הלכות פסולי המוקדשין - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א וְלַד חַטָּאת וּתְמוּרַת חַטָּאת וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ וְחַטָּאת שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת אַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי אֵלּוּ יָמוּתוּ. נִמְצֵאת אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה הַחַטָּאת הַשְּׁנִיָּה שֶׁהִפְרִישׁ קֹדֶם שֶׁיִּזָּרֵק דָּמָהּ. הֲרֵי זוֹ סָפֵק אִם תָּמוּת אִם תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם. לְפִיכָךְ תָּמוּת. וְכֵיצַד הֵן מֵתוֹת. לֹא שֶׁיַּהַרְגֵם בִּכְלִי אוֹ בְּיָדוֹ אֶלָּא יַכְנִיסֵם לְבַיִת וְנוֹעֵל עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיָּמוּתוּ. וּדְבָרִים אֵלּוּ כֻּלָּם מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ נִשְׁמְעוּ. אֵין כָּל הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְּחַטַּאת יָחִיד בִּלְבַד. אֲבָל חַטַּאת צִבּוּר שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת אַחַר כַּפָּרָה בֵּין רְאוּיָה בֵּין אֵינָהּ רְאוּיָה תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בְּחַטַּאת צִבּוּר וָלָד אוֹ תְּמוּרָה אוֹ שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ. שֶׁכָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר זְכָרִים וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹשִׂין תְּמוּרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְאֵין כָּל יִשְׂרָאֵל מֵתִים:

כסף משנה ולד חטאת ותמורת חטאת וכו'. משנה רפ''ד דתמורה (דף כ"א:) ופ''ג דמעילה (דף י':). ומ''ש נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה ה''ז ספק וכו'. בפ''ד דתמורה (דף כ"ב:) בעיא דלא איפשיטא. ומ''ש וכיצד הן מתות וכו'. פ''ק דע''ז ופ''ד דנזיר (דף כ"ה). ומ''ש ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו. ברפ''ג דתמורה (דף י"ח) ופ''ב דבכורות (דף ט"ז): אין כל הדברים אמורים וכו' עד ואין כל ישראל מתים. בפרק שני דתמורה (דף ט"ו):

ב פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן. וְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן. יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה. שֶׁאֵין חַטַּאת הַצִּבּוּר מֵתָה. וְלָמָּה לֹא יִקְרְבוּ עַצְמָן נְדָבָה שֶׁהֲרֵי זְכָרִים הֵם. גְּזֵרָה לְאַחַר כַּפָּרָה מִשּׁוּם לִפְנֵי כַּפָּרָה:

כסף משנה פר ושעיר של יום הכפורים וכו'. בפ' שני שעירי (דף ס"ה) פלוגתא דתנאי ופסק כר' אלעזר בר''ש דסתם מתני' כוותיה ובפירקא קמא דשבועות (דף י"ב) מייתי לה וגריס ר' אלעזר ור''ש ולפי גירסא זו פסק כוותייהו משום דרבים נינהו. ומ''ש ולמה לא יקרבו עצמם נדבה וכו'. בפ''ק דשבועות שם:

ג הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְנִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶם עוֹמְדוֹת. מָשַׁךְ אַחַת מִשְּׁתֵיהֶן וְנִתְכַּפֵּר בָּהּ הָאַחֶרֶת תָּמוּת. בָּא לְהִמָּלֵךְ אוֹמְרִין לוֹ שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּזוֹ שֶׁהִפְרִישׁ בָּרִאשׁוֹנָה וְהַשְּׁנִיָּה תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. הָיְתָה אַחַת מֵהֶן תְּמִימָה וְאַחַת בַּעֲלַת מוּם. תְּמִימָה תִּקָּרֵב וּבַעֲלַת מוּם תִּפָּדֶה. נִשְׁחֲטָה בַּעֲלַת מוּם קֹדֶם שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתְּמִימָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן בַּעֲלֵי מוּמִין יִמָּכְרוּ שְׁתֵּיהֶן וְיָבִיא מִדְּמֵיהֶם חַטָּאת וְהַשְּׁאָר יִפּל לִנְדָבָה:

כסף משנה המפריש חטאתו ואבדה וכו'. בפ''ד דתמורה (דף כ"ב:) איפליגו ר' ורבנן בנמצאת קודם כפרה דלרבי תמות ולרבנן תרעה וידוע דהלכה כרבנן ואמר רב הונא אמר רב (דף כ"ג) הכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים וכו' ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים ואמרינן ליה התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה. ופירש''י שאם משך אחת מהן והקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי דעתיה דלא איכפת לי' מינה ואפי' משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא שלא נאבדה מעולם מתה וכי פליגי רבנן היינו בבא לימלך דגלי דעתיה דניחא ליה עכ''ל. ואע''ג דר' אבא פליג ארב הונא פסק רבינו כרב הונא משום דמסתבר טעמיה ועוד דאתיא ליה סתם מתני' כדברי הכל: היתה אחת מהן תמימה ואחת בעלת מום וכו'. בפ''ד דתמורה (דף כ"ד) תניא היו לפניו שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום תמימה תקרב בעלת מום תפדה נשחטה בעלת מום עד שלא נזרק דמה של תמימה מותרת משנזרק דמה של תמימה אסורה ר' אלעזר בר''ש אומר אפילו בשר בעלת מום בקדירה ונזרק דמה של תמימה יוצא לבית השריפה. ונראה מדברי רבינו שהוא פוסק כר' אלעזר בר''ש וצריך טעם למה פסק כיחידאה ואפשר שטעמו משום דבגמרא העמידו ברייתא דאין מרגילין כראב''ש ושקלו וטרו אמוראי בטעמא. ויותר נראה לומר שפסק כרבנן ויש חסרון בדברי רבינו וכך צריך להגיה נשחטה בעלת מום קודם שיזרק דם התמימה מותרת אחר שנזרק דמה אסורה בהנאה: היו שתיהן בעלי מומין ימכרו שתיהם וכו'. משנה שם (דף כ"ב):

ד הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה. וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאָבְדָה. וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת וְנִמְצְאוּ הָאוֹבְדוֹת וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדוֹת וְנִתְכַּפֵּר בָּרִאשׁוֹנָה. שְׁנִיָּה מֵתָה וּשְׁלִישִׁית רוֹעָה. נִתְכַּפֵּר בַּשְּׁלִישִׁית שְׁנִיָּה מֵתָה וְרִאשׁוֹנָה רוֹעָה. נִתְכַּפֵּר בָּאֶמְצָעִית שְׁתֵּיהֶם מֵתוֹת:

כסף משנה הפריש חטאתו ואבדה וכו'. מימרא דר' זירא פ' התודה (דף פ':) ואע''ג דאביי פליג עליה פסק רבינו כר' זירא וצריך טעם למה מאחר דאביי בתרא הוא, ואפשר שטעמו משום דאמאי דאמר התם רבא הפריש תודתו ואבדה וחזר והפריש אחרת תחתיה וכו' א''ר זירא וכן לענין חטאות הפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו' וכיון דר''ז בשיטת רבא אמרה פסק כמותו ולא חש לדאביי:

ה הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי חַטָּאוֹת לְאַחֲרָיוּת. מִתְכַּפֵּר בְּאֵי זוֹ שֶׁיִּרְצֶה וְהַשְּׁנִיָּה תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה:

כסף משנה המפריש שתי חטאות וכו'. פרק כיצד מערימין (תמורה כ"ה). ומה שכתב והשניה תרעה וכו'. פרק ולד חטאת (שם כ"ד) ופרק מי שהיה טמא (צ"ז:):

ו הִפְרִישׁ חַטָּאת מְעֻבֶּרֶת וְיָלְדָה. הֲרֵי הִיא וּוְלָדָהּ כִּשְׁתֵּי חַטָּאוֹת שֶׁנִּתְפָּרְשׁוּ לְאַחֲרָיוּת:

כסף משנה הפריש חטאת מעוברת וילדה וכו'. מימרא דר''י פרק כיצד מערימין (דף כ"ה):

ז הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְעָבְרָה שְׁנָתָהּ. תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אַחֶרֶת. וְכֵן אִם הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְנָפַל בָּהּ מוּם יָבִיא בְּדָמֶיהָ אַחֶרֶת:

כסף משנה המפריש חטאתו ועברה שנתה וכו'. מימרא דר''ל רפ''ד דתמורה. מ''ש וכן הפריש חטאתו ונפל בה מום יביא בדמיה אחרת. משנה בספ''ד דתמורה (דף כ"ב):

ח כָּל חַטָּאת שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת קֹדֶם כַּפָּרָה. (אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת אַחַר שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ) אֵינָהּ מֵתָה אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. נִמְצֵאת אַחַר כַּפָּרָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם אוֹ עָבְרָה שְׁנָתָהּ הוֹאִיל וְהָיְתָה אֲבוּדָה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה הֲרֵי זוֹ תָּמוּת:

כסף משנה כל חטאת שאבדה וכו'. ברפ''ד דתמורה תנן ולד חטאת וחטאת שמתו בעליה ימותו שעברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום אם משכיפרו הבעלים תמות וכו' ואם עד שלא כיפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אחרת ובגמרא אמר ר''ל חטאת שעברה שנתה רואין אותה כאילו עומדת בבית הקברות ורועה. ופירש''י רועה עד שתסתאב. תנן שעברה שנתה ואבדה ונמצאת בעלת מום אם אחר שכיפרו בעלים מתה תיובתא ופירש''י תיובתא דר''ל דפסיק ואמר רועה ומשמע אפי' כפרו הבעלים. ואסיקנא הכי קתני עברה שנתה ואבדה או אבדה ונמצאת בעלת מום אחר שכיפרו הבעלים מתה קודם שכיפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב ותמכר ופירש''י עברה שנתה ואבדה ונמצאת תמימה וכיפרו הבעלים באחרת או אבדה ונמצאת בעלת מום דאיכא נמי תרתי לריעותא וכיפרו הבעלים באחרת מתה קודם שכיפרו הבעלים שאין רוצים להתכפר באחרת תרעה הך דעברה שנתה ואבדה ונמצאת תמימה וכי אמר ר''ל דאפי' כיפרו אח''כ רועה בלא אבדה דחדא הוא דאיכא לריעותא. ונראה שיש ייתור לשון בדברי רבינו וצריך למוחקו וכך צריך להגיה כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה:

ט הָיְתָה גְּנוּבָה אוֹ גְּזוּלָה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה. אֵינָהּ מֵתָה אֶלָּא תִּרְעֶה. לֹא שָׁמְעוּ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ אֶלָּא אֲבוּדָה. הָיְתָה עִקַּר אֲבֵדָתָהּ בַּלַּיְלָה אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה אֲבוּדָה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה. אֵינָהּ מֵתָה אֶלָּא תִּרְעֶה:

כסף משנה היתה גנובה או גזולה וכו'. מימרא דאביי שם: היתה עיקר אבידתה בלילה אע''פ שהיתה אבודה בשעת כפרה אינה מתה אלא תרעה. ג''ז שם:

י אָבְדָה מִמֶּנּוּ וְלֹא מִן הָרוֹעֶה. אוֹ שֶׁאָבְדָה מִן הָרוֹעֶה וְאֵינָהּ אֲבוּדָה מִבְּעָלֶיהָ. אֵינָהּ מֵתָה אֶלָּא רוֹעָה:

כסף משנה אבדה ממנו ולא מן הרועה וכו'. מימרא דרב פפא שם:

יא וְכָל אֵלּוּ שֶׁרוֹעוֹת רוֹעוֹת עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה:

כסף משנה וכל אלו שרועות רועות עד שיפול בהם מום ויפלו דמיהן לנדבה. בפ' שלישי דתמורה (דף י"ט):

יב הָיְתָה אֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמִן הָרוֹעֶה וְאַחֵר מַכִּירָה. אֲפִלּוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם. הֲרֵי זוֹ סָפֵק לְפִיכָךְ תָּמוּת:

כסף משנה היתה אבודה ממנו ומן הרועה וכו'. בפ''ד דתמורה (דף כ"ב:) בעיא דלא איפשיטא:

יג הָיְתָה נֶחְבֵּאת אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת אוֹ בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הֲרֵי זוֹ אֲבוּדָה. שֶׁהֲרֵי אֵין אָדָם רוֹאֶה אוֹתָהּ בִּשְׁעַת כַּפָּרָה. הָיְתָה בַּשָּׂדֶה אוֹ בַּאֲגַם הֲרֵי זוֹ סָפֵק אֲבוּדָה שֶׁמָּא יֵשׁ שָׁם אָדָם רוֹאֶה אוֹתָהּ בִּשְׁעַת כַּפָּרָה. לְפִיכָךְ תָּמוּת מִסָּפֵק:

כסף משנה היתה נחבאת אחורי הדלת. שם ה''ד אבודה א''ר אושעיא אפילו אחת בעדרו וכו' ור''י אמר אחורי הדלת הוא דליכא דקא חזי לה אבל אבראי דאיכא דחזי לה לא הויא אבודה או דילמא אחורי הדלת דאי מהדר אפיה חזי לה הויא אבודה וכ''ש אבראי דלא קחזי לה תיקו. ופסק רבינו כר''י ונראה שהוא מפרש אבראי בסתר המדרגה ומספק פסק לחומרא. ורש''י פירש בע''א: היתה בשדה או באגם וכו'. אפשר שרבינו מפרש שגם זה בכלל אבראי שכתבתי בסמוך:

יד הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם. מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחַטַּאת הָעוֹף. אוֹ בְּחַטַּאת בְּהֵמָה שֶׁל אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בַּת סְמִיכָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אָשָׁם וַדַּאי שֶׁמֵּתוּ בְּעָלָיו. וְשֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלָיו. יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. שֶׁכָּל שֶׁבְּחַטָּאת תָּמוּת בְּאָשָׁם יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה:

כסף משנה השולח חטאתו ממדינת הים וכו'. משנה בפ' כל הגט (דף כ"ח). ומ''ש בד''א בחטאת העוף וכו'. שם בגמרא (כ"ח:) והא בעי סמיכה אמר רב יוסף בקרבן נשים רב פפא אמר בחטאת העוף: אבל אשם ודאי שמתו בעליו וכו'. משנה פ''ג דתמורה (דף כ"א ע"ב). ומ''ש שכל שבחטאת תמות באשם ירעה וכו'. ברפ''ג דתמורה (דף י"ח):

טו כָּל אָשָׁם שֶׁנִּתַּק לִרְעִיָּה. אִם הִקְרִיבוֹ עוֹלָה כָּשֵׁר. וְלָמָּה לֹא יִקָּרֵב בְּעַצְמוֹ עוֹלָה לְכַתְּחִלָּה. גְּזֵרָה לְאַחַר כַּפָּרָה מִשּׁוּם לִפְנֵי כַּפָּרָה:

כסף משנה וכל אשם שניתק לרעייה אם הקריבו עולה כשר. שם ופ''ק דמנחות (דף ד') ובפסחים פרק אלו דברים (דף ע"ג) [ובזבחים פ''א (דף ה':)] אמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא ופירש''י שניתק לרעייה שמתו בעליו או שנתכפרו באחר וניתק מדין אשם לרעייה שאמרו לו ב''ד הוציאו וירעה ושחטו סתם כשר לעולה הואיל וסופו לקיץ המזבח שהוא עולה. ניתק אין דמיעקר שם אשם מיניה משנמסר לרועה וקם סתמיה לעולה לא ניתק לא הוי סתמיה לעולה דאמר קרא [אשם] הוא בהוייתו יהא. ובפסחים פרק אלו דברים מסיק עלה לא תימא ששחטו סתם [כשר לשום עולה] אלא אימא שחטו לשום עולה כשר. ומ''ש רבינו ולמה לא יקרב בעצמו לכתחלה וכו'. בפסחים פ' אלו דברים שם:

טז הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לַאֲשָׁמוֹ תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אָשָׁם. אִם הִקְרִיב אֲשָׁמוֹ יִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. וְכֵן וְלָדָהּ:

כסף משנה המפריש נקבה לאשמו וכו' עד ויפלו דמיה לנדבה. משנה בפ''ג דתמורה (דף י"ט:). ומ''ש וכן ולדה. שם אהא דתנן דמפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה ר''א אומר הוא עצמו יקרב עולה א''ר יוסי בר חנינא מודה ר''א במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם:

יז הִפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָתוֹ וְיָלְדָה זָכָר יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה:

כסף משנה הפריש נקבה לעולתו וילדה זכר וכו'. משנה כתבתיה בסמוך:

יח * אֲבָל הֶדְיוֹט שֶׁהִפְרִישׁ זָכָר לְחַטָּאת וְנָשִׂיא שֶׁהִפְרִישׁ שְׂעִירָה לְחַטָּאת. וְכֹהֵן מָשִׁיחַ שֶׁהִפְרִישׁ פָּרָה לְחַטָּאת הֲרֵי אֵלּוּ אֵין מִתְקַדְּשִׁין לֹא קְדֻשַּׁת הַגּוּף וְלֹא קְדֻשַּׁת דָּמִים. לְפִיכָךְ יִמָּכְרוּ שֶׁלֹּא בְּמוּם:

ההראב"ד אבל הדיוט וכו' עד הרי אלו אין מתקדשין. א''א אין דבריו מחוורים שכל אותן דברים האמורים בתמורה לדעת ר''ש הם דקא סבר כל דלא חזי לאלתר להקריבה לא חיילה קדושה עליה. וכן אמר על מפריש נקבה לאשם תמכר שלא במום ואולי מפני שאמר אין אני רואה דבריו של ר''ש בפסח מכלל דבאשם רואה את דבריו. ועוד דבגמרא קא טרח לפרושי טעמא דר''ש באשם:

כסף משנה ומ''ש אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכו'. שם ת''ר המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה וכו' עד ראב''ע אומר תור או בן יונה. ופירש''י לפסחו ולאשמו לא מצינו אשם ופסח נקבה וכו' עד דאפילו גבי נדבה דעשיר סתם חזיא עולת העוף: וכתב הראב''ד אבל הדיוט וכו' עד הרי אלו אין מתקדשים א''א אין דבריו מחוורים שכל אותם דברים וכו' עד לפרושי טעמא דר''ש באשם. ואיני יודע איך נתפייס הראב''ד ביישוב השגה זו במ''ש ואולי מפני שאמר רבינו אין אני רואה דבריו של ר''ש בפסח וכו' שאילו היה רבינו פוסק במפריש נקבה לאשם תמכר כר''ש היו טענות אלו טענות אבל מאחר שרבינו פוסק בה שתרעה וכרבנן אין טענות אלו טענות דה''ל כמזכי שטרא לבי תרי. ואפשר לדחוק ולומר שטעם רבינו הוא מדאמרינן אלא מעתה כהן גדול שהקדיש פרה לפרו תקדש יחיד שהפריש שעיר לשעירתו תקדש א''נ נשיא שהפריש שעירה לשעירו תקדש משמע דפשיטא ליה לגמרא בכל הני דלא קדש לדברי הכל ואע''ג דבמקריב נקבה לאשם סבר ת''ק דתרעה בהני דחטאת נינהו סבר דלא קדשי:

יט הֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא אוֹ שֶׁחָטָא וַדַּאי. אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ שֶׁל אָדָם דָוֶה עַל עֲוֹנוֹתָיו וְהוֹאִיל וְעַל סָפֵק הִפְרִישׁוֹ גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהַקְדִּישׁ. הִפְרִישׁ אֲפִלּוּ עַל פִּי עֵדִים וְהוּזַמּוּ יִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. וְאִם אַחַר שֶׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ. הַדָּם יִשָּׁפֵךְ וְהַבָּשָׂר יִשָּׂרֵף כִּשְׁאָר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. נוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם. הַבָּשָׂר יֵאָכֵל לַכֹּהֲנִים כְּכָל הָאֲשָׁמוֹת:

כסף משנה הביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא וכו'. בכריתות רפ''ו (דף כ"ג:) המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא [אם עד שלא נשחט] יצא וירעה בעדר דברי ר''מ וחכ''א ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובגמרא במאי פליגי ר''מ סבר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש תנא בין שנודע לו שחטא ובין שנודע לו שלא חטא פליגי ר''מ ורבנן. ומ''ש הפרישו אפי' ע''פ עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה. שם (דף כ"ד) א''ר יהודה אמר רב מודים חכמים [לר''מ] באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר מ''ט ע''כ לא פליגי רבנן עליה אלא היכא דאפרשיה על פי עצמו דאמרי' לבו נוקפו אבל היכא דע''פ עדים אפרשיה לא הוה סמוך עילוויהו דעדים דסבר דילמא אתו אחרים ומזמי להו מתיב רבא שור הנסקל אינו כן וכו' בפלוגתא אשם תלוי שהוזמו עדיו ר' אלעזר אומר הרי היא כמנחת קנאות וכו' תצא לחולין ר''י אמר ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ופסק רבינו כר''י לגבי רב ועוד דרבא דבתרא הוא מתיב לרב ואע''ג דשני שינויא דחיקא הוא. ומ''ש רבינו יפלו דמיו לנדבה. כלומר אחר שרעה עד שנסתאב. ומ''ש ואם אחר שנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר ישרף וכו'. שם במשנה. ומ''ש נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל וכו'. ג''ז שם במשנה:

כ אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵּן. אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט נוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר כִּשְׁאָר הַחֻלִּין וְאֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה כְּלָל. וְאִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר. וְאִם מִשֶּׁנִּזְרַק הַדָּם. הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה כִּשְׁאָר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:

כסף משנה אשם ודאי אינו כן וכו' עד הבשר יצא לבית השריפה. גם זה שם במשנה:

כא מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּאָשָׁם תָּלוּי וְהִפְרִישׁ שְׁנַיִם לְאַחֲרָיוּת. מִתְכַּפֵּר בְּאֶחָד וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּאָשָׁם וַדַּאי שֶׁהוּא כֵּן:

כסף משנה מי שנתחייב באשם תלוי וכו'. שם א''ר ששת דמודה ר''מ בהא [ויהיב טעמא] משום דכיון דאפריש תרי סבר אי מירכס חד מיכפרנא באידך וכיון דגלי דעתיה דלבו נוקפו היה כו' גמר והקדישו ופירש''י לאחריות שאם יאבד האחד יקריב לחבירו:

כב כָּל הָאֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בָּאִין בְּנֵי שְׁתַּיִם וּבָאִים בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. חוּץ מֵאֲשַׁם מְצֹרָע וַאֲשַׁם נָזִיר שֶׁהֵם בְּנֵי שָׁנָה וְאֵין לִדְמֵיהֶם קִצְבָה. אָשָׁם תָּלוּי בָּא מִן הַקְּטַנִּים אוֹ מִן הַגְּדוֹלִים. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא בְּכֶסֶף שְׁקָלִים:

כסף משנה כל האשמות שבתורה באים בני שתים וכו'. משנה בפרק כל התדיר (זבחים דף צ':) ופירש רש''י ובאים בכסף שקלים (כדיליף בפרק דם שחיטה) דכתיב בערכך כסף שקלים באשם מעילות ואתי אשם תלוי ואשם גזילות בג''ש בערכך בערכך ואשם שפחה חרופה גמר באיל באיל וכו'. חוץ מאשם נזיר. דכתיב כבש בן שנתו ומדאיל בן שתי שנים בשתי סלעים כבש בן שנה לאו בשתי סלעים הוא: אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים. ומה שכתב מפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים. בפרק דם שחיטה (דף כ"ב:) יליף מקרא דאשם תלוי בכסף שקלים:

כג הוּזְלוּ אֵילִים וְלֹא יִמָּצֵא אַיִל בִּשְׁתֵּי סְלָעִים אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא יִשְׁהֵא עַד שֶׁיּוּקְרוּ וְיָבִיא בִּשְׁתֵּי סְלָעִים שֶׁהֲרֵי הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל דָּמָיו וְנָתְנָה לוֹ קִצְבָה:

כסף משנה הוזלו אילים וכו'. בסוף כריתות (דף כ"ז):

כד הִפְרִישׁ אֲשָׁמוֹ וְהָיָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה יָפֶה סֶלַע וּבִשְׁעַת כַּפָּרָה יָפֶה שְׁתַּיִם כָּשֵׁר. שֶׁהַדָּחוּי מֵעִקָּרוֹ אֵינוֹ דָּחוּי וַעֲדַיִן לֹא נִרְאֶה עַד שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁוֶה שְׁתַּיִם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁבִּיחַ מֵאֵלָיו אָדָם מִתְכַּפֵּר בְּשֶׁבַח הֶקְדֵּשׁ. הָיָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה יָפֶה שְׁתַּיִם וּבִשְׁעַת כַּפָּרָה יָפֶה סֶלַע הֲרֵי זֶה פָּסוּל. חָזַר וְנַעֲשָׂה יָפֶה שְׁתַּיִם יַחְזֹר לְכַשְׁרוּתוֹ שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמוּם שֶׁנָּפַל וְעָבַר:

כסף משנה הפריש אשמו והיה בשעת הפרשה יפה סלע וכו'. שם איבעיא להו אדם מתכפר בשבח הקדש או לא ואסיקנא x ת''ש בשעת הפרשה יפה סלע בשעת כפרה יפה שתי סלעים יצא: היה בשעת הפרשה יפה שתים וכו'. תוספתא בסוף כריתות. ומ''ש חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין ב''ח נדחים כמו שביארנו. בפט''ו ממעשה הקרבנות:

כה הִפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם וְלָקַח בָּהֶם שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם. אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקָּרֵב לַאֲשָׁמוֹ וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה:

כסף משנה הפריש שתי סלעים לאשם וכו'. משנה שם (דף כ"ו:):

כו הָיָה חַיָּב בְּאָשָׁם בֶּן שָׁנָה וְהֵבִיא בֶּן שְׁתַּיִם אוֹ בְּבֶן שְׁתַּיִם וְהֵבִיא בֶּן שָׁנָה. אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ מְחֻסַּר זְמַן בַּבְּעָלִים. פָּסוּל וּתְעֵבַּר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. זֶה הַכְּלָל כָּל הַפָּסוּל בְּחַטָּאת פָּסוּל בְּאָשָׁם. חוּץ מִן הָאָשָׁם שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ שֶׁהוּא כָּשֵׁר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

כסף משנה היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתים וכו' עד ויצא לבית השריפה. [בתוספתא דזבחים פ''ק] ובפ' התכלת (דף מ"ח:): זה הכלל כל הפסול בחטאת פסול באשם וכו'. בתוספתא דזבחים פ''ק שם:

כז עוֹלַת נָזִיר. עוֹלַת יוֹלֶדֶת. עוֹלַת מְצֹרָע. שֶׁשְּׁחָטָן בְּנֵי שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד. אוֹ מְחֻסְּרֵי זְמַן בִּבְעָלִים. כְּשֵׁרִים וּטְעוּנִין נְסָכִים. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵל בְּעוֹלַת נְדָבָה אֵינוֹ פּוֹסֵל בְּעוֹלַת חוֹבָה. בֵּין עָלְתָה לַבְּעָלִים בֵּין שֶׁלֹּא עָלְתָה לָהֶם:

כסף משנה עולת נזיר עולת יולדת וכו'. בתוספתא דזבחים פ''ק אלא שכתוב שם שלא עלו לבעלים לשם חובה ולא ידעתי למה השמיטוxx. ומ''ש זה הכלל כל שאינו פוסל בעולת נדבה וכו'. ג''ז שם:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן