הלכות פסולי המוקדשין - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

א שְׁתֵי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים וְעֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁהוֹסִיף בְּמִדָּתָן אוֹ חִסֵּר כָּל שֶׁהוּא פְּסוּלוֹת:

כסף משנה שתי הלחם ולחם הפנים וכו'. תוספתא פ''ח דמנחות ואיתא בגמ' ס''פ אלו מנחות (דף ע"ו:) ת''ר כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן פסולות:

ב חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁחָסְרוּ עַד שֶׁלֹּא נִזְרַק דַּם הַזֶּבַח פְּסוּלִין. מִשֶּׁנִּזְרַק דַּם הַזֶּבַח כְּשֵׁרִין:

כסף משנה חלות תודה ורקיקי נזיר שחסרו וכו' עד ויביא נסכים אחרים למלאותן. תוספתא פרק רביעי דמנחות:

ג וְכֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁחָסְרוּ עַד שֶׁלֹּא נִזְרַק דָּמָן שֶׁל כְּבָשִׂים פְּסוּלִין. מִשֶּׁנִּזְרַק דָּמָן כְּשֵׁרִים:

ד וְכֵן שְׁנֵי סְדָרִים שֶׁחָסְרוּ עַד שֶׁלֹּא הֻקְטְרוּ הַבְּזִיכִין פְּסוּלִין. מִשֶּׁהֻקְטְרוּ כְּשֵׁרִים:

ה אֲבָל הַנְּסָכִים שֶׁחָסְרוּ בֵּין מִשֶּׁקָּרַב הַזֶּבַח בֵּין עַד שֶׁלֹּא קָרַב כְּשֵׁרִים. וְיָבִיא נְסָכִים אֲחֵרִים לְמַלְּאוֹתָן:

ו נְסָכִים שֶׁקָּדְשׁוּ בִּכְלֵי שָׁרֵת וְנִפְסַל הַזֶּבַח. אִם נִפְסַל בִּשְׁחִיטָה לֹא קָדְשׁוּ הַנְּסָכִים לִקָּרֵב. * נִפְסַל מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ קָדְשׁוּ הַנְּסָכִים לִקָּרֵב. שֶׁאֵין הַנְּסָכִים מִתְקַדְּשִׁים לִקָּרֵב אֶלָּא בִּשְׁחִיטַת הַזֶּבַח. וּמַה יַּעֲשֶׂה בָּהֶן. אִם הָיָה שָׁם זֶבַח אַחַר זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יִקָּרְבוּ עִמּוֹ. וְאִם לֹא הָיָה שָׁם זֶבַח אַחַר זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נַעֲשׂוּ כְּמִי שֶׁנִּפְסְלוּ בְּלִינָה וְיִשָּׂרְפוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָרְבַּן צִבּוּר מִפְּנֵי שֶׁלֵּב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן. אֲבָל בְּקָרְבַּן יָחִיד הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִקָּרְבוּ עִם זֶבַח אַחֵר וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֶלָּא מַנִּיחָן עַד שֶׁיִּפָּסְלוּ בְּלִינָה וְיִשָּׂרְפוּ:

ההראב"ד נפסל מקבלה ואילך. א''א זה כתב לר''א בר''ש דבעי שני דברים המתירין ואם נתקבל הדם ונשפך כמי שנזרק דמו אבל לרבי אפילו בשחיטה לחוד קדשו ליקרב עם זבח אחר:

כסף משנה נסכים שקדשו בכלי ונפסל הזבח וכו'. משנה בפ' התודה (דף ע"ט) הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה, ובגמ' אמר זעירי אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח מ''ט אמר קרא זבח ונסכים תנן נסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה מאי לאו דאיפסיל בשחיטה לא דאיפסיל בזריקה כמאן כרבי דאמר שני דברים המתירים מעלים זה בלא זה אפי' תימא ר''א בר''ש כגון שקיבל דמן בכוס ונשפך וכו' סבר לה כוותיה דאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי. ונראה שרבינו מפרש דהכי פריך מאי לאו דאיפסיל הזבח בשחיטה ואם איתא דשחיטת הזבח מקדש את הנסכים ולא קודם אמאי יפסלו בלינה הא לא קדשו כלל דהא שחיטה דפסול לא חשיבא שחיטה לקדושי נסכים. ומשני לא דאיפסיל בזריקה דהואיל וכבר קדשו נסכים בשעת שחיטה הילכך אע''ג דאיפסיל זבח בזריקה אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו וכן פירש''י בלשון אחר. והראב''ד כתב על דברי רבינו נפסל מקבלה ואילך א''א זה כתב לר''א בר''ש דבעי שני דברים המתירים ואם נתקבל הדם ונשפך כמי שנזרק דמי אבל לרבי אפי' בשחיטה לחודה קדשו ליקרב עם זבח אחר עכ''ל: ודע שפירש''י כמאן כרבי דאמר בפרק התכלת שחט הכבשים לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש. שני המתירים כגון זריקה ושחיטה מקדשין הקרבן לקדושה. מעלים זה בלא זה והני שחיטה וזריקה מקדשים הם הנסכים וכיון דנסכים אלו הוקדשו בשחיטה אע''ג דאיפסיל זבח בזריקה קדשו נסכים בשחיטה וכו'. אפילו תימא ר' אלעזר דאמר אין מעלין זה בלא זה דאמר לא קדש הלחם עד שישחוט ויזרוק דמן לשמן. הב''ע כגון שקיבל הדם בכוס ונשפך אח''כ נפסל בזריקה ור' אלעזר סבר לה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי להכי דנתקדשו שני המתירים בשחיטה ובזריקה אבל להכי לא הוי כזרוק שיהא הזבח כשר עכ''ל. ופסק רבינו כרבי וזהו שכתב אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ליקרב נפסל מקבלה ואילך קדשו הנסכים ליקרב כלומר אם השחיטה היתה כתקנה אע''פ שנפסל אח''כ בקבלה או בזריקה קדשו הנסכים ליקרב. וזה מבואר בדברי רבינו ואיני יודע למה כתב הראב''ד על רבינו זה כתב לר' אלעזר בר''ש וכו' שהרי מבואר בדבריו שאינו פוסק אלא כרבי וכדפרישית. ואין לדחוק ולומר שטעמו מפני שהיה לו לרבינו לכתוב ואם לא נפסל בשחיטה קדשו הנסכים ואם נפסל אח''כ אם היה זבח אחר זבוח וכו' ומאחר שכתב נפסל מקבלה ואילך משמע ליה דנפסל אחר קבלה קאמר דהוה ליה שני דברים המתירים בכשרות שחיטה וקבלה ואח''כ נשפך הדם וכר''א בר''ש שא''א לפרש כן בדברי רבינו משום דהא זעירי דאמר אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטה לא אתי אלא כרבי דאילו לר''א בר''ש אינם מתקדשים עד שיעשה שני המתירים דהיינו שחיטה וזריקה בכשרות וכי שני אפילו תימא ר''א בר''ש קאי אאוקימתא דאוקימנא במתני' דאיפסיל בזריקה דאילו זעירי פשיטא דלא אתי כוותיה וא''כ מאחר שרבינו פסקה לדזעירי שאין הנסכים מתקדשים ליקרב אלא בשחיטת הזבח וכמבואר בדבריו עוד בפרק י''ז גבי כבשי עצרת ע''כ לומר שפסק כרבי ולא כר''א בר''ש. ומ''ש ואם נפסל מקבלה ואילך היינו לומר שנפסל בקבלה עצמה או באחת משאר עבודות שאחר קבלה ומה שלא כתב ואם לא נפסל בשחיטה מפני שהיה צריך להאריך ולכתוב עוד ואח''כ נפסל בקבלה או באחת משאר עבודות. וליישב דברי הראב''ד נראה לומר שהוא ז''ל היה מפרש דכי שני אפי' תימא ר''א בר''ש לזעירי נמי קאי לומר דשפיר אתי כר''א בר''ש והא דלא אדכר זעירי אלא שחיטה משום דעיקר מילתיה אתא לאשמועינן דלא נימא דבכניסתן בכלי בלבד נתקדשו אלא שצריך ג''כ שחיטת הזבח וזעירי לא נחית נפשיה לפלוגתא דלכ''ע צריך נמי שחיטת הזבח אלא לרבי בהכי סגי ולר' אלעזר בר''ש צריך נמי קבלה ואף על גב דמייתי לה מדכתיב זבח ונסכים דמשמע דבשחיטה בלחוד סגי איכא למימר דלר' אלעזר בר''ש כיון דגלי קרא דצריך שחיטה כיון דס''ל דב' דברים המתירים אין מעלין זה בלא זה ממילא משמע דקבלה נמי צריך. כל זה לתת מקום לדברי הראב''ד אבל דברי רבינו מבוארים שהם כרבי וכמו שנתבאר: ומ''ש רבינו אם היה שם זבח אחר זבוח באותה שעה. הכי אמרינן בגמרא דמתני' הכי מיפרשא אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו בד''א בשהיה זבח זבוח באותה שעה אבל (אם) אין זבח זבוח באותה שעה נעשה כמי שנפסלו בלינה ופסולים. ומ''ש רבינו בד''א בקרבן צבור וכו' שם אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו והאמר רב חסדא שמן שהפרישו לשם מנחה זו פסול לשם מנחה אחרת אמר רבי ינאי לב ב''ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לזבח אחר. ומ''ש רבינו דלא אמרינן לב בית דין מתנה עליהם אלא בקרבנות צבור. בפרק קמא דזבחים (דף ו':) קרבנות צבור קאמרת שאני קרבנות צבור דלב ב''ד מתנה עליהם:

ז וְכָל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן יִקָּרְבוּ נִסְכֵּיהֶם:

כסף משנה וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן יקרבו נסכיהם:

ח וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ. וְהַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. אִם הֱבִיאָן לְאַחַר שֶׁכָּפַר בְּתוֹדָה רִאשׁוֹנָה אֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם. וְאִם עֲדַיִן לֹא כִּפֵּר בָּהּ וַהֲרֵי הִיא וַחֲלִיפָתָהּ אוֹ הִיא וּוְלָדָהּ אוֹ הִיא וּתְמוּרָתָהּ. עוֹמֶדֶת. הֲרֵי שְׁנֵיהֶן צְרִיכִין לֶחֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנוֹדֵר תּוֹדָה. אֲבָל תּוֹדַת נְדָבָה חֲלִיפָתָהּ וּתְמוּרָתָהּ טְעוּנִין לֶחֶם. וּוְלָדָהּ אֵינוֹ טָעוּן לֶחֶם. בֵּין לִפְנֵי כַּפָּרָה בֵּין לְאַחַר כַּפָּרָה:

כסף משנה ולד תודה ותמורתה והמפריש תודתו ואבדה וכו' עד בין לפני כפרה בין לאחר כפרה. משנה וגמרא בפרק התודה (דף ע"ט:):

ט הִפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה. וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאָבְדָה. וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְנִמְצְאוּ הָרִאשׁוֹנוֹת וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדוֹת. נִתְכַּפֵּר בָּרִאשׁוֹנָה. שְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם. שְׁלִישִׁית טְעוּנָה לֶחֶם. נִתְכַּפֵּר בַּשְּׁלִישִׁית. שְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם. רִאשׁוֹנָה טְעוּנָה לֶחֶם. נִתְכַּפֵּר בָּאֶמְצָעִית שְׁתֵּיהֶן אֵינָן טְעוּנוֹת לֶחֶם:

כסף משנה הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו' עד שתיהם אינן טעונות לחם. מימרא דרבא שם (דף פ':):

י הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְתוֹדָתוֹ וְאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ מָעוֹת אֲחֵרוֹת תַּחְתֵּיהֶן וְלֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן תּוֹדָה עַד שֶׁנִּמְצְאוּ מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. יָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ תּוֹדָה בְּלַחְמָהּ. וְהַשְּׁאָר יָבִיא בָּהֶן תּוֹדָה. וְאֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם אֲבָל טְעוּנָה נְסָכִים. וְכֵן הַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ מָעוֹת תַּחְתֶּיהָ וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת. יָבִיא בַּמָּעוֹת תּוֹדָה בְּלֹא לֶחֶם. וְכֵן הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְתוֹדָתוֹ וְאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ תּוֹדָה תַּחְתֵּיהֶן וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת. יָבִיא מִן הַמָּעוֹת תּוֹדָה וְלַחְמָהּ. וְזוֹ הַתּוֹדָה הָאַחֲרוֹנָה תִּקָּרֵב בְּלֹא לֶחֶם:

כסף משנה המפריש מעות לתודתו וכו' עד וזו התודה האחרונה תקרב בלא לחם. תוספתא פ''ח דמנחות:

יא הָאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ תּוֹדָה וַהֲרֵי זֶה לַחְמָהּ. אָבַד הַלֶּחֶם מֵבִיא לֶחֶם אַחֵר. אָבְדָה הַתּוֹדָה אֵינוֹ מֵבִיא תּוֹדָה אַחֶרֶת. מִפְּנֵי שֶׁהַלֶּחֶם בָּא בִּגְלַל הַתּוֹדָה וְאֵין הַתּוֹדָה בָּאָה בִּגְלַל הַלֶּחֶם:

כסף משנה האומר הרי זו תודה והרי זה לחמה וכו'. בפרק התודה (מנחות דף פ') מימרא דרבי אבא:

יב הִפְרִישׁ מָעוֹת לְתוֹדָתוֹ וְנוֹתְרוּ מֵבִיא בָּהֶן לֶחֶם. הִפְרִישׁ לַלֶּחֶם וְהוֹתִיר אֵינוֹ מֵבִיא בָּהֶן תּוֹדָה:

כסף משנה הפריש מעות לתודתו וכו'. שם מימרא דרבא ומפרש טעמא משום דלחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחם:

יג * הָאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ תּוֹדָה וְנִתְעָרְבָה בִּתְמוּרָתָהּ וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא. הֲרֵי זוֹ הַנִּשְׁאֶרֶת אֵין לָהּ תַּקָּנָה שֶׁאִם יָבִיא עִמָּהּ לֶחֶם שֶׁמָּא הַתְּמוּרָה הִיא. וְאִם הֱבִיאָהּ בְּלֹא לֶחֶם שֶׁמָּא הַתּוֹדָה הִיא. לְפִיכָךְ לֹא תִּקָּרֵב זוֹ לְעוֹלָה אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם:

ההראב"ד האומר הרי זו תודה ונתערבה וכו' עד אלא תרעה. א''א מה תקנה יש בזה אלא יביא אחרת ולחמה ודמיה של זו יביא תודה בלא לחם שהיא מותר דתודה:

כסף משנה האומר הרי זה תודה וכו'. שם תני רבי חייא תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חבירתה אין לה תקנה היכי נעביד נקריב לחם בהדה דילמא תמורה היא לא נקריב לחם בהדה דילמא תודה היא והראב''ד כתב על דברי רבינו א''א מה תקנה יש בזה וכו'. ואיני מבין מה השגה היא זו דהא בגמרא אמרינן היכי דמי אי דאמר עלי לא סגי דלא מייתי ליה בהמה אחרינא ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה אי הך דקיימא תודה היא הא לחמה והא תהוי אחריות לא צריכא דאמר הרי זו ע''כ. ומאחר שרבינו פתח באומר הרי זו תודה וכדאוקימנא לדרבי חייא לא נשארה עליו שום תלונה. ואין לומר שמשיג על רבינו שכתב אלא תרעה שלא נזכר בדברי רבי חייא ואם בא לומר שיש לה תקנה ברעייה הא לאו תקנה היא ואם היה רוצה לומר תקנה הל''ל יביא אחרת ולחמה וכו' דמי הגיד לו שבא לומר תקנה שכל עצמו לא בא לומר אלא שלא תקרב זו לעולם וכדתני רבי חייא אין לה תקנה אלא שסיים לומר מה יעשה בה. גם אין לומר שסובר הראב''ד שמה שאמר רבי חייא אין לה תקנה היינו לומר שלה בעצמה אין תקנה אבל ליפטר מחיובו צריך לעשות תקנה שיביא אחרת ולחמה וכו' דכיון דלא אמר הרי זו אין כאן שום חיוב:

יד * תּוֹדָה שֶׁנִּפְרְסָה חַלָּה מֵחַלּוֹתֶיהָ כֻּלָּן פְּסוּלוֹת. יָצָאת הַחַלָּה אוֹ נִטְמְאָה. שְׁאָר הַחַלּוֹת כְּשֵׁרוֹת. נִפְרַס לַחְמָהּ אוֹ נִטְמָא אוֹ יָצָא עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה הַתּוֹדָה. מֵבִיא לֶחֶם אַחֵר וְשׁוֹחֵט. וְאִם אַחַר שֶׁנִּשְׁחַט נִפְרַס אוֹ נִטְמָא אוֹ יָצָא. הַדָּם יִזָּרֵק וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל. וְהַלֶּחֶם כֻּלּוֹ פָּסוּל וִידֵי נִדְרוֹ לֹא יָצָא. נִזְרַק הַדָּם וְאַחַר כָּךְ נִפְרַס מִקְצָת הַלֶּחֶם אוֹ נִטְמָא אוֹ יָצָא. תּוֹרֵם מִן הַשָּׁלֵם עַל הַפָּרוּס וּמִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא וּמִמַּה שֶּׁבִּפְנִים עַל שֶׁבַּחוּץ:

ההראב"ד תודה שנפרסה וכו' עד או נטמאה שאר החלות. א''א במאי עסקינן אם קודם שחיטה נפרסה אחת אמאי כולן פסולות יביא מתוך ביתו וימלא ואם לאחר זריקה הרי תורם מן השלם על הפרוס. אלא בין שחיטה לזריקה בין נפרס בין יצא בין נטמא הכל פסול דהא כלהו בחד גוונא תני להו ולא תני בהו תורם מן השלם על הפרוס ולא מן הטהור על הטמא ולא ממה שבפנים על מה שבחוץ אלא הכל פסול ולית להו תקנתא:

כסף משנה תודה שנפרסה חלה מחלותיה כולן פסולות. ברייתא בסוף פרק קמא דמנחות (דף י"ב:) ודייק רבא הא יצתה הני דאיכא גוואי כשירות ומוקי לה כר''ע ואע''ג דאביי דחי התם ואמר דילמא ר' אליעזר היא דחייה בעלמא היא ועוד דכרבא נקטינן וכיון דמכשר ביצאה כ''ש דמכשר בנטמאת שהציץ מרצה ומפרש לה רבינו בתודה דאף על גב דקרא דמייתי בגמרא בלחם הפנים כתיב ילפינן מיניה לתודה וגם במנחה כתיב הכי ולשון הגמ' שאמרו זריקה מועלת בתודה הוא דשייך. ומה שכתב נפרס לחמה או נטמא או יצאה וכו' עד וממה שבפנים על מה שבחוץ. הכל ברייתא פרק התכלת (מנחות דף מ"ו): וכתב הראב''ד תודה שנפרסה וכו'. א''א במאי עסקינן אי קודם שחיטה נפרסה וכו'. תחלת דבריו דבר פשוט הוא נלמד מברייתא דפ' התכלת שהזכרתי בסמוך. ומ''ש בין נפרס בין יצא בין נטמא הכל פסול וכו'. למדו הראב''ד מהברייתא הנזכרת דקתני מששחטה נפרס לחמה הדם יזרק והלחם פסול וכו' מששחטה יצא לחמה הדם יזרק והלחם פסול מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק וכו' והלחם פסול ומשמע ליה להראב''ד דכיון דנפרס לחמה ויצא ונטמא בחדא גוונא תננהו אין חילוק ביניהם וכיון דתניא בספ''ק דמנחות שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות וע''כ היינו בין שחיטה לזריקה כמו שנתבאר הוא הדין לנטמא אחת מן החלות או שיצאה ואע''ג דבברייתא בספ''ק דמנחות אהא דתניא שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות דייק רבא הא יצתה הני דאיכא גוואי כשירות ואביי דייק הא נטמאת הנך כשירות אפשר דאכתי לא הוה שמיע להו ברייתא דפ' התכלת ורבינו לא נראה לו לומר דלא הוה שמיע להו ההיא ברייתא אע''ג דשמיע להו ההיא ברייתא דייקי מהאי ברייתא דנפרס לחמה דוקא קתני ואע''ג דברייתא דהתכלת תני להו בחד גוונא איכא למימר מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא:

טו תּוֹדָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה עַל שְׁמוֹנִים חַלּוֹת. לֹא קָדְשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים. וְאִם אָמַר יִקָּדְשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים מוֹשֵׁךְ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים וּמֵרִים מֵהֶם אַחַת מִכָּל קָרְבָּן. וְהָאַרְבָּעִים הַשְּׁנִיּוֹת יִפָּדוּ וְיֵצְאוּ לְחֻלִּין:

כסף משנה תודה שנשחטה על שמונים חלות וכו' ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים וכו'. בפ' התודה (דף ע"ח:) פלוגתא דחזקיה ור''י ומייתי לה בפ' האיש מקדש (דף נ"א) ובפ' מי שהוציאוהו (דף נ') ופסק רבינו כר''י ויש לתמוה אמאי לא פסק כחזקיה דרביה הוא. ומ''ש מושך וכו'. נתבאר בפ' התכלת:

טז הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה וְהָיָה לַחְמָהּ חוּץ לְחוֹמַת בֵּית פַּגִי לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. אֲבָל אִם הָיָה חוּץ לָעֲזָרָה קָדַשׁ הַלֶּחֶם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לְפָנִים:

כסף משנה השוחט את התודה וכו'. משנה וברייתא בפ' התודה (ע"ח:) ופירש רש''י חוץ לחומת בית פגי היינו לחומת הר הבית:

יז שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ פְּנֵי הַלֶּחֶם בַּתַּנּוּר וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻּלָּן חוּץ מֵאַחַת מֵהֶן. לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם:

כסף משנה שחטה עד שלא קרמו פני הלחם בתנור וכו' עד סוף הפרק. משנה שם:

יח שְׁחָטָהּ וְנִפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ בְּמַחְשֶׁבֶת זְמַן אוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת מָקוֹם קָדַשׁ הַלֶּחֶם. נִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם אוֹ טְרֵפָה אוֹ שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. וְכֵן הַדִּין בְּאֵיל נָזִיר עִם הַלֶּחֶם שֶׁלּוֹ:

כסף משנה שחטה ונפסלה בשחיטתה וכו' קדש הלחם. אע''ג דאחר שנתפגל הביאה קדוש להפסל בטבול יום ובלינה דאין חייבים משום פגול ומשום נותר אלא הבשר שהותר שעה אחת קאמר קדש הלחם להתחייב עליו משום פגול. ומ''ש וכן הדין באיל נזיר וכו'. שם בגמרא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן