הלכות קידוש החודש - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות קידוש החודש - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א עֵדִים שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ אִם הָיָה בֵּינֵיהֶם וּבֵין מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין מַהֲלַךְ לַיְלָה וָיוֹם אוֹ פָּחוֹת הוֹלְכִין וּמְעִידִין. וְאִם הָיָה בֵּינֵיהֶן יֶתֶר עַל כֵּן לֹא יֵלְכוּ שֶׁאֵין עֵדוּתָן אַחַר יוֹם שְׁלֹשִׁים מוֹעֶלֶת שֶׁכְּבָר נִתְעַבֵּר הַחֹדֶשׁ:

לחם משנה עדים שראו את החדש אם היה ביניהן וכו'. במשנה בסוף פ''ק (דף כ"ב) אמרו ואם היתה דרך רחוקה לוקחים בידם מזונות שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החדש. הקשה כאן המפרש דהא רבינו ז''ל אמר לקמן בסוף הפרק דאם אחר ד' או ה' ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החדש בזמנו שהוא ליל שלשים אם עמדו העדים בעדותם מקדשין אותו וחוזרין ומונין לאותו חדש מיום שלשים הואיל ונראה הירח בלילו וא''כ איך כתב רבינו ז''ל כאן דאינו מועיל העדות שכבר נתעבר החדש. ותירץ דאינו מועלת לענין הקרבת הקרבן אבל מועיל לחזור ולמנות לאותו חדש מיום שלשים. ואני אומר אין תירוצו זה תירוץ דעדיין תקשי לך למה לא ילכו ויועיל לנו לענין מנין החדש דנפקא לן טובא בענין בששה חדשים שיוצאים בהם השלוחים כמו שביאר רבינו ז''ל לקמן וכ''ת דמ''מ אין מחללין על זה השבת כיון דכבר עבר קרבן ראש חדש ונסכיו מ''מ קשה. חדא דרבינו ז''ל לא הזכיר שלא ילכו בשבת אלא שלא ילכו ומשמע אפילו ביום חול לא ילכו שעדותם לא יועיל ואילו היה מזכיר רבינו ז''ל בלשון המשנה שעל מהלך יום ולילה מחללין את השבת ניחא דמשמע דלא קאמר מהלך יום ולילה אלא לענין חלול שבת דוקא אבל מדברי רבינו ז''ל משמע דיום ולילה הוזכר במשנה לענין היציאה אפי' בחול דאל''כ אין יוצאין בחול דאינם מחוייבים העדים לילך כיון שלא יועיל עדותם ועוד בתשרי וניסן דאיכא תקנת מועדות מה איכא למימר ילכו אפילו בשבת לתקן המועדות כדי שיוכלו השלוחין לצאת מהרה לתקן המועדות וכ''ש במשנה דמפני זה מחללין את השבת בניסן ותשרי. לכך נראה לי ודאי דאין תירוץ המפרש עולה כלל. ולעיקר הקושיא נ''ל לתרץ דכיון דב''ד קדשו את החודש אע''פ שימצא הדבר טעות מדין תורה הוא מקודש כמו שכתב רבינו ז''ל בפירוש דאפי' נמצאו העדים זוממין מדין תורה מקודש דהתורה לא תלה הדבר אלא במה שיעשו בית דין וכיון שכן אחר שעברוהו בית דין אע''פ שלא ימצא הדבר כן מעובר הוא ואין אנו צריכים לקבל כל עדות שיבא אחרי כן דאפילו האמת כדברי העדים הבאים אין אנו מחוייבים לסתור מה שעשו ב''ד אבל מ''מ ב''ד מפני שנראה הדבר כשקר היכא דבאו עדים ונמצאו דבריהם מכוונים סותרים את העיבור ומפני כך מבלבלין ומאיימים אותם כדי שיחזרו בהם אע''פ שבית דין מבינים שהאמת אתם מכל מקום רוצים שיחזרו בהם דאם יחזרו בהם שוב ליכא כאן לעז העולם שיאמרו שנתעבר החדש שלא כדין אבל כשהעדים עומדים בדבורם אז מוכרחים ב''ד לסותרו שלא יאמרו העולם שהחדש נתעבר בשקר וכיוצא בזה חייש רב דימי בפ''ק דראש השנה ואמר שם מחזי כשיקרא ולכך נראה אע''פ שאין הדין כך סותרין את עיבורם מפני שלא יוציאו לעז ולכך ודאי כל היכא דאנו יכולים לעשות שלא יעידו אותם העדים נעשה ולכך אמרינן שלא ילכו להעיד שכבר נתעבר החדש ואין לנו תועלת בעדותם כלל דאם אנן סותרין את העיבור אחרי כן הוא מפני שהם באים מאליהם ומעידים עדות גמורה ומפני הלעז אנו סותרים העיבור הראשון אבל יותר טוב היה שלא ילכו. ובזה נתיישב אצלי קושיא אחרת דכתב הרב ז''ל בסוף פרק זה עד שלא תתקיים הזמה ויתקדש החדש בזמנו משמע דאם נתקיימה ההזמה נתבטל הקידוש והוי החדש מעובר והא לעיל בפרק שני כתב דאע''פ שיבאו עדים ויזימו לראשונים החדש מקודש, א''ו דשם כתב דדין תורה הוא זה אבל מ''מ רבנן תקנו דהיכא דנראה ודאי דהעדות הוא שקר ברור לכל העולם אע''ג דמדין התורה החדש מקודש מכל מקום כדי שלא יוציאו העולם לעז סתרינן הקידוש הראשון. זה נראה לי באמת נכון ליישב דברי רבינו ז''ל:

פירוש עדים שראו את החדש וכו' לא ילכו. לפי שאינם מגיעים למקום בית דין אלא אחר יום שלשים אחר שנתעבר החדש. וקשיא לי שהרי אמר בסוף פרק זה שאם לא באו עדים כל יום שלשים ועברו את החדש ואחר ד' או ה' ימים באו עדים רחוקין והעידו שראו הירח בזמנו ואפילו בסוף החדש מאיימין עליהם אם עמדו בדיבורן מקדשין אותו וחוזרין ומונין לאותו החדש מיום שלשים. הנה נתבאר מדבריו ז''ל שיש תועלת לעדות העדים אחר יום ל' הואיל ונראה בזמנו וזה נראה שאפילו שעברו אותו ב''ד יש להם לחזור ולקבעו בזמנו ואמר בתחלה שאין עדותן אחר ל' יום מועלת וכבר נתן טעם שכבר נתעבר החדש וזה מורה שאם עיברו בית דין את החדש אין להם לקבעו בזמנו וקשיא לן האי מימרא טובא. והתשובה שאין שני הדינין שוים שהרי ענין דברו הנה שאין עדותן מועלת בהקרבת קרבן ראש חדש ונסכיו שהרי עבר יום שלשים שהוא זמן הקרבן, אבל ענין דברו בסוף שאמר מקדשין אותו ויהיה לקדשו אחר ד' או ה' ימים אפילו בסוף החדש מועלת כדי לחזור ולמנות לאותו החדש מיום שלשים אבל לא יהיה שם תועלת לקרבן:

ב עֵדִים שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הֲרֵי אֵלּוּ הוֹלְכִין לְבֵית דִּין לְהָעִיד וַאֲפִלּוּ הָיָה שַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-ד) 'אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם' וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר מוֹעֵד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. לְפִיכָךְ אֵין מְחַלְּלִין אֶלָּא עַל רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן וְעַל רֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי בִּלְבַד מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת. וּבִזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מְחַלְּלִין עַל כֻּלָּן מִפְּנֵי קָרְבַּן מוּסָף שֶׁבְּכָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ שֶׁהוּא דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:

לחם משנה עדים שראו את החדש הרי אלו הולכים לבית דין להעיד וכו'. קשה מאי לפיכך הוא זה הא מן התורה על כולן מחללין משום דכלהו ראשי חדשים איקרו מועד כדכתבו רש''י והתוס' ז''ל בספ''ק אלא דרבנן אסרו לפי שאין תיקון המועדות תלוי בהם אלא דוקא ניסן ותשרי שתלוי בהם תקון המועדות ומוכרחים אנו לומר כן דאי לאו אלא ניסן ותשרי דכתיב בהו קרא דאלה מועדי ה' א''כ כשבה''מ קיים אמאי מחללין שבת ועקרו רבנן דבר תורה וא''כ תימה על רבינו ז''ל שכתב לפיכך אין מחללין אלא על אלו אדרבה מפני טעם זה היה ראוי לחלל על הכל. וי''ל דאע''ג דשאר חדשים אתרבו מדאיתקרו מועד בפרשת פנחס מ''מ הך קרא דאלה מועדי ה' לא כתיב אלא בניסן ותשרי וכיון שכן מצאו מקום רבנן לומר דלהכי חלקינהו קרא להני לומר דהני בכל זמן מחללין משא''כ בשאר דמחללין כשבית המקדש קיים אבל כשאין ביהמ''ק קיים לא:

פירוש עדים שראו את החדש וכו' על ר''ח ניסן ותשרי מפני תקנת המועדות. כיון שפירש הכתוב בקריאת המועדים ואמר במועדם מחללין עליהן את השבת כשם שמחללין את השבת על התמיד ועל הפסח דכתיב בהם במועדם מדדרשינן על המועדים דכל היכא דכתיב ביה במועדו ואפילו בשבת ונאמר בתמיד ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו וכתיב בפסח לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו וקריאת המועדים בעתם היא בשני החדשים הללו ובזמן שבהמ''ק קיים יוצאים על כל החדשים מפני מוסף ר''ח:

ג כְּשֵׁם שֶׁמְּחַלְּלִין הָעֵדִים שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ אֶת הַשַּׁבָּת כָּךְ מְחַלְּלִין עִמָּהֶן הָעֵדִים שֶׁמְּזַכִּין אוֹתָן בְּבֵית דִּין אִם לֹא הָיוּ בֵּית דִּין מַכִּירִין אֶת הָרוֹאִין. וַאֲפִלּוּ הָיָה זֶה שֶׁמּוֹדִיעַ אוֹתָן לְבֵית דִּין עֵד אֶחָד הֲרֵי זֶה הוֹלֵךְ עִמָּהֶן וּמְחַלֵּל מִסָּפֵק שֶׁמָּא יִמָּצֵא אַחֵר וְיִצְטָרֵף עִמּוֹ:

לחם משנה כשם שמחללין העדים כו'. בריש פרק אם אינן מכירין (דף כ"ב) על מתני' דאמרה משלחים עמו אחר להעידו הקשו שם וחד מהימן והתניא מעשה שבא הוא ועדיו עמו וכו' אמר רב פפא מאי אחר זוג אחר וכו' וחד לא מהימן והתניא מעשה בר' נהוראי שהלך אצל העד להעיד עליו בשבת באושא ותירצו רבי נהוראי סהדא אחרינא הוה בהדיה והא דלא חשיב ליה משום כבודו של ר' נהוראי רב אשי אמר ר' נהוראי סהדא אחרינא הוה באושא ואזל ר' נהוראי לאצטרופי בהדיה א''ה מאי למימרא מהו דתימא מספיקא לא מחללינן שבתא קמ''ל ע''כ. והקשו התוס' ז''ל גבי הא דהקשו בגמ' וחד מי מהימן תימא כי לא מהימן נמי מחלל את השבת לילך שם שמא יצטרף עם אחר כדתנן בפ''ק גבי אב ובנו דילכו לא מפני שיצטרפו זה עם זה אלא שאם יפסל האחד שיצטרף השני עם אחר ונראה דלא מקשה היאך אחד מחלל שבת כיון דלא מהימן לחודיה אלא מקשה על לישנא דמתניתין דנקט אחד דמשמע דחד מהימן ע''כ. וקשה על זה דמשמע דאית להו דאחד ילך בשבת אע''פ שאינו יודע אם יש שם אחר א''כ למה הוצרכו בגמ' לידחק בהדי דרבי נהוראי דליכא מהתם קושיא כלל דהתם לא קאמר אלא שרבי נהוראי הלך להעיד שם בשבת אע''פ שלא היה עד עמו אלא אולי ימצא שם עד אחר דבשלמא במתניתין הוצרך לידחק ולומר מאי זוג אותו הזוג משום דקשיא ליה דאמאי משלחין אחד לבד הא אחד לא מהימן היה להם לשלוח שנים אבל מברייתא דר' נהוראי לק''מ. ויש לומר דהכי מקשה מדקאמרה הברייתא להעיד עליו ולא קאמרה להצטרף עם אחר להעיד עליו משמע דרבי נהוראי לחודיה היה נאמן ותירצו דלא הזכירו משום כבודו של רבי נהוראי. וא''ת איך תירץ רב אשי קושיא זו דעדיין קשיא ליה להצטרף עם אחר להעיד מבעי ליה ולא להעיד עליו דמשמע דהוא לחודיה מהימן ותו קשיא למה לי שיהא עד אחר באושא אע''פ שלא ידענו שיש שם עד אחר הלך להצטרף אולי ימצא שם עד אחר לפי דברי התוס' ז''ל. לזה יש לתרץ עם מה שכתבו התוס' ז''ל (בדיבור סהדא הוה) וז''ל י''ל דמיירי בעד אחד שראה את החדש שהלך רבי נהוראי להצטרף ולהעיד נמי על החדש. ולפי זה פירוש הברייתא הכי הלך אצל העד של החדש שהיה באושא להצטרף עמו ולהעיד על החדש וא''כ הוזכרה בברייתא השניה עדים ולזה הקשו בגמרא א''ה מאי למימרא כלומר בשלמא בלישנא קמא דתירץ דהיה רבי נהוראי העד שמכיר העד אשמעינן בברייתא דאע''ג דלא היה העד עצמו חילל את השבת אבל לתירוצא בתרא דהוא היה העד עצמו מאי למימרא אבל לפירוש רש''י ז''ל שפירש דסהדא אחרינא הוה בהדיה איירי לעד המכיר א''כ הך קושיא דאי הכי קאי לתירוצא קמא ג''כ ולהכי כתבו התוס' ז''ל דלפירוש רש''י ז''ל קאי פירכא דאי הכי לב' שנויי. אבל קשה דאתירוצא קמא מתרץ מהו דתימא מספיקא לא מחללינן שבתא הא לא הוי ספקא דהעד עצמו היה הולך עמו אלא שלא הזכירו מפני כבודו. וי''ל דמ''מ איכא מהו דתימא דילמא אותו העד שהלכו להעיד עליו שהוא כשר לא ימצאוהו באושא שיעיד על החדש וא''כ נמצא דהליכתן להעיד עליו שהוא כשר היה לבטלה א''כ נמצא ודאי דלפי' רש''י ז''ל דוקא היכא דידענו שיש שם עד אחר באותו מקום שהולך שם להצטרף עמו אע''פ שלא ידענו שהוא בביתו אם לאו מחלל את השבת אבל אם לא ידענו שיש שם עד כלל לא דאי לא למה הזכירו בגמ' סהדא אחרינא הוה באושא. א''כ נמצא דרבינו ז''ל דאית ליה דאפילו עד אחד שמכירו לעד ילך אפילו שלא ידע שיש לשם אחר שיעיד גם כן להצטרף עמו ודאי דאית ליה כפירוש התוספות ז''ל דס''ל דאפילו חד ילך אפי' שלא ידע אם יש שם אחר דומיא דאב ובנו. ועדיין קשה מנא לן הך דינא דמההיא דאב ובנו אין ראיה דילמא דמתני' לא קאמר בשבת אלא בחול קאמרה מתני' דחייבים לילך שניהם משום דדילמא יצטרפו אבל ודאי לחלל שבת לא יחלל אלא אחד מהם דוקא ומנ''ל לתוס' האי דינא. וגם לפי פירושם מהך סוגיא אין הכרח לדין זה דלתירוצא קמא שנים הם שהלכו ומשום כבודו של ר' נהוראי לא הזכירו ולתירוצא בתרא העד המוזכר בברייתא הוא העד המעיד על החדש ועמו הלך להצטרף עם העד שהיה שם באושא. ונראה ודאי להביא ראיה לדין זה מההיא מתני' דספ''ק שאמרו שעברו יותר מארבעים זוג משמע דכולן מחללין את השבת אע''פ שכבר הלכו ראשונים להעיד ומשמע דבשבת איירי מתני' מדקאמר דעיכבן ודאי דמהך טעמא היה רוצה לעכבן שלא יחללו את השבת ועוד דקאמר במתני' דאפילו דנראה בעליל דהיא גלויה לכל מחללין את השבת אבל מ''מ הא דאב ובנו דהכריחו התוס' ז''ל אינה ראיה מכרחת כ''כ ואולי דהתוס' ס''ל דפשטא דמתני' דאב ובנו אדלעיל קאי דמתני' דלעיל קאמרה דמחללין את השבת ואח''כ אמרה אב ובנו וכו' משמע דהם נמי יחללו השבת ומ''מ למדנו דדעת רבינו ז''ל כדעת התוס' ז''ל ולא כדעת רש''י ז''ל. ומה שהקשה המפרש מענין המילה שאין מחללין עליה השבת על הספק שאני קידוש החדש דתלוי ביה תקנת המועדות ועל שום ספק מחללין משא''כ מילה שיכול לעשותה ביום אחר ופשוט הוא:

פירוש כשם שמחללין וכו'. לשון הגמרא (ר"ה כ"ב:) וחד לא מהימן והתניא מעשה ברבי נהוראי שהלך אצל העד לאושא בשבת להעיד עליו פירוש להעיד לבית דין על העדים שאין מכירין אותן אמרי רבי נהוראי סהדא אחרינא הוה בהדיה והאי דלא קא חשיב ליה משום כבודו דרבי נהוראי רב אשי אמר רבי נהוראי סהדא אחרינא הוה באושא ואזל ר' נהוראי לאיצטרופי בהדיה א''ה מאי למימרא מהו דתימא כיון דלא ידע אי משכח ליה אי לא משכח ליה מספיקא לא מחללין שבת קמ''ל עכ''ל הגמ'. וקשיא לי היאך מחללין השבת מספק שהרי אמר בהלכות מילה במי שנולד בין השמשות של ערב שבת שנימול יום א' שהוא יום ט' לפי שאין מחללין שבת מספק ואמרו ז''ל שמא ימצא אחר ויצטרף עמו וכן נאמר אנו שמא לא ימצא אחר שיצטרף עמו ולא יקבלו ב''ד עדי הראיה לפי שאין יודעין אותן ונמצאו שחללו את שבת ולא נתקיימה עדותן:

ד הָיָה הָעֵד שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ בְּלֵיל הַשַּׁבָּת חוֹלֶה מַרְכִּיבִין אוֹתוֹ עַל הַחֲמוֹר וַאֲפִלּוּ בַּמִּטָּה. וְאִם יֵשׁ לָהֶן אוֹרֵב בַּדֶּרֶךְ לוֹקְחִין הָעֵדִים בְּיָדָן כְּלֵי זַיִן. וְאִם הָיָה דֶּרֶךְ רְחוֹקָה לוֹקְחִים בְּיָדָם מְזוֹנוֹת. וַאֲפִלּוּ רָאוּהוּ גָּדוֹל וְנִרְאֶה לַכּל לֹא יֹאמְרוּ כְּשֵׁם שֶׁרְאִינוּהוּ אֲנַחְנוּ רָאוּהוּ אֲחֵרִים וְאֵין אָנוּ צְרִיכִין לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת אֶלָּא כָּל מִי שֶׁיִּרְאֶה הַחֹדֶשׁ וְיִהְיֶה רָאוּי לְהָעִיד וְיִהְיֶה בֵּינוֹ וּבֵין הַמָּקוֹם שֶׁקָּבוּעַ בּוֹ בֵּית דִּין לַיְלָה וָיוֹם אוֹ פָּחוֹת מִצְוָה עָלָיו לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת וְלֵילֵךְ וּלְהָעִיד:

לחם משנה היה העד שראה את החדש וכו' חולה. פ''ק (דף כ"ב) במשנה מי שראה את החדש ואינו יכול להלך מוליכין אותו וכו': ואפילו ראהו גדול וכו'. שם (כ"א:) בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת וכו':

פירוש היה העד שראה את החדש כו' אפילו במטה. לפי שאסור להוציא משא על הבהמה בשבת ואדם חי שאינו כפות או שאינו חולה אינו משא ואם היה חולה הרי הוא משוי וכל שכן המטה שהוא משוי ואע''פ שהמוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור לפי שהמטה טפילה לו ה''מ כשנושאו אדם אבל לענין משוי בהמה הרי האדם והחולה והמטה משוי הם ואסור להוציאם על הבהמה בשבת אבל התירו ז''ל בעדות החדש שמרכיבין את החולה ואפילו במטה ואם יש להם אורב בדרך לוקחים העדים בידם כלי זיין ואע''פ שאינו דרך מלבוש כגון רומח וסייף וקשת ואלה ותריס וכיוצא בהן שהוא חייב על ההוצאה בהם מותר לעדים ליקח את אלו הכלים בידם וכ''ש כלים שהן דרך מלבוש שמותר כגון שריון וכובע וכיוצא בהן:

ה בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ בְּכָל יוֹם שְׁלֹשִׁים. פַּעַם אַחַת נִשְׁתַּהוּ הָעֵדִים מִלָּבוֹא עַד בֵּין הָעַרְבַּיִם וְנִתְקַלְקְלוּ בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא יָדְעוּ מַה יַּעֲשׂוּ אִם יַעֲשׂוּ עוֹלָה שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁמָּא יָבוֹאוּ הָעֵדִים וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּקְרִיבוּ מוּסַף הַיּוֹם אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. עָמְדוּ בֵּית דִּין וְהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְקַבְּלִים עֵדוּת הַחֹדֶשׁ אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁהוּת בַּיּוֹם לְהַקְרִיב מוּסָפִין וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וְנִסְכֵּיהֶם:

לחם משנה בראשונה היו מקבלים עדות החדש בכל יום שלשים וכו'. בפרק יו''ט של ר''ה (דף ל':) אמרינן במשנה בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום פעם אחת נשתהו העדים מלבא ונתקלקלו הלוים בשיר וכו' ואמר שם מה קלקול קלקלו הלוים בשיר הכא תירגמו שלא אמרו שירה כל עיקר ר' זירא אמר שאמרו שירה של חול עם תמיד של בין הערבים ע''כ. והתימה על רבינו דלא כתב כשום חד מינייהו אלא מפרש שהיו בהולים ולא היו יודעים מה יעשו ומשמע דלא עשו כלל. והוא תימה שלא הוזכר זה לא במשנה ולא בגמרא ועוד תימה אמאי קאמר בגמרא שקלקלו בשיר לימא שלא הקריבו מוסף היום שא''א להקריבו אחר תמיד של בין הערבים ואם הקריבו קרבן תמיד של בין הערבים אבדו המוסף. והתוס' ז''ל הקשו קושיא זו ולא מצאו תירוץ לו אלא דאית להו דיכול להקריב אח''כ מוסף היום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה. אבל רבינו ז''ל דאית ליה דא''א להקריבו אמאי לא הזכירו קלקול זה ואי משום שהיו בהולים [לא הקריבו] לא תמיד ולא מוסף. כל שכן שהוספת שהיה לו להזכיר קלקול זה הגדול. ועוד דזה א''א דהרי בגמרא אמרו שלא אמרו שירה כל עיקר. ואחר אמר שאמרו שירה של חול ולדברי הכל הקריבו תמיד של בין הערבים. וי''ל דרבינו ז''ל הוקשה לו קושית התוס' ז''ל דאמאי לא הזכיר קלקול זה של מוסף וסובר כתירוץ דדחי שם התוס' ז''ל דכשהביאו התמיד של בין הערבים התנו ואמרו אם יהיה מוסף או תמיד ולמפרע נמצא שהיה מוסף ואמרו עליו שירה של חול. וכ''ת אמאי לא קאמר שאמרו עם המוסף שירה של חול ולא עם התמיד, וי''ל דקאמר עם התמיד משום דבאותה שעה שהקריבוהו היה נראה כתמיד של בין הערבים שעדיין לא באו העדים וא''כ כשבאו אח''כ היה הראשון מוסף ואח''כ הקריבו התמיד וא''כ לא היה קלקול במוסף. ומ''ד שלא אמרו שירה כל עיקר הוא מפני שלא היו יודעים אם זה יהיה מוסף וצ''ל שירה של יו''ט או יהיה תמיד וצ''ל שירה של חול ולפיכך לא אמרו שירה כל עיקר והקלקול לא היה אלא בשירה לבד משום דלמ''ד לא אמרו שירה כל עיקר באותו היום לא באו העדים כדכתבו שם התוס' ז''ל בפ' יו''ט של ר''ה. ורבינו ז''ל פסק כמ''ד שלא אמרו שירה כל עיקר משום דבגמ' אמרו הכא תרגימו ולכך כתב שנתקלקלו מפני שלא היו יודעים אם היה זה מוסף מפני שהוא יו''ט וא''א שיהיה תמיד שאחריו לא יוכלו להקריב מוסף או יהיה תמיד מפני שלא יבואו העדים והם הקריבו בדרך תנאי והקלקול נמצא שהיה בשיר. אע''פ שזה הוא קצת דחוק בדברי רבינו ז''ל ומה גם כי לא הזכיר כלל מענין השיר אלא שצריך לדחוק ולישבו בלשונו אבל מה אעשה כי לא ראיתי ישוב אחר בלשונו ז''ל:

פירוש בראשונה היו מקבלין עדות וכו' ואי אפשר להקריב מוסף. פירוש לפי שאין מקריבין קרבן קודם תמיד של שחר ולא אחר תמיד של בין הערבים לפי שתמיד של בין הערבים היה נשחט בשמנה שעות ומחצה וקרב בתשע ומחצה חוץ מערב הפסח שמקדימים אותו שתי שעות בשביל שחיטת הפסחים כמו שיתבאר במקומו:

ו וְאִם הִגִּיעַ מִנְחָה וְלֹא בָּאוּ עֵדִים עוֹשִׂין תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ וּמַקְרִיבִין מוּסָף לְמָחָר לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ אַחַר מִנְחָה. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי וּבֵית דִּינוֹ שֶׁיִּהְיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ וַאֲפִלּוּ בָּאוּ עֵדִים יוֹם שְׁלֹשִׁים בְּסוֹף הַיּוֹם סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה מְקַבְּלִין עֵדוּתָן וּמְקַדְּשִׁין יוֹם שְׁלֹשִׁים בִּלְבַד:

לחם משנה ואפילו באו עדים יום שלשים בסוף היום סמוך לשקיעת החמה מקבלין עדותן. קשה דלמה לי סמוך לשקיעת החמה כל זמן שלא נראה כוכב אחד הוא יום כמ''ש לעיל בסוף הפרק אם עדיין לא יצא כוכב ליל שלשים ב''ד אומרים מקודש וכו'. ולא שייך כאן התירוץ שתירץ מהר''ל ן' חביב ז''ל על מה שהקשה מדברי רבינו ז''ל מדידיה אדידיה שמ''ש כאן בפרק ב' דכשלא נראה כוכב אחד הוי יום עם מ''ש בהלכות שבת דמשקיעת החמה הוי לילה וכתב שם אחר שהאריך בתירוץ הקושיא עם סוגית הגמרא וז''ל גם דברי הרמב''ם ז''ל מבוארים עפ''ז ודעתו שלענין שבת וכל דבר חומרא כמו בזב בין השמשות מתחיל משתשקע החמה אע''פ שלא ראה המביט שני כוכבים כיון שהדבר תלוי בכל אחד ואחד מישראל יש לנו לומר כי הגיע זמן ביה''ש וקוצר ראותו גרם שלא ראה הכוכבים. אמנם בענין קדוש החדש שהדבר מסור לב''ד לבד אם ראו הם הירח ולא יצאו כוכבים יכולים הם לקדשו כי הרי הוא יום כו' ע''כ. ומבואר הוא דאין זה החילוק שייך כאן דהכא נמי קידוש החדש הוא ואמאי בעינן סמוך לשקיעת החמה וצ''ע:

פירוש נוהגין אותו היום קדש. והוא יום שבאו העדים ולא העידו והוא יום שלשים ולמחר קדש והוא יום ל''א ומונין מיום שני עשרה ועושין הצום ולמה לא ימנו לצום מיום ראשון ולא מיום שני לפי שבראשון לא קדשוהו בית דין ואין הראיה קובעת אלא בית דין שאמרו מקודש הם שקובעים ועליהם אנו סומכים: משחרב בית המקדש וכו'. ומפני מה מקבלין עדות החדש כל היום לפי שנסתלק הקלקול ובטל התמיד ומקדשין החדש ואפילו בסוף היום:

ז כְּשֶׁמְּעַבְּרִין בֵּית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּאוּ עֵדִים כָּל יוֹם שְׁלֹשִׁים הָיוּ עוֹלִין לְמָקוֹם מוּכָן וְעוֹשִׂין בּוֹ סְעֻדָּה בְּיוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְאֵין עוֹלִין לְשָׁם בַּלַּיְלָה אֶלָּא בַּנֶּשֶׁף קֹדֶם עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ. וְאֵין עוֹלִין לִסְעֵדָּה זוֹ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. וְאֵין עוֹלִין לָהּ אֶלָּא בְּפַת דָּגָן וְקִטְנִית. וְאוֹכְלִין בְּעֵת הַסְּעֻדָּה. וְזוֹ הִיא סְעֻדַּת מִצְוָה שֶׁל עִבּוּר הַחֹדֶשׁ הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם:

לחם משנה כשמעברין ב''ד את החדש וכו'. פ''ק דסנהדרין (דף י"ב) ופרק בן סורר (דף ע':):

ח בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁהָיוּ בֵּית דִּין מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הָרְחוֹקִים. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַכּוּתִים שֶׁהָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת כְּדֵי לְהַטְעוֹת אֶת הָעָם הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ שְׁלוּחִים יוֹצְאִין וּמוֹדִיעִין לָרַבִּים. וּשְׁלוּחִים אֵלּוּ אֵינָן מְחַלְּלִין אֶת יוֹם טוֹב וְלֹא אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שַׁבָּת שֶׁאֵין מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת לְקַיְּמוֹ אֶלָּא לְקַדְּשׁוֹ בִּלְבַד:

לחם משנה בראשונה כשהיו בית דין וכו'. בפרק אם אינם מכירין משנה (דף כ"ב:): ושלוחים אלו אין מחללין וכו'. ברייתא בפ''ק (דף כ"א:) יכול כשם שמחללין עד שיתקדשו כך מחללין עד שיתקיימו תלמוד לומר אשר תקראו אותם וכו':

פירוש בראשונה וכו' היו משיאין משואות. בסי''ן כמו ותעל משאת העיר השמימה פירוש שריפתה וכן וישאם דוד ואנשיו ומתרגמינן ואוקדינון ופירוש שרפום. לשון המשנה (ר"ה כ"ב:) וכיצד משיאין משואות מביאין כלונסאות של ארז ארוכים וקנים ועצי שמן ונעורות פשתן וכורכן במשיחה ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור ומוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שרואה את חבירו שהוא עושה כן בראש ההר השני וכן בראש ההר השלישי. ומאין היו משיאין משואות מהר המשחה לסרטבא ומסרטבא לגרופינא ומגרופינא לחיורן ומחיורן לבית בלתי ומבית בלתי לא זזו משם אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד עד שרואה כל הגולה לפניו כמדורת אש, ע''כ: שאין מחללין את השבת לקיימו אלא לקדשו בלבד. לשון הגמרא (שם כ"א:) יכול כשם שמחללין עד שיתקדשו כך מחללין עליהן עד שיתקיימו ת''ל אשר תקראו אותם במועדם על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומן:

ט עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הָיוּ שְׁלוּחִים יוֹצְאִין. עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶּסַח. וְעַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית. וְעַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. כְּדֵי שֶׁיֵּשְׁבוּ מְצַפִּין בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים לֶאֱלוּל אִם נוֹדַע לָהֶם שֶׁקִּדְּשׁוּ בֵּית דִּין יוֹם שְׁלֹשִׁים נוֹהֲגִים אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ בִּלְבַד. וְאִם לֹא נוֹדַע לָהֶם נוֹהֲגִים יוֹם שְׁלֹשִׁים קֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים קֹדֶשׁ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ לָהֶם שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי. וְעַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת. וְעַל כִּסְלֵו מִפְּנֵי חֲנֻכָּה. וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים. וּבִזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּר מִפְּנֵי פֶּסַח קָטָן:

לחם משנה על ששה חדשים היו שלוחין יוצאין וכו'. משנה בפ''ק (דף י"ח:): ועל אלול מפני ר''ה. פירש''י ז''ל מודיעים מתי התחיל אלול ועושים ר''ה ביום שלשים לאלול בגולה דרוב שנים אין אלול מעובר ואע''פ שספק הוא בידם שמא יעברוהו ב''ד א''א להם לדעת ע''כ הולכים אחר רוב השנים ואם לא ידעו מתי התחיל אלול לא ידעו יום שלשים שלו ע''כ, משמע מדברי רש''י ז''ל דס''ל דבני גולה כיון דידעו יום ר''ח אלול לא היו עושים ר''ה אלא יום אחד והיו סומכים על שלעולם אין אלול מעובר. אבל רבינו ז''ל לא ס''ל הכי דלעולם היו עושים ר''ה [שני ימים] וכן כתב בפ''ה לקמן יו''ט של ר''ה בזמן שהיו קובעים ע''פ הראיה היו רוב בני ארץ ישראל עושים אותו שני ימים מספק לפי שלא היו יודעים יום שקבעו ב''ד את החדש שאין השלוחים יוצאים ביו''ט ע''כ. וכ''ת א''כ כיון דלדעת רבינו ז''ל לעולם היו עושים שני ימים אם כן מה לנו לידיעת ר''ח. וי''ל דיש ספק באב ואלול אם שניהם מעוברין או שניהם חסרים או אחד מלא ואחד חסר ואם שניהם מעוברים יום ס''א הוי ר''ח תשרי ואם שניהם חסרים יום חמשים ותשע הוי ר''ח תשרי ואם אחד חסר ואחד מלא הוי יום ששים ר''ח תשרי וכשיודע לנו יום ר''ח אלול יצאנו מזה הספק דחדש אב ונשאר לנו ספק אם אלול מעובר או לא ועבדינן יום שלשים ויום שלשים ואחד ר''ח ויצאנו מידי ספק אבל אם לא היינו יודעים ר''ח אלול היינו עושין ר''ח תשרי שלשה ימים יום נ''ט ויום ס' ויום ס''א לצאת מידי כל ספק כאשר כתבתי להכי מועיל לנו ידיעת ר''ח אלול. זה נראה טעם לרבינו ז''ל. אבל קשה מ''ש כדי שישבו מצפים ביום ל' כלומר אם יודע להם שקדשו את החדש ואיך אפשר למקומות הרחוקים לידע זה כיון דאין השלוחים יוצאים בו ביום שהוא יו''ט. ואולי י''ל דמ''ש אם נודע להם היינו לעיירות שהם בתוך תחום שבת שיוכלו השלוחים לילך שם ולזה אמר כיון שידעו ר''ח אלול יצפו ביום שלשים העיירות שאפשר להם לבא השמועה ביו''ט שהם בתוך התחום יעשו ל' והשאר יעשו יום שלשים ויום ל''א אבל אם לא היו יודעים ר''ח אלול היו צריכים לעשות שלשה ימים כאשר כתבתי מפני הספק: ועל אדר מפני הפורים. תימה דבגמרא (דף י"ט:) אמרו ואילו נתעברה השנה יוצאים אף על אדר שני מפני הפורים לא קתני מתני' דלא כר' דתניא רבי אומר אם נתעברה השנה יוצאין אף על אדר השני מפני הפורים ואמרו שם בגמ' דפליגי דרבי סבר כר' שמעון דעיבור שנה רצו חדש רצו ל' יום ורבנן סברי ל' יום דוקא. ורבינו ז''ל פסק בסוף פ''ד דרצו חדש רצו ל' יום והוי כר''ש א''כ היל''ל כאן דיוצאין על אדר השני מפני הפורים וצ''ע:

פירוש על ששה חדשים וכו'. לא זכר עצרת לפי שזמנה תלוי בספירת העומר והוא יום נ' מיו''ט שני של פסח לפיכך אין השלוחין יוצאין על סיון ואמרינן בגמ' (ר"ה י"ח:) וליפקו נמי אתמוז ואטבת פי' מפני הצומות שבהם. בזמן שיש שלום שהמקדש קיים. וסוף המימרא אין גזירה ואין שלום כגון עתה בזמן הזה שאם לא רצו להתענות אין חייבין עליהן אם רצו מתענין ואם לאו אין מתענין אי הכי ט' באב נמי אמר רב פפא שאני ט' באב הואיל והוכפלו בו הצרות דאמר מר בט' באב חרב הבית בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר מכלל אלו הדברים נתברר שיוצאין השלוחין על אב לפי שהוכפלו בו הצרות יותר מתמוז וטבת. לשון רש''י ז''ל השלוחין יוצאין כשקדשו ב''ד את החדש על פי עדים שראו את החדש ומודיעין השלוחין לגולה יום שקדשו אותו אם ביום שלשים וחדש שעבר חסר או ביום ל''א וחדש שעבר מלא. מפני הפסח והולכין השלוחין עד הפסח חוץ מן השבתות. ועל אב מפני התענית והולכין השלוחין כל ח' ימים חוץ מן השבת. ועל אלול מפני ר''ה מודיעין מתי יתחיל אלול ועושין ר''ה ביום שלשים לאלול בגולה דרוב שנים אין אלול מעובר ואע''ג דספק הוא בידם שמא יעברוהו בית דין א''א להם לדעת ועל כרחן הולכין אחר רוב השנים ואם לא ידעו מתי התחיל אלול לא ידעו מתי הוא יום שלשים שלו. ועל תשרי מפני תקנת המועדות לאחר שקדשוהו ב''ד לתשרי השלוחין יוצאין ליום המחרת והולכין עד מקום שיכולין להגיע עד החג ומודיעין אם עברו בית דין לאלול ואם לאו כדי שלא יהא לבם נוקפם ביוה''כ וסוכות. פסח קטן הוא פסח שני לטמא ושהיה בדרך רחוקה בראשון ולפיכך קרי ליה פסח קטן דלא הוה אלא יום אחד:

י שְׁלוּחֵי נִיסָן וּשְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי אֵין יוֹצְאִין אֶלָּא בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ אַחַר שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי בֵּית דִּין מְקֻדָּשׁ. וְאִם קִדְּשׁוּ בֵּית דִּין בְּסוֹף יוֹם תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ וְשָׁמְעוּ מִפִּי בֵּית דִּין מְקֻדָּשׁ יוֹצְאִין מִבָּעֶרֶב. וּשְׁלוּחֵי שְׁאָר הַשִּׁשָּׁה חֳדָשִׁים יֵשׁ לָהֶם לָצֵאת מִבָּעֶרֶב אַחַר שֶׁנִּרְאָה הַיָּרֵחַ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא קִדְּשׁוּ בֵּית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ הוֹאִיל וְנִרְאֶה הַחֹדֶשׁ יָצְאוּ שֶׁהֲרֵי לְמָחָר בְּוַדַּאי מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ בֵּית דִּין:

לחם משנה שלוחי ניסן ושלוחי תשרי וכו'. בפרק קמא (דף כ"א:) אמרו על כולן יוצאין מבערב על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי ב''ד מקודש. ומ''ש שיוצאין בר''ח לא נקט הכי בדוקא אלא משום ניסן אבל בתשרי ודאי שאין יכולין לצאת דהוי יו''ט וכבר עמד על זה המפרש ז''ל:

פירוש שלוחי ניסן וכו'. ברור שצריכין אנו באלו השני חדשים שיתאמת להן הדבר יותר משאר חדשים מפני המועדות שבהן, ובשאר מהששה חדשים אינם צריכין לכך שאע''פ שלא שמעו השלוחין מפי ב''ד מקודש יש להם לילך ולהודיע מאחר שנראה הירח: ומ''ש ז''ל אין יוצאין אלא ביום וכו'. זה לא יתכן אלא בשלוחי ניסן אבל שלוחי תשרי אינן יוצאין ביום ר''ה לפי שהוא יו''ט והיה לו לומר שלוחי ניסן אין יוצאין אלא ביום ר''ח וכו' אבל שלוחי תשרי אינן יוצאין אלא ביום שני לפי שיום ראשון יו''ט ולפיכך לא יתכן זה הדין אלא בר''ח ניסן בלבד. ונ''ל לפע''ד שיתכן לצאת ביום ר''ה אבל אין מגיעין אלא עד התחום וישבו לפנים מן התחום עד שתשקע החמה ואחר שתשקע החמה אם יכולין לילך ולא יהיה להן עכוב הולכין ואם יש להן עכוב בדרך יוצאין למחר והוא יום ב' של תשרי. [ומה] שאמרו יוצאין פירוש יוצאין מירושלים חוצה לה ואם רצו הולכין עד התחום:

יא כָּל מָקוֹם שֶׁהָיוּ הַשְּׁלוּחִין מַגִּיעִין הָיוּ עוֹשִׂין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת יוֹם טוֹב אֶחָד כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּמְקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים שֶׁאֵין הַשְּׁלוּחִים מַגִּיעִין אֲלֵיהֶם הָיוּ עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים מִפְּנֵי הַסָּפֵק לְפִי שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים יוֹם שֶׁקָּבְעוּ בּוֹ בֵּית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ אֵי זֶה יוֹם הוּא:

יב יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁהָיוּ מַגִּיעִין אֲלֵיהֶם שְׁלוּחֵי נִיסָן וְלֹא הָיוּ מַגִּיעִין לָהֶן שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי. וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁיַּעֲשׂוּ פֶּסַח יוֹם אֶחָד שֶׁהֲרֵי הִגִּיעוּ לָהֶן שְׁלוּחִין וְיָדְעוּ בְּאֵי זֶה יוֹם נִקְבַּע רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְיַעֲשׂוּ יוֹם טוֹב שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת שְׁנֵי יָמִים שֶׁהֲרֵי לֹא הִגִּיעוּ אֲלֵיהֶן הַשְּׁלוּחִין. וּכְדֵי שֶׁלֹּא לַחֲלֹק בַּמּוֹעֲדוֹת הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאֵין שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי מַגִּיעִין שָׁם עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים אֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת:

לחם משנה יש מקומות שהיו מגיעין וכו'. בפרק קמא (דף כ"א) מכריז רבי יוחנן כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי גזרה ניסן אטו תשרי:

פירוש יש מקומות וכו'. לפי שאין מתעכבין השלוחין בניסן כמו שמתעכבין בתשרי לפי שיש ביניהן שני ימים יום ראש השנה ויום כפור לפיכך שלוחי ניסן מגיעין למקום שאין מגיעין שלוחי תשרי וכדי שלא לחלוק במועדות שאם ינהגו לעשות פסח יום אחד יבאו לטעות ויעשו סוכות יום א' אע''פ שלא הגיעו אליהן השלוחין ואפילו יו''ט של עצרת שאינו תלוי בראיה ולא בשלוחין שהרי אינן עושין עצרת אלא על ספירת הימים של עומר הידועים מיו''ט שני של פסח, לפי שחששו חכמים שמא יטעו בתשרי אם יעשו עצרת יום אחד שמא יעשו סוכות יום אחד בזה המקום שאין שלוחי תשרי מגיעין אליו התקינו שיעשו באלה המקומות כל המועדים שני ימים מפני חשש הטעות, ושאר הפרק אינו צריך ביאור:

יג וְכַמָּה בֵּין שְׁלוּחֵי נִיסָן לִשְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי. שְׁנֵי יָמִים. שֶׁשְּׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי אֵינָן מְהַלְּכִין בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב וְלֹא בַּעֲשִׂירִי בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם כִּפּוּר:

יד אֵין הַשְּׁלוּחִין צְרִיכִין לִהְיוֹתָן שְׁנַיִם אֶלָּא אֲפִלּוּ אֶחָד נֶאֱמָן. וְלֹא שָׁלִיחַ בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ תַּגָּר מִשְּׁאָר הָעָם שֶׁבָּא כְּדַרְכּוֹ וְאָמַר אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי בֵּית דִּין שֶׁקִּדְּשׁוּ אֶת הַחֹדֶשׁ בְּיוֹם פְּלוֹנִי נֶאֱמָן וּמְתַקְּנִין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת עַל פִּיו. שֶׁדָּבָר זֶה דָּבָר הֶעָשׂוּי לְהִגָּלוֹת הוּא וְעֵד אֶחָד כָּשֵׁר נֶאֱמָן עָלָיו:

לחם משנה אין השלוחין צריכים להיות שנים אלא אפילו אחד וכו'. ריש פרק אם אינן מכירין (דף כ"ב:) תניא וכו' בא אחד מסוף העולם ואמר קדשו ב''ד את החדש נאמן ואמרו שם טעמא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי ביה אינשי:

טו בֵּית דִּין שֶׁיָּשְׁבוּ כָּל יוֹם שְׁלֹשִׁים וְלֹא בָּאוּ עֵדִים וְהִשְׁכִּימוּ בַּנֶּשֶׁף וְעִבְּרוּ אֶת הַחֹדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק זֶה. וְאַחַר אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה יָמִים בָּאוּ עֵדִים רְחוֹקִים וְהֵעִידוּ שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ שֶׁהוּא לֵיל שְׁלֹשִׁים. וַאֲפִלּוּ בָּאוּ בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ. מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן אִיּוּם גָּדוֹל וּמַטְרִיפִים אוֹתָם בִּשְׁאֵלוֹת וּמַטְרִיחִין עֲלֵיהֶן בִּבְדִיקוֹת וּמְדַקְדְּקִין בְּעֵדוּת וּמִשְׁתַּדְּלִין בֵּית דִּין שֶׁלֹּא יְקַדְּשׁוּ חֹדֶשׁ זֶה הוֹאִיל וְיָצָא שְׁמוֹ מְעֻבָּר:

לחם משנה בית דין שישבו כל יום ל' ולא באו עדים וכו'. בפ''ק (דף כ') הקשו בגמ' על הא דאמרינן התם דמעברינן לאלול משום מתיא וירקיא איני והתני רבה בר שמואל יכול כשם שמעברין את השנה לצורך כך מעברין את החדש לצורך ת''ל החדש הזה לכם ראש חדשים כזה ראה וקדש. אמר רב ל''ק כאן לעברו כאן לקדשו וה''ק יכול כשם שמעברין את השנה ואת החדש לצורך כך מקדשין את החדש לצורך ת''ל החדש הזה וכו' וכי הא דאמר ריב''ל מאיימין על העדים על החדש וכו' ואין מאיימין וכו' על שלא נראה בזמנו לקדשו איני והא שלח ליה ר' יהודה נשיאה לר' אמי הוו יודעין שכל ימיו של ר' יוחנן היה מלמדנו מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו אע''פ שלא ראוהו יאמרו ראינו אמר אביי ל''ק הא בניסן ותשרי [הא בשאר ירחי] רבה אמר הא דתני רבה בר שמואל אחרים היא דתניא אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר''ה לר''ה אלא ד' ימים בלבד וכו' רב דימי מנהרדעא מתני איפכא מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו ואין מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו מ''ט האי מחזי כשיקרא האי לא מחזי כשיקרא ע''כ זו היא סוגיית הגמרא. ופירש''י ז''ל מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו ביום ל' שיחרישו בשביל לעברו. ואין מאיימין ביום ל' על העדים שלא ראוהו ואנן צריכין לקדשו היום כדי להפריד שבת מיה''כ שיאמרו ראינו ויעידו שקר. היה מלמדנו מאיימין וכו' אם אנו צריכין לעשותו חסר. בניסן ותשרי שהמועדים תלויין בהם מקדשין לצורך וכו'. ובאמת אין שיטת רבינו ז''ל דומה לשיטת רש''י ז''ל דלפי פירושו של רש''י ז''ל מ''ד מאיימין על העדים לעברו הוא לומר שלא ראו אע''פ שראו. ורבינו ז''ל לא ס''ל הכי דודאי אית ליה דאם ראו את החדש בזמנו ודאי שלא יעברוהו בין לצורך בין שלא לצורך ולא נאמר עיבור לצורך אלא היכא דנתעבר מתחילה בטעות דאז אם הוצרכו לעבר כיון דכבר נתעבר בטעות מוקמינן ליה אחזקתיה. א''נ כדכתב בפרק י''ח וז''ל וכן זה שאמרו חכמים מעברין את החדש לצורך הוא בחדשים אלו שמעברים אותן לפי חשבון ועושים אחד מלא ואחד חסר ויש להם לעבר חדש אחר חדש או לחסר בזה הוא שמעברין לצורך מפני שלא נראה הירח בזמנו אבל כשנראה הירח בזמנו שהוא תחילת היותו אחר שנתקבץ עם השמש מקדשין לעולם ע''כ. ולכך פירש הלכה בדרך אחרת דאיירי הכא דכבר עיברו ב''ד את החדש ועתה באו עדים לומר שראוהו בזמנו ולסתור העבור. וכן בענין הקידוש הוא בהפך שבאו עדים מתחילה שראוהו בזמנו וקדשוהו ואח''כ בא סתירה לעדים או הזמה או הכחשה או דבר מבטל עדותן ובהא שקלא וטריא בגמרא, לדעת רבינו ז''ל דר' יהושע אמר מאיימין על העדים היכא שכבר עיברו את החדש ובאו עדים על החדש שראוהו בזמנו מאיימין עליהם לסתור דבריהם שלא יעמדו בדבריהם לעברו כלומר כדי שהעיבור שעשה יהיה מקויים וכשהוא בהפך שעשו קידוש ובאו עדים לומר שלא נראה בזמנו כלומר שהעדות הראשון של קידוש שנראה בזמנו הוא שקר והם באים לסותרו בהכחשה או בהזמה אין מאיימין עליהם כדי שהקידוש שעשו יהא קיים. וצריך לתת טעם לר' יהושע לפי פירוש זה. ונ''ל טעמו דבעיבור החדש כיון דעשו סעודה בעיבור כדכתב רבינו ז''ל לעיל איפרסמא מילתא טפי ואיכא טפי זילותא דבי דינא לסתור מה שעשו. וז''ש רבינו ז''ל שכבר יצא שמו שהוא מעובר כלומר אפרסמא מילתא טפי משא''כ בקידוש דלא איפרסמא כ''כ ולזה מאיימין בעיבור ולא בקידוש. אבל אם עמדו בדבריהם ודאי דסותרין אפילו העיבור. וזה הדין שהזכיר רבינו ז''ל בתחלת דבריו ב''ד שישבו וכו' עוד אמרו הואיל ונראה הירח בלילו. ומשום דהקשה בגמרא על הא דריב''ל מהא דר' יוחנן דאמר מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו אוקמוה בגמרא דהא דריב''ל איירי בשאר חדשים אבל בניסן ותשרי מאיימין על הקידוש. ומשמע ליה לרבינו ז''ל דלא זו בלבד חלוק ניסן ותשרי משאר חדשים בענין הקידוש אלא בענין העיבור נמי הוא חלוק דבניסן אין מאיימין על העיבור וטעמא דכיון דר' יוחנן דאיירי בניסן ותשרי כדאוקימו בגמרא קאמר שהיה מלמדם לאיים על הקידוש ולא הזכיר ג''כ איום על העיבור משמע דלית ליה בניסן ותשרי איום על העיבור וטעמא כיון דבניסן ותשרי איכא תקנת מועדות דקודם חצי החדש איירי כדכתב רבינו ז''ל לא משגחינן בזילותא דבי דינא אלא לעולם אנו מקיימין הקידוש מפני שהוא עדות שראה הירח בזמנו ועיבור הוא דנראה שלא בזמנו וטפי עדיף לאוקמי דנראה בזמנו כי אורחיה מלומר דלא נראה בזמנו אלא שלא בזמנו דלאו אורחיה וצריך לקדש החדש ולתקן המועדות. זו היא סברת אחד מהחכמים דסובר דמעברין את החדש לצורך כלומר היכא שעיברה מתחלה ואח''כ סתרו העיבור אם יש טעם לעברו מוקמינן ליה אחזקתיה וז''ש בגמרא לדעת רבינו ז''ל. וכי הא דאמר ריב''ל, דאילו הא דאמרינן דמעברין לצורך היינו כריב''ל שעברוהו מתחלה ב''ד בטעות אז כשהוצרכו ב''ד מוקמינן ליה אחזקתיה אבל לא שיעברוהו מתחלה שלא לצורך. וא''כ נמצא לפי זה דבניסן ותשרי קודם חצי החדש מאיימין על הקידוש ולא על העיבור לזה אמר רבינו ז''ל דאפילו מי שסובר דמעברין את החדש לצורך בניסן ותשרי מודה כדתריץ בגמרא דמוקי מילתא דמאיימין על הקידוש ולא על העיבור בניסן ותשרי. וטעם החכמים החולקים שכתב רבינו ז''ל דאית להו דבכל גוונא אין מעברין לצורך הוא משום דס''ל כתירוצא בתרא דתריץ רבא דרבה בר שמואל ס''ל דבכל גוונא אין מעברין את החדש לצורך ואתי כסברת אחרים והם פסקו כאחרים משום ברייתא דרבה בר שמואל אבל החכמים האחרים חולקין ופוסקין כתירוצא דאביי ומודו בניסן ותשרי כדכתב רבינו ז''ל. ועם מ''ש אע''פ שהענין קצת דחוק נתיישבו כל דברי רבינו ז''ל ודינין שהם יוצאים מן הגמרא שלפי שיטת רש''י ז''ל אין להם מקום. גם מ''ש שאין מאיימין על העיבור גבי ניסן ותשרי ולעיל כתב שמאיימין על העיבור ובגמ' משמע דאין הפרש בין ניסן ותשרי לשאר חדשים אלא לענין הקידוש. וכבר כתבתי טעמו. הגם כי בעיני הוא דחוק. והתימה על המפרש שכתב שדברים אלו לא רצה לבארם מפני שהם מבוארים ואיך לא שת לבו לסוגית הגמרא כי לכאורה אין מקום לפי דברי רבינו ז''ל ומה שנראה לעניות דעתי כתבתי: סליקו להו הלכות קידוש החדש בס''ד

טז וְאִם עָמְדוּ הָעֵדִים בְּעֵדוּתָן וְנִמְצֵאת מְכֻוֶּנֶת וַהֲרֵי הָעֵדִים אֲנָשִׁים יְדוּעִים וּנְבוֹנִים וְנֶחְקְרָה הָעֵדוּת כָּרָאוּי. מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ וְחוֹזְרִין וּמוֹנִין לְאוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ מִיּוֹם שְׁלֹשִׁים הוֹאִיל וְנִרְאֶה הַיָּרֵחַ בְּלֵילוֹ:

יז וְאִם הֻצְרְכוּ בֵּית דִּין לְהַנִּיחַ חֹדֶשׁ זֶה מְעֻבָּר כְּשֶׁהָיָה קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים אֵלּוּ מַנִּיחִין. וְזֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ מְעַבְּרִין אֶת הַחֹדֶשׁ לְצֹרֶךְ. וְיֵשׁ מִן הַחֲכָמִים הַגְּדוֹלִים מִי שֶׁחוֹלֵק בְּדָבָר זֶה וְאוֹמֵר לְעוֹלָם אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַחֹדֶשׁ לְצֹרֶךְ. הוֹאִיל וּבָאוּ עֵדִים מְקַדְּשִׁין וְאֵין מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן:

יח יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין מַחֲלֹקֶת הַחֲכָמִים בְּדָבָר זֶה אֶלָּא בִּשְׁאָר הֶחֳדָשִׁים חוּץ מִן נִיסָן וְתִשְׁרֵי. אוֹ בְּעֵדֵי נִיסָן וְתִשְׁרֵי שֶׁבָּאוּ אַחַר שֶׁעָבְרוּ הָרְגָלִים. שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה וְעָבַר זְמַן הַקָּרְבָּנוֹת וּזְמַן הַמּוֹעֲדוֹת. אֲבָל אִם בָּאוּ הָעֵדִים בְּנִיסָן וְתִשְׁרֵי קֹדֶם חֲצִי הַחֹדֶשׁ מְקַבְּלִין עֵדוּתָן וְאֵין מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן כְּלָל. שֶׁאֵין מְאַיְּמִין עַל עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁרָאוּהוּ בִּזְמַנּוֹ כְּדֵי לְעַבְּרוֹ:

יט אֲבָל מְאַיְּמִין עַל עֵדִים שֶׁנִּתְקַלְקְלָה עֵדוּתָן וַהֲרֵי הַדָּבָר נוֹטֶה וּגְנַאי שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת וְיִתְעַבֵּר הַחֹדֶשׁ. מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁתִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת וְיִתְקַיֵּם הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ. וְכֵן אִם בָּאוּ עֵדִים לְהָזִים אֶת הָעֵדִים שֶׁרָאוּהוּ בִּזְמַנּוֹ קֹדֶם שֶׁקִּדְּשׁוּהוּ בֵּית דִּין הֲרֵי אֵלּוּ מְאַיְּמִין עַל הַמְּזִימִין עַד שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּם הַהֲזָמָה וְיִתְקַדֵּשׁ הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן