הלכות פסולי המוקדשין - פרק תשעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין - פרק תשעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׂרֹף כָּל הקָּדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-יט) 'וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף'. וְכֵן הַנּוֹתָר מִצְוַת עֲשֵׂה לְשָׂרְפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-יז) 'וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף'. וּבִכְלַל הַנּוֹתָר הַפִּגּוּל וְכָל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין הַכּל נִשְׂרָפִין:

כסף משנה מצות עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו וכו': וכל פסולי המוקדשין הכל נשרפין. משנה בסוף תמורה (דף ל"ג:) ואיתיה בפ' כל שעה (דף ל"ד.) ואמרינן בפ' כיצד צולין (דף כ"ב:) דגמרא גמירי לה:

ב קָרְבָּן שֶׁנִּתְפַּגֵּל אוֹ נִפְסַל יִשָּׂרֵף בַּמִּקְדָּשׁ מִיָּד. וְכָל שֶׁפִּסּוּלוֹ מִסָּפֵק תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂרֵף בַּמִּקְדָּשׁ:

כסף משנה קרבן שנתפגל או וכו'. בפ' כל שעה ובפ' כיצד צולין (דף פ"ב) תנן הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף בי''ו ותנן תו התם (דף פ"א:) נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותיהם ועל גגותיהם מעצי עצמם וכתבו רבינו בפ''ד מהל' קרבן פסח:

ג פָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים יֵשׁ בָּהֶם סָפֵק אִם הַלִּינָה וְהַיְצִיאָה קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּם לָצֵאת פּוֹסֶלֶת בְּשָׂרָם כְּאֵימוּרֵיהֶן אוֹ אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת בְּשָׂרָן. לְפִיכָךְ פּוֹסְלִין אוֹתָן לְהַחְמִיר וְיִשָּׂרְפוּ בָּעֲזָרָה. וְכֵן אִם יָצָא חֲצִי הַבְּהֵמָה בְּרֹב הָאֵיבָר אִם מַחֲזִיקִין אוֹתָן כַּיּוֹצֵא הוֹאִיל וְיָצָא רֹב הָאֵיבָר אוֹ עֲדַיִן אֵינָן יוֹצְאִין שֶׁהֲרֵי לֹא יָצָא רֹב הַבְּהֵמָה. * לְפִיכָךְ נִפְסְלוּ מִסָּפֵק וְיִשָּׂרְפוּ בָּעֲזָרָה. * וְכֵן אִם נְשָׂאוּם חֲמִשָּׁה לְהוֹצִיאָן וְיָצְאוּ שְׁלֹשָׁה וְנִשְׁאֲרוּ שְׁנַיִם. וְהוֹצִיאוּ הַשְּׁלֹשָׁה חֲצִי הַבְּהֵמָה הֲרֵי אֵלּוּ נִפְסְלוּ מִסָּפֵק וְיִשָּׂרְפוּ בַּעֲזָרָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין אֵלּוּ צְרִיכִין לְהַמְתִּין עַד שֶׁתְּעֵבַּר צוּרָתָן הוֹאִיל וְהֵן עוֹמְדִין לִשְׂרֵפָה לְעוֹלָם אֲפִלּוּ לֹא נִפְסְלוּ:

ההראב"ד לפיכך נפסלו מספק. א''א לא היתה אותה בעיא לענין פסלות אלא לענין טומאת בגדים שהן מטמאין משיצאו חוץ לחומת העזרה וביציאת רובן הם מטמאין וקא מבעיא ליה יציאת רובן במיעוט אבר: וכן אם נשאום. א''א אף זו לענין טומאת בגדים ומי שיש לו לב יבין זאת:

כסף משנה פרים ושעירים הנשרפים וכו'. בס''פ טבול יום (דף ק"ה:) בעיא דלא איפשיטא: כתב הר''י קורקוס ז''ל יש לתמוה על רבינו שכתב ספק זה שהרי לא נסתפקו בגמ' אלא לדעת ר''ל שאמר פרק כל התדיר עדיין לא הגיע זמנו לצאת אבל לר''י שסובר שבשר כיון שסופו לצאת ליכא לספוקי מידי מכ''ש כאן שחייב להוציאו וכמו שהקשו מאי קא מבעיא ליה ותירצו דלא מיבעיא אלא לר''ל וכיון דרבינו פ''א פסק כר''י אין עוד ספק ואיך כתב רבינו שהוא ספק. ונראה שסובר רבינו שמ''ש שם כן הוא קודם שידענו שאין זריקה מועלת לאכלו אבל אחר שהעלינו במעילה שאין זריקה מועלת לאכלו אלא לשרפו כיון שיצא פסול באכילה כיון שעדיין לא הגיע זמנו, ואפשר שמ''ש אליבא דמ''ד וכו' הכוונה לומר שמפני אותו טעם נסתפקו כאן ולכך לא אמרו אליבא דר''ל קא מיבעיא ליה והשתא ניחא דבעי אליבא דהלכתא דודאי כיון שהדבר ברור שאין הלכה כר''ל לגבי ר''י לא ה''ל לשאול סתם מהו אלא ודאי גם לר''י שייכא בעיין עכ''ל: וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר וכו' וכן אם נשאום ה' להוציאן ויצאו ג' וכו'. גם זה שם בעיא דלא איפשיטא: כתב הראב''ד לפיכך נפסלו מספק א''א לא היתה אותה בעיא וכו'. ואני אומר אע''פ שאותה בעיא היתה סתמית בעי רבי אליעזר פרים ושעירים הנשרפים [שיצא רובן במיעוט אבר] יש לפרש לענין פיסול יוצא כדברי רבינו ועוד דלעיל בסמוך מייתי גמרא בעי רבי אליעזר יציאה (קודם זריקת דמים) מהו שתועיל בפרים ושעירים הנשרפים ואיכא למימר מדהך בעיא לענין פיסול יוצא האי בעיא נמי לענין פיסול יוצא. ועל מ''ש רבינו וכן אם נשאום כתב א''א אף זו לענין טומאת בגדים וכו'. טעמו מדאמרינן בתר רוב מתעסקין אזלינן או בתר רוב בהמה ומדנקט רוב מתעסקים משמע ליה דלענין טומאת המתעסקים הוא ועוד דאמרינן התם בסמוך בעי ר''א פרים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו מהו מי אמרינן כיון דנפקי איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור ומדבעיא זו לענין טומאה קמייתא נמי לענין טומאה ונראה שלפיכך כתב ומי שיש לו לב יבין זאת. ולדברי רבינו י''ל דההיא דרוב מתעסקין לא מכרעא דתהוי לענין טומאה ולא לענין פיסול יוצא וכן בעיא דבסמוך לא מכרעא ואע''פ שפירש''י כדברי הראב''ד כבר הקשו עליו התוס' והעלו כפירוש רבינו וגם רש''י גבי בעיא דיצא חצי כתב דלענין אם נטמא אח''כ שישרף בפנים קא מיבעיא ליה. כתב הר''י קורקוס ז''ל כתב רבינו שא''צ באלו עיבור צורה אלא מפני שמא הוא שורף קדשים שאין ראויים לשריפה ומשום ביזוי קדשים נגעו בה אבל אלו שממה נפשך נשרפין הם ומתחלתם דינם לשריפה לענין שינוי מקום אין צורך לעבור צורה ואין כאן ביזוי הקדשים עכ''ל:

ד בָּשָׂר הַנִּמְצָא בָּעֲזָרָה. אֵיבָרִים עוֹלוֹת וַחֲתִיכוֹת חַטָּאוֹת. וְהַנִּמְצָא בִּירוּשָׁלַיִם שְׁלָמִים. הַכּל תְּעֵבַּר צוּרָתָן וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה שֶׁמָּא נוֹתָר הוּא. אִם כֵּן מַה הוֹעִיל שֶׁתִּהְיֶה חֶזְקָתוֹ עוֹלָה אוֹ חַטָּאת אוֹ שְׁלָמִים. * לְמִי שֶׁעָבַר וְאָכַל. אֵין שׂוֹרְפִין אֶת הַנּוֹתָר אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-יז) 'בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף':

ההראב"ד למי שעבר ואכל. א''א לספק מעילה:

ה אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁלָמִים אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה מִתְּחִלַּת לֵיל שְׁלִישִׁי. אֵין שׂוֹרְפִין אוֹתָן אֶלָּא בַּיּוֹם. בֵּין בִּזְמַנּוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ. וְכֵן הַפִּגּוּל אֵינוֹ נִשְׂרָף אֶלָּא בַּיּוֹם. וְאֵין שְׂרֵפַת טָמֵא וְנוֹתָר וּפִגּוּל דּוֹחָה אֶת יוֹם טוֹב וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אֶת הַשַּׁבָּת. וּמֻתָּר לִשְׂרֹף טָמֵא וְנוֹתָר וּפִגּוּל כְּאֶחָד:

כסף משנה (ד-ה) בשר הנמצא בעזרה וכו'. בפ''ז דשקלים וכתב רבינו בפירוש המשנה העולה כולה כליל ולפיכך אין חותכין אותם חתיכות ודי לעשותה איברים, וכתב דנ''מ לאם עבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצאים בעזרה אינו חייב כלום: וכתב הראב''ד למי שעבר ואכל א''א לספק מעילה עכ''ל. נראה דהיינו לומר שאם הוא חטאת או שלמים אינו חייב עליהם קרבן מעילה שהרי הם מותרים לזרים ואם הוא עולה חייב קרבן מעילה. ומשמע מדקדוק דברי הראב''ד לכאורה דאיברים שנמצאו בעזרה אע''פ שהם בחזקת עולה אין חייבין עליהם קרבן מעילה ודאית אלא קרבן ספק מעילה אבל א''א לומר כן משום דבפ' רביעי דכריתות (דף י"ז) ת''ק סבר דאין חייב על ספק מעילות אשם תלוי: אין שורפין את הנותר אלא ביום וכו' אף על פי שהשלמים אסורים באכילה מתחלת ליל שלישי וכו'. בפרק איזהו מקומן (דף נ"ו:) ובריש פסחים (דף ג'). ומה שכתב וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום. נראה שטעמו משום דפגול ונותר בחדא שייטא שייטי: ואין שריפת טמא ונותר ופגול דוחה את יום טוב וכו'. משנה פרק כיצד צולין (פסחים דף פ"ג) ואיתיה בגמרא דתמורה (דף ד') ובפרק במה מדליקין: ומותר לשרוף טמא ונותר ופגול כאחד. ברייתא פירקא קמא דפסחים (דף ט"ו:) וכבית הלל:

ו בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמָא בִּפְנִים. שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בִּפְנִים. וְאִם נִטְמָא בַּחוּץ שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בַּחוּץ. בֵּין שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה בֵּין שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה. וּמִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה שֶׁהֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה שֶׁהֲרֵי הוּא שְׁלִישִׁי אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין לוֹ טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ. שֶׁהַשְּׁלִישִׁי שֶׁנָּגַע בְּרִאשׁוֹן יַחְזֹר שֵׁנִי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ שֶׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי מֻתָּר לְהַדְלִיקוֹ בְּנֵר שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁנָּגַע בָּהּ טְמֵא מֵת שֶׁהַנֵּר אַב הַטֻּמְאָה. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הַשֶּׁמֶן נַעֲשֶׂה רִאשׁוֹן כְּשֶׁיִּגַּע בְּנֵר הוֹאִיל וְיֵשׁ שָׁם שׁוּם טֻמְאָה אֵין מַקְפִּידִין עַל תּוֹסֶפְתָּה וְאֵין נִזְהָרִין אֶלָּא מִן הַטָּהוֹר שֶׁלֹּא יִפָּסֵל:

כסף משנה בשר קדשי קדשים שנטמא בפנים וכו' עד בולד הטומאה. פלוגתא דתנאי בפירקא בתרא דשקלים ופסק כר''ע: ומימיהם של כהנים וכו' ולא עוד אלא אפילו שמן שנפסל בטבול יום וכו'. משנה ובגמ' בפ''ק דפסחים (דף י"ד). ויש בלשון רבינו ט''ס שחסר תיבה אחת והגירסא הנכונה שנטמא בולד הטומאה:

ז נוֹתָר שֶׁל קָדָשִׁים קַלִּים שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְּעָלָיו בְּבָתֵּיהֶן:

כסף משנה נותר של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהם. משנה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ"א:):

ח מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ. אִם עָבַר הַצּוֹפִין שׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו אִם יֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת אוֹ יֶתֶר חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. וְאִם הוּא אוֹרֵחַ שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת שׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה:

כסף משנה מי שיצא מירושלים וכו'. משנה בס''פ אלו עוברין (דף מ"ט). ומ''ש אם יש בו כזית וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים וכר' יהודה. ומ''ש ואם הוא אורח וכו'. אוקימתא דגמ' בפ' כיצד צולין (דף פ"ב) ותשלום דינין אלו כתב רבינו בפ''ד מהלכות קרבן פסח:

ט כָּל עַצְמוֹת הַקָּדָשִׁים שֶׁאֵין בָּהֶן מוֹחַ * אֵינָן טְעוּנִין שְׂרֵפָה חוּץ מֵעַצְמוֹת הַפֶּסַח. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַקָּרְבָּן שֶׁנִּפְסַל אַחַר שֶׁהֻפְשַׁט הָעוֹר לַכֹּהֲנִים אוֹ לִבְעָלָיו כְּקָדָשִׁים קַלִּים. אֲבָל אִם נִפְסַל קֹדֶם הֶפְשֵׁט. הֲרֵי הָעוֹר כְּבָשָׂר וְיִשָּׂרֵף הַכּל. וְכֵן זֶבַח שֶׁהֻפְשַׁט וְנִמְצָא טְרֵפָה אוֹ שֶׁנִּפְסַל בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן אוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם. הוֹאִיל וְלֹא נִרְצָה הַזֶּבַח יִשָּׂרֵף הָעוֹר בֵּין בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין בְּקָדָשִׁים קַלִּים. אֲבָל אִם נַעֲשָׂה בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלָה לַבְּעָלִים הוֹאִיל וְנִרְצָה הֲרֵי הָעוֹר לַכֹּהֲנִים אוֹ לִבְעָלָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְזֶבַח שֶׁהֻפְשַׁט קֹדֶם זְרִיקָה אֵינוֹ פּוֹסֵל:

ההראב"ד אינן טעונין שריפה. א''א שמצאן חלוצים מפסולי קדושה:

כסף משנה כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח וכו'. ברייתא פ' כיצד צולין (דף פ"ג) כל עצמות הקדשים אינם טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה הני עצמות ה''ד אי לימא דלית בהו מוח עצמות הפסח למה להו שריפה אלא פשיטא דאית בהו מוח ואי ס''ד שימוש נותר מילתא היא עצמות קדשים אמאי אין טעונין שריפה א''ר נחמן בר יצחק הב''ע כגון שמצאן חלוצים עצמות קדשים דאין בהם משום שבירת עצם קמי דנהוו נותר חלצינהו ולא הוו שימוש נותר ולא בעי שריפה עצמות הפסח דיש בהם משום שבירת עצם לבתר דנהוי נותר הוא דחלצינהו וה''ל שימוש נותר ובעו שריפה. ופירש''י כל עצמות נותר מן הקדשים אינם טעונים שריפה אלא שוברם ומוציא המוח ושורפו ומשליך את העצמות חוץ מעצמות פסח שאינו יכול לשברן מפני תקלת עצם לא תשברו בו לפיכך נשרפים ע''י מוח שבהם וכו'. שמצאם חלוצים כולה מתניתין מיתוקמא במוצא עצמות חלוצין כלומר שבורין ונחלץ מוח מהם. עצמות קדשים דמותר לשברן אמרי סתמא דמילתא לא אתא מוח דידהו לידי נותר ומקמי איסורייהו דניתו לידי נותר חלצינהו ואין כאן שימוש נותר. לבתר הכי דאיפסיל חלצינהו דתו לית ביה איסור שבירה כר''ש ויש כאן שימוש נותר עכ''ל: וכתב הראב''ד אינם טעונים שריפה א''א שמצאן חלוצים מפסולי קדושה עכ''ל. ואם היתה כוונתו ללמדנו שיהיו חלוצים לא היה צריך לכך שהרי בביאור כתב רבינו שאין בהם מוח, ולכן נ''ל שמפני שרבינו סתם וכתב כל עצמות הקדשים דמשמע בכל גוונא מיירי בא לבאר שאינו כן דלא מיירי אלא כשמצאן ואינו יודע מה טיבן ואנו אומרים באומד הדעת מאחר שהם חלוצים פסולי המוקדשין היו כלומר נותר ולפיכך מפגלין בין עצמות פסח לעצמות שאר קדשים וכמו שנתבאר. ועי''ל משום דלישנא דשאין בהם מוח משמע אפילו שלא היה בהם מוח מעולם לכך כתב שמצאם חלוצים כלומר דוקא כשהיה בהם מוח ונחלץ ממנו אבל אם לא היה בהם מוח מעולם לא: כבר ביארנו. בקרבנות ספ''ה. ומ''ש אבל אם נפסל קודם הפשט הרי העור כבשר וישרף הכל. משנה פרק טבול יום (דף ק"ג:): וכן זבח שהופשט ונמצא טריפה. שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים. ומה שכתב או שנפסל במחשבת הזמן או במחשבת המקום וכו'. משנה שם (דף ק"ג) כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו כהנים בעורה. ופירש''י כל שלא זכה המזבח בבשרה כגון שאירע בה פיסול קודם זריקה לא היתה בה שעת היתר למזבח. ומה שכתב אבל אם נעשה במחשבת שינוי השם וכו'. גם זה משנה שם. ומה שכתב וזבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל. שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כרבי פירוש אם הופשט קודם זריקה אין העור נפסל עוד אפילו נפסל בשר קודם זריקה זריקה מרצה על העור לבדו:

י אֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִים. בְּשַׂר קֹדֶשׁ שֶׁנִּטְמָא אוֹ נוֹתַר אוֹ נִפְסַל. וְכֵן הַמִּנְחָה שֶׁנִּטְמְאָה אוֹ נִפְסְלָה אוֹ נוֹתְרָה. וְאָשָׁם תָּלוּי שֶׁנּוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא קֹדֶם שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ וְחַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק. וּשְׂעַר נָזִיר טָהוֹר. וְהָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. וְדָבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהִשָּׂרֵף כְּגוֹן מַשְׁקִין שֶׁל עָרְלָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם הֲרֵי אֵלּוּ יִקָּבֵרוּ:

כסף משנה אלו הן הנשרפים כו'. משנה בסוף תמורה (דף ל"ג) כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן הרי אלו ישרפו. ומ''ש וכן המנחה שנטמא. משנה פ' היה נוטל (דף כ"ב ע"ב) ומשמע ליה דה''ה לנפסלה או נותרה. ומ''ש ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו. משנה בפרק בתרא דכריתות (דף כ"ג:). ומ''ש וחטאת העוף הבאה על הספק. במשנה בסוף תמורה (דף ל"ד) פלוגתא ופסק כת''ק. ומ''ש ושער נזיר טהור. גם זה שם בגמרא. ומ''ש והערלה וכלאי הכרם ודבר שאין דרכו להשרף. שם במשנה:

יא וְאֵלּוּ הֵם הַנִּקְבָּרִים. קָדָשִׁים שֶׁמֵּתוּ בֵּין קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בֵּין קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. וְקָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ נֵפֶל. הִפִּילוּ שִׁלְיָא תִּקָּבֵר. וְשׁוֹר הַנִּסְקָל. וְעֶגְלָה עֲרוּפָה. וְצִפֳּרֵי מְצֹרָע. וּשְׂעַר נָזִיר טָמֵא. וּפֶטֶר חֲמוֹר. וּבָשָׂר בְּחָלָב. וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה:

כסף משנה ואלו הם הנקברים קדשים שמתו שם. במשנה וכת''ק. ומ''ש וקדשים שהפילו נפל הפילו שליא וכו' עד שנשחטו בעזרה. ג''ז שם במשנה וכת''ק:

יב הָאוֹרֵג מְלֹא הַסִּיט מִשְּׂעַר נָזִיר וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר בְּשַׂק יִדָּלֵק:

כסף משנה האורג מלא הסיט משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק. בערלה פ''ג:

יג כָּל הַנִּקְבָּרִין אֶפְרָן אָסוּר. וְכָל הַנִּשְׂרָפִין שֶׁל הֶקְדֵּשׁ אֶפְרָם מֻתָּר * חוּץ מִדֶּשֶׁן הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן וְהַפְּנִימִי וְדִשׁוּן הַמְּנוֹרָה:

ההראב"ד חוץ מדשן המזבח. א''א הרמת הדשן:

כסף משנה כל הנקברים אפרן אסור. בסוף תמורה (דף ל"ד). ומ''ש וכל הנשרפין של הקדש אפרם מותר חוץ מדשן המזבח וכו'. שם דנשרפים אפרן מותר ומותיב עליה מדתניא כל הנשרפים אפרם מותר חוץ מאפר אשרה ואפר הקדש לעולם אסור ומשני כי תניא אפר הקדש אסור בתרומת הדשן דלעולם אסור דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר. ופירש''י ושמו כולו וכיון דטעון גניזה אסור בהנאה: וכתב הראב''ד חוץ מדשן המזבח א''א הרמת הדשן עכ''ל. נראה שטעמו לומר שלא אמרו אסור אלא דשן שהיה מרים כהן בכל יום ממזבח העולה כדכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה ושמו אצל המזבח וכדמפרש טעמא בגמרא וכדפירש''י ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה אינם בכלל זה, ורבינו סובר דילפינן להו מדישון מזבח העולה. ועי''ל דרבינו לטעמיה אזיל שהוא סובר דדשן שע''ג המזבח אסור בהנאה וכמבואר בדבריו בסוף הפרק:

יד כָּל הַנִּשְׂרָפִין לֹא יִקָּבְרוּ. וְכֵן כָּל הַנִּקְבָּרִים לֹא יִשָּׂרְפוּ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַחְמִיר בִּשְׂרֵפָתוֹ הֲרֵי הֵקֵל בְּאֶפְרָן. שֶׁאֵפֶר הַנִּקְבָּרִים אָסוּר:

כסף משנה כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברין לא ישרפו וכו'. משנה בסוף תמורה שם:

טו הָיָה מַקְרִיב עִמּוֹ בִּזְבָחִים וְאָמַר לוֹ נִתְפַּגְּלוּ. עוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּטָהֳרוֹת וְאָמַר לוֹ נִטְמְאוּ. * נֶאֱמָן. לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ זְבָחִים שֶׁהִקְרַבְתִּי לְךָ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְפַּגְּלוּ. וְאוֹתָן הַטָּהֳרוֹת נִטְמְאוּ. אִם הָיָה נֶאֱמָן לוֹ סוֹמֵךְ עַל דְּבָרָיו. וְאִם לָאו שׁוּרַת הַדִּין שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן. וְהָרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

ההראב"ד נאמן. א''א כל שבידו נאמן:

כסף משנה היה מקריב עמו בזבחים וכו'. בפרק הניזקין (דף נ"ד:) ת''ר היה עושה עמו בטהרות א''ל טהרות שעשיתי עמך נתפגלו וכו' נאמן אבל א''ל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו וזבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן מ''ש רישא ומ''ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן רבא אמר כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה וא''ל. ופירש''י כל שבידו לעשות בשעה שמודיעו נאמן ורישא כגון שעודן בידו לטמאן ולפגלן וגבי קרבנות בכהן העובד מיירי כגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר פיגלתי בשחיטה שעדיין בידו לפגלן בשאר עבודות אבל ביום פלוני שכבר יצאו מידו לאו כל כמיניה. רבא אמר אע''פ שאין בידו נאמן וסיפא כגון דאשכחיה מקמי האידנא ולא א''ל והשתא א''ל. והרשב''א כתב שהראב''ד פירש דהא דאמר אביי כל שבידו נאמן היינו כל זמן שהוא תחת ידו ואם א''ל בשעה שהוא יוצא מתחת ידו [אינו] נאמן. ולענין דינא משמע דהלכה כרבא כדקי''ל בכל דוכתא. אבל הראב''ד פוסק כאביי משום דעובדי דמייתי התם דאתא קמי' דרב אמי משמע ליה דאתו כאביי ולפיכך כתב על דברי רבינו א''א כל שבידו נאמן עכ''ל. ולי קשה על רבינו דלא אתי לא כאביי ולא כרבא דאי כאביי ה''ל לפלוגי בין ישנן בידו לאינן בידו ואי כרבא ה''ל לפלוגי בין אשכחיה ולא אמר ליה ללא אשכחיה. ואפשר לומר דפסק כאביי דטעמא דנאמן ברישא משום דהוו בידו ולישנא דברייתא הכי דייק דקאמר היה עושה עמו בטהרות ואמר ליה דמדקתני עושה עמו משמע שהיו מסורות בידו ודייק רבינו לכתוב וא''ל נתפגלו ולא כתב וא''ל זבחים שעשיתי עמך נתפגלו כדקתני בברייתא כדי לרמוז יותר על התכיפות לומר דבעודו עושה בזבחים שעדיין היו בידו א''ל נתפגלו וכן נראה מדבריו בפ''א מהלכות תפילין שפוסק כאביי. ונראה שהראב''ד כמפרש דברי רבינו כתב כל שבידו נאמן וע''פ מ''ש דטעמא דפסק כאביי משום דעובדא דרבי אמי דמייתי התם משמע דלא כרבא ודברי רבינו בפ''א מהל' תפילין הכי משמע. ונראה עוד שרבינו אינו מפרש כל שבידו כפירש''י מדסתים לה סתומי אלא כפירוש הראב''ד. ועדיין נשאר לדקדק בדברי רבינו בסיפא למה האריך ולא סתם וכתב אינו נאמן כלישנא דברייתא ונראה שטעמו משום דקשיא ליה על הך סיפא דקתני אינו נאמן מדמשמע בקידושין פרק האומר (דף ס"ה) דבין לאביי בין לרבא אם א''ל ע''א נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ואע''ג דאינו בידו, וניחא ליה דהתם מיירי כשהוא נאמן לו. ומ''ש ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן וכו'. נראה שטעמו מדאמרינן בפ' הניזקין ההוא דאמר לחבריה טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה שורת הדין אינו נאמן אמר לפניו רבי אסי רבי אתה אומר כן הכי אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו היכן האמינתו אמר ר' יצחק בר ביסנא כה''ג ביה''כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ומנא ידעינן והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד אלא לאו משום דמהימן וכו' ודילמא דחזיניה בפשפש קשיא, ומדאמר שורת הדין אינו נאמן משמע דה''ק הרוצה לנהוג כפי הדין אינו נאמן אבל הרוצה להחמיר לעצמו הרי זה משובח ועוד דר' יוחנן אמר משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו ואע''ג דאסיקנא בקשיא מכ''מ יש לחוש לו לומר שהמחמיר על עצמו הר''ז משובח. אחר שכתבתי כל זה מצאתי לרבינו שכתב בסוף הל' מטמאי משכב ומושב כדברי רבא ולכן נ''ל שרבינו מפרש דאביי ורבא לא פליגי לענין דינא אלא בפירושא דברייתא היכי מייתבא שפיר טפי ולכך כתב רבינו דברי שניהם וסמך כאן על מ''ש שם ושם סמך על מ''ש כאן: סליקו להו הלכות פסולי המוקדשין בס''ד:

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין בְּסַ''ד

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן