הלכות פסולי המוקדשין - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וּמֵת יֵלְכוּ הַמָּעוֹת לְיָם הַמֶּלַח. וְכֵן הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבְדוּ וְהִקְרִיב חַטָּאת תַּחְתֵּיהֶן וְנִמְצְאוּ הַמָּעוֹת אַחַר כַּפָּרָה יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח:

כסף משנה המפריש מעות לחטאתו וכו'. משנה בכמה מקומות מהם פרק ד' דנזיר (דף כ"ד) ופרק ג' דמעילה (דף י"א):

ב הִפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ מָעוֹת אֲחֵרוֹת תַּחְתֵּיהֶן. וְלֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן חַטָּאת עַד שֶׁנִּמְצְאוּ מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. יָבִיא מֵאֵלּוּ וְאֵלּוּ לְחַטָּאת וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה:

כסף משנה הפריש מעות לחטאתו ואבדו וכו' עד ולא הספיק ליקח בהם עד שנמצאת חטאתו והרי היא בעלת מום תמכר ויביא מאלו ומאלו חטאת והשאר יפלו לנדבה. הכל משנה בפ''ד דתמורה (דף כ"ב):

ג הִפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ חַטָּאת תַּחְתֵּיהֶן וְלֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמָּעוֹת וַהֲרֵי הַחַטָּאת בַּעֲלַת מוּם. תִּמָּכֵר וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וְאֵלּוּ חַטָּאת וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה:

ד הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ מָעוֹת תַּחְתֶּיהָ וְלֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶם עַד שֶׁנִּמְצֵאת חַטָּאתוֹ וַהֲרֵי הִיא בַּעֲלַת מוּם. תִּמָּכֵר וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וְאֵלּוּ חַטָּאת וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה:

ה הִפְרִישׁ שְׁנֵי צִבּוּרֵי מָעוֹת לְאַחֲרָיוּת. מִתְכַּפֵּר בְּאֶחָד מֵהֶם וְהַשֵּׁנִי יִפּל לִנְדָבָה:

כסף משנה הפריש שני צבורי מעות לאחריות וכו'. מימרא דר' אמי שם (דף כ"ג:):

ו הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ אוֹ דְּמֵי חַטָּאתוֹ וְכַסָּבוּר שֶׁהוּא חַיָּב וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ חַיָּב. הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין וְלֹא נִתְקַדְּשׁוּ. הִפְרִישׁ שְׁתַּיִם אוֹ דְּמֵי שְׁתַּיִם וְכַסָּבוּר שֶׁהוּא חַיָּב שְׁתַּיִם וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. יָבִיא אַחַת וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה:

כסף משנה המפריש חטאתו או דמי חטאתו וכסבור שהוא חייב וכו'. ירושלמי בפ''ב דשקלים. ומ''ש הפריש שתים או דמי שתים וכו'. שם הפריש ב' וסבור שהוא חייב ב' ונמצא שאינו חייב אלא אחת אותה השניה מה את עביד לה אלא רועה. ומ''ש והשאר יפלו לנדבה, אדמי שתים קאי כפשטיה ואשתים היינו לומר רועה עד שתסתאב ויפלו דמיה לנדבה:

ז * הַלּוֹקֵחַ מָעוֹת בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁהָיָה מְלַקֵּט וְאָמַר אֵלּוּ אָבִיא מֵהֶם חַטָּאתִי. הַמּוֹתָר חֻלִּין. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהַדָּבָר קַל וָחֹמֶר בִּשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהַמּוֹתָר חֻלִּין:

ההראב"ד הלוקח מעות בידו עד ק''ו בשאר קרבנות. א''א אני אין לי אלא קרבן חובה אבל קרבן נדבה הרי שנינו מותר עולה לעולה מותר שלמים לשלמים והטעם מי שאמר (הרי אלו שאביא מהם חטאתי או אשמי וכל מי שמחוייב קרבן שיאמר) הרי אלו שאביא מהן חובתי הרי זה פירש בפיו שאינו מפריש אלא חובתו אבל מי שאמר הרי אלו שאביא מהן עולה או שלמים מרבה בנדבה הוא:

כסף משנה הלוקח מעות בידו או וכו'. x שם במשנה המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ב''ש אומרים מותרן נדבה ובית הלל אומרים מותרן חולין אלו לחטאתי שוין שהמותר נדבה שאביא מהם חטאתי שוין שהמותר חולין ופירושה מבואר דכשאומר שאביא מהם חטאתי לא הקדיש אלא מה שצריך מהם לחטאתו בלבד ורבינו כתב סיפא והשמיט רישא אלו לחטאתי ולא ידעתי למה. ומ''ש הלוקח מעות בידו או שהיה מלקט. שם בירושלמי לגבי שקלים חילקו בין מכניס פרוטרוט לאומר אלו לשקלי ורבינו שהשוה אותם לענין שאביא מהם חטאתי צ''ע מהיכא יליף לה. ועל מ''ש רבינו שנ''ל שהדבר ק''ו בשאר הקרבנות. כ' הראב''ד א''א אני אין לי אלא קרבן חובה וכו'. ואני בעניי נ''ל שי''ל דאפי' בעולה ושלמים כל שאמר שאביא מהם משמע שלא התנדב כל אותם הדמים דלשון שאביא מהם מורה שלא הקדיש מהם אלא כדי עולה ושלמים בלבד ומה ששנינו מותר עולה לעולה מותר שלמי' לשלמי' אינו אלא באומר הרי אלו לעולה או לשלמים אבל אם אמר שאביא מהם עולה או שלמים דינו כאומר שאביא מהם חטאתי או אשמי שלא הקדיש מהם אלא כדי אותו קרבן שאמר בין שהוא חובה בין שהוא נדבה:

ח הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְמִנְחַת חוֹטֵא וְהֵבִיא מֵהֶם מִנְחָתוֹ. אוֹ שֶׁהִפְרִישׁ מִנְחַת חוֹטֵא וְהוֹתִירָה. הַמּוֹתָר יָבִיא מִנְחַת נְדָבָה. אֲבָל מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהִיא הַחֲבִיתִין יֵרָקֵב. וְכֵן מוֹתַר לַחְמֵי תּוֹדָה וּמוֹתַר לַחְמוֹ שֶׁל נָזִיר יֵרָקְבוּ. וּמוֹתַר דְּמֵי נְסָכָיו יִפְּלוּ לִנְדָבָה. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בִּשְׁקָלִים שֶׁמּוֹתַר הַשְּׁקָלִים חֻלִּין:

כסף משנה המפריש מעות למנחת חוטא וכו'. בפירקא בתרא דמנחות (דף ק"ח): וכן מותר לחמי תודה. בפ''ב דשקלים ירוש' מותר לחמו של נזיר ירקב א''ר יוסי ויאות להקריבו בפ''ע אי אתה יכול שאין לך לחם קרב בפ''ע להקריבו עם נזירות אחרת אי אתה יכול שאין לך נזירות באה בלא לחם לפום כן איצטריך למימר מותר לחמו של נזיר ירקב סברין למימר הוא מותר לחמו הוא מותר נסכים א''ר יוסי בר ביבין מותר נסכים קדשי קדשים אינון ויפלו לנדבה. ומ''ש מותר לחמי תודה. נראה שהוא נלמד מדין מותר לחמו של נזיר שהטעם בשניהם שוה: כבר ביארנו בשקלים שמותר השקלים חולין וכו' עד מותר נזיר לאותו נזיר. הכל משנה במס' שקלים פ''ב:

ט מוֹתַר קִנֵּי זָבִים. קִנֵּי זָבוֹת. קִנֵּי יוֹלְדוֹת. חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת. מוֹתְרֵיהֶם יִפְּלוּ לִנְדָבָה וְיִקָּרְבוּ עוֹלוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. מוֹתַר עוֹלָה לְעוֹלָה. מוֹתַר שְׁלָמִים לִשְׁלָמִים. מוֹתַר מִנְחָה לְמִנְחָה. מוֹתַר פֶּסַח לִשְׁלָמִים. מוֹתַר נְזִירִים לִנְזִירִים. מוֹתַר נָזִיר לְאוֹתוֹ נָזִיר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמּוֹתַר חַטָּאת לִנְדָבָה. בְּחַטָּאת קְבוּעָה. אֲבָל מִי שֶׁהוּא חַיָּב בְּקָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד שֶׁהִפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטַּאת בְּהֵמָה וְהֶעֱנִי. מֵבִיא תַּחְתֵּיהֶם עוֹף וּמְחַלְּלָן עַל הָעוֹף וְיֵהָנֶה מֵהֶם. וְכֵן אִם הִפְרִישׁ דְּמֵי הָעוֹף וְהֶעֱנִי. מֵבִיא תַּחְתֵּיהֶם עֲשִׂירִית הָאֵיפָה וִיחַלֵּל הַמָּעוֹת עָלֶיהָ וְיֵהָנֶה בָּהֶם:

כסף משנה במה דברים אמורים שמותר חטאת לנדבה וכו'. מה שכתב רבינו שאם הפריש מעות לחטאת בהמה והעני מביא תחתיהן עוף וכו' עד שאין לעוף פדיון. הכל משנה בסוף כריתות ומתוך שנראה דמתני' דשקלים ומתני' דסוף כריתות (דף כ"ז:) קשו אהדדי תירץ רבינו דמתני' דשקלים בחטאת קבועה ומתני' דסוף כריתות בקרבן עולה ויורד:

י הִפְרִישׁ בְּהֵמָה וְנָפַל בָּהּ מוּם. תִּמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ עוֹף. אֲבָל אִם הִפְרִישׁ עוֹף וְנִפְסַל. לֹא יָבִיא בְּדָמָיו עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. שֶׁאֵין לָעוֹף פִּדְיוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּאִסּוּרֵי הַמִּזְבֵּחַ:

יא כָּל חַיָּבֵי קִנִּין שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁהִפְרִישׁוּ מָעוֹת לְקִנֵּיהֶן. רָצָה לְהָבִיא בְּכָל הַמָּעוֹת חַטַּאת הָעוֹף לְבַדָּהּ יָבִיא. רָצָה לְהָבִיא בָּהֶן עוֹלַת הָעוֹף לְבַדָּהּ יָבִיא. אֲפִלּוּ אָמַר אֵלּוּ דְּמֵי חַטָּאתִי וְאֵלּוּ דְּמֵי עוֹלָתִי. יֵשׁ לוֹ לְעָרֵב הַמָּעוֹת וְלִקַּח בָּהֶן כְּאֶחָד חַטָּאתוֹ וְעוֹלָתוֹ. אוֹ לִקַּח בַּכּל חַטָּאת אוֹ עוֹלָה. שֶׁאֵין הַקִּנִּין מִתְפָּרְשׁוֹת אֶלָּא בִּלְקִיחַת הַבְּעָלִים אוֹ בַּעֲשִׂיַּת כֹּהֵן:

כסף משנה כל חייבי קינין שבתורה שהפרישו מעות לקיניהם וכו' עד שאין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת הבעלים. בפרק טרף בקלפי (דף מ"א) ובסוף כריתות (דף כ"ח) אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן. פי' בלקיחת הבעלים כשקנאם אמר זה לחטאתי וזה לעולתי אבל אם קנה שנים לחובתו ואחר זמן אמר זה לחטאתי וזה לעולתי לא הוקבעו ויכול לשנותם:

יב לְפִיכָךְ אִם הִפְרִישׁ מָעוֹת לְקִנִּין סְתָם וּמֵת. יִפְּלוּ כָּל אוֹתָן הַמָּעוֹת הַסְּתוּמִין לִנְדָבָה. שֶׁהֲרֵי כֻּלָּן רְאוּיִין לָבוֹא עוֹלָה:

כסף משנה ומ''ש לפיכך אם הפריש מעות לקינין סתם וכו'. הוא ע''פ מה ששנינו בפ' ולד חטאת וכתבו רבינו בפ' זה:

יג * מִי שֶׁהָיָה מְחֻיָּב חַטָּאת וְאָמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה וְהִפְרִישׁ מָעוֹת וְאָמַר אֵלּוּ לְחוֹבָתִי. רָצָה לְהָבִיא בָּהֶן חַטַּאת בְּהֵמָה יָבִיא. עוֹלַת בְּהֵמָה יָבִיא. מֵת וְהִנִּיחַ הַמָּעוֹת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח:

ההראב"ד מי שהיה מחוייב חטאת וכו' עד ואמר אלו לחובתי. א''א מצאתי דבר זה בגמרא דנזיר בתוספתא שהוא בחילוף ולשון התוספתא שאם רצה להביא בהן חטאת העוף לא יביא עולת העוף (לא יביא) ומועלין בכולן ומועלין במקצתן וכו' והתוספ' יותר מתוקנת מן הגמ' ומסתבר דהכי היא דכיון דאמר הרי עלי עולה נעשה הכל חובה עליו וחטאת ועולה מעורבין בהן ולפיכך אם מת כולן ילכו לים המלח ואם היו כולן ראויים לעולה אמאי ילכו לים המלח:

כסף משנה מי שהיה מחוייב וכו' רצה להביא בהם חטאת בהמה יביא עולת בהמה יביא x תוספתא בפ''ק דמעילה אלא שאינה מכוונת בלשון רבינו וזה לשון הראב''ד א''א מצאתי דבר זה בגמרא דנזיר ובתוספתא שהוא בחילוף וכו' עד אמאי ילכו לים המלח. ומ''ש שהוא בגמ' נזיר הוא בפ''ד (דף כ"ו) מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהם חטאת בהמה לא יביא עולת בהמה לא יביא מת והיו לו מעות סתומים ילכו לים המלח ורבינו גורס יביא. ומ''ש הראב''ד מסתבר דהכי הוא וכו' כלומר הוא משיג על גירסת רבינו שאם רצה להביא מהם חטאת או עולה יביא וא''כ למה כשמת ילכו לים המלח מ''ש ממה שנתבאר בסמוך גבי הפריש מעות לקינין סתם ומת שיפלו לנדבה מפני שהם ראויים לבא כולם עולה. ואפשר שגירסת רבינו רצה להביא חטאת בהמה יביא עולת בהמה לא יביא והטעם מבואר דלא שביק איניש מלהביא מה שהיה חייב מקודם ומביא מה שנתחייב אח''כ וכ''ש בהיות מה שנתחייב תחלה חטאת ומה שנתחייב אח''כ עולה. ומ''ש הראב''ד בשם התוספתא שאם מת יפלו המעות לנדבה מפני שכולם ראויים לבא עולה. הוא בפ''ק דמעילה ומסיים בה מת הדמים ילכו לים המלח מפני שדמי חטאת מעורבין בהם וקשה עליו וגם על התוספתא למה אם רצה להביא בהם עולת העוף לא יביא מ''ש ממ''ש בסמוך שאפי' אמר אלו דמי חטאתי ואלו דמי עולתי יש לו לערב המעות ולוקח בכל חטאת או עולה. ונראה שמפני שהרגיש הראב''ד בקושיא זו כתב והתוספתא יותר מתוקנת מן הגמרא כלומר אע''פ שגם על התוספתא קשה למה לא יביא עולה מ''מ היא מתוקנת יותר מהגמרא מפני שעל הגמ' קשה מינה ובה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן