הלכות פרה אדומה - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות פרה אדומה - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

א הַמְמַלֵא מַיִם לְקִדּוּשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הוּא עַצְמוֹ הַמְקַדֵּשׁ וְהַמַּזֶּה אֶלָּא מְקַדֵּשׁ אֶחָד וּמַזֶּה אֶחָד. וְכֵן מְמַלֵּא אָדָם בִּכְלִי וּמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי וּמְקַדֵּשׁ בִּכְלִי אַחֵר וּמְעָרֶה הַמַּיִם הַמְקֻדָּשִׁין מִכְּלִי לִכְלִי וּמַזֶּה מִכְּלִי אַחֵר:

כסף משנה הממלא מים לקידוש וכו'. בפרק טרף בקלפי (דף מ"ג) אי כתב רחמנא ולקח ונתן ה''א עד דשקיל חד ויהיב חד פי' ההיא גופיה דשקיל כתב רחמנא ולקחו: ומ''ש וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי וכו'. רבינו שמשון הקשה על מי שסובר בהיפך דהא בכמה דוכתי מוכח שאפילו לכתחילה מותר למלאות בכלי אחד ולערות לקדשם בכלי אחר והרי בדלי ממלא ושוקת קרוי בכל דוכתא מקום שמשליך המים מן הדלי:

ב מְמַלֵּא אָדָם מַיִם וּמַנִּיחָן אֶצְלוֹ בְּלֹא קִדּוּשׁ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה * וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וּמוֹלִיכָן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמֵעִיר לְעִיר וְנוֹתֵן עֲלֵיהֶן אֵפֶר וּמְקַדְּשָׁן בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְכֵן הַמַּיִם הַמְקֻדָּשִׁין מַנִּיחָן אָדָם אֶצְלוֹ יָמִים וְשָׁנִים וּמַזֶּה מֵהֶן בְּכָל יוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ עַד שֶׁיִּתַּמּוּ וּמוֹלִיכָן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמֵעִיר לְעִיר. וּמְשַׁמֵּר אָדָם אֵפֶר פָּרָה אֶצְלוֹ וּמוֹלִיכָהּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמֵעִיר לְעִיר. פַּעַם אַחַת הוֹלִיכוּ כְּלִי שֶׁהָיָה בּוֹ מֵי חַטָּאת בִּסְפִינָה בַּיַּרְדֵּן וְנִמְצָא כְּזַיִת מִן הַמֵּת בְּקַרְקַע הַסְּפִינָה וְנִטְמְאוּ הַמַּיִם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁאֵין מַעֲבִירִין מֵי חַטָּאת וְלֹא אֵפֶר חַטָּאת בְּנָהָר וּבִסְפִינָה וְלֹא יְשִׁיטֵם עַל פְּנֵי הַמַּיִם. וְלֹא יַעֲמֹד בְּצַד הַנָּהָר מִכָּאן וְיִזְרְקֵם לַצַּד הַשֵּׁנִי. אֲבָל עוֹבֵר הוּא אָדָם בְּמַיִם עַד צַוָּארוֹ וּבְיָדוֹ אֵפֶר פָּרָה אוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין. וְכֵן אָדָם וְכֵלִים הָרֵיקָנִים שֶׁהֵן טְהוֹרִין לְחַטָּאת וּמַיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְחַטָּאת וַעֲדַיִן לֹא נִתְקַדְּשׁוּ מַעֲבִירִין אוֹתָם בְּנָהָר בִּסְפִינָה:

ההראב"ד ואין בכך כלום ומוליכן וכו'. א''א ובלבד שיהיו שמורים ולא יהיה בהם היסח הדעת:

כסף משנה ממלא אדם מים וכו'. תוספתא בסוף חגיגה מוליכין מי חטאת וכו' ממקום למקום וכן משמע שם בגמרא: כתב הראב''ד ממלא אדם מים ומניחם אצלו וכו' ואין בכך כלום ומוליכן ממקום למקום וכו'. א''א ובלבד שיהיו שמורים ולא יהיה בהם היסח הדעת עכ''ל. ודבר תימה הוא היאך אפשר שישהו כמה ימים ולא יהא בהם היסח הדעת ולדעת רבינו ניחא די''ל שאין היסח הדעת פוסל בהן אלא כשהוא מתעסק בהם קצת כגון שקלן במשקל דלקמן: וכן המים המקודשים וכו'. ומ''ש ומוליכן ממקום למקום וכו'. ודע שמצאתי בספר מוגה שאצל מ''ש רבינו ומעיר לעיר כתוב ומשמר אדם אפר פרה אצלו ומוליכה ממקום למקום ומעיר לעיר: פעם אחת הוליכו כלי שהיה בו מי חטאת וכו'. בפרק חומר בקודש (דף כ"ג) ופרק האשה שלום (דף קי"ו ע"ב). ומ''ש שאין מעבירין מי חטאת וכו'. משנה פ''ט דפרה:

ג מַעֲבִירִין מַיִם מְקֻדָּשִׁין בִּסְפִינָה בַּיָּם הַגָּדוֹל וְשָׁטִין [בָּהֶם] עַל פְּנֵי הַמַּיִם. שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל הַמַּיִם הַמְקֻדָּשִׁין וְעַל הָאֵפֶר בְּנָהָר:

כסף משנה מעבירים מים מקודשים בספינה בים הגדול וכו'. בפרק חומר בקדש אחד הירדן ואחד שאר הנהרות רבי חנניא בן עקביא אומר לא אסרו אלא בירדן וכמעשה שהיה משמע דלת''ק נמי דוקא נהרות אבל ים הגדול לא דהא לא דמי לירדן כלל: ושטין בספינה על פני המים. כך כתוב בספרים ונ''ל שהוא ט''ס וצריך למחוק תיבת בספינה ולכתוב במקומה בהם וכן מצאתי בספר מוגה:

ד * הַמּוֹלִיךְ מַיִם לְקַדְּשָׁן וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מַיִם שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ לֹא יַפְשִׁיל הַכְּלִי לַאֲחוֹרָיו אֶלָּא לְפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה' בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁמוּרִין הֵן מֵי נִדָּה וְאִם לָאו פְּסוּלִין. מִלֵּא שְׁתֵּי חָבִיּוֹת נוֹתֵן אַחַת לְפָנָיו וְאַחַת לַאֲחוֹרָיו מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר:

ההראב"ד המוליך מים לקדשם ואין צ''ל כו'. א''א תמה אני על זה והלא המלאכה אינה פוסלת אלא משום היסח הדעת וכבר אמרו במשנה והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר הא משיטילו אינה פוסלת וא''כ היסח הדעת למה יפסול במים שנתקדשו:

כסף משנה המוליך מים לקדשן וכו'. משנה פרק ז' דפרה: וכתב הראב''ד ואין צ''ל מים שנתקדשו א''א תמה אני על זה וכו'. וי''ל דרבינו לטעמיה אזיל דסבר דמלאכה דפסלה לא מטעם היסח הדעת וכמו שנתבאר בפ''ז וא''כ אע''ג דמלאכה אינה פוסלת אחר שהטילו אפר היסח הדעת פוסל וכן מתבאר בדין שיבא בסמוך:

ה * מֵי חַטָּאת שֶׁשְּׁקָלָן בְּמִשְׁקָל אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ פְּסוּלִין וְאִם לָאו כְּשֵׁרִין. אֲבָל אִם שָׁקַל דְּבָרִים אֲחֵרִים בְּמֵי חַטָּאת הוֹאִיל וַעֲשָׂאָן מִשְׁקלֶת פְּסָלָן שֶׁאֵין זוֹ מִשְׁמֶרֶת. כָּל אֵלּוּ הַטְּהוֹרִים שֶׁמְּמַלְּאִין אוֹ שֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹ שֶׁמַּזִּין וְכֵן כָּל הַכֵּלִים שֶׁמְּמַלְּאִין וּמְקַדְּשִׁין מֵהֶם וְשֶׁמַּזִּין מֵהֶן אִם הָיוּ טְבוּלֵי יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים. שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה הַפָּרָה וְהַמִּלּוּי וְהַקִּדּוּשׁ וְהַהַזָּיָה כָּשֵׁר בִּטְבוּל יוֹם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמִפְּנֵי הַצְּדוֹקִין מְטַמְּאִין אֶת כָּל כְּלֵי שֶׁטֶף וּמַטְבִּילִין אוֹתָן וְאַחַר כָּךְ מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן בְּמֵי חַטָּאת:

ההראב"ד מי חטאת ששקלן. א''א אין הסוגיא הולכת במסכת גיטין על דרך פירושו:

כסף משנה מי חטאת ששקלן וכו'. בפרק הניזקין עלה נ''ג מתיב רבי אלעזר העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב הוא מותיב לה והוא מפרק לה וכו' בששקל בהם משקלות והאמר רבא מי חטאת ששקל בהם משקלות כשירה ל''ק הא בגופן הא בכנגדן בגופן מעשה קא עביד בהו ואי היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב אלא אידי ואידי כנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה ופירש''י ששקל בהם משקלות שהיו תלויות בכף מאזנים והיה יודע משקלם ונתן בשר לשקלו בכף שנייה דלא עבד מעשה בידיו אלא במחשבה מיפסלי. דרבא בכנגדן כדפרישית ומתניתא דמשמע פסולות ששקל בגופן כדרך הטבחים לשקול בשר במים שיש להם כלי שיש בו שנתות ונותנים מים בראשונה ונותנים בשר במים עד שהמים עולים לרושם השני וכוונוהו כבר שבמשקל ליטרא או שתים המים עולים ומגיעים לאותו הרושם. מתניתא דאסח דעתיה משמירתן ע''י המשקל ששקל בהם ונפסלו בהיסח הדעת דלמשמרת למי נדה כתיב שצריכות שימור תמיד עכ''ל. ולכאורה אין דברי רבינו מכוונים עם דברי הגמרא ולכן כתב עליו הראב''ד א''א אין הסוגיא הולכת במסכת גיטין על דרך פירושו עכ''ל. ולכוין דברי רבינו עם דברי הגמרא צ''ל שמ''ש מי חטאת ששקלן במשקל היינו לומר ששקל כנגדן ומ''ש אם שקל דברים אחרים במי חטאת היינו ששקל בגופן וכמ''ש רש''י שדרך הטבחים לשקול במים. ומ''ש הואיל ועשאן משקלות, היינו לומר שעשה משקולת בגופן וכמו שנתבאר: כל אלו הטהורים שממלאין או שמקדשין או שמזין. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו ובפ''ג דפרה תנן דכהן השורף את הפרה היו מטמאין אותו ומטבילין אותו מיד כדי שיהיה טבול יום ומייתי לה בריש יומא. ודין הכלים מתבאר מדין שפופרת שחתכה לחטאת ששנינו בפ''ה דפרה והוזכר פרק הערל ופרק טרף בקלפי (דף ס') ופרק חומר בקודש (דף כ"ג) ופרק ב' דזבחים (דף כ"ח):

ו הַכּל כְּשֵׁרִין לְהַזּוֹת חוּץ מֵאִשָּׁה וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס [וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה] וְקָטָן שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת. אֲבָל קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת כָּשֵׁר לְהַזּוֹת וְהֶעָרֵל כָּשֵׁר לְהַזּוֹת שֶׁאֵין הֶעָרֵל טָמֵא. קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת שֶׁהִזָּה וְהָאִשָּׁה מְסַעֲדָּתוֹ כְּגוֹן שֶׁאָחֲזָה לוֹ הַמַּיִם בְּיָדוֹ הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֶּאֱחֹז בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת הַזָּאָה. וְאִם אָחֲזָה בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה:

כסף משנה הכל כשרים להזות וכו'. משנה בסוף פרה ובפרק טרף בקלפי יליף לה מקראי. ודין ח''ש בתוספתא. ומ''ש והערל כשר להזות. בפרק הערל עלה ע''ב ובריש ערכין (דף ג'): קטן שיש בו דעת שהזה וכו'. משנה בסוף פרה. ומ''ש רבינו ואם אחזה בידו. כלומר אפי' בשעת הזאה פסול כלומר ואין צ''ל אם אחזה בידו בשעת טבילת האזוב דקרא דפסלינן אשה מיניה בטבילה כתיב וטבל במים איש:

ז הַמַּזֶּה צָרִיךְ לְכַוֵּן * וּלְהַזּוֹת עַל הַטָּמֵא לְטַהֲרוֹ וְאִם הִזָּה שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה. אֲבָל זֶה שֶׁמַּזִּין עָלָיו אֵינוֹ צָרִיךְ כַּוָּנָה אֶלָּא מַזִּין עַל הָאָדָם לְדַעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. הַמִּתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה לַאֲחוֹרָיו לַאֲחוֹרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה. נִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה לַצְּדָדִין שֶׁל פָּנָיו הַזָּיָתוֹ כְּשֵׁרָה:

ההראב"ד ולהזות על הטמא לטהרו. א''א זה אינו שאינו צריך כוונה לטהרה דחולין לא בעי כוונה אבל בעינן שיתכוין לו:

כסף משנה המזה צריך לכוין וכו' עד הזאתו כשירה. מתבאר שם ובפ''ק דיומא: וכתב הראב''ד זה אינו שאינו צריך כוונה לטהרו וכו'. ואני אומר דאע''ג דחולין לא בעי כוונה בטבילה בהזאה בעי ולדבריו ז''ל נמי יש חילוק בטבילה להזאה דבטבילה לא בעי כוונה כלל דהא גל שנתלש ונפל על האדם ועל הכלים טהורים ובהזאה בעינן שיתכוין לו. ובספרי זוטא שנינו והזה הטהור על הטמא ולא בזמן שלא נתכוין לטמא:

ח הַמַּזֶּה אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה לְכָל הַזָּיָה אֶלָּא טוֹבֵל אֶת הָאֵזוֹב וּמַזֶּה הַזָּיָה אַחַר הַזָּיָה עַד שֶׁיִּגָּמְרוּ הַמַּיִם. וּמַזֶּה הַזָּיָה אַחַת עַל כַּמָּה בְּנֵי אָדָם אוֹ עַל כַּמָּה כֵּלִים כְּאַחַת אֲפִלּוּ מֵאָה. כָּל שֶּׁנָּגַע בּוֹ מִן הַמַּיִם כָּל שֶׁהוּא טָהוֹר וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן הַמַּזֶּה לְהַזּוֹת עָלָיו. טָבַל אֶת הָאֵזוֹב וְנִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה אוֹ עַל הָאָדָם וְהִזָּה מֵאוֹתָהּ טְבִילָה עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אוֹ עַל הַבְּהֵמָה. אִם נִשְׁאֲרוּ מַיִם בָּאֵזוֹב אֵינוֹ צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְהַטְבִּיל אֶלָּא מַזֶּה מִן הַשְּׁאָר עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכֵּלִים הַטְּמֵאִים שֶׁהֲרֵי תְּחִלַּת טְבִילָתוֹ * כְּשֵׁרָה הָיְתָה. אֲבָל אִם טָבַל אֶת הָאֵזוֹב לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אוֹ עַל הַבְּהֵמָה וְהִזָּה עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכְּלִי הַטָּמֵא הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה עַד שֶׁיַּחְזֹר וְיִטְבּל פַּעַם שְׁנִיָּה וְיִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל הָאָדָם אוֹ עַל דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה:

ההראב"ד בכשרותו היתה. א''א זה האיש מסרך ומערבב והתוספתא מסודרת כך טבל את האזוב לשום דבר שהוא ראוי להזאה והזה על דבר שהוא ראוי להזות מים הנוטפין טמאים וכשרים להזות ואם יש באזוב ישנה לשום דבר שהוא ראוי להזאה והזה על דבר שאינו ראוי להזאה כגון על הכותי ועל הבהמה ועל עריבה של אבן המים הנוטפים טהורים ופסולין להזאה ואם יש באזוב לא ישנה כך היא התוספתא ובמשנה יש מחלוקת בין הנוסחא אלא שיכול אדם להשוותם כפירושה אבל לפי התוספת' נראה שאע''פ שטבל לשם הראוי להזאה כיון שהזה על שאינו ראוי אף מה שנשאר באזוב נפסל ולא יזה ממנו והנוטפים ממנו טהורים ופסולין להזות ומה שאמרו במשנה שהנוטפים כשירים להזות ומטמאין לא אמרו אלא כשטבל והזה על מי שראוי להזאה:

ט הִטְבִּיל אֶת הָאֵזוֹב וְנִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה הַמַּיִם הַמְנַטְּפִים כְּשֵׁרִין לְפִיכָךְ אִם נָטְפוּ בִּכְלִי וְחָזַר וְהִטְבִּיל בָּהֶן אֶת הָאֵזוֹב בְּכַוָּנָה לְהַזּוֹת עַל דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה הַזָּיָתוֹ כְּשֵׁרָה:

כסף משנה (ח-ט) המזה אינו צריך טבילה לכל הזייה. מתבאר מהדינים שיבואו שיכול להזות ולשנות בטבילה אחת ונלמד ג''כ ממה ששנינו בסוף פרה מזין על האדם ועל הכלים אפי' הם מאה אלמא בטבילה אחת סגי לכולהו. ומ''ש כל שנגע בו מן המים אפילו כל שהוא טהור. פ''ק דיומא (דף י"ד) ופ''ק דנדה: טבל את האזוב ונתכוון להזות וכו'. גם זה משנה שם הטביל את האזוב וכו'. ומ''ש המנטפים. גם זה שם: כתב הראב''ד זה האיש מסרך ומערבב והתוספ' מסודרת כך וכו'. ורבינו כתב בפירוש המשנה כלשון הזה אמר ה' יתברך והזה הטהור על הטמא יצטרך שהמזה יתכוין להזות על הטמא ולזה אם טבל האזוב והוא מכוין שיזה על דבר שהוא מקבל טומאה או על האדם שהוא ג''כ טמא וראוי להזאה הנה היא טבילה כשירה ואם הזה מזאת הטבילה על דבר שאינו מקבל טומאה ונשאר באזוב שארית אפשר שיזה ממנה הזאה שנית הנה לא יצטרך שיטבול האזוב פעם שנית אבל יזה ממנו על דבר שצריך הזאה וזהו אמרם אם יש באזוב לא ישנה אבל אם הטביל האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה ואח''כ הזה על דבר שהוא מקבל טומאה הנה היא הזאה פסולה לפי שכשטבל האזוב לא היתה טבילה כשירה ולכן אפילו נשאר באזוב שארית מן המים לא יזה ממנה הזאה שנית עד שיטביל האזוב פעם שניה בכוונה שיזה על הטמא וכו' ובתוספתא אמרו בתתם סבה לזה ההבדל הואיל ותחילת טבילתו פסולה לכך הזאתו פסולה ואמרו מים המנטפים הוא שאם הטביל את האזוב להיות על דבר שאינו מקבל טומאה ונטפו מים מהאזוב טפות הנה אלה הטפות כשירות להזאה עכ''ל. ומאחר שרבינו מסתייע בפירושו מהתוספתא אפשר שנוסחא אחרת היה לו בתוספתא או אף אם היה לו נוסחת הראב''ד היה מפרשה ע''ד זו:

י מֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְמַעֲטוּ טוֹבֵל בָּהֶן אֲפִלּוּ רָאשֵׁי גִּבְעוֹלִין וּמַזֶּה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְסַפֵּג. צְלוֹחִית שֶׁפִּיהָ צַר טוֹבֵל וּמַעֲלֶה כְּדַרְכּוֹ וּמַזֶּה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁמָּא יִגַּע בְּצִדֵּי הַכְּלִי * בְּפַעַם שְׁנִיָּה:

ההראב"ד בפעם שנייה. א''א ר''מ הוא שאמר כן בתוספתא אבל במשנה בסתם אמרו בין בראשונה בין בשנייה ונראה במשנה שר''י הוא בן מחלוקתו דר''מ ומכשיר אפי' בראשונה:

כסף משנה מי חטאת שנתמעטו וכו'. גם זה משנה שם ופירש''י ובלבד שלא יספג מקנח מצידי הכלי ושוליו ומדכתיב וטבל נפקא לן כדדרשינן בפ''ק דמנחות גבי דם וטבל ולא מספג: צלוחית שפיה צר וכו'. גם זה שם צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו ר''י אומר הזאה ראשונה ופירש רבינו שמשון טובל ומעלה כדרכו ולא חיישינן שמא מתוך שנדחק בפיה לצאת יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת הזאה ראשונה ולא שנייה ובתוספתא קאמר ר''י איפכא עכ''ל. והראב''ד כתב על דברי רבינו בפעם שנייה א''א ר''מ הוא שאמר כן בתוספתא וכו'. נראה מדבריו שהוא סובר שמ''ש רבינו בפעם שנייה היינו לומר דבפעם שנייה כשירה ולא בפעם ראשונה ומפני כך השיג עליו ולפי האמת רבינו בין בראשונה בין בשנייה מכשיר וכת''ק וה''ק טובל ומעלה כדרכו בין בראשונה בין בשנייה ואינו צריך ליזהר שמא יגע בצידי הכלי בפעם שנייה ויפסול פעם שנייה וכך מבואר בדבריו בפירוש המשנה ומ''מ מ''ש הראב''ד בשם ר''מ בתוספת' היינו בפ' י''א דפרה צלוחית שפיה צר מזין ממנה הזאה שניה אבל לא הזאה ראשונה מפני שהמים ניסוטין דברי ר''מ וי''ל בדברי הראב''ד שכתב אבל משנה בסתם אמרו בין בראשונה בין בשנייה ולפי זה ר''י דאמר הזאה ראשונה היינו לומר דוקא הזאה ראשונה וא''כ היאך כתב אח''כ ונראה במשנה שרבי הוא בן מחלוקתו של ר''מ ומכשיר אפילו בראשונה ולפי זה יקשה עליו דרבי יהודה היינו ת''ק ונראה לומר שהוא ז''ל כתב בתחילה דמשנה בסתם קתני בין בראשונה בין בשנייה ולפי זה ר''י לא מכשר אלא בראשונה ושלש מחלוקות בדבר והלכה כסתם מתניתין ואח''כ כתב שיותר נראה לומר דאין כאן אלא שתי מחלוקות דסתם מתניתין ר''מ ומאי טובל ומעלה כדרכו בשנייה ולא בראשונה כדאמר בתוספתא ורבי יהודה פליג עליה ומכשר אפילו בראשונה ולפי זה אתי ליה שפיר מה שפסק לפי דעתו דדוקא שנייה מכשר דאתי כסתם מתניתין ואפשר לומר שלהשיג על רבינו כתב גם זה לומר דאפילו את''ל דסתם מתניתין לא מכשר אלא בשנייה ופסק כר''מ קשיא דכיון דסתם מתני' ר''מ ור''י פליג עליה הוה ליה למפסק כר''י כל זה לפי מה שהבין הראב''ד בדברי רבינו ונסתלקה מעליו השגתו ומכ''מ איני יודע טעם למה תהיה הראשונה פסולה והשנייה כשירה כר''מ ואפשר לומר שטעמו משום דאיכא למימר בטבילה ראשונה שנתמצה משקה שבגוף האזוב בכניסתו ונדבק בפי הכלי וחזר ונדבק בו ביציאתו וכיון שהזה ממנו פעם ראשונה הלך לו מה שנדבק בו וכשיחזור לטבול פעם שנייה אין בו כי אם מי חטאת בלי שום תערובת אבל עדיין קשה לי מ''ש ונראה במשנה שרבי יהודה הוא בן מחלוקתו דר''מ ומכשיר אפילו בראשונה דמשמע דת''ק דמתני' פוסל בראשונה והיאך אפשר לפרש כן על מה ששנינו טובל ומעלה כדרכו וצריך עיון:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן