בדקפדי אהדדי ברייתא דלא קפדי אהדדי. ופירש רש''י דקפדי אהדדי שני הבעלים ואינם רוצים לההנות זה מזה. ורבינו מפרש דקפדי זה על זה שלא יגנבנו x כלומר וחושש זה שאם יאכל אצל חבירו ימשיך לב העבד אליו ויגנבנו:

יג * מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. לֹא יֹאכַל לֹא מִשֶּׁל רַבּוֹ וְלֹא מִשֶּׁל עַצְמוֹ עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה כֻּלּוֹ בֶּן חוֹרִין:

ההראב"ד מי שחציו עבד עד משל עצמו. א''א הא דלא כהלכתא דמשנה אחרונה אוכל משל עצמו:

כסף משנה מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'. שם (דף פ"ז) תנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ובגמ' (דף פ"ח) משל רבו הוא דלא יאכל אבל משל עצמו יאכל והא תניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו ל''ק כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב''ה בש''א וכו' כופין את רבו ועושה אותו בן חורין חזרו ב''ה להורות כדברי ב''ש. ופרש''י כמשנה ראשונה קודם שחזרו ב''ה לא יאכל משל עצמו מפני שאין חלק עבדות נמשך אחר דעתו. במשנה אחרונה הואיל ובידנו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שפסק כמשנה ראשונה וכבר השיגו הראב''ד. ואפשר לומר שרבינו מפרש דלמשנה ראשונה יאכל משל עצמו שמאחר שצד חירות ניכר לעצמו שהרי עובד את עצמו יום אחד צד עבדות נגרר אחריו ואוכל משל עצמו אבל למשנה אחרונה שלא עשו לו תקנה לעבוד את עצמו יום אחד אין צד חירות ניכר הלכך אין צד עבדות נמשך אחריו וכיון שכן לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו. ורבינו כתב בפיהמ''ש כלשון הזה ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין. ומ''ש בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שהוא אוכל זהו דעת האומר מניחין עבד חציו בן חורין עכ''ל. ואין דבריו מובנים לי דמה טעם לומר שמפני שאין מניחין עבד חציו בן חורין שאם אירע שהניחוהו שלא יאכל כלל כיון שמן הדין אוכל הוא ואין לומר דה''ק כיון שאין מניחין אותו נמצא שמי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו אוכל כלל לפי שאינו נמצא ומי שאינו נמצא אינו אוכל כלל דא''כ למה לו לכתוב זה בחיבור דנראה דיש נפקותא בזה לענין אכילת פסח דלא יאכל כלל אם היה נמצא וזה אינו שאם היה נמצא למה יגרע מלאכול משל עצמו. ואפשר לומר דה''ק דלמשנה ראשונה שתקנו שיעבוד את עצמו יום אחד תקנו ג''כ שיאכל משל עצמו אע''ג דמדינא אינו אוכל לא משלו ולא משל עצמו ולמשנה אחרונה ביטלו כל מה שתיקנו הילכך לא יאכל כלל. אחר שכתבתי זה מצאתי כתוב שנשאל ה''ר אברהם בנו על זה שנראה שרבינו פה פוסק כמשנה ראשונה והשיב לדברי המשנה ראשונה עבדינן ליה תקנה להוציאו מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולדברי משנה אחרונה אע''פ שזו היא תקנתו להוציאו י''ח לא עבדינן ליה תקנה שמא יהיה זה גורם לעיכוב שחרורו אלא אומרים לרבו זה אינו אוכל משלך דלא קרינן ביה עבד איש ולא משל עצמו שאינה תקנה גמורה אלא מהר ושחררו כדי שלא ימנע מן המצוה ולפיכך נתן טעם עד שיעשה בן חורין אבל למשנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה במצות שהוא חייב בהן מספק מד''ס דאילו מן התורה פטור כדדייק רבינו ממתני' בפ''ק דחגיגה (דף ד') והא דקאמר התם הכל חייבים בראיה לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחויה היא מקמי הא דרבינא עכ''ל. וע''פ זה יתבארו דברי רבינו שבפירוש המשנה:

יד עַד כַּמָּה נִמְנִים עַל הַפֶּסַח. עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּזַיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְנִמְנִין עָלָיו וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט. כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁחַט אֵינוֹ יָכוֹל לִמְשֹׁךְ אֶת יָדוֹ שֶׁהֲרֵי נִשְׁחַט עָלָיו. נִמְנוּ עָלָיו וְחָזְרוּ אֲחֵרִים וְנִמְנוּ עָלָיו. רִאשׁוֹנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כְּזַיִת אוֹכְלִים וּפְטוּרִים מֵעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי וְאַחֲרוֹנִים שֶׁרָבוּ עַד שֶׁלֹּא נִמְצָא בּוֹ כְּזַיִת לְכָל אֶחָד אֵינָן אוֹכְלִין וְחַיָּבִים לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:

כסף משנה עד כמה נמנין על הפסח וכו' עד שהרי נשחט עליו. משנה בפרק האשה (דף פ"ט): נמנו עליו וחזרו אחרים ונמנו עליו וכו'. בפרק כיצד צולין (דף ע"ח:):

טו הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל חֶלְקוֹ וְלֹא יָדְעוּ בָּהֶן בְּנֵי הַחֲבוּרָה הֲרֵי בְּנֵי הַחֲבוּרָה רַשָּׁאִין לִתֵּן לוֹ חֶלְקוֹ אַחַר שֶׁיִּצָּלֶה בְּעֵת הָאֲכִילָה וּבְנֵי הַחֲבוּרָה אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן וְהוּא אוֹכֵל חֶלְקוֹ עִם הָאֲחֵרִים שֶׁמָּנָה עָלָיו בַּחֲבוּרָה שְׁנִיָּה. וְכֵן בְּנֵי הַחֲבוּרָה שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם גַּרְגְּרָן רַשָּׁאִים לְהוֹצִיאוֹ מֵהֶן וְנוֹתְנִין לוֹ חֶלְקוֹ וְיֹאכְלֵהוּ בַּחֲבוּרָתוֹ. וְאִם אֵינוֹ זוֹלֵל אֵינָן רַשָּׁאִין לְחַלֵּק:

כסף משנה הממנה אחרים עמו על חלקו וכו'. משנה בפרק האשה (דף פ"ט:). ומ''ש וכן בני חבורה שהיה אחד מהן גרגרן וכו'. ברייתא שם:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן