הלכות פסולי המוקדשין - פרק שמונה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין - פרק שמונה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הַמְחַשֵּׁב מַחֲשָׁבָה שֶׁאֵינהּ נָכוֹנָה בְּקָדָשִׁים. הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא ז-יח) 'לֹא יֵחָשֵׁב':

כסף משנה כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשי' וכו'. בסוף פ''ב דזבחים [דף כ''ט]:

ב מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבִּכְלַל דִּין זֶה שֶׁלֹּא יַפְסִיד הַקָּדָשִׁים בְּמַחְשָׁבָה. שֶׁהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְמַטִּיל מוּם בְּקָדָשִׁים. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁאֵין הַמַּחְשָׁבָה מַעֲשֶׂה:

כסף משנה ומ''ש ואעפ''כ אינו לוקה אין המחשב' מעשה. פשוט הוא ומבואר סוף פרק ב' דזבחים:

ג כָּל קָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר שֶׁהוּא פָּסוּל בֵּין שֶׁנִּפְסַל בְּמַחְשָׁבָה בֵּין בְּמַעֲשֶׂה בֵּין שֶׁאֵרַע בּוֹ דָּבָר שֶׁפְּסָלוֹ. כָּל הָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּזַיִת בְּמֵזִיד לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-ג) 'לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה':

ד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין הַכָּתוּב מַזְהִיר אֶלָּא עַל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:

כסף משנה (ג-ד) כל קרבן שנאמר שהוא פסול וכו' עד הרי הם בכלל כל תועבה. בספרי פרשת ראה:

ה וְכֵן קָדָשִׁים שֶׁהֻטַּל בָּהֶם מוּם. הָאוֹכֵל מֵהֶם כְּזַיִת לוֹקֶה. הֲרֵי הֵם בִּכְלַל (דברים יד-ג) 'כָּל תּוֹעֵבָה' עַד שֶׁיִּוָּלֵד לָהֶם מוּם אַחֵר וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל שֶׁפִּסּוּלוֹ מִסָּפֵק אֵין לוֹקִין עָלָיו:

כסף משנה ומ''ש עד שיולד להם מום אחר. כחכמים בפ''ה דבכורות (דף ל"ד):

ו כָּל קָרְבָּן שֶׁנִּתְפַּגֵּל בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כָּל הָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּזַיִת בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-יח) 'וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא'. וְאִם אָכַל מִמֶּנּוּ בִּשְׁגָגָה מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה:

כסף משנה כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן וכו'. משנה בריש כריתות. ומ''ש שנאמר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. שם בגמרא:

ז אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל אֲכִילַת דְּבָרִים שֶׁהֻתְּרוּ בֵּין לְאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל אִם אָכַל מִן הַמַּתִּיר עַצְמוֹ אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אֶלָּא לוֹקֶה כְּאוֹכֵל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁאֵין בָּהֶם פִּגּוּל. כֵּיצַד. מִנְחָה שֶׁנִּתְפַּגְּלָה. הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת. אֲבָל אִם אָכַל מִן הַקֹּמֶץ שֶׁלָּהּ אוֹ מִן הַלְּבוֹנָה אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת. לְפִי שֶׁהֵן הֵן הַמַּתִּירִים אֶת הַשְּׁיָרִים לְאָדָם. וְכֵן זֶבַח שֶׁנִּתְפַּגֵּל. הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִבְּשָׂרוֹ אוֹ מֵאֵימוּרָיו אוֹ מִבְּשַׂר הָעוֹלָה חַיָּב כָּרֵת. אֲבָל אִם אָכַל כְּזַיִת מִן הַדָּם אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. שֶׁהַדָּם מַתִּיר אֶת הָאֵימוּרִין לִקָּרֵב לַמִּזְבֵּחַ וְהָאֵימוּרִין מַתִּירִין אֶת הַבָּשָׂר לָאָדָם. וְדַם הָעוֹלָה מַתִּיר בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. וְדַם חַטַּאת הָעוֹף מַתִּיר בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים. וְדַם עוֹלַת הָעוֹף מַתִּיר בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. וְדַם חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת מַתִּיר אֵימוּרֵיהֶם לַמִּזְבֵּחַ. לְפִיכָךְ חַיָּבִין עַל אֵימוּרֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל. הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מַתִּירִין הַשְּׁיָרִים לַכֹּהֲנִים. שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת מַתִּירִין שְׁתֵּי הַלֶּחֶם לַכֹּהֲנִים. וְכֵן שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה מַתִּירִין לֶחֶם הַפָּנִים לַכֹּהֲנִים. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם מַתִּירִין כְּגוֹן בְּשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת אֵינָן מִתְפַּגְּלִין לְעוֹלָם:

ח וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל לְעוֹלָם. הַקֹּמֶץ. וְהַלְּבוֹנָה. וְהַקְּטֹרֶת. וְהַדָּם. וְהַיַּיִן. בֵּין יַיִן הַבָּא עִם הַנְּסָכִים בֵּין יַיִן הַבָּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת כֻּלָּן שֶׁהֲרֵי אֵין לָהֶם קֹמֶץ לְהַתִּירָן. כְּגוֹן מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת נְסָכִים וּבְשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת. וְלוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע. וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא דַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. אֵינוֹ תָּלוּי בּוֹ שֶׁהֲרֵי אָדָם מֵבִיא אֲשָׁמוֹ הַיּוֹם וְלוֹג אַחַר כַּמָּה יָמִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

כסף משנה (ז-ח) אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו וכו' עד והקטורת והדם. בפרק ב''ש (דף מ"ג) משנה. ומה שכתב והיין בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו. שם במשנה גבי אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פגול תני והנסכים הבאים בפנ''ע דברי ר''מ וחכ''א אף הבאים עם הבהמה ופסק כחכמים. ומ''ש ולוג שמן של מצורע. שם במשנה ר''ש אומר אין חייבין עליו משום פיגול ור''מ אומר חייב עליו משום פיגול שדם האשם מתירו ופסק כר''ש דמיקל דלית לן לחיובי מספיקא ועוד דמסתבר טעמיה כמו שביאר רבינו בסמוך. ומ''ש וא''ת והלא דם האשם מתירו אינו תלוי בו וכו'. בפ''ב דמנחות (דף ט"ו):

ט אָסוּר לְהוֹתִיר מִבְּשַׂר הַקָּדָשִׁים לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּקָרְבַּן תּוֹדָה (ויקרא כב-ל) 'לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר' וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקָּדָשִׁים כֻּלָּם. וְהַמּוֹתִיר אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נִתְּקוֹ הַכָּתוּב לַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-י) 'וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בְּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ':

כסף משנה אסור להותיר וכו' שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בקר. בפרשת אמור ובתורת כהנים פרשת צו מרבה כל הקרבנות. ומ''ש אינו לוקה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בקר וכו'. בקרבן פסח בס''פ אותו ואת בנו (דף פ"ג) לא תותירו וכו' והנותר באש תשרופו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי ר''י רבי יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום [דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל] לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ויש לתמוה על רבינו מאחר דקי''ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אמאי שבק האי טעמא ונקט טעמא אחרינא, וי''ל דלרבותא נקט לומר דאפילו אם היה לאו שיש בו מעשה לא היו לוקין עליו:

י הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִבְּשַׂר קָדָשִׁים שֶׁנּוֹתַר. בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-ח) 'וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל וְנִכְרְתָה'. וּמֵאֵימָתַי יִתְחַיֵּב כָּרֵת עַל אֲכִילַת הַנּוֹתָר. אִם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים הֵם חַיָּב עֲלֵיהֶן מֵאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְאִם קָדָשִׁים קַלִּים הֵם חַיָּב עֲלֵיהֶן מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁל יוֹם שֵׁנִי שֶׁהוּא תְּחִלַּת הַלַּיְלָה שֶׁל יוֹם שְׁלִישִׁי. וְהֵיכָן הִזְהִיר הַכָּתוּב עַל הַפִּגּוּל וְעַל הַנּוֹתָר. בַּמִּלּוּאִים. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר שָׁם (שמות כט-לג) 'לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם' לְהַזְהִיר עַל כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּקֹדֶשׁ שֶׁהוּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ:

כסף משנה האוכל כזית מבשר קדשים וכו'. משנה בריש כריתות. ומה שכתב שנאמר ואוכליו עונו ישא. שם (דף ה') בגמ' יליף לה בג''ש נאמר כאן ואוכליו עונו ישא ונכרתה ולהלן הוא אומר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא: ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר וכו'. בפרק איזהו מקומן (דף נ"ז:) כר''י דת''כ ולאפוקי מחזקיה: והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ועל הנותר במלואים וכו'. פ' אלו הן הלוקין (דף י"ח:):

יא וְהַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִכְזַיִת. וְכָל הַפִּגּוּלִים וְהַנּוֹתָרִין מִצְטָרְפִין:

כסף משנה ומ''ש והפגול והנותר מצטרפים זה עם זה לכזית. בפ''ד דמעילה (דף י"ז.) במשנה הפגול והנותר אין מצטרפין (זה עם זה) ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל ל''ש אלא לטומאת ידים דמדרבנן היא אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא ר''א אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. ומ''ש וכל הפגולין והנותרים מצטרפין. שם (דף ט"ו) במשנה כל הפגולים מצטרפין זה עם זה כל הנותרים מצטרפין זה עם זה וכבר נתבאר בסמוך דלענין אכילה פגול ונותר מצטרפין זה עם זה:

יב אָסוּר לְטַמֵּא אֶת הַקָּדָשִׁים אוֹ לְסַבֵּב לָהֶם טֻמְאָה שֶׁהֲרֵי פּוֹסְלָן. וְהַמְטַמֵּא אֶת הַקָּדָשִׁים אֵינוֹ לוֹקֶה. אֲבָל אָדָם טָהוֹר שֶׁאָכַל כְּזַיִת מִקָּדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-יט) 'וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל'. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁאִם אָכַל כְּזַיִת מִלְּבוֹנַת הַמִּנְחָה שֶׁנִּטְמְאָה אַחַר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה בִּכְלִי לוֹקֶה. אֶחָד קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ לִפְנֵי כַּפָּרָה אוֹ לְאַחַר כַּפָּרָה. בֵּין שֶׁנִּטְמְאוּ בְּאַב הַטֻּמְאָה אוֹ בִּוְלַד הַטֻּמְאָה שֶׁל דִּבְרֵי תּוֹרָה. אֲבָל אִם נִטְמְאוּ בְּטֻמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ לוֹקֶה עַל אֲכִילָתָן. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא הָאוֹכֵל אַחַר זְרִיקַת דָּמִים. אֲבָל אִם אָכַל קֹדֶם זְרִיקָה אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל קֹדֶשׁ טָמֵא. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

כסף משנה אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה. בפרק ג' דזבחים (דף ל"ג:) ובפ' אלו הן הלוקין (דף י"ד) נחלקו רבי יוחנן ור''ל במטמא קדשים ר''ל אמר לוקה ור' יוחנן אמר אינו לוקה ומשמע דאיסורא מיהא איכא: אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה. בפרק כל שעה (דף כ"ד:) והבשר כל טהור יאכל בשר למה לי לרבות אימורים, ופירש''י אימורים שנטמאו ואכלן הטהור ומקשי אימורים מהתם נפקא דתניא והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' לרבות את האימורים התם טומאת הגוף בכרת הכא טומאת בשר בלאו, ולפ''ז הא דתנן בפרק השוחט ומעלה טהור שאכל טמא פטור שאינו חייב אלא על טומאת הגוף לענין כרת קאמר אבל מילקא לקי גם על טומאת בשר. ובפרק כל הפסולים (דף ל"ד) אתמר טמא שאכל בשר קדש לפני זריקה ר''ל אמר לוקה רבי יוחנן אמר אינו לוקה וכו' אמר אביי [מחלוקת] בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר [ד''ה] לוקה וכו' ורבא אמר אבל בטומאת בשר ד''ה אינו לוקה וידוע דהלכה כרבא. ולפיכך צ''ל שמ''ש כאן רבינו שטהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה באוכל אחר זריקה: וה''ה לשאר הקרבנות. כלומר דבשר לאו דוקא דה''ה ללבונה וכדתנן בספ''ג דמעילה (דף י"ג) ובספ''ד דזבחים (מ"ו:) מרבה לה מוהבשר: אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה וכו': ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים וכו'. פלוגתא דר' יוחנן ור''ל בפ' כל הפסולין (דף ל"ד) ופסק כר' יוחנן:

יג כָּל אָדָם שֶׁנִּטְמָא טֻמְאָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ וְאָכַל כְּזַיִת מִן הַקָּדָשִׁים בֵּין בְּקֹדֶשׁ טָהוֹר בֵּין בְּקֹדֶשׁ טָמֵא. בְּמֵזִיד הֲרֵי זֶה נִתְחַיֵּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-כ) 'וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה'. וְאִם אָכַל בִּשְׁגָגָה מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּטֻמְאַת הַגּוּף שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-כא) 'וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְנִכְרְתָה'. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. וְהֵיכָן הִזְהִיר עַל עָוֹן זֶה בְּיוֹלֶדֶת שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהּ (ויקרא יב-ד) 'בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע':

כסף משנה כל אדם שנטמא וכו'. בר''פ השוחט ומעלה (דף ק"ו) תנן הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב. ומה שהתנה שצריך שיהא חייב על ביאת המקדש אפשר שהטעם מדמקיש קדש למקדש כדאיתא בפרק כל הפסולים (דף ל"ג:). ומ''ש במזיד הרי זה נתחייב כרת וכו' ואם אכל בשגגה מביא קרבן עולה ויורד. משנה בריש כריתות ומפורש בתורה. ומ''ש ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף וכו'. בפ' ב''ש (דף ל"ג:) מייתי לה מקראי אחריני ורבי מייתי לה מהאי קרא ומשמע לרבינו דמהאי קרא משתמע טפי: והיכן הזהיר על עון זה ביולדת וכו'. בפרק כל הפסולין (דף ל"ג:) ובפרק אלו הן הלוקין (דף י"ד) אמר ר''ל הכי ואע''ג דר''י פליג ויליף לה מקרא אחרינא כתב רבינו כר''ל משום דתניא כוותיה:

יד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לְטָמֵא שֶׁלֹּא יֹאכַל קֹדֶשׁ קֹדֶם שֶׁיִּטְבּל. * וְהָאוֹכֵל קֹדֶשׁ אַחַר שֶׁטָּבַל קֹדֶם שֶׁיֶּעֱרַב שִׁמְשׁוֹ קֹדֶם שֶׁיָּבִיא כַּפָּרָתוֹ לוֹקֶה. וְאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-כ) 'וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו' עַד שֶׁתִּהְיֶה כָּל טֻמְאָתוֹ עָלָיו:

ההראב"ד והאוכל קדש וכו' עד לוקה ואינו חייב כרת. א''א זה שבוש שכבר כתבנו למעלה שהוא בכרת:

כסף משנה והאוכל קדש אחר שטבל וכו'. בפי''א דמס' פרה תנן גבי טעון ביאת מים מן התורה אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ומשמע דה''ה לאוכל קדש ומשמע לרבינו דהיינו דוקא לענין מלקות אבל פטור מכרת מדכתיב וטומאתו עליו ונכרתה דמשמע דלא מיחייב כרת אלא בזמן שכל טומאתו עליו: וכתב הראב''ד לוקה ואינו חייב [כרת] א''א זה שיבוש שכבר כתבנו למעלה שהוא בכרת עכ''ל. וכבר כתבתי בזה בפ''ג מהלכות ביאת המקדש:

טו הָיָה טָמֵא בְּטֻמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ לוֹקֶה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

כסף משנה היה טמא בטומאת וכו'. פשוט הוא ואיתיה במשנה פי''א ממסכת פרה:

טז אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת עַל קֹדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין עַד שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁקָּרְבוּ מַתִּירָיו. אֲבָל אִם אָכַל אֶת הַבָּשָׂר קֹדֶם זְרִיקַת הַדָּם אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל אוֹ מִשּׁוּם נוֹתָר אוֹ מִשּׁוּם טָמֵא עַד שֶׁיֻּקְרְבוּ מַתִּירָיו כְּהִלְכָתָן. וְכָל שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין כֵּיוָן שֶׁקָּדַשׁ בִּכְלִי חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם טֻמְאָה. אֲפִלּוּ נִטְמָא הַבָּשָׂר קֹדֶם שֶׁיִּטָּמֵא הָאוֹכֵל הוֹאִיל וְקָרְבוּ הַמַּתִּירִין וְאַחַר כָּךְ אָכַל חַיָּב כָּרֵת. וְכֵן אִם אָכַל מִבְּשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת וְהוּא טָמֵא אַחַר שֶׁנִּזְרַק דָּמָם הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת:

כסף משנה אינו חייב כרת וכו'. משנה בפ''ב דמעילה (דף י'). ומ''ש אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם אינו לוקה וכו'. בפרק כל הפסולים (דף ל"ג:) פלוגתא דר''י ור''ל ופסק כר''י. ומ''ש זה הכלל כל שיש לו מתירים אין חייבין עליו וכו' עד חייבים עליו משום טומאה. משנה בפ''ב דמעילה (דף י'). ומ''ש אפי' נטמא הבשר קודם שיטמא האוכל וכו'. בפרק השוחט ומעלה (דף ק"ח) פלוגתא דר''י הגלילי ורבנן ופסק כרבנן. ומ''ש וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא וכו'. משנה פ''ב דמעילה (דף ט') פרים [הנשרפים] ושעירים הנשרפים מועלים בהם משהוקדשו וכו' הוזה דמן חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא ומייתי לה בפ' כל הפסולים (דף ל"ה:):

יז כְּבָר נִתְבָּאֵר לְךָ שֶׁאַף דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר וְטָמֵא. כֵּיצַד. דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם מַתִּירִין אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר וְטָמֵא. וְכֵן הַמַּתִּירִין עַצְמָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר וְטָמֵא. חוּץ מִן הַדָּם שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלָיו לְעוֹלָם אֶלָּא מִשּׁוּם דָּבָר אֶחָד בִּלְבַד:

כסף משנה כבר נתבאר לך שאף דברים וכו'. משנה בפ' ב''ש (דף מ"ה:) דברים שאין חייבים עליהם משום פגול חייבין עליהם משום נותר ומשום טמא חוץ מן הדם ובגמרא יליף לה מקראי:

יח טָמֵא שֶׁאָכַל אֵימוּרִין חַיָּב כָּרֵת:

יט אָכַל פֶּסַח שֶׁלֹּא נִצְלָה. וְלַחְמֵי תּוֹדָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָן. הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת מִשּׁוּם טֻמְאַת הַגּוּף. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְמַה שֶּׁהֵן. אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְחַיֵּב אָדָם עַל אֲכִילָה אַחַת מִשּׁוּם פִּגּוּל וּמִשּׁוּם נוֹתָר. שֶׁהַפִּגּוּל הוּא הַקָּרְבָּן שֶׁנִּפְסַל בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְאֵינוֹ עוֹלֶה לְשֵׁם קָרְבָּן וְלֹא נִרְצָה כְּלָל. וְהַנּוֹתָר הוּא הַנִּשְׁאָר מִקָּרְבָּן שֶׁקָּרֵב כְּמִצְוָתוֹ לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתוֹ:

כסף משנה (יח-יט) טמא שאכל אימורים חייב כרת אכל פסח שלא נצלה וכו'. בספ''ג דזבחים (דף ל"ז:) אמר רב חסדא מרגלא בפומיה דרב דימא בר חיננא בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה חייבין עליהם משום טומאה אמר רבא תדע דתניא אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה אלמא אע''ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ה''נ אע''ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ולא היא התם אימורי קדשים קלים חזו לגבוה לאפוקי בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט, לישנא אחרינא אימורים לא חזו ולא היא הנך חזו למילתייהו הני לא חזו כלל, דמשמע לכאורה דכיון דאסיקנא ולא היא אידחייא לה מהלכתא ויש לתמוה על רבינו שפסקה. וצ''ל שרבינו סובר דלא אמרינן ולא היא אלא לדחויי ראייה דבעא רבא לאתויי מאימורי קדשים קלים אבל עיקר דינא דאמר רב חסדא דמרגלא בפומיה דרב דימא בר חיננא לא אידחי ועוד דרבא הכי סבר ותיבת אבל שכתב רבינו לעיל קאי שכתב אינו חייב כרת על קדש שיש לו מתירים עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו ולפ''ז הוה ס''ד דה''ה לפסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמה חלתן מאחר שאינם ראויין כמות שהן הם דומים לאוכל קדש קודם שיקרבו מתיריו ולא ליחייב כרת עלייהו קמ''ל: אי אפשר שיתחייב אדם על וכו'. בפ''ג דכריתות (דף י"ד) אהא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות פריך וניתני חמש חטאות ונוקמה כגון [דאכל] כזית פגול בחדא בהמה קמיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופגול בחדא בהמה לא משכחת לה. ופירש''י ונותר ופגול בחדא בהמה ליכא דפגול אינו אלא בארבע עבודות של דם הילכך מדפגלה לא חזיא לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח הילכך לא חייל עלה נותר. ודע דבתר הכי פריך אלמה לא משכחת לה כגון שהעלה אבר פגול לגבי מזבח דפקע פגוליה מינה וה''ל נותר וכדאמר עולא קומץ פגול שהעלה לגבי מזבח פקע פגולו ממנו וה''ל נותר באבר אחד קא מיירי בשני איברים לא קא מיירי, ומשמע לי דה''פ דההוא אבר פגול שהעלהו ע''ג המזבח דפקע פיגוליה מיניה וה''ל נותר תו לא מיחייב עליה משום פגול ואי בעית לחיובי על אכילה אחת משום פגול ומשום נותר צריך לאוקומי בשאכל חצי אכילה מאבר פגול זה שהעלהו ע''ג המזבח וחצי אכילה משאר איברי בהמה הפגולה שלא העלם ע''ג המזבח ובשני איברים לא קא מיירי מתני'. ויש לתמוה עליו שסתם דבריו ולא פירש דה''מ באבר אחד אבל בשני איברים משכחת לה וצ''ל דנקט לישנא דמתני' לבד:

כ הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר וְהַטָּמֵא שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה וַאֲכָלָן חַיָּב. אַף עַל פִּי שֶׁרִבָּה מִין עַל חֲבֵרוֹ אֵינוֹ מְבַטְּלוֹ שֶׁאֵין הָאִסּוּרִין מְבַטְּלִין זֶה אֶת זֶה:

כסף משנה הפגול והנותר והטמא וכו'. בפ' התערובת (דף ע"ח) פלוגתא דר''פ x ור''א ופסק כר' אלעזר משום דרבא אותביה לר''פ ושני ליה בשינויי דחיקי. עוד דבירושלמי פ''ק דחלה איפלגו ר''י ור''ל במילתא ור''י סבר כר''א:

כא וּפִגּוּל אוֹ נוֹתָר אוֹ טָמֵא שֶׁהֶעֱלָן לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ מִשֶּׁמָּשְׁלָה הָאוּר בְּרֻבָּן פָּקַע אִסּוּרָן מֵהֶן. וְהָאֵמוּרִין מִצְטָרְפִין עִם הַבָּשָׂר לִכְזַיִת בֵּין בְּעוֹלָה בֵּין בִּשְׁאָר קָדָשִׁים לְחַיֵּב עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל אוֹ נוֹתָר אוֹ טָמֵא:

כסף משנה ופגול או נותר או טמא וכו'. בפרק ב''ש (דף מ"ג) מימרא דר''י ופריש לה ר' זירא: ואימורים מצטרפים וכו'. ברייתא וגמ' דזבחים (דף ק"ט):

כב זֶבַח שֶׁנִּתְפַּגֵּל. אוֹ שֶׁנּוֹתַר לְאַחַר זְמַנּוֹ וְאָכַל מִמֶּנּוּ. מִן הָעוֹר. אוֹ מִן הַמָּרָק. אוֹ מִן הַתַּבְלִין. אוֹ מִן הָאָלָל. אוֹ מִן הַמֻּרְאָה. מִן הַגִּידִים וּמִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם. מִן הַצִּפָּרְנַיִם מִן הַחַרְטֹם וּמִן הַנּוֹצָה וּמִבֵּיצֵי הָעוֹף. אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְכֵן טְמֵא הַגּוּף שֶׁאָכַל דְּבָרִים אֵלּוּ מִקָּרְבָּן כָּשֵׁר אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

כסף משנה זבח שנתפגל וכו'. משנה בפ''ג דזבחים (דף ל"ה). ומ''ש מן הצפרנים מן החרטום ומן הנוצה. נתבאר בפרק י''ד:

כג אָכַל מִן הַשָּׁלִיל. אוֹ מִן הַשִּׁלְיָא. חַיָּב מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא * כְּאוֹכֵל מִשְּׁאָר בְּשַׂר הַזֶּבַח:

ההראב"ד כאוכל משאר בשר הזבח. א''א דוקא בשפגל הזבח נתפגלו הם עמו אבל במחשבת עצמן לא:

כסף משנה אכל מן השליל או מן השליא וכו'. שם מימרא דר''א: כתב הראב''ד א''א דוקא בשפיגל הזבח וכו'. וכך מבואר שם בגמ' ואע''פ שגם רבינו לא איירי אלא בשפיגל הזבח וכן מבואר בדבריו בפי''ד מפני שכתב רבינו כאוכל משאר בשר הזבח נזהר הראב''ד שלא נטעה לומר שדינן לגמרי כשאר בשר הזבח וכתב אבל במחשבת עצמן לא:

כד קָדְשֵׁי עַכּוּ''ם אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. וְכֵן דַּם הַקָּדָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת וְהָעֵצִים אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת * לֹא מִשּׁוּם פִּגּוּל וְלֹא מִשּׁוּם נוֹתָר וְלֹא מִשּׁוּם טֻמְאַת הַגּוּף:

ההראב"ד לא משום פגול. א''א זה לדעת ר''ש [אבל לרבנן חייבים עליהם כרת]:

כסף משנה קדשי עכו''ם אין חייבים עליהם משום פגול ולא משום נותר וכו'. משנה בפ' ב''ש (דף מ"ה) פלוגתא דר''ש ור' יוסי ופסק כר''ש וצריך טעם למה. ואפשר שטעמו מדגרסינן בריש תמורה (דף ב':) דבעי רמי בר חמא עכו''ם מהו שימיר ולא אפשר לאוקומי הבעיא לר' יוסי וכמו שכתבו התוס' שם בתירוץ שני וכיון דרמי בר חמא בעי אליבא דר''ש אלמא הלכתא כוותיה ועוד דגמ' מפרש טעמיה בסתם. ויש מי שאומר שרבינו מפרש דמתני' דקתני דברי רבי שמעון ורבי יוסי מחייב לא קאי אלא אשוחטן בחוץ דסמיך ליה לא לאין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא דלעיל מיניה דההוא סתם מתני' היא: וכן הלבונה והקטרת והעצים וכו'. משנה בפ' ב''ש (דף מ"ה:) דברים שאין חייבין עליהם משום פגול חייבין עליהם משום נותר וטמא חוץ מן הדם ר''ש מחייב בדבר שדרכו לאכול אבל כגון העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליהם משום טומאה, ופסק רבינו כר''ש ולא ידעתי למה וכבר השיגו הראב''ד וכתב לא משום פגול א''א זה לדעת ר''ש אבל לרבנן חייבים עליהם כרת עכ''ל. ועוד יש לתמוה דר''ש נמי לא פליג אלא בטומאה ולא בנותר וא''כ למה כתב רבינו שאין חייבין עליהם משום נותר וטמא י''ל דמשמע ליה דנותר וטמא בחדא שייטא שייטי וילפי מהדדי. ועוד יש לתמוה על מ''ש ולא משום טומאת הגוף דמשמע אבל משום טומאת עצמן חייבין בגמ' (דף מ"ו:) איפליגו אמוראי חד אמר מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף דברי הכל אינו לוקה וחד אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד''ה לוקה וח''א כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו אמר רבא מסתברא כמ''ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ''ט כיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ההוא לפיסולא בעלמא ופירש''י מעלה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא, והשתא ה''ל לרבינו למיפסק כרבא דבתרא הוא, ואפשר לדחוק ולומר דלא פסק כרבא משום דמשמע ליה דדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה דרשא גמורה היא מדאורייתא ולא כרבא דאמר דאסמכתא בעלמא היא והשתא אע''ג דלמ''ד מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד''ה לוקה פסק כר''ש למ''ד מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד''ה אינו לוקה פסק בטומאת הגוף כדברי הכל ובטומאת בשר כת''ק. אבל קשה דבנותר משמע שפסק כר''ש כמ''ש ואפשר לומר דלא איפליגו ת''ק ור''ש אלא לענין מלקות אבל לכ''ע אין חייבין כרת ומדכתב רבינו אין חייבין עליהם כרת משמע אבל מלקות חייבין והיינו כת''ק:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן