הלכות פסולי המוקדשין - פרק ארבעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין - פרק ארבעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א אֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד. אֲבָל מַחֲשֶׁבֶת בַּעַל הַקָּרְבָּן אֵינָהּ מוֹעֶלֶת כְּלוּם. אֲפִלּוּ שָׁמַעְנוּ הַבְּעָלִים שֶׁפִּגְּלוּ וְהָיְתָה מַחֲשֶׁבֶת הָעוֹבֵד נְכוֹנָה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:

כסף משנה אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד וכו'. בס''פ ב''ש (זבחים מ"ו:) א''ר יוסי שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ובגמ' (דף מ"ז) מתני' דלא כי האי תנא דתניא א''ר אליעזר בר' יוסי שמעתי שהבעלים מפגלים. ומשמע לרבינו דהלכה כמתני' ועוד דאמרינן התם בגמרא אמר אביי ר''א בר' יוסי ור' אלעזר ורשב''א כולהו ס''ל זה מחשב וזה עובד הויא מחשבה וכל כה''ג ה''ל שיטה ולית הלכתא כחד מינייהו:

ב וְאֵין הַמַּחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא מִמִּי שֶׁהוּא רָאוּי לַעֲבוֹדָה. וּבַדָּבָר הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה. וּבְמָקוֹם רָאוּי לַעֲבוֹדָה. מִמִּי שֶׁהוּא רָאוּי כֵּיצַד. אֶחָד מִן הַפְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה שֶׁקִּבֵּל הַדָּם. אוֹ הוֹלִיךְ. אוֹ זָרַק. וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה מַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם אוֹ מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן. לֹא פָּסַל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. לְפִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבוֹדָה. וְאוֹתוֹ הַדָּם שֶׁקִּבֵּל אוֹ שֶׁזָּרַק מִקְצָתוֹ יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. וְאִם נִשְׁאַר דַּם הַנֶּפֶשׁ יַחְזֹר הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה וִיקַבֵּל בְּמַחְשָׁבָה נְכוֹנָה. אֲבָל אִם חָשַׁב הַפָּסוּל בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה פָּסַל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בִּפְסוּלִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. יֵשׁ קָרְבָּנוֹת שֶׁאִם נַעֲשׂוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל הַדָּם כֹּהֵן זֶה שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבוֹדָה. אוֹ הוֹלִיכוֹ. אוֹ זְרָקוֹ. פָּסַל הַזֶּבַח כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהוּ לִשְׁמוֹ שֶׁהוּא פָּסוּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ וְחָזַר הַכָּשֵׁר וְקִבֵּל וְזָרַק כְּבָר נִפְסַל הַזֶּבַח. וְלֹא מִפְּנֵי מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם פָּסַל אוֹתוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָּסוּל לַעֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה ואין המחשבה [מועלת] וכו'. מימרא דרבא בפ''ב דזבחים (דף כ"ו ע"ב) ובמנחות (דף ה':). ומ''ש ממי שהוא ראוי כיצד אחד מן הפסולים לעבודה שקבל הדם או הוליך כו' ואותו דם שקיבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה. פשוט הוא. ומ''ש ואם נשאר דם הנפש יחזור הראוי לעבודה ויקבל וכו'. משנה בפ''ג דזבחים (דף ל"ב). ומ''ש אבל אם חשב הפסול במחשבתו בשעת שחיטה פסל במחשבתו וכו'. שם במשנה. ומ''ש יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן כשרים כמו שיתבאר. הוא פט''ו: לפיכך אם קיבל הדם כהן זה וכו' פסל הזבח כאילו עשאו לשמו וכו'. נראה שהטעם שמאחר דשלא לשמו פסל בעלמא והכא לא פסל הוי כמי שאינו ראוי לעבודה כראוי לענין שיהא פוסל במחשבה שאע''פ שיש דם הנפש לא מהני שיחזור הכשר ויקבל אכן צריך לימוד מנין לו לרבינו זה:

ג * בְּדָבָר הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה כֵּיצַד. מִנְחַת הָעֹמֶר שֶׁקְּמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁנַּעֲשֵׂית לִשְׁמָהּ וּשְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין. מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִן הַשְּׂעוֹרִים וְאֵין הַשְּׂעוֹרִים דָּבָר הָרָאוּי לִשְׁאָר קָרְבָּנוֹת. וְכֵן הַמְחַשֵּׁב בְּמִנְחַת קְנָאוֹת וְהַלְּבוֹנָה עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁיְּלַקֵּט הַלְּבוֹנָה אֵין מַחְשַׁבְתּוֹ מוֹעֶלֶת שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ דָּבָר הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ההראב"ד בדבר הראוי לעבודה וכו' עד מפני שהיא מן השעורים. א''א לא מחוורא האי גירסא דא''כ מנחת קנאות מאי איריא שהלבונה עליה תיפוק לי דקמח שעורים היא אלא נוסחא דווקנא לאפוקי מנחת העומר דחדש הוא ואין מביאין מנחות ובכורים קודם לשתי הלחם ואע''פ שקרב העומר והותר באכילה:

כסף משנה בדבר הראוי לעבודה כיצד וכו'. בפ''ק דמנחות (דף ה':) איפליגו אמוראי במילתא ורבא דהוא בתרא אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושיריה נאכלין ואינה צריכה מנחת העומר אחר להתירה שאין המחשבה מועלת אלא במי שהוא ראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה במי שהוא ראוי לעבודה לאפוקי כהן בעל מום ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא דחידוש הוא ובמקום הראוי לעבודה לאפוקי נפגם המזבח. ופירש''י מנחת העומר של שעורים ואינה ראויה אלא לעבודה זו להתיר ולא משום קרבן אתיא וכו' והא דפסלה מחשבה במנחת קנאות משום דרחמנא קרייה חטאת. ומ''ש וכן המחשב במנחת קנאות והלבונה עליה וכו'. כן משמע בתוספתא דמנחות ספ''ה: וכתב הראב''ד על דברי רבינו לא מחוורא האי גירסא וכו' עד שקרב העומר והותר באכילה. ולפי נוסחתו מנחת העומר היינו מנחה שהוקרבה אחר שהביאו העומר קודם שיביאו שתי הלחם והנך רואה כמה דחוק פירוש זה וההכרע שכתב אינו כדאי לדחות גירסת רבינו ורש''י דאיכא למימר לבונה דנקט במנחת קנאות חדא ועוד קאמר חדא שהיא של שעורים ועוד שאין עליה לבונה:

ד בְּמָקוֹם הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה כֵּיצַד. מִזְבֵּחַ שֶׁנִּפְגַּם וְחִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת זְמַן אוֹ מַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם. לֹא פָּסַל הַזֶּבַח בְּמַחְשָׁבָה זוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין הַמָּקוֹם עַתָּה רָאוּי לַעֲבוֹדָה. קָמַץ אֶת הַמִּנְחָה בַּחוּץ וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת קְמִיצָה מַחֲשֶׁבֶת זְמַן אוֹ מַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם. אֵין מַחֲשָׁבָה זוֹ כְּלוּם:

כסף משנה במקום הראוי לעבודה כיצד מזבח שנפגם וכו'. מבואר במימרא דרבא שכתבתי בסמוך. ומ''ש קמץ את המנחה בחוץ וחשב וכו'. פשוט הוא:

ה אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה מִן הַקָּרְבָּנוֹת וּרְאוּיִין לְהַקְטָרָה. הַדָּם וְהָאֵימוּרִין וּבְשַׂר הָעוֹלָה וְהַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מִן הַמְּנָחוֹת הַנִּקְמָצוֹת:

כסף משנה אלו דברים שאינם ראויים לאכילה וכו' עד דבר העומד לשריפה. הוא הקדמה למה שיבא אח''כ:

ו וְאֵלּוּ רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְאֵינָן רְאוּיִין לְהַקְטָרָה. הַבָּשָׂר הַנֶּאֱכָל מִכָּל הַזְּבָחִים בֵּין הַנֶּאֱכָל לַכֹּהֲנִים בֵּין הַנֶּאֱכָל לְכָל אָדָם. וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים:

ז וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לֹא לַאֲכִילָה וְלֹא לְהַקְטָרָה. בְּשַׂר חַטָּאת הַנִּשְׂרֶפֶת. וְהָעוֹר שֶׁל בְּהֵמָה כֻּלּוֹ חוּץ מֵעוֹר הָאַלְיָה שֶׁהוּא [רָאוּי] לַאֲכִילָה. אֲבָל הַמּוּרְאָה וְהוּא הַקְּרוּם הַדַּק הַדָּבֵק בָּעוֹר וּמַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין הַבָּשָׂר אֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה. וְכֵן הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם. וְהַנּוֹצָה שֶׁל עוֹף וְהַצִּפָּרְנַיִם וְהַחַרְטֹם שֶׁלּוֹ וְרָאשֵׁי אֲגַפַּיִים וְרֹאשׁ הַזָּנָב. אֲפִלּוּ מְקוֹמוֹת הָרַכִּים מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבוּקִים בַּבָּשָׂר שֶׁאִלּוּ יֵחָתְכוּ מִן הַחַי יְבַצְבֵּץ הַדָּם וְיֵצֵא הוֹאִיל וְאֵינָן חֲשׁוּבִין נִקְרָאִים דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה לְעִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת. וְכֵן הַמָּרָק וְהַתַּבְלִין וְהַשָּׁלִיל וְהַשִּׁלְיָא וּבֵיצַת הָעוֹף וְהַבָּשָׂר שֶׁפּוֹלַטְתּוֹ הַסַּכִּין בִּשְׁעַת הֶפְשֵׁט וְיִשָּׁאֵר מֻדְבָּק בָּעוֹר וְהוּא הַנִּקְרָא אָלָל. כָּל אֵלּוּ אֵינָן חֲשׁוּבִין לְעִנְיָן מַחֲשֶׁבֶת הַקָּרְבָּנוֹת וַהֲרֵי הֵן כְּדָבָר שֶׁאֵין רָאוּי לַאֲכִילָה:

כסף משנה ומ''ש ואלו שאינם ראויים לא לאכילה ולא להקטרה בשר חטאת הנשרפת. זה פשוט דלא מיקרי ראוי להקטרה אלא דבר הנקטר ע''ג המזבח בלבד. ומ''ש והעור של בהמה כולו חוץ מעור x שתחת האליה הוא ראוי לאכילה. בפרק שני דזבחים (דף כ"א) אמרינן דעור שתחת האליה ראוי למאכל אדם. ומ''ש אבל המוראה בפרק ג' דזבחים (דף ל"ה) מני בברייתא מוראה בהדי הנך דאין מפגלין ולא מתפגלין מפני שאינם ראויים לא למאכל אדם ולא למאכל מזבח. ומה שפירש בו רבינו שהוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר אפשר שפירש כן מפני שהוא שם בברייתא סמוך לאלל. ומ''ש וכן העצמות והגידים והטלפים. משנה שם בפרק ג' דזבחים. ומ''ש והנוצה של עוף. משנה בפ''ק דטהרות דאינה מצטרפת לטומאה. ומה שכתב והצפרניים והחרטום. שם במשנה החרטום והצפרניים מטמאין ומיטמאים ומצטרפין ובפ' העור והרוטב (דף קכ"א) מקשה חרטום עץ בעלמא הוא ומוקי לה בחרטום תחתון של עליון ופירש''י קליפת רצועה דקה יש בתוך הפה דבוקה לחרטום עליון לארכו וצפרניים מוקי לה במקום שמובלעים בבשר. ומה שכתב וראשי גפיים וראש הזנב. גם זה שם וכת''ק ולא כר' יוסי דאמר התם דמצטרפין לטומאה שכן מניחים בפטומות. ומ''ש אפילו מקומות הרכים מכל אלו הדבוקים בבשר וכו'. נתבאר במ''ש בסמוך דמוקי בגמרא הא דקתני צפרניים מצטרפים במקום שמובלעים בבשר משמע דראשי גפיים וראשי הזנב דקתני אינם מצטרפין אפי' במובלעין בבשר נמי קאמר דאינם מצטרפין. ומ''ש וכן המרק והתבלין והשליל והשיליא וביצת העוף והבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשטן וכו'. משנה בפ' ג' דזבחים (דף ל"ז):

ח וּמְחַשְּׁבִין עַל דָּבָר הָעוֹמֵד לְאִבּוּד אוֹ עַל דָּבָר הָעוֹמֵד לִשְׂרֵפָה. הַמְחַשֵּׁב בְּאַחַת מֵאוֹתָן אַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת אוֹ בְּכֻלָּן. לֶאֱכל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לַאֲכִילָה אוֹ לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטָרָה. בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. הַזֶּבַח כָּשֵׁר. כֵּיצַד. חִשֵּׁב לִשְׁתּוֹת מִדַּם הַזֶּבַח אוֹ לֶאֱכל מֵאֵימוּרָיו אוֹ מִן הַקֹּמֶץ וּמִן הַלְּבוֹנָה. בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לְהַקְטִיר מִבְּשַׂר הַזֶּבַח אוֹ מִשְּׁיָרֵי הַמִּנְחָה בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר. הֲרֵי הַזֶּבַח כָּשֵׁר. וְכֵן אִם חִשֵּׁב לֶאֱכל אוֹ לְהַקְטִיר מִן הָעוֹר וּמִן הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַמָּרָק אוֹ הָאָלָל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת זְמַן בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת מָקוֹם. הַזֶּבַח כָּשֵׁר. וְכֵן אִם חִשֵּׁב לֶאֱכל מִפָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר הֲרֵי הֵן כְּשֵׁרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה ומ''ש ומחשבין על דבר העומד לאיבוד או לשריפה. בפ''ק דמעילה (דף ז'): המחשב באחת מאותן ארבע העבודות וכו' עד הזבח כשר. גם זה שם במשנה. ומה שכתב כיצד חשב לשתות מדם הזבח וכו'. בפרק הקומץ רבה (דף י"ז:) תניא השוחט את הזבח לשתות מדמו למחר וכו' כשר. ומה שכתב וכן אם חשב לאכול מפרים ושעירים הנשרפים וכו'. בפ''ג דזבחים (דף ל"ה) חישב באכילת פרים ובשריפתן לא עשה ולא כלום. וצריך טעם למה השמיט מלכתוב דה''ה אם חשב לשרפן למחר שהם כשרים:

ט חִשֵּׁב שֶׁיֹּאכְלוּ הַטְּמֵאִים אוֹ הַפְּסוּלִין מִדָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה אוֹ שֶׁיַּקְטִירוּ הַטְּמֵאִים אוֹ הַפְּסוּלִין מִדָּבָר הָרָאוּי לְהַקְטָרָה חוּץ לִזְמַן אֲכִילָה וְהַקְטָרָה. הַזֶּבַח פִּגּוּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. חוּץ לִמְקוֹם אֲכִילָה וְהַקְטָרָה הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל:

כסף משנה חשב שיאכלו הטמאים וכו'. בספ''ג דזבחים (דף ל"ו ע"ב) אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב (כרת) אמר רבא תדע דבשר לפני זריקה לא חזי וכי מחשב ביה מיפסיל ולא היא התם זריק ומיחזי הכא לא מיחזי כלל ומשמע לרבינו דהא דקאמר ולא היא לא לדחויי דינא דרב חסדא אתמר אלא לדחויי סייעתא דאייתי רבא ואע''ג דסייעתא אידחיא דינא לא אידחי מאחר דרב חסדא ורבינא בר שילא ורבא ס''ל הכי וליכא מאן דפליג עלייהו. ויש סעד לזה מדאמר ר' ינאי זבחים (דף ל"א) חישב שיאכלוהו כלבים למחר הוי פגול דכתיב יאכלו הכלבים ומי עדיפי כלבים מטמאים. ומ''ש כמו שביארנו. כלומר שהזבח מתפגל במחשבת חוץ לזמנו:

י אֵין אֲכִילָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת. וְלֹא הַקְטָרָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת. לְפִיכָךְ הַמְחַשֵּׁב לֶאֱכל מִדָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה פָּחוֹת מִכְּזַיִת אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לְהַקְטִיר מִדָּבָר הָרָאוּי לְהַקְטָרָה פָּחוֹת מִכְּזַיִת בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת זְמַן בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת מָקוֹם. הַזֶּבַח כָּשֵׁר. חִשֵּׁב לֶאֱכל כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לֶאֱכל כַּחֲצִי זַיִת אַחַר זְמַן אֲכִילָה וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת אַחַר זְמַן הַקְטָרָה. הַזֶּבַח כָּשֵׁר שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין. וְאִם הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן אֲכִילָה וְאָמַר שֶׁיֹּאכַל כַּחֲצִי זַיִת וְתֹאכַל הָאֵשׁ חֲצִי זַיִת. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְשׁוֹן אֲכִילָה אֶחָד הוּא. חִשֵּׁב לֶאֱכל אוֹ לְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת וְחָזַר וְחִשֵּׁב עַל חֲצִי זַיִת אַחֵר בְּאוֹתָהּ הַמַּחְשָׁבָה. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חִשֵּׁב לֶאֱכל כַּחֲצִי זַיִת וְשֶׁתֹּאכַל בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה כַּחֲצִי זַיִת. בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת מָקוֹם בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת זְמַן. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין שֶׁשֵּׁם אֲכִילָה אֶחָד הוּא. חִשֵּׁב עַל כְּזַיִת שֶׁיֹּאכְלוּהוּ שְׁנַיִם הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חִשֵּׁב לֶאֱכל כְּזַיִת בְּיוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס הֲרֵי זֶה מִצְטָרֵף. חִשֵּׁב בִּשְׁעַת זְבִיחָה לֶאֱכל כַּחֲצִי זַיִת וּבִשְׁעַת זְרִיקָה לֶאֱכל כַּחֲצִי זַיִת הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. וְכֵן אִם חִשֵּׁב עַל כְּזַיִת בִּשְׁעַת קַבָּלָה וְעַל כְּזַיִת בִּשְׁעַת הוֹלָכָה. שֶׁאַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת מִצְטָרְפוֹת וַהֲרֵי הֵן כָּעֲבוֹדָה אַחַת. חִשֵּׁב לְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת מִן הַקֹּמֶץ וְכַחֲצִי זַיִת מִן הַלְּבוֹנָה הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. שֶׁהַלְּבוֹנָה עִם הַקֹּמֶץ לַמִּנְחָה כְּאֵימוּרִין לְזֶבַח. לְפִיכָךְ אִם חִשֵּׁב לְהַקְטִיר כְּזַיִת מִן הַלְּבוֹנָה חוּץ לִזְמַנּוֹ הֲרֵי זֶה פִּגּוּל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. אֶחָד הַמְחַשֵּׁב לִזְרֹק דַּם הַזֶּבַח כֻּלּוֹ בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לִזְרֹק מִקְצָת דָּמוֹ בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר. כֵּיוָן שֶׁחִשֵּׁב עַל כְּדֵי הַזָּיָה מִן הַדָּם פָּסַל:

כסף משנה אין אכילה פחותה מכזית וכו' עד הזבח כשר. משנה בפרק ג' דזבחים (דף כ"ט:). ומ''ש חשב לאכול כחצי זית בחוץ ולהקטיר כחצי זית בחוץ וכו' שאין אכילה והקטרה מצטרפין. שם. ומ''ש ואם הוציאו בלשון אכילה וכו' לשון אכילה אחד הוא. שם בגמ' (דף ל"א): חשב לאכול או להקטיר כחצי זית וכו'. מתבאר בספ''ב דזבחים (דף ל"א): חשב לאכול כחצי זית ושתאכל בהמה או חיה כחצי זית וכו'. שם מימרא דר' ינאי: חשב על כזית שיאכלוהו שנים הרי אלו מצטרפין. שם ע''ב בעיא דאיפשיטא: חשב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס הרי זה מצטרף. שם בעיא דרבא ובעי אביי למפשטה ממתניתין ודחי ליה. ומשמע לרבינו דדחייה בעלמא היא דפשטא דמתני' כדאמר אביי היא והכי הלכתא. ואפשר שלא היה בגירסתו דחייה כלל: חשב בשעת זביחה לאכול כחצי זית וכו'. ברייתא בפ''ב דמנחות (דף י"ד:). ומ''ש וכן אם חשב על כזית בשעת קבלה ועל כזית בשעת הולכה. נ''ל שטעות סופר יש כאן וצריך להגיה כחצי זית בשעת קבלה וכחצי זית בשעת הולכה והוא שם בגמרא אהאי ברייתא דבסמוך א''ד שחיטה וזריקה דתרוייהו מתירין אין קבלה והולכה לא ואיכא דאמרי הנך דמירחקן וכ''ש הני דמיקרבן ופסק רבינו כלישנא דמחמיר ועוד דבתרא הוא ועוד דבגמ' משמע דלרבנן מצטרפות ארבע עבודות: חשב להקטיר כחצי זית וכו'. ברפ''ב דמנחות (דף י"ג) תנן דלת''ק לבונה נמי מפגלת כמו המנחה עצמה וכן מבואר במתניתין בפ''ק: אחד המחשב לזרוק דם הזבח וכו'. משנה בפ' שני דזבחים (דף כ"ח). ומ''ש כיון שחשב על כדי הזיה מן הדם פסל. פשוט הוא שאם לא חשב על כדי הזיה לא פסל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן