הלכות קרבן פסח - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות קרבן פסח - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א כְּבָר נִתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁהַפֶּסַח אֵינוֹ נִשְׁחַט אֶלָּא לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם בְּעָלָיו וְאִם שְׁחָטוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם פָּסוּל. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל בְּנֵי חֲבוּרָה וְאָמַר לָהֶם לְאַחַר זְמַן אוֹתוֹ הַפֶּסַח שֶׁשָּׁחַטְתִּי עֲלֵיכֶם שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ שְׁחַטְתִּיו. אִם הָיָה נֶאֱמָן לָהֶן סוֹמְכִין עַל דְּבָרָיו. וְאִם לָאו שׁוּרַת הַדִּין שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן. וְהָרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ * הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְיָבִיא פֶּסַח שֵׁנִי:

ההראב"ד הרי זה משובח ויביא פסח שני. א''א אין כאן שבח שאם היה פטור אינו יכול להביא פסחו נדבה על תנאי שלמים:

כסף משנה כבר נתבאר בהל' פסולי המוקדשין. פט''ו: השוחט את הפסח על בני חבורה וכו'. בתוספתא פרק רביעי השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר שלא לשמו שחטתיו שורת הדין אינו נאמן ע''כ. ומשמע לרבינו דהיינו דוקא בסתם בני אדם אבל אם הוא מוחזק להם לנאמן סומכים עליו וכדאמרינן בקדושין פ' האומר גבי א''ל ע''א זינתה אשתך. ומדקתני שורת הדין אינו נאמן דייק רבינו שאם רצה שלא להעמיד עצמו על הדין ה''ז משובח: כתב הראב''ד ה''ז משובח ויביא פסח שני א''א אין כאן שבח וכו'. ובאמת דבר תימה הוא שהרי גם רבינו כתב כן בסוף פ''ג. ואפשר לומר דמאי יביא פסח שני דקאמר הכא שימנה עם אחרים על פסח שני:

ב בְּשַׂר הַפֶּסַח שֶׁנִּטְמָא וְנוֹדַע לוֹ קֹדֶם זְרִיקָה אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵימוּרִין טְהוֹרִין לֹא יִזְרֹק אֶת הַדָּם שֶׁאֵין הַפֶּסַח בָּא אֶלָּא לַאֲכִילָה וְאִם זָרַק לֹא הֻרְצָּה. וְאִם לֹא נוֹדַע לוֹ עַד שֶׁנִּזְרַק הַדָּם הֻרְצָּה שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל שִׁגְגַת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַזָּדוֹן. נִטְמְאוּ מִקְצָת הָאֵיבָרִים שׂוֹרֵף אֶת הַטְּמֵאִים וְאוֹכֵל אֶת הַטְּהוֹרִים. נִטְמְאוּ הָאֵימוּרִים וְהַבָּשָׂר קַיָּם זוֹרֵק אֶת הַדָּם וְהַבָּשָׂר נֶאֱכָל לָעֶרֶב. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אַחַר שֶׁנִּשְׁחַט לֹא יִזְרֹק אֶת הַדָּם וְאִם זָרַק לֹא הֻרְצָּה. לְפִיכָךְ חַיָּבִין בְּפֶסַח שֵׁנִי שֶׁאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַגּוּף אֶלָּא אִם נִטְמְאָה בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ:

כסף משנה בשר הפסח שנטמא וכו'. משנה פרק כיצד צולין (דף ע"ח:) נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק (את) הדם. ומה שכתב ואם זרק לא הורצה. שם פלוגתא דחכמים ורבי נתן ופסק כחכמים ואע''ג דרב אמר דמתניתין כרבי נתן לא חש לה רבינו כיון דרבים פליגי עליה ועוד דאמרינן ומאי דוחקיה דרב לאוקמה כרבי נתן ועוד דמאי דאמרינן דדחקיה דא''כ ליתני פסול אינו הכרע דאיכא למימר דאגב סיפא נקט רישא ואף על גב דבתר הכי אמרינן דרב אמר דמתניתין כרבי יהושע כיון דחכמים פליגי עליה כוותייהו נקטינן: ומה שכתב ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה וכו'. שם (דף פ':) כרבינא דאמר טומאתו בין שוגג בין מזיד הורצה זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה: נטמאו מקצת האברים וכו'. תוספתא פרק ששי נטמאו חלבים והבשר קיים אם יש כזית לכל אחד ואחד יזרוק ואם לאו לא יזרוק. ומשמע לרבינו דבנטמא קצת הבשר עסקינן מדקתני אם יש כזית לכל אחד ואחד ודוחק: נטמאו האימורים והבשר קיים וכו'. משנה שם (דף ע"ח:) נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם: נטמאו הבעלים אחר שנשחט וכו'. משנה שם נטמא (טומאת) הגוף אין הציץ מרצה וכו' שהציץ אינו מרצה על טומאת הגוף נטמא טומאת התהום הציץ מרצה. ומה שכתב כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש. הוא בפרק [רביעי]:

ג הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ מֵתוּ אוֹ מָשְׁכוּ אֶת יְדֵיהֶם אֲפִלּוּ נִטְמְאוּ אוֹ מֵתוּ קֹדֶם זְרִיקַת הַדָּם מַנִּיחִין אוֹתוֹ עַד שֶׁתְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂרֵף. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ יִשָּׂרֵף מִיָּד. בַּדָּם אוֹ בַּבְּעָלִים תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂרֵף. לְפִיכָךְ אִם שְׁחָטוֹ אַחַר שֶׁנּוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יְדֵיהֶם אוֹ מֵתוּ אוֹ נִטְמְאוּ וְנִדְּחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי הֲרֵי זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיִּשָּׂרֵף אִם נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים כְּשֶׁנִּטְמְאוּ כָּל בְּנֵי הַחֲבוּרָה. אֲבָל אִם נִטְמְאוּ מִקְצָתָן זָכוּ טְהוֹרִים בְּחֶלְקָם שֶׁל טְמֵאִים. אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמְאוּ מִקְצָתָן אַחַר שֶׁהִתְחִילוּ לֶאֱכל זָכוּ הַטְּהוֹרִים שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ. אֲבָל אִם הִתְחִילוּ כֻּלָּן וְנִטְמְאוּ מִקְצָתָן לֹא זָכוּ טְהוֹרִים בְּחֶלְקָן שֶׁל טְמֵאִים אֶלָּא הַטְּהוֹרִים אוֹכְלִין חֶלְקָם וְחֵלֶק הַטְּמֵאִים יִשָּׂרֵף. וְהוּא הַדִּין אִם מֵתוּ מִקְצָתָן. נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רֻבּוֹ שׂוֹרְפִים אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּפְנֵי הַכּל כְּדֵי לְבַיְּשָׁן עַד שֶׁיִּזָהֲרוּ בּוֹ. וְשׂוֹרְפִין אוֹתוֹ מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּ אוֹתָן וְיֹאמְרוּ מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה גָּנְבוּ. לְפִיכָךְ אִם יִשְׂרְפוּהוּ בְּקַשׁ וּבְקָנִים וְרָצוּ לִשְׂרֹף מִשֶּׁל עַצְמָן שׂוֹרְפִין. נִטְמָא מִעוּטוֹ וְכֵן הַנּוֹתָר שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְּחַצְרוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן אֲבָל לֹא מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ מֵהֶן אֶצְלָם וְיִמְעֲלוּ בָּהֶן:

כסף משנה הפסח שיצא מירושלים וכו'. משנה פ' כיצד צולין (דף פ"ב) הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף בט''ז. ומ''ש אפי' אם נטמאו או מתו קודם זריקת הדם וכו'. שם בגמ'. ומ''ש זה הכלל וכו'. ברייתא שם. ומה שהשוה משכו ידיהם לנטמאו או מתו. בסוף פרק אלו דברים (דף ע"ג:). ומה שכתב לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידם וכו'. זה פשוט שהרי פיסולו בגופו הוא: במה דברים אמורים שישרף אם נטמאו הבעלים וכו' אבל אם התחילו כלם ונטמאו מקצתם וכו'. ירושלמי סוף פרק כיצד צולין התחילו אלו ונטמאו אלו זכו טהורים בחלקם של טמאים ולא עוד אלא אפילו התחילו ונטמאו הם זכו טהורים בחלקן של טמאים אבל אם התחילו אלו (ואלו) ונטמא אחד מהם לא זכו טהורים בחלקן (של טמאין): נטמא שלם או רובו וכו'. משנה פרק כיצד צולין (דף פ"א:). ומה שכתב כדי שלא יחשדו אותם וכו' לפיכך אם ישרפוהו בקש או בקנים וכו'. שם (דף פ"ב) פלוגתא דאמוראי ופסק כרבא דאמר מפני החשד. ופירש רש''י שלאחר שריפתם מחזירים מותר העצים לתוך ביתן והרואה חושדן בגונבי עצי המערכה ונהנים מהם. ודע דבגמרא רמי אמתני' ברייתא דקתני דנטמא מיעוטו נמי שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה ומשני דההיא באכסנאי משום דאין לו עצים וצריך טעם למה x השמיטו רבינו. ומה שכתב נטמא מיעוטו וכן הנותר שורפין אותו בחצרותיהן מעצי עצמן וכו'. גם זה שם במשנה:

ד הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים. יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמָיו פֶּסַח. וְאִם לֹא נָפַל בָּהּ מוּם עַד שֶׁהִקְרִיב פִּסְחוֹ יָבִיא בְּדָמָיו שְׁלָמִים:

כסף משנה המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים וכו'. בפרק מי שהיה טמא (דף צ"ז:) תנן המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב [וימכר] ויפלו דמיו לנדבה ובגמ' שמע מינה בעלי חיים נדחים ודחוי מעיקרא הוי דיחוי. ומאחר שנתבאר בפרק ג' מהלכות פסולי המוקדשין ופרק ט''ו ממעשה הקרבנות שרבינו פוסק כמאן דאמר אין בעלי חיים נדחים ממילא משמע שיביא בדמיו פסח. ומ''ש ואם לא נפל בו מום וכו' יביא בדמיו שלמים. הוא מדאמרינן בפרק (שני דשקלים) שמותר פסח יקרב שלמים:

ה הִפְרִישׁ פִּסְחוֹ וּמֵת. לֹא יְבִיאֶנּוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם הַפֶּסַח אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים. וְאִם הָיָה מְמֻנֶּה עִם אָבִיו עָלָיו יְבִיאֶנּוּ לְשֵׁם פֶּסַח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁמֵּת אָבִיו אַחַר חֲצוֹת אַרְבָּעָה עָשָׂר אֲבָל קֹדֶם חֲצוֹת הֲרֵי זֶה נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹנֵן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְיָבִיא פִּסְחוֹ זֶה בַּשֵּׁנִי:

כסף משנה הפריש פסחו ומת וכו'. משנה שם (דף צ"ח). ומ''ש ואם היה ממונה עם אביו עליו וכו'. ברייתא שם. ומ''ש בד''א כשמת אביו אחר חצות י''ד וכו'. שם בגמרא וכאוקימתא דרב אשי:

ו * מִי שֶׁאָבַד פִּסְחוֹ וּמְצָאוֹ אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ פֶּסַח אַחֵר וַהֲרֵי שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין יַקְרִיב אֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה לְשֵׁם פֶּסַח וְהַשֵּׁנִי יִקְרַב שְׁלָמִים. מְצָאוֹ אַחַר שֶׁשָּׁחַט פִּסְחוֹ הֲרֵי זֶה יִקְרַב שְׁלָמִים. וְכֵן אִם הֵמִיר בָּזֶה הַנִּמְצָא אַחַר שְׁחִיטָה הֲרֵי תְּמוּרָה זוֹ תִּקְרַב שְׁלָמִים. אֲבָל אִם מְצָאוֹ קֹדֶם שְׁחִיטַת זֶה שֶׁהִפְרִישׁ. הוֹאִיל וְזֶה הַנִּמְצָא רָאוּי לְהַקְרִיבוֹ פֶּסַח וְרָאוּי לְהַקְרִיבוֹ שְׁלָמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אִם הֵמִיר בָּזֶה הַנִּמְצָא בֵּין קֹדֶם שְׁחִיטַת הַמֻּפְרָשׁ תַּחְתָּיו בֵּין אַחַר שְׁחִיטָה. אֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵבָה אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ שְׁלָמִים:

ההראב"ד מי שאבד פסחו עד והשני יקרב. א''א זה שיבוש אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים:

כסף משנה מי שאבד פסחו ומצאו וכו'. משנה שם (דף צ"ו) הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו אחר שחיטת הפסח יקרב שלמים וכן תמורתו. ופירש''י הפסח שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון קודם שחיטת השני דהיה עומד לפנינו בשעת שחיטה הרי קבעתו שעת שחיטה בשם פסח וזה שלא הקריבו דחהו בידים לא יקרב עוד הוא עצמו שלמים דאין זה מותר הפסח וכו'. וכן תמורתו אם המיר הוא בו בהמת חולין אח''כ הרי הוא כמוהו אין קרב הוא עצמו שלמים אלא דמיו ואם לאחר שחיטת השני נמצא הרי לא קבעתו שעת שחיטה בשם פסח ולא נדחה בידים ויביא שלמים ויקרב הוא עצמו שלמים. ובגמ' רבה אמר קודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו ר' זירא אמר קודם חצות ולאחר חצות שנינו וכו' כתנאי הפסח שנמצא קודם שחיטה ירעה לאחר שחיטה יקרב ר''א אומר קודם חצות ירעה לאחר חצות יקרב משמע דהלכה כרבה דקאי כת''ק דפליג אר''א ועוד דלקמן בגמ' אמרינן דר''י כרבה ס''ל ואיתא תו בגמ' אמר רבא ל''ש אלא שנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה אבל נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה תמורתו מכח קדושה דחויה אתיא ולא קרבה. ופירש''י ל''ש דתמורה קריבה אלא שנמצא אחר שחיטה שאפי' הפסח לא נדחה אבל נמצא קודם שחיטה שהוא עצמו נדחה אע''פ שתמורתו לא נדחית בידים אינה קריבה שהרי מכח קדושה דחויה באה: והשתא מ''ש רבינו יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח הכי משמע מפירוש רש''י במתני' והכי איכא למגמר מדתנן בפ''ד דתמורה (דף כ"ג) המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה והרי שתיהן עומדות אחת מהן תקרב והשנייה תמות אלמא איזו מהם שירצה יקריב וה''ה לפסח. ומ''ש והשני יקרב שלמים. יש לתמוה עליו שלא הל''ל אלא והשני ירעה עד שיפול בו מום ויביא בדמיו שלמים כמו ששנינו במשנה שכתבתי בסמוך. וכבר השיגו הראב''ד וכתב א''א זה שיבוש אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים עכ ל. ואפשר לדחוק ולומר דאה נ דסבר רבינו שירעה וכו וקיצר בלשונו משום דלא נתכוין אלא ללמד שהשני לא יקרב לשם פסח. ואפשר לומר דרבינו סבר דמתני' דקתני השני ירעה אתיא כמ''ד x ב''ח נדחים ומאחר דאיהו ז''ל סבר דאין בעלי חיים נדחים כמו שנתבאר בפ''ג מהלכות פסולי המוקדשין ובפט''ו מקרבנות ממילא משמע שהשני הוא עצמו יקרב שלמים. וא''ת היאך פסק רבינו דנמצא קודם שחיטתו שתמורתו אינה קריבה אלא תרעה והא אין ב''ח נדחים. וי''ל דלא מטעם ב''ח נדחים פסק רבינו כן אלא מפני שזה השני היה ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים וכיון שלא היתה בו קדושה אחת בלבד קבועה אין בו כח להתפיס תמורתו להקרב וזהו פירוש מכח קדושה דחויה אתיא לדעת רבינו: כתב הר''י קורקוס ז''ל יש כאן מקום עיון במה שכתב רבינו שיקריב איזה שירצה והוא דעת רבנן פ' שני שעירי (דף ס"ד) ורבי יוסי פליג וסבר יקריב הראשון והקשו שם לרב דאמר שאם מת אחד מהזוג של שני שעירים שהדין הוא שיקח זוג אחר ודעת רב שם שהראשון יקרב והשני ירעה נהי דאין ב''ח נדחין יקריב אי זה שירצה ותירצו דרב סבר כר' יוסי דאמר גבי פסח שהראשון יקריב ורבינו כתב והשני מן השנים שהגריל בסוף ירעה והוא דעת רב שהעמידו כרבי יוסי וכאן פסק כרבנן שאי זה שירצה יקריב וא''כ קשיא דידיה אדידיה. ונראה שדעת רבינו שאע''פ שאמרו שם דרב כר' יוסי לאו למימרא דסבר כוותיה גבי פסח אלא ה''ק כי היכי דרבי יוסי סבר גבי פסח מצוה בראשון מפני שהופרש לשם פסח תחלה כן סובר רב כאן ומיהו אפשר שאפילו רבנן מודו שכיון שלא בא דיחוי אלא מצד חבירו אין לדחותו ומתחלה מ''ד יביא הזוג לא לדחות הראשון שלא נדחה מצדו (אלא יפריש אחר תחתיו) ואינו מביא שנים אלא לקיים מצות הגרלה אבל גבי פסח כיון שאבד והפריש אחר במקומו כשנמצא די לנו שנאמר שנראה ויקריב אי זה שירצה שלא נצריך אותו להקריב השני דוקא וכמו שנראה מדברי רבי עקיבא שאמר הפסח שאבד ונמצא ירעה וכו' וכן מצאתי בירושלמי סוף פרק מי שהיה הפריש פסחו ואבד וכו' אית תנויי תני מצוה להקריב את הראשון ואית תנויי תני מצוה להקריב את השני והטעם שכיון שאבד והפריש אחר מצוה באותו שהפריש כיון שהראשון היה אבוד וזה שמיעט רבינו אבל שנאמר שיקריב הראשון אין לנו כי כיון שאבד ועל כרחך צריך שיפריש אחר ובשעת הפרשה לא היה שם הראשון הראשון הפסיד חשיבותו אפי' שנמצא ורב אפילו כרבנן אמרה למילתיה. ואפשר עוד שדעת רבינו גם שם שאי זה שירצה יקריב ולכך לא כתב שם הראשון יקרב אלא כתב השני ירעה וכו' והכוונה שאפי' שהקריב הראשון ירעה השני ולא אמרינן ימות הואיל ומתחלה לא הביאו אלא להגריל על של עזאזל שמת. אי נמי אפשר דסד''א שאם הקריב הראשון שהשני אין צריך לרעות אלא הוא חולין שלא קידשו הגורל כי לא קידש אלא הצריך קמשמע לן שהשני ירעה אף אם הקריב הראשון וכל שכן אם הקריב השני שודאי הראשון רועה כי קדש הוא בלי ספק וכיון שלא כתב שיקריב הראשון ממילא שיקריב אי זה שירצה ואין קפידא בדבר ואם היה צריך להקריב הראשון היה מפרש כן נראה לי עכ''ל:

ז פֶּסַח שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ וּשְׁלָמִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַפֶּסַח הֲרֵי הֵם כִּשְׁלָמִים לְכָל דָּבָר טְעוּנִין סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וְשׁוֹק מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּפֶסַח:

כסף משנה פסח שעברה שנתו וכו'. ברייתא שם (דף צ"ו:):

ח פֶּסַח שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים יִקְרְבוּ כֻּלָּן שְׁלָמִים. נִתְעָרֵב בִּזְבָחִים אֲחֵרִים יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן שְׁלָמִים וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. נִתְעָרֵב בִּבְכוֹרוֹת. יִרְעוּ הַכּל עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיֵאָכֵלוּ כִּבְכוֹר בַּעַל מוּם. וְיָבִיא בְּהֵמָה שֶׁהִיא יָפָה כַּיָּפָה שֶׁבְּתַעֲרוֹבוֹת וְיֹאמַר כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא הַפֶּסַח קְדֻשָּׁתוֹ תָּחוּל עַל זוֹ וְיַקְרִיבֶנָּה שְׁלָמִים אִם קָרֵב פִּסְחוֹ:

כסף משנה פסח שנתערב בשלמים וכו'. זה פשוט על פי מה שנתבאר דמותר פסח קרב שלמים: נתערב בזבחים אחרים ירעו עד שיסתאבו וכו'. משנה בפרק מי שהיה טמא (דף צ"ח) וכתב רש''י ובדמי היפה שבהם פסח אם קודם הפסח נסתאבו אם לאחר הפסח נסתאבו יביאנו שלמים. וכך הוא בתוספתא אלא שיש בה קצת שינוי: נתערב בבכורות ירעו הכל וכו'. משנה וגמרא שם וכרבנן דפליגי ארבי שמעון:

ט הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר וְנִתְגַּיֵּר. עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּחְרֵר וְנִשְׁתַּחְרֵר. עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְהֵבִיא. הֲרֵי זֶה מַקְרִיבוֹ לְשֵׁם פֶּסַח. שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:

כסף משנה המפריש פסחו עד שלא נתגייר וכו'. בירושלמי פ' האשה קאמר בהו צריך להמנות על פסח אחר וסובר רבינו דהיינו כמ''ד ב''ח נדחים:

י הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְפִסְחוֹ וְהוֹתִירוּ. יָבִיא הַמּוֹתָר שְׁלָמִים. הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עַל פִּסְחוֹ וְעַל חֲגִיגָתוֹ. הֲרֵי הַמָּעוֹת שֶׁיִּקַּח מֵהֶן בְּחֶלְקָם חֻלִּין. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הִפְרִישׁ טָלֶה לְפִסְחוֹ וְזֶה הִפְרִישׁ מָעוֹת לְפִסְחוֹ וְלָקַח מִמֶּנּוּ הַמָּעוֹת וּמִנָּהוּ עַל פִּסְחוֹ הֲרֵי הַמָּעוֹת חֻלִּין שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִקְדִּישׁוּ יִשְׂרָאֵל אֶת פִּסְחֵיהֶן וְאֶת חֲגִיגָתָן וְאֶת מְעוֹת פִּסְחֵיהֶן וַחֲגִיגָתָן:

כסף משנה המפריש מעות לפסחו והותירו יביא המותר שלמים. פ''ק דזבחים (דף ט') מימרא דר''נ: הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו וכו' עד סוף הפרק. בפרק האשה (דף צ') וכרבי דפליגי אמוראי אליביה ובפלוגתא דרבא ור' זירא פסק כמאן דמחמיר:

יא עֵצִים שֶׁל צְלִיַּת הַפֶּסַח כְּפֶסַח. וְכֵן מַצָּה וּמָרוֹר הוֹאִיל וְהֵן מַכְשִׁירֵי הַפֶּסַח הֲרֵי הֵם כְּפֶסַח. וְאִם לָקַח מִמְּעוֹת הַפֶּסַח מִמִּי שֶׁמִּנָּה אוֹתָן עִמּוֹ כְּדֵי לְמַנּוֹתָן עִמּוֹ בַּמַּצָּה וּמָרוֹר אוֹ לִהְיוֹת לוֹ חֵלֶק בָּעֵצִים שֶׁצּוֹלֶה בָּהֶן הֲרֵי הַמָּעוֹת חֻלִּין:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן